חוברת הדרכה לבוגרי הצבא ולבוגרות השירות הלאומי
בהמשך הדרך
חוברת מס' 11
עשרה אתגרים ודילמות בתחילת הדרך (ג)
עם קטעי מורשת, מותאמים לעשרה מקטעים של שביל ישראל
ממצפה מודיעים עד הר עמשא
החוברות שכבר יצאו לאור:
חוברת מס' 1 - הדרכה רוחנית-מעשית לכניסה לאזרחות
חוברת מס' 2 - הדרכה רוחנית-מעשית לתקופת החיפוש אחר הזיווג
חוברת מס' 3 - הדרכה רוחנית-מעשית לתקופת הלימודים והעבודה
חוברת מס' 4 - הדרכה רוחנית-מעשית לתקופת ה"ואקום" שלאחר הצבא/השרות
חוברת מס' 5 - הדרכה רוחנית-מעשית לזוגות צעירים     
חוברת מס' 6 - הדרכה רוחנית-מעשית ל"יוצאים לפגישות"
חוברת מס' 7 - הדרכה רוחנית מעשית "לחזרה למציאות" לאחר הצבא / השירות הלאומי
חוברת מס' 8 - הדרכה רוחנית מעשית לכניסה לחברה הישראלית
חוברת מס' 9 - עשרה אתגרים ודילמות בתחילת הדרך (א)
חוברת מס' 10 - עשרה אתגרים ודילמות בתחילת הדרך (ב)
להזמנת החוברות
למרכזי תורה אחרי צבא ולפירוט התכניות
www.bogreytsava.co.il
טל: 02-6511256
הצילום שבכריכה באדיבות ד"ר זאב רוטקף www.ZevRothkoff.com
השימוש בסימן "שביל ישראל" באדיבות החברה להגנת הטבע
עיצוב גרפי 052-4556966

 
פתיחה
ב"ה אנו זוכים להמשיך את הדרך עם עשר דילמות נוספות על אלו שהובאו בחוברות 9 ו-10, וכפי שהיה בחוברות הקודמות, אנו ממשיכים לצעוד לאורך שביל ישראל.
לאחר שמלאנו את חובתנו הלאומית, אנו נקראים למלא את המשימה הלא פחות מורכבת של התמודדות עם אתגרי ודילמות החיים. ב"תורה אחרי צבא", הרמנו את הכפפה, ואנו מגישים שוב, בחוברת מסדרת "בהמשך הדרך", התבוננות בעשר דילמות מהותיות, בעשרה מאמרים תורניים משובצים בקטעי מורשת המסודרים על פי המקטעים של שביל ישראל (ממקטע 21 עד מקטע 30).
אנו מודים לכל השותפים להפקת החוברת ומאחלים דרך צלחה על השביל ובכל אתר ואתר!
 
ייעוץ בענייני האתרים: ד"ר לוי רוטקף
 
עשר דילמות
רציונאליות מול אינטואיטיביות - הרב יניב חניא
עמידה על עקרונות מול גמישות - הרב מאיר גואטה
רחמנות כלפי רשעים מול תוקפנות ללא פשרות - הרב אילן צפורי
אכזבות מדכאות מול התחלות חדשות - הרב חגי לונדין
להתמודד עם קשיים מול חיפוש יעדים נוחים – עו"ס יעל פיזם
רגש לאומי מול אחוה כלל אנושית - הרב מאיר גואטה
עמידה איתנה במצבי לחץ מול איבוד שליטה - הפסיכולוג נועם פיזם
נאמנות מול אינטרסים - הרב יניב חניא
חיפוש היציבות מול חיפוש השינויים - הרב אילן צפורי
לשון נקיה מול "לומר מה שבא לי" - הרב יואב מלכה

 על המקטע העשרים ואחד של שביל ישראל: ממצפה מודיעים למשטרת לטרון
זוהי ארצנו
 
משטרת לטרון הוקמה על ידי המנדט הבריטי בשנת ת"ש (1940), כתחנת משטרה השולטת על דרך ירושלים תל אביב. המקום נקרא "לטרון" על שם המבצר הצלבני של האבירים הטמפלרים-"גבעת האבירים", הנמצא מעבר לכביש. מקור השם הוא "טורון" (toron) שהיא גבעה בשפת הפרנקים מימי הביניים. בנימין מטודלה, שביקר כאן בסביבות ד'תתק"ל (1170), קרא למקום"el toron de los caballieros" (גבעת האבירים, בספרדית), הערבים קראו למקום "אל נטרון", ובסופו של דבר נתגלגל השם ל"לטרון". לפי תכנית החלוקה, לטרון והסביבה לא נכללו בשטח המדינה היהודית. לטרון שלט על המעבר משפלת החוף לירושלים, דרכו סיפקו מזון ומים למאה אלף התושבים היהודים של ירושלים, בתש"ח.  במסגרת מבצע נחשון, בחודשים ניסן-אייר, הצליחו כ-1500 לוחמי גבעתי להשתלט על הכפרים הערביים שבצידי הכביש, ובכך השיגו שליטה כמעט על כל האיזור מלבד המובלעת שבין לטרון לשער הגיא, שהיתה עדיין בשליטת הבריטים. בט' באייר תש"ח הלגיון הערבי הקדים אותנו והשתלט על המקום. חטיבות ההגנה וצה"ל ניסו לכבוש את המקום בארבעה קרבות עזים, ללא הצלחה: מבצע בן נון א' שנערך בלילה שבין ט"ו לט"ז באייר תש"ח, מבצע בן נון ב', בכ"א באייר, מבצע יורם שנערך בלילה שבין א' ל-ב' בסיון, וניסיון אחרון בי"א בתמוז תש"ח. לאחר כשלונות אלו נותרה לטרון בשליטת ירדן עד מלחמת ששת הימים. בכ"ז באייר תשכ"ז, בקרב בזק – תוך שעתיים וללא הרוגים לכוחותינו, נכבש המקום בידי חטיבת קרייתי, תחת פיקודו של משה יטבת.
 
מבט לאחור:
"ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולהישקל ולהיספר, כי אם יש לארץ נשמה – הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל. והמערכה על ירושלים היא מכרעת, לא מבחינה צבאית בלבד. יש להבטיח לא רק הדרך לירושלים והגנת עמדותיה בתוכה – אלא יש להביא ולחזק את מעמדה בכלל".
(המערכה של דוד בן גוריון ספר ד עמ' 129)
 
"ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה. ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה וכו'".
(הראי"ה קוק אורות ארץ ישראל א)
 
רציונאליות מול אינטואיטיביות  - הרב יניב חניא / ראש שורש
 
לפני זמן מה סיפרה לי אשה מ"הקהילה" שהיא סובלת שנים רבות מסחרחורות מוזרות ולא מובנות. אחרי הייאוש מהרפואה הבן שלה פנה ל"מקובל" שעצם את עיניו למשך כמה דקות, פתח אותן ואמר שהיא "קיבלה מכה באוזן" ולכן נפגע שם משהו שגורם לסחרחורות. "ובאמת", אמרה לי האשה, "הרי לפני כמה חודשים נפלתי על האוזן!!". "אבל", אמרתי לה, "הרי אמרת שאת סובלת הרבה מאוד זמן מזה, לא? שנים. עוד לפני שנפלת...". האישה הביטה בי בתדהמה... ואמרה: "אה... לא חשבתי על זה". אז מלבד השאלה של "מקובלים" שרואים או לא רואים דברים, יש כאן שאלה ברורה על האישה עצמה - איך היא לא חשבה על זה לבד? זו הרי לא איזו לוגיקה מפוארת של חשיבה... מדוע היא השתכנעה כל כך בקלות? אלא נדמה לי שהיא, כמו כולנו לפעמים, "העדיפה לברוח" לחוסר הרציונאליות. סבל שנמשך שנים הוא דבר מטריד, אחרי טיפולים אין סופיים, בדיקות חוזרות, לא מוצאים פתרון! לעיתים קרובות גם צריכים לקבל החלטה קשה, שיכולה להיות קשורה לוויתורים וסבל גדול... ואז נכנסת נטיית הלב לפעולה. חלק ימשכו לכיוון מיסטי-רוחני, חלק סתם יחליטו לפי הנוחות של אותו רגע, חלק יתנו לפחד להשתלט עליהם. אולם מה שמשותף לרוב האנשים הוא שכולם יחפשו גם סיבות "אמיתיות" והגיוניות להחלטה. אף אחד לא אוהב לחשוב שהוא מחליט על פי רגשות ופחדים, ולכן אנחנו עוטפים את ההחלטה בסיבות. כל רב שעונה לשאלות של הציבור יאמר לכם שאנשים יודעים מראש מה הם רוצים לשמוע, שברוב המקרים ניתן כבר מנוסח השאלה להבין מה האדם שמולךָ רוצה שתענה ושבמקרים מעטים מאוד אנשים יסכימו לקבל תשובות שאינן תואמות למה שהם החליטו מראש. אז למה הם שואלים? כדי למצוא צידוק הגיוני למה שתחושות הלב שלהם מראות ורוצות.
העובדה שאנחנו בני אדם, עם נטיות לב ודעות קדומות והרגשות לגבי כל דבר ודבר, הופכת את השאלה של חשיבה אובייקטיבית לשאלה עמוקה. האם ישנה חשיבה אובייקטיבית? האם אנחנו יכולים לקבל החלטות רציונאליות? דמיינו לעצמכם שאתם ראש הממשלה ואתם צריכים לקבל "החלטה מושכלת" בתחום מסוים. הרי אפילו זהות היועצים שבהם תבחרו, כבר תקבע מה תהיה ההחלטה הסופית. והאם יש פוליטיקאי אחד שיכול לבחור יועצים ללא משוא פנים בכלל?
העולם המודרני מרבה לדבר על החלטות מושכלות, על הצורך לתכנן ולנתח ולקבוע על פי השכל. אין סוף הצעות של מנטורים לאנשי עסקים מספרים על "גישה מדעית מבוססת, מסודרת וברורה" להפיכת העסק שלך לעסק הכי טוב בעולם ואת ההחלטות שלך להחלטות הכי מושכלות ונכונות ביקום כולו. ובכל זאת, מחקרים על אין סוף ניתוחי יועצים מלמדים שלרוב, אנשי מקצוע שעניינם יעוץ וניתוח, טועים ללא הרף ואינם מסוגלים לנתח את המציאות או לחזות שינויים היטב. אנשים נעים בעקבות דעות קדומות ורגש... ואחר כך מוצאים את הסיבה המדעית ההגיונית.
כמו בכל דבר, נראה שהאמת היא אי שם באמצע. אני סבור שלתחושות ולרגשות יש ערך גדול בהחלטות השכליות שלנו - בתנאי שאנחנו מכירים בהן ובמקומן. אם נחליט מראש שיש לנו נטיות לב לא הגיוניות וניתן להן את מקומן כנטיות לב וכדעות קדומות - הרי שיש להן ערך עצום. כלומר: נניח שזוג מתלבטים אם להתחתן, והכל נראה מצוין מבחינה שכלית, אלא שיש תחושת בטן לא טובה, או אפילו דעה קדומה על העדה של בן הזוג. כאשר נציין אותה לעצמנו, ונאמר - אנחנו מבינים ששכלית זה  נראה מצוין, אבל אני סובל מדעה קדומה כזאת וכזאת וכעת אני צריך לקחת את הדעה הקדומה בחשבון, כי גם לזה יש משמעות, הרי שעשינו כברת דרך חשובה ביותר להחלטה נכונה יותר ומושכלת יותר. נטיית הלב היא פשוט חלק מהעובדות שאותם ה"שכל" חייב לקחת בחשבון. על פי ספרי המוסר של היהדות, לעיתים קרובות עצם הציון של נטיית הלב, חשיפתה לאור השמש של ההגיון והכרה בה - נותנת כח ויתרון להתמודד איתה.
גם הענווה חשובה מאוד. ההכרה בכך שאנחנו בני אדם ושיש לנו נטיות לב ושאפילו השכנוע העצמי העמוק ביותר יכול לנבוע מחולשה! אז כל עוד אנחנו בני אדם, נמשיך לקבל החלטות הנובעות מחוסר הגיון... אלא שדווקא ענווה והכרה בעובדה הזו יכולה לקרב אותנו להחלטות יותר שכליות.
 
 
על המקטע העשרים ושניים של שביל ישראל: מלטרון לשער הגיא
זוהי ארצנו
 
דרך בּוּרְמָה - הכביש מהשפלה לירושלים היה חסום בלטרון בידי הירדנים. העיר ירושלים היתה במצור ולא ניתן היה להעביר ציוד לחימה, מזון ומים והיה חשש שהמגינים לא יחזיקו מעמד מול הלגיון הירדני. כדי לענות על הצורך הדחוף למצוא דרך חילופית, הועלה הרעיון לבדוק אם יש מעבר היכול להתאים למשאיות דרך דיר מוחיסין עד אחרי שער הגיא. בלילה שבין כ' לכ"א באייר תש"ח, קבוצה של אחד עשר לוחמי פלמ"ח נשלחה למשימה. הלוחמים יצאו בג'יפ מכיוון חולדה. ללא תיאום מראש, באותו לילה יצא ג'יפ מקרית ענבים לכיוון חולדה. הם נפגשו כאשר אלה נמצאים בראש עליה גדולה ואלו נמצאים בתחתית העליה - כלומר הדרך היתה עבירה לכלי רכב מלבד שמונת הקילומטרים של העליה. לפני פתיחת דרך בורמה, היו שולחים משאיות נושאות קמח ותחמושת מתל אביב ומולם יצאו משאיות ריקות מירושלים. כלי הרכב הגיעו עד להיכן שיכלו ובפער שביניהם, סחבו סבלים את האספקה על גבם – זו היתה הדרך היחידה להקל על ירושלים הנצורה. בינתיים החלו חיל ההנדסה ועובדים מסולל בונה, להכשיר את הדרך, במבצע המכונה "סלילת דרך בורמה". שיירת המשאיות הראשונה עברה בג' בסיון תש"ח, והביאה אספקה לירושלים, ובכך הסתיים המצור על העיר. דרך זו שימשה למעבר משאיות עד לתשרי תש"ט שבו כבשו את האיזור שמדרום לכביש בורמה וניתן היה לסלול את "כביש הגבורה", ששימש ככביש הראשי לירושלים עד תשכ"ז. ודאי תשאלו מאיפה השם "דרך בורמה" - במלחמת העולם השניה, הצבא הבריטי, בעת שלחם בבורמה נגד היפנים, סלל דרך צדדית העוקפת את הדרך הראשית שבא שלטו היפנים. היא הפכה לסמל לצורך שיש לפעמים לעקוף את מוקד החיכוך כדי להתקדם.
 
 
 
מבט לאחור:
"(תקופת הגאולה נקראת) 'עקבות משיחא' (משנה סוף סוטה) - בשביל שני דברים נקראים 'עקבות', בשביל שבאים קימעא קימעא, ובשביל שכל סגולות הגאולה באות בדרך עקיבין, היינו עקיפין, בדרך של סחור סחור, כדי שלא יתאחזו בהם קליפות הטומאה".
(ספר קול התור של הגר"א בחינה קד)
 
עמידה על העקרונות מול גמישות - הרב מאיר גואטה / ראש ישיבת אורות התשובה
 
"מגיל 16 אני חולם על טיול בקרפטים ועכשיו בגלל שאשתי מתנגדת אני צריך לוותר?!" או "אני רוצה לממש את היכולות שלי באומנות והורי דורשים שאלמד מקצוע רציני...".
חז"ל הדריכו אותנו "שלעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז" - יוצא לכאורה שתמיד צריך לוותר ולהתכופף כקנה, אבל אם נתבונן במשל נראה שהקנה, למרות שמתכופף ומתגמש מול הרוח, הוא עדיין נשאר במקומו. לעומת הארז שעומד בעקשנות אל מול הרוח ולבסוף נשבר ונאלץ לזוז מעמדתו... אז מה פתרון חז"ל לסכסוך בין אנשים? בעולם ניתן לראות שלש גישות לפתרון סכסוך: א) לוותר\להכנע, ב) להלחם\לנצח, ג) להתפשר. הבעיה היא שבשלושתן יש חסרונות: א) אדם שיוותר עלול בהרבה מקרים להיות מתוסכל ועצוב. ב) המנצח אולי קיבל את מבוקשו אבל קיבל גם בן זוג מתוסכל ועצוב או יריב ושונא שיתרחק מחברתו. ג) המתפשרים חיים שניהם בהרגשה מתסכלת שלמרות שוויתרו, הצד השני לא שמח (שהרי גם הוא קצת וויתר לצורך הפשרה)... באים חז"ל ובחוכמתם מלמדים אותנו את שיטת "ההתחשבות ההדדית". לקנה ולרוח יש שני "רצונות" שלכאורה נראים סותרים, הרוח רוצה לנשוב ללא הפרעה והקנה רוצה לעמוד במקומו. במקרה דומה "החליט" הארז לעמוד על רצונו וכמו כן הרוח, והתוצאה - הרוח עוכבה על ידי הארז עד שהוא נעקר ונשבר. שניהם הפסידו! הקנה לעומת זאת השקיע מחשבה והחליט לאפשר את שני הרצונות, הוא נתן לרוח לנשוב ללא הפרעה ואחר כך חזר למקומו. ההתחשבות ההדדית הזו אמנם דורשת יותר מאמץ ויצירתיות, אך היא המשתלמת מכולם, כי היא יוצאת מנקודת הנחה ששני הצדדים צודקים באותה מידה והצורך של שניהם הוא אמיתי, ולכן הבעיה היא לא "אצלו" או "אצלה" אלא אצלנו! לדוגמה, בויכוח לגבי הטיול בקרפטים, ידוע שהמדרונות המזרחיים של החרמון יפים ומאתגרים לפחות כמו הקרפטים... כך שאפשר להתכופף ובכל זאת לממש את החלום... במקום קרוב ובטוח. חשוב לציין ולומר שישנם עקרונות וקווי יסוד שבהם אין פשרות או התחשבות הדדית. כאשר הדבר נוגע לקיום חיי תורה ומצוות, בדברים בהם חובת קיומם חלה על כל אחד ואחד על פי צווי אלוקי, לא שייך ללכת לקראת אדם שמנסה למנוע ממני לקיים חובה ברורה המוטלת עלי. על אותו משקל חובות לאומיות (כמו שירות קרבי/מילואים), או גם במשפחתיות או דברים שנוגעים לעצם חיי ואישיותי, לא צריך להתכופף מול מי שמנסה לשנות את מי שאני. כמובן שגם בדברים אלו צריך התבוננות גדולה ולפעמים גם עצה מגורם שלישי - אובייקטיבי כדי לברר האם אכן יש כאן התנגשות ב"קווים אדומים" או שמא חוסר הבנה שניתן ליישבו.
וצריך סייעתא דשמיא כדי להבדיל בין הדברים שבהם נכון וצריך לוותר, בין הדברים שבהם מצליחים למצוא התחשבות הדדית ובין הדברים שבהם צריך לדבוק באמת שלנו ללא פשרות. ועל זה חוברה התפילה: "אנא אלוקי, תן לי אומץ לב לשנות את מה שביכולתי לשנות, שלווה להשלים עם דברים שאין ביכולתי לשנותם, ובינה להבחין בין אלה לאלה"...
 
 
על המקטע העשרים ושלושה של שביל ישראל: משער הגיא אל קיבוץ צובה
זוהי ארצנו
 
קיבוץ צוּבּה עלה לקרקע בתשרי תש"ט (1949), והוא ממוקם בפרוזדור ירושלים סמוך למבשרת ציון - ליד תל צובה. צובה נזכר לראשונה בתנ"ך בספר שמואל  כמקום מגוריו של אחד מגיבורי דוד "יגאל בן נתן מצובה". בקרבת צובה נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. מתקופת בית ראשון נמצאו קברים, טרסות, מערכות מים וגתות, ושרידים של תעשיית כלי חרס. מתקופת המשנה נמצא יישוב שהחוקרים מזהים אותו כ"גיא צבועים". הצלבנים בנו במקום את מצודת "בלמונט" - ההר היפה. נשאר ממנה חומה חיצונית ופנימית, שערים ומגדל, חפיר, בורות מים ומנהרה.
בסמוך למצודה היה הכפר הערבי "סובא", שממנו יצאו ערבים לחסום את הכביש לירושלים, ולתקוף את עמדותינו בקסטל ואת הישובים העבריים שבסביבה. במסגרת "מבצע דני", הכפר נכבש ב-ו' בתמוז תש"ח, על ידי לוחמי חטיבת הראל של הפלמ"ח.
בין מטעי הקיבוץ נמצא בור מים חצוב עתיק, גדול מאוד, המהווה כעין בריכה תת-קרקעית. בור ענק זה, שהוא מהמשוכללים מסוגו, שינה את תפקודו לאורך השנים - בימי בית ראשון הוא שימש לאגירת מים לחקלאות ולתעשיה, ובתקופת בית שני, הפכו אותו למקווה טהרה. למרגלות ההר ישנו עץ אלון עתיק שגילו כחמש מאות שנה ויש סוברים אף כאלף ומאתיים שנה! על ידו יש עץ זית עתיק לא פחות זקן, בעל גזע חלול, שגילו מוערך בין חמש מאות לשמונה מאות שנה - אלו הם שניים מן העצים העתיקים ביותר שבארץ ישראל.
בספר שמואל מוזכרים מלכי צובא, אך לא מדובר בעיר הנמצאת בפרוזדור ירושלים, אלא בישוב הנמצא בצפון הארץ, בתקופת הממלכה הארמית.
 
מבט לאחור:
"'צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים' אף על פי שכתבתי 'כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם', לאלו לא תעשו כן: 'לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם'. את(ה) מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון מלחמות [וצרות] - ואיזה זה? דוד: 'וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָש' (שמואל ב י, ב). אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דברי? אני כתבתי: 'לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם', ואתה עושה עמם גמילות חסד! 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה' (קהלת ז), שלא יהא אדם מוותר על התורה - וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד, סוף בא לידי בזיון: (שמואל שם פס' י) 'וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם (מלבושיהם) בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם (העגבות) וַיְשַׁלְּחֵם' (שם פס' ד). ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה, ועם בני עמון ד' אומות וכתיב 'וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה וגו'' (שם פס' ט) מי גרם לדוד כך? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה לא תדרוש שלומם, לכך כתיב 'צָרוֹר אֶת המדינים'".
(במדבר רבה פרשה כא, פסקה ה)
 
רחמנות כלפי רשעים מול תוקפנות ללא פשרות – הרב אילן צפורי / ראש תנועת "תורה אחרי צבא"
כבר אמרו חז"ל: "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים". יש שרצו להבין אמרה זו בדרך החשבון התועלתני – זאת אומרת אם אתה לא תדאג לחסום את הרשע המתאכזר על אחרים (מתוך רחמנות עליו), אז אתה למעשה גורם לכך שיפגעו רחמנים על ידו. אך אם נדייק בנוסח נראה שזה לא מה שכתוב: כתוב שאתה נעשה אכזר על רחמנים – לא שהאכזר יתאכזר על רחמנים, אלא אתה! המסר כאן שונה לחלוטין מהגישה התועלתנית (שגם היא נכונה כמובן) ויש כאן עומק רב שכדאי לא לפספס... אפשר להגיב בכמה אופנים מול מעשיו של אדם מרושע ללא מעצורים, שדורך על אחרים ולא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מטרותיו. אפשר להזדהות (אף אחד מקוראי חוברת זו לא חשוד להיות מן הסוג הזה!), אפשר להתנגד (מ-1 עד 7 בסולם דיפרנציאלי, למשל), ואפשר לא להגיב, לא להתייחס, לא להביע דעה, וכמובן לא לעשות מעשה. על האדם הזה מדברים חז"ל – האדם שיכול "לסבול", יכול להכיל את הרשעות של המרושעים, מבלי להזדעזע יותר מדי. על גורלו של איש כזה מדברים חז"ל ואומרים שהוא בסכנה – "לסוף נעשה אכזר על רחמנים". איך זה קורה? הגמרא מספרת סיפור מזעזע במסכת יומא – כהנים שהיו רבים על מי יעשה את העבודה במקדש, רבו עד שאחד נעץ סכין בלב של חברו. בא האבא של הנדקר ואמר "הבן עוד מפרפר ועדיין לא מת, אז הסכין איננה טמאה ואפשר להשתמש בה לעבודה במקדש..."! איך תתכן כזאת אדישות לחיי אדם בכלל ולחיי הבן בפרט?! הגמרא למעשה מסבירה בהמשך כשהיא מביאה פסוק: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה"... סיבת האדישות של האבא היא הרגילות שלו לראות דם נקי נשפך... כמו שאומרים - "מתרגלים לכל דבר". אז הם התרגלו לראות דם נשפך והם איבדו את הרגישות לזה. כאן גם, אדם שחי בשלמות עם מעשים מרושעים סביבו ולא מגיב – ואפילו אם בתחילה היה מזועזע אך לא העז להגיב – בסופו של דבר קורה לו משהו בנפש, משתבשות אצלו תובנות מוסריות פשוטות. ועל כך אמרו חז"ל "לסוף נעשה אכזר על רחמנים". ההשלמה מביאה בסוף לקבלה, ואחר כך לסוג של הזדהות, וזה יכול להוביל לעשיית מעשה אכזר נגד רחמנים... יש מצבים בחיים ש"השב ואל תעשה" הוא ממש מסוכן לטהרת הנפש. נגד רשעים מרושעים חייבים לנקות בעמדה ברורה ותקיפה. עם כל זה אי אפשר להתעלם שיש לכך גם עניין של טמפרמנט – הרי מי שנולד עם מזג של תעוזה ומיליטנטיות קל לו להגיב ולהתמודד עם הרשע ומעשיו. אך מה יעשה האדם חלש–האופי שאיננו מעז להתנגד ולו במילים, לרשע? התשובה פשוטה – איננו פטור מלבנות בעולמו הפנימי את ערכי המוסר האמיתיים. בינו לבין עצמו הוא חייב להוקיע את המעשים הרעים, להתנגד להם מבלי להתבלבל. הוא חייב לפתח יושרה פנימית המתעבת את הרשעות, שתתן לו גם חוסן לא רק כדי לא להגרר אחר מעשים אכזריים, אלא אולי גם תביא אותו לרמה של עוז וגבורה שתאפשר לו להתנגד בפועל לרשע.
 
 
על המקטע העשרים וארבעה של שביל ישראל: מצובה דרך סטף לחורבת חנות
זוהי ארצנו
בהר איתן הוקמה התיישבות עולים (מעברה) באייר תש"י (1950), על שרידי הכפר הערבי חירבת אל-לוז, שתושביו עזבו בקיץ תש"ח, לאחר כיבוש צובה הסמוכה. השם שניתן ליישוב במפות התכנון היה "אבטח", ובהמשך הוא שונה ל"לוזים". המתיישבים הראשונים בתש"י היו עולים חדשים מתימן שהועלו לארץ במבצע "על כנפי נשרים".  החורף הראשון היה גשום וקר במיוחד. היישוב התמלא בבוץ ונחלים זורמים, האהלים שבהם שוכנו המתיישבים עפו ברוחות החזקות, דרכי הגישה ליישוב השתבשו ונוצר מחסור במזון. ביגוד מתאים לחורף לא היה בידי התושבים שהגיעו מארץ תימן החמה.
לא רק בלוזים סבלו העולים, אלא תלאות החורף הקשה הגבירו את סבלם של שוכני המעברות בכל רחבי הארץ. כדי לפתור את הבעיה יצא לדרך "מבצע מעברות" – מבצע סיוע לישובי העולים. היוזם של המבצע היה הרמטכ"ל יגאל ידין. הצבא תחת פיקודו נכנס בשבט תשי"א לפעילות אינטנסיבית במעברות. הצבא פעל בשני מישורים: במישור הפיסי - טיפול באהלים ובמבנים, ניקוז המים, טיפול בתברואה, אספקת מים, מזון, ביגוד והנעלה. במישור הבריאותי – הענקת טיפול רפואי, הדרכה בטיפול בילדים, הקמת בתי תינוקות ומטבחים. חטיבה 16 קיבלה את האחריות על מושב לוזים, ועל שאר היישובים בפרוזדור ירושלים.
היישוב לוזים לא החזיק מעמד וכעבור שנה וחצי תושביו עברו ליישוב הסמוך – אבן ספיר, ומשם קבוצה גדולה עברה להתיישב בראש העין.
 
מבט לאחור:
וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה (בראשית כח, יט). מה צורך הודיע אלקים אותנו את זאת (שיעקב קרא "בית אל" למקום שקראו לו "לוז" לראשונה)? ועוד אומרו לראשונה והיה לו לומר בראשונה. אך הוא כי מה שקרא שם בית אל, לא כיוון על לוז, רק אל המקום לבדו שנעתק (הר המוריה) ובא לשם (על פי המדרש נעשה נס והגיע הר המוריה למקום הנקרא לוז), אך לוז הוא שם העיר, לא לוז שיעקב בה עתה, כי כבר הוא בירושלים, כי שב הר המוריה בו למקומו, אך הוא לראשונה שבא בה יעקב היא לוז, אלא שנשאר לה שם זה על שם מה שהיה בראשונה בה יעקב בהיות הר המוריה שם".
(אלשיך בראשית כח, יט)
 
אכזבות מדכאות מול התחלות חדשות - הרב חגי לונדין / ר"מ בישיבת שדרות
מי לא רוצה להגיע? להגיע להישגים, להגיע לאושר, להגיע להצלחה, להגיע ל... משהו. ההגעה ליעד היא לכאורה המטרה בכל מסלול. גם ברמה הציבורית מדובר תמיד על יעד סופי אליו צריך לחתור: שלום, בניית בית מקדש, ביאת המשיח וכן הלאה.
יחד עם זאת, אם נבחן מקרוב את חיינו, נראה שלמעשה אין תחום בו ניתן לומר בלב שלם: "הגענו"! כל הישג הוא פתח לאתגר חדש, כל יעד שנכבש מגלה רק עוד כמה ארוכה הדרך: סיום הלימודים הוא שער הכניסה לבגרות, סוף השירות הצבאי הוא תחילת החיים האזרחיים, חתונה היא תחילת חיי המשפחה, משיח בן דוד הינו הפתח לעידן חדש, ואפילו המוות, כידוע, אינו סוף פסוק. ההבנה שאנו מצויים בתהליכיות מתמדת מאפשרת גם התמודדות נכונה עם כישלונות. הרצון לא להיכשל נובע מהמשיכה אל התוצאה המיידית, הזמינה והעכשווית. החושים הגסים תובעים סיפוק מיידי: משהו שניתן למשש, לחוש, לראות; בקיצור "תכל'ס"! תהליכיות, קרי, הבנה שתוצאה מבשילה לאט לאט, גם אם כעת ההצלחה לא ניכרת בעין – זוהי תובנה הדורשת יכולת הפשטה ומבט רוחני. כאשר אדם מסתכל על חייו מתוך בגרות רוחנית אזי הוא רואה אותם כרצף ארוך של התקדמות וגם הכישלון תופס את הפרופורציה הנכונה. אין דבר כזה הצלחה גמורה וממילא גם אין כישלון גמור. כל חיינו הם שילוב של הצלחה מתמשכת המלווה בעיכובים, המכונים אצלנו משום מה בתור "כישלון".  
יתרה מזאת, בשלב מסוימת מבשילה באדם ההכרה כי הכישלון והאכזבה בנו בו קומה חדשה. יצר הוא כוח חיים לא ממומש. כאשר האדם חש שהוא לא מממש את תפקידו בעולם, שהוא לא יוצר יצירה של חיים אמיתיים – אזי מתגברים בו תחושות התסכול והאכזבה. הרב קוק (אורות הקודש ג רמג) מנסח זאת כך: "יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. קיבוץ כוחות רוחניים, העומדים לצאת אל הפועל בציור ובתפארת מובלט, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקיצפון פנימי" ולכן "כל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת... השלום מתרבה בעולם". כשאדם מאוכזב זהו איתות לכך שישנן עוצמות חיים, כישרונות, חלומות – שאינם באים לידי מימוש במסלול החיים הנוכחי. הטיפול השורשי בתחושות הכעס והכישלון הוא בהוספת "יצירה רוחנית". במילים אחרות: זיהוי עמוק של הייחודיות שלי, של כוחותיי, של כישרונותיי – ומציאת המסלול להופיע אותם באופן הנכון. עיון קצר בביוגרפיות של אנשים שהגיעו להישגים משמעותיים בחייהם מלמד כי כולם חוו כישלונות בלתי נמנעים במהלך ההתקדמות שלהם, ואצל רבים מהם דווקא הכישלון יצר לטווח ארוך תמריץ שגרם להם להגיע רחוק.
שמו של יעקב הוא "ישראל" – "שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל", כלומר התמודדת עם כוחות שמיימים וארציים – ויכולת להם. מעבר לשמחה על הניצחונות חייבת גם להיות התמודדות מתמדת עם אתגרים חדשים וכישלונות. ישנו כוח בעולם שתפקידו לתבוע את הקומה הבאה, לא להשלים עם החולשות אלא להיות תמיד בתנועה. להתקדם הלאה.
 
 
 
על המקטע העשרים וחמישה של שביל ישראל: מחורבת חנות למצפה משואה
זוהי ארצנו
נתיב הל"ה הוא קיבוץ שהוקם על ידי יוצאי פלוגה ד' (פל"ד) מחטיבת יפתח של הפלמ"ח, ולכן נקרא בתחילה "פלד". שמו שונה ל'נתיב הל"ה" ביום השנה הראשון לנפילת שלושים וחמשה לוחמי מחלקת ההר של הפלמ"ח, שנהרגו במלחמת העצמאות בעת שעשו את דרכם לגוש עציון.
בתש"ח גוש עציון כלל ארבעה יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק ורבדים – סך הכל כארבע מאות וחמישים תושבים. הגוש היה מרוחק מכל נקודת יישוב אחרת, אך שלט על כביש ירושלים-חברון ובכך יכלו למנוע מהערבים להעביר תגבורות ואספקה לירושלים. האוכלוסייה הערבית באזור מנתה כששים אלף איש. בתקופה זו הערבים לא היו מאוגדים תחת ארגון מסוים אלא פעלו בשיטת "הפזעה" - כאשר רועים או עובדי אדמה ערבים ראו פעילות יהודית בקרבת מקום, הם קראו לכל הגברים הלוחמים של הכפר, לבא לתקיפה. 
ביום רביעי, ג' בשבט תש"ח, הערבים תקפו את יישובי הגוש. התושבים הצליחו להדוף את המתקפה אך נוצר מחסור בציוד לחימה - תחמושת, כלי נשק, ובאמצעים רפואיים וכן חסרו לוחמים להגן על המקום. היה חשש גדול שהערבים יחזרו לתקוף, והיה צורך לחדש את האספקה. לפיכך הוחלט לשלוח תגבורת מיד.‏
בליל ה' בשבט יצאה מחלקה מהר-טוב לכיוון משואות-יצחק שבגוש עציון. הלוחמים נשאו ציוד רב. בשעות המוקדמות של הבוקר, באיזור צוריף, הכוח פגש ברועה צאן או בשתי נשים ערביות והחליט לא לפגוע בהם אך אלו הספיקו כדי להפעיל "פעזה", וכוח גדול מצוריף ומהכפרים באזור יצא להילחם בשיירה. לוחמי הפלמ"ח נלחמו בגבורה עד האחרון שבהם. בקרב נפלו שלושים וחמשה לוחמים - ה-ל"ה, והם נקברו בבית הקברות של כפר עציון בקבר אחים. כעבור ארבעה חודשים נפל גוש-עציון ובאותה עת קמה מדינת-ישראל. בחסדי ה' כעבור תשע עשרה שנה הוקמו מחדש ישובי גוש עציון.
 
מבט לאחור:
"זה דבר מפתיע. הצמיחה שלנו לא היתה כצמיחתו של כל עם, אלא דווקא מתוך הסבל, מתוך שעבוד מצרים, משם צמחה האומה הישראלית. גם הלידה של העם לא היתה טבעית. שרה לא היתה מסוגלת ללדת, היא ילדה בדרך נסית. רבקה לא היתה מסוגלת ללדת, וגם היא ילדה בדרך נסית. גם מי שהיתה האישה העיקרית של יעקב, רחל, גם היא לא היתה מסוגלת ללדת. הקב"ה דאג באופו מיוחד שהן יילדו. אנחנו רואים שכבר מההתחלה, לא הלידה של הזרע ולא הלידה של העם היו טבעיות, ודווקא אותם הדברים הקשים, הם שהולידו ופיתחו את העם. כך גם בימינו, כל מי שחשב שארץ ישראל תוגש לנו על מגש של כסף אינו אלא טועה".
(מתוך דברי הרב אברהם צוקרמן, ראש ישיבת כפר הרא"ה בראיון ב"בשבע" גליון 88)
 
להתמודד עם קשיים מול חיפוש יעדים נוחים - יעל פיזם / עו"ס
החיים מזמנים לנו בחירות רבות הקשורות להתפתחות העצמית שלנו. לעיתים קרובות אנו מוצאים את עצמנו בצמתים, בהם אנו נדרשים או מעוניינים לבחור יעד להתפתחות או צמיחה אישית. תחום הלימודים ותחום התעסוקה, הם הבולטים ביותר בעניין זה. לכאורה, הדבר פשוט וקל, ולפעמים, הבחירות באמת ברורות וקלות עבורנו. אך במרבית המקרים אין זה כך, והבחירה עשויה להוות משימה מורכבת ביותר. כל כך הרבה פעמים אנו מוצאים את עצמנו מתלבטים באיזו מטרה לבחור, מה מתאים לנו, עד כמה אנחנו רוצים להתאמץ כדי להגיע למטרה, ועד כמה שווה לנו להשקיע עבור השגתה. על אף המורכבות, ישנה דרך לבחון את הדברים ולהפעיל על פיה את שיקול הדעת שלנו. מילות המפתח הן מינון ואיזון. להלן נפרט את השאלות שנוכל לשאול את עצמנו כאשר נגיע לצומת דרכים מורכבת או מבלבלת, שתחייב קבלת החלטה ובחירה מצידנו.
מידת החשיבות עבורנו
הדבר הראשון שנצטרך לעשות, הוא לשאול את עצמנו עד כמה היעד הנכסף באמת חשוב עבורנו, וכיצד הוא משרת אותנו ואת השאיפות שלנו. בהרבה מאד החלטות בחיים, מעורבות השפעות של הסביבה וציפיות של החברה או המשפחה מאיתנו. חשוב שננסה לענות לעצמנו מה מניע אותנו לבחור דווקא ביעד הזה, ומה יותר חזק – הרצון האישי שלנו, או ציפיות ולחצי הסביבה? חשוב שנענה לעצמנו בכנות המירבית, כדי לקבל החלטה נכונה ונבונה. ככל שהבחירה תנבע מתוך רצון פנימי שלנו, ותשרת את החזון האישי שלנו, כך יהיה לנו קל יותר לכבוש את המטרה שנציב לעצמנו.
מידת הקושי והמאמץ
השלב השני הוא, לברר מהי מידת הקושי הנדרשת מאיתנו כדי להשיג את המטרה הנכספת. האם זהו קושי סביר שנוכל להתמודד עימו? האם מדובר בהשקעה רבה מדי של מאמץ, שלא בטוח שתהיה נכונה עבורנו, או שתבוא על חשבון דברים אחרים שחשובים לנו? במקרה שהמאמץ רב, עד כמה אנו מוכנים להשקיע בשביל אותה מטרה? האם היא מספיק חשובה לנו כדי לתת או להקריב מעצמנו, או שהנוחות חשובה לנו יותר? חשוב לזכור בהקשר הזה, כי על אף שיש בחברה שלנו ערך רב למאמץ, המושג 'נוחות' לעיתים גם הוא יכול להיות משמעותי וחשוב, ויש להתייחס גם אליו בתהליך הבחירה שלנו.
רווח ומחיר – עלות מול תועלת
לאחר שביררנו את מידת הקושי, חשוב שנבדוק עם עצמנו, מהו הרווח שנקבל מהשגת המטרה הזו, ואיזה מחיר נצטרך לשלם עבורה. האם הרווח שיתקבל הינו משמעותי עבורנו? באיזו מידה? כיצד יתבטא המחיר (פיזי, רגשי, כלכלי, חברתי וכדו') שנשלם בדרך למטרה? האם אנו מוכנים לשלם אותו? מהו הגבול האדום שלנו? על מה אנו מוכנים לוותר ועל מה לא? אם אנו משלמים מחיר, חשוב שיהיה רווח אחר שחשוב לנו, שייצור את האיזון עבורנו בדרך להשגת המטרה.
כמות המשאבים הנדרשת
כעת, חשוב שנברר ונבדוק מהי כמות המשאבים שנצטרך להשקיע בהשגת המטרה. משאבים, בהקשר הזה, הם כל מה שאנו צריכים להשקיע כדי לקדם את עצמנו לעבר המטרה. ישנם משאבים חיצוניים, כמו זמן, כסף או דברים חומריים אחרים, וישנם משאבים פנימיים, כמו כוחות נפש וגוף, יכולת מאמץ, התגברות על קשיים צפויים, וכדו'. כשתהיה לנו מפה ברורה יותר, נוכל לעבור לסעיף הבא.
קיום משאבים וגורמי תמיכה
לאחר שהבהרנו לעצמנו מהי כמות המשאבים הנדרשת, נוכל לברר עם עצמנו אילו משאבים קיימים ברשותנו (כמו כישורי למידה, זמן, ידע מקצועי, משאבים כלכליים וחומריים ועוד), ואילו משאבים עדיין חסרים. אילו משאבים יבואו בקלות, ועל מה נצטרך לעמול קשה כדי להשיגם. בנוסף, יש לבחון אילו גורמי תמיכה יש לי, מי יסייע לי בהשגת היעד ומי יתמוך בי בדרך לשם. האם יש לי גורמי תמיכה שיוכלו לסייע לי בהשלמת המשאבים החסרים? וגם אם לא – האם אנו עצמנו יכולים ורוצים להשיג את המשאבים הנדרשים? ככל שהאפשרויות לקיום ולהשגת המשאבים תהיינה גדולות יותר, כך הסיכוי להצלחה ולהשגת היעד יהיה גדול וממשי יותר.
מידת החיבור הפנימי שלי
בסיום התהליך, חשוב לחזור ולבדוק עם עצמנו מהי מידת החיבור הפנימי שלנו למטרה שאנו רוצים להשיג. כי אם אנחנו באמת ובתמים שואפים להגיע למקום מסויים, ואם אנו באמת מאמינים כי זה מה שטוב ונכון עבורנו, ואנו יודעים שנהיה מוכנים להתאמץ ולהשקיע עבור היעד הזה – כנראה שזהו הדבר הנכון והטוב בשבילנו. וגם אם קיימים מכשולים צפויים בדרך, והרבה משאבים עדיין לא השגנו – שום דבר (כמעט) לא יעמוד בדרכנו. והשמיים הם הגבול.
והדבר החשוב ביותר הוא, להמשיך להתפלל ולבקש מבורא עולם, שיכוון אותנו בדרך הנכונה, שימלא אותנו בכוחות ומשאבים להצליח בה, ושייתן לנו בינה ודעת לבחור את הבחירות הטובות ביותר עבורנו. בהצלחה!
 
יעל פיזם,M.S.W , עו"ס, מאמנת אישית ותעסוקתית ומנחת סדנאות. 054-3984545.
 
 
על המקטע העשרים וששה של שביל ישראל: ממצפה משואה לבית גוברין
זוהי ארצנו
מָרֵשָׁה, נזכרת לראשונה בספר יהושע כאחת מערי שבט יהודה. גם בדברי הימים היא מוזכרת, כמקום הקרב בין זרח הכושי מלך מצרים לבין אסא מלך יהודה, ובתקופת מלכות יהודה היא נמנתה בין הערים אשר ביצר המלך רחבעם לשמירה על מבואותיה של ירושלים. כאשר נבוכדנצר מלך בבל החריב את בית המקדש הראשון, בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס) והגלה רבים מתושבי הארץ, ערי השפלה - ומרשה ביניהן - התרוקנו מתושביהן. במקומם התיישבו פיניקים שירדו מערי החוף הצפוניות, וגם אדומים שבאו מעבר הירדן לדרום הר חברון ושפלת יהודה, עד בקעת באר שבע וערד. אזור זה כונה "חבל אדומיאה" – מרשה הפכה לבירתו. השליט החשמונאי, יוחנן הורקנוס, כבש את העיר בשנת ג'תרמ"ח (112 לפנה"ס) וגייר את תושביה. על פי המסורת היא מקום מוצאו של הורדוס האדומי. בממצאים מתקופה זו, חשפו הארכיאולוגיים בתי מגורים ובורות מים רבים, מערות קולומבריום גדולות (לגידול יונים) ושרידים של בתי בד רבים, המעידים כי יצוא השמן היה אחד מענפי הכלכלה המרכזיים בעיר. במאבק בין החשמונאים להורדוס, קודם עלייתו לשלטון, בשנת ג'תש"כ (40 לפנה"ס), היישוב נחרב ומבתי המגורים לא נשארו אלא מערות רבות. בימיו של המלך הורדוס ירשה בית גוברין, שמצפון למרשה, את מקומה כבירת האזור. בימי המשנה והתלמוד היתה במקום קהילה גדולה, ומוכרים לנו תנאים ואמוראים מבני המקום – כרבי יונתן דבית גוברין וכרבי יהודה בן יעקב.
בבית גוברין התגלו שרידי קברים יהודיים, כתובת של עמוד מבית כנסת, נרות חרס עם עיטורים של מנורת-שבעת-קנים וממצאים נוספים. בזמן מרד בר כוכבא בשנים ג'תתצ"ב-ו (132– 136 לספירה) נחפרו מחילות בין החללים התת-קרקעיים של העיר הקדומה, על מנת לשמש את המורדים כמקום מסתור ובסיס ליציאה להתקפות על הצבא הרומי.
במהלך השנים פחת שיעורם של היהודים ביישוב, והכפר היהודי הפך לעיר רומית בעלת אוכלוסייה מעורבת.
 
מבט לאחור:
"אדוני יודע כי הילדים רכים, אמר לו יעקב (לעשו) אני רואה שיסורין עתידין לבוא מבניך על ילדי, אלא נהוג אתה בשררותך ושמש בכתרך עד שיעמוד משיח מחלצי ויקבל המלכות ממך, שנאמר 'יעבר נא אדוני לפני עבדו עד אבוא אל אדוני שעירה' - זה בית גוברין".
(ילקוט שמעוני וישלח פרק לד, קלג)
 
רגש לאומי מול אחוה כלל אנושית - הרב מאיר גואטה / ראש ישיבת "אורות התשובה"
לפני מספר שנים פנה אלי תלמיד שהיה בתחילת דרכו בחזרה בתשובה ואמר לי שקשה לו מאוד לברך ברכת המזון בזמן האחרון. לשאלתי מדוע? ענה שהוא לא יכול לומר "הזן את העולם כולו וכו'" כשהוא שומע בחדשות על מיליוני רעבים בסומליה... לפני שהתחלנו לברר את נושא ההשגחה בעולם ומהות הסבל האנושי, שבחתי אותו על הרגישות המיוחדת לסבלם של עמים אחרים, שלצערי אצל חלקנו נדחקה לפינה. "ובאמת" הוא שאל, "איך זה שדווקא בציבור החילוני ממנו באתי, יש אכפתיות וסולידריות גדולה לאומות העולם, ולעומת זאת בקרב הציבור הדתי יש חוסר אכפתיות במקרה הטוב, וזלזול ואפילו שנאת גויים במקרה הרע...? האם התורה מחנכת לשנאת גויים?!"
ביסוד הכל עומדת המשימה האלוקית לאבי האומה "ונברכו בך כל משפחות האדמה", ואכן כל יהודי מישראל משנן לעצמו שלש פעמים ביום את המשימה - "לתקן עולם במלכות ש-ד-י". איך אפשר להתעלם מהגויים אם הם חלק מרכזי בייעודנו? אם יחס ישראל לאומות הוא כ"לב באברים" (כדברי ריה"ל ב"כוזרי"), ממתי הלב מתכחש או שונא את שאר האברים שאותם הוא אמור להחיות?
אך לעומת זה, אנחנו פוגשים ביהדות הלכות "גזעניות" כביכול כמו איסור אכילת בישולי גויים ופת גויים, שעניינם להרחיק ולמנוע קרבה בין ישראל לגויים. וכן היתר ליהודי להלוות בריבית לגוי (כשליהודי אחר זה אסור), מצוות השבת אבידה שמתקיימת רק ביהודי ולא בגוי (מעיקר הדין) ועוד כיוצא בזה - שמכאן ניתן לראות סלידה וניכור כלפי הגויים והתייחדות בקשר הפנימי-לאומי שלנו.
כמו בכל סתירה בין מקורות שונים, נפנה לכלל הידוע: "יבוא השלישי ויכריע בניהם". בהקדמה שאומר ה' למשה לפני המעמד הנשגב של מתן תורה, הוא מגדיר למשה ולישראל את הייעוד השלם: "והייתם לי סגולה מכל העמים...ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אתם תהיו כוהני העולם - שזה אומר חוליות חיבור וקישור של כלל אנשי העולם לבורא (כמו הכהנים המחברים בין ישראל לבורא). ואיך תעשו זאת? בדרך של ממלכה-מדינה קדושה שלימה, שתראה לעולם כולו שלא רק יחידים קדושים הפרושים מהעולם יכולים להתחבר לקודש, אלא האידיאל הוא חיי קדושה ציבוריים-לאומיים, שכוללים את כל מדרגות האדם, עם כל הכוחות והתפקידים השונים שיש בחברה אנושית.
כדי לייצר זן משובח ואיכותי כזה, שיוכל להוות מודל לחיקוי לכלל האומות, צריך לייצר "תנאי מעבדה" סטריליים ונקיים מכל חולי מוסרי, נפשי או אמוני. ולכן מצוות השמדת עבודה זרה היא רק בארץ ישראל או במקום שנכבש על ידי ישראל, אבל בשאר מקומות אין מצווה לשלוח את "המוסד" או מטכ"ל להשמידם, כי רק בתוך "המעבדה" צריך להקפיד על סטריליות גבוהה. וכן אי אפשר לתקן עולם בלי להיות מתוקנים בעצמנו, ולכן כשלב ראשון אנחנו מתייחדים בחסד ונתינה פנימה, בתוך העם - השבת אבידה, הלוואה ללא ריבית וכו'.
אבל אסור שהשלב הזה של ההתכנסות והבנייה הפנים-ישראלית תשכיח מאיתנו את המגמה הגדולה והשלמה של חיבור לעמים כולם. וגם בתוך תקופת ההתכנסות, מצווה לאהוב את האנושות, לדאוג לה ולרצות בטובתה עד שיגיע היום שבו "יאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". 
 
 
על המקטע העשרים ושבעה של שביל ישראל: מבית גוברין לתל קשת
זוהי ארצנו
לכיש שוכנת על פרשת דרכים בין הרי יהודה לערי פלשת ומצרים, ובשל כך היתה בעלת חשיבות אסטרטגית. היא מוזכרת לכל אורך ההיסטוריה התנ"כית. יהושע, נלחם נגד מלכי האמורי - וביניהם מלך לכיש. במלחמה זו היו ניסים גלויים: "וה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת..." ו"שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן". יהושע כבש את ערי האמורי וביניהן לכיש. בתקופת מלכות יהודה, לכיש נמנתה בין הערים אשר ביצר המלך רחבעם לשמירה על מבואותיה הדרומיים של ירושלים בירתו. בימי חזקיהו מלך יהודה, פלש סנחריב מלך אשור אל הארץ, כבש בין היתר את לכיש, וקבע בה את מקום שלטונו. אליה שלח חזקיהו מס כבד, וממנה שלח סנחריב את רבשקה בחיל כבד לירושלים. תיאור הקרב על לכיש מופיע ב"תבליטי סנחריב", שקישטו את ארמונו בנינוה. עם נפילת ממלכת אשור, חזרה לכיש לידי ממלכת יהודה. כעבור כמאה שנה נבוכדנצר מלך בבל עלה על ארץ יהודה, ובאיזור לכיש היה קרב גדול, המתואר על ידי הנביא ירמיהו. שרידים מקרב זה נמצאו בחפירות שנערכו בתל לכיש, וביניהם נמצאו מכתבים הכתובים על חרסים בכתב עברי עתיק, מהקצין הושעיה, ממונה על עמדה צבאית בין ירושלים ללכיש, אל מפקדו יאוש, מפקד מבצר לכיש. על אחד החרסים כתוב: "כי אל משואות לכיש אנחנו שומרים ככל האותות אשר נתן אדוני, כי לא נראה את עזקה" - יש החושבים שמדובר בנפילת עזקה הסמוכה ללכיש, וזה נראה מתאים לפסוק בירמיהו (לד, ז) "וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת: אֶל-לָכִישׁ, וְאֶל-עֲזֵקָה, כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר". נמצאו בלכיש גם חותמות וביניהן חותמת שעליה הכיתוב: "אשר על הבית" - משערים שזוהי החותמת של גדליה בן אחיקם, שהופקד על ידי מלך בבל על העם הנשאר בארץ יהודה.
 
מבט לאחור:
"וַיִּתֵּן (חזקיהו) שָׂרֵי מִלְחָמוֹת עַל הָעָם ... וַיְדַבֵּר עַל לְבָבָם לֵאמֹר: חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר ... עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה' אֱלֹקינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ ... אַחַר זֶה שָׁלַח סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲבָדָיו יְרוּשָׁלַיְמָה וְהוּא עַל לָכִישׁ וְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ עִמּוֹ עַל יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַל כָּל יְהוּדָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: ... וְעַתָּה אַל יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ וְאַל יַסִּית אֶתְכֶם כָּזֹאת וְאַל תַּאֲמִינוּ לוֹ כִּי לֹא יוּכַל כָּל אֱלוֹק כָּל גּוֹי וּמַמְלָכָה לְהַצִּיל עַמּוֹ מִיָּדִי... אַף כִּי אֱלֹקֵיכֶם לֹא יַצִּילוּ אֶתְכֶם מִיָּדִי. וַיִּתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וִישַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל זֹאת וַיִּזְעֲקוּ הַשָּׁמָיִם. וַיִּשְׁלַח ה' מַלְאָךְ וַיַּכְחֵד כָּל גִּבּוֹר חַיִל וְנָגִיד וְשָׂר בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּשָׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ...".
(דברי הימים ב פרק לב)
 
עמידה איתנה במצבי לחץ מול איבוד שליטה - נועם פיזם / פסיכולוג בכיר
כל אחד מאיתנו התמודד עם מתח בחייו, ועדיין היו הפעמים בהם הרגשנו שלא עמדנו בלחץ ואולי אף איבדנו שליטה. קורה. הדבר יכול להפריע אם חווים את הלחץ הקיצוני לעיתים תכופות, והוא יכול אף לפגוע באיכות החיים ובבריאותו של אדם בצורה משמעותית כשהלחץ הוא כרוני. המאמר הבא מיועד לאלו שחשים שהם מתקשים לעמוד בלחצים פשוטים ולאלה שמבקרים עצמם וחווים את עצמם כמתמודדים פחות טוב בהשוואה למכרים וחברים. דרך טובה שנמצאה יעילה כדרך להתמודד עם מתחים ולחצים מתחילה בהכרת המנגנון הפועל בשעת מתח, מגביר את המתח ולעיתים אף יוצר את המתח. בכל התמודדות, המערכת הרגשית מונעת על ידי המערכת הקוגניטיבית ומניעה אותה. כלומר מנגנון של יחסי גומלין בין המחשבה והרגש. נשים לב כרגע להשפעת חשיבה (חשיבה יכולה להיות מהירה כברק) על הרגש. למעשה כשאנו מגדירים אירוע כמאיים/מפחיד/מלחיץ אנו עושים שתי הערכות במקביל: א) הערכה של האיום - עד כמה המצב מסוכן/מלחיץ. ב) הערכה של הכוחות שלי - מהם היכולות והמשאבים שלי להתמודדות. ברמה הכי פשוטה אפשר לטעון כך: ככל שאדם תופס את האירוע כמאיים יותר ואת המשאבים שלו כדלים יותר כך יחווה את הלחץ ברמה גבוהה יותר.
אדם יכול לחוות חרדה אם מפרש את האיום איתו הוא מתמודד כאירוע מאד מסוכן ואילו אדם אחר יכול לחוות חרדה כי לא סומך על עצמו שיעמוד באתגר שניצב לפניו. המצב הרגשי שיחווה האדם הוא פועל יוצא של הערכות אלו.
אם הכל היה עניין של הערכת כוחות והערכה של האיום, היינו פוטרים את הדיון בהסבר וקריאה לאדם לעשות הערכה מחודשת של האיום ושל כוחותיו. אם האדם יעריך את המציאות בצורה "אובייקטיבית" יותר ויעריך את כוחותיו כיעילים יותר להתמודדות. אלא שהערכות השכליות שלנו אינן רק מערכות רציונאליות, למעשה הן מושפעות משלל גורמים המשפיעים על הערכותינו את המציאות והערכותינו את עצמנו. א) הערכה של האיום יכולה להיות מושפעת מניסיונות לא טובים בעבר (מי שנכווה ברותחין...). חוסר הכרות עם האיום (לדוגמא עבודה חדשה). ב) הערכה של הכוחות יכולה להיות מושפעת מדימוי עצמי שלילי, נסיונות שליליים בעבר ועוד יכולים לגרום להערכת חסר. כמו כן בתחום הערכת הכוחות יש קושי גדול להיות "אובייקטיבי".
מה עושים?
לא כל מתח מהווה סיבה ללכת לטיפול. חרדה, לחץ ומתח הם תחושות אנושיות בסיסיות. למעשה, הקב"ה נתן לנו את הפחד והחרדה כאמצעי יעיל להתמודדות עם החיים. פחד מפני תאונת דרכים למשל, גורם לנו לחשוב על דרך לנהוג בצורה בטוחה יותר או לחצות את הכביש בצורה בטוחה יותר. אדם שאין בו פחד עלול לסכן עצמו בסיכונים מיותרים. עם זאת כשאדם מרגיש שכל ההערכות שלו את כוחותיו הן הערכות שליליות, ומצד שני מצבים רבים בחיים נחווים כאיום, יש בהחלט מקום להתייעץ ולא להישאר עם תחושות אלו לבד. יש מקרים בהם המתח כה רב עד שהאדם מרגיש (או סביבתו הקרובה מרגישה) שאיכות החיים שלו נפגעת. כשהמתח רב ופוגע בתפקוד זו סיבה טובה לשקול לפנות לטיפול.
 
נעם פיזם - פסיכולוג מומחה, מיעץ ומטפל, טל': 054-2622024
 
על המקטע העשרים ושמונה של שביל ישראל: מבית גוברין לתל קשת
זוהי ארצנו
שמורת פורה נקראת על שם חורבת פורה שבגבולה המערבי. במורד הנחל שבשמורה, נבנה סכר היוצר אגם עונתי כדי לאגור מי שיטפונות ולהחדירם לקרקע. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עברה במקום הרכבת התורכית, התואי שלה היה מדמשק דרך לוד ובאר שבע, משם המשיכה דרומה ותוכננה להגיע עד תעלת סואץ. הגשר ההרוס, אשר הרסו השטפונות של שנות ה-70 נשאר לנו כעדות למסילה המפוארת שהיתה שם.
אזור זה היה זירת אחד הקרבות הקשים במלחמת השחרור. בראשית אלול תש"ח, המצרים תכננו לפגוע, על ידי ירי ארטילריה במנחת  המטוסים שליד קיבוץ רוחמה ובכך לנתק את הגישה האווירית לנגב. המפקד על פעולה זו היה רס"נ גמאל עבד אל נאצר (אותו נאצר שפגשנו בסיבוב הבא במלחמת ששת הימים).
חטיבת יפת"ח מהפלמ"ח נערכה להרחבת השליטה הקרקעית שמסביב למנחת, על ידי כיבוש הגבעות תל קונייטרה, תל נג'ילה וחירבת אל מחאז, שממזרח לרוחמה. הנצחון בקרב איפשר להמשיך להפעיל את שדה התעופה ולהתכונן למבצע יואב. רוחמה היא הישוב היהודי הראשון בנגב בעת החדשה, אשר נוסד בשנת תרע"א (1911), ושמו ניתן מדברי הושע הנביא על ידי שמעון ווליקובסקי (מראשוני חובבי ציון): "וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי, עמי אתה, והוא יאמר אלוקי". שמורת פורה ידועה גם בזכות המרבדים האדומים של פרחי הכלניות, נוריות אסיה והפרגים. למי שחפץ להבחין בין סוגי הפרחים האדומים הללו, זה לא מסובך - הכלנית פורחת מדצמבר ועד מרץ, עלי הכותרת שלה אינם אדומים לגמרי, בבסיסם יש מעט לבן. הנורית פורחת בין פברואר למרץ, והיא כולה אדומה. הפרג פורח אחרון, בין מרץ למאי, ובבסיס עלי הכותרת שלו יש צבע שחור.
 
 
מבט לאחור:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'. וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת וַיֹּאמֶר לוֹ קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָשׂא אֶשָּׂא לָהֶם. וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּה' אֱלֹקֵיהֶם וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים. וַתִּגְמֹל אֶת לֹא רֻחָמָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן. וַיֹּאמֶר קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם".
(הושע פרק א א-ט)
 
נאמנות מול אינטרסים – הרב יניב חניא / ראש שורש
 
הנה לכם סיפור מדהים, אמיתי, שקרה לי - אני איש עם הרבה רעיונות בתחום ההי-טק ויום אחד קרה לי משהו לא יאומן. התקשרו אלי שני אנשי עסקים, משקיעי נדל"ן, והציעו לי הצעה - אנחנו נשלם לך משכורת גבוהה מידי חודש ובתמורה כל הרעיונות שלך בתחום ההי-טק יהיו שלנו. אנחנו נקדם אותם, נביא משקיעים וכדומה... אבל הרעיון יהיה שלנו. האמת היא שדי התלהבתי ורציתי. סוף סוף משהו קבוע במקום עוד ועוד רעיונות... וגם הסכום היה כזה שגורם לך לדמיין על מכוניות חדשות, ואולי אפילו שדרוג דו שבועי של האמבטיה. לילה אחד ישנתי עם החלומות... ולמחרת התקשר אחד מהם והציע לי שדרוג - "בא נעזוב את השותף שלי... אני אעביר לך שני מיליון שקלים לחשבון ותעבוד על אותו רעיון, רק איתי. (למי שלא מאמין, זה אמיתי לגמרי, הוא הציע לי 2 מיליון ₪ תמורת שנה של "רעיונות"). בא ניסע מחר לעו"ד ונחתום". מלבד הקושי להאמין, היתה לי דילמה אמיתית. לכאורה, ישבתי עם שני אנשים, דיברנו וגיבשנו איזה שהוא מתווה. וכעת אני צריך לעבור לעבוד רק עם אחד מהם. האם זה מותר? האם אין כאן בגידה באדם הראשון? האם אני מחויב או לא להצעה הראשונה? כמובן שגם לסכום המסחרר היתה משמעות... זה לא סכום שאנשים פשוטים כמוני שומעים מידי יום. תמורת עבודה של שנה אחת בלבד.
אז הסיפור הגרנדיוזי הזה, שנגמר דרך אגב ללא כלום (הייתי צריך לדעת את זה, לא? מי שמוכן לעבוד על חבר שלו, בטח שיהיה מוכן לרמות קצת גם זר כמוני), הוא באמת סיפור של פעם בחיים. אבל לכולנו יש פעמים רבות התלבטויות דומות. יש מצב שבו ניתן להרוויח כסף או טובות הנאה רציניות, תמורת "הטיה" של המציאות, או דריכה מסוימת על חבר, בן משפחה או אפילו בן זוג. אז מה עושים? מה עומד מול מה? יש כמובן כאלו שעבורם התשובה ברורה מאליה - תמיד מציבים את הרווחים האישיים מעל הכל. ישנם גם רבים בעלי עולם הפוך - הנאמנות מעל הכל והאמת מעל לרווח. אולם, כך נדמה לי, לרובנו זה לא תמיד פשוט. כי הרווחים הם כמעט תמיד לא רק רווחים חומריים - אלו רווחים שתלוי בהם הרבה - חינוך לילדים, זוגיות טובה ובריאה יותר, רפואה או דברים אחרים. האם בגלל "נאמנות רגשית" לעבר או לחבר, נאבד את כל הטובה הזו שתלויה לה מנגד? וכמו כל התלבטות בחיים, זה אף פעם לא פשוט.
קשה מאוד לענות על השאלה הזו... אולם אולי כדי להתחיל ולענות עליה נכון צריך לשכלל מעט את ההסתכלות על המושג חברות וערבות הדדית. ניתן להתייחס לערבות הזו כמו אל "חברת ביטוח גדולה", שבה כולנו משלמים סכום קטן מידי חודש כדי שאם יקרה לנו משהו ח"ו החברה תעזור לנו. כך בחברה, או במדינה - כל אחד עוזר לשני כדי שבמקרה של קושי, יעזרו לו. זה אולי חשוב, אולם זו רק הקומה הראשונה. ישנה קומה עליונה יותר, גבוהה פי כמה, שבה הסיוע לשני, החברות והנאמנות, נובעים מאיזה שהוא חיבור עליון של העם והאנושות. מכיוון שביסוד אנחנו מחוברים, אנחנו נאמנים ולא בגלל שאנחנו נאמנים אנחנו מחוברים. וכשם שאדם איננו רוצה שיפגעו בו ובממונו, כך הוא צריך לרצות שלא יפגעו בחברו, כי זה, בעומק שבעומק, אותו הדבר. אחרי שנקבל את זה כיסוד, ממילא יהיה יותר קל לקבל החלטות בתחום שהזכרנו, כי קבלת החלטה כזו היא בעצם כמו החלטה אישית, שבה אנחנו מחליטים מה נכון יותר לנו עצמנו. זו לא "נאמנות" מול רווח אישי, אלא רווח אישי מול רווח אישי... או נאמנות לעצמנו מול נאמנות לעצמנו. ואז, מה יותר נכון לעשות? כשאת/ה שוקל את עצמך מול עצמך, ההחלטה תהיה בריאה הרבה יותר.
 
על המקטע העשרים ותשעה של שביל ישראל: מצומת דביר לכרמים
זוהי ארצנו
יער לַהַב ניטע בשנת תשי"ב (1952) על ידי הקרן הקיימת לישראל, בין הנגב הצפוני לדרום שפלת יהודה ודרום הרי חברון. היער בולט על הרקע המדברי המורכב בעיקרו משיחים נמוכים. בתחילת הסתיו פורחת ביער החלמונית, ובהמשך פורחים בו כלניות, נרקיסים וצבעונים. היער הינו בית גידול ליונקים רבים: תן זהוב, שועל מצוי, דרבן מצוי, צבי ארצישראלי וצבוע מפוספס.
אך המיוחד ביער להב הן ציפורי השיר הנודדות שניתן לראות בו בעונת הסתו. עבורן זו "תחנת הדלק" האחרונה לפני המעוף לאיזור החריפה שלהן הנמצא מעבר לרצועת מדבר ברוחב 1800 קילומטר. ביער הן אוגרות את האנרגיה הנדרשת להמשך הדרך הארוכה והצחיחה. אך אליה וקוץ בה, עצי המקום הם מחטניים, והם מספקים מעט מזון לציפורים. למזלן של ציפורים אלו, החל משנות ה-80 של המאה שעברה, ניטעו ביער חלקות של עצים רחבי עלים, ובתוכם "אלה אמיתית" (אלת הבוטנה), המניבה פרי שמבשיל במהלך הסתיו, בחודשים אוגוסט-נובמבר, ומהווה מקור אנרגיה חשוב לציפורים.
מדרום לקיבוץ להב, ניתן לראות שרידים מבית כנסת קדום של יישוב יהודי מימי בית שני, שתושביו לא גלו לבבל. מצפון לקיבוץ ישנו תל נוסף, בו נתגלו שרידים מתקופת הברונזה, שרידי כלים מהתקופה המצרית, ושרידים מהתקופה הישראלית הקדומה (מהמאה התשיעית עד השישית לפנה"ס). בסמוך נמצאו מערות קבורה יהודיות מן המאה השניה או השלישית לספירה – שהן עדות לקיום יישוב יהודי בשפלה גם לאחר מרד בר כוכבא. החוקרים משערים שאחד התילים מזוהה עם הישוב רימון, המוזכר בספר יהושע ובספר נחמיה.
מבט לאחור:
"כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ - האדם משותף בטבעו עם יתר בעלי חיים, ורצוף בטבע הבעלי חיים שלא ישנו מקומם, וגם הצפור שדרכה לנוד כמו שכתוב "כצפור לנוד", בכל זאת כשנודדת מקנה תבקש לשוב אליה, וכן טבע האיש לשוב למקומו...".
(מלבי"ם משלי פרק כז ח)
 
חיפוש היציבות מול חיפוש השינויים - הרב אילן צפורי
גם מי שאיננו חולה בקלסטרופוביה (חרדה ממקומות סגורים) מרגיש בקלות את חוסר הנעימות בלהיות סגור במעלית שנתקעה בין שתי קומות... אך לפעמים, ה"מעלית" הזאת יכולה להיות מקום העבודה או אורח החיים או אפילו בני אדם איתם אנו חיים... עם כל אלה אפשר להיות תקוע בצורה הרבה יותר מסובכת מאשר זו של המעלית, הדורשת בסך הכל טיפה סבלנות עד שיגיע הטכנאי המושיע. להיות תקוע במקום עבודה למשל, זה פשוט לא לאהוב את המקום בו מבלים כל יום עשר שעות, לא לאהוב את העבודה, או את האנשים שם, או אפילו את המקצוע שרכשנו במשך ארבע שנים כדי להיות שם... כשמגיעים לעצם מודעות "התקיעה" – דבר שלא קורה תמיד, או שקורה לפעמים לאחר זמן מרובה – מגיע תור השאלה: "למה בעצם אני נשאר פה?" ואז בדרך כלל בא החשבון הפשוט – שינוי מול יציבות. וכבר אמר שלמה שמלך בקהלת: "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ, עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת, עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד, עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק, עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ, עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם...". בקיצור, הכל עניין של "עיתים" – אתמול היה סבבה והיום באסה... אך איך יודעים אם הגיעה העת להרוס? במצבים שכאלה תמיד קיימות שתי אפשרויות – או שמשנים את המצב או שמשנים את הראש, דהיינו מוצאים דרך לשוב ולאהוב את העניין השנוא. מה שבטוח, לא כדאי להשאר תקוע, כי נכון שהאדם שואף ליציבות, אך יציבות במקום שנוא היא הגורם הראשי לחוסר יציבות נפשית. מתי משנים את המצב ומתי משנים את הראש? התשובה היא לכאורה פשוטה – תלוי בהשלכות של השינוי. אם למשל בני זוג מרגישים מחנק בנישואים והשינוי כרוך בלהרוס את הקשר (ואת המשפחה), מאוד כדאי להתאמץ לשנות את הראש ולבנות מחדש את האהבה האבודה. אך אם הבוס בעבודה בלתי נסבל, עדיף לחפש מקום אחר ללא דיחוי. מה שחשוב לדעת בכל הסיפור הזה, הוא שכדי לשמור על החירות, אסור לאדם להשלים עם תחושת המחנק בחייו, בטענה של שמירה על היציבות בכל מחיר, בכל מיני טיעונים כגון "תפסת מרובה לא תפסת", "מי אמר שהשינוי ישפר את המצב – אולי להיפך?", "זה מה יש..." או "אולי אפול בין הכסאות?". היציבות היא אמנם ערך חשוב בחיים, אך התעוזה לעשות את השינוי הנדרש היא שמירה על ערך הרבה יותר עליון - היא שמירה על החירות, שהיא מקור לשמחת החיים ולבריאות הנפש.   
על המקטע השלושים של שביל ישראל: מכרמים להר עמשא
זוהי ארצנו
חרבת ענים – ההתישבות היהודית בדרום הר חברון מוזכרת כבר בתנ"ך בספר יהושע: "וַעֲנָב וְאֶשְׁתְּמֹה וְעָנִים", והתקיימה עד לגלות בבל בחורבן בית ראשון. בתקופת המשנה והתלמוד, קהילות יהודיות גדולות שבו לאזור. בחפירות בדרום הר חברון ניכרת דבקותם הרבה של קהילות אלו במסורות ובהלכה. הכתובות שנמצאו במקום מעידות על כך שקהילות אלו הקפידו, למשל, על הלכות קודשים, תרומות וחרמים. כמו כן הן שמרו על השפה העברית והארמית (לא נמצאו פסיפסים ביוונית), כפי שכתוב בתלמוד הבבלי במסכת עירובין: "בני יהודה שהקפידו על לשונם - נתקיימה תורתם בידם". ארבעה בתי כנסת נחפרו בישובי דרום הר חברון: סוסיא, אשתמוע, מעון וענים. לבתי הכנסת של סוסיא ואשתמוע יש מבנה מאוד יחודי הנובע מההקפדה על הלכות בית הכנסת - קודם כל מיקום הפתח במזרח, בקיר הצר של המבנה המלבני. ייתכן שהלכה זו נאבקת בתפיסה הפגאנית, שלאחר מכן נתקבלה בנצרות, שכיוון התפילה הוא מזרח לכיוון השמש בזריחתה. בבתי כנסת עתיקים באיזורים אחרים בארץ הלכה זו כמעט שאינה מיושמת. דבר שני, ארון הקודש היה בקיר הצפוני הרחב – בכיוון ירושלים. יוצא שהמתפללים היו נכנסים בפתח המזרחי ומתיישבים בכיוון צפונה. מתוך כך נוצרה בעיה היכן למקם את עמודי הסמך לגג, ולא היה מנוס לאדריכלי בתי הכנסת אלא להמנע משימוש בעמודים, דבר זה מסביר את עובי הקירות ההיקפיים, עד לכדי שלושה מטרים(!) על מנת לתמוך בקורות הגג. במאה ה-9 לספירה כל הקהילות הגדולות של תקופת המשנה והתלמוד נעלמו ואלף מאתיים שנה חלפו עד שהיהודים שבו לאזור דרום הר חברון.
 
מבט לאחור:
"אמר רב יהודה אמר רב, בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתם בידם. רש"י: שהקפידו על לשונם - לדבר בלשון צח ולא בלשון מגונה".
(מסכת עירובין דף נג ע"א)
 
לשון נקיה מול "לומר מה שבא לי" - הרב יואב מלכה / ר"מ במכון מאיר
 
אנו חיים בחברה בה מותר להגיד כמעט הכל ואנו נסחפים לפעמים לצורת דיבור שאינה מוגדרת נקיה. מה החשיבות להקפיד על לשון נקיה גם בסביבה בה אנו נראים מוזרים אם נקפיד על שפת הדיבור, ומה החשיבות המוסרית בלשון נקיה?
שפת הלשון היא ביטוי נאמן ומדויק למה שמתרחש בתוככי נפש האדם פנימה, במערכת רגשותיו, דמיונותיו, מחשבותיו ומידותיו. כמה נפלאים דברי הרב קוק אודות "צינורות הדיבורים", ומהם למדנו כי כל דיבור ודיבור יש לו צינור ומחצב משלו בנפש. כל דיבור פורט ומרעיד את המיתר המכוון כנגדו, ומעורר את ניגונו המיוחד - לטוב או לרע חלילה. הלשון החיצונה לשה ומערבבת תכנים נפשיים, ומביאה אותם לכלל עיסה שאת פירותיה יאכל הדובר.
דיבור בטל - מרעיד את מיתר ההבל והסתמיות המתוח בתוך נפשנו, ומעורר בנו את תכונת הבטלה, העדר היוזמה ומרץ העשיה הנדרש לתיקונו של עולם בגשמיותו ורוחניותו.
דיבור החול – בהפרזתו, מרעיד את מיתר הזמני והחולף, ה"חולוני" והקיקיוני, מעצים את רושמה של קליפת החול של המציאות המתעבה, על חשבונם של התכנים הנשגבים שלשימושם נוצרה, והופך את חייו של האדם למסע סוער בתוך לוען המסחרר של תאוותיו ויצריו הגשמיים.
דיבור אסור - מרעיד ומלבה, מוליד ומהווה, אורג ורוקם את ציורי הרוע הרוחשים בנפש מיסודו של יצר הרע הרוחני, הסותמים את הארת הנשמה ומפירים את האיזון ההכרחי בין מערכות הרע והטוב, וכדי בזיון וקצף....
דיבורים טובים וניחוחים - לעומת כל אלה, מעצימים את ציורי הטוב שבנפש האלוקית ומזינים בם את הרצון המפעלי, והעולם כולו מתמלא בשמים.
ערך דיבורו של ההמון העממי, אך גם האמנותי, הפוליטי והמדעי ודומיהם, הוא כמעשה מרקחת בלתי מאוזן בעליל של ארבעת מיני הדיבורים כנ"ל. אלו הם פירות הבאושים של התרבות הכללית המבקשת להשפיל עליונים ולהגביה תחתונים, לעשות טפל עיקר ועיקר טפל. תרבות המבקשת לצמצם את מקומו של הטוב והישר במערכת השפה והלשון, ולהשליכו אל פינה דחוקה חשוכה ונשכחת של התודעה האנושית. זהו החזיון מרגיז הלב שהיה נגלה לעינינו לו דגמנו בבחינה מדוקדקת תחת מיקרוסקופ את הבל הפה של בעלי הלשונות לסוגיהן, בדומה לאדם המעשן מזה שנים ואינו מודע כלל לשכבת הזפת המתעבה, עוטפת ומחניקה את ראותיו. כשמציגים לפניו את צילום מחזה ראותיו המפויחות הוא נבעת, נסוג לאחור ומתחיל לחשב את חשבון בריאותו כדי למלט חייו משחת. לכן כל המבקש לעמוד על משמרת טהרת שדה נפשו, שלא להניחה למרמס רגלי השור והחמור, להפקירה למזיקים ולהשחיתה, חייב לעמוד על משמר שפתו: לדקדק בלשונו, לעיין בתוכן דיבוריו ולנקותם, ולא יתפתה לרדוף שלום ולהשתלב בשיח ההמוני באמצעות הוזלת השפה ופגימת תכניה, אלא יסדר דבריו לפני כל אדם, לקטן לפי קוטנו ולגדול לפי גודלו, ובלבד שלא יגרע וישפיל את התוכן הטוב שצריך לפעם בדבריו - "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה"....
 
 
 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת