הנרגילות ותרבות הריגת הזמן

 

בתקופה האחרונה התפשט בציבור הצעירים השימוש בצינור למציצת עשן מסונן מים, או כלשון העם (הנכרי אשר בקרבך): נרגילה.

הרבנים נבהלים. ולא רק נבהלים אלא מזדעזעים ומטכסים עיצה: איך לעצור, כיצד לבלום, לאן הגענו.

ומדוע באמת?

לכאורה אין כאן אלא נוהג חביב ותמים לבילוי שעות הפנאי בישיבות תיכוניות ובמכינות (ואולי גם בישיבות הסדר?) והרגעות מ'העומס העיוני' ב'שקידתה' של תורה.

שהרי ברור לכל שעם כל חומרת חיוב "והגית בו יומם ולילה", אין מנוס מה"רווח להתבונן בין פרשה לפרשה" לשם יכולת הקליטה, ולא רק רווח אלא פרקי זמן מוגדרים מראש למנוחת דעת. ואמנם עד היום הכרנו צורות שונות למלאתם: משחקי כדור, שיחת רעים, נמנום קצר על הדשא, חטיפת סנדויץ' בפינת הקפה וכד'. ואם כל אלה כשרות היו, מה הרעש סביב הנרגילות?

ואמנם לא נוכל להצביע על מציצת העשן עצמה כעל דבר פגום ביותר (אפילו בריאותית עדיף הוא על העישון הרגיל בגלל הסינון המיוחד המתבצע במיכל המים שבמכשיר הישמעאלי).

 

כאשר מנמנמים על הדשא, תופסים שיחה עם החבר'ה, או קופצים לפאלפליה בפינת הרחוב, - לא מתרחש כאן כלום, 'לא עושים מזה ענין'. פשוט מעבירים את הזמן. מזיזים אותו קצת קדימה.

גם כאשר מתרוצץ מנין בחורים נלהבים (מנין דוקא) סביב כדור גומי ועושים ענין סביב ההצלחה דוקא להכניסו בעיגול ברזל 3 מ' גובהו, אין בזה יותר מכוחניות נערית בעלמא – מעין 'אלוף הכיתה בהורדת ידים' והאלוף בריצה ובצליפה בפחיות קולה. ועוסקים במרץ רב להשיג הישג – חסר טעם אמנם – אבל בכל אופן הישג מסוים ברמה הגופנית. אבל כאן, יש משהו אחר לגמרי. כאן מתאספים ל'שבת אחים גם יחד', לכינוס מיוחד. 'מתישבים' (מלשון יישוב הדעת) סביב הנרגילה, מחליפים מים, מכינים גחל, מריצים דיון בין החבר'ה סביב סוג הטבק להיום (תות, תפוחים, תפוז שוקו) שיועלה על מזבח החרס שבראש המכשיר (בתקוה שעל 'גרס' עדין לא מדברים) ומתחילים בטקס העברת הפיה מיד ליד בכובד ראש ובחרדת קדש מיוחדת.

אבל עדין נשאל - ומה בכך? אין כאן לא פסל לא תמונה ולא השתחויה.

אמנם כל אלה אינם אבל בתוך כך עולה סוגיתנו גופא – אין כאן כלום.

כאשר מייצרים טקס, כמעט דתי, סביב ענין של כלום - מתחברים לסגנון מסוים, מתחברים לאוירה אופפת. מתחברים לתרבות שלמה שאופפת אותנו מכל עבר. תרבות הלא כלום, תרבות הבהיה, תרבות ה'סתם'.

דרכם של ישראל טבועה כולה בחותם הרצינות - "ובמושב ליצים לא ישב", האחריות - "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ומקורה במחויבות כלפי שמיא, "דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים".

ומחוייבות זו היא הדוחפת אותנו לעשיה, עשיית "הישר והטוב" מתוך אמונה שיש ישר ויש טוב יש דין ויש דיין יש מגמה למציאות, כי כולה מאת יוצר כל. יש בורא, העולם אינו הפקר, יש תכלית לכל נוצר, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים".

זוהי משמעות 'שכר ועונש'. יש מעשה נרצה ויש מעשה שאינו נרצה, כלשון הכוזרי.

וכאן לפנינו, בתרבות הנרגילות והריגת הזמן, צומח סגנון חדש – סגנון ה'סתם'.

שהרי אם נשאל את השאלה הפשוטה – בשביל מה? שאלה שעליה ענו לנו עד היום בענין הכדור סל והורדות הידים – 'להוציא את המרץ' – היום, על אותה שאלה לגבי הנרגילות יענו לנו: 'סתם'.

אחרי ה'סתם' הזה מסתתרת תרבות שלמה. תרבות הבהיה. תרבות המבט המזוגג, המעורפל, שאינה מסוגלת לכוון את הפוקוס, אינה מאמינה בקוים ברורים, בערכים, במגמה לחיים, בטוב וישר בעיני האלקים. והיא בוהה בחלל הריק וצונחת אל תהום ה-אין ומנסה לאחוז במצנח החילוץ שיתן תחושה לחייה לפחות לעכשיו, והיא מיצרת תעשיה שלמה של 'הריגת זמן' ובילוי (בלאי), וקול הריקנות המצלצלת בחלל תיבת התהודה של החיים מחריש את אזני ההולכים בדרכה עצמם.

תרבות שמתוך מועקת חדלונה שרה: 'וככל שפחות שמחים כך יותר חוגגים'. שמתוך תחושת הריק שללא חזון ואידאת אמת, חשה את עומס החדלון, ופתיל חייה הדוחף ומניע מבפנים, מזעזע וזועק וקורא – שמח! רקוד! שכח את חדלונך, השלך אותו מעבר לגבך!

וצעירינו התמימים, שאת דחף החידלון לא חשים כי פוסח הוא עליהם בחייהם מלאי התקוה והעתיד – רואים לנגד פניהם אך את חגיגות השכחה, את ריקודי שמחת מסיבות הגיוס (כנראה שדבר גדול הוא להתגיס) ומסיבות השחרור (ואולי השחרור עדיף?) ו'נדלקים' מהעליצות קלת הדעת, הנראית כה חופשית ושופעת, ומנסים לחקות. אך לא ידעו כי אין זו אלא השכחה והחשכה. השכחת המועקה והחשכת נצנוצי והבזקי הנשמה הזועקת בחבליה ויסוריה.

תרבות העכשיו, תרבות החושים והריגושים – חיה את הרגע. או, כלשון הרב זצ"ל תרבות 'מילוי החפץ' אין אידאה אין מגמה, אין תכלית. הכל יחסי, הכל סובב סביב ה'אני'. אין כיוון מוחלט אין אידאה חובקת כל. שום דבר לא מחייב אין דבר בעל ערך.

וכאשר אין אידאות ואין חשיבות מוחלטת לדבר בעולם אפשר באמת לעשות מכל דבר ענין, לתת חשיבות לכל הבל וריק כי אין חשיבות עצמית יותר כי שום דבר אינו בעל ערך יותר, וגם חשיבות וערך יכולה להיות מחולקת לכל דורש כפי מילוי חפצו – מתגיס? רוצה מסיבה? – באו נרקוד! משתחרר? רוצה מסיבה? נרקוד גם כן! סיום שנה? פתיחת שנה? אמצע סמסטר? אין משמעות – העיקר לעשות עסק, העיקר להרים כוס ולתת טפיחה, צרור נשיקות וכהנה, והנה כבר 'מסיבת השנה' לפניך. אמנם כך אצל הנוער. אך גם בחברה כולה כן. לא לפי משמעות וערך ישקל דבר אלא לפי מידת המהומה סביבו – יהיו כולם? תהיה תקשורת? יצלמו לטלויזיה?

אבל בפנים הכל ריק, המבט בוהה הכל מטושטש הפוקוס לא מאופס. אין נקודת איפוס אין במה להאחז אין נקודת מוצא ומשען.

וכך מובילים שני מוטיבים מנוגדים, תרבות שלמה אל אובדנה, אל חורבנה (שיהיה בודאי מסד לחיים גדולים באמת בעתיד). טשטוש ובהיה – נרגילות, בירות, סמים, שינה ויאוש. ומנגד, בהיפוך, ולמען השכח את כאב היאוש – ריקודים וריגושים עד כדי אבדן חושים ושכחת צניחת תהום חיי הזמן.

ובתווך עומדים בחורינו התמימים ומתפעלים מן הניגלה לעיניהם ברוב רושם חיצוניותו, ונסחפים בצבעוניות הרועשת והמרגשת של מקצבי אקורדים חודרי נשמה ונכבשים משלות רוגע שובת לב שב'מיסטול' ו'תפיסות השלוה' וה'ראש טוב' לסוגיהם.

אבל אותה צבעוניות רועשת אינה הופכת לכוחות פריצה ויצירה, אלא – במקרה הטוב – לאבדן חושים ועשתונות, ואותן 'תפיסות שלוה' אינן מביאות את המיתנסים בהן לחדירת עומק פנימית, אלא להמשך חיפוש נתיבי שיכחת מציאות חריפים יותר ויותר עד ל-'דפיקת ראש' אמיתית.

אבל צעירינו, שגילו בכל אלה עולם שהוא חדש עבורם, מסתנורים ונוטלים מכל הבא ליד, בשיער, בלבוש, בעישון, במוזיקה וכו' וכו', ובהמצאה חדשה משלהם (כמדומה לי) – נרגילה.

ובכן באמת אין מה להתרגש.

או, אולי, יש הרבה ממה להתרגש, אבל לא מן המכשיר המקושט דוקא אלא מכל המערכה התרבותית כולה, שהיא ודאי סוגיה הדורשת בירור, העמקה ואיבחון ולא יספיקו פתרונות ביניים חלקיים.

ועוד יכול להיות מענין, אם דוקא מכשיר ישמעאלי זה יביא להתעוררות בהתמודדות עם התרחשויות תרבותיות מקיפות כל כך שמקורן דוקא בתרבות גויי המערב.

 

יוסף חייקין

 

הנקודה הבעיתית האמיתית המצויה כאן היא – הטקסיות ו'היצירתיות' סביב הלא כלום והסחף התרבותי הטמון בטיקסיות זו.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת