להזכיר נשכחות
לקט מתוך ספרו של הרב טאו 'לאמונת עתנו'
נערך ועובד ע"י יוסף חייקין
בימים אלה, בהם המציאות הציבורית והמעשית בה פעלנו וחלמנו, מִטלטלת ומתנודדת וחושבת להישבר, בימים בהם הרגש גואה והלב מורתח, מוטל עלינו לחזור שוב על יסודות מפעלנו.
החידוש הגדול שנתחדש בדורות האחרונים, הקודם בערכו היסודי לכל הגילויים המעשיים
אריכות הגלות הרסה בקרבנו את רגש הלאום. היחידים חדלו מלראות עצמם כחלק של אורגניזם לאומי חי. "במשך הגלות הארוכה, שאנו מזועזעים במרורות אחריתה, הלכה ונטשטשה, במציאותנו הנפשית והחמרית, היחידית והצבורית, הפנימית והחיצונית, צורת-העם שלנו... הפיזור והפירוד הגלותי הממושך התמיד להשכיח לעולם כולו ולנו בעצמנו את ערך מציאותנו האחדותית השלימה... בקודש ובחול נהיינו כאילו לא עם אלא עדה-עדר... נהיינו כמו אברים מרוסקים", שאמנם פעלו, "אבל רק בתור יחידים מבני ישראל או חברי קהילה או חברה מקומית ולא בתור אנשי העם הישראלי" (שם).
עם תחילת עת התחיה, המצויינת בדברי חז"ל בשם 'הקץ המגולה', הופיע בעם מצב נפשי, שהביא לתחושה שלא תיתכן עוד גלות; שהעבדות הגלותית, אף כשאינה כרוכה ברדיפות, איננה נסבלת עוד. הלבבות התמלאו יותר ויותר בשאיפה לבטל את המצב הקודם; לא עוד להוסיף ולהתקיים כיחידים, כעדות וכקהילות, אלא לקום כאיש אחד ולפעול לתקומתה של האומה בארצה, לבניין מדינתה וממלכתה.התודעה הלאומית הזו שקמה לתחיה, היא המהווה את ההבדל המהותי החד והברור שבין גלות לגאולה. עליה אנו מצביעים ואומרים: התנוצץ רוח הגאולה, הנה מתחיל 'הקץ המגולה'.
בשאר העמים אשר באנושות, קיים גם כן אותו רצון של המון יחידים להתאחד ולהקים מדינה, אבל אצלם זו שאיפה של חול, מפני שאין הקיבוץ הלאומי אצלם אלא מסגרת חיצונית הנועדה להגן על זכויות הפרטים הכלולים בה, ולספק להם בטחון צבאי וכלכלי וכדומה. לא כן בישראל! השאיפה שלנו לתקומת האומה היא קודש קדשים, מפני שגונזת היא בתוכה, ביודעין ושלא ביודעין, את חפץ חייה היותר פנימיים של כנסת-ישראל השואפת לתקומת דבר ד', הטוב האלוקי, בקרבה ובעולם. זהו שם ד' הנקרא עלינו ומתגלה בהופעתנו על בימת ההיסטוריה כעם, בהיותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", בפועל ממש.
רק בצביוננו הלאומי מתגלות בנו התורה והקדושה בכל שלימותן, היקפן ונשגבותן, בתור התוכן והביטוי היותר מהותי של עצמיות חיי העם ויחידיו.
אמנם, צללים רבים עדיין מתלוים למגמה עליונה זו, טרם יצא אל הפועל כל הגנוז בבתי גוואי שלה. "קדש ישראל לד' " לא מתגלה מיד בראשית הדרך, אלא הולך ומתברר קמעא-קמעא, בתוך ומתוך תהליכי הגאולה. אבל עצם הופעתה של הרוח הלאומית בלבבות 'רבבות עמך בית ישראל' – נובעת ממקור הקדושה של נשמת כנסת-ישראל הקמה לתחיה.
עלינו מוטל להיות פועלים עם אל ולסייע למלאכת שמים להוציא לפועל את האוצר הגנוז הזה, יותר ויותר. הסיבוכים והחולשות, גם אלה הנוראיים שאנחנו חוזים מול עינינו בכל התקופה האחרונה, לא יבהילונו מלהתקשר ומלהתחבר בעבותות אהבה אל הדור, הנמצא כאן לפנינו, כפי שהוא, מפני שיודעים אנו שאור השכינה הזורח בתוכיות נשמתו גדול הוא ועמוק לאין ערוך מכל מה שיכול להאיר ביחיד, ולו המעולה ביותר. "אין צדיק בעולם שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל כולה".
גם ביחס לישוב א"י, עיקר מגמתנו היא להבליט ולחזק בקרב האומה את מצות ישוב ארץ-ישראל הציבורית והממלכתית, היכולה להתקיים רק על-ידי העם כולו, ולאו דוקא ליישב יהודי פרטי, זה או אחר, על גבעה מסויימת. מצות ישוב א"י הפרטית היתה קיימת בכל הדורות, אף בגלות, ומופיעה בשו"ע הכותב את ההלכות 'הנוהגות בזמן הזה', זמן הגלות. כל הליכתנו לפני המחנה בפעולות זירוז, כל מפעלו של גוש אמונים, היו תמיד לעיקר תפקידנו – לרומם את רוח העם שיכיר ו'יודה בארצו', שיחפוץ לאחוז ולהידבק בה עד כדי מסירות-נפש. כל הפעולות המעשיות – התנחלויות, הפגנות, מחאות וכדומה, אינן אלא אמצעים ותבלינים לרומם את התודעה הלאומית של כל איש ישראל ביחס לשטחי ארצו ולקיום המצוה הצבורית של ישוב הארץ. ואם בזמן מן הזמנים נוצרת סיטואציה כזאת, שלא רק אבק עלה על החיבה לארץ-ישראל, אלא שעצם הרעיון הציוני נכנס למשבר, ובחלקים רחבים מעמנו שוב פגעה מחלת המאיסה בחלקי ארץ חמדה, הרי שכעת עיקר התועלת לא תהיה בפעולותינו המעשיות, משום שהעם לא אתנו בעניין הזה. במצב הזה עלינו למצוא נתיבים לחדור לליבו ולתודעתו של העם, למצוא נתיבים חדשים וסגנונות חדשים כדי לחדור בעד מסך טמטומה של התקשורת ותרבות הזמן, להוסיף אמונה, להוסיף קדושה ולחזק את הרצון הלאומי, שכל כך התרפה וטושטש.
הפתח לתקוה ולתיקון יכול לבוא, אם נעמול בו בענוה במסירות ובזהירות. – "אבל בד' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ד', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמד על דגלנו, ונתחיל ליסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והיה ד' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים" (אגרות הראיה, אגרת קמד, עיין שם). לא במחיקת סדרי החול, לא בהריסת סדרי המדינה והצבא יבוא התיקון, אלא דוקא בהחייאתם ובבניינם, בהפרחתה של הציונות ממקור הקודש והאמונה שמשם היא לוקחה. על זה אנו מופקדים, זהו תפקידנו ובזה כוחנו. ואם תחת זאת, אף אנו בוססים באותו בוץ של התפוררות כללית, של ריקבון כללי, ועוד עושים זאת בלהט של קדושה ומסירות-נפש, - מה שעלול להיות מסוכן הרבה יותר מפעולתם של אחרים, – ומניין יבוא התיקון לאומה הסובלת?
על כן נקום ונתעודד.
לא בבת-אחת ניתן לחולל מהפכה ברוח ובחשיבה, אולם זו היא הפעולה הנתבעת בשעה זו מכל הכיוונים, מבפנים ומבחוץ.
כאשר נבין שהעשיה הרוחנית-ההסברתית היא עיקר תפקידנו, אז יהיה גם ערך לישיבתנו ולהתנחלויותינו במרחבי הארץ כולה. ללא זאת, כאשר המעשים מנותקים מן ההסתכלות הישרה והגישה הנכונה – עלולים הם לגרום, חלילה, לנזק ולפירוד. חלילה לנו מלפגוע כהוא זה, ולו מתוך כוונה טובה, בתודעה הממלכתית שהיא יסוד 'הקץ המגולה' ויסוד בניין מדינתנו. אדרבה, נלך ונרומם את רוחה של האומה בתודעת ממלכתיותה, ועוד נעמיק באמונה ובעוז קודש את תודעתה ביחס לתפקידה ולעתידה וביחס לשלמותה בארצה. באופן זה נהיה פועלים עם אל, ונהיה מן המסייעים לשמיא במלאכת בניין הגאולה, ואך בזה אף תקום ותפרח התיישבותנו ותקומם ותתעצם ירושתנו את ארצנו. "רצה ד' אלוקינו בעמך ישראל... ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ותן "שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך", במהרה בימינו, אמן.
– לציונות, לבניין ולכל מפעל ההתיישבות והאחיזה – הוא, שנולד בציבור רצון חיים טבעי לחיות כעם, כמדינה, להתמסר לתחיית עם ישראל בארצו, – שחוזרת התודעה הלאומית, תודעת המולדת ותודעת הארץ. זו היא הנקודה שמסמנת לנו את 'ראשית צמיחת הגאולה'. "בתקופת מאתנו זאת, של 'הקץ המגולה' כדבר ד'... הולכת ומתגלה, מתבלטת ומשתכללת, יותר ויותר צורת העם שלנו, בחיי הרוח והמעשה, הקודש והחול, בתודעתנו האישית והחברתית, במציאותנו הנפשית והחמרית, הפנימית והחיצונית". (מאמר 'ובגויים לא יתחשב', לנתיבות ישראל, הרב צבי יהודה).

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת