חוברת הדרכה לבוגרי הצבא ולבוגרות השירות הלאומי
בהמשך הדרך
חוברת מס' 10
עשרה אתגרים ודילמות בתחילת הדרך (ב)
עם קטעי מורשת, מותאמים לעשרה מקטעים של השביל
 
מבוא
ב"ה אנו זוכים להמשיך את הדרך עם עשר דילמות נוספות על אלו שהובאו בחוברת מספר 9. וכפי שהיה בחוברת 9, אנו ממשיכים לצעוד לאורך שביל ישראל.
לאחר שמילינו את חובתנו הלאומית, אנו נקראים למלא את המשימה הלא פחות מורכבת של התמודדות עם אתגרי ודילמות החיים. ב"תורה אחרי צבא", הרמנו את הכפפה, ואנו מגישים שוב, בחוברת מסדרת "בהמשך הדרך", התבוננות בעשר דילמות מהותיות, בעשרה מאמרים תורניים משובצים עם קטעי מורשת המסודרים על פי המקטעים של שביל ישראל (ממקטע 11 עד מקטע 20).
אנו מודים לכל השותפים למלאכה ובעזרת השם מתכוונים להמשיך לברר את השאלות המהותיות בחוברות הבאות. בהמשך השביל - בהמשך הדרך.
 
הצילום שבכריכה באדיבות ד"ר זאב רוטקף www.ZevRothkoff.com
ייעוץ בענייני האתרים: ד"ר לוי רוטקף
 
החוברות שכבר יצאו לאור:
חוברת מס' 1 - הדרכה רוחנית-מעשית לכניסה לאזרחות
חוברת מס' 2 - הדרכה רוחנית-מעשית לתקופת החיפוש אחר הזיווג
חוברת מס' 3 - הדרכה רוחנית-מעשית לתקופת הלימודים והעבודה
חוברת מס' 4 - הדרכה רוחנית-מעשית לתקופת ה"ואקום" שלאחר הצבא/השרות
חוברת מס' 5 - הדרכה רוחנית-מעשית לזוגות צעירים     
חוברת מס' 6 - הדרכה רוחנית-מעשית ל"יוצאים לפגישות"
חוברת מס' 7 - הדרכה רוחנית מעשית "לחזרה למציאות" לאחר הצבא / השירות הלאומי
חוברת מס' 8 - הדרכה רוחנית מעשית לכניסה לחברה הישראלית
חוברת מס' 9 - עשרה אתגרים ודילמות בתחילת הדרך (א)
 
להזמנת החוברות
למרכזי תורה אחרי צבא ולפירוט התכניות
www.bogreytsava.co.il
טל: 02-6511256
 
תוכן עניינים
עשר דילמות
11. לחפש את היעוד שלי בעולם מול לזרום עם החיים
12. לחיות עם השונה מול לחפש את הדומה
13. עמל כפיים וטבע מול טכנולוגיה והיי-טק
14. התמדה והתעקשות מול קלילות ונינוחות
15. לדאוג לאחרים מול לדאוג לעצמי
16. תרבות יהודית מול תרבות כלל עולמית
17. נשים-גברים: שווים-זהים מול שווים-שונים
18. לצאת מהמשבר מול לשקוע בו
19. הכרת טובה מול "מגיע לי ממילא"
20. תעוזה מול זהירות
 
זוהי ארצנו – על המקטע האחד עשר של שביל ישראל: מצומת משהד לצומת המוביל
העיר משהד הוקמה בסמוך למקום העיר גת-חפר, אשר בנחלת זבולון ומוזכרת בספר מלכים כעירו של יונה הנביא. העיר נחרבה אחרי תקופת בית שני. במקום נמצא קברו של הנביא יונה ובימי הביניים יהודים רבים היו מבקרים במקום ומשתטחים על קברו. במאה ה-18, ערבים מוסלמים התיישבו במקום, והקבר נמצא כיום בתחום מסגד א-נבי יוניס.
מקור השם של היישוב משהד אינו ברור. יש אומרים מהמילה "שהיד" - שפירושו "קדוש", על שם קברו של יונה הנביא הקדוש, או על שם הלוחמים (השהידים) שנפלו בקרב "קרני חטין", שנערך בשנת ד'תתקמ"ז (1187) בין כוחות הצלבנים לבין הצבא של סלאח א-דין, ונקברו שם. אפשרות נוספת היא שמשהד בערבית הינו תצפית, כי מנקודה זו סלאח א-דין צפה על הקרב בקרני חטין.
כמובן, השם "משהד" מזכיר לנו גם את אנוסי משהד שבפרס, העיר השנייה בחשיבותה למוסלמים השיעים, ובה קיים ישוב יהודי משנת ה'תצ"ד (1734). בשנת ה'תקצ"ט (1839), עשו הגויים פרעות ביהודי משהד אשר בפרס, ומאז חיו הללו כאנוסים - הם קיבלו על עצמם, כלפי חוץ, את האיסלאם, אך שמרו על יהדותם והתפללו במרתפים או בחדרים הפנימיים. הם פתחו אף את עסקיהם בשבת למראית עין, אך לא עסקו במסחר. בימי חג הפסח הוסיפו לקנות לחם מחנויות המוסלמים, חלקו אותו לגויים העניים ולעצמם הכינו מצות כשרות. בשר אכלו רק משחיטה כשרה. ביום השישי בבוקר הלכו למסגד ובערב קבלו את השבת בקדושה, בצנעה. כאלפיים יהודים עלו לארץ ממשהד, וכיום לא נשארו שם יהודים.
 
מבט לאחור:
וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר: קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי. וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' (יונה פרק א, פס' א-ג).
לחפש את היעוד שלי בעולם מול לזרום עם החיים - הרב איל ורד / ר"מ במכון מאיר
מה אנחנו יותר? נהגי מכוניות או משיטי סירות מפרש?
האם אנחנו נהגים. אוחזים היטב בהגה, מתכננים את הדרך, יודעים לאן להגיע. שולטים במהירות בבלימה בכיוון, תופסים נוכחות ומידי פעם צופרים. בקיצור שולטים בנעשה.
 או שמא אנחנו משיטי סירות מפרש. להיכן שתיקח הרוח תיקח. תנועות עדינות שמוליכות ומרפות.
החיים מורכבים משני הצדדים.
הנחת היסוד צריכה להיות שאנחנו נהגי מכוניות. ונתיב חיינו תלוי בנו עצמנו. ככל שנעמול, נעבוד, נתאמץ, נתכנן - כך ייטב. יש צורך לאחוז בהגה ולדעת לאן הולכים. מה הכיוון. החיים מלאי אתגרים, וכמו בנהיגה - נדרש ריכוז ותכנון והתמדה כדי להגיע ממקום למקום, ולא להיתקע באמצע באיזה פקק.
אך יחד עם התכנון, יש לדעת גם לזרום. לזרום עם הפתעות. עם קשיים. רוב הקשיים הנוחתים על האדם אינם מתוכננים, הם קורים. וגם הרבה מהדברים הטובים. היכולת לזרום שייכת למימד הנסתר בחיים. אדם מתכנן וזה מצויין. אך התכנון הוא הבסיס לשינויים של החיים, שאיתם יש לזרום, לקבל אותם, לתת לרוח להוליך ולאחוז במפרש היטב כדי שיקח אותנו למקום שלא חשבנו עליו מראש.
לרבים קל יותר להיות נהג מתוכנן, וקשה יותר להשיט מפרשית. אך צריך את שניהם.
ליעקב אבינו היה תכנון מדוייק. הוא ידע עם מי הוא רוצה להתחתן, מתי הוא רוצה להתחתן ואיך הוא רוצה. עם רחל, תמורת שבע שנים, בעבור עבודה עם הצאן.
תכנון מדוייק.
והנה התכנון השתבש, ולחיי יעקב פורצת לאה. לא מתוכננת, לא מוזמנת. פורצת לחייו בפתע פתאום.
בסופו של דבר מתברר שדווקא מההפתעה הזו עומד עיקר ביתו של יעקב, מלוכה, כהונה ותורה, ודווקא לאה היא האם הנקברת, וממילא הנקרבת ביותר ליעקב אבינו. הנה כי כן, דווקא ההפתעה הולידה את החלק היותר משמעותי.
זו כנראה הייתה כוונתם של אנשי בית לחם כאשר ברכו את בעז ואמרו לו "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך" - זו רות, שידוך בהחלט מפתיע – "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל". והדגש כמובן הוא על לאה.
צריך לתכנן, לא להתבטל, ואפילו להזדרז. חבל לבזבז זמן ושנים יקרות. אך ישנם שלבים שצריך לדעת לזרום. לתת לרוח משקל ולאפשר לה לזרום בנו. לא להקשיב רק לקולות של תכנון וחובה, אלא גם לקולות של חופש וזרימה. והם לא פחות חשובים ולא פחות מאתגרים.
משניהם עולה הברכה לחיים עמוסי כל טוב, מלאים בתוכן ושמחים בעשיה.
שנזכה.
 
זוהי ארצנו – על המקטע השנים עשר של שביל ישראל: מצומת המוביל לכפר חסידים
הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי (החטיבה היהודית הלוחמת - חי"ל). למפקד הבריגדה מונה בריגדיר לוי בנימין, יהודי יליד קנדה. כקצין בכיר בצבא הבריטי, אסור היה לו לעזור בהעברת פליטים יהודים מגרמניה ואוסטריה לאיטליה. למרות זאת, הוא איפשר פעולה זו, ובכך סייע לשארית הפליטה להתאושש מהשואה ולהתכונן לקראת העלייה לארץ ישראל. אורח החיים בבריגדה היה בעל אופי יהודי - בשר חזיר לא הוגש, יום המנוחה הרשמי היה שבת ולרב הצבאי ניתנה הרשות לארגן מטבח כשר.
בקום המדינה, היישוב רכסים קלט עולים חדשים רבים, ממגוון מדינות: רומניה, הודו, מרוקו, תימן, ברית המועצות, וקהילה דתית לאומית קטנה. העולים החדשים התמזגו היטב עם הותיקים וחיו ביחד בנחת. בשנת תשט"ו (1955) הגיעו קבוצת צעירים חרדים ליישוב, והם הקימו את ישיבת "כנסת חזקיהו" שהתפתחה עם הזמן לישיבה גדולה ומפוארת. בשנת תשי"ט (1959) הוכרזה רכסים כמועצה מקומית. היישוב הצטיין ביחסי השכנות הטובים בין הרוב החילוני לבין הקהילה החרדית הקטנה. במשך השנים האוכלוסיה החרדית גדלה, עד שבשנת תשנ"ה (1995) נסגר בית הספר "זבולוני" החילוני. בעקבות כך התושבים החילונים עזבו, והיישוב הפך להיות חרדי, ואף קיבל את הכינוי "בני ברק של הצפון". היישוב מורכב ממספר זרמים של הציבור החרדי: הליטאי, התימני והספרדי ואף קהילה גדולה של חוזרים בתשובה.
מבט לאחור
"אין אנחנו באים, לפגום את שום כח מכחות האומה, המתאמץ לעשות איזה דבר לטובה ולבנין, בין בארץ בין בגולה. אין אנחנו פוגמים את התחיה החלונית ואת הציוניות שהיא נושאת את דגלה, כי חיי חול הם חיים אנושיים שהננו זקוקים להם בבנין הצבור הישראלי בארץ ... אבל על כל אלה, צריכים אנחנו לרומם בעצם התחיה, דגל של קדש. רוח מלא, ששאיפת החיים המתחדשים באומה ובארץ בהבנותה, תהיה נכונה לבצר בתוכו, את כל סגולות קדשנו, את הקודש העליון, את אור ד' וכבודו על עמו ונחלתו, במצעדים של חדוש ושל תחיה, ובאופנים ההולמים והמתאימים לתבונתה של התחיה הלאומית ההולכת ופועמת בחיינו בארץ ישראל" (אגרות הראיה כרך ד, אקמג).
 
לחיות עם השונה מול לחפש את הדומה - הרב יוני לביא / מנהל מוקד "חברים מקשיבים"
 
רוב הרווקים שאני מכיר היו מעוניינים להכיר מישהו כמותם. בן או בת זוג הדומה להם בתפיסת העולם, ברמה האינטלקטואלית ובסגנון החיים. יש אמנם משהו מעניין, מאתגר ואולי אפילו מיסתורי, בלחיות לצד מישהו השונה ממך בתכלית, אך מצב כזה גם עלול לייצר לא מעט סיבוכים והתנגשויות.
הנטייה להימשך אל הדומה מצויה לא רק בזוגיות אלא בכל תחומי החיים. בחברה, במקום העבודה ובסביבת המגורים. אנשים נמשכים אל הדומים להם, ומתרחקים ולפעמים אפילו עוינים את השונה. לא צריך מחקר מדעי כדי להבחין במכנה משותף הקיים בין מרבית תושבי בניין מגורים או בין חברים לעבודה.
חז"ל לעומת זאת התעקשו להצביע דווקא על היתרונות של חיבור ההפכים. "אמר ריש לקיש: גבוה לא ישא גבוהית שמא יצא מהן תורן. ננס לא ישא ננסת שמא יצא מהם אצבעוני. לבן לא ישא לבנה שמא יצא מהם בוהק. שחור לא ישא שחורה שמא יצא מהן טפוח" (גמרא בכורות מה,ב). במילים אחרות, יש יתרון גדול דווקא במפגש עם מי ששונה ממך. האינטראקציה שתיווצר עשויה ליצור איזון והפריה הדדית, והחיבור ייתן פירות הרבה יותר בריאים ומאוזנים, מאשר לו בחור יתעקש על מישהי שהיא פשוט "העתק-הדבק" שלו, רק מן המין השני.
כשאנחנו מסתכלים על העולם בכלל, ועל עם ישראל בפרט, מנקודת מבט של אמונה ומשתחררים מהנטיה להסתגר באזור הנוחות שלנו עם המוכר והדומה, נפתחת בפנינו הדרך אל ההסתכלות האורגנית. המבט הגבוה המסוגל להתנשא מעל הפרטים ולהביט על הכול מלמעלה. מן המקום הזה כל הפרטים מתגלים כחלק ממערכת אחת גדולה, כשלכל אחד יש את התפקיד הייחודי שלו. ממש כמו בגוף האדם: יש לב ויש כליות, יש עצמות ויש ציפורניים. אף אחד מהם לא יכול ולא אמור להחליף את זולתו, ורק החיבור המלא ביניהם מאפשר את קיומה ותפקודה של היצירה המופלאה ששמה אדם. יש אמנם איברים בעלי תפקיד חיוני וקריטי, ויש אחרים שתפקידם צדדי יותר. יש איברים ש"הנשמה תלויה בהם", ויש השייכים למערכות הקיום החיצוניות, אך מה שבטוח הוא – אין אחד שאין לו תפקיד וחשיבות. חז"ל כינו את האדם "עולם קטן" ואת העולם "אדם גדול" (אבות דרבי נתן, פרק לא), כי העיקרון המתגלה בגוף האדם "בקטן", נכון בגדול לגבי המציאות כולה.
המבט האורגני מדרבן את האדם לגישה של פתיחות והתחברות אל סביבתו. הוא יהיה קשוב אל השונה ממנו ויחפש כל העת להתחבר אל הטוב והאמיתי שבו. ומצד שני, הוא ישמח להעניק לזולת ולחלוק איתו מן הייחודיות האישית שלו. לגישה הזו יהיה ביטוי בכל מרחב החיים: החל באדם עִמו תבחר לרקום זוגיות ואהבה ולהקים משפחה, דרך בחירת מקום הלימודים, העבודה והמגורים, וכלה ביחס היומיומי אל הסובבים אותך. השוני אינו מאיים עוד, אלא הוא מקור להפריה וצמיחה.
 
כתב: הרב יוני לביא, מנהל מוקד "חברים מקשיבים". לתגובות, חומרי תוכן והעשרה והצטרפות לרשימת תפוצה: milatova.org.il
 
זוהי ארצנו – על המקטע השלושה עשר של שביל ישראל: מכפר חסידים לצומת אורן
מערת אצבע היא אחת מ"המערות הקראסטיות" (שעניינן תיכף יבואר), המצויות במספר רב בכרמל. ניתן למצוא מערות קראסטיות גם באיזור הרי יהודה, הגליל והחרמון. באיזורים אלו הסלע המצוי הינו בעיקר אבן גיר, והגשם יורד בכמות מספיקה בכדי ליצור תופעות קראסטיות - שהן בליה על ידי המסה. מי הגשם ממיסים בתוכם פחמן דו חמצני מהאויר, המעניק לגשם חומציות נמוכה שמספיקה להמיס סלע גיר. המים חודרים עמוק לתוך הסלע דרך פתחים בסלע, ממשיכים לזרום מתחת לפני הקרקע ויוצרים שם מערות, חללים ונחלים תת קרקעיים. לעיתים נוצרים במערות קראסטיות נטיפים וזקיפים, בתהליך גיאולוגי ארוך ומתמשך – מים, עם גיר המומס בתוכם, מחלחלים עד שמגיעים לתקרת המערה. שם טיפות המים המחלחלות מהתקרה משאירות חלק מהגיר דבוק לתקרת המערה. כל טיפה נוספת משאירה אף היא מעט גיר, ולאט לאט נוצר הנטיף התלוי, שגדל כלפי מטה. הזקיפים נוצרים באופן דומה על ידי טיפה שנטפה מהנטיף, והגיר שבה הצטבר ממש מתחתיו. במערת אצבע ישנם שלושה אולמות גדולים, מחוברים אחד אחרי השני. המעבר בין אולם לאולם נעשה דרך פתח צר. האדם הקדמון השתמש במערות אלו למגורים - באולם הראשון, הארכיאולוגים מצאו בבור שחפרו, כלי אבן שונים וחלקי עצמות שהשאיר אחריו האדם הקדמון מהתקופות הניאוליתית והפליאוליתית. בתקרת האולם השני ניתן לראות, בעזרת פנס, נטיפים מרשימים. ואילו האולם השלישי משמש בית גידול לעטלפים, בזכות העלטה הגמורה השוררת שם. ניתן להיכנס אליו רק בימי הקיץ, על מנת לא להפריע לשנת העטלפים.
 
מבט לאחור:
"מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: "מי חקק אבן זו?"  אמרו לו:" המים שתדיר נופלים עליה בכל יום". אמרו לו: "עקיבא אי אתה קורא 'אבנים שחקו מים'"? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה". (אבות דרבי נתן פרק ו הלכה ב)
 

 
התמדה והתעקשות מול קלילות ונינוחות? / הרב יניב חניא
 
לפני 12 שנה בערך החלטתי להקים פרוייקט שנראה לי אז, כמו היום, חשוב מאוד. למעשה, חשבתי שזה הדבר הכי חשוב לעם ישראל בימינו והייתי מוכן להשקיע בו הרבה מאוד. מבחינה עקרונית, הפרוייקט גם היה בנוי כך שהוא יוכל, אחרי מספר שנים, לממן את עצמו. אולם העניין האחרון, של המימון העצמי, לא ממש עבד. וכך במשך שנים ארוכות, הרבה למעלה מעשר שנים, אני מחזיק וממשיך את הפרוייקט בתנאים כלכליים קשים מאוד, כאשר מזמן כבר הפסקתי לספור כמה משאבים "בזבזתי" על הנושא, ששוב, נראה לי חשוב ביותר, אולם הוביל את חיי למקום רחוק מאוד ממה שרציתי שיהיו. לכולנו יש "עניינים" כאלו, כל מיני "פרוייקטים" גדולים או קטנים, ציבוריים או אישיים, או מערכות יחסים שלא ממש מסתדרים ושקשה להחזיק בהם ותמיד מעלים את השאלה מתי הוא הזמן להגיד - "זהו, ניסיתי, דיברתי, צעקתי, רקעתי ברגליים... זה לא הלך, לא הצלחתי לשכנע, ועכשיו הזמן להרפות, להבין שזה פשוט לא ילך". האם ויתור על השאיפה הגדולה הזו יהיה כניעה, או שמא הוא יהיה הכרה במציאות? האם הניסיון להצליח בכל זאת הוא "היתקעות שלילית בעבר" או שזה דווקא מלמד על אומץ גדול ויכולת התמדה? או במילים פשוטות - האם זו עקשנות סתם או עקשנות חיובית?
אצל אנשים מאמינים, כלומר, רובנו, מתערבב בנושא גם ניסיון להבין "מה אלוקים רוצה ממני". האם זה שקשה לי כל כך הוא "סימן משמיים" לכך שמדובר על דבר טוב, ודברים טובים הרי באים קשה... או שמא זה אות אלוקי לכך שאנחנו צריכים לסגת? האם באמת יש לנו דרך לדעת, היכן הוא הגבול בין התמדה טובה לכזו שכולאת אותנו במגבלות שלא ניתן לנצח, היא שאלה עצומה.
באופן עקרוני נדמה שאין ממש דרך לדעת כל עוד לא מנסים לפרק את מה שקרוי בספרים "נגיעות". כלומר - שיקולים זרים שמשפיעים על העקשנות שלנו. גם במצב שבו אדם החליט על יעד אמיתי, יעד בר השגה והגיוני, והוא צריך להשקיע הרבה עבודה כדי להגיע לשם, הרי שהוא יצטרך גם לא מעט "עקשנות". ללא עקשנות חיובית, זה בדרך כלל לא ילך. כמעט כל דבר טוב מצריך מאמץ, מצריך התמודדות עם הקשיים, וככל שהיעד נעלה יותר ועליון יותר - הקשיים רק יתרבו ויחמירו. אז חובה להיות עקשן, אמיץ רוח ולעשות מאמץ לא להתייאש. אולם לעיתים קרובות מתערבבים שיקולים לא ענייניים בתהליך - נניח הרצון לנצח מישהו, להוכיח לו שאני צודק, או אפילו שיקולים של קוצר רוח, של פחדים וחששות... ובמקרה כזה הרי שהעקשנות יכולה להוביל למחוזות לא חיוביים. בחינה מדוקדקת של הרצון הפנימי ויכולת לעמוד באומץ מול עצמי ולברר מה אני באמת רוצה ומה באמת מנחה את ה"עקשנות" שלי, יכולה להיות כלי יעיל מאין כמוהו להגדיר על מה כדאי להתעקש ועל מה לא.
 
זוהי ארצנו – על המקטע הארבע עשר של שביל ישראל: מצומת אורן לזכרון יעקב
איזור עתלית זכה לנוף מרשים, אתרי מורשת מיוחדים והוא גם עשיר במשאבי טבע. בשני המפרצים החוליים הגדולים, של חוף הכרמל, ניתן למצוא שרידים מהעולם העתיק השמורים ביותר, באופן יחודי: שרידי מבצר צלבני - בחצי האי הבולט, נמל פניקי - במפרץ הצפוני, ובו שוברי גלים, מזחים, שאריות מכלי שיט ועוגנים, ואף כפר דייגים גדול, פרהיסטורי, שהוצף ונמצא על קרקעית המפרץ. במפרץ הדרומי נמצאו מתקנים עתיקים להפקת מלח. מפרץ זה הינו השני בגודלו בחוף הים התיכון בארץ ישראל, ונקרא עתלית. לאורך מישור חוף הכרמל נמצאים אתרים היסטוריים מתקופת השיבה לציון בעת החדשה - מחנה המעפילים עתלית וחוות אהרונסון.
חוות אהרונסון נמצאת כשני קילומטרים דרומית ליישוב עתלית, והיא היתה תחנת ניסיונות חקלאיים שהוקמה בשנת תר"ע (1910). בראשה עמד האגרונום והמדען אהרן אהרונסון, איש זכרון יעקב. בתחנת הנסיונות בדקו אז, כיצד ניתן להתאים את השיטות החקלאיות הידועות, לתנאי הארץ. הם חקרו גידולי שדה, עצי פרי, פיתחו שיטות השקיה, דישון, הדברה, וכן נוסו מכונות חקלאיות חדישות. בנוסף ניתנה במקום הדרכה מקצועית למתיישבים. בזמן מלחמת העולם הראשונה, התחנה שימשה כאחד ממוקדי הפעילות המשמעותיים של רשת הריגול ניל"י, שאהרון אהרונסון הקים. כיום, החווה נטושה, אך עדיין ניתן לראות מ"כביש החוף" את השדרה המפוארת של דקלי הוושינגטוניה, אותה אהרן אהרונסון נטע בסמוך לחווה.
 
מבט לאחור:
"שלטונו של יוסף מתגבר על כל רוח הטומאה, ותפקידו של משיח בן יוסף הוא להעביר רוח הטומאה מן הארץ ע"י קבוץ גלויות, בנין ירושלם ונטיעת השממה. ורבנו (הגר"א) רמז בזה את כל העיקרים האלה: "שבי אל עריך" בגימטריא "עדות ביהוסף", "בנה ירושלם" בגימטריא "עדות ביהוסף", "כי עת לחננה" בגימטריא "עדות ביהוסף" - "לחננה" היינו נטיעה כאמור שם (תהלים קב) "את עפרה יחננו" היינו נטיעת השממה". (קול התור בחינה קיז).
 

 
עמל כפיים וטבע מול טכנולוגיה והיי-טק
הרב מאיר גואטה
 
ריח של דשא קצוץ, מראה של אדמה חרושה או מטע פורח, מעוררים תחושות שמחה והתרגשות אצל אנשים רבים. הסיבה להרגשה זו היא ההבנה שאלו הם הופעות חזקות של יצירת חיים. ההצמחה והיכולת ליצור חומרי מזון, שהם נותני חיים לאדם, נותנות לנו הרגשה של בריאה ושותפות עם הקב"ה במעשה בראשית. מאז בריאת העולם, מקצוע החקלאות היה במרכז העשייה האנושית, ועם ישראל לא יצא מהכלל הזה, להיפך - אם ניתן לחייזר ממאדים לקרוא את התורה, הוא יגיע למסקנה פשוטה ש"ישראל" הם קבוצת אנשים שחיים סביב חקלאות והאלוקים שלהם מעניק להם שכר על מעשים טובים, על ידי גשמים, הצמחה ובריאות הצאן והבהמות. ולהפך כאשר חוטאים, נענשים בפגיעה בענפי החקלאות האלו.
הצורך בחקלאות הוא אמנם צורך קיומי טבעי ובסיסי של כל האנושות ולכן נתפס כדבר נמוך וירוד (פירוש המילה "פגאני", שהפכה כינוי לעובד אלילים, הוא איכר/עובד אדמה, כיוון שבדרך כלל עובד האדמה נמשך לארציות ולחומרנות המתבטאת בעבודת אלילים), אך בהתבוננות מעמיקה נראה שככל שהדבר בסיסי והכרחי יותר לאנושות, זה מראה שרצון ה' הוא שדבר זה יהיה מרכזי בבריאה, ושלכל בני האדם תהיה שייכות ברמה כזאת או אחרת לדבר. וכי למה? כיוון שזה נוגע למגמה העמוקה של הבריאה, שהיא העלאת כל המציאות החומרית וקירובה לבורא על ידי עבודת האדם. לכן הקב"ה הטביע בנו את הצורך לאכול (למרות האתגרים הרבים בכשרות ובעבודת המידות שזה גורם), כדי שנעסוק בהעלאת החומר מצומח או חי לדרגת האדם. וכאן מעלת החקלאי שמסוגל להוציא מהכח אל הפועל את סגולת הארץ ולהפוך דומם - חומר חסר תנועה - לצומח שתנועתו הבסיסית היא מעלה לשמים ומסוגל כבר לשיר את "שירת העשבים".
את בועז, שופט בישראל, שהיה למעשה "הראשון לציון" – "הרב הראשי לישראל" בזמנו, אנו פוגשים במגילת רות זורה גורן שעורים בלילה! פלאח חקלאי! מסביר החתם סופר שכיוון שהיה עסוק כל היום בהנהגת העם והוראת דבר ה', הוא ניצל את הלילה לקיום המצווה, על מנת שלא להפסיד את המעלה העליונה של מצוות עבודת האדמה בארץ ישראל ולהוציא את פירותיה הקדושים.
בדורנו יש מגמת התנתקות כללית מהאדמה והטבע (רק כ-2% מכלל האוכלוסיה עוסקים בחקלאות) ומתוך כך גם הקשר הלאומי לארצנו ולנחלתנו יורד. ההתנתקות הזו גם משפיעה על חיי האדם המאמין, שפחות חי את תפילת הגשם והטל, את חגי ישראל, שהם חג האסיף, חג האביב וחג הקציר, ואת אתגר האמונה הגדול של החקלאי "שמאמין בחי עולמים וזורע"..."
עכשיו כשאתם בשביל ישראל תנסו לחזור ולהתחבר לרגבי אדמתנו לא רק בנעליים אלא גם ובעיקר בלב ובידיים...
 
 
זוהי ארצנו – על המקטע החמישה עשר של שביל ישראל: מזכרון יעקב לנחל תנינים
ברמת הנדיב קבורים הברון דה-רוטשילד – "הנדיב הידוע" ורעייתו עדה. הברון התפרסם בזכות תרומתו הגדולה לבנין הלאומי בארץ ישראל. במשך עשרות שנים הברון הצליח להכפיל את כמות הקרקעות אשר בידי היהודים, על ידי רכישת אדמות מידי ערבים פרטיים, ובזכות קשריו עם הסולטן התורכי, גם מידי הממשלה התורכית. את הקשרים הללו ניצל גם כדי להסיר מגבלות ניהוליות ומשפטיות שהגבילו את עלית היהודים,
הברון תמך במושבות הראשונות שהגיעו למצב כלכלי קשה, שעד שכמעט ננטשו, כדוגמת ראשון לציון, זכרון יעקב, יסוד המעלה, ראש פינה ופתח תקוה. הוא הקים מנגנון של פקידים, שעודד את אנשי המושבות לייצור חקלאי. הוא הקים יקבים לתעשיית יין, מפעלים לעיבוד המוצרים החקלאיים שגידלו, כגון זיתים, שקדים, מפעל לייצור בשמים, בית חרושת לזכוכית, מפעל לטווית חוטי משי, ועוד. לא רק בחקלאות ובתעשייה הוא תמך, אלא גם פיתח את מערכת החינוך והבריאות, באמצעות פקידים מומחים מתחומי ההוראה והרפואה. הוא גם דאג לתת הגנה משפטית למתיישבים, לפעמים גם במתן שוחד.
את חזונו לא הסתיר הברון דה-רוטשילד, והיה מעיד על מפעלו שעשה הכל למען המטרה של בנית הבית הלאומי בארץ ישראל, ולא רק על מנת לעזור לכמה מושבות שנקלעו לקשיים כלכליים. מתוך חזון זה הוא אף רצה לקנות את הכותל המערבי על מנת להבטיח את שייכותו לבית הלאומי היהודי.
 
מבט לאחור:
המלחמה העולמית הגדולה (מלחמת העולם הראשונה) – תוצאתה היא: החזרת ארץ ישראל לעם ישראל. אולם אילולא הוא, אלמלא מפעלו של הנדיב הידוע, של הברון רוטשילד ז"ל, לא היתה האפשרות הזאת קיימת. לא היו לנו עובדות ממשיות מספיקות בכדי לבסס עליהן את תביעתנו המדינית (מדברי ההספד של הרב קוק על הנדיב).
 
 
לדאוג לאחרים מול לדאוג לעצמי / הרב חגי לונדין / ר"מ בישיבת שדרות
 
אם נביט על הנדיבות עליה מצווה אותנו התורה במצוות הצדקה, נבחין כי יותר משאנחנו נותנים, אנו מקבלים. במבט ראשון נדמה כי מצוקה כלכלית היא מציאות שלילית שכולנו נשמח מאוד שתיעלם מן העולם. זוהי כמובן שאיפה נכונה, אולם ספר דברים מלמד אותנו "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ". במילים אחרות, התורה מבטיחה לנו שתמיד יהיו עניים - לפחות כל עוד אנו מצויים בדפוסי העולם המוכר לנו. על פניו זוהי הבטחה לא מלבבת במיוחד, אולם חכמי ישראל טענו כי מציאות העוני בעולם מכריחה את האנושות להתעלות מבחינה מוסרית. המצוקות הכלכליות והפערים בין המעמדות, שבמידה זו או אחרת, שלעולם לא יהיו פתירים לחלוטין, מאלצים את האנושות לפתח בקרבה את מידת הרחמים ופתיחות למעגלי החיים סביבה. ומשם הפתח לכל ההתקדמות המוסרית, הן של הפרט, הן של הכלל. עולה מכאן, כי לעניים יש תפקיד משמעותי בקידום העולם. "צדקה" מלשון "צדק". על פי היהדות, לתת לעניים צדקה זוהי אינה רק נדבה, אלא במובן מסוים זהו חלקם המגיע להם בעבור תרומתם לפיתוח האנושות.
בהתאם לזאת ישנו ביהדות מערך ציוויים מסועף של דיני צדקה, החל בהגדרה מדויקת של כמות הכסף, המינימאלית והמקסימאלית, שמצוּוֵה כל אדם לתת לצדקה, וכלה ביחס המכובד כלפי העני האמור להתלוות לנתינה. לדוגמה, התלמוד במסכת כתובות מספר על הלל הזקן, אחד מגדולי ישראל בכל הדורות, "שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו". כלומר, דאג לתת צדקה לעני שהיה בעברו בעל נכסים ומעמד ("בן טובים"), באופן כזה שיאפשר לו לשוב לרמת החיים שהיה מורגל בה. לא מספיק לתת צדקה בתור "טובה" לעני. ביהדות העניים ממלאים תפקיד חשוב בעולם – פיתוח המוסר האנושי, ולכן נתינת הצדקה היא סוג של "משכורת" המגיעה להם. והיחס המלווה לנתינת משכורת בעבור עבודה, הוא יחס שונה מאשר נדבה.
בוויכוח הנצחי בין התפיסה הסוציאליסטית לתפיסה הקפיטליסטית, היהדות מנחילה אכזבה לשני הצדדים. התורה מציעה מודל שמצד אחד מאפשר צבירת רכוש אישי, אך מצד שני מצווה על "נקודות איפוס", שתפקידן לגרום לכך שלא ייווצר פער גדול מדי בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. פעם בשבע שנים, לדוגמה, חלה שנת השמיטה, שבה החובות נמחקים, ופעם בחמישים שנה חלה שנת היובל, שבה הקרקעות וחלק מהרכוש שבים לבעליהם המקוריים. גם כאן העיקרון המנחה הוא שהעניים אינם רק עלובי חיים שיש לרחם עליהם, אלא יש צד של צדק אלוקי בחלוקת המשאבים העולמיים שווה בשווה, גם לאלה שלא זכו לכישרון והצלחה.
אם השאלה היתה לדאוג לאחרים מול לדאוג לעצמי, עכשיו נוכל לדייק – לדאוג לאחרים זה בעצם לדאוג לעצמי...
אז תודה לברון רוטשילד שנתן כל כך הרבה לארץ ישראל ולישוב היהודי, ותודה גם להם שהסכימו לקבל...
 
 
 
זוהי ארצנו – על המקטע השישה עשר של שביל ישראל: מנחל תנינים לנחל חדרה
 
קיסריה מאז הקמתה היתה מקום נחשק בעיני כובשי הארץ, והיא עברה מיד ליד כמה וכמה פעמים. בשנת 90 לפנה"ס, אלכסנדר ינאי, מלך משושלת החשמונאים, כבש את המקום וצירף אותו לממלכה. עם כיבוש ארץ ישראל בידי רומי כשלושים שנה אחרי כן, היא צורפה לנציבות סוריה. בשנת 31 לפנה"ס, החוף הארץ ישראלי והעיר עברו לידי שלטון הורדוס, השליט אז בארץ מטעם רומי. הורדוס בנה אותה ונתן לה את השם קיסריה, על שם הקיסר אוגוסטוס שהיה מיטיבו. העיר נבנתה כעיר של גויים, נבנו בה מקדשים אליליים, מתקני שעשועים, אמפיתיאטרון ובתי מרחץ . כמו כן במשך 12 שנה בנה בה הורדוס נמל ענק. בכדי לבנות שוברי גלים מלאכותיים, השיטו תיבות עץ ענקיות לתוך הים, מלאו אותן באפר וולקני שהתקשה מאוד במגע עם המים - מה שהיווה בסיס לבניית הנמל.
לאחר מותו של הורדוס (בשנת 4 לפנה"ס) ירדה קרנה של ירושלים, ובשנת 6 לספירה, נציבי יהודה הרומיים התיישבו בקיסריה והשתמשו בארמון של הורדוס עבור קרית הממשלה הרומית. העיר היתה בעלת צביון הלניסטי למרות שהאוכלוסיה בה היתה מעורבת. מתיחות מתמדת שררה בין תושבי העיר היהודים לנוכרים. ואכן בשנת 66 לספירה המרד הגדול התחיל בקיסריה והתפשט בכל רחבי הארץ, בעקבות מספר אירועים ליד בית הכנסת שגרמו למהומות אלימות בין היהודים והרומאים. במקורות קוראים לבית הכנסת בקיסריה "כּנִיסָתַה דֶמָרדוּתָה". בימי מרד בר כוכבא, בסיס האספקה העיקרי של הצבא הרומי היה בקיסריה. עשרת הרוגי המלכות וביניהם רבי עקיבא, הוצאו להורג בקיסריה.
העיר המשיכה לעבור מכובש לכובש, עד שבמלחמת העצמאות קיסריה היתה היישוב הראשון שנכבש על ידינו. רוב התושבים המוסלמים נמלטו מהעיר והשאר פונו.
 
 
תרבות יהודית מול תרבות כלל עולמית / הרב יוני לביא/ מנהל מוקד "חברים מקשיבים"
עד לפני כמאתיים שנה רוחב עולמו של האדם הממוצע היה כרוחב הכפר בו הוא גר. הוא הכיר את שכניו, ידע את המעט שלמד בבית הספר, ופה ושם ליקט ידיעות שהגיעו מן החוץ. אך מאז העולם עבר מהפכה. התקדמות הטכנולוגיה ובפרט אמצעי התקשורת שברו את כל המחיצות וסייעו לקרב בין עולמות מרוחקים. האדם המודרני, מחובר לאינטרנט ולרשתות החברתיות, מצויד בטלפון חכם ובמחשב נייד, הוא מעודכן ללא הרף במתרחש בכל קצווי תבל ומבלה אחוזים ניכרים מזמנו מול מסכים מהבהבים. המהפכה התעשייתית שהתרחשה לפני כמאה וחמישים שנה גם שיחררה אותו במידה לא מבוטלת מן הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג,יט), ואיפשרה לו לפנות זמן רב מסדר יומו לצריכה של תרבות: סרטים, הופעות, הצגות, ספרים, עיתונים. תעשייה אדירה עסוקה בלייצר תכנים שנועדו להעסיק את האדם המודרני בכל רגע פנוי. אומנם, הכוח המניע את התעשיה הזו אינו חינוכי או מוסרי אלא כלכלי, מגמותיו הן רווחיות, והתוצרים שלו בהתאם... הם פונים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר ולא נמנעים מלייצר תרבות זולה ושטחית במטרה למשוך ולרתק אליה כמה שיותר צופים.
במדינת ישראל התפתחה בעשרות השנים האחרונות תרבות ואומנות מסוגים שונים. אחרי שעברנו את השלב הראשוני של ייבוש הביצות והקמת המדינה, נפתחה האפשרות לעסוק במימדים נוספים של הקיום ושל הרוח. האם לתרבות החדשה יש ייחודיות ובשורה בגלל היותה יהודית, או שמא היא בסך הכול חיקוי, לעיתים זול ושטחי, של תרבות זרה? האם הצלחנו לגלות את המשמעות העמוקה של "תרבות יהודית" מקורית ואמיתית, או שאנחנו בסך הכול מייצרים תרבות עולמית בשפה העברית? אלו הן שאלות כבדות משקל אך רק מעטים טורחים לתת עליהן את הדעת.
כיהודים מאמינים ברור לנו שההתקדמות של העולם, המהפכה הטכנולוגית והתקשורתית, הן דבר חיובי ביסודו. חזון אחרית הימים של "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב,ב) יתאפשר הרבה בזכות העובדה שהעולם כולו הפך לכפר גלובאלי וכל חידוש והתקדמות חיובית, גשמית או רוחנית, המפציע במקום אחד מגיע במהרה אל הקצה האחר.
יחד עם זה ברור לנו שהתרבות העולמית כוללת בתוכה טוב ורע מעורבבים זה בזה. היא לא נועדה רק "להעביר את הזמן" בקלילות בשעות הפנאי, אלא גם מזרימה עולם שלם של מסרים, ערכים ואמונות המחלחלים ומשפיעים.
כיהודים מאמינים איננו פוסלים על הסף שום חידוש שיש בעולם אך גם איננו ממהרים לבלוע אותו לקרבנו על ראשו ועל כרעיו. אנו יודעים כיצד לבחור, לסנן ולהבדיל בין טוב לרע בכל מה שאנו פוגשים. לצד זה אנו זוכרים כל הזמן שהעולם כולו מחכה מאוד לבשורה שלנו. לתרבות יהודית מקורית שתשפיע עליו את הטוב והאור שיש לעם ישראל להציע.
 
כתב: הרב יוני לביא, מנהל מוקד "חברים מקשיבים". לתגובות, חומרי תוכן והעשרה והצטרפות לרשימת תפוצה: milatova.org.il
 
זוהי ארצנו – על המקטע השבעה עשר של שביל ישראל: מנחל חדרה לנחל פולג
עמק חפר נמצא בצפון אזור השרון, בין הערים חדרה ונתניה. בשנת ה'תרפ"ז (1927) יהודי יניפג (עיר בקנדה) הפקידו בידי יהושע חנקין כמיליון דולר לצורך קנית אדמות עמק חפר.
מקור השם עמק חפר הוא מהתנ"ך, אולי על שם משפחת חפר משבט מנשה, אביו של צלפחד: "וְלִצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה" (יהושע יז, ה).
מאגר המים הגדול ביותר למי ביוב מטוהרין (מי קולחין) נמצא בקיבוץ בחן בצפון עמק חפר.
בעמק זורם נחל אלכסנדר, שמקורותיו בהרי השומרון, שם המים מחלחלים לתוך הסלע, והנחל הינו אכזב, ואילו לאורך ששת הקילומטרים העוברים  בעמק חפר, הנחל זורם כל השנה ונשפך לים התיכון.  על הנחל עומד "גשר הצבים", הגשר נקרא כך משום שצבי הים הרכים היו מתאספים שם לאכול מן הפסדים החקלאיים שחקלאי האיזור היו זורקים ממנו, וכך התפתחה אוכלוסית הצבים שם. הצב הרך, הוא בעל חיים גדול ונדיר, משקלו יכול להגיע ל-50 ק"ג ואורכו ל-1.20 מטר. הצבים מטילים את ביציהם בשפכי הנחלים לאורך חופי הים התיכון ועקב זיהום והתיבשות הנחלים, הם נמצאים בסכנת ההכחדה. בנוסף לצבים, חיים באיזור בעלי חיים נוספים כגון: נוטריות ונמיות.
 
מבט לאחור: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר ... מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה ... לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת ... וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ ... כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ (במדבר פרק כז).
נשים-גברים: שווים-זהים מול שווים-שונים - הרב אילן צפורי/ ראש תנועת תורה אחרי צבא
אם נתבונן על הבריאה הטובה שברא לנו ריבונו של עולם, אין ספק שהרוב יסכים שאחד הדברים הטובים ביותר שנוצרו, אם לא הטוב ביותר, הוא השוני שיש בין איש לאשה... ובודאי שלא השוני הפיזיולוגי לבדו משמח אותנו, אלא אנו גם מאוד שמחים מהשוני הפסיכולוגי. על השוני הפיזיולוגי לא יכול להיות ויכוח (ואם יש הרי הוא מופרך מיסודו), אך בעניין השוני הפסיכולוגי חל בלבול גדול בדורות האחרונים, בלבול שיסודו בחוסר יכולת ההבחנה בין שני דברים שווים לבין שני דברים זהים... המאבק הפמיניסטי בו נלחמים למען השוויון ונגד הניצול ההיסטורי של האשה על ידי האיש – הוא בודאי צודק, וכל מי ששואף לצדק חייב להימצא שם! אך מי שמדבר על זהות בפסיכולוגיה, זהות בתיפקוד וזהות ביעדים, אינה אלא טועה ומטעה. האשה הוגדרה בתורה "עזר כנגדו" של האיש, וגדולי ישראל כבר הסבירו שב"כנגדו" הכוונה כמצב המאוזן של המאזניים, כאשר המשקלים שבכל צד נמצאים זה כנגד זה, דהיינו שווים. אך מצד שני האשה היא כנגד האיש, דהיינו "מנוגדת-מתנגד" לו, שונה לגמרי בתפיסותיה, ביכולותיה, ברגשותיה... וכאמור, טוב שכך! האתגר הראשון המהותי שהציב הקדוש-ברוך-הוא את האדם מולו, הוא עצם הצורך להתאחד עם יצור המנוגד לו כל כך. דבר שהוא תמוה והיה כנראה בלתי אפשרי, לולי היצרים הגורמים למשיכה הדדית, טבעית... אך לאחר שהצורך קיים, אסור להתבלבל – האשה שווה לאיש בערכה ומגיעות לה כל הזכויות של האיש לרווחתה, אך היא אינה זהה לאיש, ולכן רצוי שישמר השוני שביניהם - לא רק במובנים הרגשיים והאינטלקטואליים, אלא גם בצרכים ובהתנהגות הציבוריים. תפיסת העולם הגברית שונה מתפיסת העולם הנשית, ושוני זה מוליד גם צרכים חברתיים שונים. כשדייקו חז"ל בתורה ולימדונו שלאשה יש "בינה יתרה", ואמרו ש"נשים דעתן קלה", הם עשו ניתוח פסיכולוגי מעמיק – היא מבינה מציאות עם מנגנון תפיסתי מעולה מזה של הגבר, דהיינו היא צריכה פחות הסברים וחקירות כדי להבין מצב נתון (בינה יתרה), ולכן מגיעה בקלות לדעה מגובשת על המצב (דעתה קלה). מאידך גיסא אמרו חז"ל ש"אישה דמעתה מצויה", דהיינו היכולת הרגשית שלה שונה מזו של הגבר - הסף הרגשי שלה נמוך יותר. כמובן מדובר בהגדרות "אב-טיפוסיות", שהן בסיס לסולם דיפרנציאלי, כך שיש נשים בקצה השני של הסקאלה - עם תכונות הדומות לאלו של גברים, וכן גברים עם תכונות הדומות לאלו של נשים. אך במהות, ובודאי עבור רוב האנושות, הבדלים אלו מהווים את טבע האשה מול טבע האיש, ולכן לא צריך להתבלבל – כל התנהגות ציבורית, כל שאיפה של ביצוע, צריכות להיבדק האם הן אמיתיות ואינן נוגדות את הטבע, או שמא הן מלאכותיות ומונעות על ידי שיקולים חיצוניים, שמקורם בבלבול שבין שוויון לזהות... אין ספק שתורתנו הקדושה, בהיבט המוסרי שלה ובהיבט ההלכתי שלה, היא מקור מהימן ללמידת התנהגות נשית ראויה והתנהגות גברית ראויה. 
 
 
 
זוהי ארצנו – על המקטע השמונה עשר של שביל ישראל: מנחל פולג לתל אביב
איזור השרון משתרע מהר הכרמל ונחל תנינים בצפון, ועד נחל הירקון בדרום, ובמזרח - הרי השומרון. אדמות ה"חמרה" (חול אדום), בה מתאפיין איזור השרון, מהוה קרקע חקלאית מצוינת לגידול פירות הדר. אך "אליה וקוץ בה", המקור לאדמה טובה זו הוא מסחף אדמות פוריות מהרי השומרון, שבשלשלת של סיבה ותוצאה גרמו להופעת הביצות באיזור. החול גרם ליציאתם של הנחלים מאפיקיהם, הנחלים שזרמו באפיק עמוק, התפצלו לזרם מאוד רדוד, אטי ורחב. חסימת המעבר של הנחלים לים בידי גבעות הכרכור והניקוז הגרוע של המקומות הנמוכים, יצרו ביצות גדולות באיזור. במאה ה-19 לפנה"ס נחפר חפיר, סביב מצודה כנענית ברכס הכרכור, ובתקופה הרומית התחילו לייבש את הביצות באיזור ולשם כך הרחיבו חפיר זה. על שם חפיר זה קיבל נחל "פולג" את שמו - בערבית כונה הנחל "ואדי פאליק", היינו "החוצה", ובעברית הוא כונה "פולג", מלשון "מפלג". הממלוכים לא המשיכו את ייבוש הביצות, וכך נוצרה ביצה גדולה על שטח של ארבעת אלפים דונם, ממזרח לרכס. בה'תרצ"ה (1935), אדמות האזור נרכשו על ידי המוסדות העבריים, שפעלו להעמקת החפיר, עד שהביצה נוקזה ויובשה.
לנחל פולג יש ששה יובלים - ביניהם נחל רשפון ונחל אודים. רוב נחל פולג הינו אכזב ורק בסופו מי התהום עולים לפני הקרקע וזורמים בו.
בסיון תש"ח הוקם מושב אודים בשרון, צפונית לנתניה, בחלקו הצפון-מערבי של נחל פולג - זהו הישוב היהודי הראשון אשר הוקם לאחר הכרזת העצמאות. מייסדי הישוב היו ניצולי שואה, והשם "אודים" בא מהפסוק בזכריה (ג, ב) "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ", המתאר אדם שניצל בקושי ממות. במושב מצודה ישראלית עתיקה.
 
מבט לאחור:
נאמר על רבי יששכר שלמה טייכטל, שבעודנו מסתתר בעליית בית המדרש מפחד אויב וצר (בתקופת השואה), התחיל מיד לכתוב את הספר הנודע (אם הבנים שמחה)... ומה מאוד מפליא החזיון, שבמצוקה כה גדולה ואיומה, בעיצומם של ימי בלהות בזמן שחייו היו תלויים לו מנגד, הצטללו מחשבותיו כל כך לכתוב חיבור מלא וגדוש רעיונות עמוקים... שיהיו עיניו ולבו שם בארץ חמדה, ולקומם את חרבותיה הגשמיים ורוחניים (מתוך הספר "כור השואה").
 
לצאת מהמשבר מול לשקוע בו - הרב מאיר גואטה / ראש הישיבה לבוגרי צבא אורות התשובה
 
"אתה עכשיו 'באורות של מתחילים' אבל חכה חכה למשבר שיבוא"... משפט מלא תקווה זה נאמר לנו בתחילת כל מסע חשוב, לימודים, ישיבה, צבא, שירות לאומי ואפילו שביל ישראל... והקטע העצוב בסיפור הוא שבדרך כלל זה גם נכון...
זה חייב להיות? אפשר "לדלג" על משבר? שלשה מגדולי ישראל התייחסו לעניין ולימדו אותנו את סוד המשברים. המהר"ל, רבי נחמן מברסלב והרב קוק, שגם לימד את הדרך למנוע את חלק מהמשברים.
המהר"ל לומד מהסיפור על רבי עקיבא וזקנים, שכשראו את גודל החורבן - שועל יוצא מקודש הקודשים - קרעו בגדיהם (גם רבי עקיבא!) והתחילו הזקנים לבכות ורבי עקיבא צוחק. כששאלוהו לפשר הצחוק, הוא ענה שישעיה הנביא התנבא בשם ה': "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו" והרי אוריה במקדש ראשון וזכריה בשני אז איך הנביא מחבר בניהם?! אלא אוריה ניבא נבואת חורבן וזכריה בניין, והקב"ה מלמדנו שבלי החורבן – המשבר - אין בניין! כמו שרואים במציאות - זרע הנזרע באדמה לעולם לא יגדל אם לא נרקבה קליפתו החיצונית שמגבילה אותו, וכן אי אפשר לבנות בניין דירות על קרקע שבנוי עליה בית קטן אלא אם כן מחריבים אותו. לפי ההבנה הזאת ניתן ללמוד שתפקיד המשבר הוא לשחרר אותנו מתפיסות עולם או התנהגויות שמגבילות אותנו, כדי שנוכל להבנות מחדש גדולים וטובים יותר, כמאמר הרס"ר בגולני בטירונות הקשה "שוברים את הילד כדי לבנות לוחם"! לכן בדרך כלל המשבר יגיע במעבר משלב לשלב - מיסודי לתיכון, ומשם לישיבה \ שירות לאומי וכן הלאה. כי לכל שלב אנחנו מגיעים עם הגישה הקטנה והילדותית שבה היינו, וכאן כבר מצופה מאיתנו בגרות ורצינות - הפער בין הרצוי למצוי יוצר משבר. יותר מזה לפי גודל המשבר-החורבן כך גודל הבניין שיבוא - כמו בבניית בניין, ככל שהבונים "הורסים" את הקרקע וחופרים לעומק יסודות, כך נדע לאיזה גודל וגובה יתנשא הבניין המוקם כאן. ובעינינו ראינו בדור האחרון, אחרי גלות ארוכה ומתישה שכבר נראה שאפסה תקווה, הגיע החורבן העצום של השואה, ומיד אחריו הגאולה הגדולה והמדהימה ביותר בכל ההיסטוריה - קום המדינה. כגודל המשבר כך גודל הצמיחה!
רבי נחמן מתמקד בנפילות שעוברים במהלך עבודת ה' ומלמד אותנו שכשמתחילים מהלך של עליה\התקדמות\התחזקות, פתאום מגיעות נפילות ובלבולים גדולים, עד שנדמה שאיבדנו את כל העליה וההתקדמות שהשגנו. אבל באמת אסור להתייאש מזה, כי בהתחלה הקב"ה מחזיק ביד ותומך בנו כדי שנצליח לטעום את טעם ההצלחה שבהתקרבות ובדבקות, ואז הוא משחרר את האחיזה וכביכול אומר: "ראיתם לאן אתם יכולים להגיע, עכשיו תעשו זאת בכוחות עצמכם, כדי שזה יהיה שלכם!". וזאת הירידה, היא לצורך עליה אמיתית.
ומרן הרב קוק מבאר את העומק הגדול על פי סוד "שבירת הכלים", שהקב"ה רואה שהאדם או האומה "תקועים" במקום, והוא רוצה שיעלו ויתקדמו. אז הוא משפיע עליהם שפע עצום וטוב, אבל כיוון שהכלים קטנים עדיין מלהכיל את השפע, הם משתברים. וצריכים לבנותם מחדש גדולים יותר. ומכאן נלמד שאם לפני מעבר לשלב חדש בחיים (גיוס\שירות, חתונה, תפקיד חדש) נלמד ונתכונן אליו, נוכל לבנות כלים גדולים מספיק לקבלת השפע, ונוכל למנוע את המשבר הצפוי.
 
זוהי ארצנו – על המקטע התשעה עשר של שביל ישראל: מתל אביב לתל אפק
מעבר אפק הינו מעבר צר העובר בין הרי השומרון במזרח ומקורות הירקון במערב. בעבר, מעבר זה שימש כדרך המחברת בין מצרים ובין מסופוטמיה, הנקראת "דרך הים". נמצאו מבנים ארכיאולוגיים רבים מתקופות שונות, כגון תל אפק ממערב ומגדל אפק ממזרח, החולשים על דרך זו, ומכאן ניתן ללמוד על חשיבותו האסטרטגית של המעבר.
ישנן עדויות להתישבות רצופה במקום במשך כ-5000 שנה. העיר אפק מוזכרת בתנ"ך והתנהלו סביבה מספר קרבות בין ישראל לפלישתים, כפי שכתוב בספר שמואל: "וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֶזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק". מלבד בתנ"ך, העיר מופיעה גם בכתבי המארות המצריים מראשית האלף השני לפני הספירה, והיא נזכרת בין הערים שנכבשו על ידי מלכי מצרים בתקופת הברונזה המאוחרת. הורדוס, בשנת 9 לפנה"ס, בנה באפק את העיר אנטיפטרוס, הנקראת על שם אביו.‏ העיר הזו נהרסה ברעידת אדמה כארבע מאות שנה מאוחר יותר. המבצר המכונה "אנטיפטרוס" שנמצא במקום הינו מבצר מהתקופה העותומאנית, ושמו "מבצר בינאר באשי", שיבוש השם "פינאר באשה" – "ראש העין" בתורכית.
הירקון נובע ממעיינות ראש העין, וניזון משלושה יובלים: נחל קנה, נחל רבה, ונחל שילה – שלושתם נחלי אכזב. בעבר, נחל הירקון היוה מכשול אסטרטגי, בגלל עוצמת זרימת המים שבו. במלחמת העולם הראשונה היה קרב לצליחת מעברות הירקון בידי הצבא הבריטי, והוא מונצח בשלוש אנדרטאות בנקודות הצליחה. עם הקמת מפעל המים "ירקון נגב", הירקון איבד מזרימתו. הזרמת מי ביוב לנחל, הפכה את הירקון לנחל ביוב. ב-תשמ"ח (1988) הוקם מפעל נקוי ושיקום הירקון. במקורות הירקון ניתן למצוא את הנופר הצהוב ואת דג לבנון הירקון, שהינם ייחודיים לאזור זה.
 
מבט לאחור:
... שבקשו כותיים את בית אלקינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם, באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה, והללו הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר. אמר להם (אלכסנדר הגדול לחייליו): "מי הללו"? אמרו לו "יהודים שמרדו בך". כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: "מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה"? אמר להם: "דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי". אמר להם (ליהודים): "למה באתם"? אמרו: "אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יִתְעוּך עובדי כוכבים להחריבו"? אמר להם: "מי הללו"? אמרו לו: "כותיים הללו שעומדים לפניך". אמר להם: "הרי הם מסורין בידיכם" (יומא דף סט ע"א).
 
הכרת טובה מול "מגיע לי ממילא" - הרב יניב חניא / ראש שורש
בכמה וכמה דיונים ציבוריים לאחרונה, כמו לדוגמא שאלת ה"זכות ללדת" גם שלא במסגרת משפחה רגילה, פונדקאות וכדומה, הדיון הציבורי כולו נסב סביב ה"זכות" שלנו. הזכות ללדת, הזכות להתחתן עם מי שנרצה, הזכות להצטרף לעם ישראל ועוד ועוד... שאלת הזכות היא כמעט תמיד השאלה הבוערת. מכיוון שמגיע לי, הרי שאני דורש את זכויותיי. כך במישור הכללי וכך גם במישור הפרטי. החל מגיל קטן השיח שאנחנו מנהלים עם הורינו הוא הוא השיח של "מגיע לי". "אתם אשמים" שילדתם אותי ושאני כאן... אני מכבד את החלטתכם ללדת אותי, אבל- בשל מעשיכם מגיעות לי זכויות. כל הדיון הוא סביב המגיע, איפה אתם חייבים לי ולמה. כולם, למעשה, חייבים לי ואני, מצידי, חייב למצות את זכויותי.
השיח הזה יכול להשתנות רק כאשר מבינים משהו עמוק, שבעולם המודרני מאוד קשה לקלוט אותו - החיים בכללם הם זכות גדולה, מתנה מופלאה שהופכת אותנו לחייבים. לאחר מכן, כמובן, נתמודד עם הקשיים והשאלות והתהיות לגבי החיים, אבל החיים, היכולת לפעול בעולם, לשנות את המציאות ולתרום הם זכות גדולה לנשמותינו ולגופנו. כמשל, הרחוק מאוד מהמציאות, נסו לדמיין לעצמכם שעוד דקה תקבלו טלפון ממשרד ראש הממשלה שבו ראש הממשלה בעצמו יבקש מכם לעזוב הכל ולעלות לירושלים כי הוא רוצה להיעזר בכם ובכישרון המיוחד שלכם לצורך משימה חשובה מאוד למדינת ישראל. רוב רובם של האנשים יתרגשו מאוד מטלפון כזה, וירגישו חובה עמוקה לעצמם לעזוב הכל וללכת לעזור, להשתתף באותן ישיבות מכריעות ולעזור לכמה מיליונים של אנשים. כעת, במעבר חד, דמיינו את אותו דבר לגבי המשימה העולמית הגלובלית!! כל אחד מאיתנו זכה להיות חלק מהקבוצה המובחרת שעושה את כל שביכולתה למען המין האנושי כולו. וזו זכות, לא חובה. ולכן ממילא השיח של המגיע לי משתנה לחלוטין. אדם שזוכה בלוטו, באיזה שהוא סיכוי הזוי של אחד לטריליון, איננו מתלונן על כך שהמזגן בחדר חלוקת הצ'קים חם או קר מידי, הוא מבין שהוא זכה בזכות מיוחדת שמטילה עליו חובות ולא להיפך. אז ברור, האווירה סביבנו, העגומה, המואסת בחיים והמונחית על ידי התלוננות בלתי פוסקת מובילה לקו מחשבה שלפיו החיים הם עונש נורא, ולכן ממילא מי שהוביל אותך לעונש הזה חייב לתת לך כל מה שתבקש, כי פשוט מגיע לי, מסכן ועלוב שכמוני, לפחות תן לי כל מה שאבקש!
אולם אנחנו צריכים להילחם באווירה הזו, לעמוד ולהישיר מבט אל החיים, אל המשימה הגדולה והעצומה שהם מציבים בפנינו ולהודות על הזכות הגדולה להיות חלק מזה, חלק מהמשימה, חלק מהדרך וחלק מהניצחון של הטוב העומד בפתח. ולכן, לא רק שלא מגיע לנו כל מה שנבקש, זה הרי קטנוני לבקש יותר מידי, בדיוק כמו שמפקד בסיירת ירגיש שזה קטנוני לבקש מיטות נוחות בדרך למשימה של השמדת אוייב רשע שתציל אלפי חיים. בואו נתיישר, נודה על מה שקיבלנו ונבין שגם אם מגיע לנו משהו זה רק בזכות היותנו טובים יותר, ענווים יותר, מבקשים מעט ועושים הרבה.
 
זוהי ארצנו – על המקטע העשרים של שביל ישראל: מתל אפק לצומת מודיעים
כעשרה קילומטרים ממזרח ללוד, נמצאת העיר הקדומה מודיעין. העיר הינה עיר ההולדת של משפחת החשמונאים, ממשמרת יהויריב הכהן, ושם פרץ מרד החשמונאים לאחר שמתתיהו הרג את הפקיד היווני שחייב את היהודים לזבוח לעבודה זרה. המכבים נקברו באיזור זה. ההשערה היא שהמקום הנקרא בפי תושבי הכפר אל מידיא הסמוך "קבור אל יהוד", הינו מקום קבורתם של המכבים. מאז שמורי ותלמידי גמנסיה "הרצליה" ביקרו במקום בשנת תרס"ט (1909), התקבל המנהג לבקר שם בחנוכה. היו השערות נוספות לגבי מיקום קברי החשמונאים, למשל הארכאולוג הצרפתי קלרמון-גנו, השתמש לזיהוי המקום במפת מידבא שהיא רצפת פסיפס המתארת את ארץ ישראל שנמצאה  בכנסייה ביזנטית עתיקה בעיר מידבא שבירדן. הוא טען בתרל"ד (1874) שהמבנה המסומן במפה זו  כקברי החשמונאים הינו "חורבת הגרדי", הנמצא צפונית ל"קבור אל יהוד", ואילו "האגודה למען קברי צדיקים" מייחסת את "ח'רבת חמאם אל מידיה" כמקום קבורתו של מתתיהו אבי המכבים, ומקיימת במקום תפילות. במקום זה הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים בקרב משלט 219 במלחמת העצמאות.
במשנה, משתמשים בעיר מודיעים כנקודת ציון לצרכים הלכתיים שונים, למשל: בעניין פסח שני. כתוב בבמסכת פסחים: "אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה? מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ" – ללמדנו שההגדרה של מי שנמצא ב"דרך רחוקה "בפסח ויכול להקריב קרבן פסח בפסח שני, היא ממודיעין והלאה. מקור עתיק יותר נמצא בתוספתא, בענין הלכות טומאה וטהרה: "מן המודיעין ולפנים - נאמנין על כלי חרס לקודש".
 
מבט לאחור:
בימים ההם היה כהן בישראל ושמו מתתיהו בן יוחנן בן שמעון מבני יהויריב בירושלים, והוא יושב בהר מודעית... וירא מתתיהו את התועבות אשר ביהודה ובירושלים... ויקרעו מתתיהו ובניו את בגדיהם וילבשו שק ויתאבלו מאוד. ויהי כאשר באו פקידי המלך עיר מודעית, להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם. וילוו אליהם רבים מבני ישראל, ומתתיהו ובניו התחזקו. ויאמרו שרי המלך אל מתתיהו לאמור: הן איש נגיד ונכבד אתה בקרב עמך, ומספר בניך רבים וגם רבה משפחתך, לכן קרב נא אתה ראשונה לעשות את מצות המלך כאשר עשו בכל מדינות מלכותו, וגם כל אנשי יהודה וירושלים... וישא מתתיהו את קולו ויאמר: "... לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו...". ויהי ככלותו לדבר, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודעית לזבוח זבח כאשר ציוה המלך. וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלוקיו. וירוץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה... וירץ אחרי כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר: "מי האיש החרד לתורת אלוקיו ומחזיק בבריתו - יבא אחרי..." ומתתיהו ורעיו עברו בכל גבולי ישראל, ויתצו את הבמות, וימולו את הילדים אשר לא נמול בשר ערלתם. ותצלח המלאכה בידם, וירדפו ביד רמה אחרי רודפיהם. ויצילו את תורת ה' מיד הגויים ומלכיהם, ולא נתנום עוד הרים את קרנם (מקבים א פרק ב).
 
תעוזה מול זהירות - הרב אילן צפורי/ ראש תנועת תורה אחרי צבא
בכל תחומי החיים, כל אחד מאיתנו שואף להצלחה - בלי קשר להגדרת היעדים בחיים, כל אחד שואף לממש את מה שהוא מחליט כיעד חיוני-רצוי-אידיאלי. אך כולנו גם למודי ניסיון ויודעים שפעמים מצליחים ופעמים מפספסים את ההזדמנות. משל למה הדבר דומה? לאותו יהודי נרדף על ידי הנאצים, שהתחבא ביער סמוך לתחנת רכבת נידחת ותכנן בקפדנות את מבצע עלייתו לרכבת ובריחתו מהאזור המסוכן. יום יום התבונן, מדד זמנים, צייר תרחישים, התאמן בריצה. והנה בהגיע היום הגדול, ובהיותו קרוב כמה עשרות מטרים מהרכבת, הוא מזהה חייל נאצי על יד הרכבת. ואף שגבו מופנה אליו והוא נראה מאוד שקוע בשיחה נמרצת עם אדם אחר, בחלקיק שניה מחליט היהודי לא לנסות, והוא חוזר ליער המייאש... האמת היא שלא צריך כזה סיפור מפחיד כדי להמחיש את העובדה שכמעט בכל שלב בחיים עומדת השאלה "תעוזה או זהירות". לא רק כשאתה חוצה את הכביש אתה צריך להחליט מתי כן ומתי לא, אלא גם כשאתה יוצא לדייטים והגיעה כבר השעה להחליט. הבחורה נראית ממש מתאימה, הבחור נראה תואם את כל הציפיות... אבל מי יודע? מה, חסרים סיפורים שהכל היה נראה כל כך טוב ובסוף גמרו ברבנות? ואז באה תביעת המצפון לזהירות, והתעוזה שאומרת תמיד "יהיה בסדר" לא מצליחה להרים את קולה... והעסק מתחיל להסתבך, מתחילות השאלות "מה, את לא סגורה על עצמך?", "יש משהו לא בסדר?", "עשיתי משהו לא טוב?"... וזה לא זה, אלא זה פשוט פחד. פתאום כל מה שהיה ברור כבר לא ברור בכלל. "יש פה החלטה גורלית! מי אמר שאני לא טועה?". איך אפשר בכלל להחליט במצב כזה? יש אומרים שתעוזה היא אימפולסיבית וזהירות היא סוג של פחד, ויש אומרים שתעוזה נובעת מחוסר יכולת להעריך את הסכנה וזהירות מצביעה דוקא על חכמה. אלו ואלו סוברים שיש כאן משהו מולד, ואין מה לעשות – או שאתה טיפוס זהיר או שאתה טיפוס נועז... אך ביהדות מאמינים דוקא שיש מה לעשות. מי שמכוון את מעשיו לשם שמיים תמיד ושוקל את צעדיו על פי אמות מידה של תורה, הלכה ומוסר יהודי, או במילים אחרות "יש לו יראת שמיים", איננו צריך להיות מוטרד מהצלחה או כישלון – שני המצבים הם הצלחה עבורו, משום שהוא עובד את ה' ביושר ובתמימות, ועל זה נאמר "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". ולכן אם את בדקת היטב את הבחור או אתה בדקת היטב את הבחורה, על פי קריטריונים אמיתיים (של תורה), אז עשיתם את מצוות הזהירות ועכשיו לא נשארת אלא מצוות התעוזה.
 
 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת