דף הבית >> בהמשך הדרך >> בהמשך הדרך 5
בהמשך הדרך 5
הדרכה רוחנית-מעשית לזוגות צעירים
מבוא:
הזוגות הצעירים בציונות הדתית מתמודדים עם מכלול של בעיות בניסיונם להקים את הזוגיות שלהם על פי דרכה של תורה. מלבד השאלות היסודיות של עצם החיפוש אחר דרכי ההתאמה בין איש לאשה, הם ניצבים מול אתגרי הדור -  דור מיוחד בו חושך ואור משמשים בו בערבוביה. מצד אחד שאיפות גבוהות של קדושה ומסירות נפש למען הכלל, ומצד שני חשיפה מתמדת לתרבות לא-לנו שמחלחלת ומגעת עד למעמקי התפיסות והעמדות שלנו וגורמת לבלבול גדול. צעירים אלו, העומדים להיות בעתיד הקרוב הבסיס האיתן של החברה הישראלית, נמצאים עתה בשלב המהותי ביותר בחייהם, וצריכים לקחת אחריות ולהתמודד עם המציאות. עמותת תורה אחרי צבא, במסגרת מפעל חוברות "בהמשך הדרך", פנתה למיטב הכותבים/ות בבקשה מהם ללבן את סוגיית הזוגיות בדורנו, עם בקשה להציע מתווה להדרכה רוחנית-מעשית לזוגות הצעירים. נבחרו מגוון נושאים, הנוגעים לדעתנו בשאלות המרכזיות איתן בני הזוג מתמודדים, ואנו מקוים שמאמרים אלו יוסיפו לנו עוז וענוה ויתרמו לחיזוק התא הפרטי שלנו למען עמנו וערי אלוקינו.  
 
תוכן עניינים
 
 
1) בניין אהבה אמיתית – הרב אילן צפורי
2) מחלומות האירוסין למציאות הנישואין - הרב דני אלינר
3) פער בין הרמה הדתית של בני  הזוג – הרב עזריאל אריאל
4) השפעת מנהגי תרבות המערב על חיי הזוגיות – הרב יניב חניא
5) חיי זוגיות לאור ההלכה – הרב יורם אליהו
6) מדריך לבניית היחס הנכון עם ההורים – משה אליאס
7) זוגות בהם הבעל בצבא – דינה ראפ
8) זוגיות תחת אִיוּם – הרב יוני לביא
9) כלכלת בית במבט אמוני – הרב חגי לונדין
10) הילד הראשון "שנכנס בינינו" –  הרב איל ורד
 
בנין אהבה אמיתית
הרב אילן צפורי
 
על אהבה, תשוקה, אינטימיות ורצון...
 
 
א. האהבה מייצרת את איחוד הרצונות
 
שני יצורים שונים במהות מתאחדים לאחר שבחרו לאחד את גורלם וללכת יחד באש ובמים. כל אחד מביא את כל יכולותיו, את כל תכונותיו, את היסטוריית ההתנסויות שלו, את הטראומות שלו, את השאיפות שלו, את התשוקות שלו, את הקונפליקטים הלא-פתורים שלו, את ההעדפות שלו – ובעיקר, האשה מביאה את הנשיות שלה והאיש מביא את הגבריות שלו... כל אלה בודאי מייצרים רצונות שונים, ונשאלת השאלה האם אפשר עם שתי אישיויות כל כך שונות ליצור רצון משותף? או שמא התאחדות הרצונות אינה אפשרית ומישהו צריך לכפות את רצונו על השני מתוך כריזמה, או שמא כל החלטה כרוכה במשא ומתן, ויתור, הכרעה, הסכמה (ואולי אף אכזבה ותסכול)? אך ביודענו שביסוד השנאה, הריבים והמלחמות עומדים בדרך כלל רצונות מנוגדים, קל להבין שהזוג צריך לתת את הדעת איך לאחד את הרצונות... לדעתי כדאי לעיין בממרה של חז"ל, שבמבט ראשון נראית אולי תמוהה, אך הבנתה העמוקה תעזור לנו לדעת איך בונים אינטראקציה של איחוד הרצונות בתוך הזוג – "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה"... מיד יקפצו הפמיניסטים שבינינו ויבינו שהכוונה היא שהאשה צריכה להיות כנועה לבעלה ולבצע את דרישותיו, ומסתבר שכך גם יבינו השוביניסטים שבינינו (ויתכן שישנן גם נשים הסוברות שהכניעה מביאה את האושר -  או לפחות את השלוה...), אך ישנה משמעות הרבה יותר עמוקה למדרש הזה, והיא הפוכה... האשה "עושה רצון בעלה", דהיינו שותפה מלאה בעיצובו של הרצון "של בעלה", והופכת אותו לרצון של הזוג. כך נוצר רצון אחד משותף. וכאן לכאורה תעלבנה הנשים – "וכי הרצון בה"א הידיעה הוא של הבעל, והאשה צריכה לעשות משהו כדי לשכללו"?! אלא כידוע, חז"ל מכירים היטב את נפש האדם, ומלמדים אותנו שבאופן טבעי, הגבר הממוצע הינו בעל תכונות כוחניות ושתלטניות יותר מאשר האשה הממוצעת (סליחה על ההכללה לשני הצדדים, אך זה בדוק סטטיסטית), ולכן באופן טבעי, אם לא תהא תשומת לב מיוחדת בזוג, דעתו של האיש עלולה להיות דומיננטית, ורצונו עלול להיות נכפה על רצון אשתו, ולכן אמרו חז"ל שהאשה היא דוקא זו שצריכה לעשות משהו – דהיינו לעשות רצון בעלה.
ומעתה לא נשאר לנו אלא לנסות להבין איך עושים את זה, איך משיגים את המאזן המצליח לאחד שני רצונות כל כך שונים – רצון של איש ורצון של אשה? המפתח ליצירת איחוד הרצונות תלוי בדבר טבעי ורצוי – אהבה. ובאהבה זו שוכנת תשוקה, עליה צריך לשים לב... קל להבין שריבונו של עולם סידר את עולמו כך שקיימת תשוקה בין איש לאשה (וכמובן גם בין אשה לאיש), ותשוקת האיש כלפי אשתו מעדנת את מאזן הכוחות ו"הממשל" שלו עליה איננו כבר חד צדדי. מה שכתוב בבראשית "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", ניתן להבין כקללה שנתקללה האשה בצורך לפתח תשוקה כלפי בעלה, אך אנו רואים שתשוקת האיש כלפי אשתו בודאי איננה פחות עזה... אלא נראה שמסתתרת כאן, מאחורי הפשט, עצה לאשה להפנות אל בעלה את "תשוקתה", זאת אומרת לדאוג לכך שבעלה יפתח תשוקה כלפיה, ואז, כאשר הוא "ימשול" בה (ככתוב בפסוק), למעשה אין כבר "ממשל", שהרי נוצרה חיבה, אהבה ואיחוד, שאינם מאפשרים כבר שליטה, כפיה או שאר דרכים כוחניות, וכך הרצונות מתמזגים לרצון אחד באופן טבעי – ועל כן נאמר ש"האשה עושה רצון בעלה", דהיינו היא בונה (יחד איתו כמובן) את רצון בעלה...
 
ב. איך מייצרים אהבה שכזו?
 
איך מייצרים אהבה בעלת תשוקה שתאחד את הרצונות לרצון אחד? על פי עקרון כח המשיכה, "כל אחד משני גופים המרוחקים זה מזה, מושך את חברו כדי שיתקרב אליו". אך בין איש לאשה, שני הצדדים פועלים בדרך כלל בצורה לא מאוזנת. באופן טבעי, לאיש יש יצר משיכה חזק אל האשה (בכלל) ולאשה יש יצר חזק למשוך את האיש (בכלל). בשימוש הנכון של יצרים אלו, איש ואשה השייכים זה לזה מצליחים להתאחד ממש, לחיים משותפים של קדושה ומתוך אהבה. אך מה שמביא את האהבה לעוצמות הנדרשות כדי לאחד את הרצונות, היא דוקא האינטימיות, כשהיא בלעדית לחלוטין – הוא אמר "הרי את מקודשת לי" והיא לזה הסכימה. מרגע זה לשני הצדדים יש זכות בלעדית על האינטימיות עם השני. האשה תמשוך רק את בעלה, והאיש ימַשך רק על ידי אשתו. עקרון בסיסי זה הוא קשה לשני הצדדים, שהרי כאמור, בני אדם נבראו עם יצרים טבעיים, שללא שליטה עליהם, האיש שואף להנות מיופייה של כל אשה (לפעמים מבלי לשים לב), והאשה שואפת  שיופייה יהיה נכסף על ידי כל איש (לפעמים מבלי לשים לב). התיקון של שני יצרים אלה, שבא היטב לידי ביטוי בהלכות הצניעות ביהדות, בנוי על עקרון חסימת הכוחות השליליים - אצל האיש על ידי שמירת העיניים וההרחקה הרגשית מאשה זרה, ואצל האשה על ידי הצנעת היופי והחן ושמירת האינטימיות לבעלה בלבד.
באופן מעשי, האינטראקציה הרצויה בתוך הזוג מצריכה תשומת לב ועבודה. תשומת לב מיוחדת מצד האשה להצניע את יופיה ולהימנע מהבעת אינטימיות עם גברים אחרים, ומצד האיש עבודה מתמדת לוותר על כל מקור אחר, חוץ מאשתו, להשגת הנאה מיופי נשי או שאר ריגושים. בדרך זו, בני הזוג בונים אינטימיות אמיתית שתביא להתאחדות רוחנית בלעדית (אהבה אמיתית), שהיא הערובה להתמזגות הרצונות כפי שתואר בסעיף הקודם.
 
סיכומו של דבר
 
בניין הזוגיות מצריך עבודה ותשומת לב, כאשר העיקרון היסודי הוא יצירת אינטימיות בלעדית, המביאה לידי אהבה אמיתית, שהיא המנוע ליצירת הרצון המשותף. כדי להשיג את האינטימיות הזו, כל אחד מבני הזוג צריך לעבוד קשה, להתעלות מעל ליצריו הטבעיים, לשים לב לא לפגוע בבלעדיות של הקשר, על ידי למשל שיחה קרובה מדי עם אדם מהמין השני, או על ידי חוסר הבעה או אי-יצירת תשוקה הבונה את המשיכה ההדדית בתוך הזוג. על גבי הבסיס האיתן הזה מתאחדים הרצונות ונבנים כל שאר הפרטים של הקשר המוצלח, המאפשר בניין עדי עד בריא ופורה, שהוא גם ערובה להעמדת זרע ישראל בריא ברוחו לדורות הבאים.
 
(כל הרוצה להעמיק בנושא יכול/ה לרכוש את החוברת "מימד האשה" של הרב אילן צפורי: 02-6511256)

מחלומות האירוסין למציאות הנישואין
הרב דני אלינר
 
כאשר רוצה הנביא לתאר את אהבתו של הבורא לעמו ישראל הוא קובע "וארשתיך לי לעולם" ולכאורה, דימוי זה אינו ברור. אמנם, בתקופת האירוסין, כבר נתקדשו הרעים האהובים, אך עדיין הקשר נותר בתחום "ההגדרות המשפטיות" - הם עדיין אסורים זה לזה, וגרים איש בבית הוריו.
רק בנישואין הם מגיעים לאיחוד גמור של ישותם. לא המשפט קובע את נישואיהם אלא המציאות - האיחוד הוא זה שמגדיר זאת. מדוע אם כן, בחר הנביא, לדמות את הקשר בין הרעיה לדוֹד, דוקא בדימוי לתקופת האירוסין?
שמא ניתן לומר, שב"תקופת האירוסין" בה קשורים בני הזוג זה לזה אך עדיין גרים איש בבית הוריו, ישנה עדיפות?! אולי משום שכל רעיון, נשגב ככל שיהיה, מאבד מרוממתו, במפגש עם קרקע המציאות? עולם "הבריאה" (הנשגב) ועולם העשיה (המציאותי יותר), הינם למעשה עולמות שונים, משום שלא ניתן לממש במלוא השלימות את האידיאלים במעבר בין העולמות.
כך הם פני הדברים, גם ביחס לתקופת האירוסין והחתונה - בתקופת האירוסין, עסוקים בני הזוג החדש, ברקימת חלומותיהם, איש ואישה נפגשים, ומתכוננים לבנית עולם חדש. עולם של שמחה, עולם של  שלמות. אכן ראויים הם מחשבותיהם. אך כעת, משנישאו, הגיע זמן הפירעון. המפגש עם המציאות, גורם לבני הזוג חבטה בקרקע המציאות. ראשית, מתברר, שלא כל החלומות ניתנים למימוש. אך יותר מכך, לעיתים, אחרי החתונה, חשים בני הזוג, כי לא נותר בהם כח לחלום. קשיי היומיום, פרנסה, עבודה, לימודים, ילדים, ועוד ועוד, שואבים מהם את מירב כוחותיהם, ומייבשים את מאגר חלומותיהם. לפעמים מפגש זה הינו קשה ומאכזב לשני בני הזוג, ולעיתים עלול לגרום לזעזוע ביחסיהם. השיגרה היומיומית והאפורה, משתלטת, על שיגרת יומם, ומעלימה אט אט את התחושות העזות, שחשו בתקופת האירוסין.
ואולם, למרות כל זאת, כולנו שואפים, לממש את הקשר ולהגיע לחיי נישואין שלמים. גם הקשר של עם ישראל עם ריבונו של עולם מתואר פעמים אין ספור כדמות הקשר בין הרעיה והדוד. בכך רוצים הנביאים ללמדנו, כי לכל תקופה יש את המיוחד שלה. אכן, התחושות והשכרון, שחש האדם בתקופת האירוסין, לא יחזרו עוד, בהכרח. אך אין זה מגמד את תקופת הנישואין. אדרבא, האהבה בין בני הזוג ממשיכה ומתפתחת. ואולם, כעת אהבה זו פושטת צורה, ועוטה על עצמה אדרת חדשה המתאימה לתקופת הנישואין.
כעת בני הזוג, בשלים יותר ובוגרים יותר. הם מבינים, כי לא כל חלום ניתן להגשמה, ובודאי לא בדרך שחשבו... כדי להתגבר על מכשול זה, יש להפנים את השינוי שהתחולל, לראות את היופי הנפלא שקיים דווקא בשלב זה. חלק מתהליך ההתבגרות וההבשלה של הקשר ביניכם, היא היכולת לחיות חיים שגרתיים. דווקא כשנכנסים לשגרה יומיומית, ניתן לפתח באופן אמיתי ועמוק הרבה יותר את הקשר בין בני הזוג. תקופת ההיכרות הקצרה יחסית, וסערת הרגשות שאפיינה את תקופת האירוסין, מנעה בירור ותיקון אצל שני בני הזוג.
היום כשאתם נשואים מספר חודשים, אתם רואים את המציאות בצורה מפוכחת לחלוטין. אתם מודעים לאהבה השוררת ביניכם, אך בד בבד אתם מודעים גם לחסרונות שקיימים ביניכם. רק בהסתכלות מפוכחת ניתן לתקן את הטעון שיפור. האהבה ביניכם לא נסוגה, אלא פשטה צורה ולבשה צורה אחרת, מבורכת הרבה יותר, ואמיתית יותר לאין ערוך. אכן, כעת אתם מוטרדים יותר מחסרונות בן זוגכם, אך תחת השקעת כוחות בלתי נדלים, בנסיונות לשנות את הזולת, יש להתרכז בנסיון לראות את היפה והחיובי בהבדלים אלו. דוקא בחור דומיננטי ורועש, זקוק פעמים רבות, לאשה שקטה ורגועה, שתעניק מימד של שלוה ורוגע בבית. וכן הלאה...
בתקופת הנישואין אינכם יכולים להסתפק ברגשות שניתנו לכם כמתנת שמים, אלא עליכם לעבוד ולהשקיע ללא הרף. לעיתים, אין לנו כח לכך, ואנו מצפים שהכל יוגש לנו מן המוכן. אך לאמיתו של דבר, כל דבר שאדם עמל עליו כדי לרוכשו, הוא נהפך להיות קנין בנפשו. כעת, משהחלו חיי השגרה, יש בידכם, להפוך את ההתאמה והאהבה ביניכם, לקנין עמוק בנפש.
יחד עם זאת, אכן חיי השגרה שוחקים ביותר. כדי להימנע משחיקה זו, חשוב מאוד למצוא את אותם זמנים בהם אתם מתרעננים. התרעננות זו יכולה לבוא לידי ביטוי: בהליכת ערב משותפת, יציאה לבילוי משותף, נסיעה להורים או חברים וכו'. היציאה מהשגרה, אם היא נעשית באופן מבוקר, תורמת רבות לחיי הנישואין, ועוזרת לשמור על השגרה המבורכת. אך דוקא השגרה היא זו שטומנת בחובה הזדמנות אמיתית, להכיר בצורה אמיתית את נפשכם שלכם. בהצלחה.
 

פער בין הרמה הדתית של בני  הזוג
הרב עזריאל אריאל
 

שנינו ביחד וכל אחד שונה

  • תשמע, יש לי בעיה קשה מאוד עם אשתי.
  • מה קרה?
  • תראה, היא לא כל כך מקפידה על שמירת הלכה.
  • אתה יכול להביא לי דוגמה, משהו שמעצבן אותך יותר מכל דבר אחר?
  • כן, אני אביא לך. בסעודות שבת, כשיש אורחים ואנחנו שרים, היא שרה בקול. והרי זה אסור!
  • בכל זאת, אני רוצה להבין אותך, במה זה מפריע לך? אתה עובר עבירה כשאתה שומע אותה?
  • תראה, לי הרי מותר לשמוע אותה. אבל יש בעיה עם האורחים...
  • זה מפריע להם?
  • האמת היא שאני לא יודע...
  • אז תעזור לי להבין אותך, מה יש בזה, שכל כך מכאיב לך?
  • תראה, החלום שלי היה בית של תורה...
  • והיא מפריעה לך ללמוד תורה?
  • דווקא בכלל לא. אני הולך כל ערב לדף יומי, והיא מוותרת לי על העזרה בהשכבה של הילדים, למרות שזה בשעה הכי לחוצה ביום.
  • הלוואי על כולנו אשת חיל כזאת! אבל תשמע, אתה ממש מאתגר אותי. אני מנסה להבין מה מכאיב לך, ואני לא מצליח. בלבלת אותי לגמרי.
  • כן, במה שנוגע ללימוד תורה היא דווקא בסדר, אבל במה שנוגע לקיום של התורה בבית, זה כבר לא כל כך...
  • לא הבנתי. היא מפריעה לך לקיים מצוה כלשהי? היא גורמת לך לעבור עבירה כלשהי?
  • לא. היא לא לוחצת עלי להיות כמוה, אבל היא מקפידה על הרבה דברים פחות ממני.
  • ואני מבין נכון, שאתה קצת לוחץ עליה להיות כמוך?
  • האמת היא שכן...
  • ואיך היא מרגישה עם זה? היא שמחה שיש לה בעל שעוזר לה להתעלות במעלות התורה והיראה?
  • הלוואי...
  • אני מבין שזה גורם לא מעט מתח ביניכם?
  • אכן כן.
  • ואם היית מוצא דרך לבקש ממנה את מה שחשוב לך, באופן שלא יעורר מתח, היית רוצה לנסות?
  • מה השאלה? ודאי!
  • תראה, העמדה שתפסת עד עכשיו היא עמדת ה"שוטר של הקב"ה". זו עמדה שמאוד עוזרת לאשתך להרגיש נעלבת, ומאוד לא עוזרת לבניית בית של תורה. הדבר היחיד שזה עוזר לך, זה להרגיש שאתה "בסדר".
  • אתה רוצה לומר שכאשר אני מעיר לה אני דואג ל"אגו" שלי ולא לעבודת ה'?
  • ייתכן שיש בזה משהו. אבל מעניין אותי לדעת מה אתה חושב על האפשרות הזאת. יש בה איזשהו היגיון?
  • האמת היא שבאמת יש בזה משהו לפעמים. לא חשבתי על זה. עכשיו אני שם לב, שכשהיא שרה בפני האורחים, מה שהכי מטריד אותי הוא מה הם חושבים עלי.
  • תפסת את הנקודה.
  • אז מה אתה מציע? מה אני יכול לעשות כדי שהמניע שלי יהיה באמת לשם שמים, ואז זה יעזור?
  • האמת היא שאני מציע את ההפך. פשוט להניח את הצרכים שלך על השולחן, בצורה גלויה.
  • לא הבנתי.
  • מה יקרה אם במקום להגיד לה שזה לא בסדר לשיר בפני האורחים, תספר לה מה אתה מרגיש כשזה קורה?
  • כלומר, אתה מתפטר מתפקיד השוטר. אתה לא בא אליה בשם התורה וההלכה, אלא משתף אותה בצורך שלך – בצורך שלך לחיות בבית של תורה, בצורך שלך להיראות "בסדר" בעיני עצמך, בצורך שלך לשמור על תדמית של בן תורה בפני החברים שלך. איך היא תרגיש אם תדבר אליה מהמקום הזה?
  • זה יכול להיות ניסיון מעניין. אני מתאר לעצמי שהיא תרגיש שאני לא שופט אותה, אלא פשוט זקוק לעזרתה.
  • כן. אתה לא תדבר אליה מלמעלה, אלא בגובה העיניים.
  • זה מתחיל להישמע עוד יותר מעניין.
  • אבל זה עדיין לא זה. מה יקרה אם תשאל אותה על הצורך שלה. אני מניח שאם היא בוחרת לשיר למרות שהיא יודעת מה אתה חושב על זה, היא לא עושה את זה סתם. כנראה זה חשוב לה. היא זקוקה לזה.
  • וואו. על זה לא חשבתי בכלל. כל הזמן רק חשבתי על זה שהיא מחפפת את ההלכה, ושהיא מצפצפת עלי.
  • ומה תגלה אם תשאל אותה, לא כמו שמורה שואל תלמיד, "למה לא הכנת שיעורי בית?", אלא מתוך רצון כן להבין את הצורך שלה?
  • אין לי מושג. אבל אני יכול לתאר לעצמי שאשמע דברים שלא חשבתי עליהם.
  • ואיך היא תרגיש, אם תצליח לשאול אותה בצורה כזאת שהיא תחוש שאתה באמת מתעניין בצורך שלה ולא מנסה לנזוף בה בצורה מתוחכמת?
  • אני לא יודע... אבל יכול להיות... שהיא פתאום תרגיש שאני מכבד אותה, לא מזלזל בה, ולא מזלזל בצרכים שלה...
  • וואו. תפסת את הנקודה בול!!! תראה, הקב"ה ברא אותנו שונים. האיש שונה מהאישה והאישה שונה מהאיש. בני הזוג גם משתנים במהלך החיים. התפקיד שלנו הוא לחיות זה עם זו תוך כדי התמודדות עם שוני. לפעמים השוני הוא תרבותי, לפעמים השכלתי, לפעמים מגדרי, ולפעמים הוא פער דתי. האתגר הוא אותו אתגר. המשימה היא אותה משימה. הדרך שאני מציע כאן להתמודד עם הפער, היא לא להחליט לשנות את השני בכל מחיר, וודאי שלא לנעוץ בו שיניים. מה שאני מציע הוא לדבר על הצרכים השונים, ואז, כאשר יוצרים אווירה של כבוד הדדי, ושל כבוד לצרכים של הזולת, הלבבות נפתחים, ושני הצדדים מגלים רצון טוב למצוא את הדרך המתאימה לגשר על הפער, מבלי לטשטש או לבטל את הצרכים הייחודיים של כל אחד ואחת.
  • במילים אחרות אתה אומר: יש לנו ענווה, והיא תנצח!!!
 
*   הכותב עוסק בייעוץ נישואין. ניתן לפנות בטל' 0523-003106 או בדוא"ל azriel11@neto.net.il.

השפעת תרבות המערב על חיי הזוגיות
הרב יניב חניא
 
לפני זמן מה העברנו סדרה של הרצאות לקבוצת בנות המכונות בלשון הפוליטיקלי-קורקט "מחתך סוציו-אקונומי נמוך". אחד התרגילים שאני נוהג לעשות במקרים כאלו הוא ניסיון לחשוף את התלמידים/ות לרצונות פנימיים ועמוקים שלהם, כדי להראות שבתוך תוכנו כולנו שואפים לטוב אמיתי ולאושר פנימי ולא ל"קצף המאושר שמשדרת התרבות סביבנו". ואז, כאשר הגענו לנערה אתיופית בת 14, שאלתי אותה מה הרצון הפנימי ביותר שלה, מה השאיפה הנואשת ביותר של ליבה, והיא ענתה בהתרגשות - "הכי הייתי רוצה שיהיה לי חבר". באותם רגעים, ולא בפעם הראשונה, הרגשתי במלוא העוצמה את המחיר הכבד שגובה מאיתנו התרבות המערבית... את "שינוי השכל" שכולנו עוברים בעקבות מה שהיא מציבה כיעדים עליונים ואת ההשפעה הממש מזיקה שלה על חיינו.
לא מדובר על "המקום שבו עם ישראל נמצא עד שנראה לו את האור". מדובר על תרבות שגובה מאיתנו מחיר כבד בחיי היום יום וגורמת נזקים כמעט לכל אחד - החל מילדים שמתחילים לעשן בגיל אפס וכלה במשפחות שמתפרקות על רקע מה שנחשב לחיי משפחה מוצלחים. יש לתרבות סביבנו מחיר שבא לידי ביטוי בכל תחום מחיינו.
ניתן היה לומר שמדובר על ה"צד החלש" של התרבות המערבית, על אלו שנופלים בתאוות האישיות ושלא יודעים באמת מהי תרבות, יש כאלה שיקראו לזה ה"מכנה המשותף הנמוך ביותר"... אולם ללא הלגיטימציה שנותנת האידיאולוגיה, הצדדים ה"גבוהים" של התרבות, הרי שלא היה מקום ברור וקל כל כך גם לנפילות. דהיינו - בגלל העיקרון ה"רוחני" של נתינת דרור ליצרים של האדם, הנחלת העיקרון האלילי של הפיכת החולשות והכניעה להם למצווה, הרי שהדברים מגיעים לכך שבנות 14 ממשפחות הרוסות מבלות את ימיהם בחלומות בהקיץ על החבר שיבא מהחלומות ההוליוודים ויגאל אותם מהצרות.
אין תחום שבו ניכרת השפעתה של תרבות זו על חיינו כמו בתחום הזוגיות, האהבה האנושית וחיי המשפחה. בתחומים אלו יש הבדל אדיר בין התרבות סביבנו למסרים של התורה ודרכה, ומסרים אלו מחלחלים לחיינו, משפיעים עליהם ומשנים אותם בהרבה מאוד מובנים. מעטים מאוד מבינינו מצליחים ל"שים את החיץ" בין חיי הרחוב, התקשורת, שטף ה"אהבה" היצרית שבעולם והמסרים הסמויים של התרבות סביבנו, לבין חיי הבית. והדבר הוא בנפשנו... המחיר שאנו משלמים על עיוות מושגים זה הוא נורא ואיום ומציב במקומות גבוהים דווקא את היצריות האנושית, התאוות והשגתן ומשפיע ישירות על כל בית ובית. לעיתים קרובות אנחנו לא מצליחים ל"הניח בצד" את ההנחות הבסיסיות של העולם סביבנו, את התמונות הלא צנועות, את המסרים התקשורתיים שמקדשים את כל מה שטמא לנו כאשר אנו ניגשים לבנות את ביתינו. לעניות דעתי זו משימת הדור - בניית זוגיות בריאה, תורנית ורוחנית מתוך התעלמות מרעש שמסביב.  
למרות שקושי זה נכון לגבי כולנו, הדבר נכון במיוחד, כמובן, למי שנחשף בעבר ותוך כדי חייו לצדדים הפחות צנועים של התרבות המערבית - דרך עיתונות, טלוויזיה או הרשת. הדברים משפיעים יותר ומשנים את עצם תפיסת העולם, את החיפוש הזוגי ואת חיי המשפחה. פעמים רבות אנחנו מקבלים "שאלות לרב" שמותירות אותנו המומים ונסערים מעצם הרעיון, עצם העלאת הקושי וההתלבטות... בבחינת - "מאיפה בכלל בא הרעיון הזה". אנחנו צריכים, כפשוטו, לוותר על הנחות אלו ועל ה"חופשיות" הזו כאשר אנו ניגשים לבנות השקפת עולם בכלל וזוגיות אמיתית ומשפחתית בפרט. זו משימה אדירה, אולם קידוש הזוגיות בימינו בוודאי יוביל לקידוש כלל החיים, שמתחילים מהמשפחה. ממילא יש צורך לרכז מאמץ אדיר, אולי אפילו סיזיפי בחיים טהורים יותר, בהימנעות מהיחשפות לתכנים אלו ולשימת החיץ הברור בין מסרי התרבות המחלחלים אלינו לחיינו שלנו.

חיי זוגיות לאור ההלכה
הרב יורם אליהו
 

אעלה את ירושלים על ראש שמחתי

 
בעת השמחה הגדולה של החתונה, תחת החופה עומד החתן ומכריז לפני שבירת הכוס, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" והקהל כולו מתייחד עם הרגע הזה בשיר מיוחד. לכאורה נראה שבאה אמירה זו לומר לזוג שבונה את ביתו, אתם שמחים, מאושרים, אך דעו המציאות עדיין חסרה, עם ישראל לא בשלמותו, המקדש, הקורבנות כל השלמות שאנו שואפים אליה, עדיין חסרה – לכן דעו לכם שהשמחה לא יכולה להיות שלימה. אך מבט עמוק מלמד אותנו שיש במילים אלו מעבר לסתם זכרון של החורבן. כי המקדש הוא מקום השראת השכינה וכל בית שנבנה בישראל, איש ואישה – זכו, שכינה ביניהם, הם מהווים מקדש מעט, משכן להשראת השכינה ולכן אומרים לזוג – זכרו, ירושלים חרבה, מושפלת ותפקידכם לבוא ולבנותה, לכל זוג, לכל בית שנבנה יש חלק – נדבך בבנין הזה, ובעצם בנין הבית כראוי על פי התורה, בונים הם חורבה מחורבות ירושלים ולכן להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, זה הצבת המטרה, זה "קריאת כיוון" – מטרתנו בבנין הבית שיהא חלק מהמשימה הלאומית של בנין ירושלים והמקדש. (שמעתי ממו"ר הרב עוזי קלכהיים זצ"ל).
ונשאלת השאלה הכיצד זוכים לכך?
בספר "התורה המשמחת" מסופר על הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שהיה פוסק הדור, וחי עם אשתו חמישים וארבע שנים וכשנפטרה עמד ואמר בהלוויה: "רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת ההלוויה, את יודעת שאין לי על מה לבקש מחילה"... דברים מדהימים, כיצד אפשר לזכות לדבר כזה לחיות עם בת זוג 54 שנים ואין צורך לבקש סליחה? מדובר בבני אדם או במלאכים?
הרב אוירבך זצ"ל – נתן מיד הסבר לדבריו והמשיך ואמר "משום שכל חיינו היו על פי השולחן ערוך"! (ובכל זאת הוסיף ואמר "אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה הריני מבקש מחילה"...).
לימד אותנו הרב בדבריו שכאשר בונים בית – יש להבין שהתורה וההלכה צריכים ללוות את הבית. בראש ובראשונה, הבסיס הקיומי של חיי הזוג בישראל הם הלכות האישות, דרכי הטהרה בין איש לאשתו שכמובן מצריכים לימוד בקיאות והדרכה, אך לא בזה נגמר הקשר של הזוג עם ההלכה, שאלות רבות מזדמנות בחיי הנישואין, שאלות מהותיות שיש להן השלכה על דרך חיים, על חינוך הילדים שאלות אמוניות ובירורים בדרכי הגאולה – ויש רבים שאינם בעלי מודעות מספיק לכך – שיש צורך, ברב, בפוסק שילווה את הבית, לא כל אחד הוא בר סמכא, שיכול לדעת מה ההלכה, ואף לא טוב הדבר שיבוא ויאמר אני הפוסק, אני היודע, קבלו את דעתי! אלא יש לבחור ברב, שמקובל על שני בני הזוג שילווה אותם בשאלות המהותיות שמופיעות בחיי כל בית ומשפחה.
וכאשר כך מנהלים את הבית וה"שולחן ערוך" הוא הפוסק של הבית, מלמד הרב אוירבך – אז אין על מה לריב, וממילא אין על מה לבקש סליחה.
אך אפשר להוסיף עוד נופך, מבט עמוק על הסיפור הזה, מסיפור אחר על הרב אוירבך זצ"ל, שאף הוא מופיע שם. פעם ליוה אותו אחד ממקורביו לביתו וכשעמד להיכנס לביתו, ראה המלוה שהרב אוירבך מסדר את בגדיו היטב - הבין המלוה שכנראה אדם נכבד ממתין לרב בביתו ושאל אם נוכחותו לא תפריע לפגישה הקרובה. ענה הרב אוירבך, אין איש ממתין לי בבית, אך "הלוא אמרו חז"ל איש ואישה שזכו שכינה ביניהם, מתכונן אני להיכנס אל השכינה ולכן הכנתי עצמי לקראתה"...
מי שחי כך שבכל פגישה שלו עם אשתו, הוא חש את הרוממות, את אותה התעלות של שכינה ביניהם, לפחות הוא מבין שזה מציאות החיים שלו עכשיו, אז גם השולחן ערוך שלו, ההלכה שמלוה אותו אכן נעשית לאורח חיים, לתורת חיים שמדריכה אותו כראוי לבנין בית שלם ונפלא.
ולכן נעלה את ירושלים, לתודעה, נדע שאנו בונים את ביתנו מתוך רצון להיות שותפים למשימת הקודש של בנין האומה, נלך וננהג בדרך הישר על פי התורה וההלכה בכל אורחות חיינו ונזכה לבנין עדי עד ולשכינה שתשרה בתוכנו תמיד אמן.

מדריך לבניית היחס הנכון עם ההורים
משה אליאס, מנחה נישואין
 
אחד מהנושאים שכמעט כל זוג חדש מתמודד איתו הוא המתח או ריבים מול המשפחה. בא נלמד איך התורה הקדושה מנחה אותנו מה אסור ומה מותר לעשות. כתוב בבראשית (ב, כד) "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו", אנו לומדים מהפסוק שישנם שני שלבים לבניית בית חדש: "יעזוב" -  חייבים לעזוב את הבית, "ודבק" -  שהזוג צריכים להדבק ביחד.
 
א. "יעזוב"
מהי עזיבה? נסביר זאת דרך המשל של עץ. כדי שיצמח עץ חדש, הפרי חייב להיפרד/לעזוב את העץ ורק אז מהגרעין צומח העץ החדש. כלומר בנית בית חדש נעשית רק אחרי עזיבת (בניגוד לניתוק) הבית הקודם, באופן פיסי ורגשי. במילון אבן שושן "עזב" - משמעותו "הניח מידו, השאיר במקום ורחק משם, הרפה". מה שמעניין שישנו עוד פירוש "עזב - עזר, סייע, תמך ("עזוב תעזוב עמו"), חיזק". רמז לבניין בית חדש. מתוך כך ישנן כמה המלצות: א) הבעל והאישה חייבים לשים את בן/בת הזוג  מעל להורים בחשיבות. ב) הפרדה מההורים ולא ניתוק! לשמור על קירבה (שבתות, חגים) וכל הלכות כיבוד הורים. ג) ההורים לפעמים מרגישים שלא אוהבים אותם, ולכן חשוב "לפצות" אותם על הריחוק על ידי שיחות טלפון, הזמנה לביקור וכו'. ד) עדיף לא לגור עם ההורים באותו בית ושלא תהיה תלות כלכלית -  פתח להתערבויות.
 
ב. "ודבק"
החלק השני הוא בניית הבית החדש, פיסית (קירות, חלונות) ורוחנית. הזוג מחליט: "מי נכנס"! ו"מה יוצא"!
"מי נכנס":
הזוג צריך להגדיר ביחד על הגבולות: מי, מתי וכמה נכנסים לבית שלהם. בית ללא גדר וגבולות מסוכן פיסית ורוחנית. נדגים בסיפור: מעשה בזוג צעיר שגרו בירושלים. האמא של האישה הייתה מגיעה לבית שלהם מבלי הודעה מוקדמת, דופקת בדלת "שלום אני פה באתי לעזור", הביאה איתה קניות, ועזרה בניקיון. בפעם הראשונה מאד שמחו, פעם שנייה, בפעם הרביעית קלטו שישנה בעיה. מה לומדים מזה? הייתה פרצה בבית ומישהו נכנס ללא רשות... הזוג צריך לעבוד על "ודבק". איך? הבעל והאישה שוחחו והגדירו גבולות מחדש והסכימו שזה מפריע מצד אחד אך מצד שני לא רוצים לפגוע באמא. האישה שוחחה עם אמא שלה וביקשה בעדינות שתתקשר לפני שהיא עולה לירושלים כדי לברר אם זה מתאים להם או לא.
עוד סיפור - זוג אחד בו הבעל החליט לגדל זקן, והיה לחץ כבד של ההורים לא לעשות כן. ההורים לא הרפו מהנושא. למה? כששאלו את הבעל לסיבת השינוי הוא אמר שזאת החלטה סופית, כששאלו את האישה היא אמרה שזה בגלל ספירת העומר, לא בטוח שיישאר אם זה... (לא רצתה לפגוע ברגשות ההורים). מה לומדים מכאן? ההורים זיהו פרצה אצל האישה וניסו להשפיע. מה הפתרון? הבעל ואישה שוחחו וקבעו שזו החלטה סופית ומשותפת - הפגינו חזית אחידה, ובבת אחת נגמרו הלחצים. מתוך כך ישנן כמה המלצות: א) בריבים/ויכוחים עם המשפחה - כלל ברזל: שיחות הבהרה מתבצעות תמיד באופן שרק הבן משוחח עם ההורים/אחים שלו או הבת משוחחת עם ההורים/אחים שלה. ב) סגירת פרצות: שלב ראשון - החלטה משותפת ברורה של בני הזוג (מה עמדתנו), שלב שני - להסביר בצורה ברורה את העמדה כהחלטה משותפת, ברגישות והסבר השיקולים (ולא התלבטויות), שלב שלישי - קבלה על ידי הסביבה. ג) לחץ מתמשך מהסביבה - סימן לפרצה בבית, לכן צריך לתאם עמדות. ד) תתייחס/י להורים של בן/ת הזוג בכבוד כאל הורים שלך! (זה פותר הרבה בעיות). ה) אם חס וחלילה נשמעים הערות פוגעות כלפי הבעל או האישה מהמשפחה - חובה על בן/ת הזוג לגונן עליו/ה. ו) ככל שיש יותר התנגדות של הורים להחלטות שלכם, צריך להגביר את החום/אהבה (זה ממיס כל התנגדות). ז) אסור להביא אורחים ללא תיאום עם האישה/בעל. ח) אסור להשוות את בן/ת הזוג לאחרים, כגון "חבל שהמרק לא יצא כמו של אמא שלי..." (כך כאילו מכניסים אותם לתוך הבית).
 
"מה יוצא":
המשפחה צריכה להגדיר ביחד את הגבולות של "מה יוצא" - מה מותר לספר למשפחה ומה לא! נמחיש בסיפור: מעשה בזוג צעיר בו האישה הייתה משתפת את ההורים בוויכוחים עם בעלה. פעם אחת היה ריב קולני והיא התקשרה לאמה ובכתה לה בטלפון. אחרי עשר דקות הזוג עשה שלום. אחרי שלושים דקות היא נזכרה שסיפרה לאימה ולא עדכנה אותה. היא התקשרה לבית הוריה ואף אחד לא ענה, התקשרה לפלאפון והאמא ענתה שהם בדרך לירושלים בשביל לקחת אותה הביתה... ולכן עליכם לדעת, שברגע שאתם משתפים את ההורים, הם הופכים לחלק מהבעיה - אתם השלמתם אבל הם לא ישנים! תופסים צד. ולכן כלל ברזל - אסור לשתף משפחה בבעיות זוגיות! אם שואלים. להגיד שהכל בסדר! אם רוצים לשתף מישהו, אפשר לפנות לחבר עם ניסיון חיים חיובי, ללא מעורבות אישית. רוצים לפתור בעיות? פנו ליועץ נישואין מקצועי.
שנזכה כולנו לשלום, אחווה ורעות בינינו ובתוך כל משפחות עם ישראל.
 
משה אליאס, מנחה נישואין, מעביר סדנא לגברים נשואים במכון מאיר (פתוח לקהל הרחב) 054-5751565
 

 
זוגות בהם הבעל בצבא
דינה ראפ, נשואה לאל"מ (מיל.) גבע ראפ
ברצוני להתבונן בכמה סוגיות של בית מגויס. ודאי זאת זכות גדולה שמתחדשת לנו בדורנו הנפלא, דור של צמיחת גאולתנו. אחד הקשיים בלהיות נשואה לאיש צבא הוא שאין אף פעם ודאות שהבעל אכן יגיע. גם כשהבעל אמר שיגיע לשבת, ואת הכנת ובישלת והתכוננת, שום דבר לא סגור. אפילו כשזה סגור והוא כבר כאן - זה לא סגור. אין לדעת מה עוד יקרה במהלך השבת, ואם לא יקפיצו אותו פתאום. יש נשים מחוץ לצבא שנלחצות מזה שהבעל אמר שיגיע בשבע ומגיע בשמונה. נשים בקבע מפתחות יותר איתנות וחוסן נפשי.
להתמודד עם הקושי צריך דבר ראשון לאהוב את החיים. לשמוח בהם. לא להינעל על האֵין. כשהמיקוד על האין, אתה מחמיץ את כל השאר. גם כשהבעל נמצא פחות בבית, יש המון. יותר מזה – גם כשהוא לא נמצא הוא ישנו - הנוכחות שלו מלווה. כשאתם נשואים אתם אחד. הוא חלק ממך ואת חלק ממנו, הוא איתך כל הזמן.
אצל זוג כזה הבנייה של הקשר מתבססת יותר על הרמה האיכותית מאשר על הכמותית. כמובן שזו איננה משימה קלה, אבל צריך גם לדעת שיש בקשר כזה כמה דברים מיוחדים שלא תמיד יהיו בנישואים הרגילים. למשל, זוג כזה לעולם לא מתרגל זה לזו. כל מפגש הוא משהו מיוחד. יש ביניהם געגוע בלתי פוסק. הנשים הללו לומדות מטבע הדברים לא לראות את נוכחות הבעל בבית כמובנת מאליה, וללא ספק זהו דבר מיוחד. במובן מסוים, הם כל הזמן במין ירח דבש, שהציר עליו הם חיים הוא ציר ערכי ובעל משמעות. הייחודיות אינה רק ביחס לאשה. גם אצל הילדים זה כך. הילדים שמחים באביהם – הם מריעים וקופצים משמחה כששומעים את מנוע הרכב בחוץ. לכל שבת ביחד יש ערך מיוחד. כל טלפון שווה הרבה יותר... אלו הם חיים ססגוניים!
חשוב להתייעץ עם הבעל על מה שקורה בבית. דעתו חשובה, וכך גם הוא יהיה שותף. הוא אמנם נמצא פחות מבעל שעובד בדבר אחר, אך הוא ישנו. כשמסתכלים על הדברים בתפיסה חומרית, בוחנים את כמות הדקות והשעות שהאבא נמצא בבית, אך במבט עמוק יותר ייתכן שהוא "נמצא" יותר מאבות אחרים שכל הזמן נמצאים, כביכול, בבית...
כמסר לבעלים, אוֹמַר עכשיו דבר והיפוכו. מצד אחד אתה חייב להתנתק מהמחשבה על המשפחה. אל תתייסר כל הזמן מזה שאינך בבית. גם אם אשתך בוכה לפעמים, דע לך שהיא בעומק חזקה, נכון שנשים דמעתן מצויה (אך הן שייכות לחוסן וסדר נשים). זכור שגורל ישראל תלוי בך! כשילדינו מתגייסים, אנחנו, האמהות, רוצות שהם ילכו אחרי מפקדים ממוקדים ולא מפוזרים, שיהיו בכל לבם במערכה, ולא שהראש שלהם יימצא במקום אחר. מצד שני – אתה חייב להיות שותף לבית, גם אם אינך פיזית שם - אל תתנער מהאחריות המשפחתית! אתה בעל ואבא! עליך להיות שותף ומְלַוֶוה ואפילו בטלפון, שותף להתייעצויות חשובות. חשוב לקשור את שתי המערכות לאחת, כי הן באמת אחת.
כמסר לנשים, אומר שמול אתגרי המשימה להיות אשת איש-צבא, חשוב להיות "בשמחה" – אותיות "מחשבה". הכוונה היא שמתוך מחשבה איכותית שבנו נולדת השמחה – אנחנו מבינות את מה שאנחנו חיות וממילא מתחברות ושותפות. כך האשה מקבלת כוח מהעובדה שהיא לא סתם בעמדה של "מוותרת" על בעלה, אלא עושה את זה מתוך שותפותה לדבר גדול בעם ישראל. בדרך הזו החיים הללו הופכים לחיים של שותפוּת ובחירה, וזה משמעותי מאוד. מובן שהבחירה הזו צריכה הזנה בלימוד אמונה. באין שוּתפוּת ובחירה – בין אם הבעל בצבא או לא, זה עלול לפגוע בשלום הבית! כשיש בחירה, החיים יכולים להיות יותר רעננים על אף הקושי והגעגועים.
 
 
  • דינה מלווה קבוצת נשים הנשואות ללוחמים ומפקדים בקבע. הן נפגשות כדי לשוחח על המצב המיוחד בו הן נמצאות, לשתף בקשיים, וגם ללמוד להתחזק יחד ולחלוק דרכים להתמודדות.
להצטרפות לשיעורים אפשר לפנות לאסתי דרייפוס: 052-6070166.
להתייעצות עם דינה אפשר לפנות לטל': 02-6514751.
  • בקרוב יצא בע"ה ספר העוסק בנושא המאמר: "משפחה מגוייסת" של מדור עתי"ד של "תודעה יהודית" בצה"ל לפרטים: 03-5696039.

 
זוגיות תחת אִיוּם
הרב יוני לביא
 
שאלה: אני בת 21 ובעלי בן 22 ואנחנו נשואים חצי שנה. ברוך ה' יש לנו זוגיות טובה וכיף לנו ביחד. יש רק דבר אחד שמקלקל את האידיליה היפה שתיארתי. הלימודים של בעלי. לפני כמה חודשים הוא התחיל במסלול של ארבע שנות לימוד באוניברסיטה. יש איתו בחוג המון בנות בערך בגילו, חילוניות ודתיות. לא נעים לי לומר אבל זה ממש מפריע לי. בעלי הוא טיפוס מאוד חברותי, ובכל מקום שהוא מגיע, ישר הוא מתחבב על כולם. ואני נשארת מאחור וכל הזמן חוששת. אתמול בערב התקשרה אליו אחת הסטודנטיות לשאול שאלה. אמרתי לו שזה מפריע לי. הוא דחה אותי וטען שזה רק בענייני לימודים, ואין לי מה לחשוש, ואני האישה הכי והכי והכי...אני מאמינה לו, אבל כל בוקר נפרדת ממנו בתחושה לא טובה. משהו לא בסדר איתי? אני סתם מדמיינת? אני יודעת שהעולם שלנו מורכב מנשים וגברים שלומדים ועובדים יחד. אבל עדיין המחשבה שזה הולך להיות ככה ארבע שנים פשוט אוכלת אותי. מה לעשות?
 
תשובה: שלום לכם. נחלק את התשובה לשניים:
 
לאשה
שאלתך משקפת דילמה מורכבת הקיימת בציבור הדתי לאומי. הרבה כתבו על שאלת החברה המעורבת בגיל תיכון, ודנו באריכות ביתרונותיה וחסרונותיה. מעטים עסקו בשאלה הזו כשהיא מופיעה בגיל מאוחר יותר. המציאות המעורבת בלימודים ובעבודה מציבה אתגר בפני כל צעיר וצעירה דתיים, וכמובן שהיא מקרינה גם על מוסד הנישואין. לפני הכול אני רוצה לומר שהתחושות שלך הן בריאות וחשובות, ונשים רבות שותפות להן. אינך צריכה להתכחש להן ולבטל אותן. היה מקום לדאגה דווקא לוּ היית אומרת ש"לא מזיז" לך שבעלך נמצא בסיטואציה מעורבת כזו.
כיצד בכל זאת להתמודד עם החששות בצורה בריאה ובונה?
ראשית, עלייך להכיר בעובדה הפשוטה שבעלך בחר מקום לימודים כזה. אינני יודע מה היו הנסיבות והשיקולים שלו, אך לאחר ההחלטה – צריך ללמוד להשלים איתה. באותה מידה ייתכן שגם את תרצי בלימודים גבוהים ולא תמיד ניתן או רצוי למצוא מקום "על טהרת הבנות". יש גם מקצועות הניתנים ללמידה רק במקומות מעורבים. במקרה כזה הרי הַייתְ מצפה לגיבוי ותמיכה מבעלך. טבעי שגם הוא יְצַפֵּה לדבר כזה ממך.
שנית, עליך להבדיל בין דמיונות לבין מציאות. עליך להתחזק ולחזק את עצמך להבחין בין עובדות של לימודים וקשר מקצועי-ענייני שיהיה קיים לא רק בתקופת הלימודים, אלא גם אחריה במקום העבודה, לבין ניפוח, דמיונות והשלכת משמעויות ללא בסיס מציאותי. כמה שתרשי לעצמך להיגרר לחלומות ואשליות, כמה שתקדישי זמן למחשבה על ה"בעיה", כך תכניסי את עצמך למערבולת שיהיה קשה להשתחרר ממנה. היזכרי במכתבים, במסרונים, בטלפונים, במתנות של בעלך, שהביעו אהבה והערכה אליך בזמן שהכרתם. בתקופת האירוסין ובחיים המשותפים שלכם. אלו לא חלומות ודמיונות. אלו חוויות אמיתיות שהיו ו"מצווה" להרבות בזכירתן.
לצד זה, לגיטימי בהחלט לשתף את בעלך בחששות שלך, ולאפשר לו להרגיע אותך ולהניח את דעתך. אל תאשימי ואל תתקיפי אותו. שַדְרִי לו אמון והבהירי שהכול נובע מהאהבה הגדולה שלך כלפיו ומפני שהקשר שלכם כל-כך חשוב לך.
הנקודה שלישית היא חיזוק הביטחון העצמי שלך. כאדם, כאישה וכבת זוג. המשיכי ללמוד ולהתפתח, השקיעי בעצמך וטפחי אף את ההופעה החיצונית. ככל שתרגישי טוב יותר עם עצמך ועם הקשר שלך עם בן זוגך, תלך ותתפוגג התחושה כאילו את צריכה "להתחרות" עם אחרות. בעל אינו רוצה לחיות עם אישה חשדנית וקנאית. גבר מעדיף בת-זוג אוהבת ומליאת שמחה וביטחון. שלא עוקבת אחריו בכל דבר שעושֶה אלא מאמינה לו ובו.
 
לבעל
זכיתָ לבנות בית עם אישה טובה שאוהבת אותך והקשר שלכם חשוב לה מאוד. את ה"קנאה" שלה כלפי הדיבורים שלך עם בנות אחרות עליך לקבל כמחמאה. לא לזלזל בה וגם לא לבטל את רגשותיה. גם אם קשריך עם השוּתפוֹת ללימודים עניניים לחלוטין, קשה לומר שהחששות של בת זוגך משוללים כל בסיס מציאותי. שהות אינטנסיבית של שנים במסגרות מעורבות יוצרת בהכרח קשרים אישיים. הדבר נכון במיוחד ביחס לאוניברסיטה שרוב הלומדים בה הם רווקים צעירים ונעדרי מחויבות משפחתית. אדם שבוחר להכניס את עצמו לסיטואציה כזו צריך להקדיש תשומת לב בלתי פוסקת ולהשקיע מאמץ לשמור על עצמו שלא לחצות את הגבולות. למרבה הצער, לא נדיר לראות גברים נשואים, ואפילו דתיים, המתנהלים בצורה "משוחררת" מידי עם אישה שאינה האמא של הילדים שלהם. גם בלי להגיע למקומות שכולם יסכימו שהם בעייתיים, עצם הקשר ה"חברי" – לשתות קפה או לאכול צהריים יחד בקפיטריה, להריץ קטעים, לשחנ"ש ולפתוח את הנפש, ואפילו "רק" ללמוד יחד למבחנים ולעשות עבודות עד השעות הקטנות של הלילה, כל אלו פוגמים וחוצצים באחדות השלימה שצריכה להיות בין איש לאשתו. ברגע שכרתתם ברית עולם ביניכם ושני החצאים של נשמותיכם התמזגו לאחד, מערכות יחסיך עם נשים אחרות צריכות ללבוש ציביון שונה. מובן שסממנים חיצוניים כמו כיסוי ראש לאישה וטבעת לגבר יכולים לשמש כתזכורת חשובה לכל הצדדים, שמדובר כאן בגבר ש"שייך" כבר למישהי אחרת, וממילא אסור לפגוע במרקם היחסים העדין והיקר שבינו לבין בחירת ליבו. מעבר לזה כל אחד מכיר את עצמו ויוכל לחשוב מה האמצעים והסייגים שיוכלו לעזור לו לשמור על עיניו וליבו, ולהקדיש אותם לאהבת חייו, ולה בלבד. זה יכול להתבטא במקום בו תבחר לשבת בכיתה (בעלי ניסיון ממליצים על השורה הראשונה, בה תראה בעיקר את המרצה...), באנשים איתם תבחר לבלות את ההפסקות, ללמוד למבחנים וכן הלאה. מובן שאשתך לא תשמע ממך לעולם עד כמה "מבריקה" או "מצחיקה" זאת שלומדת איתך בקורס. לצד השמירה מלאפשר לגורם זר לפגום בקשר הזוגי שלכם, יש למצוא את הדרכים להעצים ולחזק אותו. זה מתחיל מהדברים הקטנים והפשוטים ביותר. במחמאות, במתנות קטנות, סמס מתעניין, זר פרחים. חשבת שלְחַזֵר זה משהו של לפני החתונה? ממש לא. אם אז עשית זאת כחובבן, עכשיו הזמן להשתדרג ולהפוך למקצוען.
 
לשני בני הזוג
זוגיות טובה, עמוקה ומאושרת, אינה דבר המובן מאליו. המשפט הזה היה נכון מאז ומעולם, ונכון בכפל כפליים היום. האתגר שלכם הוא לקחת את התשתית הנפלאה שבניתם ביניכם בחודשים האחרונים ולבנות על גביה גורד שחקים ענק. נצלו זמנים פנויים בחופשת סמסטר, בסופי שבוע, או סתם כך בערב פנוי ממטלות, כדי לחזק את ה"ביחד" שלכם. צאו לטיול רומנטי, בַּלוּ ביחד, דַבְּרוּ, שַתְפוּ, חלקו ביניכם חוויות חיוביות. לצד זה, הקדישו תשומת לב לבנייה רוחנית משותפת. כל אחד בשיעורים ובלימוד שלו, ושניכם יחד בביתכם המשותף. לימוד תורה ובנייה רוחנית מעמיקה את הקשר שלכם ומחזקת את העמידה של כל אחד מכם בבואו להתמודד עם המשימה המורכבת של חיים דתיים בעולם המודרני. האתגר שעומד בפניכם הוא לבנות זוגיות עמוקה ויציבה, שתוכל לעמוד כנגד כל הרוחות, ורק לצמוח ולהתחזק. בהצלחה!

כלכלת בית במבט אמוני
הרב חגי לונדין
 
ראשית, מזל טוב! התחתנתם וכעת אתם זוג צעיר הפוסע את צעדיו הראשונים. אחד הדברים איתם תצטרכו להתמודד הוא ניהול כלכלי של ביתכם החדש. גם אם עד עכשיו הייתם עצמאיים מבחינה כלכלית, פחות או יותר; כעת נכנסתם למסגרת משפחתית המאופיינת ב"כללי משחק" חדשים: א) אתם לא לבד, נקודה. יש לכם שותף שגם לו/לה יש מה לומר בנידון; ב) הניהול הכלכלי (או לפחות סעיף ההוצאות) הולך להיות הרבה יותר גדול ומורכב ממה שהורגלתם עד כה; נתון אגב שילך ויתפח ככל שהמשפחה תגדל בעז"ה.
המלצה ראשונה: לא לזלזל בנושא! האושר בבית יהיה תלוי במידה רבה (גם) במצב הכלכלי. חובה להקדיש זמן ומחשבה כיצד לעשות זאת נכון. זאת ועוד, ניהול תקין של בית מבחינה כלכלית הינו השער לניהול תקין של בית מבחינה נפשית ואמונית. סדר חיצוני מוביל לסדר פנימי. דחיית סיפוקים, שליטה עצמית, דיוק, תכנון, אחריות, הבחנה בין עיקר לטפל; ואם נרצה ללכת רחוק יותר: פיתוח אחדות בנפש וכינוס הכוחות למגמה אחת "לשם שמים" – כל אלה עוברים דרך מדיניות חיים כלכלית נכונה וממוקדת. ברור שהכסף אינו העיקר בחיים, אולם ניהול נכון שלו הינו הבסיס ליציבות אישית ומשפחתית. זוהי עבודת ד' לכל דבר וכך יש להתייחס כשניגשים לסוגיה.
המלצה שנייה: ניהול בית מבחינה כלכלית הוא פרויקט משותף! שני בני הזוג צריכים להיות מעורבים בנושא. כדאי מאד לקבוע זמן בו שניכם יושבים לפחות פעם בשבוע/חודש ובודקים בצוותא את המאזן הכלכלי; מקבלים החלטות לעתיד וכדומה. מעבר לרומנטיקה שבדבר, יש כאן אמירה: שנינו לוקחים אחריות על הבית! לעיתים, באופן טבעי אחד מבני הזוג דומיננטי יותר בנושא, אולם גם השני חייב להיות מעורב. כמו כן, שקיפות של כל אחד מבני הזוג כלפי השני בנושא הכלכלי (כמו גם בשאר הנושאים); חלוקה מוסכמת של מטלות; הימנעות מביצוע צעדים חד צדדיים ("לא רציתי להטריד אותך, אבל אתמול "גיהצתי" שלשת אלפים שקל על ספה מה-זו-מהממת") – כל אלה הם בסיס לזוגיות בריאה.
המלצה שלישית: עבדו באופן מסודר! רוב הבעיות הכלכליות מגיעות מחוסר תשומת לב להוצאות קטנות שבסוף החודש מצטברות לקטסטרופה. עשו טבלה מסודרת של הוצאות והכנסות (טיפ קטן: מומלץ שעמודת ההכנסות תהיה גדולה מעמודת ההוצאות); אל תסתמכו על תחושות בטן עמומות ש"בסוף הכל יסתדר" (או בגרסה הדתית: "ד' יעזור"/"תחשוב טוב יהיה טוב"); כמו כן אל תנסו "לעגל" מספרים ונתונים; בסופו של דבר זוהי מתמטיקה פשוטה: אם הניהול החודשי לא מאוזן – הבעיה תצוץ במוקדם או במאוחר. אין הכוונה לומר שאסור להיות קצת ספונטניים בסעיף ההוצאות, אבל חייבים להעמיד גבולות גזרה ברורים שמהם לא חורגים. כפי שציינו לעיל, מעבר לתועלת "הטכנית" יש כאן עבודה מוסרית המחנכת את האדם לשליטה עצמית וחשיבה לטווח ארוך.
המלצה רביעית: כמה שפחות להיעזר באחרים! חלק מבגרות אישיותית הוא לא ליהנות ממתנות חינם. מעבר לעובדה שלא ברור שהתוכניות המקוריות של אבא ואמא היו לתת את החסכונות שלהם לזוג הצעיר; גם אם יש להורים כסף והם נותנים אותו בשמחה – בניין האישיות שלכם מותנית בכך שאתם בונים אותו ולא אחרים. לא אמרנו שאסור מידי פעם להיעזר בהורים (בוודאי בקניות הגדולות והראשוניות שאין לכם אפשרות להתחיל אותן לבד); אבל להיזהר שלא לפתח פסיביות ותלותיות בעזרה חיצונית. גם כאן, כמו בהמלצות הקודמות, הדברים נכונים לא פחות גם ביחס לעיצוב העולם המוסרי-פנימי.
המלצה חמישית: להסתפק במועט! כמה שהדבר נשמע טריוויאלי, מסתבר שזוגות צעירים, בעיקר כאלה שהתרגלו עד כה לרמת חיים מסוימת (על פי רוב על חשבון ההורים); מתקשים להסתגל לסטטוס החדש. האם זה מובן מאליו שזוג צעיר חייב להתחיל את חייו עם רכב פרטי?; האם ראוי להשקיע עוד אלף שקל בשכר דירה רק כדי להיות "עם נוף להרים" או כי "הקרמיקה בדירה הקודמת הייתה מכוערת"?; האם כשנולד התינוק הראשון יש הכרח לקנות עגלה נוצצת, 4x4, ("כי מגיע לנסיכה שלנו הטוב ביותר") ולא ניתן לקחת עגלה משומשת מאחותך? – התשובה לכל השאלות הללו היא לא! מיותר לציין, שאימוץ אורח חיים חסכני ישמש גם כגורם מכריע בדילמות עתידיות עליהן יושתת המצב הרוחני של הבית; ההכרעה בדילמה האם לקחת עוד רבע משרה על חשבון הזמן הקבוע ללימוד הדף היומי; האם לגור בבניין משותף בסביבת קהילה תורנית או להתעקש על בית צמוד קרקע באזור שומם מבחינה רוחנית; האם לוותר על קידום בעבודה לטובת הבאת ילד נוסף לעולם – כל אלה מתחילים בשאלה באיזו רמת חיים זוג ממקם את עצמו בתחילת הדרך.
המלצה אחרונה: חישבו לטווח ארוך! מעבר לתפקוד הכלכלי ברמה היומיומית; חשוב להשקיע משאבים ותכנון לשלבים הבאים בחיים. כמה שיותר מוקדם, במידת האפשר כמובן, השקיעו סכומים מסוימים לחסכונות ארוכי טווח; התחלה של פירעון תשלומי משכנתא וכדומה. דווקא כעת, כשאתם עדיין זוג צעיר, כדאי להתחיל בתוכניות שיהיה קשה להתחיל אותן כאשר המשפחה תגדל בעז"ה וההוצאות הכספיות תהיינה רבות.
לסיום רק נציין שמפאת חשיבות הנושא כדאי להרחיב בו. ישנם כיום גופים כדוגמת ארגון "פעמונים" שניתן לקבל מהם חומר כתוב או להשתתף אצלם בקורס קצר/הרצאה – היכולים להעניק כלים ועקרונות בסיסיים לניהול כלכלי נכון של הבית.
בהצלחה.

הילד הראשון "שנכנס בינינו"
הרב איל ורד
 
 
הודעה להורים
אבא יקר.
מזל טוב  על הבן שנולד, ואולי זו בת, מה שבטוח שזה הראשון, ואתם מתרגשים שניכם.
כבר שבועיים אתם אצל אמא שלה, ואתה בעל מבין ואוהב אבל גם לך כבר קצת נמאס. ויותר משנמאס - קשה לך. קשה כי אשתך הלכה לך לאיבוד ובמקום זה קיבלת אמא במשרה מלאה, שעסוקה רק בתינוק ואין לה פנאי בכלל אליך. למעשה, אתה מרגיש שאתה רק מפריע כאן. שכחו אותך ושכחו ממך.
קשה לך גם התקופה הארוכה שאתם אסורים, ואתה לא מצליח להתאפק ואתה קצת לוחץ שנתחיל כבר להתכונן לטבילה, ואולי כבר אפשר להתחיל שבעה נקיים.
אבא יקר, סבלנות.
כרגע אתה באמת מפריע. כרגע אתה באמת בצד. התינוק הקטן ממלא את כל עולמה של אשתך, גם בגלל החידוש שבדבר, אבל גם בגלל התלות. הוא תלוי בה לגמרי. צריך לאכול כל שעתיים או שלש, ואין אפשרות לשכוח או לדלג. הוא צמוד!
משהו פעם היה צמוד אליך? בטירונות קיבלת שבועיים להיות צמוד לבזנ"ט כי שכחת את הנשק. איך היה? קשה נכון. ילד זה לא בזנ"ט, זהו יצור חי שזקוק לאימו הטריה כל שניה. זה ממלא את כל עולמה. היא צריכה להאכיל ולהניק ולהרגיע ולעשות לו גרעפס ועוד.
מה שאשתך צריכה ממך כעת, זה גיבוי, סבלנות, ומעט ענווה לזוז הצידה ולתת לה את הזמן שהיא כל כך זקוקה לו.
גם בעניין הטהרה לא כדאי ללחוץ בכל מקרה קשה להטהר אחרי לידה בטרם עברו שישה שבועות. אלו שבועות נצרכים. האמא לומדת להכיר את התינוק, מצליחים לבסס שגרה כלשהי, מהמקום הזה אפשר לראות איך טובלים. וגם אז, יקח זמן. צריך סבלנות. אל תלחץ, וגם אל תפגע. לא שכחו אותך, ולא מזניחים אותך. נכנסה כאן נשמה חדשה, ואשתך היקרה עסוקה בה מאוד. תן לה את הזמן, והיא תחזור אליך, רגועה ושמחה, אם תדע לגבות, לפרגן, ובעיקר – לא  להעלב.
 
אמא יקרה.
מזל טוב להולדת הבן, ואולי זו בת. תשעה חודשים סחבת, והנה עכשיו את אוחזת גם בתינוק, אבל גם בתואר הגדול והחשוב מכולם - אמא. מי ידמה ומי ישווה לך.
את אמא.
אך זאת את חייבת לזכור. תמיד, כל הזמן, את קודם כל אשה לבעלך. בעלך אינו רק אמצעי דרכו אפשר לזכות בהורות. בעלך הוא השותף שלך, הוא הנשמה התאומה, הוא איתך. ואת קודם כל אשתו. ושניכם ביחד הורים.
אל תשימי את האמהות לפני הזוגיות. זה הרסני. אמא טובה היא קודם כל אשה שמחה לבעלה. כך הילדים גדלים בבית שמח ומלא טוב.
נכון - כעת זו תקופת מעבר, ואת כל כולך עסוקה בילד, ובעלך הצדיק גם מאפשר לך זאת, והולך צעד לאחור - לא מצפה כעת שליחות עומק, לא מצפה לקרבה וגעגוע, הוא רואה אותך בין החיתולים והבקבוקים לומדת את התפקיד החדש. הוא גם יודע שאת עייפה כמו שרק מי שישן בפעימות של שעתיים בלבד יוכל להיות. אבל הוא גם ממתין. ממתין לך שתחזרי אליו. קחי את הזמן, אבל תדעי שבעלך ממתין לך.
משפחה בריאה מתחילה מבני זוג ששומרים על המקום של הזוגיות, וממנו מגיעים אל ההורות. אם מוחקים את הזוגיות, ההורות עלולה להתברר כמשהו מתיש ומעייף. אך הזוגיות נותנת לכם כח, מחזירה אתכם אחד אל השני.
לא לחינם ברכנו אתכם בחתונה "שמח תשמח רעים אהובים". ברכנו אתכם שכל חייכם, גם אחרי שתהיו הורים, תמיד תשארו גם בבחינת רעים, חברים טובים, בני זוג.
לכן, קחי את הזמן, תלמדי את הילד החדש והוא ילמד אותך, אבל תזכרי שבעלך מחכה לך. ויותר מי שהוא מחכה לך, הזוגיות מחכה לך, הזוגיות היא התשתית של הורות בריאה ושמחה לאורך שנים.
 
                                              מזל טוב
 
 
 
 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת