חוברת הדרכה לבוגרי הצבא ולבוגרות השירות הלאומי
בהמשך הדרך
חוברת מס' 9
עשרה אתגרים ודילמות בתחילת הדרך
עם קטעי מורשת, מותאמים לעשרה המקטעים הראשונים של שביל ישראל  
 
מבוא
בתחילת הדרך החדשה לאחר השירות הצבאי והלאומי, אנו נזרקים לעולם האזרחות, ובין השאר אנו מוזמנים לגבש את אישיותנו החדשה, הבוגרת, המלאה עוז מכח המשימה הלאומית האדירה ממנה יצאנו, וגם מלאה ענוה מול הבאות ומול כל האתגרים החדשים המחכים לנו כאזרחים. החיים הרוחניים ומהם המעשיים, מלאים דילמות מוסריות כבדות, בעלות השלכות מהותיות על אורח חיינו - ואנו מתבקשים להכריע...
אנו, בתורה אחרי צבא, הרמנו את הכפפה ומגישים בחוברת החדשה הזו מסדרת "בהמשך הדרך" התבוננות בעשר דילמות מהותיות, בעשרה מאמרים תורניים משובצים עם קטעי מורשת המסודרים על פי עשרת המקטעים הראשונים של שביל ישראל (כך שכל הרוצה לקחת חוברת זו לשביל ימצא בה מלווה נעים ומאלף).
אנו מודים לכל השותפים למלאכה ובעזרת השם מתכוונים להמשיך לברר את השאלות המהותיות בחוברות הבאות. בהמשך השביל - בהמשך הדרך.
הצילום שבכריכה באדיבות ד"ר זאב רוטקף www.ZevRothkoff.com
ייעוץ בענייני האתרים: ד"ר לוי רוטקף
 
החוברות שכבר יצאו לאור:
חוברת מס' 1 - הדרכה רוחנית-מעשית לכניסה לאזרחות
חוברת מס' 2 - הדרכה רוחנית-מעשית לתקופת החיפוש אחר הזיווג
חוברת מס' 3 - הדרכה רוחנית-מעשית לתקופת הלימודים והעבודה
חוברת מס' 4 - הדרכה רוחנית-מעשית לתקופת ה"ואקום" שלאחר הצבא/השרות
חוברת מס' 5 - הדרכה רוחנית-מעשית לזוגות צעירים     
חוברת מס' 6 - הדרכה רוחנית-מעשית ל"יוצאים לפגישות"
חוברת מס' 7 - הדרכה רוחנית מעשית "לחזרה למציאות" לאחר הצבא / השירות הלאומי
חוברת מס' 8 - הדרכה רוחנית מעשית לכניסה לחברה הישראלית
 
להזמנת החוברות
למרכזי תורה אחרי צבא ולפירוט התכניות
www.bogreytsava.co.il
טל: 02-6511256
 

תוכן עניינים
עשר דילמות
1. התנהגות של חסד מול התנהגות של גבורה
2. להיות פרטי מול להיות כללי
3. אהבת הארץ מול חוויית הארץ
4. שכר ועונש מול עבודה "לשמה"
5. ערכים מול תועלתנות
6. תורת הנסתר מול תורת הנגלה
7. ריאליות מול ביטחון בה'
8. עשיית מצוות מול עשיית מה שבא לי
9. חופש הביטוי מול פגיעה בזולת
10. מימוש עצמי מול הקרבה עצמית
שביל ישראל
מקטע 1: תל דן עד ה"אריה השואג".
נקודת מוצא: קיבוץ דן (בית אוסישקין). נקודת סיום: פסל "האריה השואג", בכניסה לקיבוץ כפר גלעדי.
מקטע 2: תל חי עד מצודת כ"ח
נקודת מוצא: פסל "האריה השואג", בכניסה לקיבוץ כפר גלעדי. נקודת סיום: מצודת ישע, על כביש 899.
מקטע 3: מנבי יושע לנחל דישון
נקודת מוצא: מצודת ישע. נקודת סיום: כביש 899, קילומטר מצפון-מזרח לצומת אביבים דרום.
מקטע 4: מנחל דישון להר מירון
נקודת מוצא: כביש 899, קילומטר מצפון-מזרח לצומת אביבים דרום. נקודת סיום: חניון הפסגה בהר מירון.
מקטע 5: מהר מירון לנחל מירון
נקודת מוצא: חניון הפסגה בהר מירון. נקודת סיום: חניון הר מירון.
מקטע 6: נחל עמוד
נקודת מוצא: חניון הר מירון. נקודת סיום: כביש 8077, כשני ק"מ ממזרח לקיבוץ חוקוק.
מקטע 7: מנחל עמוד תחתון לטבריה עילית
נקודת מוצא: כביש 8077, כשני ק"מ ממזרח לקיבוץ חוקוק. נקודת סיום: כביש 77, בכניסה לטבריה עילית.
מקטע 8: מטבריה לאתר ירדנית
נקודת מוצא: כביש מספר 77, בכניסה לטבריה עילית. נקודת סיום: אתר ירדנית, ליד כביש הגישה לקבוצת כינרת.
מקטע 9: מהירדן לתבור
נקודת מוצא: אתר ירדנית, ליד כביש 90 (כינרת – צמח) נקודת סיום: צומת גזית, על כביש 65, ליד כפר תבור.
מקטע 10: מהתבור למשהד
נקודת מוצא: צומת גזית, על כביש 65, ליד כפר תבור.  נקודת סיום: הכניסה למשהד, על כביש 754, בין נצרת לצומת בית רימון.
זוהי ארצנו – על המקטע הראשון של שביל ישראל: מתל דן עד ה"אריה השואג"
נחל דן הוא הגדול והחשוב מבין שלושת מקורות הירדן. תֵּל דָּן נמצא באיזור עמק החולה. התל מזוהה עם העיר "דן" הנזכרת לראשונה בספר בראשית (יד, יד) - לאחר שאברהם נפרד מאחיינו לוט, באו ארבעה מלכים מאיזור הצפון להילחם בחמשת המלכים שישבו באיזור סדום. לוט נפל בשבי בידי ארבעת המלכים, ואברהם יוצא להשיבו: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו. וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ... וַיִּרְדֹּף עַד דָּן". על התל קמה עיר כנענית בשם ליש, באמצע האלף השלישי לפנה"ס. מתקופה זו נחשף שער העיר הכנענית העשוי מארבעים ושבעה נדבכים של לבני בוץ ומתוארך לאמצע המאה ה-18 לפנה"ס. זהו שער העיר השלם הקדום ביותר שהתגלה בעולם‏‏. העיר ליש מוזכרת בספר יהושע: "וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים... וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ, וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב, וְאֶת-הָעִיר, שָׂרְפוּ בָאֵשׁ... וַיִּבְנוּ אֶת הָעִיר, וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן, בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם, אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל...." ירבעם בן נבט, מלך ישראל, אשר מלך על עשרת שבטי ישראל שהתפצלו מממלכת יהודה, בנה במאה ה-10 לפנה"ס מקדשים בבית-אל ובדן, כתחליף לבית המקדש הראשון, שהיה בממלכת יהודה. המקדש הנמצא בצידו הצפוני של התל מזוהה עם המקדש המתואר במקרא, אבל הממצא החשוב ביותר הוא כתובת מהמאה התשיעית לפני הספירה, שבה מופיע האזכור היחיד מחוץ למקרא של "בית דוד". עד מלחמת ששת הימים היה בתל דן מוצב קדמי של צה"ל, מול לבנון וסוריה.
 
 
מבט לאחור – מתל דן לאברהם
"וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים... אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה... וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ. וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם. וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי... וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן... וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם." (בראשית פרק יד)
 
בהמשך הדרך - התנהגות של חסד מול התנהגות של גבורה / הרב אילן צפורי
אם היו מצליחים לפצח את הגנום היהודי על פי מידות ותכונות פסיכולוגיות, היו מן הסתם מגלים שקיים בו גֵן דומיננטי של חסד, הגורם ליהודי לקום בבוקר ולרצות לעשות טוב לזולת בכל דרך אפשרית – "לעזור, להושיע ולהגן"... ומה עם גבורה ודין? איפה הם מתמקמים ב-DNA היהודי? האם הם נמצאים בכלל? הבה נציץ בפרשה מרתקת בטרום-היסטוריה שלנו, ונלמד על הראשון שנשא את הגן היהודי – הלא הוא אברהם אבינו. מלכיצדק מפרשת לך לך של ספר בראשית, זוכרים? מה גרם לו לוותר לאברהם אבינו? מסופר שמלכיצדק, שהוא מלך שלם – המקום שיתגלה בסופו של דבר כירושלים - פגש את אברהם אבינו. ומתברר שאברהם לא היה היחיד שמטיף לאמונה בקדוש-ברוך-הוא, שהרי האיש הזה מוגדר בפסוק כ"כהן לאל עליון", זאת אומרת אדם ירא שמים, המאמין במונותיאיזם (מציאות הא-ל האחד). אחרי המלחמה שאברהם ערך נגד המלכים שחטפו את לוט, מלכיצדק מגיש לאברהם אבינו סעודה עם לחם ויין – רש"י אומר שהלחם כנגד המנחות, והיין כנגד הנסכים שבמקדש. למעשה מלכיצדק, שהוא מלך ירושלים, מרמז לאברהם אבינו שהוא (אברהם) זה שהולך להנחיל את העניין האלוקי בעולם.
מלכיצדק כשמו היה לוחם צדק. הוא היה סבור שדבר ה' צריך להופיע בעולם דרך הצדק, דרך מידת הדין - הוא ראה את הפצת שם ה' בעולם כמלחמת קודש. הוא הכיר את אברהם אבינו, ראה אותו כאיש שעושה חסד ומכניס אורחים, השואף להפיץ את שם ה' בעולם, אך סבר שהוא איש רך וחלש, איש "טוב" שבוודאי לא יצליח להפיץ את דבר ה' בקרב רשעי העולם, עובדי עבודה זרה. והנה, אותו מלכיצדק מגלה פתאום שאיש החסדים הזה מסוגל להילחם על הצדק! לערוך מלחמה ולנצח! מנקודה זו הבין מלכיצדק שמי שהולך להנחיל את דבר ה' בעולם זה לא הוא, אלא מי שמצליח לשלב את החסד עם הצדק, כלומר את החסד עם הגבורה. אברהם, הדבק כל כולו בעשיית החסד לזולת מצליח ליטול את חרבו כדי להציל את המדוכא – מוכח אם כן שהחסד של אברהם איננו מתוך חולשה אלא דווקא מתוך עוצמה. אברהם הוא גיבור אמיתי שגבורתו לא פוגעת בענוותנותו ובמידותיו התרומיות. נחישותו לפגוע באויב איננה מתוך אכזריות, אלא אדרבה, מתוך אהבת הטוב! דווקא מהאיש הזה תצא אומה של גיבורים שגבורתם לא תפגע בעדינותם - לכן יקרא מלכם, דוד, "עדינו העצני". האומה הזאת תפיץ את המוסר האלוקי בעולם. זוהי מורשתו של אברהם אבינו - איש חסדים, אך מלא עוז וגבורה, שלא מתבלבל כאשר צריך ויודע שהדרך לעשות טוב היא לפעמים בכח הזרוע...

זוהי ארצנו – על המקטע השני של שביל ישראל: מתל חי עד מצודת כ"ח
בסתיו תרע"ח (1918) קם הקיבוץ תל חי בגליל העליון, על קרקעות של הברון רוטשילד. שם המקום נגזר מהשם הערבי "טלחה". בהתאם להסכם סייקס-פיקו, אשר חילק את שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון בין צרפת ואנגליה, איזור זה נמסר לידי שלטון המנדט הצרפתי הרופף. כבר בתחילת שנת תרע"ט (דצמבר 1919) החלו התקפות ערבים שניסו לסלק את הצרפתים. חברי תל חי מצאו את עצמם באמצע מאבק לא-להם, ביחד עם מטולה, כפר גלעדי, וחמארה. בתל חי נמנו כעשרים איש והם ביקשו ממרכז הארץ שישלחו להם מגינים לחיזוק המקום. אל תל חי הגיעו קומץ מתנדבים, בפיקודו של יוסף טרומפלדור. בי"א באדר תר"פ (1920) הגיעה אל תל חי קבוצה גדולה של ערבים בדואים חמושים. הם דרשו לבדוק אם אין כוחות צרפתיים בחצר. תוך כדי החיפוש הגיעו הערבים אל הבניין המרכזי בקיבוץ בן שתי קומות, שנקראה "העלייה". כאשר עלו לקומה השנייה, ירו במפתיע על היושבים בחדר. טרומפלדור הורה להשיב באש, ובכך החל הקרב והמוני הערבים שהיו מחוץ לחצר הצטרפו למתקפה. טרומפלדור נפצע וביחד עם עוד פצועים פונה לכפר גלעדי. בדרך מת יוסף טרומפלדור מפצעיו. הרופא שטיפל בו העיד כי אמר: "אין דבר טוב למות בעד ארצנו". הכוחות הצרפתיים הצליחו להשיג שקט בגליל העליון בחודש יולי 1920, ובאוקטובר, חזרו המתיישבים היהודיים אל שלושת היישובים - כפר גלעדי, מטולה ותל חי. לאחר כחודשיים נמסר האזור לשליטה בריטית, וכך נוצרה "אצבע הגליל". פסל "האריה השואג, של הפַּ‏‏סָּ‏ל אברהם מלניקוב, הוצב מעל הקבר של נופלי תל חי, בבית הקברות הנמצא בין תל חי לכפר גלעדי. בתל חי יש אתר זיכרון, מכללה, פארק תעשייה ואכסניית נוער.
מבט לאחור – מתל חי לטרומפלדור והחלוציות
"אלה היו דבריו האחרונים של יוסף טרומפלדור‏ בראותו את צער חבריו בפני הקרבן הגדול הזה: 'אין דבר – טוב למות בעד ארצנו'. כל מי שהכיר אותו יוכל לשער את בת-הצחוק השקטה, שריחפה על שפתיו באמרו את הדברים האלה. הוא לא היה נתון למילים גבוהות. הרצינות היסודית, העמוקה, שהייתה בנפשו, הורגלה להתבטא במעשים, לא בנוסחאות. וכשהיה מוכרח לפעמים לגלותה באמרי-פיו, היה כמתבייש, וכיסה על דבריו בצעיף של בת-צחוק ובמלת-הקדמה של צנועים: 'אין דבר'". (בהספדו ע"י זאב ז'בוטינסקי)
 
בהמשך הדרך - להיות פרטי מול להיות כללי / הרב מאיר גואטה
ציטוט מראיון עם יוסף טרומפלדור "מגילת הגדוד":
"בקיץ 1916, גולל בפנַי יוסף טרומפלדור את הרעיון הפשוט והנשגב של ה'חלוציות'...
- חלוץ פירושו 'צועד בראש' – אמרתי. באיזה מובן? דרושים פועלים?
- לא, (אמר טרומפלדור) זהו מושג הרבה יותר רחב. כמובן, דרושים גם פועלים, ואולם לא זהו המובן של המילה "חלוץ". לנו יהיו אנשים המוכנים "לכל", לכל מה שתדרוש ארץ ישראל. ל"פועל" יש האינטרסים הפועליים שלו, לחיילים ה"רוח צוות" שלהם, לרופא, למהנדס ולכל השאר יש הרגלים משלהם, אם אפשר לומר כך. אולם אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא יהיו לו הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש - אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? - אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני - האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, אינני קשור בשום דבר. אני יודע רק ציווי אחד: לבנות.
- אין בני אדם כאלה - אמרתי.
- יהיו!
- שוב טעיתי והוא צדק. הראשון מבני אדם אלה ישב לפני! הוא בעצמו היה כזה: עורך דין, חייל, פועל במשק חקלאי. אפילו לתל-חי בא לחפש עבודת-אדמה, מצא שם את מותו מכדור של רובה, אמר 'אין דבר', ומת כבן אלמוות".
 
היינו יכולים לחשוב שחלוציות כזאת שייכת רק לתחום ישוב הארץ, ואילו בבניין הקשר עם ריבונו של עולם שייך דווקא לחפש את הדבקות האישית, הפרטית. בא רבי עקיבא ומגלה לנו סוד גדול - אם ניקח את כל מצוות התורה וננסה למצוא להן מטרה אחת, כלל שכולל את כולן - נגלה ש"ואהבת לרעך כמוך" - "הוא כלל גדול בתורה" - זאת אומרת שתכלית כל התורה כולה היא הדאגה לזולת! יחד עם זאת, יש כאן גם "תרגיל" קטן, שהרי צריך לאהוב את הזולת "כמוך" - משמע שיש כאן גם ציווי לאהוב את עצמך ומכח האהבה העצמית לאהוב ולהתמסר לזולת.
כאן צריך להתבגר ולהבין ש"עצמך" משתנה לפי גודל האדם, האדם הגדול באמת מבין ש"עצמו" כולל את כל האומה שהוא אחד מאיבריה. מכיון שכל אחד ואחד מאיתנו צריך לחיות בתחושת חיבור עמוקה לכלל ולפעול ולעשות ככל יכולתו למען הכלל, בעצם ה"אני" הגדול שלנו הוא הכלל.
מי שמחפש דבקות בה' או פיתוח אישיות מתוך קדושה, צריך להבין שהמשמעות היא "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל" - כפי שכותב הרב קוק זצ"ל.
דביקות במידותיו של הקב"ה היא בעיקר הנתינה השלימה ללא כל רצון לתמורה - "זולתנות-אלטרואיזם". זוהי מטרת עבודת ה' - לחנך את האדם להתמסרות גם במצוות של אדם לחברו וגם במצוות של אדם למקום (!) - שיעשה אותן לא בשביל שכר ולא לשם פיתוח האישיות, אלא מתוך התמסרות ונתינה מוחלטת, כדמיון הנתינה האלוקית. אז יממש בעצמו את "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" ...
 
 

זוהי ארצנו – על המקטע השלישי של שביל ישראל: מנבי יושע לנחל דישון
מצודת ישע נקראת גם מצודת נבּי יושע, על שם קבר השייח' נבי יושע, המוסלמים מייחסים אותו ליהושע בן נון, אבל לפי המסורת היהודית, מקום קבורתו של יהושע בן נון היינו בתמנת סרח, שבהר אפרים. היום המצודה נקראת מצודת כ"ח על שם עשרים ושמונה הלוחמים שנהרגו בכיבושה במלחמת העצמאות.
במהלך המרד הערבי הגדול, בשנת תרצ"ז (1937), בכדי למנוע מאנשי כנופיות ותגבורות מלבנון להיכנס לארץ, הוחלט לפרוס את הגדר הצפונית ולסלול את כביש הצפון. בנוסף, הוקמו חמש "מצודות טגארט" לאורך הגדר והכביש - אביבים, שומרה, יערה, מצפה מתת, ומצודת כ"ח שנקראה אז "נבי יושע". המצודות נקראו על שם המתכנן שלהם סיר צ'ארלס טגארט, שהיה מהנדס בריטי מומחה ללוחמה בטרור.
בשנת תרצ"ט (1939) פחתה חשיבותה של המצודה בגלל דעיכת המרד הערבי הגדול. בשנת תש"ב ((1942), המצודות שימשו את המשטרה הבריטית למניעת הברחות וכניסת מעפילים מלבנון לארץ ישראל. בו' בניסן תש"ח הבריטים העבירו לכוחות הערביים את המצודה. כתוצאה מכך נותקו היישובים היהודיים שבאצבע הגליל - רמות מנשה ורכס מנרה, משום שציר הגישה אליהם עבר בסמוך למצודה. על מנת להבטיח את השליטה על הגליל המזרחי ועמק החולה, היה צורך לכבוש את המצודה. באותו לילה, כח מהפלמ"ח וכח מגולני ניסו לכבוש את המצודה. הנסיון נכשל ונהרגו ארבעה לוחמים.  בי"א בניסן היה נסיון נוסף, שגם נכשל, וחלק מגופות עשרים ושניים הלוחמים, נותרו במקום. הניסיון השלישי שהצליח, היה במסגרת מבצע יפתח בליל ח' באייר (ובמהלכו נהרגו שני חיילים). רוב החללים קבורים בקבר אחים בשטח המצודה. השיר המפורסם של חיים חפר "היש עוד פלמ"חניק כמו דודו?" נכתב על דוד צ'רקסקי, אחד הלוחמים שנפלו בקרב על המצודה.
 
מבט לאחור – ממצודת ישע ליהושע בן נון וחטא המרגלים
"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם". (במדבר פרקים יג-יד)
 
בהמשך הדרך - אהבת הארץ מול חוויית הארץ / הרב חגי לונדין
מנין שואב עַם כוח להילחם בעד ארצו? אצל אומות העולם ארץ נקראת "מולדת" – היא הולידה אותם. העם מסתכל במבט לאחור ומבין כמה היה לו טוב ונעים בארצו: "כאן סבא שלי גדל וכאן אבא שלי נטע עץ"; אנו נלחמים על הארץ שלנו – כי אנו נלחמים על המולדת, על "אמא אדמה". העבר החוויתי הוא הכוח המניע. אם זהו אכן המבט, ניתן להבין את המרגלים. המרגלים מביטים על ארץ ישראל והם לא רואים בה מולדת. מבחינתם, עברם המשותף התגבש במצרים ולאחר מכן במדבר. נכון שאבותיהם אי-שם בעבר הרחוק ישבו פה בארץ, אך להם עצמם, בזיכרון הקולקטיבי הקרוב, אין שום חוויות משותפות מארץ ישראל להתרפק עליהם. כאן לא היה ביתם: "ניתנה ראש ונשובה מצרים" (במדבר יד, ד) – שם לפחות גדלנו, שם לפחות יש לנו זיכרונות, נעימים יותר או פחות; למי יש כוח להילחם על כברת ארץ חדשה שכבר באו אחרים ותפסו אותה?
הם באמת צודקים! מי שמנסה לבנות את הזיקה לארץ ישראל על פולקלור משותף, על זיכרונות נעימים של "כאן ביתי פה אני נולדתי", ועל גיבוש סביב המדורה נוסח הפלמ"ח ושירי רחל – יגלה עד מהרה שיש לטענות הללו "טווח נשימה" קצר מאד. לאומיות חילונית המבוססת על זיכרונות של ציונות בת מאה וחמישים שנה – לא נותנת מספיק מוטיבציה; אדרבה, אם הולכים על כיוון של חוויות-עבר משותפות – הזיכרונות הקולקטיביים של עם ישראל עוצבו באלפי שנות גלות ולא בארץ ישראל (זו אולי הסיבה שבגינה נוהרים ישראלים כה רבים "לטיולי שורשים" בארצות בהן טבחו את סביהם וסבתותיהם; נושא לדיון כשלעצמו).
הכיוון צריך להיות אחר: מיד אחרי תיאור חטא המרגלים, הפסוקים בפרשת "שלח-לך" מדברים אודות הבאת קורבנות לבית המקדש (במדבר טו). מה הקשר? לכאורה פסוקי הקורבנות אמורים להיות מרוכזים כולם בספר ויקרא?
אנו לומדים מכאן דבר חשוב: הקשר שלנו לארץ ישראל איננו מבוסס רק על נוסטלגיה רגשית של עבר משותף אלא על עתיד, על בית המקדש. כדוגמת קשר נישואין, בו היחסים בין האיש לאישה אינם מושתתים על חוויות-עבר משותפות אלא על קשר נפשי שילך ויופיע בפועל בעתיד – כך גם הקשר בין עם ישראל לארצו. אנו קשורים לארץ הזו ונילחם עליה לא רק בגלל ש"כיף לחיות פה", כי "יש פה אחלה נוף", ובגלל ש"כילד שכשכתי רגליים בכינרת" - אלא שבינינו ובין הארץ קיים קשר נשמתי עמוק שיופיע במילואו בעתיד, בבניין בית המקדש, בהקרבת הקורבנות. אנו נלחמים על הארץ בשל קדושתה. יהושע בן נון וכלב בן יפונה מביטים על העתיד: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל).
כיצד בונים קשר מסוג זה? בקורבן! לא במקרה המשך הפסוקים בפרשת "שלח לך" מדברים אודות הקורבנות. קורבן משמעותו קירבה והקרבה, קורבן זה מסירות נפש. ככל שאני אהיה מוכן יותר למסור את הנפש על הקדושה הזו כך גם הקשר יופיע בפועל. ככל שישראל יעסקו יותר בקורבנות, כלומר בפיתוח יכולת למסירות נפש – כך הם יהיו זכאים יותר לשבת בה, שייכים יותר אליה; ובכך יבוא התיקון לחטא המרגלים.
אנו חייבים להפסיק להשתמש רק בטרמינולוגיה של עבר: "חוויות ישראליות", "נוף" ו"זמר עברי". עלינו לאמץ טרמינולוגיה של עתיד: "קדושה", "בית המקדש", "מסירות נפש". להיות מחוברים אל העתיד - ומתוך כך להבין את העבר ולבנות את ההווה.
 
 
זוהי ארצנו – על המקטע הרביעי של שביל ישראל: מנחל דישון להר מירון
 
הַר מֵירוֹן מתנשא לגובה של 1,204 מטר מעל פני הים, והוא הגבוה ביותר בהרי הגליל. מירון עצמה ידועה מימי המשנה כעיר יהודית ועיר כהנים למשפחת יהויריב, ששרתה במקדש ביום חורבנו. במקום הכי גבוה בגב ההר, נמצא בית כנסת מזמן התלמוד, הפונה דרומה, שפתחו בכותל הדרומי (דבר שאינו אופייני בבתי הכנסת), ומעליו משקוף, שלפי האגדה, אם הוא ייפול יבוא המשיח. מירון מפורסמת כיום בעיקר בזכות קברו של רבי שמעון בר יוחאי, ובסמוך נמצאים גם ציוני הקברים של הלל הזקן, שמאי הזקן ותלמידיהם.
מימות יהושע בן נון היו ישובים באיזור הר מירון - ביניהם צפת וגוש חלב, שהייתה מוקפת חומה מאז, והייתה ידועה בסביבתה הפוריה, אשר הניבה שמן זית משובח. אחרי חורבן הבית השני, נשמרה רציפות היישוב היהודי במקום עד למאה ה-19. כיום, על שרידי העיר, בנוי הכפר הערבי ג'ש. במקום נמצאו שרידי בית כנסת עתיק ובית קברות יהודי שכלל חצר אשר ממנה מסתעפות מערות קבורה. לפי המסורת, נמצאים בגוש חלב קבריהם של שמעיה ואבטליון, גדולי ישראל שהיו בנים למשפחת גרים מבני בניו של סנחריב.
 
 
מבט לאחור – מהר מירון ליום הדין
"בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון: מאי כבני מרון הכא תרגימו כבני אמרנא ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון". (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה יח ע"א)
 
בהמשך הדרך - שכר ועונש מול עבודה "לשמה" / הרב חגי לונדין
ההסתכלות על מערכת השכר והעונש הכתובה בתורה תלויה במידה רבה בהבנה מה זו "תורה". אם נביט על התורה כאוסף חוקים הנכפים על האדם, אזי השכר והעונש האלוקיים יובנו כסוג של ענישה וגמול חיצוניים הכופים אותנו להתנהג באופן מסוים. זוהי כמובן אינה ההסתכלות השלמה. היהדות מאמינה כי התורה היא למעשה הטבע האמתי שלנו, שלעתים זקוק לסיוע חיצוני כדי להיחשף. רבי חיים מוולוז'ין, אחד מגדולי ישראל, אמר בנוגע לעונשים המוזכרים בתורה כך: "שאינו על דרך הנקמה, חס ושלום. אלא שכמו שמטבע האדם שאם יאכל מאכל שבטבעו הוא מקלקל ומזיק לגופו - יזיק לו אותו המאכל או גם יחלה ממנו, ואם סם המוות הוא - ימות ממנו, ובעצמו נתחייב בנפשו. כן הוא בעניין העוונות של הנפש החוטאת". במילים אחרות, השכר והעונש האלוקיים אינם שרירותיים אלא הרבה פעמים הנם תוצאה ישירה של התנהגות האדם. כשם שהגוף אינו "נענש" בקלקול קיבה לאחר אכילה לא מבוקרת, אלא זהו טבע החיים, כך התנהגות לא מוסרית גוררת בעקבותיה כאב וחוסר נוחות.
יחד עם זאת פעמים רבות אין זה נראה כך. כדוגמת עולם הטבע, שבו מוצאים אנו לעתים תופעות שאינן ניתנות להסבר רציונאלי של סיבה ותוצאה – אף בעולם הרוחני כך. ההנהגה האלוקית איננה כפופה לחוקים טבעיים אלה ואחרים, ולכן לא פעם אנו נפגשים עם שכר וגמול אלוקיים שאיננו יכולים להסביר את ההתנהגות שגרמה להם, בבחינת "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו".
התרבות המערבית, בתוכה אנו חיים, הרגילה אותנו למדוד כל דבר רק במידת התועלתנות שהוא מביא לאדם הפרטי. לאט לאט, בלי משים, מחלחל הלך-רוח זה אף לעולם האמונה: האידיאלים העליונים ביותר נאלצים לעבור את מבחן "הכספומט" האינטרסנטי. תפילה, קיום מצוות, נתינת צדקה – כל אלה נעשים מתוך התניה שהדבר יביא לאושר פרטי, זיווג ופרנסה ("תרום לצדקה ותראה ישועות"). אולם גישה זו איננה נכונה ואף מסוכנת: מעבר לעובדה, שפעם אחר פעם, אנו רואים בעינינו שהקב"ה מנהל את עולמו באופן מורכב יותר – הרי האדם החי בתפיסת עולם מסוג זה, גם אם "קיבל" את מבוקשו, מאבד את יכולת ההפשטה, עדינות הנפש ועבודת ד' "לשמה". ממקורות הנבואה וחז"ל אנו לומדים כי באופן עקרוני קיום המצוות מביא להבאת הטובה לעולם, אולם לא תמיד טובה זו מוכרחת להתיישם בחיינו האישיים באופן ישיר ופשטני. היכולת להביט על המציאות בעומק אמוני, הבוחן דברים מצד האמת שבהם ולא מצד הרווח האישי – זו היכולת לפתח עולם אמוני עדין אצילי; לא לאבד את האמונה גם בהיותנו שקועים בכאב אישי נורא; זו היכולת לחיות את הנצח בהווה. השאלה האמורה להטריד אותנו היא לא מתי ואיך נסיים את חיינו בעולם הזה, אלא מה עשינו בחיים הללו. אנו מנסים למלא את חיינו בחסד, אמונה ובשמחה, וה' יעשה הטוב בעיניו.

זוהי ארצנו – על המקטע החמישי של שביל ישראל: מהר מירון לנחל מירון
שמורת הר מירון היא מהגדולות והוותיקות בשמורות הטבע שבארץ ישראל. ניתן למצוא בה צמחים שמקום גידולם הינו בהרי תורכיה ולבנון, כדוגמת ערער ארזי, אדמונת החורש ורקפת יוונית. היו מספר נסיונות להתיישב בהר, וניתן למצוא שרידים מנסיונות אלו, כחרבת ב"ק. ב"ק נולד בברדיצ'ב בתנק"ט (1859), ושם פתח בית דפוס עברי. עלה לארץ בשנת תקצ"א (1891), התיישב בצפת והקים בה בית דפוס. ב"ק עסק גם ברפואה ועזר למושל הארץ, איברהים פאשה, בעת חוליו, וכך נוצרו ביניהם קשרי ידידות. בשנת תקצ"ד (1894), המושל אישר לישראל ב"ק ובנו ניסן להקים במקום ישוב ומשק חקלאי, על חורבות הכפר הנטוש ג'רמק. היה זה הפעם הראשונה מאז הגלות, שהוקם יישוב על ידי עולים יהודים. במשך מספר שנים הצליח המשק מבחינה כלכלית, וישבו במקום כחמש עשרה משפחות יהודיות. אך רעידת האדמה בצפת בשנת תקצ"ז (1897) וסילוקו של איברהים פאשה מהשלטון בשנת ת"ר (1900), הביאו קץ לישוב. מהמקום נותרו שרידי מטעים ומבנים. ישראל ב"ק עצמו עלה לירושלים והקים בה את בית הדפוס העברי הראשון.
 
מבט לאחור – משמורת הר מירון לרבי שמעון בר יוחאי ולימוד התורה:
"מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ וידע רבי שמעון והוציאן לבקעה אחת של פני מרון ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן אמר להם אם זהב אתם מבקשים הרי זהב טלו לכם אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא". (מדרש רבה שמות פרשה נב פסקה ג)
 
בהמשך הדרך - ערכים מול תועלתנות / הרב אילן צפורי
הפילוסוף הבריטי הובס, העומד ביסוד הגישה התועלתנית בפילוסופיה, פיתח את תורת "האגואיזם המוסרי", בהתבססו על מה שמכונה "האגואיזם הפסיכולוגי" – דהיינו הטענה ה"עובדתית" לפיה ההתנהגות האנושית של הפרט היא תמיד ממניעים אגואיסטיים. לדבריו, השאיפה של האדם היא להשיג תועלת ואושר לו עצמו ותו לא, וגם כאשר הוא עושה "טובה" לחברו, זה תמיד למעשה לטובת עצמו. החידוש של הובס היה הניסיון לעשות תורה מוסרית מעקרונות אלו, ומכאן השלכות לחיי החברה - שהרי כיוון שהשאיפה האגואיסטית היא נחלת כלל בני האדם, וכל אחד דואג רק לעצמו גם על חשבון האחרים, מובן הדבר שלא יתכנו חיים חברתיים, אם לא ימצא פתרון. הפתרון לפי גישה זו הוא שבני האדם החליטו ליצור "אמנה חברתית" שבה יש ריבון בעל כח ושליטה, שדואג לכך שהשאיפות האגואיסטיות של בני האדם ב"מצב הטבעי", כגון רדיפה אחר הממון, לא יפגעו באחרים. בני האדם יצרו את "המצב המדיני" רק כדי להגן על עצמם, ורק כך בני אדם יכולים לחיות בצוותא... זה כל האדם! כמובן יש פילוסופים שחולקים על גישה זו, אבל בגדול זו גישה מאוד מקובלת... תכל'ס למה לא? כולנו זקוקים לכסף, לכבוד, לעמדה חברתית מועילה, אז למה שלא נחשוב שכל החיים הם מלחמה אחת גדולה נגד כל אלו שרודפים אחר אותם המשאבים? למה שלא נחשוב שכל צעד שלנו צריך להעשות רק אם נפיק אנו תועלת אישית ממנו? ברור שנִשַאֵר אנשים מתורבתים ונסתיר היטב את שאיפותינו מאחורי חיוכים נחמדים וכל מיני "מה שלומך ידידי היקר" חמימים. אך תמיד נרגיש שמה שלא תפסנו מהעולם, זהו הפסד גמור, ועליו אנו מצטערים – בפרט אם אחרים הצליחו לתפוס במקומנו... נשמע צורם, נכון? משהו במצפון שלנו מרחיק אותנו מלהיות דמות כזאת! פשוט כי אנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, מאמינים בנצח... מאמינים שגובה המציאות בה אנו חיים איננו נגמר בגובה של הכסף, הכבוד וההנאה... כל אלו חשובים, אך לא על זה אנו הולכים למסור את הנפש! לא בזה נשקיע את כל האינטליגנציה והכוחות שלנו. נכון ש"ההצלחה בחיים" זה מאוד נחמד, ויש אנשים המוכנים להקריב ערכים על מזבח ההצלחה, אך יש לנו תחושה שרק אדם שמוכן להקריב הצלחה על מזבח הערכים הוא זה שמצליח באמת בחיים... ביהדות מאמינים שהערכים, המוסר והמידות התרומיות שווים הרבה יותר מהכסף, הנוחות והתועלת. המשימה העיקרית בעולם הזה מתחילה בלצאת ממנו נקי מכל הרפש של המידות המקולקלות שיכולות להדבק לנפש - עדיף עם כסף והצלחה כמובן, אך ההצלחה האמיתית ביהדות נמדדת בגובה האישיות ולא בגובה המיקום ב"עשירון העליון". ולכן יכול להיות שהובס והאגואיזם שלו מדברים על טבע האדם, אך מדובר באדם שעדיין לא משתלט על יצריו. האדם, זה שנברא בצלם אלוקים, מפנה את מבטיו גבוה יותר מגובה הכיס... 

זוהי ארצנו – על המקטע השישי של שביל ישראל: נחל עמוד עליון
 
צפת נחשבת לבירת הגליל העליון, ונמנית כאחת מ"ארבע ערי הקודש" (עם ירושלים, טבריה וחברון). העיר הצפונית צפת לא מוזכרת במקרא אלא מופיעה בפעם הראשונה בכתבי יוספוס. יתכן ששמה נובע מהעובדה שממנה ניתן לצפות על כל הסביבה. כבר בתלמוד הירושלמי מסופר על אנשי צפת, שהמשיכו להדליק את המשואות אפילו לאחר שביטלו חכמים את הדלקתן. ה"קרבן עדה" (המפרש את הירושלמי) מסביר שאנשי צפת פשוט אהבו להדליק מדורות - אולי כאן המקור הקדום של מנהגי הדלקת מדורות בל"ג בעומר, אותם התחילו אנשי צפת? חשיבותה של צפת מתחזקת כאשר הצלבנים שכובשים אותה בונים בה את המבצר הגדול ביותר בארץ. גם תחת הממלוכים צפת ממשיכה להיות בירת הגליל. בתקופה זו נבנה "בית הכנסת אליהו הנביא", המוכר כבית הכנסת האר"י הספרדי, וישבו בעיר גדולי המקובלים. בסוף המאה ה-18 החלו להגיע אל העיר השיירות הראשונות של תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי הגר"א, אך צפת סבלה הרבה ממגפות ורעידות אדמה, והיא נחרבה כליל. ארבעה ימים לפני הכרזת המדינה, צפת נכבשה על ידי הפלמ"ח והערבים ברחו. בצפת והאזור קבורים עשרות צדיקים - ביניהם האר"י הקדוש, בניהו בן יהוידע, רבי נחום איש גמזו, רבי פנחס בן יאיר (חמיו של רבי שמעון בר יוחאי), בנימין הצדיק, הושע בן בארי, חנה ושבעת בניה, רבי שלמה אלקבץ, רבי יהודה בר אילעי, רבי יוסף קארו, ומאז צפת נחשבת לסמל תורת הנסתר, ובימינו גם מרכז המוזיקה החסידית.
 
מבט לאחור – מצפת אל עומק הקבלה
"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות... ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף... והוא הנקרא אור אין סוף... וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים... צמצם האור ההוא ונתרחק..." ספר "עץ חיים", רבי חיים ויטאל עפ"י האר"י הקדוש, צפת לפני כ-400 שנה.
 
בהמשך הדרך - תורת הנסתר מול תורת הנגלה / הרב יוני לביא
"ספר הזוהר", "קבלה", "תורת הסוד". יש משהו קסום ומסתורי אפילו בלומר את המילים האלו. אנו מרגישים בתוכנו יראת כבוד מפני משהו גדול ומרומם שלוקח אותנו למקום גבוה מעל מציאות החיים הפשוטה.
למרבה הצער, לא מעט רמאים ושרלטנים מנצלים את האמון שאנשים נותנים בעולם הסוד כדי לגבות כספים תמורת הדרכות סרק משונות. יש אנשים המחפשים קיצורי דרך או מעדיפים שמישהו יחסוך להם התלבטויות בהכרעות החיים, וחושבים שתורת הקבלה תקפיץ אותם ישר אל המסקנה הסופית מבלי צורך להזיע ולהתייסר בדרך לשם.
זוהי כמובן טעות מרה, וחבל שרבים כל כך נופלים בפח. תורת הנסתר לא נועדה כדי לחולל קסמים ובוודאי שלא לעשות עבודה קלה לעצלנים. היא חושפת את הרובד הפנימי, העמוק יותר, של התורה הנגלית ושל המציאות הנראית לעין. כמו שלאדם יש גוף ונשמה והדמות שאנו פוגשים ומשוחחים איתה היא רק קצה קרחון מאישיות שלימה שיש לה גוף, נפש, מודע ותת-מודע, רוח ונשמה, ואינספור רבדים מעבר לקליפה שאנו רואים. כך גם בתורה ובחיים יש עומקים וסודות וצדדים נסתרים שאנשים נוטים להחמיץ.
לפני כשבע מאות שנה החל להתפרסם בספרד "ספר הזוהר" המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי ונחשב לספר המרכזי של תורת הסוד. התורה הזו מכונה גם "קבלה" כיוון שהיא עוברת במסורת מדויקת מרב לתלמיד שמקבל ממנו. רובנו לא מקובלים גדולים ולא בטוח שנזכה לגלות בקרוב את הסודות העמוקים של הבריאה. יחד עם זה יש משמעות להכרה בתורת הנסתר בכמה דברים:
א. להפנים בתוכנו את העובדה שמה שנראה לעין אינו הכול. צריך להיזהר מלשפוט אדם או מעשה במבט חיצוני ולמהר להחליט ולתייג מי הוא ולמה הוא שייך. מה שראינו הוא רק צד אחד, מימד מסוים ולא בטוח העיקרי, בעומד מולנו.
ב. להבין שהתורה היא אינסופית. כמה שנלמד ונעמיק, עדיין יש רבדים נוספים ומשמעותיים שטרם הגענו אליהם ועלינו להמשיך להתאמץ ולחפש.
ג. לא להתבלבל ולא להתפתות למי שיציע לנו לדלג ולעקוף כדי להגיע אל סוף התור. תורת הנסתר לא באה להקל על החיים אלא להעמיק אותם. לא לדלג על מכשולים אלא להבין את פשרם. לא לחסוך התלבטויות אלא להבין טוב יותר את משמעותן והשלכותיהן.
ד. אחרי כל זה לזכור שמה שאמור להנחות אותנו בהתנהלות בחיי היומיום זהו דווקא עולם ההלכה. הוא זמין, בהיר ומדויק. הנהירה אחר "הדרכות קבליות" ואפילו כאלו שבאות ממקורות של אמת, לא בהכרח נצרכת, ולעיתים אף מרחיקה ומבלבלת.
מי שבכל זאת חשקה נפשו לטעום מ"גן העדן האבוד" יוכל לנסות את כוחו בלימודי אמונה, חסידות ותורת הרב קוק, שלעיתים "מתרגמים" יסודות ורעיונות מתורת הסוד לתובנות נגישות ומובנות יותר גם עבורנו.
 
 

זוהי ארצנו – על המקטע השביעי של שביל ישראל: מנחל עמוד תחתון לטבריה עילית
 
הישוב ארבל, הוא מהעתיקים שבארץ, ונזכר לראשונה בתנ"ך בספר הושע. במצוק ארבל מערות רבות, חלק מהן טבעיות וחלק נחצבו בידי אדם. בתקופת בית שני, השתמשו בחלק מהמערות לביצורים עם מחילות קישור, מעברים, קירות מגן ומאגרי מים - המכלול יצר למעשה מבצר חזק, חצוב במצוק, שדרכי הגישה אליו מצומצמות וניתנות לשליטה מצד המתבצרים. בתקופת המרד נגד הורדוס במאה ה-40 לפני הספירה, התבצרו במצוק מורדים יהודים, תומכי אנטיגונוס, והארבל נהיה למעוז ההתנגדות לצבאו של הורדוס. אף בהתחלת המאה ה-17 נוצלו מערות אלה כמבצר על ידי השליט הדרוזי פחר אל דין.
ארבל היה ביתו של ניתאי הארבלי - אב בית הדין הנמנה בין "הזוגות" בזמן בית שני. בית הכנסת ארבל נבנה בסביבות המאה השלישית לספירה, בצורת "באסיליקה" (אולם תווך ושתי סיטראות), והיה בן שתי קומות שהתנשאו לגובה של כ-15 מטר. הכניסה לבית הכנסת הייתה מכיוון מזרח, ופתחו נחצב כולו מאבן אחת. בדרום בית הכנסת ישנה גומחה המיועדת לארון הקודש, לכיוון ירושלים. בקיר הצפוני ישנו ממצא ייחודי: אבן חלולה עם פתח אחד הפונה החוצה ופתח אחד פנימה, ובחלל שבאמצע נמצאו מטבעות – נחשתם נכון! זו קופת הצדקה העתיקה ביותר!
הר ארבל עשיר בצמחיה, בה זנים נדירים נדירים, למשל:  דרדר נאה, שושנתית משורטטת ועוד. גם בעלי חיים נדירים חיים במצוק, כמו סגורית הארבל – שבלול החי רק על הארבל ולא בשום מקום אחר, ובחורף ניתן לצפות בציפור הנדירה כותלי, המגיעה מהרי אירופה המושלגים.
 
מבט לאחור – מבקעת ארבל עד ל"אילת השחר"
 
"רבי חייא רובה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכים בהדא בקעת ארבל בקריצתא ראו אילת השחר שבקע אורה, אמר רבי חייא רובה לרבי שמעון בן חלפתא בר רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא (לאט, לאט וצריך הרבה בטחון בה' שהיא תצליח) כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר". (תלמוד ירושלמי, מסכת יומא פרק ג, הלכה ב)
 
בהמשך הדרך - ריאליות מול ביטחון בה' / הרב אילן צפורי
 
ביטחון בה'? בוודאי שמעת. האם יישמת אי פעם באמת? אתה לא מבין את השאלה? ברור שאתה בוטח בה' (בדרך כלל)? אני שואל האם הצלחת אי-פעם לבודד את "רכיב" עבודת ה' זה, באופן שהוא נראה ברור בעיניך כך שתוכל ליישם אותו? הרי כשאתה מסוגל לפעול על מנת להשיג את מבוקשך, את פרנסתך וכו', אתה חייב לפעול בעצמך עם כל ההשתדלות שלך, ולא די באמונה שה' יעזור (ואז לא צריך לכאורה בטחון בה'). וכאשר אתה תקוע לגמרי, במצב קשה ואיום, ממילא לא נשארת לך אלא האמונה שה' יעזור. כאשר הפתרון המוצע (גם על ידי הרופאים) הוא "ה' יעזור", אז גם הכופר הגדול ביותר נוטה להאמין... (ואז האם זה באמת ביטחון בה'?). אז מה זה בטחון בה'? מתי זה בא לידי ביטוי? האם זו רק הרגשה שאין לה יישום מעשי? לכאורה הריאליות של החיים יכולה לבטל לגמרי את האמונה שה' מתערב במציאות. שלא נדבר על ההרגל להסתדר תמיד לבד ולהתמודד עם כל המכשולים בכוחות עצמך, שפשוט לא מביא לידי צורך לסמוך על השמיים. צריך להבין שהשאלה איננה מה עושים בעקבות הביטחון בה' אלא איך בוטחים בה' בעת העשיה. אין בין הבוטח בה' לבין מי שאינו בוטח אלא הרוגע הנפשי בעת עשיית המעשה (או אי-עשיית המעשה כאשר אין מה לעשות). ואל תחשוב שצמצמנו את הביטחון בה' לתכונה פסיכולוגית של שליטה עצמית וקור רוח, כי זה הרבה יותר מזה... זהו מדד של גודל האישיות. אנשים נולדים שונים בתכונותיהם – אחד הינו קר-מזג, אחד חמום, אחד מלא פחדים ובעל דמיון פרוע שרואה סכנות עורבות בכל פינה, אחד פתי הנכנס למקום סכנה ללא דעת... המשותף בין כולם הוא שכולם מחויבים לפתח בטחון בה', מי שאין לו פחד כלל, אינו בהכרח בוטח בה', ומי שמלא פחדים אינו בהכרח לוקה בחוסר ביטחון - שניהם חייבים להאמין שהכל מאת ה' ושצריך לבחור במעשים התואמים את המציאות ואת מוסר התורה. שניהם חייבים להבין שאין דילמה "ריאליות מול אמונה", אלא, לאחר הבחירה המציאותית, הכל מאת ה' - כפי שהגדיר החזון איש שהבטחון בה' איננו להאמין שלא יקרה לי שום דבר רע, אלא להאמין שלא יקרה לי שום דבר שאינו מושגח על ידי ה'... למעשה אנו צריכים להיזהר משני עיוותים – הראשון הוא כאשר הבטחון בה' הוא זה שקובע מה לעשות, כאדם האומר "לא משנה מה אעשה, ה' אוהב אותי ושומר עלי", והשני הוא כאשר העשיה והיכולת משכיחות את ההשגחה, כאדם האומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
 

זוהי ארצנו – על המקטע השמיני של שביל ישראל: מטבריה לאתר ירדנית
 
טְבֶרְיָה נוסדה בשנת 20 לספירה, על ידי אנטיפס בנו של הורדוס, ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. במהלך המאה השלישית לספירה, עברה לטבריה הסנהדרין, ובמשך הזמן טבריה הפכה למרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. בטבריה נחתם התלמוד הירושלמי. פעלו בה גדולי ישראל, ביניהם: רבי עקיבא, ר' יוחנן, ריש לקיש, ומאוחר יותר פייטנים כגון אלעזר הקליר. את הניקוד הטַבְרָנִי, שנחשב לשיטת הניקוד התקנית בשפה העברית, פתחו בעלי המסורה אהרן בן אשר ומשה בן נפתלי שחיו בטבריה במאה ה-10. ובשנת ד'תר"פ (920) נכתב בעיר ספר התנ"ך המפורסם - "כתר ארם צובא". כתב יד זה נחשב לנוסח המדויק ביותר של התנ"ך. הספר עבר נידודים בין קהילות יהודיות בעולם – ירושלים, קהיר וחלב, שם הוא נעלם לעשר שנים, עד שהגיע "הכתר" חזרה למדינת ישראל ונמצא בהיכל הספר בירושלים. באמצע המאה ה-16 הגבירה דונה גרציה נשיא, ממשפחת אנוסים מפורטוגל שחזרה ליהדות, ניסתה להחיות את היישוב היהודי בטבריה, אבל ממפעלה לא נשאר שום שריד.
בשנות ה'תק"צ (בשנות ה-30 של המאה ה-18), שליט הגליל דאהר אל עומר, שטבריה היתה בירתו, מינה את הרב חיים אבולעפיה, מצאצאי רב העיר טבריה, לחדש את היישוב היהודי בעיר - חומת העיר מתקופה זו עדיין עומדת. בשנת ה'תקצ"ז (1892) היתה רעידת אדמה גדולה שהחריבה את העיר, ורבים מתושבי העיר נהרגו. במסגרת העלייה הראשונה והשנייה, הוקמו באזור יישובים חקלאיים עבריים. ישובים אלו הביאו לצמיחה כלכלית וחברתית ופיתוח אמצעי תחבורה, כהקמת תחנת הרכבת "צמח". במסכת ברכות של התלמוד הבבלי, מדווחים רב אמי ורב אסי על שלושה עשר בתי כנסת בטבריה. עד כה נמצאו ארבעה - המפורסם מביניהם הוא של חמת טבריה, עם פסיפס מרהיב.
 
מבט לאחור – מטבריה לבני ישראל המלאים מצוות כרימון
"רקת זו טבריא ... ולמה נקרא שמה רקת שאפילו ריקנין שבה מלאין מצות כרמון. רבי ירמיה אמר רקת שמה ולמה נקרא שמה טבריא שיושבת בטבורה של ארץ ישראל. רבה אמר רקת שמה ולמה נקרא שמה טבריא שטובה ראייתה". (תלמוד בבלי מגילה ו ע"א)
 
בהמשך הדרך: עשיית מצוות מול עשיית מה שבא לי / הרב יוני לביא
אין כמו צמד המילים "החופש הגדול", כדי להדליק אור בעיניהם של תלמידים ולגרום להם להתרגשות וציפיה. אך האמת היא שגם למבוגרים המושג "חופש" רלוונטי ביותר. אין אדם שאוהב שכופים עליו. הרצון להיות משוחרר וחופשי הוא מאפיין יסודי של כל אדם באשר הוא.
על רקע זה המושג "מצוות" עשוי להיראות זר ומאולץ. מדוע שאכפיף את עצמי לאיזשהו צו חיצוני שמגיע מלמעלה? למה שאסכים לשעבד את חיי, רצונותיי ודחפיי הטבעיים, למערכת כללים שלא תמיד מובנת לי ולא בהכרח קלה ליישום?
הטענות הללו בהחלט מוצדקות כאשר מדובר בגורם זר שבא להכפיף את האדם תחת מרותו ולנצל אותו לטובת מטרה חיצונית. במקרה כזה זעקת החופש היא אמיתית ומתבקשת.
אך לא כך הדבר כאשר מדובר במערכת חוקים וכללי חיים שמגיעים מיוצר החיים. כאן לא מדובר בגוף זר החודר מבחוץ ומשתלט על המערכת, אלא בסדר התנהלות התואם את הטבע הפנימי של הנשמה. יש חוקים לטבע, יש חוקים להיסטוריה, ובוודאי שגם ליצירה המופלאה ששמה אדם חייבים להיות חוקים דרכם יוכל לכוון את חייו ולממש את עצמו.
האם אין הם משעבדים ומגבילים אותו? האם הם לא מונעים ממנו חיים "זורמים" ומשוחררים לפי מה ש"בא לו"?
התשובה היא כן ולא. המצוות מכוונות את האדם לדרך חיים מסוימת שלעיתים לא מתאימה לדחפים, לרצונות ולנטיות הטבעיות שמקננות בו. אך באדם יש רובד עמוק יותר מאשר זה הפשוט, הנגלה לעין, החייתי לעיתים. יש בתוכו גם נפש רגישה עם רצון לחיים של עומק ומשמעות, מעבר לכאן ולעכשיו. יש לו מצפון וערכים שלמענם הוא מוכן אף לשלם מחירים. ומעל הכל יש בתוכו "נשמה" – חלק רוחני, צינור של קשר עם האלוקים. הרצון של האדם להרים את החיים מהגובה של "בא לי עכשיו" והנכונות שלו להיפתח למימדים עמוקים יותר במציאות, משדרגת את החיים והופכת את האדם מחיה משוכללת ליצור שנברא בצלם א-לוקים.
מי שיצליח לכוון את חייו לגובה הנכון יגלה עד כמה הבחירה הזו רלוונטית באינספור תחומים אחרים. האם בשעה שתיים בלילה כשהתינוק שלך בוכה "בא לך" לקום ולהאכיל אותו או להחליף לו חיתול? האם כשבת הזוג מבקשת ממך משהו שחשוב לה, אך בעיניך הוא מיותר ומעיק, האם תענה "לא מתחשק לי" או שאולי האהבה שבך תגבר?
שוב ושוב ניתקל בדילמה ובבחירה באיזה גובה אנחנו רוצים לחיות. של "רוצה" או של "צריך", של "מתחשק" או של "אמיתי".
כמובן, שהשאיפה שלנו אינה לחיות כל הזמן בתחושה של ניגוד פנימי. לא פעם המימדים השונים מתלכדים ואם נצליח למצוא את הדרך לחבר בין המשיכה החיצונית לבין הדבר הנכון והאמיתי – עדיף. אך גם כשלא, חשוב לכוון את ה- WAZE של החיים שלנו לרמה הגבוהה יותר.
 

זוהי ארצנו – על המקטע התשיעי של שביל ישראל: מהירדן לתבור
 
  • היא הימה המתוקה הנמוכה ביותר בעולם - המפלס שלה משתנה ונמצא סביב ל-210 מטרים מתחת לפני הים. הכנרת מספקת כ-25% מצריכת המים בישראל. בעבר, עד שהתחילו להתפיל מים, היא סיפקה 40% מצריכת המים, וכבר בזמן המשנה נוצלו מי הכנרת למקור איזורי של מי שתייה. לכנרת יש מפלס מקסימלי (208.8-) שמעליו אסור שיעלו המים מחשש להצפה, ואילו "קו אדום תחתון" (213-), שמתחתיו אסור לשאוב, מחשש לפגיעה במערכת האקולוגית של הסביבה ובאיכות המים. מבחינת טכנית, לא ניתן לשאוב ממפלס הנמוך מ־215.5-, מכיון שמפלס המים יורד מתחת לצינור השאיבה. השם כנרת, מופיע כבר בספר במדבר, ויש אומרים ששם זה בא מן המילה "כינור", משום צורתו של האגם – צורת נבל (= כינור במקרא). התלמוד במסכת מגילה שִייך את הכינור לכנרת לא בגלל הצורה אלא דוקא בגלל הצליל - "ולמה נקרא שמה כנרת, שמתוקים פירותיה כקול הכינור". במשנה, בתלמוד ובתוספתא הכנרת נקראת "ימה של טבריא" או "גינוסר", על שם בקעת גינוסר הסמוכה אליה, כנראה על מנת לא להזכיר את שמו של האליל הכנעני‏ הנקרא "כנרת". על פי המסורת, בארה של מרים נמצא בים הכנרת, מול החלונות של בית הכנסת העתיק‏. כל מפעל ההתיישבות הציונית השיתופית התחיל באיזור הכנרת. באיזור זה הוקמה דגניה – הקיבוץ הראשון, וכן חוות כנרת - החווה החקלאית הראשונה, שאנשי מושבים רבים החלו את הכשרתם בה, כדוגמת אנשי נהלל, שהיה מושב העובדים הראשון.
 
 
מבט לאחור – מטבריה לבארה של מרים
 
"אמר רבי חייא: הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים. אמר רב: מעין המיטלטל - טהור, וזהו בארה של מרים". (תלמוד בבלי שבת לה ע"א)
 
בהמשך הדרך - חופש הביטוי מול פגיעה בזולת / הרב מאיר גואטה
"אם לא יפרסמו לנו את כל המקרים המזעזעים איך נדע להיזהר"? "זכות הציבור לדעת נועדה להגן על האזרחים!"
בסיסמאות כאלו ואחרות מנסים להסביר ו"להכשיר" לנו את המנהג הקלוקל של פירסום והתעסקות בכל המחלות החברתיות, השחיתויות והמעשים האכזריים שמתרחשים לצערנו והכל - "לשם שמים" כדי ליצור חברה מתוקנת ובריאה...
ותכל'ס למה לא? האם עדיף לטמון את הראש באדמה או לטאטא מתחת לשטיח?
חז"ל רמזו לנו את גישת התורה בעניין בפרשת עיר מקלט, שם התורה מצווה "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ", והסבירו חז"ל  שיש מצווה לשים שלטים, והכוונה בכל צומת ובכל דרך, כדי שהרוצח בשגגה יגיע במהירות האפשרית לעיר המקלט לפני שיתפס על ידי גואל הדם... אבל חז"ל נתנו טעם נוסף לשילוט - למנוע פטפטת מיותרת! נדמיין לעצמנו אדם שרצח בשגגה באזור ערד, עיר המקלט הקרובה ביותר היא חברון במרחק של כארבעים קילומטרים, והוא מתחיל לברוח ושואל אנשים בדרך איך מגיעים לעיר מקלט? ישר מתחילות השאלות – "מה קרה בדיוק"? "ואיפה פגעת בו"? וכמה דם נשפך... ועצם ההתעסקות מעוררת יצרים אפלים ויתרבו רוצחים בישראל! ולכן דואגים שהרוצח בשגגה יוכל להגיע במינימום מגע עם שאר העם, כי לפעמים זכות הציבור היא לא לדעת.
בשנים האחרונות התעוררו אנשי חינוך ופסיכולוגים להבנה הזו, לאחר שבתקופה קצרה נרצחו מספר ילדים על ידי הוריהם, וזה לאחר שברצח הראשון היתה "חגיגה" תקשורתית שלא חסכה מאיתנו אף פרט מהמעשה הנתעב והזוועתי... ולאחר שזה גרר עוד מעשים מזעזעים, התעוררו אותם מלומדים והבינו עד כמה זכות הציבור לא לדעת ולהחשף אל כל הרוע.
גם במישור הפרטי של בין אדם לחברו יש ליישם עקרון זה. ישנם אנשים שמתגאים בכך שהם מדברים "דוגרי", אומרים את כל האמת בפנים, בלי "להתיפייף", ושבזה הם טובים מאותם פחדנים שעוטפים כל הערה במילים יפות...
אבל האמת הפוכה. המילה דוגרי מזכירה "דגר" (Dagger-פגיון), חרב קצרה באנגלית. כי דיבור כזה רק דוקר ופוצע את האדם שמולך ולא מקדם אתכם לשום מקום. זהו סוד ה"עיגולים" לעומת ה"יושר", בזמן שהיושר נכנס ישירות ושובר כל מה שבדרכו, העיגולים מקיפים סביב עד שהחומות נמסות מאליהן...
ההתעסקות ברע צריכה להתבצע על ידי הגופים המוסמכים לכך, וגם זה בחכמה ובעדינות. ולנו האזרחים מן השורה, כדאי לעדן קצת את הביקורתיות הכללית והפרטית, ובנעימות ונחת נשנה ונתקן עולם במלכות ש-ד-י!

זוהי ארצנו – על המקטע העשירי של שביל ישראל: מהתבור למשהד
הר תבור נקרא על שם העיר התנ"כית ששכנה עליו. יש המפרשים תבור מלשון טבור, משום שהוא בולט באיזור סביבו. ההר שימש כגבול לשלושה שבטים - זבולון, נפתלי ויששכר. מיקומו על צומת הדרכים ומבנהו הבולט מעל סביבתו, הקנו לתבור ערך אסטרטגי, ומלחמות נערכו בסביבותיו בתקופות שונות בהיסטוריה, וניתן לזהות בו שרידי ביצורים.
בתקופת השופטים, במלחמה נגד יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא, הלוחמים משבטי ישראל התכנסו בתבור וממרומי ההר, בהנהגת ברק ודבורה, הסתערו על הכנענים הערוכים בעמק, עד שהביסו אותם בנחל קישון.
בתקופת הכיבוש הרומי, אספסיאנוס שלח את פלצידוס לפקד על צבא של שש מאות רוכבים, כדי להלחם במורדים. כיון שלא יכל לעלות על ההר התלול עם חילו, הוא קרא למתבצרים לרדת אליו על מנת לנהל משא ומתן. היהודים ירדו - אך למעשה זו היתה תחבולה, והם תקפו את הרומאים. הרומאים נמלטו, אך כשהגיעו לעמק הרחק מההר, פנו לאחור ותקפו חזרה את היהודים, הרגו רבים מהם ומנעו מהנותרים לחזור אל ההר. לבסוף גם הנצורים על ההר נכנעו לפלצידוס, כאשר נגמרו להם המים.
בה'תקנ"ט (1799) בעת מסע נפוליאון בארץ ישראל, נערך קרב בעמק שבין הר תבור וגבעת המורה, שבו גבר כוח צרפתי של כ-4,500 חיילים בפיקוד נפוליאון והגנרל קלבר, על כוח ממלוקי של כ-20,000 חיילים.
בתחילת מלחמת העצמאות, כבשה חטיבת גולני את הר תבור.
 
מבט לאחור – מהר תבור להר סיני
"ר' נתן אומר כיון שביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בא כרמל מאספמיא, ותבור מבית אלים... זה אומר נקראתי הר תבור, עלי נאה שתשרה שכינה לפי שאני גבוה מכל ההרים ולא ירדו עלי מי המבול. וזה אומר אני נקראתי הר הכרמל, עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני נתמצעתי בתוך, ועלי עברו את הים. אמר הקב"ה כבר נפסלתם לפני בגבהות שיש בכם, כולכם פסולים לפני... אין רצוני אלא בסיני שהוא שפל מכולכם. שנאמר מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, וכתיב כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע...". (מדרש תהלים מזמור ס"ח)
 
בהמשך הדרך - מימוש עצמי מול הקרבה עצמית / הרב חגי לונדין
לא פעם אנו מוצאים את עצמנו קרועים בין טובתנו האישית ובין טובת הכלל. הדילמה יכולה לעלות בתור התלבטות האם לבחור תחום מקצועי שיש לנו אליו נטייה וכישרון או דווקא תחום אידיאלסטי? האם להתחתן עם בן זוג אליו אנו חשים משיכה ואהבה או לחפש דווקא בן זוג "צדיק"? וכן הלאה. מהו אם כן המקום שיש לתת לנטייתנו האישית? או במילים אחרות – האם "מימוש עצמי" הוא דבר חיובי?
התשובה העקרונית היא בהחלט כן! הרב קוק (מאמרי ראי"ה, עמ' 20) מסביר כי התביעה המוסרית הפשטנית, הדורשת מן האדם להקריב את אושרו למען הזולת, נובעת מתוך תפיסת עולם כי יש "אני" ויש "אחר". העולם, בהסתכלות חיצונית, מורכב מפרטים רבים המפורדים זה מזה ועל כן טובת האחד אינה בהכרח טובת השני. אי לכך, לעיתים, עלי לגרוע מטובתי האישית במידה וישרת הדבר את צרכי הכלל. אולם, אומר הרב קוק, מבט עמוק מבחין כי המציאות כולה, על כל מורכבותה, איננה אוסף של פרטים טכניים הנפרדים זה מזה, והמנצלים זה את זה אלא פועל יוצא של נשמה אחת. בעת בה פרט מסוים במציאות ממצה עצמו עד תום - המציאות כולה מתאשרת ומשתלמת. כדוגמת המערכת הפיסיולוגית של גוף האדם, הבנויה באופן אורגאני ובעת בה נפגע איבר אחד (או לחילופין פועל את פעולתו מתוך בריאות ו"מממש" עצמו באופן מלא) - הגוף כולו חש בזאת, כך גם המציאות בכללה. במילים אחרות, באדם מקננת תחושה פנימית, צודקת, כי בעצמיותו האישית טמון היש כולו ורעיון האגו הפרטי שלו מבטא למעשה "אנוכיות עליונה" - ראויה, צודקת ומוסרית - "אנוכי ד' אלוקיך" (שמות כ, ב).
בהתאם לזאת השגת הקדושה האידיאלית על פי המוסר היהודי (בניגוד לזה הנוצרי), איננה תובעת הקרבה עצמית אובדנית הממעיטה את החיים הפרטיים של האדם, אלא אדרבה - קדושה ישראלית כוללת בתוכה אף מימוש עצמי, אושר אישי וחופש אינדיבידואלי מוחלט.
אבל לא להתלהב יותר מידי. כל האמור לעיל מתייחס למישור העקרוני-רוחני. בעולם הזה, המצומצם והמוגבל, טובתנו האישית מתנגשת לא פעם עם טובת הכלל, ומכיוון שכך אנו נדרשים לעיתים להקריב את סיפוקנו העכשווי לצורך אידיאל עליון ורחוק יותר שכעת (!) איננו חשים ממנו תחושת מיצוי וסיפוק. אולם הנגזרת מן העיקרון הרוחני היא שיש לשאוף לאחד כמה שניתן בין הטובה האישית לבין טובת המציאות. אם נחזור לדוגמאות שציינו בתחילת המאמר נאמר כי בוודאי מוטל על האדם לבחור מקצוע המועיל לחברה, מצוי בגבולות ההלכה וכו' – אולם יחד עם זאת, חייב הוא להתחשב, כמה שניתן, בהתאמתו ונטייתו לאותו מקצוע; על אותו משקל, ברור ששיקול מרכזי בבחירת בן זוג יהיה מעמדו הרוחני, אולם ללא אהבה ומשיכה הדדית – הקשר לא יצלח. לסיכום, מימוש עצמי הוא דבר נפלא והכרחי, בתנאי שמבינים שהעצמי והכלל הם מאוחדים במהותם, וגם אם בעולמנו הם מגיעים לעיתים להתנגשות, ההבנה הרוחנית מאפשרת לרכך את החיכוך ולהחליט החלטות מאוזנות יותר. 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת