דף הבית >> בהמשך הדרך >> בהמשך הדרך 4
הדרכה רוחנית-מעשית
לתקופת "הואקום" שלאחר הצבא / השרות הלאומי

מבוא
ישנה תופעה לאחר השחרור (לא בדקנו את מימדיה), על פיה בחורים ובחורות נכנסים לסוג של ואקום הפוגע במוטיבציה שלהם באופן כללי. בחורים ובחורות אלו לא מוצאים את דרכם בעולם הפוסט-צבאי / פוסט-שירות לאומי. אינם יודעים אם ללכת ללמוד באקדמיה, בישיבה, ללכת לעבוד, וכו'. חלק מהם ניסו כבר להתחיל משהו וכישלונם עוד הגביר את תחושתם השלילית.
המצב הלא ברור פוגע כאמור במוטיבציה שלהם באופן כללי ולפעמים מדובר גם בתחילת יאוש ואף דיכאון.
בחוברת זו נעשה ניסיון להעלות נקודות למחשבה וכן לתת הדרכה מעשית לכל הזקוקים לה, בתקופה הגורלית של תחילת הדרך.
 
 
תוכן עניינים
    מבוא
א. הדרכה מעשית
1. מדריך עזר לקבלת החלטה – הרב אילן צפורי
2. קח את עצמך בידיים - הרב חגי לונדין
3. כדאי להתייעץ - הרב דני אלינר
4. איך אדע מה מתאים לי? - נעם פיזם, פסיכולוג
 
ב. מוטיבציה
5. לוקח ת'זמן" - הרב איל ורד
6. חייבים להתאמץ - הרב יניב חניא
7. האומץ להחליט - הרבנית טל רחמני
8. נופל ברשת - הרב יוני לביא
 
ג. נספח
1. היחידה להכוונת חיילים משוחררים

 
  1.  
מדריך עזר לקבלת החלטה
הרב אילן צפורי
 
שלב א': הפנמה - "הגיע רגע האמת".
שלב ב': השכלה - "איך נדע על מה ללכת"?
שלב ג': העמקה - "מי אני באמת"?
שלב ד': החלטה - "איך מחליטים"?
שלב ה': ביצוע - "איך מוציאים אל הפועל"?
שלב ו': בטחון - "מי אמר שהחלטתי נכון"?
 
 
שלב א': הפנמה – "הגיע רגע האמת"!
זהו, אי אפשר עוד להתחמק. רגע האמת הגיע. מעכשיו "האני האמיתי" הולך להיחשף... עד עתה, עד יום השחרור מהצבא או מהשירות הלאומי, הלכת במטווה מבוקר שנראה כחופשי. נכון שבחרת את המכינה שלך או את הישיבה שלך. נכון שבחרת מתי לחתום על ויתור ואף בחרת לאיזו יחידה להתגייס. ואת בחרת בסוג המשימות שלך ואף בחרת אם לעשות שנה שניה או לא. היתה תחושה שחל שדרוג ממשי ביכולת לנתב באופן עצמאי את החיים לעומת מה שהיה בגיל בית הספר... אך האמת היא שלא היתה כאן בחירה חופשית ממש. היו מה שנקרא "אופציות ידועות", די מצומצמות, שמתוכן מתבקשים הצעירים והצעירות לבחור, והשלכתן על כל החיים לרוב אינן מכריעות. אך עתה, אחרי הצבא והשירות הלאומי, הילדות המורחבת נגמרת, ומכאן אין כבר מסלולים ברורים וחד משמעיים. מכאן זו כבר לא שאלה של "מסלול", אלא זו כבר שאלה של "כיוון". עד עתה היעד היה די מסומן על המפה, ורק היה צריך לבחור באיזו דרך ספציפית מגיעים אליו. השאלה היתה רק "באיזה גיל אני מתחיל את הצבא? בגיל 19, 20 או 21, ו'כמובן' באיזה 'מעמד רוחני' אני מגיע לשם - אחרי מכינה או ישיבה". אבל בסופו של דבר, הכל מתנקז לאותו מקום. עכשיו זה שונה, יוצאים לעולם הגדול... ולכן, השלב הראשון שצריך לעבור בתקופה שלאחרי צבא או שירות לאומי, הוא להבין את העניין הזה שיש כאן מהפך, ואין כאן לקיחת החלטה מהסוג הרגיל. את זה צריך להפנים היטב, ומהר! נכון שאפשר לקחת כמה שבועות כדי לתת לערפל הקרב לשקוע, אך חייבים להגיע למודעות שזהו, התבגרנו באמת עכשיו (ואין זה עניין של גיל). הייתי אומר זאת באופן בוטה – מעתה אין לסמוך על אף אחד... זו הפעם הראשונה בחיים שההחלטה היא "שלי ממש", שהרי השאלה היא מה אני הולך להיות בחיים שלי! (אל תשכחו שבקרוב תצטרכו גם לבחור, לבד! עם מי להתחתן). אם תגידו לי שאני קצת דרמטי מדי, יתכן, נכון שבסך הכל מדובר על בחירת מקצוע, לימודים, העדפה, והטעות עדיין לא "קטלנית", אבל בכל זאת המחיר של הטעות יכול להיות עניין מתגלגל - פספוס שנת לימודים, חיפוש מחודש, פגיעה מוראלית, פגיעה בבטחון בעצמי, ומכאן העסק יכול (לא חייב) להתדרדר. לכן כדאי להפנים, עוד לפני שמתחילים לאסוף מודיעין על הכיוונים, שצריך כאן כובד ראש לא שגרתי, ואין מקום לשום פזיזות או ל"נתחיל משהו ואז נראה כבר...".
ועם כל זה, ברור שלא צריך להכנס לפאניקה... בדרך כלל עוברים את זה בכבוד.
 
שלב ב': השכלה – "איך נדע על מה ללכת"?
לאחר שמפנימים שיש כאן עניין רציני (תהליך ההפנמה לפעמים צריך דירבון, ולפעמים הוא מתמשך – בחוברת זו ישנם כמה מאמרים שיכולים לעזור לתהליך).
איסוף המודיעין בא למעשה לענות על השאלה – "מה הם הכיוונים האפשריים?". הוא למעשה בא לברר "מה אני יכול/ה לעשות", בשלב הבא השאלה תהיה "מה אני רוצה לעשות", מה שכרוך בשאלה הרבה יותר מהותית – "מי אני באמת"? ולכן בשלב הנוכחי אין לחץ... בסך הכל בודקים את "השוק" – האם ומה כדאי ללמוד (מה מעניין וגם מבטיח פרנסה), באילו תנאים כדאי לעבוד (כמה להשקיע מהחיים למקצוע, לימודים, כמה לעניינים אחרים – רוחניים, אומנותיים, וכו'), באיזה סגנון לנהל את החיים עד הנשואין (עצמאי, תלותי בהורים, משהו באמצע – עם כל ההשלכות של זה, דהיינו כל הקשור לשאלה מאיפה יבוא כסף המחיה של תקופה זו). עוד שאלות עולות על הפרק בתקופה זו, כגון עם מי להתחבר (באילו חיי פנאי, חברויות וכו' לבחור). אך נחזור למלאכת איסוף המודיעין, שהיא צריכה להיות קצרה ולעניין. איך עושים את זה? פשוט מגדילים את הראש, שואלים חברים ומכרים, בודקים בארגוני הכוונה למיניהם. ריבוי המידע יכול אולי לבלבל בתחילה, אך בסופו של דבר "עשירות הדעת" יכולה רק להועיל, ו"עניות הדעת" יכולה רק להזיק. ברגע ששלב זה ימוצה, שהתמונה תהא ברורה (שתדע/י למשל מהן הדרישות כדי להתחיל מסלול לימודים מסויים, איך עושים בגרות אם צריך וכו'), אפשר יהיה לעבור לשלב הבא, השלב האמיתי, המביא את האדם להפוך את כל המידע הזה לרלוונטי עבורו – כאשר הוא מברר לעצמו סוף סוף מי הוא באמת ומהו רצונו...
 
שלב ג': העמקה – "מי אני באמת"?
השאלה היסודית לאחר הבירור ואיסוף המודיעין, היא הרבה יותר קשה. אתם זוכרים את המשחק בילדות שבו צריך להכניס משולש בתוך חור משולש, ריבוע בתוך חור רבוע ועיגול בתוך חור עגול? גם אז זה היה לא פשוט להכניס את המשולש בחור הרבוע (רוב הזמן זה לא נכנס... בלי הפעלת כוח מיוחד). האמת היא שהמציאות לא כל כך מרובעת(כדאי לעיין במאמר של הפסיכולוג נעם פיזם המובא בהמשך), אבל בכל זאת, צריך להבין שלא כל אדם מתאים לכל מקצוע... צריך לנסות לדייק, שהרי אם לא כן, אחרי כמה שנים, האדם יכול לקום בוקר אחד ולזעוק "מה אני עושה כאן!". אז מה עושים כדי לא לטעות? צריך לנסות לזהות את הנטיות האמיתיות, את המשיכות האמיתיות. מי שלא מסתדר לבד, יכול ללכת לכל מיני יועצים, אולי גרפולוגיה... העיקר לא לבזבז כסף אצל שרלטנים. מי שלא זקוק לזה, צריך רק להקדיש קצת זמן ותשומת לב לרחשי הלב שלו. זה נכון שכשהיית קטן, רצית להיות שוטר ואחר כך טייס, אבל זה כבר עבר לך. ואת רצית להיות מורה או גננת (אם זה לא עבר לכן, אז קדימה זה זה!). אבל היום, אחרי צבא או שירות לאומי, צריך לפתוח מחדש את החלון הפנימי ולחשוב "מי אני באמת". לא האני שציירת בעזרת אחרים (משפחה, חברים, דודות, מורים), אלא האני באמת. וזה הזמן לעשות את הבירור, ולא אחרי תואר שני בפילוסופיה של העולם הקדום... ומה אם לא ברור לך מה באמת מושך אותך? אז יש לך עבודה – אל תשקוט! תקום מוקדם בבוקר, לך לבדוק את האפשרויות, לך תראה מה זה רואה חשבון, מה זה רופא, מה זה מהנדס אלקטרוניקה... (טוב אפשר לברר עם חברים, עם מכרים, אפשר למצוא הרבה חומרים באינטרנט וכו' וכו'). הפעם צריך לברר לא רק מה יש בשוק, אלא איך מרגישים שם, איך מתמודדים שם בחיי היומיום - לא רק על הנייר. אני מניח שלאחר סיור כזה יהיו כמה תחומים שאליהם תרגישו קרבה רגשית כלשהי וביניהם תצטרכו לבחור.
 
שלב ד': החלטה -"איך מחליטים"?
תהליך הבחירה הוא "תהליך קבלת ההחלטה" – בתהליך זה ישנם כמה גורמי השפעה, וביניהם "משתני אישיות" ו"משתנים מצביים". זאת אומרת שההחלטה בין האופציות האפשריות תהיה תלויה קודם כל באישיות שלך - אם אתה אדםמחושב ויסודי, אז יקח לך הרבה זמן, ואם אתה בעל טמפרמנט תוסס ואימפולסיבי, זה ילך יותר מהר. בכל אופן תן לאישיות שלך להוביל אותך, תחליט על פי דרכך להחליט, כדי שתהיה שלם עם עצמך. אל תיתן לאחרים להלביש עליך דפוסי חשיבה שאינם שלך, האמן בעצמך, שהרי אין אדם שמכיר אותך טוב יותר ממך. נכון שראוי / אפשר / צריך להתייעץ (עיין בהמשך במאמר של הרב דני אלינר), אך אל תנסה "להפיל את התיק" על היועצים. עצם היכולת לקחת החלטה על פי הסגנון שלך מבטיחה את תחושת השלמות עם ההחלטה, וממילא היא ערובה להצלחת מימוש ההחלטה. אם למשל אתה נוהג להחליט על פי "תחושות בריאות", ולא על ידי איסוף כל נתוני הסטטיסטיקה על הנושא, אל תשנה את דרכך – תחליט איך שאתה רגיל להחליט על פי האופי שלך. אך בכל זאת כדאי שתשים לב שישנם "משתנים מצביים", כי הרי אלו יכולים להיות גורמים המטים את החלטתך, ואתה עלול להצטער על כך מאוחר יותר. הכוונה היא למצבים הפסיכולוגיים הזמניים בהם אתה שרוי – כגון תקופת לחץ, תקופה של עצב מסויים, או תקופה של אופוריה בגלל סיבה כלשהי. אם ההחלטה תושפע ממצבים אלו, יתכן שלאחר שהם יחלפו, אתה תישאר עם החלטה שכבר לא מתאימה למצב רוחך הקבוע, הרגיל. ולכן לפני שאתה מחליט, תנסה לשלול גורמים לא יציבים שכאלה במצב רוחך, ואם אי אפשר, אז כדאי לדחות את מועד ההחלטה - לא כדאי להחליט החלטות גורליות תחת לחץ!
 
שלב ה': ביצוע – "איך מוציאים אל הפועל"?
זהו. החלטת ללכת על תחום מסויים, מזל טוב! אך מהר מאוד שמחת התרת הספיקות נהפכת לדאגה איך להוציא לפועל את ההחלטה... מן ההחלטה עד לביצוע, יש הר של קשיים (על חלקם הגדול לא חשבת לפני כן). מעתה מה שהיה נראה קשה מאוד, דהיינו עצם קבלת ההחלטה, נראה הדבר הקל ביותר, שהרי כל התהליך היה רק בראש, תוך כדי ישיבה בסלון עם כוס מיץ קר, או על שפת הנהר. אבל עכשיו צריך לצאת אל השטח... צריך ללכת למשרד פלוני כדי לקחת טפסים, ואחר כך ללכת למשרד אלמוני כדי להזמין תור לראיון, ואחר כך לבנק לשלם את דמי ההרשמה, ועוד ועוד... כדאי לחלק את העבודה לשני שלבים: שלב של בחירת אופן הפעולה, ורק אחריו שלב של הוצאתה לפועל ממש. וכאן חשוב להבין שהוצאה לפועל יעילה תלויה בשלב בחירת אופן הפעולה, שצריך להיות שלב מתוכנן היטב בו צריך לצייר את דרכי הפעולה המדוייקות והיעילות, ולנסות לחשוב על כל המכשולים האפשריים. לפני שאתה הולך לאיזה משרד אל תהסס להרים טלפון ולשאול בדיוק אילו מסמכים נדרשים וכו'. כדאי גם לבדוק היטב את התאריכים – לא פעם קרה שאדם פספס הרשמה משום שלא שם לב למועד האחרון... בקיצור השלב הזה הוא שלב של "ראש גדול", ואם אתה לא כזה, כאן כדאי לך להיעזר באחרים, בלי בושה (אבא, אמא או כל אדם אחר בעל ראש גדול). לאחר שסיימת את התכנון, רוץ קדימה לביצוע, ללא חששות וללא שיהוי – עכשיו צריך לכבוש את היעד ולא לתת שום צ'אנס לכל מה שיכול לעכב אותך, ובעזרת ה' תצליח.
 
שלב ו': בטחון – "מי אמר שהחלטתי נכון"?
האם לאחר כל זה אתה תשב בשקט? לא בטוח... לאחר שבחרת באפשרות האחת ועשית את כל ההליכים כדי שהיא תצא לפועל, יתכן מאוד שרוח קרה של ספק תחל לנשוב במפרשים שלך (בכיוון ההפוך של התנועה...)... אולי לא בחרת באפשרות הנכונה? "אתה יודע מה זה להיתקע כל החיים במקום שלא מתאים לך!?" או שאר מחשבות של כפירה... כאן צריך להיזהר שלא להתרגש מדי, שהרי זה מה שמחפש "הספק"... הוא נוצר כדי להפיל אותך, ואתה צריך להתגונן מפניו! בפסיכולוגיה קוראים לזה "דיסוננס קוגניטיבי", דהיינו מתח נפשי ותחושה לא נעימה בעקבות בחירה מסויימת מתוך מגוון אפשרויות. תהליך של ספקנות וחרטה מביא את האדם למתח שיכול להכניס אותו לדחק ואולי אפילו לדיכאון... אז להירגע! קודם כל הפסיכולוגים מסבירים שכאשר האדם נמצא בדיסוננס קוגניטיבי הוא מנסה לצאת מזה באופן פשוט – הוא מתחיל להצדיק את הבחירה שלו על ידי מציאת כל הצדדים החיוביים שלה, וכל הצדדים השליליים של העניינים שלא נבחרו. מדובר בסוג של שכנוע עצמי שמאוד מועיל ומרגיע. אז קודם כל כדאי לאמץ את שיטת הפסיכולוגים, אבל גם ללא הפסיכולוגים יש פתרון... פשוט בטחון בה'! יהודי יכול ללכת לשון בשקט כאשר הוא עשה את כל ההשתדלות, בדק היטב את כל האפשרויות, טרח לבצע את כל הצעדים הנחוצים כדי לממש את החלטתו, ועתה מה עוד אפשר לעשות?אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים, שמידותיו מידות רחמים והוא מנחיל את הטוב לעמו ישראל, ולכן את יכולה / אתה יכול להיות רגוע/ה - רק טוב יצא מהחלטתך... מתחילים את החיים בשמחה ובטוב לבב ועצת ה' היא תקום, וכפי שחותמים הכהנים את ברכת הכהנים: "רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו - אף אתה עשה עמנו כמה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל..."
 
א2
קח את עצמך בידיים
הרב חגי לונדין
 
בשנים האחרונות מתרחבת תופעה בתרבות העולמית (נפוצה בעיקר ביפן, משום מה); המכונה בעגה המקצועית בשם 'תסמונת פיטר פן' ('הילד שלא רצה לגדול'): בחורים ובחורות, בגילאי העשרים פלוס אשר אינם מעוניינים להיכנס למעגל החיים הבוגר (לימודים על-תיכוניים, עבודה וכו'). מדובר בכמות לא מבוטלת של צעירים שהיו אמורים לכאורה להיות בשלב זה של חייהם בשיא הפעלתנות, וחלף זאת מסתגרים בחדרם; מפתחים תלות כלכלית בהוריהם; מבלים שעות מרובות מול האינטרנט וחלקם אף מגיעים בשלב זו או אחר לסוג של אגורפוביה (פחד ממרחבים פתוחים). בישראל המצב אמנם שונה; השירות הצבאי/לאומי מביא בהכרח את הצעיר לבגרות מסוימת. יחד עם זאת, בתקופה לאחר השירות הצבאי מופיעות לעיתים בעיות דומות, גם אם לא באופן כה מוקצן: צעירים הנכנסים ל'תקופת ריחוף' בה מצויים הם בחוסר עשייה, בדחייה חוזרת ונשנית של כניסה ללימודים, הסתגרות בבית, דיכאון וכו'. לעיתים, הפוך על הפוך, דווקא השירות הצבאי/לאומי (שהיה יכול להיות משמעותי מאד) נותן כביכול 'לגיטמציה' לתקופה ארוכה של פסק זמן פסיבי מהחיים.
הסיבות לתופעה הפסיכולוגית-חברתית הזו הינן מרובות: שפע כלכלי המאפשר לבחור צעיר לדחות את כניסתו למעגל העבודה; טכנולוגיות וירטואליות אשר אינן מצריכות קימה מהכיסא; תרבות המעודדת נהנתנות, פינוק, ספקנות וקושי בקבלת אחריות – כל אלה משמשים כמעכבים בפיתוח עצמאות אישיותית. אולם מעבר לכל ההסברים הפסיכולוגיים הללו, יש כאן ביטוי לכשל בתודעה האמונית העומד בשורש העניין.
התפיסה האמונית הישראלית הינה תפיסה אחדותית. היינו, הבנה כי כוחות המציאות כולם, למרות שנדמים במבט ראשון כסותרים ומתנגדים זה לזה – שורשם במקור אחד; באלוקים! "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד". להבנה אמונית זו ישנן נגזרות נפשיות: כשם שישנו קו אחדותי שחורז את המציאות כולה בקו אחד, כך אני אמור לאגד את כל כוחות הנפש שלי באחדות אחת; "כל מעשיך יהיו לשם שמים". ממילא – אקטיביות, שליטה, נמרצות – הם לב ליבה של עבודת ד' (בשפתם של הרבה ראשונים מכונות כל התכונות הללו בשם "שמחה"). גם ריכוז בתפילה, שמירת הלשון והברית – כולם שייכים לאותו רעיון של שליטה ומיקוד כוחות הנפש.
התפיסה החילונית, ששורשה בתרבות האלילית-יוונית, היא הפוכה: תפיסה פרודית הרואה כל כוח כעומד בפני עצמו. ממילא – פרטיות, פסיביות, שאיפה של כל כוח להתכנס בעצמו (=אגוצנטריות) – עומדים במוקד התרבות. תופעות כדוגמת קשיים בניהול חיי משפחה ומערכות זוגיות, עצבות, ספקנות כרונית, תחושת בדידות – מאפיינות את החברה המערבית. צרכנות מוגזמת של מדיה חזותית פסיבית (טלביזיה, סרטים), חוסר ריכוז, עודף גירויים, בריחה לעולמות וירטואליים (אינטרנט, פייסבוק) – כל הללו הם תוצרי מדיניות חיים של פיזור כוחות הנפש.
המדרון לתופעות מעין אלו הוא חלקלק. הרבה פעמים העיכוב בכניסה למעגל החיים נעשה מסיבות מוצדקות: נסגרה ההרשמה לשנה זו במוסד בו רצית ללמוד; צורך נורמאלי לנוח מעט לאחר שירות צבאי/לאומי מאומץ וכו'. כל עוד, הדברים נותרים תחומים בפרק זמן של מספר שבועות/חודשים קטן וכדומה – ניחא; הבעיה מתחילה להתעורר כאשר התקופה הזו גולשת ליותר מכך. הדברים מאד תלויים: א) בתודעה האמונית-נפשית של האדם, ב) כיצד מארגן הוא לעצמו את הזמן במהלך תקופה זו.
 
נגזרות מעשיות:
  1. כדאי להעמיק בלימודי אמונה ומוסר העוסקים בפיתוח האחדות והריכוז בנפש. ספרים כמו שמונה פרקים לרמב"ם; מוסר אביך לרב קוק – יכולים לעזור מאד.
  2. אחרי הצבא/שרות לאומי, אל תאפשר לעצמך תקופת זמן ארוכה ללא מסגרת. גם במצבי ביניים של קדם-לימודים/עבודה, ארגן לעצמך מסגרת מחייבת – לימוד בבית מדרש מסודר, עבודה זמנית, התנדבות וכו'.
  3. בנה לעצמך סדר יום ברור: שעה קבועה להשכמה (לא יקיצה טבעית!), תפילות מסודרות, זמן לימוד עם חברותא, שיעור שבועי, זמן בו יושבים עם ההורים/אחים. טיולים ובילויים תחומים בזמן וכדומה. סדר חיצוני מעצב סדר פנימי.
  4. גם אם כעת אתה מצוי ב"פסק זמן"; חייב להיות תכנון (ברור, לא מעורפל) וקצוב בזמן של התוכניות העתידיות: עוד X חודשים מתחילים לימודים; אני הולך ללמוד מקצוע Y; אני מעוניין להשתלב בעבודה Z; וכן על זה הדרך.
  5. העיקר: אל תהיה יותר מידי עם עצמך. צא מהבית; מעט ככל האפשר בישיבה מול האינטרנט (לזה יש עוד סיבות שמיותר לפרט); עשה פעילות גופנית; הפגש עם חברים (רציניים, לא מפגש סטלנים); מצא תחומי עניין פרודוקטיביים שיוציאו אותך משקיעה בדמיונות ופסיביות. בקיצור, קח את עצמך בידיים.
בהצלחה. 
  
 
 

א3
כדאי להתייעץ...
הרב דני אלינר
המשנה באבות קובעת "עשה לך רב וקנה לך חבר". אדם באשר הוא אדם, הינו יצור חברתי. ישנם אנשים חברותיים יותר או פחות. אך כל אדם, הינו יצור חברתי הזקוק לחיי חברה בסיסיים. ואולם, לא לשם כך, זקוק האדם לחבר, בודאי לא  ל"קנה לך חבר".
לשון זו של המשנה, משמיעה בפנינו שלחברות אמיתית, ישנו רובד נוסף ועמוק בהרבה. האדם זקוק לאדם בו הוא יוכל לשים את מבטחו. העולם שלנו, מלא בצביעות ושקרים, הבריה האנושית, זועקת לאמון, משוועת למידה של כנות בין שני אנשים.
כיצד ניתן לרכוש אמון זה? נראה שהמשנה באבות, מציעה לפנינו שני מסלולים. המסלול הראשון, הוא הקשר האישי, קשר זה נרכש בעיקר בין חברים. שני חברים, המבלים שעות ארוכות יחדיו, במשך שנים רבות, עשויים לרכוש האחד את אמונו של השני. באופן זה, שמים הם את מבטחם האחד בשני, ויודעים, להעריך את העצות של השני. חבר אמיתי, ירצה בטובתו של חברו, האמון הנוצר על ידי עומק הקשר, מאפשר גם להעביר ביקורת. הקושי שלנו, לקבל ביקורת על החלטותינו, נובע פעמים רבות, מהתחושה, שאין מי שמבין את המניעים למעשינו. ואולם, שונה הדבר ביחס לחבר אמיתי "נאמנים פצעי אוהב". כאשר אנו שומעים ביקורת מחבר אמיתי, אנו יודעים, כי מגמתו הינה לטובה, עובדה זו, מקלה עלינו ליישם את המסקנות העולות מביקורת חברינו.
ואולם, נראה, שהמשנה מציעה בפנינו מסלול נוסף לייעוץ והכוונה,"עשה לך רב".
אכן, הרב, ברוב המקרים, איננו חבר נפש של תלמידיו. אף קשה להגיד, שהרב בילה אלפי שעות, בקרב תלמידיו. ובכל זאת, קובעת המשנה "עשה לך רב", מהי משמעותה של קביעה זו? כבר הזכרנו, בדברינו הקודמים, כי אדם קרוב אצל עצמו. פעמים רבות, אדם שואף לקבל החלטה אובייקטיבית, החפה משיקולים זרים, אך לאמיתו של דבר, הוא איננו יכול להיות סמוך ובטוח בכך. כאנשים מאמינים, אנו יודעים, מהו סגולתו של לימוד תורה. לימוד זה, איננו רק מוסיף ידע למוחו של הלומד. בכוחו של הלומד ליצור מהפכה נפשית אמיתית בתוככי נפשו. אנו מאמינים, שלימוד התורה והידע הרב, חורגים מהתחום האינטלקטואלי, וחודרים לנבכי נפשו של הלומד. יש בכוחה של התורה לישר את נפשו של הלומד.
כאשר פלוני בא להתייעץ עם הרב, הוא עושה זאת, מתוך הערכה לכוחה וסגולתה של התורה. התלמיד נותן אמון בכוחה של תורה. אכן, הרב איננו איש מקצוע, או בהכרח בעל תואר אקדמי. אך לרב, יש יתרון מהותי אחד ביחס לשאר בעלי המקצוע. הרב, רואה את המציאות דרך משקפיים של תורה. כאשר ניצב בחור דתי, בפני שאלת בחירת מקצוע או לימודים, עליו לדעת כי להכרעה זו יש השפעות מרחיקות לכת, גם על עולמו הרוחני, וגם על עניינם נוספים רבים. ההתייעצות עם הרב, עשויה להאיר זויות חדשות בפני המתלבט, ולסייע לו בהחלטתו הסופית.
עלינו להדגיש, בסופו של דבר, ההתייעצות עם הרב לא באה להחליף את האחריות האישית של המתלבט כלפי עצמו. בסופו של יום, ההחלטה, תהיה שלך ורק שלך, כל אחד צריך לשבת בראש ובראשונה עם עצמו, ועם חבריו ואהוביו, ולשקול את השיקולים השונים. ואולם, לאחר מכן, ראוי הדבר, להתייעץ עם אדם, שרכש את אמונך. כאנשים מאמינים, אנו יודעים, שהתורה אינה רק מאפשרת לרב לפסוק בהלכות שבת ואיסור והיתר, אנו יודעים, כי התורה מסירה את הקליפות הרבות, הפזורות בעולם, המונעים לבחון את הדברים בצורה אמיתית. התורה, מאפשרת לאדם, לבחון את הדברים בצורה אמיתית יותר, ומתוך כך, ראוי להתייעץ עם רבנים, לפני קבלת החלטות גורליות לחיים. הגישה הנכונה, אינה קבלת דברי הרב, כסמכות שלא ניתן לחלוק עליה, אך יחד עם זאת, נסיון כן ואמיתי לבחון את הדברים מחדש, מתוך הערכה לתורתו של הרב.

א4
 
איך אדע מה מתאים לי?
על חירות, אחריות ורצון - הזווית של הפסיכולוגיה העכשווית
נעם פיזם - פסיכולוג
 
בצמתים שונים בחיים אנו נידונים להתמודד עם אחד האתגרים האנושיים הבסיסיים - הבחירה! אמנם אנו עושים בחירות יום יום בבגדים שאנו בוחרים ללבוש, באוכל שאנו בוחרים לאכול ובצורה בה אנו בוחרים להתנהג. אך בבחירות בתחומים בהם אנו חשים שאנו קובעים את גורלנו, אנו חשים היטב את עוצמתה של הבחירה. שאלות כגון: בניית זוגיות ומשפחה, בחירת תחום לימודים או בניית קריירה, מקום מגורים או הכיוון החינוכי שנעניק לילדנו. העולם העתיק, בו הילדים ירשו את מקצוע אבותיהם, השתנה לבלי היכר. בעבר, בן למשפחת נפחים היה נפח ובן למשפחת קצבים היה נשאר ברוב המקרים קצב. שמירה על מקצוע היה חלק מן המסורת המשפחתית. העולם המודרני והמהפכה התעשייתית שינו את פני הדברים. כיום, למעשה, בעקבות המודרנה והשינויים באמצעי התקשורת, כל אדם יכול להגיע כמעט לכל תחום - הגבולות פרוצים לחלוטין ויכולת הבחירה של כל אדם גדלה פלאים.
לכאורה, אין דבר חיובי מזה, והלא כל הדרכים פתוחות בפני האדם והוא יכול לבחור בכל דרך שירצה ולהצליח אף להגיע להישגים. ואולם, תופעה זו שיכולה הייתה להעשיר את האדם בפרט ואת האנושות בכלל, הינה תופעה שיש לה גם צד שלילי. יותר ויותר אנשים מגיעים למצבים של מתח רב וחרדה סביב החלטות שהם עושים, ואנו פוגשים יותר צעירים המגיעים לייאוש ואפילו לדיכאון. לעיתים מעצם הקושי בקבלת ההחלטה, ולעיתים מתוך תחושה שההחלטות שלקחו היו החלטות לא נכונות. מול האפשרויות האין סופיות האדם חש חסר אונים: כיצד יידע מה נכון עבורו? כדברי הפילוסוף הצרפתי סרטר: "אנו נידונים לחירות". כל בחירה שנעשית במהלך החיים היא בעצם תהליך עיצוב של האדם את עצמו. האדם בוחר אפשרות אחת ובו זמנית שולל או מוותר על מספר רב של אפשרויות. כך שלמעשה החירות מולידה באדם את האחריות (כבר עמדו רבים על הקרבה בין המילים בלשון הקודש).
החירות האינסופית מביאה את האדם להבין את אחריותו על עצמו ועל עתידו. לא פלא איפוא שבקבלת החלטות אנשים נוטים לחפש מישהו שיקל מעליהם את ההחלטות הקשות, מישהו שייקח מהם את האחריות של עיצובם העצמי (בין אם זה פסיכולוגים, מאמנים אישיים או פניה למיני קמעות). וגם אין פלא בכך שרבים אחרים מתקשים בהחלטתם ומעדיפים לדחות את ההחלטה כמה שיותר.
בשל כובד האחריות הנובעת מן החירות, החרדה הקיומית מתעצמת - כיצד אדע מהם הלימודים שיתאימו לי? כיצד אדע במה לעסוק? היכן וכיצד אוכל להגשים את עצמי בצורה הטובה ביותר? 
שאלות אלו הנובעות מהחרדה, הן למעשה שאלות המניחות שיש לאדם רק דרך אחת שהיא הנכונה עבורו. המקצוע המתאים, הלימודים הנכונים, הישיבה הטובה ביותר עבורי והבת זוג המיועדת לי (נחזור ל"ה" הידיעה בהמשך). כך גם חשבה הפסיכולוגיה הקלאסית שהציגה מודל שבו לכל אדם יש גרעין אישיותי מסוים (אגו/ עצמי) והוא יכול להגיע למימוש מסויים בדרך מסויימת, ואם לא ילך בדרך זו  - יחוש חרדה או חוסר סיפוק. אם כן, לפי הפסיכולוגיה הקלאסית, יש רק נתיב אחד בו אדם ייטיב לבטא את עצמו ואת יכולותיו. בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית, גישות עכשוויות יותר בפסיכולוגיה מדברות על עיצוב עצמי כתהליך של דיאלוג. לפי גישות אלו, אין עצמי מסויים אותו צריך לבטא. למעשה, אין גם שימוש מופרז ב"ה" הידיעה, כיוון שאין את המקצוע או הישיבה ואפילו לא הבת זוג. כל בחירה שאדם עושה מובילה אותו לדיאלוג מתמיד עם בחירותיו. כלומר, שאין את המקצוע המסויים המתאים לך, אלא יש בתוך המקצוע שתבחר את האפשרות לבטא את יכולותיך ואת ערכיך. ואמנם, מצינו ששני אנשים יבחרו למשל, לעבוד בחברה רגילה עם ציבור כללי ולמרות שבחירתם זהה, האחד יהיה מושפע מהאווירה הכללית והאחר יידע לקדש שם שמיים במקום עבודתו ולהשפיע על סביבתו. האחד יכול לשאוף לעושר וצמיחה כלכלית אישית, ואחר באותו מעמד יידע לבנות מקומות עבודה לאלפי אנשים. אם כן, משמעות "הדיאלוג" עם בחירותיו של האדם, היא העובדה שההחלטה אינה עומדת בפני עצמה, אלא האדם יכול ליצוק משמעות להחלטותיו "תוך כדי תנועה".
נקודה נוספת שיש לפסיכולוגיה העכשווית לתרום לתהליך קבלת החלטות, היא ההדגשה שהחלטה אינה "מה אני צריך לעשות?", אלא, "מה אני רוצה לעשות?".
העובדה שאדם מתוך אחריותו שואל שאלות של "מה אני צריך וחייב לעשות" מקשה עליו יותר את תהליך הבחירה. אל הבחירות שאנו עושים בחיים, אנו מגיעים עמוסי ניסיון חיים, עם עולם ערכים ייחודי, מערכת שאיפות אישיות מעצמנו ומערכת ציפיות שהחברה (הורים וחברים) מצפה מאיתנו. האחריות על גורלנו האישי מובילה אותנו לתחושה מוטעה! התחושה שיש רק דרך אחת בה צריך ללכת מעלימה מהאדם את רצונותיו הבסיסיים. החלטות על החיים אינם רק "מה צריך לעשות"! אין מרשם מוכן מראש לצמתים בהם אדם נתקל בחיים. יש מערכת ערכים שאיתה האדם ניגש לבחירותיו, תוך שהוא נותן מקום למה "שליבו חפץ". כל שאיפה מוגזמת מאדם, סופה גם להביא לידי נפילה וייאוש. לכן, נכון לאדם להכיר ביכולותיו וכוחותיו ולבחון לאן היה רוצה להגיע, ללא כניעה ללחצים חברתיים וללא שאיפות מוגזמות.
לסיום כדאי אף להזכיר את המאמר בשמו של הרבי מקוצק שאמר על הפסוק " ואנשי קודש תהיו לי", שהקב"ה מצפה מאיתנו להיות אנשים, בני אדם, כי מלאכים יש לו מספיק!
                                              
 
נעם פיזם הוא פסיכולוג שיקומי מומחה 
054-2489940  nopiz@walla.co.il

ב5
 
"לוקח ת'זמן"
הרב איל ורד
"יש טיפוסים שמתייחסים אל החיים כמו אל טיול מאורגן,
 אבל אם אני רואה זמן בסביבה אני לוקח אותו לוקח ת'זמן"...
 
לקחת את הזמן. ביטוי יפה שמשמעו שאין לאן למהר ואין לאן להזדרז, ואפשר לנוח קצת ולהרגע אחרי המרתון הצפוף של שנות התיכון והצבא, ישיבה. נטייל קצת, נעבוד קצת, נטייל עוד קצת, נחסוך כסף ואז נראה מה נעשה. לוקחים את הזמן.
ויש בזה משהו. האפשרות להירגע, לעצור ולחשוב קצת, לנשום מעט אוויר ללא מחויבות היא ודאי אפשרות מרעננת.
אבל צריך לשים לב שהיא איננה מטרה בפני עצמה. זה כמו תחנת התרעננות, שעוצרים מתרעננים על מנת להמשיך בדרך. אך לעיתים העצירה בתחנה מתארכת, מתארכת מידי, ופשוט נהנים להישאר ציפור דרור בלא מחויבות ובלא כיוון. וגיל ההתבגרות נמשך לו ונמשך .
לא לחינם פתח הרמח"ל את ספרו בידיעה הקריטית שהאדם בא לעולם לעבוד ולעמול ולעמוד בניסיון.
נשמע קצת קשה או אולי אפילו אפור. אך לשם זה באנו לעולם.
ובכלל-היחס אל החיים כאל משהו שזורם, וצריך לקחת אותו לאט לאט, ובסוף נספיק הכל, יוצאת מנקודת הנחה מאוד מסויימת שבעצם החיים, הימים הם זהים, יום רודף יום, והעיקר להספיק בסוף את מה שצריך, ומי אמר שצריך להזדרז.
החיים בעצם דומים למין ציר ארוך בו יום רודף יום.
מכמה מקומות בחז"ל, עולה תפיסה אחרת לחלוטין של מושג הזמן. משהו שקרוב יותר לדימוי הבא של שולחן מלא נרות בצבעים ובגדלים שונים, אלפי נרות, אך כל נר הוא בצבע אחר, ובגודל אחר.
כל יום הוא נר. ובכל יום המטרה היא להדליק את הנר של אותו יום. נר שהודלק באותו יום ממשיך לדלוק הלאה. נר שלא הודלק באותו יום נשאר כבוי ומבוייש, ושוב לא ניתן להדליקו.
ובסיומם של החיים כאן על פני האדמה, סופרים, כמה להבות דולקות. כמה נרות הדלקת במשך חייך.
סופרים כמה חיים היו בימים, ולא כמה ימים היו בחיים. והדימוי הזה נכון תמיד. גם בגיל צעיר וגם בגילאי זקנה ושיבה כשיוצאים לפנסיה. גם אז מוטלת החובה על האדם להדליק נרות, להדליק את נר נשמתו בכל יום מחדש.
לנוח זה טוב. זה גם סוג של הדלקת נר. יש נרות שבוערים בעוז, מלמדים שביום זה הייתה עשיה ופעילות במתח גבוה, ויש ששלהבתם עדינה ומרפרפת, כרומזת על כך שביום זה הייתה סוג של עצירה והתבוננות, אך את ההבדל הדק בין נר עדין לנר כבוי כתוצאה מבטלה, את ההבדל הזה צריך לסמן היטב.
ועוד יכול להיות שאנחנו לוקחים את הזמן, אבל נדמה שבורא עולם לא. רוצה לומר שקצב העניינים מתקדם מהר מאוד. אתגרים חדשים, לאומיים ורוחניים עומדים על הפרק, זהו זמן של גאולה והכל נע לקראתה, הרכבת נוסעת - האם נרצה להישאר בתחנה?
הקמת משפחה, בחירת מקצוע, והצטרפות למקום מגורים כזה או אחר, לקהילה, מהווים את הצינורות שדרכם יכול היחיד להשפיע על הכלל ולתרום את חלקו, וכל חלק הוא יקר וחשוב ונצרך עד מאוד.
לכן יחד עם ההבנה לצורך להתאורר מעט, להוריד לחץ ולנשום אוויר, נזכור את המטרה של המנוחה הזו,"ויסעו- ויחנו", וכתב רש"י שאף החניה לחלק מן המסע תחשב, וכשהיא כזאת - היא רצויה וחביבה.
 
 

ב6
 
חייבים להתאמץ
הרב יניב חניא
לרובנו, אחד המפגשים ה"מציאותיים" הראשונים ביותר מגיע בגיל מבוגר יחסית - רק אחרי השירות הצבאית. עד אז, אם נחשוב על זה, הרי שהחיים מתנהלים די מאליהם... לרוב האנשים. ההורים, המשפחה והסביבה הם אלו שמכתיבים את הבחירות המרכזיות - היכן נלמד, היכן נגור, מה יהיו האמונות שלנו וגם מה נאכל ומה נשתה. אמנם, לעיתים ישנם כאלה שמבצעים בחירות חשובות גם קודם לכן (נניח - האם ללכת לישיבה או למכינה, ללמוד שנה לפני השירות לאומי או לעשות שנה או שנתיים), אולם גם כאשר אנחנו מקבלים את ההחלטות הללו, הדבר נעשה מתוך בטחון נפשי וידיעה ש"כלום לא יקרה אם נטעה". תמיכת המשפחה והסביבה, המובטחות ממילא, גם הופכות את ההחלטות לבטוחות יותר ורגועות יותר. אחרי הצבא והשחרור המצב שונה מכמה סיבות - הגיל גבוה יותר וממילא פחות מסתמכים על הסביבה התומכת, ההחלטות מרחיקות לכת יותר (מה נלמד בתור מקצוע לחיים, לדוגמא, הרבה יותר מהותי מהשאלה באיזו מגמה נבחר בבית הספר), תקופת העצמאות היחסית משפיעה, שאלת השידוך המתאים בוערת ופתאום יש משמעות אדירה להחלטות המתקבלות בזמן קצר, כמעט לבד ומשפיעות על כל חיינו קדימה. זה מפחיד. אולם בעיקר מפחידה העובדה שעכשיו גם צריך להתאמץ לבד. לכולנו מתברר שהתמיכה הסביבתית לא תימשך לנצח, מנגנוני ההגנה שאליהם התרגלנו נפרדים איש איש לדרכו ויש צורך בוער להחליט, כי כבר אין ואקום ומקלטים לבריחה.
מידי פעם אנשים מעלים את השאלה מדוע הקב"ה ברא את האדם אוכל (מלשון אכילה), כלומר - מדוע אנחנו חייבים מטבע בריאתנו להכניס כל כמה שעות משהו לפה... תכונה אנושית שגורמת כמובן להרבה קשיים, רעב, איסוף מזון ותעשיות שלימות שכולן מיועדות לספק את הצורך האנושי הזה. יתכן והתשובה היא שהמזון מכריח אותנו, את כולנו, להיות קשורים בטבורנו לעולם... אילולא הצורך לאכול חלק מבני האדם היו בוחרים ל"התנתק", לא להיות חלק מהמירוץ ולשבת בבית (נניח בית בירושה) עם אותם בגדים מזקנה ועד שיבה. המזון, הצורך לאכול, מכריח את כולנו לזוז, לנוע, לרוץ, להתאמץ ולהיות חלק מהטירוף האנושי. וזו, כנראה, מטרת הבריאה. האדם חייב לעשות, לבחור, לקבל החלטות ולהתאמץ... הישיבה בבית, חוסר מעש מסוג כלשהוא, אינם אפשריים. ככה זה. ממילא, כשמצטרפים למירוץ האנושי, צריך לעשות את זה בגדול... צריך לבחור מקצוע, צריך להחליט על בית ועוד ועוד בחירות והחלטות ובעיקר - מעש. בחור ישיבה ואפילו חייל ובת שירות, יכולים תיאורטית לקבל החלטה שהם ב"שביתה איטלקית", שאין להם כח והם לא זזים עד שלא יזיזו אותם. בעולם האמיתי זה לא עובד ככה וזה פשוט לא אפשרי. חייבים להחליט, לשלם את החשבונות, לקחת את הרכב למבחן שנתי ולשלם את הארנונה. המחיר של הימנעות מהמירוץ הוא, לרוב רובם של האנשים, בלתי נסבל. יש הרבה אנשים שהיו רוצים לצאת מהמשחק, לעצור את העולם ולרדת... ופעמים רבות ככל שאדם היה ב"מסגרות" (לימוד תורה, צבא, שירות לאומי, אברכות) יותר הוא מתקשה לשלם את אגרת הרכב בדיוק בזמן, אבל אם לא תשלם את האגרה המחיר יהיה כבד, כבד מאוד! לא כל שכן אם לא תקבלי החלטה מהירה, מיידית ומושכלת על מקום לימוד לשנה הבאה. העולם לא מחכה לאף אחד והימים חולפים גם ליד מי שמנסה רק לקחת קצת אוויר. חייבים להתאמץ, לחשוב, לקבל החלטות ולקום מוקדם בבוקר כדי לממש אותן, אחרת זה פשוט לא הולך.
ההכרח להתאמץ ולהיות חלק מההתקדמות של העולם מוטבע בנו בכמה מובנים, פנימיים וחיצוניים ואנחנו צריכים ללמוד לחיות עם זה ולחייך, אי אפשר לא לבחור.

ב7
 
האומץ להחליט
הרבנית טל רחמני
סוף סוף הגעתי ליום הזה! נגמר "לשלב ידיים" של הגננת. נגמר "להוציא מחברות" של המורה. נגמר "תראו איך נראה המטבח שלכן!" של רכזת השירות הלאומי. עכשיו אני יכולה לעשות מה שאני רוצה! השתחררתי!
אז למה אני קצת עצבנית? מה זה הדיכאון הקל? מאיפה חוסר הסבלנות, לכל מה שמציעים לי בני המשפחה? ה"חופש הגדול" הגיע. לא של חודשיים בשיא החמסינים. גדול, גדול באמת!
אבל כשדמיינתי אותו, שמחתי יותר ממה שאני שמחה בו כעת. מה עובר עלי?
ברוך בואך למועדון הנבוכים! בימי הביניים היו מלכים בונים "גן מבוכה", מבוך שבו אנשים הסתובבו עד שמצאו את הדרך הנכונה למטרה. כיום המבוכה "בילט-אין" בחיים. לא צריך לייצר אותה דרך משחקים. אולי הסיבה העיקרית לכך היא הריבוי. יש המון אפשרויות ללימודים, לבילויים, לקניות... שפע מדהים בכל תחום שהוא. כל מוסד לימודי מפרסם את עצמו באופן משכנע, כל רשת מוכרת במבצעים חד פעמיים. איפה נשים את הכסף שלנו? את הזמן שלנו? את השנים היקרות האלו, לפני שאנחנו נהיים מרובעים וכבדים?
כשאנחנו רוצים לבחור נכון, ועוד יותר כשאנחנו מפחדים  משגיאות, אפשר בקלות להגיע לשיתוק. כשלא עושים גם לא נכשלים. כך נדמה לנו. אז בינתיים אני יכולה להעביר את הזמן בקלות, בבית או עם חברות, ואולי יום אחד תגיע ההשראה, התחושה הברורה של איך אני רוצה לראות את החיים שלי.
אולי יום אחד תגיע ההשראה, ואולי לא. כנראה שלא. כי "אדם לעמל יולד". עמל של בדיקה, של התלבטות, ובסוף של הכרעה בלי תחושת ודאות. כך זה כמעט אצל כולנו. ברוכים הבאים לחיים האמיתיים!
צריך אומץ להחליט כשהלב לא שלם. נכון! בשביל מה פיתחנו אומץ בצבא או הרגשנו גיבורות כשעבדנו עם אוכלוסיה לא קלה? בשביל עם ישראל? טוב, בסדר. אבל בטח גם בשביל להיות גיבורים בחיים האישיים. אמיצים בלקבל החלטות. להחליט שמחליטים. המחשבה שדחיית הלימודים בשנה תעשה אותי חכמה יותר, מתבררת בדרך כלל כאשליה. מי שמתלבט באופיו, יכול לחשוב גם חמש שנים על הבחירות הנכונות עבורו, ובסוף להגיד: אין ברירה, אני בטח אטבע, ובכל זאת אני קופץ למים!
גם לתקופת המבוכה יש ערך. היא יכולה לבנות מוכנות להתייעץ, הקשבה, ואת ראש המידות הטובות – הענווה. תוך כדי חיפוש אנחנו לומדים הרבה על העולם ועל האפשרויות שבו. אבל כל ברכה יכולה להפוך לקללה, ח"ו, והתקופה הזאת של החלל בחיים, בידינו להחליט: האם היא תהיה חלל במובן השלילי, תפיל אותי חלל, או שהיא תהיה חללית, שתיקח אותי למעלה?      

ב8
 
נופל ברשת
הרב יוני לביא
שאלה: שלום. לפני חודשיים סיימתי את שירותי הצבאי. התחלתי כתלמיד ישיבת הסדר ובהמשך התגייסתי. כשהוציאו אותי לקורס קצינים חתמתי ויתור על הישיבה ועשיתי שירות מלא. השתחררתי כקצין ביחידה מובחרת ובעוד כמה חודשים אני עומד להתחיל בלימודים באוניברסיטה. בינתיים יש לי חלל גדול של זמן פנוי ואין לי משימה מוגדרת ל'תקופת הביניים' הזאת. לאחרונה אני מרגיש שהיא עושה לי ממש רע. אני מרגיש התדרדרות גדולה מבחינה רוחנית. פחות קם לתפילה, לא לומד תורה ולאחרונה קרה שנפלתי כמה פעמים בגלישה באינטרנט. הגעתי שם למקומות שבחיים לא חשבתי שאגיע אליהם. זה התחיל בטעות, המשיך בסקרנות, ועבר למין רצון חזק שבעצמי אני לא מבין. בהתחלה הרגשתי דחיה וזעזוע מדברים שראיתי, אך עם הזמן הרגש התקהה, ופתאום תפסתי את עצמי מחפש אחרי דברים יותר קיצוניים. אני פשוט לא מאמין שקורה לי דבר כזה. איך א נ י נמשך להתעניין ולהתעסק בדברים כאלו?! אני שפיקדתי והנהגתי, נופל כמו איזה אפס. כאילו הייתי ילד קטן. לאחרונה הציעו לי כמה הצעות להכיר בנות למטרת נישואין אבל דחיתי אותן על הסף. אני מרגיש ממש מנוול לצאת ולהיפגש עם בחורה, כשמאחורי הגב שלה אני עושה דברים כאלו. למה זה קורה לי? איך להתייחס לתחושות האלו? איך נחלצים מהבוץ הזה?
תשובה: שלום לך. אחד הדברים שלומדים בצבא הוא שככל שלדבר יש עוצמת אש גדולה יותר, כך כללי הזהירות הנחוצים לשמירה עליו גדולים יותר. אלוקים נתן בקרבנו כוח גרעיני אדיר ורב עוצמה. הכוח המיני, שנועד להפוך את האדם לשותף עם אלוקים בהבאת חיים חדשים לעולם. אחד הביטויים שלו הוא המשיכה הפיזית שאמורה להיות הדבק שיחבר בין איש לאשתו ויהפוך שני אנשים להיות ל"בשר אחד". לא מדובר במשהו שלילי, חילוני או טמא. מדובר בכוחות קדושים וטהורים שמפעמים בתוכנו. העובדה, ידידי, שאתה מרגיש משיכה לתכנים העוסקים ביחסים בין המינים, אינה אומרת שמשהו לא בסדר אצלך. להפך. זה רק אומר שאתה גבר בריא וסקרן. כל אותן תחושות שאתה חווה עכשיו בינך לבין עצמך, הן אלו שיגרמו לך בבוא היום להימשך לאשתך, ולרצות לחלוק איתה לא רק נפש, רוח ונשמה, אלא גם גוף, בקשר הרמוני המכיל את כל מרכיבי האישיות.
בחור שהיה כותב לי שדברים כאלו לא מדברים אליו בכלל, שהוא לא מרגיש שום תחושות מיניות ואין לו שום מחשבות בנושא, הייתי מתחיל לדאוג. זה היה מצביע על כך שמשהו בסיסי לא תקין בהתפתחות שלו. יחד עם זה, כיוון שמדובר בכוחות כל כך גדולים ויקרים צריך להיזהר לא לבזבז ולפזר אותם במקומות הלא נכונים. לא להשחית את הכוח הגדול שהקב"ה נתן לנו לשווא.
אחד השקרים הגדולים הקיימים במציאות הוא אשליית הכזב שמוכרת תעשיית הפורנוגרפיה. היא מציפה את האינטרנט ומציצה מכל חור. היא מפילה ברשתה רבים וטובים, ומוליכה שולל רבים עוד יותר. רק השבוע קיבלתי שלושה מכתבים עם תיאורים דומים לזה שלך, ואין ספק שהניסיון העומד בפני כל גולש ברשת כיום, הוא עצום.
אגלה לך סוד. הניסיון הזה אינו תלוי רק ב"תקופת הביניים" שאתה נמצא בה. הוא ימשיך גם כשתגיע לאוניברסיטה ואולי אפילו יתעצם. הוא לא ייפסק גם אחרי החתונה. כל עוד האדם נושם הוא יצטרך להתמודד. ההתמודדות הזו אינה עונש. היא טעם החיים. היא אחד הביטויים העמוקים ביותר לשליחות שלנו לקדש את שם ה' בעולם. לא פחות מזה היא גם מגדילה ומעצימה את מי שעומד בה.
אהבה בין גבר לאישה היא דבר נפלא, קדוש ויקר. הרצון לזכות בה ולחוש אותה במלוא העוצמה הוא הדבר הטבעי ביותר בעולם. אלא שהמקום האחרון בו אפשר למצוא את האוצר הזה, הוא בתעשיית המין באינטרנט. אין שם את האמת, את הקודש, את היופי הטהור בכל מה שקשור לגוף ולקשר הפיזי הנכון בין איש ואישה. היצר הרע, כך אומר רבי נחמן מברסלב, דומה לְנַבָל שרץ ברחוב כשידו קפוצה, והוא מכריז לכל עבר: "יודעים אתם מה יש לי ביד? יש לכם מושג איזה דבר יקר אני מחזיק?". כולם רצים אחריו, כי נדמה להם שבידו נמצא מושא חלומותיהם. אלא שכשהם משיגים אותו ומגיעים אליו, הוא פותח את ידו ומתברר למרבה התדהמה שאין בידו דבר... הנמשל מובן מאליו.
אחרי שמפנימים את העקרונות הללו, צריך למצוא את הדרך להוריד את הדברים אל השטח. יש הרבה מאוד עצות שיכולות לעזור. חלק במישור הפרקטי הפשוט (להתקין תוכנת חסימה טובה, למקם את המחשב במקום מרכזי וגלוי לעין בבית, לגלוש רק בשעה שיש עוד אנשים בסביבה, להיות "עסוק" תמיד ולא להגיע למצב של שעמום וחיפוש תעסוקה וכדו'), וחלקן במישור של התובנה (להאמין בכך שתמיד אפשר לתקן וש"אין דבר העומד בפני התשובה". לזכור שהאויב הגדול ביותר הוא הייאוש. לראות את הניצחון לא רק במיגור הסופי של היצר אלא בכל הישג קטן. להאמין בעצמך – מתוך שאתה מאמין בה' שמאמין בך, להתפלל אליו...) ועוד.
ואחרי כל זה, אני רוצה להוסיף עוד מילה קטנה, אם אפשר.
אשתך ...
לוּ רק הייתה יכולה הייתה אומרת לך עכשיו "בבקשה, יקירי. אל תבזבז את האינטימיות שלנו על תחליפים זולים. אם סרט או תמונה מרגשים אוֹתךָ, רק תחשוב כמה שווה הדבר האמיתי... אני שומרת את עצמי למענך למרות שזה לא קל. החלום שלי הוא להגיע לקשר שלנו כשאני הכי נקיה וטהורה ולייחד את עצמי רק לך. האם תהיה מוכן לעשות את אותו הדבר למעני?".
ידידי, לפני סיום הרשה לי להוסיף כאן ביטוי קטן של הערכה. אני מניח שהיה לך קל יותר לא לכתוב כלל את המכתב הזה. להמשיך את חייך כמקודם ולא לשתף אף אחד במה שעובר עליך. הרי יכולת לא לשאול שאלות, ולא להציף את הנושא הכאוב הזה עם כל התסכול שהוא גורם. אך בחרת לעשות אחרת. לא להשלים עם המצב הקיים ולחפש מוצא מן הסבך. אני חושב שזה אומר משהו. עליך, על הרצון הטהור שנמצא בך, ועל הכוחות שלך לפלס לעצמך את הדרך חזרה.
תיארת תחושות של התדרדרות רוחנית בתפילה ובלימוד. כלל יסוד בצמיחה אישית בכלל ובעבודת ה' בפרט הוא שכשלא מתקדמים קדימה - נסוגים אחורה. אחרי תקופה של מתח פעילות גבוה בצבא ותחושה של סיפוק מעשייה בלתי פוסקת, אתה חש כעת דריכה במקום. זמן חדש בו שום דבר משמעותי לא קורה. מטבע הדברים יש גם יותר זמן פנוי שעשוי להוביל לשעמום שעלול לגרור לדברים פחות טובים. "תקופת הביניים" בה אתה נמצא עכשיו באמת בעייתית מבחינה זו. הפתרון יהיה בתוכן שאתה תיצוק לתוכה. בתוכנית מסודרת שתבנה לעצמך (ובתור קצין ומפקד חזקה עליך שתדע בדיוק איך לעשות את זה), ללימוד, עבודה ועשייה. לו"ז שבו תַפְנֶה את הכוחות הגדולים שלך לדברים משמעותיים שיתנו לך סיפוק והרגשת משמעות. זה המרשם הטוב ביותר להימנע מליפול למקומות נמוכים. בתוך כל זה יש מקום לשלב גם חוויות מהנות ומספקות בצורה כשרה, השקעה בקשרים עם חברים (וכמובן לא לשכוח לשמור על הכושר הגופני). לצד כל זה, ייתכן שלא רחוק היום בו תרגיש שאתה בשל ומוכן לעשות את הצעד הבא בדרך לבניית המקדש הפרטי שלך, עם האישה שהועיד לך אלוקים.
בהצלחה!
הרב יוני לביא הוא מנהל מוקד "חברים מקשיבים" בטלפון ובאינטרנט. תודה לרבנית נעמי שחור ולתהל אלינסון
לתגובות והארות:yoni@makshivim.org.il
 

ג
שירותי הקרן והיחידה להכוונת חיילים משוחררים
    • שירותי היחידה באינטרנט:
    • מידע אישי על סכומי זכאות למענק שחרור ופיקדון אישי
    • הצעות עבודה באמצעות "מועדון התעסוקה"
    • חדשות היחידה – "מידע חם"
    • קשר עם הלשכות באמצעות דואר אלקטרוני
     
    יעוץ אישי בנושאי:
  •  
  • הכשרה מקצועית
  •  
  • מידע בנושאי:
  • מענק שחרור
  • פקדון אישי
  • הקרן לסיוע נוסף
  • עבודה נדרשת
  • מס הכנסה
  • ביטוח לאומי וביטוח בריאות
 
  • סיוע כספי לזכאים:
  • מלגות לימודים
  • הלוואה בתנאים מועדפים
  • שוברי הנחה לקורסי הכנה לפסיכומטרי
  • מלגות לימודים ודמי קיום במכינות הקדם אקדמאיות
  • מלגות ללימודי טכנאים והנדסאים
  • סיוע ייחודי לחיילים משוחררים בודדים
  • הנחה לקורסי הכנה לפסיכומטרי
  • עידוד לימודי השכלה גבוהה באזורי סיוע
 
  • השירות ניתן על ידי יועצי הלשכות ואינו כרוך בתשלום.
  • אין צורך בתיאום פגישה מראש.
 
כתובות הלשכות
ירושלים: מגדל העיר בן יהודה 34  02-6251735/6
תל אביב והמרכז: בנין משרד הבטחון בתל השומר, רחוב יעקב דורי קומה 2 קרית אונו
טל': 03-7380909
באר שבע והדרום: רח' בן צבי 10 מגדלי הרכבת קומה 10 באר שבע טל': 08-6204325/6
חיפה והצפון: רח' המלך דוד 44 קומה 3 שכ' נוה דוד חיפה טל': 04-8301104/6
ימי ושעות קבלה בלשכות:
 ימים א',ב',ד',ה' בין השעות 08:30-13:30 ובימי ד' גם בין השעות 15:00-17:00
מענה קולי ממוחשב 03-7776785
כתובות ופרטי עשרות מרכזי הכוונה הפזורים ברחבי הארץ מופיעים באתר הקרן והיחידה.
WWW.HACHVANA.MOD.GOV.IL
 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת