הגשם יורד מן השמים
הרב אילן צפורי
 
"מת אב ומת אלול, כבר נאסף תשרי" וכבר נכנס חשוון, ואנו מוסיפים בתפילותינו את הבקשה והתחינה "ותן טל ומטר על פני האדמה". אנו מתחננים לגשם
האם באמת אנו מלאי דאגה לגשם כאשר אנו קונים מלפפונים בסופר? והאם באמת אנו מתפללים שגם בפעם הבאה שנערוך קניות נוכל למצוא חסה במדף? או שמא האדמה והגשם מאוד רחוקים מאתנו פרט כמובן לאותם חקלאים שעדיין יודעים להסתכל כלפי השמים ולעקוב במתח אחר תחזית מזג האוויר.
אמנם צריך לומר שציפיותינו לגשם ותלותנו בבורא עולם המנדב אותו, הינן עניין מהותי יותר ולא רק החקלאים צריכים להתחנן "ותן טל ומטר".
כבר בתורה, בספר דברים (פרק יא פסוקים י-יב), מתבשרים בני ישראל לפני כניסתם לארץ, על מעלתה המיוחדת של ארץ ישראל ועל תלותם בקדוש ברוך הוא בעניין השגת הצרכים החיוניים שלהם: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגליך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מרשית (=מראשית) השנה ועד אחרית שנה".
התורה מזכירה את החקלאות שהייתה אז בארץ מצרים, ומשוה אותה לזו שבארץ ישראל. ההבדל המהותי הוא שהחקלאות המצרית תלויה בנילוס המספק את מי השקיית השדות, ואילו החקלאות בארץ ישראל תלויה בחסדי השמיים הממטירים מטר על השדות.
ההבדל שנראה לכאורה רק עניין טכני, גונז בקרבו משמעות עצומה, ולמעשה הולך להצביע על אופייה של האומה הישראלית, שראשה מופנה כלפי השמים ולא כלפי הארץ כתרבות המצרית. הגשם למעשה מסמל את כל "הגשמיות" היינו כל הצרכים החומריים שאדם זקוק להם כדי לחיות בכבוד וכדי לא לסבול, ואולי אף ליהנות מהחיים בעולם הזה. "השיטה המצרית" להשגת המבוקש מוגדרת כבר בפירוש רש"י (שם על התורה): "ארץ מצרים הייתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה, צריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך (=השדה הנמוך) שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה". דרך החקלאות, שהייתה אז מרכז החיים, ממשילה התורה  את אופן השגת הברכה והשגשוג מן השמיים. השיטה המצרית היא לכאורה בטוחה, שהרי תמיד יש מים בנילוס, אך כדי לפזרם לכל השדות, צריך עמל רב ועבודה קשה. בזה נמשלת צורת חיים בה בני אדם אינם חשים תלות מיוחדת בחסדי הבורא, לא מחפשים אותה וגם לא מצפים שום הצלה מן השמיים הכל "כוחי ועוצם ידי", "מה שאני אעשה, זה מה שיהיה". אין לבני אדם אלו תחושת קרבת אלוקים, אינם חושבים שהם זקוקים לו וחושבים שהכל תלוי בעמל שלהם "לית דין ולית דיין", כל העולם נמסר לידי המזל העיור אך לא כך היא מדריגתם של ישראל על פי התורה, המצפים להשגחה אלוקית, וכפי שרש"י ממשיך שם להסביר: "אבל זו (=ארץ ישראל) למטר השמים תשתה מים - אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה".
התורה מגדירה את הנהגת החיים הישראלית כשיתוף פעולה עם ההשגחה האלוקית: אנחנו נזרע את השדות והקב"ה ישקה אותם את כולם. וכך למעשה מדריכה אותנו תורתנו הקדושה לחיים ישראליים אופטימליים, בנויים על אמונה בהשגחה אלוקית, שאיננה פוטרת אותנו מלהשתדל ולעמול, אך מאידך גיסא היא מספיק איתנה לאפשר לנו לתלות את תקוותינו על השמיים ולא להיות תמיד במתח בעניין ההצלחה בחיים, שהרי היא בעיקר בידי השמיים.
את היסוד הזה למדנו כבר מיעקב אבינו, שכאשר חזר לארץ מחרן וחשש מפני אחיו עשו החפץ להורגו, הוא התכונן לדורון (מתנה על מנת לפייסו), למלחמה ולתפילה. כך היא ההנהגה הישראלית - לאחר שעושים הכל כדי להצליח, אפשר וחייבים לסמוך על הקדוש ברוך הוא שיציל אותנו ויברך אותנו.
לכן הבקשה "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה" איננה שמורה רק לחקלאים, אלא היא מנחה אותנו בכל המעשים שאנו יוזמים ובכל המפעלים שאנו מתחילים, לבקש מהקב"ה הצלחה ופטור מדאגה.
מתוך שלוות נפש זו אנו מאחלים לעצמנו ולכל ישראל חורף טוב, חורף מועיל, מלא שפע וברכה והצלחה.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת