הספירה לחירות
 
אנו נמצאים בימי אלו בעיצומה של "ספירת העומר", הכתובה בתורתנו הקדושה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד מחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום וכו'". מה סופרים, למה סופרים, ממתי סופרים אלו שאלות פשוטות, אך ללא התורה שבעל פה, לא היינו מצליחים לתת להן תשובות ברורות, שהרי התורה שבכתב השאירה את הדברים עמומים. קודם כל צריך להבין מהו "העומר" שזכה לספירה מיוחדת. השם "עומר" הוא פשוט שם של מידת נפח (בערך ארבעה ליטרים) שהייתה נוהגת בזמן המקרא . מה שהתורה מצוה אותנו למדוד הוא "עומר התנופה" העומר מן השעורים שהיו קוצרים במוצאי יום טוב ראשון של פסח. שליחי בית דין נהגו לצאת לשדות במוצאי החג כדי לקצור שעורים, מהם מפיקים עומר של סולת נקיה, אותה היו אופים מצות להקרבה בבית המקדש. לפני הקרבתם היו הכהנים מניפים אותם מכאן "עומר התנופה".
מיום הקצירה ועד חג השבועות, אנו סופרים כל ערב את "ספירת העומר", שזכתה לזה הכינוי משום שמיום קצירת העומר היא מתחילה.
אך עדיין יש לשאול למה נצטוונו למנות את חמישים הימים המפרידים בין תחילת חג הפסח לחג השבועות? כדי לענות על כך צריך להתבונן באירועים שקרו אז בדור המדבר. בחג הפסח (ט"ו בניסן) נגאלו בני ישראל ממצרים, ובחג השבועות (ו' בסיון) הם קבלו את התורה חמישים יום מפרידים בין יציאת מצרים למתן תורה. חמישים יום שהם מעין חמישים "שערי בינה", בהם בכל יום התעלו בני ישראל עוד שלב לקראת מתן תורתנו הקדושה. בכל יום התקרבו קצת יותר אל "היעד" מתן התורה.
פסח הוא חג החירות הלאומית אז יצאנו מעול השעבוד של המצרים ומאז נהיינו לעם. לפני כן, בני ישראל היו כיחידים, שהרי יעקב ירד מצרימה עם שבעים נפש, ושם פרו ורבו ונהיו לעם, אך תחת עול שעבוד מצרים אי אפשר היה להרגיש כעם. אבל בבוקר שלאחר הפסח: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת" התחילו בני ישראל ללכת חמישים יום ולא סתם הליכה אלא מסע מופלא המלווה בנסים (וביניהם קריעת יום סוף). ההליכה שמן הסתם הייתה מתוך אופוריה אדירה של רגשי חופש וחירות, הייתה דווקא צעדה לקראת יעד מסתורי יום מתן תורה. הגוף הלאומי זה עתה נוצר, ומרומם על ידי רוח דרור, הולך לו העם הזה לקראת יעד אלוקי מוגדר ומדויק - לקבל את התורה.
חמישים יום שבהם רוח ההתלהבות של החופש האלמנטרי (חופש הזהות וההגדרה העצמית) לאט לאט נהפכת למין חשבון נפש "לאן הולכים"? "מה עושים עם החופש הזה"? חמישים הימים הללו מובילים את ישראל אל ההבנה שלחופש הזה יש יעד לקבל את הנשמה הישראלית ולהוציא אל הפועל את החיים הישראליים במלא עוזם, על ידי קבלת ההנהגה האלוקית, המוסר האלוקי, סידור החיים הציבוריים וגם הפרטיים על פי הרצון העליון. את כל זה קבלו בני ישראל כ"עסקת חבילה" במתן תורה, בו קיבלה החרות שלהם משמעות. וכאן הפרדוקס הגדול, שהרי ממתן תורה קבלו בני ישראל את עול התורה על עצמם, עם כל מצוותיה, הגבלותיה, חיוביה, איסוריה וכו' מה שנראה כמגביל ושוב משעבד. אך כאן המסר הגדול של תקופת חמישים הימים הללו לחופש צריך משמעות, החופש צריך להצדיק את עצמו. חז"ל הגדירו כך את הרעיון הזה: "אל תקרא חַרות על הלוחות אלא חֵירות על הלוחות". זאת אומרת שאף על פי שמה שחַרות על לוחות הברית (עשרת הדברות) נראה כעניין משעבד, אדרבה הוא עניין המביא לידי חירות. לא די בלהיות עם "חופשי" בלי משמעות לחופש זה, אלא צריך להיות "עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים" אנו נותנים "מדבקה" לחופש, מגדירים אותו, נותנים לו זהות, מגמה ומטרה.
חמישים יום של חשבון נפש קבלו בני ישראל מיד לאחר שזכו לחופש ולשחרור מן השולטים עליהם, חשבון נפש הנצרך כדי לחשוב על משמעות החירות. ביום החמישים, במתן תורה, הם הבינו את מהותה, כאשר קבלו את התורה המבדילה אותם מן הגויים להיות עם הנושא את המוסר האלוקי. חמושים בהכרת זהות זו, המשיכו בני ישראל את מסעם לקראת מעמדם כעם חופשי, לארץ ציון ירושלים.
ספירה מועילה וחג מתן תורה שמח!

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת