תנועת אנשי אמנה 
 
חוברת היסוד
הקמת "תנועת אנשי אמנה"
 
ביום ה' באייר, כ' לעומר (יסוד שבתפארת), שבעים שנה להקמת מדינת ישראל, התכנסנו כאן בתוככי חומות עיר הקודש על מנת להקים את "תנועת אנשי אמנה".
הגאון מווילנא, שבמהלך נסיונו לעלות לארץ ישראל עלה לדרגה דתפארת, בבחינת משה רבינו, בחזרתו החל לשלוח את תלמידיו, בבחינת יהושע, לכבוש את הארץ. תלמידי הגר"א ותלמידי הבעל שם טוב הצליחו לפתוח את קו הרחמים של בניין ציון בערב ראש השנה תק"ע בשופר גדול לחירותינו, בהגעת שיירת העולים הראשונה לציון. 
בעקבות מסירות הנפש של ראשוני העולים, שהחלו לבנות את היסוד על פי תורת משיח בן יוסף המובאת בספר קול התור, החלה תנועת ההמונים של הציונות.
הציונות, שהקימה את מדינת ישראל, בנתה את יסוד הקיום הגשמי של האומה הישראלית, ויצרה מציאות המאפשרת להקים את כל מוסדות הרוח של האומה.
החברה הישראלית צמחה וגיבשה לעצמה חוסן לאומי ורוח חברתית ותרבותית של אומה חיה וקיימת. יחד עם זאת, רוח האומה שהיא רוח ה', לא הצליחה עדיין להצמיח "אנשי אמנה" בהמוניהם, ולכן החברה הישראלית סובלת מחוסר אחדות שמסכן את עצם קיומה.
כתוב בקול התור: "אחד האמצעים העיקרים לקיומה של כל עבודתנו הוא הקמת אנשי אמנה, על פי חז"ל (שבת קיט, ע"ב) כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה. להקים אנשי אמנה בכל השלמות בעיר קדשנו כי בלעדי זאת אין שום ערך לכל עמלנו ופעלינו ח"ו...". 
אנשי אמנה הם אנשים שצדקותם הפרטית מתבטאת בהשתייכותם לכלל האומה, על פי "שבעה תיקוני צפנת פענח" של ספר קול התור.
מטרת "תנועת אנשי אמנה" היא להפיץ את רעיון אנשי האמנה ברבים, לעודד את ההמונים ללמוד את עקרונותיו וליישמם בחיי היום-יום.
השלב הראשון להשגת היעד הנעלה הזה הוא העמקת הלימוד ביסודות שהניח הגאון מוילנא בספר קול התור, הרחבתם ותרגומם לעניינים ממשיים שיוכלו להופיע בגוונים רבים (בקרב כל זרמי היהדות הנאמנה לדבר ה') ויחלו לשנות את הלך הרוח החברתי במדינת ישראל.
בשלב השני, חברי "תנועת אנשי אמנה" יפעלו להפיץ עקרונות אלו ברבים, על ידי יצירת מעגלים של הזדהות לרעיון והבנת הצורך ליישמו על מנת לתקן את רוח האומה.
מתוך ענוה ומתוך דבקות בעיקרון של "אבן בוחן" (המוסבר בקול התור), ומתוך ידיעה שכל שלבי הגאולה מונעים על פי העיקרון של "קמעא קמעא", אנו מאמינים שתנועת אנשי אמנה היא תנועה ריאלית, שהשפעתה בחברה הישראלית יכולה להיות ממשית, והיא יכולה לחולל את המפנה הגדול בדרכה של הציונות שתשוב לשורשיה המקוריים ותצמיח רבבות אנשי אמנה לתפארת מדינת ישראל.
 
יום עשרים לעומר: "... שני ימים מסוימים בימי הספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים בעומר ויום הארבעים ושנים בעומר כידוע ליודעי חן (שני הימים האלה נתונים בשילובים של קו הרחמים, כ' בעומר יסוד דתפארת מ"ב בעומר מלכות דיסוד). ועובדה הסטורית מופלאה היא שתלמידי הגר"א ביום העשרים בעומר בזמן תחילת פעולתם הכבירה ביסוד הישוב בירושלים בשנת תקע"ב, אותה שנה שבה הניחו את היסוד של "בית מדרש אליהו" על שם רבנו הגר"א בירושלים, ראו ברוח קדשם שנפתח החלון הראשון במחיצת הברזל להחזרת החיבור של זכות אבות, שהיה נפסק מאז זמן חורבן בית המקדש. תלמידי הגר"א ותלמידי תלמידיהם הבאים אחריהם נצלו את שני הימים האלה להנחת יסוד למפעלי קדושה שונים בירושלים" (מדרש שלמה פרק טז).
תוכן 
א. קונטרס אנשי אמנה
    הקדמה (אישית וכללית)
    מבוא
   עקרונות אתחלתא דגאולה
   קבוץ גלויות ואנשי אמנה – (פרק ה אות ב)
   המקור לאנשי אמנה
    אנשי אמנה - שבעת תקוני מעשה,  הבונים את "אנשי אמנה".
   ביאור לשבעת התיקונים
   סיכום
ב. מקורות על אנשי אמנה מתוך קול התור
   בחינות נוספות הקשורות לאנשי אמנה מספר שרביט הזהב
ג. דרושים על אנשי אמנה
   "דרוש חד גדיא"
   "דרוש אנשי אמנה"
ד. הרחבות ל"אנשי אמנה"
ה. תפילת עוד יוסף חי
 
 
א. קונטרס אנשי אמנה מאת הרב בניה ליפשיץ
 
נכתב בח' באלול ה'תשס"ט, בשנה הרביעית לחורבן גוש קטיף ובתי הכנסת, מאתים שנה לעליית תלמידי הגר"א  לארץ ישראל
הקדמה (אישית וכללית)
 
הולדתו של קונטרס זה הוא לפני כשנתיים, כשנתיים לאחר חורבן גוש קטיף, בהכנסו של ילדנו השני נריה דוד נ"י לעול המצוות. רגש ההודאה לרבונו של עולם דחף להוציא משהו שיהיה בו כדי לעורר ולברר בעניני גאולת ישראל.
זכינו להוציא חוברת שנקראה "אמונה בטחון וחיים בארץ ישראל". החוברת כללה בירורים שקשורים לארץ ישראל, למסירות נפש, ולאמונה ובטחון בעת צרה. הדברים נכתבו בעיצומם של ימי תפילה ותקוה שהקב"ה יחוס על עמו ועל נחלתו, וישאיר בבניינו את גוש קטיף על תושביו ויישוביו. 
לא זכינו, עם ישראל לא זכה, ויצאנו לגלות מחבל ארץ שכבר זכה ליישוב ולגאולה. האמונה והבטחון במהלך גאולתם של ישראל, ובהשגחה האלקית ממשיכים להיות איתנים בהיותם ערכי נצח אלוקיים, אולם הננו נדרשים להרבה התבוננות, הקשבה והעמקה. השאלה התמידית היא "מה ה' אלוקיך שואל מעמך" והתשובה גם היא נצחית "כי אם ליראה". אולם יראת שמים בכל דור מתיישמת לפי הקול האלוקי הקורא דרך המאורעות לעם ולאדם. והתפילה היא להשכיל  מה ה' שואל מעימנו בעת הנוראה הזו, שעם ישראל וארץ ישראל עוברים טלטלות כבדות.
מתוך מחשבות אלו נכתב קונטרס זה, סביב דברי ר' הלל משקלוב תלמיד הגר"א בספרו "קול התור", שם הוא מגולל את מהלך הגאולה כפי שלימד וחזה אותו הגר"א.
שמו של הקונטרס "אנשי אמנה", מתוך הבנה שערך מרכזי זה בתורת הגר"א מקבל משנה חשיבות בתקופתנו.
את המחשבות הנ"ל לא זכינו לממש בעת "בר המצוה", והנה באה ההזדמנות לשלם את חובנו זה לכבוד מאורע מיוחד הקושר אותנו באופן עמוק ופנימי הן לגירוש והן לספר "קול התור".
סיומו של הגירוש ועומק החורבן אירע בתאריך ח' אלול ה'תשס"ה, היום בו יצא צה"ל מגוש קטיף וצפון השומרון. ביום זה הגלה עם ישראל את עצמו מארצו, בו ביום הוחרבו וחוללו הרבה מבתי הכנסיות. 
להבדיל, בבחי' "זה לעומת זה", יום זה הוא גם התאריך של העליה הראשונה משקלוב לארץ ישראל בהנהגתו של ר' הלל משקלוב, כאשר בח' באלול ה'תקס"ט, לפני מאתים שנה, הגיעה השיירה לצפת.
לקראת תאריך מיוחד זה, זוכים אנו להוציא קונטרס קטן, שמטרתו לעורר את המודעות ואת הלבבות למשנת הגאולה של הגאון מוילנא ותלמידיו בכלל ולעניינם של "אנשי אמנה" בפרט. אנחנו השתדלנו להרחיב ולפתח בעזרת מקורות נוספים, בבחי' "תן לחכם ויחכם עוד", ואידך זיל גמור. ואם דברים אלו אכן יעוררו ויגרמו לעיסוק ולהתקדמות במימוש ערכי גאולה יסודיים אלו, והיה זה שכרנו.
ביציאתנו מפתיחה זו נודה מעומק הלב לבית מדרשנו בישיבת "ההסדר נוה דקלים", אשר שוכנת לאחר הגירוש בעיר אשדוד, ולעומד בראשה הרב דוד גבריאלי שליט"א, אשר הרוח המיוחדת השוררת בישיבה, רוח תורת ארץ ישראל והתחברות לעם ישראל הם ודאי תורמים רבות ונותנים את הכח לעסוק בתורת הגאולה (כולל לימוד יומי בספר קול התור ביחד עם קבוצת תלמידים), לזכות ללמוד וללמד ובע"ה לקיים, תלמוד תורתך "תורת הגאולה ארץ ישראל ועם ישראל" באהבה.
המודים לקב"ה על העבר הן בבחינת ברכת שהחיינו והטוב והמטיב, והן בבחינת ברכת דיין האמת, וממשיכים להאמין להתפלל ולקוות לגאולה שלמה ולקידוש שמו הגדול. משפחת ליפשיץ נוה דקלים ת"ו, אשדוד, ישיבת ההסדר נו"ד.
מבוא 
ספר "קול התור" לר' הלל משקלוב, קרוב לגר"א ותלמידו, מגולל את משנת הגאולה ע"פ תורת הגר"א. במרכזו עומד ייעודו של "משיח בן יוסף" והקשר למשיח בן דוד ולגאולה השלמה. כאמור במבוא, התכלית היא לעסוק ב"אנשי אמנה". ברור שלמצוי העניין אפשר לכתוב בהרחבה יתרה, ואנחנו לעורר באנו, ביודענו שהמלאכה מרובה, ולא עלינו לגומרה. ואם נתעורר ונעורר ליישום, ונזכה להיות מ"אנשי אמנה" והיה זה שכרנו.
הערה: בתוך הדברים מוזכר ר' הלל ככותב הספר, כאשר לאורך כל הספר רואים כיצד הכל נשאב מתורת הגר"א בעל פה ושבכתב.
 
עקרונות אתחלתא דגאולה
ואלו הם עיקרי דרכי האתחלתא דגאולה המעשית באתערותא דלתתא:
א) קבוץ גלויות ב) בנין ירושלים ג) ביעור רוח הטומאה מן הארץ ע"י נטיעת אדמת הקודש וקיום מצוות התלויות בה, סוד קץ המגולה ד) גאולת האמת ע"י הקמת אנשי אמת ה) קדוש השם ו) גלוי רזי תורה ז) תקון עולם במלכות שדי. (ד,ב)
כאשר מתבוננים בשבעת "דרכי האתחלתא" שמונה ר' הלל רואים ששלושת הדרכים הראשונות הם שייכים לצדדים המעשיים של המציאות, קבוץ גלויות, בנין ירושלים ונטיעה באדמת הקודש. לאחר מכן מדובר על ערכים רוחניים.
במקום אחר כותב ר' הלל שהיסוד הבסיסי של הגאולה "קימעא קימעא" הוא נכון ביחס לכל ערכי הגאולה, כולם מתפתחים קימעא קימעא, כך שגם העניינים הרוחניים אמורים להתפתח קימעא קימעא עם התפתחות הגאולה.
הדברים נכתבו לפני התרחשותם, ודוקא בגלל זה מתעצמים רגשות הלב כאשר רואים את התממשותם בפועל במהלך הגאולה.
הציונות כתנועה לאומית מימשה את הייעודים המעשיים של הגאולה. כאשר הכוחות הקשורים לאמונה ותורה ומצוות שבעם (במרכזם הציונות הדתית) היו שותפים בצד המעשי ויצקו תוכן רוחני כפי כוחם, הן בבתי המדרש בליבון סוגיות הגאולה בעיקר על פי משנת מרן הראי"ה קוק זצ"ל, והן במערכות השונות המעשיות שבמדינה כדוגמת מצוות התלויות בארץ, וכדוגמת קיום שנת השמיטה, ושאר ההבטים הרוחניים וההלכתיים הקשורים למערכות המדינה.
אולם ערכי הגאולה הרוחניים ודאי שהם מופקדים בידי אנשי אמונה ורוח, המחוברים למהלך האמוני הפנימי של  הגאולה, ושליחותם היא לזכות את עם ישראל באותם קומות רוחניות שעם ישראל זקוק להם, ושמוגדרות היטב במשנת הגאולה של הגר"א.
 
 
קבוץ גלויות ואנשי אמנה – (פרק ה אות ב)
כאמור לעיל, כל העבודה של קבוץ גלויות היא הכשרה להקמת "וקיום אנשי אמנה", כדי להגיע לדרגת גאולת האמת וקדוש השם ולתקון עולם במלכות שדי שהיא תכלית הגאולה השלמה. כי בלי קיום אנשי אמנה אין תקוה ח"ו לכל עבודת האתחלתא, כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה. (וכן נאמר בפרק א אות יז: "אנשי אמנה. אחד האמצעים העיקרים לקיומה של כל עבודתנו היא הקמת אנשי אמנה עפ"י חז"ל (שבת קיט) 'כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה' להקים אנשי אמנה בכל השלמות בעיר קדשנו כי בלעדי זאת אין שום ערך לכל עמלנו ופעלינו ועפ"י כל היסודת והתקנות שסדרנו בע"ה)  ודרגת אנשי אמנה באה אך ורק עם שבעת תקוני צפנת פענח, לא רק במחשבה ויחודי הכונות הסודיות אלא גם בשילוב תקוני המעשה הקשורים בהם…".
בדברים תמצתיים אלו מתבטא ר' הלל באופן חריף וחד ביחס להכרחיותם של "אנשי אמנה" – "כי בלי קיום אנשי אמנה אין תקוה ח"ו לכל עבודת האתחלתא". 
מדוע?
מעבר להבנה הפשוטה, שאם ירושלים חרבה בגלל שפסקו ממנה "אנשי אמנה", הרי שבשביל הצדקת בנייתה צריכים שיהיו אנשי אמנה - זה עצמו דורש הבנה, מדוע בגלל זה חרבה ירושלים?
כפי שנראה "אנשי אמנה" זהו מהלך רוחני שבסופו מגיעים לפסגת המציאות של גילוי רוחני והופעת "ייחוד קוב"ה ושכנתיה" שזהו תכלית כל המציאות, וממילא תכלית הגאולה וקבוץ גלויות שהוא התחלת הגאולה. וכך באמת מגדיר זאת ר' הלל לעיל "כל העבודה של קבוץ גלויות היא הכשרה להקמת וקיום אנשי אמנה". ברוחניות תכלית הדבר היא הסיבה המקיימת אותו, ואם התכלית לא מתממשת, הרי אין יסוד לכל המציאות הקודמת לה.
ובאופן יותר מפורט, נראה להלן שענין כללות ישראל הוא עומד במרכז "אנשי אמנה". כל המעבר מגלות לגאולה זהו מעבר ממציאות פרטית ונפרדת של עם ישראל בגלות, למציאות של כלל ישראל בגאולה.
זה תלוי בחזרה לארץ ישראל, כפי שהיה בתחילת כניסתו של העם לארץ ישראל שערבות ישראל התחילה רק לאחר הכניסה לארץ ומעמד כריתת הברית בהר גריזים והר עיבל (סנהדרין מ"ג ע"ב ורש"י). 
וכך כותב  בספר "שערי אהבת ישראל" (עריכה משיחותיו של  האדמו"ר מליובביץ' זצ"ל): 
כל המושג של "קיבוץ גלויות" אינו שייך אלא כאשר ישנם רבים מישראל – ולא מציאות אחת, כי ביחס לדבר אחד לא שייך ענין של קיבוץ ... וכמ"ש "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל". אלא שקיבוץ זה הוא באופן שעושים ממציאות הרבים "קהל גדול" – "קהל" לשון יחיד, ו"גדול" לשון יחיד.
 
המקור לאנשי אמנה
המקור אותו מביא ר' הלל ביחס לאנשי אמנה הוא מאמר חז"ל במסכת שבת, בתוך סוגיא המביאה כמה וכמה סיבות לחורבן ירושלים (*חללו את השבת, *בטלו ק"ש שחרית וערבית, *ביטלו בה תינוקות של בית רבן, *לא היה להם בושת פנים זה מזה, *הושוו קטן וגדול, *לא הוכיחו זה את זה, *ביזו בה ת"ח). הסיבה האחרונה שאומר רבא היא "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" ומסקנת הגמ' שמדובר ב"משא ומתן". 
יש מקום לתמוה מדוע ר' הלל בחר דוקא מקור זה לערך מרכזי על פני שאר הסיבות. יתכן לומר, שכפי שנראה להלן, "אנשי אמנה" זהו ערך כללי ולא פרטי, וככזה תיקונו יביא גם את תיקון שאר הדברים. דוגמא לדבר בתיקון השלישי להלן מובא ש"אנשי אמנה" כולל "קבלת תוכחה" ור' הלל במפורש מזכיר את הגמרא הנ"ל ביחס לתוכחה. ואולי גם העובדה שזוהי הסיבה האחרונה שמובאת בסוגיא מעידה על כך שהיא כוללת. 
תשובה נרחבת לדבר אנו מוצאים בתמצית של דרשה של ר' משה מגיד בנו של ר' הלל משקלוב, המובאת בספר "חזון ציון שקלוב וירושלים" עמ' 133. כאשר היסוד הוא הפסוקים בזכריה ח:  
(יא) "ועתה לא כימים הראשנים אני לשארית העם הזה נאם ה' צבאות". 
(יב) כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה". 
"כלומר שזריעת הארץ ונתינת יבולה וגפנה תהיה על בסיס של שלום ולא רק שלום רגיל אלא 'זרע השלום' שיש לו שורש ויסוד קיים. ו'לא כימים הראשונים' שלא היה שלום מפני הצר היינו צרות העין (כפירוש רש"י זה יצר הרע) וכיצד נגיע למצב שכזה ל'זרע השלום' שיהיה בלי שום עין צרה? - רק 'אם השערים יהיו שקולים וכל המדות שוות', היינו שויון בכל". בהמשך עומד ר' משה על כך שהמקום המרכזי לאנשי אמנה הוא בירושלים, אולם ודאי שלא רק שם. וממשיך וכותב: "ושיהיו 'אנשי אמנה' בכוונ הזו יפלו ממילא כל יתר המכשולים וכל יתר העיכובים האמורים בגמרא בשבילם אין בן דוד בא, ולא יהיה צורך בשופטים ושוטרים האמור בגמרא 'עד שיכלו שופטים ושוטרים בישראל', וגם כל אותם החטאים הנמנים בגמרא בשבת שבשבילם נחרבה ירושלים ממילא לא יתקיימו עוד כי כולם באים בסבות של צרות עין, קנאה ושנאה, שהן גם הגורמים לחטאים שבין אדם למקום ... לשם הקמת ברית אנשי אמנה ע"י זרע השלום עד שיהיו 'כל השערים שקולים וכל המדות שוות', כפי שבארנו, מחוייבים העשירים להשתוות עם העניים בכל מה שנוגע לבנין ירושלים וישוב ארץ ישראל ולהעלות את דרגת העניים משפלותם עד שיהיו כל 'המדות שוות' וזו כוונת 'כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו' 'והיה העקוב למישור', ע"י אנשי אמנה לפני בוא בן דוד. וכשם ששיבת ציון מתחילה אפילו באיש אחד 'אחד מעיר' כך 'אנשי אמנה' כי דרשת הגמרא בענין זה היא מהפסוק 'שוטטו בחוצות ירושלים אם תמצאו איש מבקש אמנה אסלח לה''". 
 
אנשי אמנה - שבעת תקוני מעשה, הקשורים לתקוני צפנת פענח הבונים את "אנשי אמנה".
תיקון ראשון: השתוות. … על דרך הפשט: השתוות היינו שעל כל אחד להשוות עם הכלל, לא להתנשא לא להתגדל על אחרים לא בגשם ולא ברוח.
תיקון שני: התעלות: … על דרך הפשט: התעלות היינו על כל אחד להתעלות ולהתרומם מדרגת הבהמות והחומריות השפלה, לעלות ולהתרומם ברוח ובמידות, ברגש ובחינוך, כי האדם העומד במקום אחד, היינו שאינו שואף לעליה רוחנית ואינו מתרומם בהשגות עילאיות דומה הוא לבהמה, ועלול לכל מעשים רעים, כחית השדה ח"ו.
תיקון שלישי: התכללות…. על דרך הפשט: התכללות  – היינו שכל אחד, כל פרט בישראל צריך להתכלל בתוך הכלל. אין בפרט אלא מה שבכלל, כל ישראל ערבים זה לזה. כל פרט הוא חלק מהכלל אין נפרד פרטי בישראל מכל הבחינות הן בהרמת קרן הכלל והן בעזרה לאחרים. וגם בתוכחה זה לזה כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה.
תיקון רביעי: התטהרות… על דרך הפשט: התטהרות (או התקדשות) – התטהרות מנטיות תאוות טבעיות המשחיתות את הגוף ואת הנפש. התטהרות מהרהורי טומאה וכדומה, לשאוף לרוח טהרה המביאה לרוח הקודש.
תיקון חמישי: התחדשות… על דרך הפשט: התחדשות, היינו אחרי הדרגות הנ"ל צריך כל אחד לחדש חדושים בתורה ובמעשים טובים, כי לכל אחד מישראל בעולם הזה שליחות מיוחדת, לגלות חדושים בתורה ולחדש וליצור פעולה טובה בעד הכלל בסוד "מעשה וחשבון". 
תיקון ששי: התגברות … על דרך הפשט: התגברות היינו התגברות על רוח הטומאה הכללית, מי שכבר זכה לכל הדרגות הקודמות יש לו אז הכח להתגבר על כחות הטומאה לא רק במלחמת הגנה אלא גם במלחמת תנופה "להגנת ישראל" לבעור רוח הטומאה שהיא הרוח הרעה של העמלקאות, לבערה מקרב ישראל, התגברות גמורה על היצר הרע ועל כל המדות הרעות.
התיקון השביעי: התיחדות…. על דרך הפשט: התיחדות, התיחדות עם קודשא בריך הוא. אחרי העליה בכל ששת הדרגות הקודמות אפשר להשיג את הדרגא של יחוד קוב"ה ושכנתיה והחזרת השכינה לציון ושלמות הגאולה מהרה אמן.
 
ביאור לשבעת התיקונים
תיקון ראשון השתוות
על דרך הפשט: השתוות היינו שעל כל אחד להשוות עם הכלל, לא להתנשא לא להתגדל על אחרים לא בגשם ולא ברוח.
כשמתבוננים בסדר התיקונים רואים שהתיקון הראשון והשלישי עוסקים בקישור לכלל. התיקון השלישי עוסק בצורה ברורה וישירה בביטול של הפרט מצד עצמו והצטרפותו לכלל, כשמו כן הוא - התכללות. התיקון הראשון קשור גם הוא לזיקה בין הפרט לכלל
מדוע היה צריך לחלק לשני שלבים את שני התיקונים הללו?
 נראה שהתיקון הראשון מהווה בסיס ומבוא לתיקון השלישי. התיקון הראשון בבחי' "סור מרע" והתיקון השלישי בבחי' "ועשה טוב".
האדמו"ר מלובביץ' זצ"ל מבאר באריכות את הביטוי המופיע בדברי האדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה פרשת נצבים) על הפסוק "יחד שבטי ישראל" - "שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד". ומבאר שהביטוי "כאחד" מבטא את האחדות שבין הפרטים שהם כגוף אחד. והביטוי "אחדים" מבטא את העובדה שכל פרט הוא איבר שונה מחבירו, והאחדות נובעת מהעובדה שכל פרט צריך את הפרט האחר. "כל אדם כפי שהוא עומד במציאותו הפרטית, נשמה בגוף, 'צריך להיות שפל רוח בפני כל אדם' ביודעו שלשני יש יתרון לגביו והוא זקוק לשני". כלומר, שלב ההשתוות יוצר את הקשר ואת הזיקה הראויה בין הפרטים, כאשר ההדגשה היא ערכם של הפרטים.
השתוות זו בעומקה ביסודה היא ענווה, שמשווה קטון וגדול. והדברים מתבארים בדברי הרמב"ן באיגרתו המפורסמת ועתה בני דע וראה כי המתגאה בלבו על הבריות הוא מורד במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש המקום, שנאמר "ה' מלך גאות לבש". ולמה יתגאה לב האדם, אם בעושר – "ה' מוריש ומעשיר". ועם בכבוד - הלא לאלקים הוא, שנאמר "והעושר והכבוד מלפניך". ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם יתבאר בחכמה – "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח". נמצא הכל שוה לפני המקום. כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים, לכן השפל עצמך וינשאך המקום. על כן אפרש איך תתנהג במדת הענוה, ללכת בה תמיד: כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תבט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך". אם הוא חכם אם הוא עשיר עליך לכבדו. ואם הוא רש ואתה עשיר ממנו, או שאתה חכם ממנו, חשב בלבבך כי אתה חיב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד.
דברי הרמב"ן נאמרים כדברי מוסר, ותמיד לומדים אותם כמוסר פרטי לאדם כיצד להתנהג. אולם אם כנים דברינו בהשוואת הדברים לתיקון הראשון, הרי שדברי הרמב"ן מאירים באור יקרות, באור הכלל. על ידי מידת הענווה נכנס האדם לעולם הכלל. מידת הענוה מבטלת את פרטיותו של האדם, ומכניסה אותו תחת כנפי השכינה, מלכות שמים.
דברי הרמב"ן בהיותם תמציתיים מתחברים לתיקון השביעי והאחרון שהוא "ייחוד קוב"ה ושכנתיה" בכותבו: וכאשר תתנהג במדת הענוה, להתבושש מכל אדם, ותתפחד ממנו ומן החטא, אז תשרה עליך רוח השכינה וזיו כבודו, וחיית חיי העולם הבא.
ההשתוות מעשית הממונית
כבר הזכרנו שר' משה מגיד בדרשתו הזכיר, שחלק מיצירת "אנשי אמנה" העשירים צריכים להשתוות עם העניים במה שנוגע לבני ירושלים.
באותו הקשר מופיע בספר "חזון ציון" עמ'  159שרואים מכתביו של הרב יוסף רבלין (המכונה ר' יושע רבלין) - שהיה הראשון שהתיישב מחוץ לירושלים העתיקה והיה בין מייסדי השכונות החדשות. בהקדמה לספר קול התור מתואר "וכן היה מנהגו של רבי יוסף כל ימיו, כל שכונה שבנה, היה הוא הנחשון שנכנס לגור בא ראשונה, עד אשר התבססה השכונה ויצאו אחרים בלעדיו" – ש"עמד בכל תוקף על שיטה זו, שיטת השויון והיא שיטתו הידועה של סבו הרב משה מגיד מנהיג עדת האשכנזים בירושלים בנו של הגאון ר' הלל ריבלין תלמיד הגר"א בעל "קול התור", ובגלל זה היה הר"מ מגיד מכונה קו המשוה. ובפזמוניו של הר"י רבלין "על אבן אחת שבעה עינים" מדבר על תכנית "קבוצות שבעה שבעה", כל שבעה דיירים יהיו לקבוצה משותפת וכל שבע קבוצות תהיינה לחטיבה אחת. ומבאר שההשתתפות וההשתוות הגמורה תשמש לסיוע רב  גם לחיזוק השמירה". ובהערה 111 "ולכל שבעת בתי דירה חצר אחת מוקפת גדר, בור מים טובים משותף, בור שופכין אחד, בית תנור לחם אחד, גן משותף, חדר רפואה משותף ובית רחצה אחד נקי וכשר וכו'".   
 
תיקון שני:  התעלות
על דרך הפשט: התעלות היינו על כל אחד להתעלות ולהתרומם מדרגת הבהמות והחומריות השפלה, לעלות ולהתרומם ברוח ובמידות, ברגש ובחינוך, כי האדם העומד במקום אחד, היינו שאינו שואף לעליה רוחנית ואינו מתרומם בהשגות עילאיות דומה הוא לבהמה, ועלול לכל מעשים רעים, כחית השדה ח"ו.
הדרך לתיקון השלישי שהוא ענין ההתכללות עליו הרחבנו לעיל, עוברת דרך התיקון השני. שעניינו התעלות מענייני החומר לענייני הרוח.
ההתכללות, ההתאחדות בכלל ישראל זוהי מדרגה רוחנית, הופעה רוחנית יותר עליונה בתוכיותו של האדם. הופעה זו צריכה התנקות מהמימדים החומריים של האדם.
דרך זו מבוארת בדברי "התניא" פרק ל"ב שמפאת אורכם לא נביאם בשלמותם ... מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה האמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה ... כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין.
דברים נפלאים כותב בספר "שם משמואל" (פרשת תבוא תרע"א) לגבי היחס בין החומר לרוח וההשלכה ליכולת להתאחד בכלל ישראל שזהו התיקון השלישי. 
אך זה הדבר להתאחד בכלל ישראל ולהיות כל ישראל אצלו כאילו היו מאברי גופו (שזהו התיקון השלישי, ב.ל.), לאו כל מוחא סביל דא, ולא נקל לבוא לזה כ"כ מהרה. אך באשר האדם חפץ ומשתוקק ומתאמץ לבוא לבחינה זו הרי הוא כאילו הגיע קצת לבחי' זו, והיינו היות כי הנפשות למעלה הן מתאחדין כאיש אחד חברים ורק בגופין הן נפרדין א"כ אם מעשיו הם בהתפעלות ורגשת הנפש, והנפשות הן מתאחדין שוב מועילה דעתו ורצונו להתאחד, אבל אם מעשי מצוותיו הם בלי התפעלות ורגשת הנפש והוא מהעדר השמחה, כי הנפש היא מהעליונים, ובעליונים הכל הוא בשמחה ואין שם עצבון, וכל המעשים שבהעדר השמחה, בהכרח שאינם בהתפעלות ורגשת נפש, שוב אין לו במה להתאחד בכלל ישראל, כי חבל  הכוסף היא רגשת הנפש נעדר במעשיו, וע"כ נשאר פרטי, ובלתי אפשר לו לקיים כל המצוות ונשאר מחוסר אבר וכל מעשי עבודתו אינם כלום:
ולפי"ז יובן שהא דבית שני חרב ע"י שנאת חנם והא דתחת אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב הכל חד, שבשביל שכל מעשיו היו בלתי רצוים, ולא הי' להם עוד שום מעשי המצוות שבשבילם יתקיים אצלם הבית:
נמצינו למדים, כיצד התעלות ברוח משליכה על קיום המצוות, ושזאת הדרך לחשוף את המימד הרוחני שבו מתאחדים נשמות ישראל. דבריו אף נאמרים בהקשר של חורבן בית המקדש וממילא גאולתו ובנייתו.
ונסיים בדברי מרן הרב זצ"ל אורות ישראל פרק ג אות ח
האדם צריך לזכך את עצמו ולהתרחק מן הכיעור, כדי שיהיה מושג הכלל מצויר יפה בנפשו, ואז תהיה לו היכולת להתדבק בכללות כנסת ישראל.
 
תיקון שלישי: התכללות 
על דרך הפשט: התכללות  – היינו שכל אחד, כל פרט בישראל צריך להתכלל בתוך הכלל. אין בפרט אלא מה שבכלל, כל ישראל ערבים זה לזה. כל פרט הוא חלק מהכלל אין נפרד פרטי בישראל מכל הבחינות הן בהרמת קרן הכלל והן בעזרה לאחרים. וגם בתוכחה זה לזה כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה.
בתיקון זה מופיע הכלל במלוא הדרו, עם ישראל כגוף אחד – "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" שכמו שבגוף האיברים לא נפרדים מהגוף, וכל מהותם היא בהיותם קשורים לגוף כמכלול, וניתוקם מהגוף מבטל את הוויתם, כך היחס בין הכלל ובין הפרט בישראל. התודעה שחיי הפרט קשורים לכלל ונובעים ממנו היא מהווה את היסוד לכל מהות החיים. כל קיום התורה והמצוות נובע מתוך הכלל וכפי שייסד האר"י ז"ל לפני כל תפילה לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך", וחז"ל עצמם תיקנו את כל התפילה בלשון רבים.
כל נתינת התורה לעם ישראל היתה כעם ולא כבודדים, כמו שלמדים ממטבע ברכת התורה, "אשר בחר בנו מכל עם ונתן לנו את תורתו".
בספר "מסילת ישרים" לרמח"ל, מדרגת ההתכללות מופיעה במידת החסידות (פרק יט), נשים לב שזה לאחר מדת הפרישות שהיא ההתעלות מהחומריות.  וכך הם דבריו הנפלאים: "ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ, ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו: וכבר אז"ל (יומא ע"ז): על הפסוק 'ואני באתי בדבריך' שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): 'לך בכחך זה', לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם".
ערבות ישראל מטילה את האחריות על כל אחד מישראל ביחס לכלל לטוב ולמוטב. הדוגמא הבסיסית והידועה לכך היא חטא עכן. אולם מגלים שגם לאחר מכן בימי השופטים החטא המרכזי היה קשור אף הוא לעריבות ישראל, וכך נאמר במדרש בהקשר לפרשיית פילגש בגבעה "וכל מי שספק בידו למחות ואינו מוחה להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל דמים שנשפכין בישראל נשפכין על ידיו שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו' ואתה כי הזהרת את הרשע מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח. שנו חכמים במשנה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושנים אלף ומי הרג אותם סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם". דברי חז"ל נוקבים עד התהום, ביחס לאחריות של מי שבידו לדאוג למצבם הרוחני של עם ישראל, ואחריות זו מושתתת על העובדה ש"כל ישראל ערבים זה בזה".
לסיום שלושת התיקונים הראשונים נביא מדברי הרב זצ"ל בקובץ א אות רמא ראוי להשתוקק להיות מחובר עם כל כלל ישראל (תיקון שלישי ב.ל.). וכל מה שיזקק יותר את דעותיו ומעשיו (תיקון שני ב.ל.), כן יוכל להיות מתחבר עם הדרגות היותר גדולות ועם הדרגות היותר קטנות שבכלל. וכפי הקוטן והגברת הדינים, כך יהיה החיבור פחות כולל. וכל מה שיחסר חיבור עם הדרגא היותר ירודה (תיקון ראשון השתוות ב.ל.), לעומתו יחסר החיבור עם הגדולה שבמדריגות, כי השלימות הגמורה היא חיבור עם הכלל כולו, בכל אופן ומדה שהוא.
 
תיקון רביעי. התטהרות
על דרך הפשט: התטהרות (או התקדשות) – התטהרות מנטיות תאוות טבעיות המשחיתות את הגוף ואת הנפש. התטהרות מהרהורי טומאה וכדומה, לשאוף לרוח טהרה המביאה לרוח הקודש.
התיקון הרביעי שוב חוזר למדרגת האדם מצד עבודתו הפרטית. ומתיחס גם לטהרת מוחו של האדם. וכאן גם השאיפה מתעלה, לשאיפה עליונה יותר ששיאה ברוח הקודש.
 
תיקון חמישי: התחדשות
על דרך הפשט: התחדשות, היינו אחרי הדרגות הנ"ל צריך כל אחד לחדש חדושים בתורה ובמעשים טובים, כי לכל אחד מישראל בעולם הזה שליחות מיוחדת, לגלות חדושים בתורה ולחדש וליצור פעולה טובה בעד הכלל בסוד "מעשה וחשבון". 
חידוש מיוחד יש בהטלת החובה של המימוש העצמי הייחודי של כל אחד. העובדה שלכל אחד יש שליחות מיוחדת היא הופכת את אותה שליחות לחידוש. אמנם החידושים יכולים להיות בתחומים שונים, לא מדובר על חידושי תורה במובן הצר של המילה.
סוד "מעשה וחשבון" מבואר באריכות בפרק ג' שהכוונה לרמזים וגימטריאות ביחס לגאולה, וביחס לתפקידו של האדם. ונאמר שם (אות ז) שהגר"א ברוח קדשו, ידע וגם גילה לתלמידיו שהיו עסוקים בגאולה, סודות על שליחותם.
וכך כותב באות ג על כל איש ישראל לעשות בכל כוחו להשיג את דרגת המספרים העילאים הצפונים בשמו בחושבן גימטריאות המרומזים בתורה על השליחות היחידיאת של כל אחד ... 
כל הרואה סימני רמזין בפסוקי תנ"ך לשמו וליעודו, חובתו להתחזק בהם בכל כוחו וחפצו כי לכך נוצר ולכך באה נשמתו לעולם.
מתוך הקשר לגוש קטיף ואנשיו, יש מקום להזכיר בהקשר זה, מפגש שהיה עם אחד מראשי הישיבות, באחד המלונות בירושלים בהם השתכנו תושבי נוה דקלים ת"ו. ושם אמר ראש הישיבה שבגוש קטיף התחדשו הרבה חידושי תורה, לא חידושים של רבי עקיבא איגר, ור' שמעון שקופ, אלא חידושים בהתיישבות, בחיים על פי תורה, חקלאות על פי תורה, מסירות נפש ....
דברים אלו מזכירים את התיקון החמישי.
יש לשים לב שתיקון זה הוא דוקא לאחר התיקונים הקודמים לו. הוי אומר, שליחותו של האדם, עולה דוקא מתוך קישורו לכלל, כפרט בתוך הכלל (תיקון שלישי), ולכן גם מוגדר שאותה שליחות היא "בעד הכלל". מצד שני שליחות זו תתפתח ותתגלה לאחר שיהיה נקיון פנימי מתאוות והרהורי טומאה (תיקון רביעי), טהרה זו תאפשר לאדם לגלות את שליחותו הייחודית בהיותה פנימית קדושה וטהורה.
 
תיקון ששי: התגברות 
על דרך הפשט: התגברות היינו התגברות על רוח הטומאה הכללית, מי שכבר זכה לכל הדרגות הקודמות יש לו אז הכח להתגבר על כחות הטומאה לא רק במלחמת הגנה אלא גם במלחמת תנופה "להגנת ישראל" לבעור רוח הטומאה שהיא הרוח הרעה של העמלקאות, לבערה מקרב ישראל, התגברות גמורה על היצר הרע ועל כל המדות הרעות.
מתעלים התיקונים, מתוך מדרגה של התכללות, של התטהרות פנימית, למלחמה יותר עליונה נגד רוח הטומאה.
בתיקון זה אפשר אולי לחוש את המכונה היום "מלחמת תרבות". תרבות התורה של טהרה וקדושה, של חופש הכלל ולא חופש הפרט, כנגד תרבות שברובה מתנגדת בכל ערכיה לתורה. ושעם ישראל נקרא להלחם ולהוקיע מתוכו ערכי תרבות זו. אנשי אמנה הם העומדים בחזית זו, מכח עוצמתם הפנימית, טהרתם העצמית, וקישורם ואחריותם לכלל. 
וכך כותב הרב קוק זצ"ל באורות התחיה סה
"ושהאורה מתגברת בנשמה בראשי האומה, בבחירי בניה, בגדולי הכשרון, הולך הזרם ומשפיע, החיים הגדולים מתחילים שוטפים, מתגלים בחוגים הרוחניים והחמריים, בספרות, בחברה, בתולדה ובמזג, בנעימות הנפשות והברחת הלבב. הזוהר עליון מתחיל פורש זיו עננו והוד כבודו, ושם ד' הגדול הולך ומתראה עוד על עמו. הסגולה הגנוזה מתבצבצת ועלה נגד כל שוטניה וכופריה. "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך" וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד'".
 
התיקון השביעי: התיחדות
על דרך הפשט: התיחדות, התיחדות עם קודשא בריך הוא. אחרי העליה בכל ששת הדרגות הקודמות אפשר להשיג את הדרגא של יחוד קוב"ה ושכנתיה והחזרת השכינה לציון ושלמות הגאולה מהרה אמן.
מדרגה זו היא ודאי הופעת הגאולה השלמה.
בדרשתו הארוכה של ר' משה מגיד המובאת לעיל נאמר רק הכח של אנשי אמנה יכול להכריעם (שרו של עשיו וצבאו) כליל כי "אמנה" היא "ברית עולם" (בסוד הקבלה "יסוד" ו"מלכות") והוא חבור ירושלים של מעלה ומטה וסוד השלוב של "י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י" הכלול ב"אמן" שבה תלויה החזרת השכינה לציון.
הכוונה היא לשילוב של שתי השמות הקודש שם י-ה-ו-ה ושם א-ד-נ-י, שהם רומזים לקוב"ה ושכנתיה, וזה מרומז ב"אמן" שהגימטריא של שניהם היא  צ"א.
סיכום
כאשר מתבוננים בתיקונים אלו של "אנשי אמנה" הרי שבחלקם העיקרי מדובר על ערכי עבודת ה' שמופיעים ומפותחים בהרבה מספרי המוסר לאורך כל הדורות. ענוה, עבודת המדות, עבודה על התאוות, ערבות ישראל, מעשים טובים. ומצד עצמם אין בכך כל חידוש.
החידוש הגדול הוא בכך, שבדורות של גאולה, ערכים אלו הופכים להיות כתנאי להמשך הגאולה. לא עבודה פרטית מוסרית של יחידים. מתוך הקישור לגאולה ולהבנת מהלכה הפנימי, מוטל על הציבור שמרגיש קשור ואחראי ונושא בעול עם עם ישראל וגאולתו, להרגיש את המחוייבות בעבודה הרוחנית הזו.
בקשר לאנשי אמנה ראינו שר' הלל מתנה במציאותם ועבודתם את הצלחת המפעל הציוני של הגאולה. בשנים האחרונות רואים כיצד הרוח של הציונות המדינית כושלת גם ביחס לארץ ישראל וגם ביחס למערכות אחרות. ונולדת התחושה של הצורך הגדול כ"אויר לנשימה" של רוח האמונה, ושל "אנשי אמנה". שמעמידים אותנו מול אתגר גדול של חינוך עצמנו לערכי תיקון והעלאת הכלל והפרט. ותפילנו שנזכה בעבודתנו זאת, ומתוך שיתוף וחיבור אמיתי לכלל ישראל כולו, נזכה ונזכה להתקדמות רוחנית אמונית במהלך הגאולה.
 
  
ב. מקורות על אנשי אמנה מתוך קול התור
 
פרק א
יז) [ה] אנשי אמנה. אחד האמצעים העיקרים לקיומה של כל עבודתנו היא הקמת אנשי אמנה, עפ״י חז״ל (שבת קיט) כי לא חרבה ירושלם אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה. להקים אנשי אמנה, בכל השלמות בעיר קדשנו כי בלעדי זאת אין שום ערך לכל עמלנו ופעלינו ח״ו, ועפ״י כל היסודות והתקנות שסדרנו בע״ה.
יח) [ו] מדות שוות. ישוב ארצנו הקדושה בכלל ובנין ירושלם בפרט צריך להיות במדות שוות, עפ״י חז״ל אין בן דוד בא עד שיהיו כל המדות שוות, אין בן דוד בא עד שיהיו כל השערים שקולים (סנהדרין צח). ועפ״י שיטת טפ״ף גינאות בדרשת חז״ל (בבא בתרא עה ובתוספות שם). וכל זאת היא גם ביעודו של רבנו בפסוק: לא יהיה בביתך איפה ואיפה גדולה או קטנה, הסמוך לפסוק אבן שלמה וצדק שבזה ראה רבנו את שמו ויעודו בתורה כנודע. וביאר לנו רבנו, בביתך היינו ארץ ישראל עפ״י הכתוב שם למען יאריכון ימיך על האדמה וגו׳, ואחריו, בארץ אשר ד׳ אלקיך נותן לך. וכן בקשר לירושלם הבנויה כתוב: יהי שלום בחילך. וכתרגומו: שלום בנכסיך. ואין שלום בר קיימא רק כשיהיה שלום בנכסיך במדות שוות כנ״ל. ובכדי לקיים בזה את כוונת הכתוב: כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, ועפ״י הכתוב בצדקה תכונני היינו באופן שווה לכל נפש עפ״י הכתוב ושמתי משפט לקו וצדקה למשקולת, ועל ישוב ירושלים כבר אמרו חז״ל ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואין משכירין בתים בירושלם. ובפרק ו׳ הבא מבואר הענין ביתר אריכות. וע״י זה יתקיים כי זרע השלום הגפן תתן פריה וכו׳ (זכריה ח), שעפ״י חז״ל נאמר זה על ענין קץ המגולה (סנהדרין צח) וזהו היסוד העקרי של קיום אנשי אמנה האמור לעיל, וסימנך ״אנשי אמנה״ ״קו משוה״ וד״ל.
פרק ב
קיג) עושה משפט מבקש אמונה – בפסוק: שוטטו בחוצות ירושלם וכו׳ (ירמי׳ ה) ושם אם תמצאו איש, שהוא בסוד גבריאל, מבקש אמונה בסוד קריה נאמנה הבא לפני הפסוק: ציון במשפט תפדה (ישעי׳ א). וכן צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב). ועל הפסוק: עושה משפט מבקש אמונה, דרשת חז״ל ע״ד אנשי אמנה בירושלם.
קכו) צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב) – ראה לעיל (סימן קיג) בחינה עושה משפט מבקש אמונה, ומכאן ההבטחה שמשיח בן יוסף יחיה גם בזכות אנשי אמנה וקריה נאמנה. ובפסוק הקודם (לפני הפסוק צדיק באמונתו יחיה) נאמר עוד חזון למועד וכו׳.
קלח) קם שבט מישראל (במדבר כה) – זה נאמר על משיח בן יוסף שהוא קם מעצמו כאיתערותא דלתתא בדרך טבעית (כביאור הרה״ג בעל אור החיים על פסוק זה) ״וקם שבט״ בגימט׳ ״אנשי אמנה״.
 
פרק ב חלק ב
תוכן חלק זה: עלינו לעשות בכל כוחנו למען יחוד ב׳ המשיחין מב״י ומב״ד ״עץ יוסף ועץ יהודה״ ביחוד גמור, שהוא היסוד הגדול לשם יחוד קוב״ה ושכינתיה להחזרה השכינה. עלינו לבוא לעזרת ה׳ בגבורים, ועלו מושיעים בהר ציון, היינו תרי משיחין במלחמתם נגד זיווגם של שעיר וחותנו על הר ציון, ע״י פעלינו בקבוץ גלויות, בנין ירושלם וקיום אנשי אמנה. כשם שהגאולה הכללית, המשיח הראשון הוא משיח בן יוסף, והמשלים הוא משיח בן דוד, כן בכל פעולה ופעולה כללית או פרטית שבכל עקבות האתחלתא שעל דרך הטבע המסייע הראשון הוא מב״י והמסייע המשלים הוא מב״ד בדרגת ב׳ משיחי הדורות בחינת ״יהודה מציל את יוסף״.
ב) תכלית עבודתנו בקבוץ גלויות היא הקמת אנשי אמנה לשם יחוד ב׳ המשיחין בשערי ירושלם להחזרת השכינה תכלית הגאולה גאולת האמת וקידוש השם. עפ״י רבנו הגר״א ז״ל עלינו לבוא לעזרת ה׳ בגבורים, הני תרי משיחא וללמוד היטב כל הבחינות ותפקידיהן על דרך המעשה. התפקיד הכללי של שני המשיחין מב״י ומב״ד יחד בכל הדורות הוא הגנה ומלחמה נגד שלשת ראשי הקליפות, עשו, ישמעאל וערב רב. תפקידו המיוחד של מב״י נגד עשו קליפת השמאל, ותפקידו המיוחד של מב״ד נגד ישמעאל קליפת הימין, ושניהם יחדיו נגד עשו וישמעאל שהם שור וחמור דטומאה. ההזדוגות של עשו וישמעאל הוא ע״י ארמילוס שר הערב רב ויכולה להחריב את ישראל ואת כל העולם ר״ל. עיקר השאיפה של הערב רב הוא לזווג את עשו וישמעאל ולהפריד בין שני המשיחין וכאן ובזה עיקר עבודתנו ומלחמתנו אנו, לשבר ולמגר את כח הערב רב, קליפת ארמילוס הרשע, מישראל, הערב רב הוא שונאנו הכי גדול, הוא המפריד בין שני המשיחין, קליפת הערב רב פועלת רק בדרך של אחיזת עינים ובעקיפין לכן המלחמה בערב רב היא המלחמה הכי קשה ומרה ועלינו להתגבר בכל שארית כוחנו במלחמה זו, וכל מי שאינו עוסק בפועל במלחמה נגד הערב רב נעשה ממילא שותף לקליפת הערב רב ויהיה מי שיהיה, מוטב לו שלא נברא. עיקר הכוח של הערב רב הוא בשערי ירושלם וביחוד אפתחא דקרתא שעל קו הבינים המערבי.
ה) ... ומעשה ידינו יכונן ה׳ עלינו לאיחוד תרי משיחיא ע״י גופי מוסדי הגאולה שהם, כמבואר לעיל, עפ״י הפסוקים עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון וכו׳: קיבוץ גלויות, בנין ירושלים, ביעור רוח הטומאה מן הארץ וקיום מצותיה, גאולת האמת בהקמת אנשי אמנה, גלוי רזי התורה, – וכן חכמתא דלתתא – כי בהתגלותא דמשיחא על טצ״ץ עקבותיה מתפתחת התגלותא דחכמה עילאה וחכמה תתאה...
 
פרק ג
יב) ... ובעקבות משיחא מתחילים הגילויים קמעא קמעא בדרכי האתחלתא דגאולה כאילת השחר עפ"י חז"ל במדת הקבוץ גליות וביעור רוח הטומאה מן הארץ ע"י ישובה והקמת אנשי אמנה, כי תכלית הגאולה בכללה היא גאולת האמת וקידוש ה' כמבואר בפרקים הקודמים. גאולת האמת משמעותה בשתים - בפשוטה, וגאולת חכמת האמת. ולכן מתגדלת המצוה והחובה הקדושה לעסוק בלימוד תורת הקבלה, באשר בה גילוי רזי התורה שהוא ביעודו הקדוש של משיחא דאתחלתא, משיח בן יוסף שעל ידו קיבוץ גליות, וע"י זה מתקרבת הגאולה עד שלמותה הגמורה ע"י משיח בן דוד ומרע"ה בב"א.
 
פרק ד
ואלה הם עיקרי דרכי האתחלתא דגאולה המעשית באיתערותא דלתתא:
א) קבוץ גליות, ב) בנין ירושלים, ג) ביעור רוח הטומאה מן הארץ ע"י נטיעת אדמת הקדש וקיום מצוות התלויות בה, סוד קץ המגולה, ד) גאולת האמת ע"י הקמת אנשי אמנה, ה) קדוש השם, ו) גלוי רזי התורה, ז) תקון עולם במלכות שדי.
 
פרק ה
כאמור לעיל, כל העבודה של קבוץ גלויות היא הכשרה להקמת ו"קיום אנשי אמנה", כדי להגיע לדרגת גאולת האמת וקדוש השם ולתקון עולם במלכות שדי שהיא תכלית הגאולה השלמה. כי בלי קיום אנשי אמנה אין תקוה ח"ו לכל עבודת האתחלתא כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה. ודרגת אנשי אמנה באה אך ורק עם שבעת תקוני צפנת פענח לא רק במחשבה ויחודי הכונות הסודיות אלא גם בשילוב תקוני המעשה הקשורים בהם. ומר אבי "משאת בנימין" בסוד גביע הכסף עשה להם הגדרות גם על דרך הפשט, ומבאר להם באריכות שעיקר מקום התיקונים הוא בירושלים ושעריה שבהם עיקר מלחמת ה' בעמלק. וכל תקון צריך להגיע עד הדרגא האחרונה של איתערותא תתאית היינו אלף פחות אחד טצ"ץ ביסוד כנודע, שהוא המספר הגדול של משיח בן יוסף בכוונת הפסוק הקטן יהי' לאלף וכו'.
(התיקונים מובאים לעיל בקונטרס).
 
פרק ו
תוכן הפרק: עקרי עבודת האתחלתא תנאיה ואופניה הכל כמו בימי בית שני ביעודו דמב"י. עת קץ המגולה וחצבה עמודיה שבעה אלה: א) קבוץ גליות. ב) בנין ירושלם. ג) ביעור רוח הטומאה מן הארץ ע"י נטיעת אדמת הקדש וקיום מצוותיה. ד) הקמת אנשי אמנה לשם גאולת האמת וקידוש השם. ה) תורה מציון. ו) מלחמה בעמלק. ז) רפואת ציון. עלינו, שליחי עליון, לעשותם בכל כח ידינו בסוד "מעשה וחשבון".
ד) הקמת אנשי אמנה לשם גאולת האמת וקדוש השם. בעמדנו על סף הגאולה עלינו להקים כח אדיר וחזק של אנשי אמנה, כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה. לפי זה אין ח"ו תקומה לכל מעשי עבודתנו בקבוץ גליות ובבנין ירושלם. הדא דכתיב: אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו, היינו אם הבנין הוא לא ברוח ה', שוא עמלו בוניו בו.
אנשי אמנה יהיו בחירי ה' אנשי אמת. כי תכלית הגאולה היא גאולת האמת, כפי שבארנו לעיל עפ"י הכתוב גאל ירושלם, היינו ע"י אנשי אמנה תהיה קריה נאמנה. יסוד היסודות של אנשי אמנה הוא קיום כל העקרים של "שבעת תקוני צפנת פענח", כמבואר לעיל פרק ה'. ולפי התקנות של "ברית אמנה" שסדרנו בעזרת ה'.
ענין אנשי אמנה כלול בעקרי קץ המגולה שבגמרא (מגילה יז, סנהדרין צח). ירושלם היא המקום המקורי של סגולת אנשי אמנה מכל הבחינות ולשם זה נקראת קריה נאמנה.
תכלית גאולת האמת היא קדוש השם. תכלית קדוש השם - תקון עולם במלכות ש-די, ולהיות כל אחד ראוי להשיג רוח הקדש אשר כל איש ישראל מחוייב לשאוב ולהשיג בגוונין נהירין. זהו עקר תכלית כל הפעולות של אתחלתא דגאולה בעקבות משיחא. כל הפעולות הנמנות כאן עקריהן ופרטיהן ופרטי פרטיהן הן רק הכשרה בהכנות לעקר העקרים של קץ המגולה, שיקרב קץ הגאולה שהוא תקון עולם במלכות ש-די. היינו התקון הגמור והשלם ע"י ז' תקוני צפנת פענח, כמבואר לעיל פרק ה', וכמבואר ע"י רבנו בחבורו ברק-השחר.
בחינות נוספות הקשורות לאנשי אמנה מתוך ספר שרביט הזהב (של הרב אילן צפורי)
 
העיקרון תשיעי: "אנשי אמנה"
עיקר עניין הגאולה הוא להצמיח אנשי אמנה בארץ הקודש, ולא די בלהפריח את שממת הארץ, אלא אדרבה, אם בזכות קבוץ הגלויות ובזכות ישוב הארץ לא יצמחו אנשים מתוקנים במידותיהם, בדעותיהם ובמעשיהם, לא תושג תכלית פעולותיו של משיח בן יוסף, ולשווא יהיה עמלנו. הצמחת אנשי אמנה הינה תנאי קיומי לכל המפעל של משיח בן יוסף.
(בחינות: ג, ה, ו, עה, פט, קט, קיג, קכד, קכו, קל, קמג)
בחינה ג: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהלים פה, יב) - הפסוק השני "גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ" (שם יג), בחינת משיח בן יוסף מֵאֶרֶץ וְצֶדֶק שהוא במדת הדין . 
  • הבנת המקור: פרק התהלים (פה) עוסק בקשר בין שיבת ציון, הפרחת הארץ והופעת האמת והצדק.
  • הקשר עם משיח בן יוסף: עניין הפרחת הארץ ("וארצנו תתן יבולה") שייך למשיח בן יוסף, ולכן גם הצמחת האמת והופעת הצדק שייכים לעניינו.
  • העיקרון הנלמד לדורות: כל עניין ישוב הארץ וקיבוץ גלויות שנראה באופן גלוי כהפרחת הארץ, צריך גם להצמיח את האמת והצדק, שהוא עניין הצמחת "אנשי אמנה".

בחינה ה: "אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק" (דברים כה, טו) - בזה ראה רבנו את יעודו הראשון בנהורא דמשיח בן יוסף. ואחרי פסוק זה מחיית עמלק, ומיד "כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דברים כו, א), ובמושווה לזה "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם וכו'" (ויקרא יט, כג). ומכאן ראה רבנו את יעודו הגדול בקץ המגולה. ורבנו כותב על הפסוק אבן שלמה שהוא במדת הדין מסטרא דשמאלא. ורק בדרך נסיעתו לארץ ישראל ראה שעלה לבחינת רעיא מהימנא, בפסוק "בְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" (ישעיהו נד, ז) ולכן לא נִתן לו משמים רשות להכנס לארץ ישראל וצוה לתלמידיו, בחינת יהושע, להתחיל בקבוץ גליות . [ברחמים גדולים אקבצך שווה אליהו בן שלמה זלמן, שווה 606]
  • הבנת המקור: הפסוק (דברים כה, טו) עוסק בדיני ממון, באיסור לרמות במסחר ("אבן שלמה וצדק"), ושם בהמשך כתוב: "למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך". מכאן שהאחיזה בארץ תלויה בתיקון המוסר והצדק (אנשי אמנה).
  • הקשר עם משיח בן יוסף: מדובר במלחמה בעמלק וכן בכיבוש הארץ - שניהם ביעודו של משיח בן יוסף.
  • העיקרון הנלמד לדורות: המלחמה בעמלק וההצלחה בכיבוש הארץ וישובה, תלויים בצדק. מכאן שללא הצמחת אנשי אמנה לא תתכן הצלחה בגאולה.
 
בחינה ו: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז, יא) - כנודע כל סתם צדיק הוא בטוריא דיוסף, וראה להלן (סימן קט) "עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב" . 
  • הבנת המקור: הפרק בתהלים (צז) מדבר על שכר הצדיקים וישרי הלב לעולם הבא.
  • הקשר עם משיח בן יוסף: "צדיק" מרמז על יוסף, כמו כן הזריעה המוזכרת בפסוק ("זָרֻעַ") מרמזת על משיח בן יוסף.
  • העיקרון הנלמד לדורות: משיח בן יוסף הינו "צדיק", "אוהב ה'" (מהפסוק הקודם), "ישר" ("יִשְׁרֵי לֵב") - כל אלו הם תכונות של אנשי אמנה שקיומם הכרחי לתקופת הזריעה, דהיינו לעת התקומה הלאומית - ללמדנו שדוקא מתוך המעורבות בעשיה הממשית, ניכרת צדקתו של משיח בן יוסף הנקרא "צדיק", והינו בגדר "איש אמנה". ומכאן המסר שכל העשיה צריכה להיעשות דוקא על ידי אנשי אמנה, ואף יותר מזה - עצם העשיה תהא מבחן להופעת אנשי אמנה, וכך הם מושכים שפע משמים (שמחה).
בחינה עה: מוכיח לתשובה - לא רק לישראל אלא גם לאומות העולם, בטוריא של יונה הנביא שהיה משיח בן יוסף בדורו כמבואר במדרשים ובזוה"ק. וכן: "וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים" (ישעיהו ב, ד), וכן: "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב" (משלי כד, כה), וכן: "וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ" (ישעיהו יא, ד). 
  • הבנת המקור: עניין התוכחה המופיע בכמה פסוקים, וכן הוא עניינו של יונה, שהלך להוכיח את נינוה.
  • הקשר עם משיח בן יוסף: יונה הוא משיח בן יוסף (תוס' ד"ה "מהו" בבבא מציעא קיד ע"א), ומכאן שעניין התוכחה שייך למשיח בן יוסף.
  • העיקרון הנלמד לדורות: עניין יסודי של משיח בן יוסף הוא להוכיח לתשובה, דהיינו לשיבה לארץ ישראל ולהקב"ה, שהוא עצם עניין שבעה תיקוני צפנת פענח ההכרחיים כדי להגיע לדרגת "אנשי אמנה". תוכחה זו היא גם כלפי הגויים, והיא מיועדת להביאם לפעול למען גאולת ישראל, בבחינת "כורש משיחי".
     
בחינה פט: מדות שוות - אין בן דוד בא עד שיהא כל המדות שוות (סנהדרין צח ע"א). בן דוד בא כשכל השערים שקולים (שם), וכן ענין טפ"ף גינאות שבחז"ל . 
  • הבנת המקור: ביאת בן דוד משמעותה שיא הגאולה, ועל פי הגמרא (סנהדרין צח ע"א) היא מותנית ב"שערים שקולים" ו"מידות שוות" - שניהם ביטויים של שוויון ויושר. וכן בעניין "טפף גינאות", על פי התוספות (בבא בתרא עה ע"ב ד"ה "טפף") מדובר ב"גינות שוות שבנויות בניין שווה, שאין תוספת ומגרעת בזה ובזה".
  • הקשר עם משיח בן יוסף: מדובר בתנאי לביאת מלך המשיח, ולכן הכוונה היא לתקופת פועלו של משיח בן יוסף, שעניינו להכין את ביאת מלך המשיח.
  • העיקרון הנלמד לדורות: עניינם של "מידות שוות" מוזכר בתיקון הראשון של שבעה תיקוני צפנת פענח של בניין אנשי אמנה הנמצאים בקול התור (פרק ה חלק א), והוא עיקרון ההשתוות - זאת אומרת שוויון בממון ובחכמה, כתנאי להצלחת הגאולה.
בחינה קט: "עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב" (תהלים צד, טו) - שניהם בטוריא דמשיח בן יוסף כמו שכתוב "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ" (תהלים צז, ב), מְכוֹן כִּסְאוֹ הוא בתפקידו של משיח בן יוסף, כמו "כִּסֵּא דָוִד", כמבואר לעיל (סימן סז), בחינה "כִּסֵּא דָוִד עבדך". רבנו הוסיף על זה רמז: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ" - בחושבנא "ארץ ישראל". וכן נאמר על כורש שהוא בטוריא דמשיח בן יוסף - "אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק" (ישעיהו מה, יג) . [צדק ומשפט מכון כסאו שווה ארץ ישראל, שווה 832]
  • הבנת המקור: הפרק בתהלים (צד) עוסק במלחמת ה' נגד אויבי ישראל בעת הגאולה, שתגרום להשכנת המשפט והצדק.
  • הקשר עם משיח בן יוסף: "צדק" וגם "משפט" שייכים לעניין של "מְכוֹן כִּסְאוֹ" (תהלים צז, ב), רמז לכסא דוד, שהוא בתפקידו של משיח בן יוסף. "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ" שווה "ארץ ישראל" בגימטריה, מכאן שמדובר במלחמה באויבי ישראל בעת פעולותיו של משיח בן יוסף.
  • העיקרון הנלמד לדורות: אנו לומדים כאן את עצם מגמת המלחמה באויבי ישראל, שהיא השכנת הצדק והמשפט בארץ ישראל. מלחמתם של אנשי אמנה, הנלחמים למען ארץ ישראל, היא על מנת לעשות את הצדק ההיסטורי של השבת גזילת ארץ ישראל לעם ישראל. כוחם של אנשי אמנה כה גדול עד שהם מצליחים לגרום לגויים להצטרף לעשיית הצדק והמשפט - בבחינת "כורש משיחי".
בחינה קיג: "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה" - בפסוק "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַם וכו'" (ירמיהו ה, א) ושם "אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ", שהוא בסוד גבריאל, "מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה" בסוד "קִרְיָה נֶאֱמָנָה" הבא לפני הפסוק: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" (ישעיהו א, כז). וכן "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד). ועל הפסוק "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה" (ירמיהו ה, א) דרשת חז"ל על דבר אנשי אמנה בירושלים . 
 
  • הבנת המקור: מהפסוק "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה" (ירמיהו ה, א), אנו רואים שעשיית הצדק נקראת "אמונה" - זהו הפסוק המרכזי העוסק במושג "אנשי אמנה", אותם יש לחפש בחוצות ירושלים, בעיר "הצדק" ו"המשפט".
  • הקשר עם משיח בן יוסף: המושג "אנשי אמנה" שייך למשיח בן יוסף משני כיוונים: א) "איש" הוא גבריאל הפועל במידת הדין, ולכן שייך למשיח בן יוסף. ב) "אמונה" שייכת למושג צדק - ו"צדיק" שהוא רמז ליוסף.
  • העיקרון הנלמד לדורות: עיקר עניינו של משיח בן יוסף הוא לפעול כ"איש אמנה", דהיינו איש של צדק ומשפט, הקשור לתקומה הלאומית, על פי הפסוק "ציון במשפט תפדה". וכפי שכתוב בקול התור, הצמחת אנשי אמנה היא התנאי להמשך קיומה של האומה בארצה, כפי שמוסבר בבחינה קכו - "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".
בחינה קכד: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א, כז) - ציון בנהורא דיוסף כנודע מה שאירע ליוסף אירע לציון, וכל לשון פדיון הוא בטוריא דמשיח הראשון. וברמזי רבנו: "בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה", "משיח הראשון" בחושבנא. מבואר לעיל (סימן קיח) בחינה "פְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן".
  • הבנת המקור: הפרק בישעיהו (א) עוסק בצדק ובמשפט שיחולו על כל מי ששב לארץ בקיבוץ הגלויות.
  • הקשר עם משיח בן יוסף: "ציון" שווה "יוסף" בגימטריה, ו"מִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" שווה "משיח הראשון" בגימטריה.
  • העיקרון הנלמד לדורות: בחינה זו באה ללמדנו שלא די בקיבוץ גלויות, אלא צריך לפעול למען הצדק החברתי ויושר המשפט (על ידי "אנשי אמנה"), שהם תנאים להצלחת הגאולה, ורק על ידם ציון תפדה מכל השלילה.
בחינה קכו: "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד) - ראה לעיל (סימן קיג) בחינה "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה", ומכאן ההבטחה שמשיח בן יוסף יחיה גם בזכות אנשי אמנה וקִרְיָה נֶאֱמָנָה. ובפסוק הקודם (לפני הפסוק "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה") נאמר "עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וכו'" (שם ג) . 
  • הבנת המקור: הפרק (חבקוק ב) המדבר על הקץ וביאת המשיח, מציב את רשעות הגויים מול אמונתו של הצדיק. כמו כן כתוב שם: "עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד" - מה שמזכיר "כי בא מועד".
  • הקשר עם משיח בן יוסף: "צדיק" הוא יוסף. כמו כן "מועד" שייך לעניינו של משיח בן יוסף.
  • העיקרון הנלמד לדורות: מסמיכות הפסוקים "עוד חזון למועד" ו"צדיק באמונתו יחיה", אנו לומדים שכדי שנראה את המועד, כלומר הקץ המגולה, אנו זקוקים לאנשי אמנה, כי משיח בן יוסף - הצדיק, יחיה בזכות אנשי האמנה. זאת אומרת הגאולה תצליח רק אם יהיו אנשי אמנה בארץ ישראל. (מובאים בספר קול התור שבעה תיקונים של מידות והנהגות שצריכים לעשות אנשי אמנה).

בחינה קל: צֶדֶק - בחינת יוסף בן רחל במלכות, וכן בכתוב (ישעיהו מה, יג) על כורש: "אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר, הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ ... ה' צְבָאוֹת". וכנודע כורש הוא תחת פקודו של משיח בן יוסף, וכן "עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט". ראה לעיל (סימן קט) מבחינה עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט. 
  • הבנת המקור: הפסוק בישעיהו (מה, יג) עוסק בכורש, שליח ה' לקבוץ גלויות ובניין ירושלים, ומלמדנו שהמאפיין המרכזי של התעוררותו מן השמים הוא השאיפה לצדק.
  • הקשר עם משיח בן יוסף: הפסוק מדבר על כורש, שהוא מלך, ומשום שהוא פעל מתוך צדק הוא נקרא משיח, כנאמר שם בתחילת הפרק - "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ" - ומשיח הוא משיח בן יוסף, על פי הגר"א.
  • העיקרון הנלמד לדורות: כל עניינו של משיח בן יוסף הוא להקים אנשי אמנה הנלחמים על הצדק והמשפט. וכאן אנו למדים שבעת פעילותו של משיח בן יוסף עניין "הצדק" יתפשט גם על מנהיגים גויים שיבחרו לפעול גם הם למען הצדק והמשפט - בחינת "כורש משיחי".
בחינה קלח: "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר כד, יז) - זה נאמר על משיח בן יוסף שהוא קם מעצמו באיתערותא דלתתא בדרך טבעית (כביאור הרה"ג בעל אור החיים על פסוק זה). "וְקָם שֵׁבֶט" בגימטריא "אנשי אמנה" . [וקם שבט שווה אנשי אמנה, שווה 457]
  • הבנת המקור: הפסוק "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל", (במדבר כד, טז) לפי אור החיים הקדוש, עוסק במשיח בן אפרים שקם למרות שנגזר עליו מיתה, וניצל כאשר בני ישראל הינם בבחינת "צדיקים".
  • הקשר עם משיח בן יוסף: "קָם" מרמז על יוסף ("קמה אלומתי") ועל משיח בן אפרים (לפי אור החיים הקדוש). כמו כן "וְקָם שֵׁבֶט" שווה בגימטריה ל"אנשי אמנה" (שהם עניינו של משיח בן יוסף).
  • העיקרון הנלמד לדורות: אם בני ישראל "יהיו צדיקים", דהיינו בבחינת "צדיק יסוד עולם" (הפועלים על פי תורת משיח בן יוסף), ויקימו "אנשי אמנה" המשתייכים לכלל ישראל ופועלים את הפעולות הנצרכות לתקומה הלאומית באיתערותא דלתתא, אז "יקום שבט מישראל", כלומר יצליח משיח בן יוסף ולא יהרג - דהיינו יצליח תהליך הגאולה.
בחינה קמג: "רֹאשׁ אֲמָנָה" (שיר השירים ד, ח) - בטוריא דהוד ומלכות, בחינת צפונית מערבית, כי משיח בן יוסף בצפון והשכינה במערב. ראה לעיל (סימן קכו) בחינה "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".
  • הבנת המקור: הפסוק בשיר השירים (ד, ח) עוסק בקיבוץ גלויות, ויש בו רמז לצפון: "ראש אמנה" - הוא הר בצפונה של ארץ ישראל (רש"י שיר השירים ד, ח). כמו כן יש רמז למערב, בתחילת הפסוק: "איתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי" - לבנון הוא רמז למקדש, בו השכינה במערב.
  • הקשר עם משיח בן יוסף: צפון-מערב, הוא - "הוד ומלכות", המרמז על הופעת מלכות במידת הדין, דהיינו משיח בן יוסף.
  • העיקרון הנלמד לדורות: עניינו של משיח בן יוסף, הנרמז ב"צפון ומערב", נקרא "ראש אמנה" - דהיינו המשיח הראשון העוסק בהקמת אנשי אמנה, הפועלים במידת "צפון" (הסתר פנים) ו"מערב" (הופעת השכינה והמלכות) - ואלה שתי הבחינות של כל מי שפועל כמשיח בן יוסף, דהיינו הקדושה מצד אחד, והעשיה בעולם של הסתר פנים מצד שני. המשלבים את שני הערכים הללו נקראים "אנשי אמנה".
 
ג. דרושים על אנשי אמנה
"דרוש חד גדיא" (מדרש שלמה) דורש לציון עמ' סד
פזמון זה שאנו שרים אותו בליל פסח בסוף ההגדה, תוכנו נשגב ומשמעותו עמוקה מאד. בתוכו צפונות מצד אחד סבלותיו של ישראל, ומצד שני - תשועותיו. וקץ הגאולה השלמה בסוף. 
‏עפ"י באורי הגר"א וביאור בעל "קול התור" תלמידו, מוצגת לפנינו בפזמון זה מערכה גדולה ומקיפה, של עם ישראל בכל הדורות עד ביאת הגואל ועד בכלל. במערכה זו עומדים החוגים האלה: ‏א) כנסת ישראל בכללה. ב) לעומתה מדת הקנאה והשנאה השוררת בתוך ישראל. ג) חוג המחבלים בישראל, והם: ישמעאל, עשו וארמילוס הרשע שר הערב רב. ולעומתם: ד) חוג המושיעים והם: ‏מטה האלקים ע"י המלאך מטט שר הפנים, ומשיח בן יוסף. ה) המושיע והמכריע, הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. 
‏בביאור הדברים: א) כנסת ישראל מכונה כאן בשם חד גדיא. ‏כי היא כגדיה יחידה בין שאר אומות העולם העומדות עליה בכל דור ודור לטורפה. ועפ"י רבנו הגר"א רמוזה בכנוי חד גדיא, הברכה שיעקב אבינו קנה מאביו בשני גדיי העזים ומסרה ליוסף. וזוהי המשמעות של "דזבין אבא בתרי זוזי". ב) מדת הקנאה והשנאה מכונה בפזמון זה בשם "שונרא" כפי שהגר"א מבאר, כי החתול דרכו לקנא ולשנוא, ומדה זו היא הגורמת בעיקר לכל צרות ישראל ולשליטת הכוחות המשחיתים האמורים שהם ישמעאל, עשו וארמילוס הרשע. ג) חוג המחבלים בישראל הראשון ישמעאל, מכונה בפזמון זה בשם "כלבא" שמקורו היה במצרים, הדא דכתיב "ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". השני הוא עשו, הוא אדום והוא עמלק, ומכונה בפזמון זה בשם "נורא". כמבואר בתורת הקבלה. השלישי ‏- ארמילוס שר הערב רב המכונה בפזמון זה בשם "תורא", ומלאך חמות הוא השטן והוא היצר הרע. ד) חוג המושיעים: הראשון, מטה אלקים, מכונה בפזמון זה בשם "חוטרא", והוא מטה כלפי חסד אשר בו נעשו ונעשים כל הנסים והנפלאות שה' עשה ועושה לישראל בימים ההם ובזמן הזה. השני הוא, זכות התורה. המכונה בפזמון זה בשם "מיא". כמו שאמרו חז"ל "אין מים אלא תורה" וגם כנסת ישראל נמשלה למים, לפי ביאור הגר"א, שהמים הם בחינת חסד ומכבים את אש הצרות ואת המדות הרעות. השלישי הוא משיח בן יוסף, המכונה בפזמון זה בשם "שוחט", שהוא שר המלחמה נגד כל המחבלים והמשחיתים בישראל. והוא המשיח הראשון של כל אתחלתא דגאולה ועקבתא דמשיחא. ה) המושיע והמכריע הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא משלים את הגאולה השלמה ע"י משיח בן דוד שיבא יחד עם משה רבנו בקץ הגאולה האחרון, במהרה ‏בימינו. 
‏הפזמון הזה מראה לנו מה גדול וחזק הוא הכח של חד גדיא זו, אשר במשך אלפי שנים היא מתאבקת בין כוחות משחיתים עצומים ולא יכלו לכלותה. השונרא אוכלת אותה, אבל היא לא אכלה אותה. הנורא שורף את החוטרא, אבל לא שרף אותו. ארמילוס שוחט את משיח בן יוסף אבל לא שחט אותו. על ידו קבוץ גלויות, "עוד יוסף חי ויחיה" ועליו נאמר ג"כ "צדיק באמונתו יחיה". 
‏הרבה תכונות ובחינות, פרטים ופרטי פרטים, מובאים ומבוארים בתורת הקבלה ע"ד המערכה הקשה והמקיפה הזאת, שבה כלולות מצד אחד התלאות של ישראל בכל הדורות, ומצד השני - הישועות, ולפנינו דבר ברור שהמקור העיקרי, סבת הסבות של כל המערכה הזאת היא הקנאה והשנאה השוררת בישראל אשר לולא הן, לא היו לנו כל הצרות וכל יסורי הגלות. וכל שונאי ישראל, לא עשו ולא ישמעאל ולא ארמילוס לא היתה להם שום שליטה ואחיזה לפגוע בישראל במשהוא. ואם היינו מאמצים את כל כוחותינו וצבאותינו הרוחניים לעקור מתוך ישראל את מדת הקנאה והשנאה ‏ויתר המדות הרעות, ואת גורמיהם השרשיים הידועים שהם ההבדלים הגדולים בין חיי עושר לבין חיי עוני (לפי שיטת תלמידי הגר"א מיסדי הישוב עפ"י ביאורו של הרב משה מגיד ז"ל) - היינו זוכים מכבר לקיבוץ גלויות בשלמות. וגם לבנין בית מקדשנו בכל הדרו. הבה ונעשה חיל בכוון זה, ונגיע לישועה ולגאולה השלמה בענני שמיא אמן. 
 
"דרוש אנשי אמנה" (חזון ציון) דורש לציון עמ' רפב
ב. ‏תכלית "קץ המגולה הוא "זרע השלום" ע"י "אנשי אמנה" ב"מידות שוות" ו"טפף גינאות" שבכחם לקרב את קץ הגאולה 
‏לפי המסקנא (גמרא סנהדרין צז-צח) נמצא שקץ הגאולה התלוי בידינו היא שיבת-ציון, שתחילתה אפילו במתי מעט, כחלוצים העוברים לפני המחנה, כדעתו של ר' יהושע, וסימן לדבר יהיה קץ המגולה "כשארץ ישראל תתן פריה בעין יפה"‏. אבל עלינו להקדים מראש שיש עוד תנאי עיקרי הוא "אנשי אמנה" ‏(היינו ברית אמנה), שהרי אמרו חז"‏ל שירושלים נחרבה בשביל שפסקו בה "אנשי אמנה" ‏ומה תועלת בשיבת ציון בלעדם? 
‏וכך דורשת הגאולה מילוי שני תנאים עקריים. 
‏אך ידוע, שאחרי המסקנא הנ"‏ל בגמרא, באה עוד שורה ארוכה של תנאים קשים מאד והרבה דעות מובעות, שלכאורה מרחיקים ‏מאתנו חלילה את תקות הגאולה, כמו: "אין בן דוד בא עד שיהיו כל השערים כולן שקולים", "עד שיהיו כל המדות שוות", "עד שיכלו שופטים ושוטרים מישראל", "עד שיהא דור שכולו זכאי או כולו חייב" ועוד מוצאים אנו בגמרא במקום אחר (שבת קיט), שורה ארוכה של גורמים רבים שבשביל כל אחד מהם נחרבה ירושלים, והאחרון שבהם הוא הגורם שכבר הזכרנו: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה", לאחר כל דברי חז"ל אלה נשאלת השאלה כיצד להתאים גם את כל התנאים הללו למסקנת ר' יהושע ולקרב את הגאולה ע"י שיבת-ציון בלי שנבזבז חלילה את
מעשינו לשוא! 
אולם על כך נוכל להשיב, שדווקא ע"י הקושיות הרבות שלנו בגמרא ותירוצם בדבר אחד, במוצא אחד, כפי שנבאר להלן, נפתח לפנינו פתח בטוח בדרך הגאולה המסורה לידינו, ע"י שני הדברים: ‏שיבת ציון והקמת אנשי אמנה בירושלים, וע"י כך יפלו ממילא כל התנאים הקשים ולא נהיה תלויים בהם.
‏עתה נבאר את כל הקושיות והתירוץ האחד, ראשית, על דברי ר' אבא (גמרא שם, סנהדרין צח) על "קץ המגולה" אומר רש"י: "כשתתן אר"י פריה בעין יפה אז יקרב קץ הגאולה ואין לך קץ מגולה יותר מזה", וקשים הדברים, א. מנין דרש זאת רש"י, שאר"י תתן פריה בעין יפה. ב. הלשון עין יפה נאמרת על בני אדם ולא על קרקע. ג. רש"י אינו מפרש כמה אדמה תתן פריה בעין יפה, אם כל ארץ ישראל או רק חלק ממנה. ד. גם קשה, הלא כל הסוגיא שם מדברת רק על קץ הגאולה ממש ורש"י אומר: "אז יקרב קץ הגאולה" היינו, שכל זאת תהיה רק הכשרה לגאולה ולא הגאולה ממש. ה. מיד אח"ז אומרת הגמרא: "אמר ר' אלעזר אף מזה שנאמר (זכריה ח) כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה ושכר הבהמה ‏איננה ‏וליוצא ולבא אין שלום מן הצר אז יבוא משיח" ‏מאין דרש זאת רש"י?
‏ועוד קשה מאד: הלא ר' אלעזר מתחיל בלשון "אף מזה" משמע שהוא בא לסייע לר' אבא על קץ המגולה "פריכם תשאו לעמי - - (ו) א"י תתן פרי בעין יפה" כפירוש רש"י, ומדוע גומר בדבר שהוא ההיפך ממש, מטוב גמור לרע גמור. נוסף על כך, כל הענין בא בגמרא כמסקנא אחרי מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שם וכמעט שבאנו הלכה למעשה כשיטת ר' יהושע - בשיבת ציון, ושוב אנו במבוכה אולי צריך להמתין עד שיורע המצב עד מאד, עוד קשה להבין מה ההגיון שקץ הגאולה יהא תלוי דוקא בפירות של אר"י שיהיו בעין יפה? לכן, ברור ומבורר בלי כל ספק כביאור אבי זצ"ל, שבגמרא שם חסר העיקר, חסר הסוף של דברי הנביא באותו הפסוק שהוא הוא עיקר הכוונה. הגמרא מביאה רק את החלק הראשון של הפסוק : "ועתה לא כימים הראשונים וכו'" וחסר בה החלק השני: "כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה" וכוונת הגמרא היא אך ורק לחלק השני הוא "זרע השלום", כלומר שזריעת הארץ ונתינת יבולה וגפנה תהיה על בסיס של שלום ולא רק שלום רגיל אלא "זרע השלום" היינו שלום שיש לו שורש ויסוד קיים כעין שכתוב בענין ירושלים הבנויה "יהי שלום בחילך" ו"לא כימים הראשונים" שלא היה שלום מפני הצר היינו צרות עין (כפירוש רש"י זה יצר הרע) וכיצד נגיע למצב שכזה, ל"זרע השלום" שיהיה בלי שום עין צרה? - רק "אם כל השערים יהיו שקולים וכל המדות שוות, היינו, שוויון בכל וכדברי התוספות בגמרא (ב"ב עה) בענין "פרזות תשב ירושלים" "טפף גינאות" וכך לשונו: "פירוש גינות שוות שבנויות בנין שוה שאין בזה ובזה תוספות ומגרעות" וכדי להבטיח דבר זה אין דרך אחרת כי אם ע"י "אנשי אמנה" היינו ברית אמנה בלשון הכתוב (נחמיה י) "אנחנו כורתים אמנה" היינו ‏הסכם ושותפות הדדית. רק בזאת אפשר לקיים "זרע השלום". ואז תתן הגפן פריה והארץ יבולה בלי הפרעה "מן - הצר", היינו בלי צרות עין. וכן דברי רש"י "כשתתן א"י פריה בעין יפה" מכוונים לחלק השני של הפסוק המדבר על "כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ יבולה" זה החלק שנשמט מהגמרא ושהוא העיקר בכוונתה ‏ואמנה היא גם לשון קיום, לפי המפרשים בפסוק (ירמיה ה) "הלא לאמונה הכית אותם" והוא הפסוק השני של "מבקש אמונה" שעליו דורשת הגמרא ענין "אנשי אמנה" ואז לא יהיה כימים הראשונים שלא היה שלום מן הצר, היינו מצרות עין, אלא בעין יפה מכיוון שהכל יהיה מבוסס על "זרע השלום" ברית - אמנה במדה שווה וטפף גינאות ועל יסוד זה תקות הגאולה כהמשך דברי הנביא שם. ותכלית הדבר הוא שתתקיים ברית אנשי אמנה לפי מסקנת הגמרא (שם שבת קיט) "בדברי משא ומתן" (כי אנשי אמונה היינו אמונה בה', לא פסקו, אלא אנשי אמנה פסקו כמבואר שם בגמרא) ו"זרע השלום" הוא קץ המגולה שיקרב את קץ הגאולה. וכן נראה גם מהפסוק "וגליתי להם עתרת שלום" (ירמיה לג). אשר גם שם מדובר באותו יעוד הגאולה.
המקום המרכזי ל"אנשי אמנה" הוא ירושלים. ראשית, הרי דרשת הגמרא בענין זה הוא על הפסוק "שוטטו בחוצות ירושלים" ושנית, לפי הקבלה, הרי תכלית קץ הגאולה הוא החזרת השכינה לירושלים אשר עיקר עכובה הוא ע"י שרו של עשו וצבאו המבוצרים בשערי ירושלים בחורבנה. ורק הכח של אנשי אמנה יכול להכריעם כליל כי "אמנה" הוא "ברית עולם" (בסוד הקבלה "יסוד" ו"מלכות") והוא חבור ירושלים של מעלה ומטה וסוד השלוב של "יאהדונהי" הכלול ב"אמן" ‏שבה תלויה החזרת השכינה לציון. ולכן נקראה ירושלים "קריה נאמנה" וכשיהיו "אנשי אמנה" בכוונה זו יפלו ממילא כל יתר המכשולים וכל יתר העיכובים האמורים בגמרא שבשבילם אין בן דוד בא ולא יהיה צורך בשופטים ושוטרים האמור בגמרא "עד שיכלו שופטים ושוטרים בישראל", וגם כל אותם החטאים הנמנים בגמרא בשבת שבשבילם נחרבה ירושלים ממילא לא יתקיימו עוד כי כולם באים בסבות של צרות עין, קנאה ושנאה שהן גם הגורמים לחטאים שבין אדם למקום. וכן הכוונה שם בגמרא (סנהדרין צח) "אין ירושלים נפדית אלא בצדקה" צדקה, תרתי משמע, כפשוטה, ובמובן השתוות כמו שכתוב "ושמתי משפט לקו וצדקה למשקולת" וכן "וצדקה בכרמל תשב" לפי הביאור הזה נמצא שכל התנאים האמורים בגמרא הם רק נתינת טעם ל"זרע השלום" וצריך להוסיף המלה "כי", כי אין בן דוד בא עד ועד וכו' כלומר כי לכשיקום זרע השלום היינו אנשי אמנה, יפלו כל התנאים, והגאולה תתחיל גם בלא זכו "כעני ורוכב על חמור" כמובא שם בגמרא וככתוב באותו פרק בזכריה וע"י זה תבוא השלמת הגאולה בענני שמיא. ותלמידי רבנו הגר"א ז"ל ותלמידי תלמידיו היו אומרים שה"כי" של ר' הלל היה המפתח לשער הראשון של "האתחלתא בפועל".
‏‏לשם הקמת ברית אנשי אמנה ע"י זרע השלום עד שיהיו "כל השערים שקולים וכל המדות שוות", כפי שבארנו, מחויבים העשירים להשתוות עם העניים בכל מה שנוגע לבנין ירושלים וישוב ארץ ישראל ולהעלות את דרגת העניים משפלותם עד שיהיו כל "המדות שוות" וזו כוונת "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה יושפלו" "והיה העקוב למישור" ע"י אנשי אמנה לפני בוא בן דוד. וכשם ששיבת ציון מתחילה אפילו באיש אחד "אחד מעיר" כך "אנשי אמנה", כי דרשת הגמרא בענין זה היא מהפסוק ("שוטטו בחוצות ירושלים אם תמצאו איש מבקש אמנה ואסלח לה". 
‏ועוד ראיה לביאור הזה. האחרון בשורת הגורמים לחורבן ירושלים הנמנים בגמרא (שבת קיט) הוא הגורם שפסקו ("אנשי אמנה" והאחרון בשורת התנאים לביאת בן דוד שבגמרא (סנהדרין צח) הוא (אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב). 
ד. הרחבות ל"אנשי אמנה"
שבעת תיקוני "אנשי אמנה" באו בצורה תמציתית ביותר בספר "קול התור" ויש מקום גדול להרחיב אותם במקורות נוספים. מקורות ראשוניים הובאו במאמר הפותח חוברת זו. להלן מקום להרחבות נוספות, שכל לומד יוכל להוסיף כפי לימודו ועיונו. הרחבות אלו יוכלו להוות בסיס לחוברת נוספת שתשמש ללימוד הרחבה והעמקה.
 
תיקון ראשון – השתוות
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
 
תיקון שני – התעלות
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
 
תיקון שלישי – התכללות
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
 
תיקון רביעי – התטהרות
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
 
תיקון חמישי -  התחדשות
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
 
 
תיקון ששי – התגברות
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
 
תיקון שביעי - התיחדות
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
 
ה. תפילת עוד יוסף חי
יסודו של ספר קול התור, הוא שתחילתה של הגאולה תהיה על ידי משיח בן יוסף וכל בחינותיו השמיימיות והארציות. ענין מרכזי הוא, שישנם מקורות המלמדים שמשיח בן יוסף ימות (סוכה נ"ב) וישנם מקורות בעיקר קבליים שאומרים שלא ימות, ומבואר בספרים שצריך להתפלל עליו שלא ימות. זהו גם יסוד הקיים בספר קול התור, וכך גם חוברה תפילה מיוחדת ששמה "עוד יוסף חי" שהיא תפילה על משיח בן יוסף ופעולותיו ובתוכם גם אנשי אמנה.
בספר "קול התור" פרק א' מבוארים שבעת עיקרי היסודות בשיטת עקבות משיחא. היסוד הראשון הוא "עוד יוסף חי" וכך נאמר שם השיטה היסודית של רבנו היה "עוד יוסף חי" היינו שמשיח בן יוסף חי ויחיה ותתבטל הגזירה לההרג ע"י ארמילוס הרשע, כי כאמור בו תלויה כל האתחלתא דגאולה מכל הבחינות. הגזירה מתבטלת ע"י אריכות הגלות וע"י יסוריו שסובל ונושא את חלינו. וע"י המעשים הנעשים במסירות נפש לקבוץ גלויות שזה הוא תפקידו. וע"י חבלי משיח ויסורי ארץ ישראל. וע"י תפלותינו בכל יום תמיד בעד חייו והצלחתו של מב"י. בתפילות הקבועות להלן. והעוסקין בקבוץ גליות מקילין את יסוריו של מב"י בעקבות משיחא.
ובפרק ה' מובאת התפילה במילואה, התפילה כוללת הרבה יסודות של בחינות ופסוקים שעניינם מתבאר בהרחבה בספר. 
 
וזו לשון התפילה:
אבינו שבשמים, רחם נא על שארית יוסף עמך, אב הרחמן גואל ישראל וירושלים, מצמיח קרן ישועה, הושיעה נא והצליחה נא, ציר אמונים משיחא דאתחלתא משיח בן יוסף, נושא חליינו וסובל מכאובינו במלחמתו נגד צורר ישראל ארמילוס הרשע, וכמו שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ.
עוד יוסף חי, יוסף עוד חי, חי יוסף עוד – בן דוד חי וקיים.
אבינו האב הרחמן הבוחר בירושלים ושוכן בציון, בטובך הגדול, ישוב נא חרון אפך מעמך ומעירך ומנחלתך. ונזכה כלנו לראות מהרה בהתגלות החזון הקדוש שנרמז ממעון קדשך לרבנו אליהו בן שלמה נהורא דמב"י בדרגא דטוב בפסוקים הקדושים אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו, ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון, חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלים נאוה שאנן, במעליתא דזיהרא עילאה.
צור משגבנו מגן ישענו, הגן בעד עץ יוסף אשר ביד אפרים, הרם קרנו קרן משיחך בן יוסף כאמור: וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח. השגיבה כחו לעמוד איתן כאמור ותשב באיתן קשתו. במלחמתו הקשה נגד אויבי עמך צוררינו, כדברי הבטחתך על נפילת גוג ומגוג (יחזקאל לט): על הרי ישראל תפול אתה וכל אגפיך ועמים אשר אתך. ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והשיקו בנשק ומגן וכו'. והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום- שם קבר בישראל וכו'. וקברו שם את גוג ואת כל המונה וקראו גיא המון גוג. ונתתי את כבודי בגויים וראו כל הגוים את משפטי אשר עשיתי ואת ידי אשר שמתי בהם. וידעו בית ישראל כי אני ה' אלקיכם עתה אשיב את שבות יעקב ורחמתי כל בית ישראל וקנאתי לשם קדשי. ושגבנו ועזרנו צור משגבנו להגיע במעשה ידינו על נחלת קדשנו לדרגת מספרו הגדול והמקודש (מטטרון שר הפנים) שרו של משיחא דאתחלתא "טצ"ץ ביסוד" אחוז בשני צבאות ימינא ושמאלא – וראו כל עמי הארץ את ישועת אלקינו מהרה.
אבינו האב הרחמן, תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך וכו' בזכות העוסקים בתקוני צפנת פענח וכונותיהם לביעור רוח הטומאה ולקדוש שמך הגדול והקדוש, בזכות העוסקים בישוב ארצינו הקדושה ובבנין ירושלים, בזכות בניך יושבי נחלתך הסובלים יסורי ארץ ישראל ומקבלים את היסורים באהבה למען קידוש שמך וקירוב גאולת עמך ונחלתך מהרה. 
בזכות כל זאת יחיה בן יוסף משיחא דאתחלתא ולא יפול כתפילתו של רעיא מהימנא מרע"ה ודוד המע"ה ותפילתם של עוד ראשונים כמלאכים, בעד חיי והצלחת משיחא דאתחלתא מב"י. וכפי שגזרו צדיקי עולם, צדיקים גוזרים והקדוש ברוך הוא מקיים. עוד יוסף חי, יוסף חי עוד, חי יוסף עוד, בן דוד חי וקיים. צדיק באמונתו יחיה, והיו עץ יוסף ועץ יהודה לאחד ביד ה', וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו.
הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'. ויהי נועם ה' עלינו מעשי ידינו כוננה עלינו. בכל ח"י הסגולות והנאצלות של משיחא דאתחלתא במלא השלמות של כל סגולה וסגולה עם דרגת טצ"ץ ביסוד, בסוד הכתוב הקטן יה"י לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה. מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה.
 
אחר כך יאמרו מזמורי תהילים: קב, קטז, קיח, כד, קי, כ, סט,  לה, ח, מח, כא, קכו, ו, פא, עו, לא, ל, קז, כז.
ובהערה 77 של קול התור מובא שבספר מדרש שלמה (עמ' 165 הע' 23) נוספו הפרקים: תהילים  פג וירמיה לא ("הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ"). ואח"כ לומר שלש עשרה מידות, אנא בכח, זכור לנו ברית אבות.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת