מאיסה בארץ חמדה

ארץ ישראל היא ארץ חמדה, אבל היא נקנית בדרך של מאבק, ואין היא מוגשת לנו על מגש של כסף. לזאת כיונו חז"ל באמרם ש"ארץ ישראל נקנית ביסורים" (ברכות ה). ארץ ישראל היא מן הדברים הצריכים חיזוק (עיין יהושע א ו, רש"י. וברכות לב ב), כיוון שלא הכל מסתדר בה מיד על הצד הטוב והרצוי, אלא הוא מסתדר ומסתבך לסירוגין. כאשר יש סיבוכים יש צורך להתחזק, וככל שההסתבכות גדולה יותר, יש צורך בהתחזקות גדולה יותר. עניין זה מבוטא בכותרתו של הרמב"ם להלכות הממלכה: "הלכות מלכים ומלחמותיהם". אי אפשר להקים את מלכות ישראל, את מדינת ישראל, ללא מלחמה. השקפת עולם אחרת אינה ריאלית. עצם הידיעה והתודעה - שאינה הבנה שכלית לבדה אלא גם מהלך מחשבתי בחיים עצמם - בירורה והעמקתה, שארץ ישראל נקנית בדרך של מאבק, היא חלק מן המאבק עצמו. אכן, מאבק מחולק לשני חלקים: חיזוק התודעה וחיזוק המעשים.

אין זו הפעם הראשונה שאנו נאבקים על ארץ ישראל. לראשונה היה זה במעשה המרגלים. המרגלים נוצחו על ידי יושבי הארץ ללא קרב, ומצב זה חמור יותר מלהיות מנוצח במהלך הקרב. רוח הקרב וכח הרצון של המנוצח, גם אם לא עמדו לו באותו קרב עצמו, מאפשרים ניצחון במערכה אחרת, אך המרגלים נוצחו עוד לפני שיצאו לקרב, וזאת משום שהם החליטו שהם מנוצחים, שהם כחגבים (במדבר לג יג). מתוך החלטה זו הם אכן הפכו לחגבים, הם נוצחו.

כאשר שאלו תלמידים את רבנו הרב צבי יהודה, באחת התקופות הקשות ביותר שעברנו בארץ: "רבנו, מה יהיה?!" אמר להם הרב: "דעו שהבעיה הקשה ביותר, המסובכת ביותר להתגבר עליה היא עצם הדאגה שלכם: מה יהיה? על הבעיות האחרות קל הרבה יותר להתגבר". המרגלים נוצחו כי החליטו שהם מנוצחים, ובלשון הגמרא: "המרגלים הקדימו את הפה לעין" (סנהדרין קד ב). מגילת איכה, המבטאת את צער החורבן, מסודרת על פי סדר א-ב, פרט לאות פ' המקדימה את ע' (איכה ב טז-יז. ג מו-נא. ד טז-יז). על כך חז"ל אומרים שזה מעשה המרגלים שהקדימו "פה" ל"עין". הסדר הנכון הוא שהעין קודמת לפה. לפני שמדברים יש להביט, להתבונן, להבין את הנראה, ורק אחר כך להסיק מסקנות, לדבר ולעשות (נצח ישראל למהר"ל נו). המרגלים לא נהגו כך, ומתוך כך מאסו בארץ חמדה. הם דיברו לפני שבחנו בעין ובשכל את המציאות. מסקנותיהם נבעו מהתרגשות והתלהבות שנבעו מהתרשמות שלילית ולא מתוך בחינה וחקירה, וזו דרך שלילית. אין ספק שהכניסה לארץ באותה תקופה היתה קשה ביותר. היו בה אויבים רבים, ועבודה זרה שעלולה היתה להשפיע על עם ישראל. הביטוי "ארץ אוכלת יושביה" (במדבר יג לג) תאם, לכאורה, את המציאות הקשה. הסכנות אכן היו קיימות, אך תגובת המרגלים לא היתה נכונה. עובדה היא ששני מרגלים מתוכם ראו את אותם דברים אך הגיבו אחרת, כלב בן יפונה ויהושע בן נון.

כאז כן היום, לא העובדות קובעות את ההיסטוריה אלא היחס אליהן, האם האדם נשבר ונחלש מול המציאות או לחילופין מתחזק. זו ההבחנה בין לחץ אובייקטיבי לבין לחץ סובייקטיבי.

יהושע לא הקדים את ה"פה" ל"עין", הוא הקדים הסתכלות שכלית מעמיקה מדויקת, לרגש ולמעשים

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת