חירות

 

 

פרט ללימוד התורה, שהיא מצוה מן התורה כלפי הילדים במשך כל השנה, והיא בנין תשתיתם הרוחנית, יש מצוה בליל הסדר לספר לו ביציאת מצרים, כדי להכשיר את הילד לחירות. בלילה זה בו מופיעה החירות העליונה, רוח חירות ממרומים, יש מצוה מיוחדת להרבות לדבר על עניני חירות, על עניני גאולה ולהגדיל את ההכרה. יש לחנך לחירות. חינוך ולימוד לילד חייב להתחיל כבר מלידתו.

יכול להיות אדם שהוא עבד מבחינה מעמדית, אבל בתוכו פועל לב של בן-חורין. ויתכן ההפך: אדם חופשי, בעל מעמד מכובד בחברה, אבל הוא עבד, עבד נרצע לתאוות ולנטיות, לסביבה, לחברה ולכל מיני השפעות זרות. "בעל הרוח של עבדות שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר, השולט עליו איזה שליטה שהיא" (עולת ראיה ח"ב, עמ' רמה). חירות במדרגתה היותר עליונה קשורה להתגדלות ההכרה, במובן זה חירות ותשובה דומות זו לזו. תשובה היא תהליך פנימי מחשבי באדם. האדם משתחרר מעבותות החטא ומשעבוד שפלותו, יוצא מתוך הסיבוכים של קטנות ושפלות, ומשתחרר. תשובה היא חירות כביטויים של חז"ל: "תשובה מעלמא דחירו" (עיין אורות הקודש ג עמ' קפו) - התשובה היא מעולם החירות. תשובה אמיתית היא תשובה מתוך הכרה.

כאשר אדם משועבד לאופנה, אינו לובש בגד נוח לו או הולם אותו, אלא בגד שאחרים הפיצו בחברה - זו עבדות, עבדות פסיכולוגית נפשית. עבדות מחשבתית היא הגרועה מכולן.

תשובה היא חירות מיצר הרע. חירות מן השפלות החטאית. החירות האמיתית כוללת את כל החרויות. חירות מעבדות רשמית וחירות מעבדות מוסרית פסיכולוגית. חירות פירושה עצמאות. אין הכוונה שהאדם צריך תמיד להיות שונה מאחרים או דומה להם. גם מי שמתאמץ להיות "אחר" הוא עבד.

 

יש להרבות שיח ולדבר על עניין החירות. כאשר משה רבנו נצטווה על ידי רבונו של עולם להוציא את בני ישראל, הוא טען: "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" (שמות ד יא). לכאורה טענה זו אינה לעניין, כי ההוצאה ממצרים אינה קשורה בדיבור. אלא שבאמת הוצאת בני ישראל ממצרים והפיכתם מעם של עבדים לעם של בני חורין אינה פעולה טכנית לבדה. תחילה יש צורך להסביר ולרומם את הכרתם. לכן משה רבנו אומר שאינו ניחן בכשרון זה, אין לו פה סח. אומר לו ריבונו של עולם על אהרון "הוא יהיה לך לפה" (שם טז). אין הכוונה שמשה רבנו גמגם, אלא מרוב גדלותו התקשה למסור את התכנים לעם בצורה מובנת לו. הוא היה עליון ומופשט מדי. דבריו היו שמימיים, עילאיים ונפלאים, אבל בלתי מובנים, בלתי נתפשים. באופן כזה אי אפשר לבנות עם. אחר-כך בא התיקון, משה רבנו למד לדבר, וקנה לעצמו את הכשרון הזה. העם התגדל וגם הוא התגדל כמו שכתוב בתורה פעמים רבות "וידבר משה", וספר משנה תורה – ספר דברים הוא כולו מפי משה רבנו "אלה הדברים אשר דיבר משה…" (דברים א א).

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת