בהמשך הדרך 8: הדרכה רוחנית מעשית לכניסה לחברה הישראלית

הצבא הוא אכן כור ההיתוך של החברה הישראלית, וגם בשירות הלאומי ישנן בחינות של דבר זה. אין ספק שהערבות הרגשית והשותפות במשימה האחת ובגורל האחד תורמות תרומה אדירה לבניין אחדות האומה. אך מצד שני מתעוררות שאלות רבות, כבדות משקל, אצל הבחור והבחורה הדתיים, בעצם נסיונם להיות שייכים לגמרי לחברה שאיננה דתית ביסודה. רבים חשים לאחר השירות הצבאי והלאומי שכדאי לעשות קצת סדר בכמה וכמה עניינים עקרוניים הצפים בעקבות הרצון למעורבות חברתית מלאה בחברה הישראלית.
אנו שמחים להגיש לבוגרי/בוגרות הצבא/השרות-הלאומי חוברת חדשה בסדרת "בהמשך הדרך", בה מאמרים בנושאים הנראים לנו הרלוונטיים ביותר בשאלה איך אדם דתי משתלב באופן מלא בחברה הישראלית. אנו תקוה שתמצאו בחוברת זו עצות וכיווני חשיבה מועילים לחיזוק הקשר עם ריבונו של עולם במלאכת הקודש של בניין חברה ישראלית מאוחדת יותר.

הנושאים:
  1. להיות דתי בחברה הישראלית – הרב אילן צפורי
  2. קשרים חברתיים מורכבים – הרב מאיר גואטה
  3. כשרות ודרכי שלום – הרב דוד ספרלינג
  4. התמודדות עם האינטרנט – הרב יניב חניא
  5. נועם השבת בעידן של טכנולוגיה – הרב חגי לונדין
  6. קשרים עם המין השני בחברה פתוחה – הרב אייל ורד
  7. היבדלות דתית מול מעורבות חברתית – הרב יוני לביא
  8. הצורך בקשר עם סמכות רבנית – הרב עזריאל אריאל
  9. במבט נשי – ענבל וייס
 
 
להיות דתי בחברה הישראלית - הרב אילן צפורי / ראש תנועת תורה אחרי צבא
 
"הכיפה הסרוגה שלי, היא בהחלט ענייני הפרטי!", מתקומם טל כששואלים אותו מה לדעתו מקומה של הכיפה הסרוגה בחברה הישראלית של ימינו. הוא פשוט לא אוהב את השאלה... הוא לא חש כלל שהוא שייך לאיזה גוף, וברור שאינו יכול להגדיר היכן אותו גוף עומד. דקלה לא מהססת להוסיף בטון רציני ומלומד: "הציונות הדתית כגוש הומוגני אידיאולוגי, זה היה פעם... כיום כל אחד סורג את הכיפה שלו בגודל המתאים לו, בצבע המתאים לו ועם הדוגמה המתאימה לו...".
זו בהחלט ראייה מאוד מפוקחת, אך אין לי בעיה לנסח את השאלה אחרת: "איך אתה כאדם דתי מסתדר בתוך חברה לא דתית, בדור בו התנגשות בין ההתנהגות על פי תורת ישראל לבין קצב החיים נראית בלתי נמנעת"? זו כבר שאלה יותר אישית, נכון? אני לא מבקש ממך להיבלע בתוך קבוצה המנסה להגדיר את עצמה, אלא שואל אותך איך אתה מתמודד עם ערכים סותרים בחיי היום-יום שלך... טל הפעם מוכן לדבר: "השאלה בכלל היא איך מגדירים אדם 'דתי' בימינו"... ואז מגיעה הגדרתו: "אדם דתי זה אדם מאמין בה' ברמה שמביאה אותו להתנהג באורח דתי – שבת, כשרות, יחסים גברים-נשים ועוד"... זו באמת הגדרה לגיטימית, אך בוא לא נתחבא מאחורי ערפל ההגדרות הכלליות. אדם דתי עד היום זה אדם שרוצה לחיות על פי הצו האלוקי, ועדיין ברור לו, ברוך ה', שהדרך המעשית לקיום צו זה נמצאת בשולחן ערוך וכל המפרשים שלו עד רבני זמנינו. וכאן דקלה מתערבת: "כן, ומתי לאחרונה פתחת שולחן ערוך בדיוק?". שאלה טובה. כדאי להעמיד את הדברים על דיוקם. היסוד הממשי של הקשר של עם ישראל עם הקדוש-ברוך-הוא הוא עצם קיום ההלכה. ההלכה למרות היותה רבת גוונים, רבת מנהגים, רבת חומרות או רבת קוּלות, היא עדיין נשארת הלכה אחת של עם ישראל. וכאן יסוד היסודות – אדם דתי, זה אדם החי על פי ההלכה. באיזה מסלול הוא מתחבר להלכה, זה כבר עניין פרטי שלו, אך הוא חייב להיות מחובר להלכה – מהשיטה המקלה ביותר ועד לשיטה המחמירה ביותר. יש לאדם זה מה שנקרא "עול מלכות שמים". איך הוא הגיע להלכה? זה מאוד משתנה. יש מי שמחובר דרך המסורת – "בית דתי", יש מי שבחר לבדו – "חזר בתשובה", יש מי שבחר סגנון שונה מהוריו – "נהיה ברסלב"... אבל המשותף לכולם הוא ש"יש להם רב". זה יכול היות רב חי, שאותו הם שואלים, וזה גם יכול להיות ספרים המיועדים להסביר את ההלכה לעם. מנקודה זו יש לנו אדם דתי. מכאן השאלה היא איך מתמודדים עם אתגרי החברה הישראלית - קשרים חברתיים עם אנשים לא-דתיים, גבולות הכשרות בסביבה לא-דתית, התמודדות עם האינטרנט, נועם השבת בדור של טכנולוגיה, קשרים עם המין השני, היבדלות חברתית או מעורבות חברתית... כדי לענות על כל השאלות הללו, האדם הדתי צריך לגבש לעצמו דעה, לעשות שיעורי בית, לבוא מעמדת כח מלומדת. אי אפשר "לזרום" עד שמגיעים לפתח הבעיות ואז לשלוף פתרונות יצירתיים, המשתנים על פי מצב הרוח. טל שהקשיב בקשב רב שואל עתה: "ומה אם אני לא סגור על עצמי"? השאלה הזו הופכת להיות השאלה הרלוונטית ביותר בדור שלנו. בדורות עברו (בגלות הרחוקה), לא הייתה חשיבות כלל למושג "עצמי", כך שלא היה גם צורך להיות "סגור על עצמו". אך בימינו, האדם בוחר להיות דתי ולקיים את ההלכה רק מתוך אהבת ה' והכרה לאומית בגודל הזכות שלנו להיות "בנים לה'". בדור שלנו אין כבר "הנחות" – בשביל להיות "סגור על עצמך" אתה צריך ללמוד תורה, ללמוד אמונה... הזנחה בתחום "קביעת עתים לתורה" בדורנו מובילה להתרחקות מההלכה ומכל מה שדיברנו עליו למעלה. לכן בשביל להיות דתי בחברה הישראלית צריך להיות "דתי אקטיבי"... וברוך ה' כיום לא חסרות דרכים לעשות זאת – יש בתי מדרש לבוגרי צבא, יש חבורות לימוד, יש ספרים מנגישים לרוב, יש אינספור שיעורי תורה באינטרנט... כל אלו, אם תבחר בהם, רק יעזרו לך לקחת אחריות על ההגדרה העצמית שלך כאדם דתי וממילא יתנו לך את הרצון לבחור בחיים של הלכה והכח להתמודד עם כל הקשיים של החברה הישראלית, שאנו כל כך אוהבים ורוצים להיות שותפים מלאים בה – יחד עם אורח חיים דתי אמיתי ובריא כאחד!
 
קשרים חברתיים מורכבים –  הרב מאיר גואטה / ראש הישיבה לבוגרי צבא אורות התשובה
 
אהבת אמת תנצח! סיפור אמיתי (שמות בדויים)
 
השנה –  תשס"ה. שלושה ביינישים נוחתים בבא"ח שיבטה לטירונות בפלוגה שבה הם חובשי הכיפות היחידים. שלומי, הצעיר שביניהם, מתחיל לעשות בלאגן על היום הראשון: "חבר'ה, צריך 7 להשלים מניין, מי בעניין"?
תוך שניות תופס אותו זכריה, הבייניש המבוגר יותר: "מה אתה חושב שאתה עושה? כבר למשוך אש? אתה רוצה שכולם ישנאו אותך"? אבל שלומי לא עוצר באדום... תפילות, דברי תורה ודיבורי אמונה נשפכו ממנו בכל הזדמנות אפשרית.
ארבעה חודשים אחר כך, ערב מסע הכומתה, המ"פ מעמיד ח' פלוגתית. מחלקים דפים ועטים לכולם, "חבר'ה, עברתם הרבה ביחד, הכרתם אחד את השני ברגעים לא קלים, עכשיו זה הזמן שלכם לקבוע מי המצטיין הפלוגתי שלכם. כל אחד כותב שם אחד בלבד ומעביר לסמל. בהצלחה".
שלומי לא היה חזק במיוחד במסעות או ב"פרט חוליה", גם בירי לא הצטיין במיוחד. אבל 80 לוחמים מתוך 112 כתבו את השם שלו כמצטיין...
כאדם דתי בחברה המשלבת דתיים ולא-דתיים, קיים כל הזמן החשש שמא "הקטע הדתי" יצור ריחוק מהחברים שאינם דתיים, ולכן הרבה דתיים בוחרים לקיים את מאמר המשכילים באירופה – "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך", ומתאמצים כמה שפחות להבליט את הפן הדתי כדי לא להיות שונים ומוזרים. ומצד שני משתדלים להראות בקיאות רבה בכל תחומי "העניין החילוני", על מנת ליצור נושאי שיחה משותפים.
וכאן אנחנו נכנסים לסוגיה בסיסית הנכונה בכל מערכות היחסים המוכרות לנו, וניסח אותה בצורה נפלאה הרב מנחם מנדל מקוצק: "אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל, אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה".
במערכת יחסים בה אני נצרך "לזייף" את עצמי ולעטות מסכה, כל הצדדים נפגעים! כי כשאני לא חי לפי האמונה שלי, אני חונק את עצמי. לכן נאמר "וצדיק (לא "איש"...) באמונתו יחיה", האמונה שלנו –  היא שמחייה אותנו!
ובנוסף, הצד השני מרגיש את הזיוף. ולמרות שאני משתדל להראות יפה לפי דעותיו, הוא ימאס בהצגה הזאת ונגיע למטרה הפוכה...
לכן ברור שככל שנהיה אמיתיים יותר בדרכנו ואמונתנו נוכל לייצר יחסי הערכה ואהדה שבסופו של דבר יובילו לחברות אמת שאינה תלויה בדבר חיצוני –  כמו דיבור משותף על ספורט ותוכניות ריאליטי למיניהם או סגנון דיבור ולבוש דומה –  אלא בנויה על הכרות אמיתית עם האישיות שלי ואהבת מי שאני עם כל הייחודיות שלי.
ובכל זאת הרי עמידה בלתי מתפשרת על העקרונות כמעט בהכרח יוצרת התנגשויות! ("תכבה בבקשה את המוזיקה, אני לא שומע שירת נשים" –  "סליחה המשרד של כולנו ואנחנו שומעים...") אז איך פותרים חיכוכים בשטח?
כאן אנחנו מגיעים אל עקרון יסודי נוסף והוא "הכל תלוי בגישה".
יש לכך שתי רמות. ברמה הפשוטה של "דברי חכמים בנחת, נשמעים" –  כשאני בא מעמדת "מבקש התחשבות" ולא "דורש צייתנות", יש סיכוי גדול יותר להיענות מהצד השני.
אבל ישנו רובד הרבה יותר עמוק ומשמעותי, והוא מגדיר מה הגישה הכללית לכל המציאויות שבהן נוצרת התנגשות על רקע דתי ביני לבין הסביבה.
ננסה להבין אותו דרך שאלה שנתקלתי בה לאחרונה בפורום רבני קהילות: זוג דתי שגר בבנין רב-קומות שבו כל השכנים לא-דתיים, נאלץ להתמודד עם בעיה: חברי וועד הבית החליטו להתקין בכניסה לבניין דלתות חשמליות הפועלות על חיישנים. כמובן שדבר זה יאסור עליהם כניסה ויציאה מהבניין בשבת. חברי הוועד (שמגדירים את עצמם "אנטי דתיים") מסרבים להתחשב במשפחה הבודדת ולשנות את ההחלטה. בצר להם ניגשו הזוג לרב הקהילה שלהם בשאלה איך להתמודד, והוא הפנה את השאלה הזו לפורום הרבנים.
יש שהציעו ללכת בדרך משפטית-חוקית, שבה כנראה הם ינצחו, אך זה יגרום לשנאה עם שאר הדיירים שיאלצו לוותר בגלל ה"דוסים". עצה נוספת שעלתה –  לנסות לפנות ללב של השכנים ולעורר רחמנות על המשפחה שעכשיו בכל שבתותיה תהיה ב"מעצר בית".
אבל הדרך אליה אני התחברתי הייתה דוקא השלישית –  להרים את הקושי לאתגר ואת הויכוח לחלון הזדמנויות. והכוונה היא לראות בארוע לא נעים שכזה מעין שליחות מאת ריבונו של עולם ללכת ולהסביר יהדות בשיטת "פנים אל פנים"! שהרי מה מקור ההתנגדות לצורך הדתי של המשפחה? זלזול וחוסר הבנה! אף אחד לא היה מתנהג כך כלפי משפחה שיש להם ילד נכה וכדומה, כי זה מובן כצורך אמיתי. אבל שמירת שבת?! "תתבגרו וזה יעבור לכם!"... ולכן ננצל את הקונפליקט שנוצר כסיבה לעבור אצל כל השכנים ובדרך של הסברה ושכנוע נפגיש אותם עם היופי והטוב שביהדות ושמירת השבת, ונייצר הזדהות חיובית עם הרצון לשמור שבת, ואולי נזכה גם לגרום לחלקם חיבה ורצון לטעום קצת מעונג שבת... הדרך הזו נכונה בכל סוגי המפגשים החברויות וקשרי העבודה של דתיים ולא-דתיים, ואולי אם נתמיד בה, נזכה לראות מהפכה אמונית אמיתית בעם ישראל שבאה מתוך אהבה ושמחה.
 
כשרות ודרכי שלום – הרב דוד ספרלינג / ר"מ במכון מאיר ובמדרשת נשמת
זה קורה לכל אחד מאיתנו – מגיעים לביקור בבית של הקרובים שלא שומרים כשרות (או אפילו יותר מסובך – הם קצת שומרים ... וקצת לא); קבענו להיפגש עם החבר'ה, ורק עכשיו מתברר שאין הכשר לבית הקפה; במשרד מביאים עוגת יום הולדת שאחת העובדות אפתה – אבל לא ברור אם היא כשרה. מה עושים? זה לא שאנו באמת רעבים, הרי תמיד אפשר לקנות איזו מנת פלאפל בדרך הביתה...לא התאוה מסבכת אותנו, ולא היצר הרע. להפך – דווקא היצר הטוב שלנו עומד וצועק לנו "מה, לבייש אותם? נתחיל להיפרד מכולם? מה עם הגיבוש? מה עם הנימוס?" ...
אין צורך לומר שעניין הכשרות הוא עסק לא פשוט... בחברה הישראלית יש הכל - אלו שמקפידים על כל פרט, אלו ששומרים על רמת כשרות כלשהי וגם אלו שאין להם שום מושג בענייני כשרות. לכן, בדרך כלל עומדות בפנינו שלוש אופציות של התנהגות:
1. לצאת מזה בנימוס: "תודה, אבל רק הרגע סיימתי לאכול"... או "אני בדיאטה"... או אפילו "הרופא אסר עלי"... (יש פטנט פחות בולט: לקחת פרוסת עוגה ו"לשכוח" אותה על יד שולחן המשקאות וכו').
2. לסמוך על קוּלות: כל מי שלמד אי פעם כשרות לעומק יגלה שיש הרבה קוּלות ו"בדיעבדים" שאפשר לסמוך עליהם בשעת הצורך (בהמשך נשרטט מהם הקווים הכלליים).
3. להגיד באופן ברור, אבל בנימוס, את האמת: "ממש תודה, אבל אני אוכל כשר, אז – לא תודה". השאלה היא רק באיזה דרך לבחור.
כמובן, אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד ולכל מצב. ויותר נראה שכולנו משתמשים בכל הדרכים האלו מפעם לפעם. ובכל זאת אנסה לתת הדרכה כללית. הכלל הראשון הוא פשוט – ככל שהמצב יותר תדירי ויותר קבוע, יש להיות יותר גלוי ויותר "אני". זאת אומרת, שאם המצב עלול לחזור על עצמו הרבה פעמים, זה לא כל כך הגון (גם למארחים, וגם לעצמך) לנסות לצאת מזה בנימוס כל פעם, או לסמוך על קולות המוציאות אותך מהרגלי הכשרות שלך. גם אם זה לא מצב של כל שבוע, אבל הוא קורה באופן קבוע (הולכים אליהם כל שנה בליל הסדר), אז גם כן ראוי מההתחלה לומר את הדברים באופן ברור. אבל ככל שהמקרה הוא חד פעמי או קורה לעיתים רחוקות, אפשר לעשות "פחות רעש" ולזרום עם המצב על ידי הקולות שנביא בהמשך (אם הנימוסים ב-1 כבר לא עובדים). הדרך הזאת היא הממוצעת בין הצורך האמיתי והזכות של כל אחד להיות "אמיתי עם עצמו" ולא להתכופף בפני לחץ חברתי, לבין הצורך האמיתי והחובה הדתית של כל אחד לא לבייש אחרים ולא לגרום צער לאנשים שטרחו עבורנו.
כאמור, נצטרך מפעם לפעם לסמוך על הקוּלות שבהלכה. אביא כאן רשימה של קוּלות שרק אם יש בזה צורך ממש (!!), ניתן לסמוך עליהן. כמובן ישנם עוד הרבה דינים שכדאי לדעת, וידיעתם מאוד עוזרת להחליט איך להתנהג, אך לפחות יהיה לנו בסיס שאפשר להתחיל איתו.
דבר ראשון צריך לדעת שישנו הבדל מהותי בין מזון שבישלו בכלים לא כשרים או מזון שהוא מוגש חם בכלים לא כשרים, לבין מזון קנוי וכשר, שהוא קר. במזון חם ומבושל, הרבה יותר מסובך להקל (ולכן במקרים אלו נשתמש בשתי העצות האחרות שהובאו למעלה), אך במזון קר, יש אפשרות להקל, על פי הכללים הבאים:
1. שתייה – כל משקה קר כשר אפשר לשתות מכל כוס.
2. שתייה חמה – במקום הצורך אפשר לשתות גם קפה או תה רגיל בבית לא כשר, מכל כוס וכפית* (כמובן יש עדיפות לשימוש בחד פעמי או בכוס זכוכית, אם אפשר).
3. אוכל קר שיש לו הכשר – כמו עוגיות או מאפה ממאפיה כשרה, אפשר לאכול גם אם חתכו על צלחת ובסכין לא כשרה, בתנאי שהם היו נקיים.
4. בכלל אפשר להשתמש בכלים לא כשרים אם הם נקיים ואתה משתמש בהם רק לדברים קרים (כמו כפית לאכול מעדן, או סכין לחתוך עוגה).
5. בפרות וירקות ישנן שתי בעיות. קודם כל תרומות ומעשרות (ושמיטה בשנת שמיטה). אם אפשר להניח שקנו מאחד הסוּפרים הגדולים, אפשר לסמוך על זה ולאכול. אבל אם יש חשש שקטפו, או קנו ממקום לא מסודר, לא ניתן לאכול מבלי להפריש בעצמך. זה דבר לא כל כך מסובך (וגם יש דרך לעשות את זאת מבלי שירגישו) אך צריך ללמוד את אופן הפעולה בספרי ההלכה.
6. ישנה גם בעיה של חרקים ותולעים בהרבה ירקות וקטניות. האמת היא, שבשעת צורך גדול, אם האוכל כבר שטוף (כמו ברוב המקרים), למרות שלא כל כך ברור שמי שבדק אותו בדק כמו שצריך, אפשר לאכול (ויש רבנים שממליצים לא לסמוך על היתר זה בירקות הידועים כנגועים ביותר, כמו עלים וכו').
ובכלל כדאי תמיד לזכור: מצד אחד "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", אך מצד שני "והייתם קדושים כי קדוש אני"...

* עיין בשו"ת יחווה דעת, ד, מב בסוף
 
התמודדות עם האינטרנט – הרב יניב חניא / ראש שורש
אתה בטח זוכר, לא מזמן, בצבא... אתה עולה לשמירה, נניח בבונקר בקציעות, רחוק מכל מקום, שעות ארוכות לבד... באמצע גם מודיעים לך שיש הקפצה לפלוגה לתקרית בגדר ולכן אתה תצטרך להישאר שם עוד כמה שעות עד שיגיע המחליף. הבדידות, העייפות והצורך לשמור על ערנות בלתי פוסקת מובילים לשעמום גדול. האמת... שזה לא רק בבונקר בקציעות. בצבא ובחיים יש הרבה מאוד מצבים של המתנה, נסיעות ארוכות, ימים של "מצב ביניים" שגם בהם השעמום עולה, לא ממש משקיעים בעשיית דברים מועילים ופשוט "שורפים את הזמן". ואז... אתה מתחיל ל"שחק עם הטלפון", לגלוש קצת לכאן וקצת לשם. בשלב ראשון רק למקומות "בסדר", אבל מהר מאוד, במצבים כאלה, מגיע השלב שבו אתה נכנס לאתרים מצחיקים, לראות כמה בדיחות או סטנד אפ שמעביר את הזמן.... והמעבר בין אתרי סרטונים מצחיקים לאתרים בעייתים של ממש הוא קטן, קל וכמעט מיידי. יותר מזה, בחלק גדול מאתרי או מקומות העברת הזמן התכנים הבעייתים הם פשוט חלק מההיצע, נגיש, מידיי, ונמצא שם תמיד. בכיס. החומות הרגילים שאולי שומרות עליך במצבים אחרים, נעלמים ברשת. וכאשר זה קורה בצבא, או במצבים בחיים שממילא קשה (לפעמים) ופעמים רבות משעמם ובכל מקרה המצב שונה מהרגילות - הניסיון הופך לקשה אף יותר. העובדה שתמיד יש לנו דרך בריחה מיידית, זמינה וקלה, הופכת את הנסיונות הרגילים של האינטרנט לקשים פי כמה.
זה חלק ממהות האינטרנט, אתה מוצא את עצמך מגיע למקומות שלא דמיינת. שלא רצית ולא חשבת שתיפול אליהם אף פעם. לא רק מקומות של חוסר צניעות, אלא גם כתבות מזעזעות ודעות משונות וגביב של שטויות והעברת זמן, ואולי גם התכתבות עם בני המין השני בצורה שלא היית מרשה לעצמך אף פעם בצורה ישירה ואישית, וכל זה נמצא תמיד לידך, בזמינות על. וזה קשה לעמוד בזה. פעם העברתי הרצאה על האינטרנט לקבוצת תלמידים מתיכון קטן בעיירת פיתוח, חבר'ה טובים, מסורתיים וממש לא כאלו שנראו "מעודכנים בתרבות הכפירה" או כאלו שקוראים את שפינוזה בלילות. סיפרתי להם על דף פייסבוק מזעזע שגליתי באותו זמן, שעוסק בהשמצות, ראשי תיבות נוראיים ובכלל בלעשות צחוק מהשמות הקדושים של הקב"ה, אלו שעליהם בנוי עולם הקבלה. להפתעתי, הם לא הופתעו בכלל... הם הכירו את הדף! כמעט כולם. דף של כפירה מוחלטת, אכזרית שעושה צחוק מאחד הדברים הכי קדושים וחשובים ביהדות - שמו של הקב"ה, שאף מקובל לא מעיז להגיד בשפתיו בפועל - מוכר לתלמידי תיכון קטן בצפון הארץ. וזו, לדעתי, הבעיה והקושי הגדול של הרשת - היא מביאה אל כולנו את הדעות הכי נוראות, את המעשים הכי מגונים, את הסברות הכי מוטרפות - למרחק הקלקה. וכאשר אתה נמצא בחברה מאתגרת, רחוק מהסביבה התומכת רוחנית - קל מאוד להגיע ולהתפתות לכל זה. ולכן ההתמודדות עם האינטרנט היא לא רק "התמודדות עם אינטרנט", היא חלק מהתמודדות כללית עם העולם שבחוץ, שכרגע אתה חלק מהותי ממנו והוא זה שסובב אותך כל היום. כדי להתמודד עם זה צריך לא רק לדעת על הקושי, אלא בעיקר להבין שמדובר בהתמודדות כוללת, בהיערכות שונה לחלוטין. לדוגמא? אני סבור שאין מקום לפשרות לגבי אתרים "חצי חצי", כי אתרים כאלו יובילו אותך מיד למקומות גרועים פי כמה. ולכן גם אם בבית, או בישיבה, אתה לא מאלו שמתרגשים מכמה בדיחות גסות בסטנד אפ, בעבודה, באוניברסיטה ובאינטרנט אתה צריך להיות זהיר יותר, כי קל כל כך להגיע למקומות גרועים יותר. הגישה כולה צריכה להיות אחרת, וצריך לחזק כל הזמן את הצדדים החיוביים - ללמוד יותר, להיות בקשר רוחני עם מישהו, להתקדם רוחנית ולעלות, כי המצב שונה ולא רגיל. האינטרנט שנותן לך את היכולת המופלאה להגיע לכל מקום בעולם בשניה או לראות כל דבר משונה ומוזר בלחיצה אחת, מצריך הכנה... אני רגיל לומר לבחורי ישיבה שבזמן שלנו אתה יכול לבחור רק בין שתי אפשרויות - או להיות הבבא סאלי, או להיות "נופל", כי היום יש הרבה פחות אמצע... אם לא תהיה בבא סאלי גם יהודי פשוט לא תהיה. בדור של האינטרנט, לעניות דעתי, צריך אפילו לעלות מדרגה, אם לא תהיה חזק כמו דוד המלך, אז גם יהודי פשוט תתקשה להיות. בהצלחה!
 
לייעוץ עם הרב יניב בנושאים הקשורים לאינטרנט ונושאים קרובים, ניתן לשלוח שאלות ישירות דרך המדור "שאל את הרב" באתר שורש www.shoresh.org.il.
 
לגלות את השבת מחדש – הרב חגי לונדין / ר"מ בישיבת שדרות
 
יום השבת הוא יום "בעייתי" בקצב החיים של התרבות שלנו. הבעיה אינה בכך ש"אי אפשר לראות טלביזיה" או בגלל ש"לא נוכל לצאת לטייל במכונית"; על התסכולים הללו כבר התגברנו כשהיינו ילדים. הקושי המרכזי שאדם בוגר חש היום בשבת הוא הניתוק מקצב החיים האינטנסיבי שבו אנו מצויים, או במילים אחרות: השבת מפריעה לנו להיות "מתוקשרים". תשוקת התקשור היא אחת התחושות היותר ממכרות כיום, אולי החזקה מכולן. הצורך להתעדכן כל חמש דקות במייל או בסמס; האינטרנטיות האינסופית בוואטסאפ או בפייס – כל אלה יוצרים גירוי נפשי אדיר הזקוק כל העת להזרמת דלק אינפורמטיבי להזנתו. השבת מכריחה אותנו בבת אחת להפסיק את זה; וזה קשה. בשבת נדמה שכולם מתקדמים ורק אני נותר מאחור: הקולגה מהעבודה משלים את הפרויקט; השכנים מתעדכנים במה שקורה ממש עכשיו בחדשות; החבר מהפקולטה דוגר על החומר למבחן שיהיה ביום ראשון; החבר'ה מהצבא רואים יחד "ארץ נהדרת" ואחר כך יצאו להתקרחן בפאב; בפייסבוק חוגגים ומעדכנים סטטוסים; ואני? מה איתי? – אני חוזר מתפילה שעוסקת בשני כבשים שנשחטו בבית המקדש לפני שלשת אלפים שנה, וקורא "מקור ראשון" ב-12 בלילה לאור המנורה בחדר מדרגות. באסה.
אבל באמת זה לא נכון, ו(כמעט) כולנו גם מרגישים את זה. עמוק בפנים יש משהו בכניסת שבת שדווקא מעניק לנו תחושת הקלה: זו תפילת קרליבך בליל שבת; זו הדלקת הנרות של אמא; זה שולחן השבת המשפחתי; זו התחושה של ההפסקה מהמרוץ השבועי. אבל כל אלה הם רק ביטוי למשהו גדול הרבה יותר. שבת היא יום בו אנו נוגעים בניצוץ מן השלמות; "חלון הצצה" לעולם עתידי, טוב ושלם הרבה יותר מעולמנו הנוכחי. שבת היא יום שבועי הנותן לנו את התקווה שהחיים אינם מרוץ סיזיפי אחר שלמות שאינה מושגת, אלא ישנה "שביתה", מטרה, מנוחה בתוך מימד הזמן. מעין עולם הבא. אסור לפספס את השבת.
אז איך מצליחים להעצים בשבת את התחושות הנכונות הללו?
כמה עצות:
להתנתק באמת מהזמזום התקשורתי. הצורך לקרוא בכל רגע פנוי (בעיקר בתפילה) עלון שבת או עיתון; להתעדכן מ"סרן שמועתי" התורן בבית כנסת שיודע לספר בלחש ש"ירו קסאמים בדרום"; להגניב מבט בחומר בכימיה שצריך ללמוד בשבוע הבא; הרצון לארגן "רק לכמה שניות" בראש את סדר היום של יום ראשון ואת הטרמפ של מוצאי שבת – כל אלה משאירים אותנו בתחושת תסכול של "לא פה ולא שם". להתנתק זה להתנתק. כשמתפללים אז אין עלונים מתחת לסידור, וכשיושבים בשולחן שבת זה לא הזמן לשתף את הנוכחים במאזן הכספי של המשרד. לנקות את הראש. שבת עכשיו.
למלא את השבת בתוכן חיובי מוגדר ומתוכנן. לא מספיק רק לסור מרע, צריך גם לעשות טוב. לתכנן מראש את השבת. כאשר השבת לא מתוכננת ואדם "זורם" עם מה שבא – במוקדם או במאוחר יגיעו תחושות השעמום וחוסר המיצוי, ואז, באופן טבעי, מתגנבת ללב תחושת החסך מהחמצת "החיים התוססים" שנמצאים בחוץ. תכנון מוקדם כיצד יראו הסעודות; בניית זמן איכות עם המשפחה (כן, גם עדכון של ההורים במה שקרה איתך השבוע נכלל בהגדרה של זמן איכות); מפגש חברים; ספר טוב שלא מספיקים להגיע אליו כל השבוע; ובעיקר – זמן ללמוד תורה. שבת זו הזדמנות להשתחרר ממעגל האינרציה השבועי ולהתמלא בתוכן רוחני שילווה אותנו כל השבוע. למשל, לימוד הלכה או פרק תנ"ך בכל אחת מארוחות שבת - יכול לשדרג פלאים את כל האווירה השבתית אצלך. כדאי.
ללמוד על הרעיונות הרוחניים של השבת. לעיתים הלכות שבת נראים כאוסף של חוקים קטנוניים שחונקים אותנו. לימוד על הפן המחשבתי של השבת – אם בספרי אמונה ואם בספרי חסידות – משנה את כל התחושה. פתאום מתברר שיש משמעות פנימית להימנעות מברירה של גרעיני אבטיח בשבת או מאחורי הקרבת "שני כבשים בני שנה תמימים" בבית המקדש. הבנת המילים של מזמורי שבת; הבנת המנהגים שהתקבלו במסורת העדתית או המשפחתית – כל אלה הופכים את השבת ליום מלא תוכן. מעין עולם הבא.
 
 
קשרים עם המין השני בחברה פתוחה – הרב אייל ורד / ר"מ במכון מאיר
 
מכתב גלוי לרווק הדתי בחברה הישראלית
(גם לרווקה הדתיה)
שלום לך.
אחרי שנים רבות בסוגים שונים של חממות אתה עומד לצאת. לפגוש אנשים, דעות, כיוונים. וגם בפעם הראשונה להיות בסוג של מיעוט. כי בישיבה כולם היו דתיים, ובטח במכינה או בישיבה הגבוהה. גם בצבא היו "פול דתיים", ובכלל היית בקרבי, אז גם לא היו בנות. אבל עכשיו בכניסה לתואר, או לעבודה, מתברר לך שאתה דתי יחיד, ובכסא מולך תשב עובדת, ואתה רווק וגם היא. ובאופן כללי אתה בחור נחמד ובטח תדברו וכו'.
לכן, לקראת המעבר הדרמטי הזה כדאי לעצור ולחשוב. מה אני רוצה מעצמי. ובמיוחד –  איזה בית אני רוצה להקים. צריך לדעת שהקמת בית דתי על פי ההלכה כוללת מחוייבות רבה, הלכות רבות שמי שלא גדל עליהם, יקשה עליו מאוד לקיימם. הלכות נידה הן חמורות, וצריך רצון בסיסי חיובי כדי לקיימן. ובלעדיהן – אי אפשר לחיות כזוג נשוי על פי ההלכה.
ולכן – החכם עיניו בראשו. אל תכנס לקשר שמעמיד בסתירה ערכים שעל אף אחד מהם אתה לא מוכן לוותר. והעולם הרוחני, הדתי, עולם של קודש שאתה מכיר אותו, ורוצה להיות חלק ממנו, בסופו של דבר ניצוק לתוך בית, לתוך משפחה, לתוך חיים עם אישה, אז זה צריך להתאים. יש הרבה בחורות נחמדות, נחמדות באמת. אך לצערנו, בינתיים – המרחק הוא גדול. וכאן לא מדובר על משהו צדדי, על תוספת. כאן מדובר על החיים עצמם. על שבת, על כשרות, על טהרת המשפחה. לכן צריך שיהיה כאן מח שליט על הלב, ולקבל החלטה מראש שאני לא מכניס את עצמי לקשר כזה שיעמיד אותי בסתירות אין סופיות, וקשיים חמורים שרק ילכו ויתגברו ככל שיבואו הילדים. לכן מח שליט על הלב. לא נכנסים לקשר רגשי עם מישהי שהעולם הערכי שלה שונה לחלוטין.
האם זה אמור לבוא על חשבון דרך ארץ? בודאי שלא. אפשר לומר שלום, לנהוג בכבוד, להיות מנומס ונעים. אין צורך להיות חמוץ פנים וזעוף [זולת מקרים מיוחדים] ואדרבה, היכולת להיות נעים ומאיר פנים תלויה בהחלטה הפנימית שקשר רגשי נפשי לא שייך, כי קשר נישואין בנוי על עולם ערכי משותף שעל גבו ולא לפניו מגיע החלק הרגשי של אהבה וקרבה וכו', זה קשר נצחי. אך כשהופכים את הסדר - זה מתכון בעייתי להמון ויכוחים, תקלות וויתורים בעניינים הכי מהותיים שאתה לא באמת רוצה לוותר בהם. אז החכם עיניו בראשו. אל תכנס לקשר שאחר כך יהיה כואב לצאת ממנו ועוד יותר – להמשיך אותו.
אמנם – לעיתים קשר כזה קורה. בלי תכנון, אפילו עם תכנון שלא יקרה. ובכל אופן, משהו בנשמות התחבר, זו חילוניה והוא דתי, ולפעמים להיפך.
יש דברים כאלו והם שייכים אל השדכן הגדול מכולם. ריבונו של עולם. אנו לא מבינים בסדרי נשמות, ולעתים נוצרים שידוכים שנראים בלתי אפשריים, אלא שהם פשוט קרו. זו לא דרך המלך, זה לא הזרם המרכזי, אך יש דברים כאלו.
העצה כאן היא להיעזר בליווי. אם הכיוון הכללי הוא של עין טובה, ויש רצון להתקדם וללכת אחד לקראת השני תוך תשלום מחירים, ניתן לקיים קשר כזה, אך יש צורך בליווי הלכתי – תורני. יש אפשרויות להקל בחלק מן הדברים באופן זמני, יש צורך בליווי חינוכי, בסבלנות, ובהמון סייעתא דשמיא, וזה יכול להצליח. יש זוגות כאלו. קל זה לא יהיה. מורכב מאוד זה כן יהיה, אך עם עין טובה, דברים כאלו הם אפשריים.
נסכם – לכתחילה אין ללכת בדרך זו. זה מסובך, ואין להכניס את עצמנו מראש למורכבויות כאלו. אך לעיתים דברים כאלו נוצרים, כי המציאות היא חזקה מהתכנונים פעמים רבות, ואז, יש צורך בליווי, בהכוונה מדוייקת, הלכתית ואמונית, ואז, גם קשר כזה יכול לעלות יפה, ולבנות בניין שלם בעם ישראל.
בהצלחה לך.
שלך.
אייל ורד
היבדלות או מעורבות? - הרב יוני לביא / מנהל מוקד "חברים מקשיבים"
כשהייתי ילד אהבתי מאוד צבעי גואש. ההתעסקות איתם הסבה לי הנאה מיוחדת. לטבול את המברשת עמוק בתוך הצבע העז ולמרוח אותו על הדף בתנועות שובבות. לרקוד ולהשתולל על הנייר ולתת ביטוי חופשי לכל מה שעולה בדימיון... אבל יותר מכל, היתה לי חיבה מיוחדת לערבב. לא להסתפק באדום וכחול, צהוב וירוק, כל אחד בפני עצמו, אלא ללכת בדרכו של הקב"ה ו"לעשות זיווגים". ופתאום אתה מגלה שנוצר לך משהו אחר. גוון חדש שלא הכרת עד היום. אם תתאמץ תצליח לזהות בתוכו שרידים של מה שהיה קודם, אך ברור לך שיש לפניך כעת תוצר מקורי ומעניין השונה ממה שהיה עד כה.
 
מחיר המעורבות
התופעה המרתקת הנ"ל נכונה לא רק לגבי צבעי גואש אלא גם לגבי בני אדם. לכל אחד יש את הצבע שלו - האמונה ודרך החיים, ההרגלים וצורת ההתנהלות, המאפיינים אותו. המפגש עם "צבע" של מישהו אחר, עשוי להשפיע על האדם ולהפוך אותו שונה לגמרי ממה שהיה. כשהיינו צעירים שמענו הרבה דיבורים גדולים ומלאי התלהבות וברק על החזון של להיות מעורבים ולהשפיע על עם ישראל. להיות מגדלור שמפיץ טוב ומשפיע על כל סביבותיו. כשחלף הזמן ואנחנו גדלנו, התחלנו להבין עד כמה החיבור הזה מורכב ומסובך וכרוך במחירים לא פשוטים. חלקנו פגש את זה לראשונה בצבא. פתאום אתה מגלה שהכיפה שלראשך, זאת שתמיד חיברה אותך לכל אלו שמסביבך, משחקת הפעם תפקיד הפוך ושמה אותך בצד, בעמדת מיעוט. אתה מרגיש כמו עוף מוזר וחייב לדאוג בעצמך לצורכי הדת שלך ואף להתעקש ולהילחם עליהם לפעמים. אחרים גילו את זה באוניברסיטה כששמו לב שהחבר'ה שאיתם בכיתה מדברים על נושאים שהם לא מורגלים אליהם ומשתמשים בשפה וסגנון שהם לא מכירים. כשהם יוצאים בערב לבלות כדי לחגוג את סיום תקופת המבחנים הם נכנסים למקומות שמעולם לא דרכת בהם, ולא מעניין אותם במיוחד אם מה שנכנס להם לפה כשר או לא. יש כאלו שנתקלו בהתמודדות הזו כבר בגיל התיכון, כשבאו להתנדב במד"א או במשא"ז ואחרים יפגשו אותה רק כשיבואו לבחור מקום מגורים או עבודה. ככלות הכול, לבלות עשר שעות ביום לצד אנשים שנראים, חושבים ומתנהגים אחרת ממך בדברים רבים, זהו דבר משמעותי שמשפיע עליך מאוד. שלא לדבר על מה שקורה בשלב הבא כשיש לך ילדים שמבקשים ללכת לחבר ואתה מתחיל לחשוש מי יודע מה הם יעשו יחד, מה ייתנו להם לאכול ובמה הם יצפו.
 
כיצד להבחין
האם ניתן להגדיר כלל בהיר וחד-משמעי מתי ההיבדלות היא הדבר הנכון, ומתי צריך להעדיף את המעורבות? ברור שהתשובה היא שלילית. כלל כזה אינו בנמצא וגם לא יהיה. ובכל זאת, ננסה להציע כמה קווים מנחים שיעזרו לכל אחד לברר עם עצמו, מהו הדבר הנכון עבורו בסיטואציה הנוכחית.
 
א.העיתוי – יש שלבים בחיים בהם אדם צריך להיות ממוקד בעצמו. המשימה שצריכה לעמוד לנגד עיניו היא לבנות את עמוד השידרה האמוני שלו, לפתח את אישיותו ולהשקיע את כל המשאבים במה שמקדם אותו. בדרך כלל בגילאים צעירים יותר הפוקוס צריך להיות על עצמך, וכאשר האדם נעשה בעל אישיות בוגרת ומגובשת יותר הוא יכול להתערב עם אחרים מבלי שזה יזעזע אותו או יגרום לו לאבד את עצמו.
 
ב. ההקשר – ככל שהמפגש עם הזולת הוא בהקשר ערכי ורציני יותר, ככל שפועלים בסביבת עבודה יותר מְכוּוֶנֶת מטרה – חשש הפגיעה מהשפעות זרות קטן יותר. כאשר המפגש הוא בהקשר של פנאי ובאווירה "משוחררת", הסיכוי להשפעה שלילית רב יותר.
 
ג. האדם – זה גם עניין של אופי. יש נפשות חסינות יותר, ובעלות יכולת עמידה יציבה ויצוקה. ויש אחרות שבקלות נסחפות ומושפעות מן הסביבה. אדם צריך להכיר את עצמו ולעשות חשבון איזה מין בן אדם הוא, וממילא מה רמת החשיפה והמעורבות שהוא יכול לאפשר לעצמו מבלי להיפגע.
 
ד. המטרה – כאשר האדם מגיע אל המפגש מתוך מטרה להשפיע, להוביל ולייצג בצורה נאמנה את עמדתו – הסיכוי שלו להיות הגורם הדומיננטי והמוביל במפגש, ולא השולי והנגרר - עולה. אך כאשר מגיעים ללא מטרה ברורה ומתנהלים כל הזמן ב"זרימה" סתמית ובחוסר מודעות, רב הסיכוי שהעירוב יפעל לרעה.
 
ה. תמיכה – גם כאשר בוחרים להתערב בסביבה שונה חשוב לעשות זאת עם מערכת תומכת של שותפים לדרך שלך ו"טובים השניים מן האחד", וקשר קבוע עם ת"ח לשאלות והדרכה בעת הצורך.
 
"לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב,יח) היא אבחנה עמוקה ויסודית של התורה בטבע נפש האדם. הצורך החברתי והרצון העז להתחבר עם הזולת הוא מצרך חיוני לאדם כאוויר לנשימה. ולמרות זאת, הדרך להגיע לחיבור נכון ופורה בין האדם הפרטי לסביבתו, עוברת דרך איזון נכון בין ה"לבד" ל"ביחד", בין ההיבדלות לבין המעורבות.
 
כתב: הרב יוני לביא, מנהל מוקד "חברים מקשיבים". לתגובות, חומרי תוכן והעשרה והצטרפות לרשימת תפוצה: milatova.org.il
 

הצורך בקשר עם סמכות רבנית – הרב עזריאל אריאל / רב הישוב עטרת

 
  • הי מה נשמע? גמרת את הצבא? מה עכשיו?
  • כבר נרשמתי לאוניברסיטה, עוד חודשיים מתחיל ללמוד.
  • על מה אתה הולך?
  • כמו כולם, מדעי המחשב, אוניברסיטת בן גוריון.
  • יפה, יפה.
  • אתה נשמע קצת ציני...
  • כן, מעניין אותי לדעת מה הרב שלך מהמכינה אומר על זה?
  • מה זאת אומרת מה הוא אומר על זה? הוא אבא שלי שאני צריך לשאול אותו?
  • מה? צעד כזה משמעותי בחיים, ואתה לא מתייעץ עם הרב שלך?
  • מה פתאום שאשאל אותו? זה לא שאלה הלכתית! עוד מעט תגיד לי לשאול את הרב גם אילו מניות לקנות בבורסה?!
  • הגזמת. בכלל לא תפסת את הענין.
  • מה אתה רוצה לומר?
  • אתה בטח חושב שאני רוצה לומר לך שבכל דבר בחיים צריך לשאול רב.
  • נכון. עוד מעט תצטט לי את מה שכולם אומרים: "עשה לך רב והסתלק מן הספק", שצריך "אמונת חכמים" ועוד דברים שהרבה אוהבים לצטט!
  • באמת לא הבנת אותי. אני בכלל לא מסתמך על ציטוטים. בין כך ובין כך רוב המפרשים לא טוענים שזה מה שכתוב במקורות האלה.
  • אז מה כן?
  • זה סתם דברים שחשבתי עליהם.
  • מה?
  • תראה, אתה נכנס לסיטואציה מאוד מאתגרת. אתה הולך לפגוש עולם אינטלקטואלי ותרבותי שהוא שונה מכל מה שהכרת.
  • מה אתה מדבר? לא הייתי בצבא ארבע שנים? לא הייתי בסיירת עם כל עם ישראל?
  • כן, אבל לא היית באוניברסיטה! שם זה לא קשר חברתי על בסיס של מסירות נפש משותפת למען עם ישראל. זהו קשר חברתי על בסיס אינטלקטואלי ותרבותי, וזה משהו אחר.
  • אז מה אתה רוצה להגיד? שאני צריך לשאול רב אם זה מותר או אסור? גם בזה הרבנים צריכים להתערב?!
  • אתה כל הזמן מושך אותי למקום שאני לא נמצא בו. אני לא מדבר בשפה של "חובה לשאול רב" אלא על משהו אחר לגמרי.
  • מה אתה רוצה לומר?
  • אתה עומד בפני אתגרים גדולים, שמתוכם אתה יכול לצמוח, וגם לצנוח. וכאן, אם תמצא אדם שיש לך אמון בו, שיוכל לתת לך עצה והדרכה איך לעמוד בזה בצורה טובה, אתה תעשה את זה באמת הרבה יותר טוב.
  • מה זה נוגע לרב שלי?
  • במי אתה יכול לתת אמון שיתן לך הדרכה טובה שמתאימה לך – לאישיות שלך, לסולם הערכים שלך, וגם למציאות שאתה אמור להיות בתוכה? יש מישהו כזה?
  • האמת היא שכשאני חושב על זה, באמת אני לא יכול למצוא אדם כזה במקום אחר. אז מה? אתה חושב שצריך לשאול אותו על כל דבר?!
  • עוד פעם אתה מכניס אותי למגירה שאני לא נמצא בה. לאחר שאתה מזהה את אותו רב שאתה סומך עליו שיתן לך את העצה המתאימה בשבילך, שב אתו ותדון אתו באתגרים הללו. קודם כול תרגיש אם אתם "משדרים על אותו גל", או שמתאים לך לפנות למישהו אחר. תקיימו דיון פתוח, לא כדי שהוא יכתיב לך את התשובות שלו, אלא כדי שהוא יעזור לך למצוא את התשובות שלך. כאשר יתפתח הקשר ביניכם, תדעו שניכם מתי מתאים יותר שהוא יביע את דעתו ומתי מתאים יותר שרק תדונו ביחד ואתה תחליט לבד.
  • ואם הוא יגיד לי משהו שאני לא מסכים לו? אני חייב לשמוע לו בגלל ששאלתי אותו?
  • למה אתה נכנס כל הזמן לפינה? זאת לא שאלה של חובה או לא, אלא שאלה של אמון. אם אתה רוצה להתמודד בצורה טובה עם האתגרים שעומדים בפניך – שלפעמים הם ממש לא פשוטים, ואם אתה רוצה שהחיים שלך יתנהלו על פי קודים ערכיים גבוהים, אז שווה לך לשמוע דעה של מישהו שמסתכל על הדברים הללו ממקום של עומק תורני וערכי. בסופו של דבר, השאלה מה תעשה היא שאלה של אמון – אמון בעצמך, בכוחות שלך ובחשיבה שלך, וגם אמון ברב שלך ובתורה שהוא לומד ומלמד.
  • עכשיו אני מבין מה זה "אמונת חכמים" – זה לא להאמין שרבנים לא יכולים לטעות ושחייבים לשמוע להם בכל דבר. זה פשוט מערכת יחסים שבנויה על אמון – באישיות שלו ובתורה שהוא מייצג.
  • אכן כן. מי שחי כך, חזקה עליו שיצמח מתוך האתגרים שהחיים מזמנים לו, וימצא את עצמו חי חיים רוחניים וערכיים הרבה יותר עשירים. האמון שהוא נותן ברב שלו, יחזור אליו בחזרה כמשהו שבונה את האמון שלו גם בעצמו ובחוסן הרוחני שלו.
  • תודה. חזק חזק ונתחזק.
 
הרב עזריאל אריאל - ייעוץ נישואין, הדרכה בתהליך ההיכרות טל' 052-3003106;
דוא"ל: azriel11@neto.net..il
מבט נשי - ענבל וייס / אשת תקשורת, כותבת על גבי במות שונות ועוסקת ביחסי ציבור
שלום לתמימות
הם גידלו זקן, הוסיפו שורות בכיפה, הוציאו ת'ציצית, סגרו 21 בישיבה, הסתובבו עם פנקס ועט בכיס, החליפו את ה"היי" ב"שלום", התרחקו/נפרדו מהחברה במצוות הרב, מעולם לא היו זמינים בין 6:00 ל-24:00, הם היו מפטירים לעברנו - "מסתמא" וענו ב-"נו, אז מאי נפקא מינה?!", הם תפסו רצינות, התבגרו, השתנו. הם היו בני"שים.
ישבנו אז, לפני מספר שנים, שלושתנו, בנות המין היפה, מסרבות להאמין שהם נגמלו. שהם התעלו על עצמם עד כדי כיבוד הורים ואף טיפול מסור בילדים קטנים. הלא תמיד סבלנו מרמת האינפנטיליות הגבוהה שלהם-בעידן התיכון. וכמה אהבנו אותם כאלה, מתרגשים מכל חידוש כמו ילד שמגלה עולם, מאושרים, רגועים, עדינים. רגע לפני שהצבא "השחית" אותם, לפני שהם חזרו לבחון את גבריותם דרך כוחנות ולפעמים גסות. זה היה הזמן הבוסרי שלהם. בין הילדות לחיים. מין בגרות זמנית. הזמן המשובח ביותר.
והם היו מה שהכרתי אז, סביב גיל 21 ככה. וזה היה נראה לי טבעי ונכון ושרובם כאלה.
אבל עם חלוף השנים, כשפגשתי אותם באוניברסיטה מצאתי עצמי תוהה "לאן הם נעלמו?!" איפה הם, הבחורים ההם, עם התום והמבט המבויש, המזוכך?! במקום להתקדם ולצמוח הלאה מהמקום הבוגר אליו הגיעו עד הגיוס, מצאתי שהם דווקא במין רגרסיה. חוזרים לעטות את קשקשי הפלדה הציניים, "מתמגנבים" יותר ויותר ומחפשים תשומת לב באפיקים חדשים. ו"אל תהיי לי כבדה עכשיו. עזבי אותי תפילות במניין".
בחוויה שלי, בזמן בו רוב הבנות ממשיכות להעמיק, ללמוד, לגדול ולחפש מקורות הזנה רוחניים, הבחורים דווקא מתגעגעים קצת למרד הנעורים שזנחו בגיל 18 והם שבים לחפשו.
החוויה הסטודנטיאלית שלי היתה קשה, חטפתי סטירה רצינית. האווירה הכללית בהרבה מצבים באוניברסיטה היתה, לייטית, קלילה ונמוכה לכדי גובה הדשא שליד בנין 507 בו למדתי את מירב הקורסים שלי. בשם "ההשתלבות" חטאו חבריי ולעיתים חברותיי - לאמת ונתקלתי במציאות קשה בה גם מי שענד טבעת על אצבעו הרשה לעצמו להסתובב מוקף בבנות תוך צחקוקים עליזים ושטחיים.
חלפו כמה שנים וזכיתי גם אני למצוא את התפוח שלי בין עצי היער. גיליתי שלא כולם מדרדרים כל כך מהר ובקרב רוב הבחורים עוד פועמת נפש יהודית-תורנית-הומיה, שרק צריכה קצת כיוון ומיקוד. הסטירה הבאה שחטפתי אחרי עידן האוניברסיטה היתה ההבנה שגם בנות מדרדרות לא עלינו. ושהבדידות מנוולת והריחוק ממקור של תורה וקדושה הוא עוול גדול, מפגע לאומי של ממש. ובלי לימוד קבוע, רב או רבנית וחברים טובים - קשה מאוד לשרוד בג'ונגל הזה שנקרא "גם וגם". גם מקצוע וגם תורה. גם עבודה וגם לימודים. גם משפחה וגם ערכים ומידות.  
לא אצל כולם, אבל אצל צעירים דתיים רבים ישנה מגמה רצינית של הידרדרות. איפשהו בין הצבא-לחיים-לאוניברסיטה, שכחנו קצת מה הגבולות. ומה מותר ומה אסור. הרבה חבר'ה מתפשרים ומתפשרות, מוותרים בקלות מדי. מתבלבלים, נופלים, בורחים מעצמם...
חצאיות יקרות, כיפות חביבות, זוהי מלחמתנו בעת המודרנית. אל תתיאשו ואל תכנעו לתכתיבים חברתיים זולים. זו מלחמה על תרבות וזהות. על הנסתר מול הנגלה. על המתחים בין הקודש לחול. תצמדו ל"גנרטור" חזק של קדושה ואמצו אותו קרוב ללבכם. משם יבוא הפתרון והשילוב הראוי.
בהצלחה
 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת