ודאות הגאולה
הרהורי עבירה
חז"ל אומרים במסכת יומא (כט.) שהרהורי עבירה קשים מעבירה. יש צד שהקושי שבהרהור גדול יותר מאשר עצם מעשה העבירה. מעשה העבירה הינו בעיקר חיצוני, מה שאין כן הרהורי עבירה, הם מנסרים פנימה, חודרים ופורצים לתוככי הגויה וקורעים את הלבבות ואת הנפש. מבחינה זאת נזקם גדול יותר, בודאי בצד הנפשי, ופעמים שאף בצד המעשי.
אנחנו נמצאים במצב של הרהורי עבירה כלליים, הרהורים החותכים את הלבבות ומייסרים את נפש היחיד ונפש האומה. הרהורים אלו מערבבים את הדעות ואת הרעיון, והרעיון הולך ונשפל הולך ומתבזה. בהרהורים אלו יש חילול השם נורא, עלבונה של תורה, עלבונה של ארץ ועלבונו של עם.
ולמרות זאת אין רוחנו נופלת ואין כל מקום ליאוש ושבר.
אנו יודעים, גם בתוך הקשיים, שאנחנו בדרך לגאולה. לא בדרך לחורבן חלילה. אנחנו מתמודדים עם המון כחות והרהורים של עבירה ושל חולשה, אבל אנחנו יודעים שהכל שייך לדרך הגאולה. גם הקשיים, ואולי דוקא הקשיים, מעידים על גודלו של המהלך הנפלא שבו אנחנו לוקחים חלק.
קשיים כעדות לעומק המהלך
בתחילת מגילת רות (א, יח) כתוב שנעמי ראתה את רות מתאמצת ללוותה
מי שרוצה להקים את מלכות ישראל – חייב לרדת אל הרע. הוא צריך לדעת להיאבק עמו, להתמודד איתו ולהתגבר עליו, ואפילו להשתמש בו לפעמים. דוקא המגמה האידיאלית של מלכות ישראל, הראיה העתידית העליונה של "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיה ב, יא), שייכת להשתלטות על כל מימדי המציאות והחיים, על כל צדדיהם – הטובים והרעים. מגמתה של מלכות ישראל, של גאולת ישראל, היא מגמת העתיד השלימה, והיא מחויבת שלא להשאיר שום פינה שוממה, לא לעזוב שום כח, גם כחות של בלימה וביקורת. את הכל היא צריכה לעכל ולצרף לטובה למהלך הגאולה השלימה.
גאולת ישראל – גילוי המגמה האלוקית בבריאה
אמנם אין אנחנו מורגלים במבט כזה. התרגלנו לשיר גאולה ולרקוד גאולה ולצייר אותה בדמיוננו כגאולת המתנחלים, או גאולת הדתיים, ולכל היותר גאולה שהארץ תהיה שלנו - ויהיה טוב.
אנחנו צריכים להתרגל לראיה גדולה מזו, לראיה גדולה באמת.
אנחנו מחוייבים להתוודע אל תפקידנו האמיתי, הגדול, כי לגדולות נועדנו. דרך מהלך המאורעות והמשברים אנחנו נדחפים יותר ויותר אל האמיתות היסודיות שלנו, אל המקור ממנו נובעים כל מפעלינו המבורכים. תהליך הגאולה שבו אנחנו לוקחים חלק כה חשוב איננו מתחיל בנו, במה שאנחנו חשים ומרגישים, וגם איננו מיועד עבורנו, למה שאנחנו נזקקים וחסרים מיד ועכשיו.
'לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם' (יחזקאל לז, כב).
גאולת ישראל איננה באה "להציל את הנפש הפרטית או גם הכללית מסבוכי החיים החמריים". מגמתה של גאולת ישראל היא "לכונן את הקודש עצמו, ליסד מוסד ממלכת א-ל חי העולמים בכל מרחבי עולמים" (אגרת תשנ"ג).
'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים' (תהילים קיא, ו). בפסוק זה הקביל רבונו של עולם את כל מעשה הבריאה לעניינם של ישראל ושל ארץ ישראל, וכפי שמובא ברש"י הראשון עה"ת בשם רבי יצחק. מפי הגבורה נוצרה הבריאה כולה, ומפי הגבורה לקחנו לו לעם, העמידנו לפני הר סיני ונתן לנו תורה ומצוות – 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו' (ישעיה מס, כא), ומגמת פנינו אף היא מפי הגבורה ניתנה – ברצונו נתנה לנו' – את ארץ חיינו.
מושכל ראשון שעלינו להפנים בקרבנו הוא שכל מה שקורה עם ישראל, בין לחסד ובין – חלילה – לשבט, שייך הוא לכבשונו של עולם, לגילוי רצון ד' ולהופעת שמו בעולם. אם על ההנהגה הכללית אנחנו אומרים 'אין דבר נעלם ממך', קל וחומר ש'בני בכורי ישראל' (שמות ד, כב), 'עמי', אינו נעלם ואינו נסתר ממנו, ואינו נמסר להנהגת שום שר מן השרים, אלא ישר מרצון ד', הנהגה אלוקית מתמדת אשר איננה מוסרת לרגע.
זהו סדר מיוחד בהנהגת עם ישראל מאז היותו לעם, סדר אלוקי אשר אנו נפגשים בו כבר בפרשיות הראשונות שבספר שמות – 'ויאמר ד' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו' (שמות ו, א). אותה יד חזקה, הופעת הגבורה העליונה, בלא שום מעשה בשר ודם, היא היא שתופיע ותנצח, תגאל ותושיע.
מופתי מצרים אינם רק מופתים חיצוניים, שינויי טבע רגעיים, אלא סדר אלוקי ניסי של 'והוצאתי – והצלתי – וגאלתי – ולקחתי' (שמות ו, ו-ח). והכל ביד אלוקית עליונה – 'אני ולא מלאך, אני ולא שליח' (ירושלמי הוריות פ"ג ה"א). בריאת עם ישראל לא נוצרת באיזה תהליך טבעי, אין פה איזו הצלחה פוליטית רגעית, אלא יסודם ותולדתם של ישראל ברצון ד' הוא, 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'.
דוקא מתוך כך, דוקא מתוך 'דבר אלוקינו יקום לעולם' (ישעיה מ, ח), הופיעה האומה הישראלית על בימת ההיסטוריה, הופיעה התורה על העולם וננפחה נשמה במפעל כולו. זהו יסודם של ישראל, זו מדרגתם, וזהו גם סדר הנהגתם התמידית לדורות, זו היא גם מדרגת הגאולה.
דחיפת המאורעות התובעת גודל
זהו מבט לא שיגרתי. אנחנו רגילים אמנם למסרים ולרעיונות הפנימיים הללו, אבל רק בספרים, בבית המדרש, בדרשות הרבנים. אבל בחוץ, במאורעות החיים הציבוריים שולטת הראיה הפרגמטית, הפוליטית (של מעין מלחמת קיום של רעיונות והכרזות). אבל יותר ויותר דוחפים אותנו המאורעות עצמם, החיים הציבוריים הגלויים עצמם – אל הפנים, אל העומק, אל 'ידיעת המעמקים' שלנו. יותר ויותר אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי מילים, חסרי כלים, חסרי רעיונות פרגמטיים לעמוד אתם מול אוירת ההתפרקות העוטפת את השיח הציבורי על כל גווניו. ודוקא ה'אין מוצא' שבמאבק הציבורי השגור, דוחף אותנו אל המקור, אל מעייננו האמיתי, אל 'ידיעת המעמקים'.
'ידיעת המעמקים'
בדברי הרב זצ"ל ובהמשך גם בדברי רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל, מופיע בכמה וכמה מקומות הביטוי 'ידיעת המעמקים'. אנחנו צריכים להרגיל את לשוננו יותר ויותר בביטוי הנפלא הזה, ביטוי שמפתח בנו הסתכלות חדשה על כל המציאות. אנחנו צריכים להתרגל אל המעמקים, להתייחס אליהם ולהתקשר אליהם. עינינו צריכות להיות נשואות אל הפנימיות ולא רק אל החיצוניות. הנשמה אמנם מתגלה בגוף, אבל לגוף יש גם צד מסוים של הסתרה, וחלילה לנו להעצים את הגוף, את החוץ, ולהסתיר עוד יותר את העומק, את הפנים. חלילה לנו להעלים את המעמקים, אנו צריכים להיות קשובים לפנים, לעומק, ולדעת לתת למימד העומק את משקלו המרכזי בניהול חיינו הפרטיים, ועוד יותר – בחיינו הציבוריים. ידיעת המעמקים שייכת לכל אורחות חיינו, לאורחות החיים של היחיד ושל הכלל, אורחות החיים של המדינה ושל האומה, כולן כולן יסודן באותה אוזן הכרויה מהר סיני אל המעמקים, אל הפנים, אל אמיתת המציאות, אל התורה ואל המצוות, אל החלק הגלוי שבתורה, ואל הנסתר – סודה של תורה.
ברגיל, תופסים אצלנו החיים החיצוניים מקום מרכזי. אבל חז"ל ידעו לכנות את העולם החיצוני, העולם הזה, עם כל תופעותיו והתרחשויותיו המרשימות – 'עלמא דשיקרא'. ולאו ודקא משום שהוא שקר גמור. יש לנו סמפטיה גדולה לעולם, לעולם המעשה, לגוף, לטבע, אבל אנחנו יודעים בידיעת עומק, בידיעת אמונה, שבתוך כל זה שכינת אל חי שורה. לכל הגלוי יש עומק, יש פנים, יש נשמה. ודוקא היא הנותנת ערך ושוי לכל מה שגלוי ומופיע ומתפתח.
אנחנו יכולים לקחת לנו לדוגמא את דרך ההסתכלות של מדע הנפש, את דרך ההתבוננות של המחנך, על הנער המתבגר.
אם יבחן המחנך את הנער המתבגר עם משבריו ומרידותיו רק דרך תופעותיו החיצוניות, יאבד מהר את אמונו בו ובמה שעוד צריך להתגלות על ידו בעתיד. כך בדור, במהלך הגאולה. לא המאורעות מגלים את המהות. דוקא ידיעת הפנים, ידיעת המעמקים, תיתן לנו כלים להביט עין בעין במאורעות הזמן ולראות בתוכם את 'בשוב ד' ציון'.
גאולתם של ישראל – איננה מהלך טבעי, מהלך שנוצר ע"י עניינים פוליטיים, קשיים חיצוניים והצלחות חיצוניות. כמובן שכל התהליכים האלו מוציאים אותה אל הפועל, אבל ביסודה של הגאולה קודשא בריך הוא הוא העומד ופועל, הוא ההולך וגואל את ישראל, הוא המקים את השכינה מעפר והוא המכוון ומסדר את 'הענין האלוקי' של ישראל ושל ארץ ישראל. 'יד ד' עשתה זאת'.
ההסתכלות הזאת איננה באה לבטל את משמעותן של תופעות החיים ההווים. דוקא ההסתכלות הזאת תפגיש אותנו עם תפיסה שאיננה שוללת את החוץ, איננה בזה לחיים ותופעותיהם, אלא כוללת ומקיפה אותם.
גאולה טבעית
אמנם הדגש שלנו הוא על יד ד' המנהלת כל, אבל לאו דוקא באופן הניסי של הדבר, אלא באופן האורגני-פנימי-נשמתי שבתוך המאורעות.
אמנם הגישה הרגילה, כשתרצה להדגיש את הצד האלוקי שבגאולה, את יד ד' הפועל כל – תבליט דוקא את הצד הנסיי שבגאולה. אבל יש צד עמוק יותר. באמת דוקא הגאולה העוברת דרך סדרי הטבע, היא העליונה ביותר. הגילוי היותר עליון של הגאולה הוא זה המופיע ומתקדם דוקא בדרך של קמעא קמעא, בדרך הטבע. דוקא בדרך גאולה כזו מתבלט היסוד העצום של 'מפליא לעשות' – 'שקושר רוחני בגשמי' (שו"ע או"ח ס"ו ס"א בהגה).
הגאולה נעשית דוקא באופן טבעי, לא כיציאת מצרים שהיתה כולה באופן ניסי. גאולת ישראל האחרונה דוקא בגלל עומקה, מתנהלת באופן טבעי לחלוטין. אין פה שום אבן שלא הזיעו עליה, כל דונם וכל בית נבנו ונרכשו בעמל וביזע, ביגיע כפים שאין לתאר. ודוקא בתוך ההשתדלויות הללו פועמת נשמה עליונה מאד נשמה שדוקא מרוב רוחניותה ופנימיותה מתגלה היא בגופניות וחילוניות.
יש הרבה מה להאריך, להבין ולהעמיק בידיעת המעמקים הזאת, לקלוט אל קרבנו את העמקות העמוקה מכל עומק של הסדר האלוקי המופלא הזה של הגאולה הטבעית, של ההשתמשות האלוקית בבני אדם, בנו, להובלת והבאת הגאולה האחרונה למקומה וליעדה. צריכים אנו להעמיק ולהתבונן ולדעת מי הוא זה אשר נותן לנו כח לעשות חיל, לראות את יד ד' הפועלת בנו, בתוך כוחנו שלנו. לא כחות חילוניים, לא חומריות בעלמא יש כאן, לא מחשבות אדם ותחבולות עמים, אלא יד אלוקינו הטובה עלינו, המנהלת את החול עם הקודש, את הקודש עם החול.
המשבר שבניתוק החול מהקודש
חלק גדול מן המשבר שלנו כיום נובע מן התפיסה השגורה, המנתקת את החול מן הקודש. עשרות שנים של בניה, יצירה ומפעל ללא נשמה ללא קריאה בשם ד'. תפיסה של חול מנותק מקודש וקודש מנותק מחול, מה שבלתי אפשרי כלל בעם ישראל, שהוא ממלכת-כהנים וגוי-קדוש, שהוא עם שתכונתו היותר יסודית היא אחדות הקדש והחול, אחדות שמים וארץ. 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.
הנביא חגי (ב, ה) משתמש בלשון מופלאה מאוד 'רוחי העומדת בתוככם'. חגי זכריה ומלאכי הם אחרוני הנביאים, העומדים בראשיתו של בית שני עם סיומה של תקופת הנבואה. חז"ל מבארים שבשורתו זו של חגי 'רוחי העומדת בתוככם', איננה מכוונת לנבואה שבקרב ישראל, אלא לרוחה של התורה שבעל פה. בתחילת בית שני נטעה בנו, בתוכנו, הרוח הנישאה הזאת – 'עם תורתי בליבם' (ישעיה נא, ז), רוחי בתוכם, מפעלי במעשי ידיהם. הרוח הזאת היא הרוח הנושאת את מפעל הגאולה כולו. דבר אלוקים חיים מתגלה בעולם הזה, באותה אומה מופלאה הסמוכה על שולחנו של מקום. ואנו משתדלים לפעול עם אל, להוות סייעתא לשמיא מתוך אותה סייעתא דשמיא הנטועה בקרבנו, בתוכנו, בתוך 'מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו'.
אנו לא תמיד מכירים באותה רוח נישאה, וחוסר הכרתנו גורם מכשולים וקשיים בכל המפעל. ככל שנכיר ברוח זו – המפעל ילך וישתכלל, ילך ויתקדם ויצא אל הפועל. זוהי ידיעת המעמקים שלנו בדורות האחרונים, ידיעת האמונה הבהירה והברורה, המכרת בוודאות בגילוי שכינה נשגב זה, שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל וגואל את עמו ואת נחלתו, בתוך, ודרך, ועל ידי כל סיבוכי הדרך.
מהלך גאולתנו ופדות נפשנו דוקא בגלל עומקו, תלוי הוא בקשיים גדולים ובלבטים עצומים.
אין שום דבר בתהליך ארוך זה 'לחינם'. אמנם אנחנו לא יכולים לציין מה מביא למה, ואיזו תועלת ומדרגה תצמח מאבן נגף זו או אחרת, אבל כל היסורים ואי ההבנות, הרפיונות והחולשות, זהו דבר שנצרך ומצורף לבניית האידיאל, לבניית התאמתנו והתאמת המציאות אל האידיאל העליון העתידי.
קשיים הכרחיים בגאולה
אי ההתאמה לאידיאל הגאולה נובע לא רק מחסרון בחירי, בחירת האדם או בחירת הרבים, אלא מחסרון אמיתי במציאות, חסרון שהמציאות צריכה להשלים ולהתרומם מעליו. יש פה מציאות חסרה שאנו צריכים לפעול עם אל ולבנותה, לבנות עולם אמוני, עולם של צדק ומישרים, עולם שלנו למטה, למול עולמות של מעלה, אשר כולם צריכים להיבנות במהלך גאולתם של ישראל. עיקר הקשיים המלווים את מהלך הגאולה הם קשיים הכרחיים, בבחינת 'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם' (גיטין מג.). מי שרוצה ללמוד תורה חייב גם לקבל על עצמו את עול הכשלון. הדבר נכון בלימודו של האדם הפרטי ובודאי בלימוד וקיום תורת הגאולה באומה שלימה ובעולם כולו. אך יחד עם המוכנות לכשלונות בטוחים אנו בהצלחת לימודנו, בהצלחת התקיימות חזון הגאולה, שהרי סמוכים אנו על שולחנו של מקום. אנחנו חייבים להשתדל ולהתאמץ, אך הוא 'המלמד תורה לעמו ישראל', הוא הנוטע את רוחו בקרבנו, הוא המלמדנו מה הם ישראל, מהי ארץ ישראל ומהי גאולת ישראל.
אמנם אנחנו מתפללים ומייחלים להתמעטות כל גילוי של רפיון ולביטול כל מחשבה רעה בדרך מהלך גאולתנו. שהרי זו מגמתנו, כמובן, לפעול עם אל להחיש ישועה. אך יחד עם זה אין אנחנו מתפלאים במוצאנו בדרכנו בעיות ואי הבנות, כשלונות ורפיונות. אין אלה טעויות בגאולה, ובודאי לא נסיגות. ואפשר אפילו לומר שלולא היינו נפגשים במכשולים ובטעויות, היינו חוששים שמא איננו בדרך הנכונה.
ייסורי הדרך במפעל הענק המונח על כתפינו
סוגי המשברים העומדים בדרכנו הם מחלות הנובעות מעבודת ד' אשר לנו, מהאחריות להקמת כסא ד' בעולם, דוקא בעולם הטבע, בצורתו הטבעית הגלויה. אנחנו מתמודדים עם עולם טבע נורא, חסר רוח אלוקים, אבל אנו יודעים כי בקרבנו קיימת רוח אלוקים, אנחנו נתמודד, נכבוש אותו ונרומם אותו. זו דרכנו, אין מנוס, נדחפנו לזה מכח יד ד', רוח ד' אשר בקרבנו, מתוך אותה ידיעת המעמקים החיה בקרבנו. אנחנו נכנסים לשדות שלא היינו בהם, צעירינו מתמודדים בתוך שדות מוקשים, בתוך עולם מלא הבל וריק, ואומתנו הנאבקת עם העולם הטבעי המגושם הולכת ובונה את ביתה – את בית אלוקים שלה – על גביו, ומתוך שימוש בכל כליו וכחותיו.
בידיעת המעמקים אנחנו מתבונניםורואים איך רוחות וזרמים מרוחות העמים באים ומתקבצים סביבנו ונראים כמעיקים ולוחצים. אבל באמת מתבלטים הם מולנו כדי שעל גביהם יבנה בית ד' הנישא שאליו גויים ידרושו. 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'.
הכוחות הללו נמצאים ומתייצבים לתפקידם כבר עכשיו, אבל אנחנו עדיין לא כשרים לעכל אותם, ומחמת חוסר המוכשרות שלנו אנחנו נפגעים בהפגשות אתם. אין פה אשמת קבוצה פלונית ואלמונית, אלא זהו מצבה של האומה שעד לא מוכשרת לתפקידה. הכוחות תופסים אותה 'בדרך', אומות העולם ותרבותם חובלים בנו, רודפים אותנו, ואנחנו 'בדרך, בעיצומה של הדרך.
אך אנו יודעים ובטוחים כי דרך זו היא הדרך אל גאולה, אנחנו לא בדרך לחורבן חלילה וחס. אנחנו מתמודדים עם המון כוחות מאוד לא פשוטים, שממוטטים אותנו, מחליאים אותנו, מכניסים בנו רוח תזזית, הרהורי עבירה. והרהורי העבירה קורעים אותנו עד שכמעט ואנו מתעלפים. אבל האומה תקום ותגייס את כוחותיה הפנימיים והיא תזעק את זעקת העומק, לדרוש את ידיעת המעמקים, להתמודד בעוז ובאומץ עם הרודפים אותה ומצֵרים את הופעתה.
ואנו בטוחים שהיא תקום, ותגייס את כוחותיה. שכן התהליך הזה של צמיחת גאולתנו, תהליך מלא בטחון הוא, אין בו שום ספק, 'על הגאולה מראש הבטחתנו ועל התשובה מראש הבטחתנו'. הגאולה בטוחה וודאית הרבה יותר מאשר העובדה שהשמש תזרח מחר. הנשמה היא מוחלטת, פנימית ובלתי נשלטת. היא תצא אל הפועל ותרמוס את כל אויביה. 'לא אשוב עד כלותם' (שמואל ב כב, לח) – יש דברים שיכלו, שיוסרו מעל הבמה העולמית, ויש דברים שיתכללו, 'כלתה נפשי לאלוקים לאל חי' (תהילים מב), הכל יתעלה הכל יכלל, 'וידעו כי אתה שמך ד' לבדך עליון על כל הארץ' (תהילים פג, יט).
הגאולה – בניין רוחני מציאותי כבריאת שמים וארץ
ידיעת המעמקים צריכה לימוד כמובן, היא הופעה נשמתית פנימית, אך ככל שנקל עליה את הדרך, נסקל את אבניה ונסלול את מסילותיה, נקצר את יסוריה וקשייה. סולו סולו המסילה! נדע את ידיעת המעמקים הזאת, נגלה את הנשמה שבתוך הגוף, את דרכי גילוייה והופעותיה. את לימודה והדרכתה. נדע כי גם לידיעה זו יש קצב משלה, גם בזה אין דילוגים. וכמו כל גאולתן של ישראל כך גם בעיכול הרוחני שייכים סדרי ההופעה קמעא קמעא.
הקצב המיוחד הזה שייך הוא לכבשונו של עולם, לסדר הופעת שם שמים בארץ, שהרי גאולתם של ישראל זה גאולת גוי ואלוקיו, זוהי גאולת האמונה, זהו בנין רוחני מציאותי כבריאת שמים וארץ. העולם מצפה ל'ונשגב ד' לבדו ביום ההוא', ל'ונהרו אליו כל הגויים' (ישעיה ב, ב), לכל חזון הנביאים על כל חלקיו ופרטיו, ל'והבאתי אתכם אל הארץ' (שמות ו, ח) – הבאה שלימה שאין אחריה גלות. ואנחנו עוסקים בזה כל הזמן, בהגעה אל המגמה האחרונה, אל שלימות ההופעה של גאולתם של ישראל, אל מלוא הקומה הרוחנית של ישראל ושל העולם כולו, אל שלימות הופעת שם שמים בעולם, וצרור אחד לא יפול ארצה.
לתהליך זה יש קצב משלו, הוא שייך לצמיחת 'עבדי צמח' (זכריה ג, ח) – הצומח לאט לאט, החל בזריעה וממשיך בהשקאה דרך הניכוש והזמירה וכל מלאכות הגידול וההפרחה.
תהליך זה מורכב ומסובך, צומח אט אט לפי הקצב המתאים לו. יש פה תהליך של גאולה ועמו הולך וצומח אט אט גם תהליך של תשובה, ובטחון הגאולה הוא גם בטחון התשובה, שהרי אי אפשר לנתק בין השניים, וגאולתן של ישראל פירושה עמידתם של ישראל בכל מלוא קומתם – הן הרוחנית והן הגשמית.
בעז"ה 'ישראל יעשה חיל', מתוך הידיעה הברורה מי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל, מי הוא הגואל ומושיע – 'ישראל עם נושע בד'' (עי' דברים לג, כט). האומה תתקדם ותעמוד במלוא קומתה, 'גור אריה יהודה ככפיר באריות, ככפיר בבמות יער'.
לקיחת האחריות מחייבת התקשרות עמוקה לכלל האומה
אנחנו חייבים לקבל אחריות על כל מפעל החיים הישראליים, לאו דוקא במובן השלטוני שעדיין לא מתאפשר לנו. אבל כן במובן האמוני רוחני, במובן האחריות על האוירה הצבורית. ללקיחת אחריות זו חייבת לקדום התקשרות אל הכלל, להתחבר אל סאת היסורים של הכלל, לחוש את זעקת האומה הזועקת בחבליה וכואבת את כאבה בתוך הרהורי העבירה האופפים אותה. אי אפשר להתנתק מחיי האומה, מלבטיה ומיסוריה. אנו חייבים להתמלאות באהבה פנימית, בשייכות אל כל המפעל, אל כל מה שקורה אתנו.
אהבה זו איננה מסמאת את עינינו מעצם המאבק בכל חולשה, ויתור ורפיון, ואיננה מחפה על כל בגידה במהלך הנכון של חיי ישראל וארצו. אבל יודעים אנו שסייעתא דשמיא למהלך הזה איננה שייכת ליחידים, אלא קיימת באומה כולה. רק האומה כולה גואלת ונגאלת, רק דרכה מופיעה יד ד' החזקה. היא מופיעה כבר עכשיו, ותלך ותופיע בעז"ה בשיא גודלה ותפארתה, ויודעים אנו כי היסורים גם הם שייכים לדרך הופעתה.
החולי והרפיון אינם פגם של זרם זה או אחר. זו היא מחלה ציבורית. האומה מתגוששת לקראת חייה, עומדת במשבר לקראת לידה, כעובר אשר מחכה ללידתו, להתמלאותו בחיים המלאים, ומתמודד עם כל מי שעומד בדרכו למונעו, לקפד את חייו ולצמצמו. והקב"ה משביר ומוליד, מושיב את היולדת על המשבר, כדי להוציא על ידו את הילד, 'היוחל ארץ ביום אח' (ישעיה סו, ח), האומה הולכת ללידתה, מקבצת את כוחותיה, מתמודדת ונכשלת, חוזרת ומתמלאת בכוחות, מתעודדת וממשיכה את בנין גאולתה.
האחריות שלנו היא לשמר כל דבר טוב ולדחות כל דבר רע, להרבות אור של אהבה ואמונה במהלך חיינו הישראליים, להרבות אורה של תורה, להיזהר לא לשבור לבבות, ביודענו כי הלבבות בתוכיותם טהורים הם, הלב תמיד מלא טהרה ונקיות. יחד עם המאבק האיתן לדחיית כל רוח של רפיון, חייבים אנו לא לשבור את היחס הפנימי האחדותי של האומה, לא לשבור את האחווה, לא להיות עצבניים וכעסניים, שכן גם עצבנות זו נובעת מאותו חוסר ידיעה והבנה שד' הוא הנותן לנו כח לעשות חיל, והוא המלווה את עמו ישראל בדרכו הארוכה והנפתלה.
רבנו היה תמיד מזכיר את חטא העגל, ומתאר את משה רבנו היורד מהר סיני ורואה את העם רוקדים סביב העגל. איך אפשר שלא להתפוצץ במצב כזה? איך אפשר שלא ליפול כשמגלים את הפער העצום שבין משה רבנו ולוחות הברית בידו, לבין השוחקים בריקודים ובמחולות? 'צריך עצבים של פלדה' היה אומר. בדור שלנו צריך עצבים של פלדה, צריך אמונה גדולה, סבלנות מרובה ואורך רוח, תוך אחיזה באמת.
טהרת הלשון שמתוך טהרת הלב
גבורת המתינות ואורך הרוח מופיעים בטהרת הלבבות, וטהרת הללבות היא גם טהרת הפה. צריך להרבות בשמירת הלשון. שמירת הלשון איננה רק מצוה תורית, שמירת הלשון היא מהלך שלם של טהרת הלב, עם נפש טהורה מדברים דברים טהורים. טוב הלב מביא לעין טובה וללשון הטוב, לשון טהורה המפיצה את טהרתה על הכל.
טוב הלב איננו זייפנות, איננו חיפוי וכיסוי על דברים רעים, אלא נובע הוא מתוך יושר עצום המטהר את הלב ומחברו אל האור והטוב. מעבר לזהירות ההלכתית באיסורי לשון הרע, צריכים לטבול בתוך שביל הטהרה הנפלא של החפץ חיים. שביל של טהרה שכל כך נצרך למהלך הגאולי הזה. כחלק מן הסדר האלוקי של הגאולה נתבלטה דמותו הגדולה של החפץ חיים בשליחותו האלוקית, שליחות של טיהור הלשון, טיהור הלבבות, בזעקו את אותה זעקה אשר זעק זכריה הנביא בראשית בניית מעלת הבית השני 'ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם' (זכריה ח, יז). מעל כל המחלוקות החיצוניות, החריפות ביותר, עד חורמה, ולא עד בכלל, צריכה שתשכון טהרת הלב, טהרת הלשון וטהרת האחווה.
המבט לעתיד
ב"ה האומה הולכת ומחזקת את כוחותיה, בתי המדרשות הומים מהמיית התורה, הישובים פורחים, העם בתוכיותו באמת מלא בריאות, ולמרות כל אותם זרמים עכורים, אשר נגדם צריך להיאבק. תמיד נזכור שעיקר המאבק הוא בהזרמת זרמים חיוביים, זרמים מלאי אמונה ויושר, דעת ואהבה, בטחון ושמחת יצירה, לכל מערכותינו ההולכות ונבנות, הולכות ומתגוששות עם כוחות והשפעות שמבחוץ, לקראת בנין דמותה השלימה והמלאה של גאולתנו.
יש דברים נפלאים שכתב רבנו הרצי"ה זצ"ל במאמרו 'נצח אומתנו' (לנתיבות ישראל א, עמ' צג), דברים היפים לשעה בה נכתבו, וכוחם יפה גם לימינו אנו. המאמר נכתב בשעתו עוד בדרך להקמת המדינה, בשעה בה נערמו קשיים ולחצים מבחוץ, ועכשיו אנחנו מדברים על הלחצים הפנימיים מבית, מתוכנו פנימה, של כל מיני שיטות טמאות שמתנחלות בקרבנו ומנסות לכבוש ולהצר את רוחנו:
"הננו משננים מכירים ומכריזים: כי אמנם אין לנו להישען על החוץ והרצוץ, אלא יש לנו להישען על הפנים והקיים, הקדוש והנשגב, של אבינו שבשמים, של 'רוחו העומדת בתוכנו', אשר במצוותו ובמתנת כוחו הננו נמלטים* ועולים לישוב ארצנו ולסידור ממשלתנו, בתוכה נבנים ואיתה מתחיים. כי על כן כביר כוחנו המרום והנישא, הנצחי-היסתורי, בהיגלותו עלינו בארץ הנותנת יבולה" – 'לעמי ישראל כי קרבו לבוא', "בגדולת התורה והאמונה, המעשה והמפעל, יברכנו וייראוהו כל אפסי ארץ. 'למה תאמר יעקב - נסתרה דרכי מד'... ונשען על קדוש ישראל באמת'".
– "ותרא כי מתאמצת היא ותחדל". מדוע חדלה נעמי מסירובה רק לאחר התאמצותה של רות? הגר"א מבאר על פסוק זה שכשאדם משתדל ומתאמץ לעשות דבר טוב, היצר הרע מונע אותו ומעכב בעדו והמעכבים גדלים, וכשאדם עושה מעשה שאיננו טוב – לא יהיו מעכבים והתהליך יתקדם במרוצה. כך היה גם עם נעמי ורות. כאשר נעמי ראתה שהמעבר הזה של רות להתחבר לעם ישראל עולה לה במאמצים רבים, כאשר ראתה שהיא מתמודדת מול הקושי לעזוב את עמה, את חברותיה המואביות, את כל תרבותן, ולהידבק בעם סגולה, אז הבינה שכנראה מהלך זה של רות, יסוד מלכות ישראל, נובע מהיצר הטוב, שאם לא כן לא היו המעכבים רבים כל כך – "ותרא כי מתאמצת היא ותחדל". כך הוא הסדר בעולם, כל דבר טוב נולד עם מעכבים, שכיון שמקורו הוא מהכח הנשמתי שבאדם – כח פנימי, אינסופי, חייב הדבר שיבראו עמו מעכבים שיוציאו אותו מן הכח אל הפועל, בהתגברותו עליהם.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת