העורף כביטוי לממלכתיות מדינתנו וצבאנו

בנוהג שבעולם רגילים לדרג את השרות הצבאי ביחידות העורף כבעל ערך משני לשרות ביחידות הקרביות. השרות ביחידות הקרביות נעטף בהילה של סיפורי גבורה ומורשת קרב והנוער נמשך אחריו כבמטה קסם ומשקיע את מרצו וחשקו בהגעה ליחידות החוד שבצבא, ועוד כהנה וכהנה מאמצים להשלים כראוי את ה'מסלול'.

אבל, למרות כל ההתלהבות הראשונית, ניכרת לעיתים קרובות התופעה של פריקת מתח ו'יציאת האוויר מהמפרשים' מיד עם סיום המסלול, ועוד יותר בתקופה שאחריו – אצל רבים מצעירינו הנלהבים. גם ליחידות אלו חודרת פתאום אוירת העייפות והקיטור: 'עזוב אותך מהצבא הזה', 'גם אני התלהבתי כמוך בהתחלה' וכד'.

ואנחנו עומדים תמהים על התופעה: היכן ההתלהבות, היכן האידיאלים שאיתם הלכו לשרת את המדינה?

המניע לשקיעת ההתלהבות

אם נתבונן היטב נראה שה'אידיאלים' האלה עצמם, ההתלהבות הזו בעצמה, הם הגורמים, אם לא ישירות אז ודאי בעקיפין, לירידת המתח המתוארת.

מהו באמת מקורה של ההתלהבות? האם הכח המניע והדוחף לשרות משמעותי בצבא הוא מתוך נטילת החלק במפעל ראשית צמיחת הגאולה המובנה אצל החייל בראי האמונה וההליכה בדרכי ד'? או שהוא ממין 'המיצוי העצמי' ו'השרות המאתגר' המצוי במחוזות הציבור הכללי?

אם אכן עיקר המשקל הוא של המיצוי העצמי והתלהבות הנעורים – 'המורעלות' – אזי הבקיעים במוטיבציה לא יאחרו לבוא.

אמנם השרות ביחידות הקרביות בודאי משובח הוא, וראוי לכל עידוד והערכה, גם בליווי סיפורי גבורה, אבל עוד יותר – בלעדיהם. כי לפני סיפורי הגבורה, לפני ההתלהבות, צריכה להבנות העמדה, נקודת המוצא – מה הוא עבורנו השרות בצבא מדינתנו המתחדשת.

כל התלהבות טובה היא ומוסיפה עוצמה וחיוניות על גבי עמדה מוצקה, ראיה אמונית גדולה ושלמה, ראיית התקיימות אחיזתנו הממלכתית השלימה בארץ גאולתנו. ללא מקורה, תתנדף ההתלהבות ותחלוף, אם לא בתחילת האתגר, אז לא הרבה אחריו.

עמדתנו המוצקה היא – חלקנו בעבודת הכלל. שותפותנו בהתקיימות המצוה הכל כך כללית עד כדי מסירות הנפש ממש, של האחיזה – דוקא באחיזה כללית ציבורית – בארצנו: "לא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".

העורף כביטוי לממלכתיות

האחיזה הזאת היא דוקא של הכלל כולו, דוקא כמדינה, כעם ריבון בארצו, במלוא הצורה הממלכתית השלטונית, שהרי ישיבת יהודים בארץ ישראל התקיימה לכל אורך שנות גלותנו הארוכות – ברב או במעט. גם הגנה עצמית כעין 'השומר' ו'הליגה להגנה יהודית' היו, בגילוי עוצמות גבורה והתמסרות של יחידים עזי נפש.

אבל מה שהתחדש לנו במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו – הוא "קיום המצוה הנשגבה מצות הרבים והציבור, מצות ישראל, שמתחיב בה כל אחד מאתנו, כדברי הרמב"ן, שלא נעזבה ביד זולתנו, בהיות ידנו תקיפה על ארצנו ושליטתנו קיימת עליה". ואם זאת העמדה, דוקא זהו מימד שותפותנו בעשיה הלאומית, מה מבטא ומגלה ביתר שאת את הפן הכללי ממלכתי? הווה אומר: השותפות בחלק המערכתי דוקא. השותפות במערכותיו הניהוליות ארגוניות של הצבא, על כל מורכבותו וגודלו כצבא מדינה.

אמנם ודאי לא נוכל לקפח את חלקם של הלוחמים הנחלצים חושים לפני המחנה במוכנות נפלאה של מסירות נפשם ומאודם. הם אמנם יהיו תמיד האוחזים בראש החוד, ראש החץ, של מאבקנו מול אויבינו.

אבל את ביטוי המשמעות הציבורית הממלכתית שבמאבק, יבטאו ביתר שאת, דוקא חיילי המערך הכללי, השותפים לאו דוקא בלחימה אלא בבניין המערכתי הצבאי. לא עוד שומר עז רוח העומד מול שודדים ורוצחים ומנסה להציל את מה שבידו, אלא מדינה, עם, "גור אריה יהודה שנעור משנתו", שנת הגלות, ועומד על רגליו לעמוד מול הקמים עליו.

גור אריה יהודה זה, הגילוי המדינתי שבצבא, ניכר לאין ערוך בחיילי המערך העורפי, המעמידים את הצבא כצבא, כמערכת בטחון של מדינה ריבונית.

ולכן, במובן העמוק והיסודי של שותפותנו במערכות הצבא, דוקא לקיחת החלק במערכתיות הצבאית הכללית, היא זו שתתן את הכיוון, את הציור הנכון, של חשבון האמת של עשייתנו הצבאית, גם זו הקרבית.

העורף כאבן בוחן

ולא רק שאין שום צד של בדיעבד בשירות העורפי מצד עצמו, אלא שאפילו הבחור הנמרץ, בעל הכישורים המתאימים, אשר נמשך לבו לראש החץ, ליחידות השדה – מוטב לו שיעשה חשבון נפש אמיתי ועמוק, בינו לבין עצמו, מה הוא הכח הדוחף, מה הוא המניע המושכו ליחידות החוד דוקא. ואם יחוש בקרבו שיצר ההרפתקנות, המיצוי העצמי הוא זה, יצר ה'אקשן', ואולי ח"ו יצר ההתהדרות באותות ובסמלים – יעשה מיד חשבון נפש עמוק, לשוב בתשובה שלמה ממחשבות ילדות שכאלו, ויקבל על עצמו – בעבודת המידות – לחדש ולבנות עת עמדת הליכתו בדרכי ד', עמדת דרכו האמונית-הכרתית שבעבודת ד' שלו בצבא.

וכיצד יאבחן לעצמו את התייצבות עמדתו על דרך הישר, על דרך צעידתו האמיתית במערכות הצבא? הוי אומר – על ידי יחידות העורף. על ידי בחינה עצמית של מידת מוכנותו-העקרונית לשרת דוקא, וקודם לכל, ביחידות העורף. האם לשם האידיאל של עצם השותפות במפעל העוז הממלכתי* הוא מוכן, בעקרון, לכל תפקיד, גם ביחידות נעדרות הברק והזוהר, אבל בעלות הביטוי לממלכתיותו של הצבא כצבא של מדינה, עם כל מערכות מפקדותיו וניהולו הרחב והמסועף.

בכך תיבחן העמדה האמונית האמיתית הבוגרת, של ההשתתפות במערכות המלחמה, ובכך תיבחן לקיחת החלק במערכה הצבאית כהמשך עבודת ד' וישראל עמו אשר אתנו.

לחיות בעורף באור האמת

ואם זו היא דרך הבחינה העצמית של חיילי המערך הלוחם, הרי למשרתים ביחידות העורף עצמם אין זו רק בחינה – זו היא מציאות, קיום עצם השותפות בהתגשמות גילוי תוקף ראשית צמיחת גאולתנו – בשרות עצמו, ללא סיגים, ללא פניות אישיות של התלהבות נעורים והגשמת חלומות ילדות.

כל לבישת מדים מדי בוקר, כל לחיצת

דוקא הכרה שכזו תתן עוז ותעצומות להשקעה ולהשתדלות (ומתוך כך להצלחה ולחדוה) גם בדברים שהם לעתים כל כך אפורים, כמו עבודה אפסנאית, תיוק ניירת או ניהול שק"ם יחידתי.

מדוע? כי חשובים הם, מצד עצמם. מצד היותם אבר של גוף גדול, של מפעל ענק, מפעל תקומתנו ועמידתנו הציבורית המתחדשת בארצנו, ראשית צמיחת גאולתנו, שיבת שכינה לציון.

זאת היא עמדת האמת, זאת היא נקודת המוצא להכרת חלקנו בשירות הצבאי.

כאשר זה הוא מקור המוטיבציה, מתגלים כחות נפש ותעצומות רוח לעמוד בכל מכשול, בין מכשול של רוטינה קרבית בבט"ש, במעצרים מדי לילה, ובין מכשול של עבודה אפורה ומכשלות עיניים ולב בסביבה חברתית רבת גוונים וריגושים, וכהנה קשיי יום יום בבסיסי העורף.

העשייה הצבאית תקבל מובן של המשך ההתעצמות האמונית ומפעל הקדש של עבודת ד' וישראל עמו, שאותה התחלנו בבית, בישיבה, במכינה. כל הקשיים והתקלות יקבלו ומקבלים פרופורציה, ויתגלו כמהמורות קלות בדרך הרחבה של הצעידה הבוטחת במסילת מפעלי אמונתנו שלמענה מגייסים אנחנו את כל לבבנו, נפשנו ומאודנו.

ובהליכה התעצומתית הזו לא רק שנשמר את אשר החילונו, אלא אף נוסיף ונגביר חילים ונזכה להיות מקדשי ד' לעיני כל.

ENTER במקלדת, כל ישיבת עדכון, גם, ואולי דוקא, ברוב חד גוניותן, גילוי הן של "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", כל מפעליך בשירות הצבאי – לשם חלקך במערכות ישראל הוא. ללא פניות, ללא הילת גיבורים.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת