דף הבית >> שידוכים >> מדור בינו לבינה
בינו לבינה

מקבץ מאמרים של הרב אילן צפורי בנושא זוגיות ושידוכים
שהתפרסמו בעלון "דרך אמונה" בהוצאת "תורה אחרי צבא"

בינו לבינה 36
 

שאל אותי בחור אחד שאלה שלא תמיד הבחורים מעיזים לשאול, אלא מעדיפים להתמודד איתה לבד. כך הוא הסיפור: הוא יצא עם בחורה מעל חודשיים ובקצב די מואץ. כבר מהפגישה הראשונה הוא הרגיש שמשהו מפריע לו, אך הוא, כאדם ירא שמיים ומתחזק בתורה, החליט לדחוק את המועקה הקטנה הזו. "הלא העניין באמת לא כל כך מהותי", שהרי הבחורה הייתה בחורה ממש טובה ונחמדה, אך "משהו ביופי שלה הפריע לי" כהגדרתו. היא לא הייתה מכוערת, אך... משהו לא לטעמו... מהפגישה השניה הוא החליט שלא צריך להקפיד על עניין זה, והפעיל על עצמו מכבש עצמי כבד כדי להתרחק מ"שאיפותיו השפלות", על פי הבנתו. בסופו של דבר, הוא לא הצליח להמשיך את הקשר, אך ורק בגלל סיבה זו. ועתה הוא שואל האם התנהגותו הייתה ראויה או שמא הוא צריך לעשות תשובה על "חטאו הנורא"...
כתשובה לעניין זה צריך לשים לב לכמה דברים. א) אין בחורה "לא יפה" בהגדרה (חוץ ממקרים לא נורמליים), אלא יש קשת רחבה מאוד בתחום היופי הנשי, ויש קשת רחבה מאוד בתחום הרגישות של הבחורים לגוונים השונים. ולכן השאלה איננה אם הבחורה יפה או לא, אלא האם היא מתאימה או לא (כמו בכל שאר העניינים העומדים לבדיקה). ב) צריך מאוד להיזהר מהמוסכמה החברתית של הגדרת היופי, המוכתבת על ידי התרבות השולטת, שהרי בתרבות המערבית למשל יש טשטוש מכוון בין זימה ליופי, והלא ביהדות אנו אומרים "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל (בהם)" – זאת אומרת שהצניעות היא דוקא הפרמטר המרכזי המגדיר את יופיה של אשה... ג) היות ומדובר ברגש, קשה להאמין שאדם יוכל לדחוק אותו לאורך זמן על ידי השכל, אלא אם כן יחול בו שינוי מהותי עם הזמן.
ולכן, כאשר בחור שמרגיש מועקה בגלל סוגיית היופי מחליט להתגבר, משום שהבחורה מתאימה לו (על פי הבנתו) בכל שאר התחומים, יש כאן הימור מסוים: רוב הסיכויים שאחרי החתונה, בזכות הגורל המשותף וההערכה ההדדית, הוא פשוט יגלה שהיופי הרוחני של אשתו מחפה על "חסרונותיה" ביופי החיצוני. אך מצד שני יתכן אדרבא ש"קשיי הביחד" יביאו אותו להזדקק לאגד חיצוני כמו היופי, כדי שיוכל לסבול את המשך הקשר "עד שיסתדר". ולכן ההחלטה להכריע בגלל יופי חיצוני הינה עניין סובייקטיבי לחלוטין – אדם צריך להכיר היטב את כוחותיו... ובודאי שאל לו להרגיש בושה בגלל החלטתו. והעיקר שהכל יהיה לשם שמיים!    


בינו לבינה 35


 

איך יתכן שכשבועיים או כשבוע לפני החתונה, בני הזוג מחליטים להיפרד? הם מכירים כבר חודשים, ההורים כבר שילמו לאולם, כבר קנו רהיטים וגם שילמו שכר דירה, ההזמנות נשלחו גם כן. והנה באה הבשורה – "אנו שוברים את הקשר"! מדהים ומתסכל! מביש וכמובן מצער. צער להורים וצער לבחור ולבחורה... מה קרה כאן? כששואלים אותם הם אומרים שפשוט גילו שאינם מתאימים. ולמה "גילוי" זה קרה כל כך מאוחר, לאחר חודשים של היכרות ולאחר שהכל היה סגור? אין ספק שמרגע ההחלטה להינשא ועד הרגע הגורלי של החופה, המתח הולך וגובר שהרי משחקים על כל הקופה ולכל החיים (!). לומר שבמצב כזה, ימים ספורים לפני החתונה האדם "אינו שפוי לגמרי" לראות את המציאות מרוב פחד? לומר שכל הזוגות בסכנה בימים הללו שלפני החתונה? לא נפליג, אך בכל זאת, בגלל המתח של תקופה זו מתחדדים החושים ופתאום שמים לב למה שלא שמו לב לפני כן, כאשר הכל היה עדיין פתוח... ולפעמים שמים לב לעניין מהותי ביותר, משהו בבן/בת הזוג שמביא את האדם לחשוב שיתכן שהנישואים האלו יגמרו בגירושין! אז האדם מתכנס בעצמו ומתחיל לצבור כוחות נפשיים פנימיים – חלק מהאנשים יגייסו כוחות להתגבר (אולי בגלל הבושה) וימשיכו את הקשר וחלק יגייסו כוחות לשבור את הכל (למרות הבושה). מה שלא יהיה, אף אחד לא מורשה לשפוט את הצעירים הללו ולקבוע אם הם "בסדר" או "לא בסדר". זהו שלב קשה מאוד לכולם ורק ניתן לקוות שהפצע יתרפא מהר, ושכל אחד יוכל להמשיך לדרכו בלי צלקת ולמצוא את הזיווג הנכון. אך מה שכן מותר ורצוי לעשות, זה לתת עצה טובה איך לא להגיע למצב הזה: קודם כל להתפלל לבורא עולם "שלעולם לא נבוש", אך גם להחליט להיות שקוף יותר ולהיות ערני יותר, להיות רגשי וגם שכלי. ובעיקר להגדיל את יראת השמיים...



בינו לבינה 34

הוא כבר בן שלושים ושתיים, ועדיין לא ממש מצא את עצמו בחיים... נכון שהוא כבר כמעט מסיים תואר (רק נשארו כמה פינות קטנות לסגור, אתם יודעים... אמנם זה נמשך כבר הרבה זמן והמוסד לוחץ, אבל צריך רק למצוא את הזמן ואת הכח לזה...). וברור שהוא גם עדיין לא מצא את הזיווג שלו, אף על פי שהוא לא הרפה – זה פשוט לא הולך! לאחרונה הוא נכנס ללחץ ולתקופה של מתח נפשי שממש התחיל לשבש לו את החיים. אבל הוא ממשיך לצאת לפגישות שמציעים לו, למרות הכל – "באש ובמים"! "חייבים להתחתן ומהר"! אך הוא בעצמו מרגיש שבגלל מצבו הנפשי, הבחורות מיד בורחות ממנו, אף על פי שבתחילת הפגישה הראשונה הוא מצליח להעמיד פנים של "עסקים כרגיל", אך מהר מאוד הוא מתחיל להיות שקוף והבחורה מרגישה משהו חריג... אבל חייבים להמשיך להיפגש, ובקצב! "הרי אני כבר בן שלושים ושתיים ומאגר הבנות האיכותיות הולך ומצטמצם לו מיום ליום! אין ברירה...". לאחרונה הוא אף אימץ לעצמו שיטת פעולה חדשה – הוא כבר בתחילת הפגישה מסביר לבחורה שהוא עובר תקופה לא קלה במובן הנפשי, וגם מפרט את הסיבות, "אבל הכל תחת שליטה... אני צריך רק קצת זמן להתאפס על עצמי ואחזור לחיוניות שלי הטבעית...".

אז בחור יקר, דע לך - אף אחת לא תקנה את הסיפור הזה! זה נכון שבחיי הזוגיות בני הזוג מוסרים את הנפש כדי לתמוך רגשית בשני, ואף מוכנים בעת הצורך להיהפך למעין פסיכולוג שלו/ה, אך בזמן הבירור, כל בחורה מחפשת בחור יציב וכל בחור מחפש בחורה יציבה. ולכן, אם אינך יציב בשלב זה בחייך והדבר מורגש על ידי אחרים, אל תתחיל קשר אלא תתייצב! ובעיקר אל תחשוב שבחורה שאינה מכירה אותך תהא זו שתיקח על עצמה לטפל בך...

איך להתייצב? זו כבר שאלה אחרת – פסיכולוגים, קאוצ'ינג (אמון), עבודה עצמי, "ניקוי ראש" על ידי שינוי מקום... כל אלה ועוד הם עניין שצריך לעשות לפני שאתה פונה לבחורה על מנת לבקש ממנה שהיא תשתף את גורלה לגורלך! בהצלחה!



בינו לבינה 33

בחורה אחת שואלת מה לעשות. היא יוצאת עם בחור די נחמד (כהגדרתה) אך איננה יודעת אם זה הוא (תופעה מוכרת אצל 99.9% מהבנות וגם מהבנים...). הבעיה היא שהיא הלכה ל"רב" לבדוק האם הבחור מתאים לה (?!...) והלה רק שאל אותה מה שמו של הבחור, ועל פי זה בלבד (?!!) קבע שזה לא שייך! ועכשיו היא שואלת מה לעשות.... דבר ראשון צריך להפסיק עם כל הפטנטים הללו "הדמוי-נבואיים" ולחזור לתמימות. כדי לדעת אם הבחור מתאים לך צריך פשוט לבדוק אותו ולא את הגימטריות שלו. איך בודקים אותו? קודם כל בודקים אם הוא "בן אדם" ("מתוקן במידותיו" בלשון תורנית יותר). איך בודקים זאת? א) מתרשמים ממה שרואים, ב) שואלים אחרים על מה שלא רואים (ז"א איך הוא מתנהג עם החברים שלו וכו'. צריך לנסות לאתר מישהו שמכיר אותו, אבל לא יותר מדי...).  אם הוא עומד בקריטריונים, צריך לבדוק התאמה התנהגותית, רגשית, רעיונית (כגון מה הן מטרותיו בחיים). אם גם זה מתאים, אז סביר מאוד שהוא הבן אדם הנכון, אך בטח עדיין "את לא מרגישה כלום" – זו הבעיה הרווחת, ועל זה צריך לעבוד... ישנן הרבה סיבות למה לא מרגישים, חלקן פסיכולוגיות (פחדים למיניהם), חלקן אישיותיות (אולי את פשוט טיפוס שלא מרגיש מיד), ולכן כאן צריך לעבוד על התבוננות פנימית ומציאת שיטה לשפר אם צריך. אך מכל מקום, אם כל הבדיקות דלעיל הוכיחו שיש סבירות להתאמה, צריך להתעקש ולא לוותר בקלות. ללכת עם "הניסיון" הזה עד הקצה, וה' הטוב יעשה הטוב בעיניו! בהצלחה! 


בינו לבינה 32
הפעם נפנה דוקא לנשואים הטריים ... הזוגות הצעירים בציונות הדתית מתמודדים כידוע עם מכלול של בעיות בניסיונם להקים את הזוגיות שלהם על פי דרכה של תורה. מלבד השאלות היסודיות של עצם החיפוש אחר דרכי ההתאמה בין איש לאשה, הם ניצבים מול אתגרי הדור - דור מיוחד בו חושך ואור משמשים בו בערבוביה. מצד אחד שאיפות גבוהות של קדושה ומסירות נפש למען הכלל, ומצד שני חשיפה מתמדת לתרבות "לא לנו" שמחלחלת ומגעת עד למעמקי התפיסות והעמדות שלנו וגורמת לבלבול גדול. אתם אכן צעירים, אך בקרוב מאוד אתם תהיו הבסיס האיתן של החברה הישראלית! בשלב המהותי הזה בחייכם, בתחילת דרככם כזוגות צעירים, יש עליכם לתת את הדעת לסוגיות הנוגעות במהות ובעמידות הקשר שביניכם. עמותת תורה אחרי צבא, במסגרת מפעל חוברות "בהמשך הדרך", יוצאת לדרך עם חוברת חובה (!!) לזוגות צעירים, בה תמצאו מאמרים הבאים ללבן סוגיות מהותיות בזוגיות של דורנו, והצעת מתווה הדרכה רוחנית-מעשית. נבחרו מגוון נושאים, הנוגעים לדעתנו בשאלות המרכזיות איתן בני הזוג מתמודדים, ואנו מקוים שמאמרים אלו יוסיפו לנו עוז וענוה ויתרמו לחיזוק התא הפרטי שלנו למען עמנו וערי אלוקינו!
לחץ כאן לתוכן החוברת


בינו לבינה 31
דנה התחילה לצאת יחסית די מאוחר, אך כשזה סוף סוף קרה, העסק לא היה פשוט... הבחור הראשון אותו היא פגשה, על פי המלצת חברתה הטובה, לאחר כ-20 דקות בפגישה הראשונה (שהיתה גם אחרונה) קיבל שיחת טלפון והודיע שהוא חייב "לקצר"... למחרת הוא לא טרח אפילו לחזור אליה ולהתנצל, או סתם להודיע שאינו מעוניין... לאחר הטראומה הזאת, מיותר לומר שלקח לדנה זמן רב לחזור למלאכת החיפוש. אך גם הניסיון השני לא היה מזהיר, בלשון המעטה. הבחור היה מאוד תוסס  ואימפולסיבי. הם נפגשו אמנם פעמיים, אך לאחר הפגישה השניה, הבחור הסביר לה בטלפון בתור "חבר שרוצה לעזור לה" שיש לה בעיה – הוא פשוט אמר לה "דוגרי" שהיא לא מושכת ולא מעניינת, וכדאי לה לעבוד על זה כדי לא לפספס את השעה בניסיונותיה הבאים עם בחורים אחרים... מאז, בכל ניסיונותיה, דנה מרגישה פחד בפגישות, היא לא רגועה, ואף לאחרונה אינה מסוגלת לבלוע שום דבר בפגישות, ולו כוס מיץ, והיא ממש פיתחה חרדה להיכנס לבית קפה – מה שהביא אותה להימנע מלצאת לפגישות... לאחר שחברותיה אמרו לה שמצבה כבר פתולוגי, היא הלכה לאבחון פסיכולוגי. הפסיכולוג הסביר לה שהחרדה מהערכה שלילית של הבחורים הביאה אותה לחשוב שיש לה רטיה מלאכול או לשתות בבתי קפה, ורטיה זו נהפכה אצלה ממש למצב נוירוטי (תחושת חנק), ולמעשה מדובר בהפעלת מנגנוני הגנה מהסוג "עיוות תפיסתי", על פיהם החרדה מבחורים מתורגמת לחרדה מאכילה ושתיה בבתי קפה. הטיפול (שיהיה ממושך) התחיל מיד -  הפסיכולוג ינסה לפתח אצלה הערכה עצמית חיובית, להביא אותה לקבל את עצמה בשלמות, כפי שהיא, להביא אותה להכרה שהיא בעצמה, על ידי פחדיה המוגזמים, פוגעת בסיכויי הצלחתה, לעודד אותה לנסות למצוא כוחות רצון חדשים מתוכה, שיעזרו לה להקל על תחושותיה. הפסיכולוגים מטפלים בדנה, אבל אנו פונים לבחורים החביבים דוקא: אתם נפגשים עם נפש עדינה ורגישה, יתכן מאוד שהתנהגותכם באמת מעידה על כך שעדיין אינכם מספיק מוכנים כדי לשאת אשה, אך זה אינו פוטר אתכם מהאחריות לא לפגוע בבחורה שנותנת בכם אמון בעצם הסכמתה להיפגש... חבל להביא בחורה נורמטיבית להזדקק לטיפול פסיכולוגי...


בינו לבינה 30

בחור אחד שאל אותי שאלה לא פשוטה. הוא חזר בתשובה לפני כשנה ולומד עתה באחד המרכזים של תורה אחרי צבא (בתוכנית מלאה). יש לו חברה מקשר שנוצר עוד לפני חזרתו בתשובה. המהלך שלו אמנם גרם לזעזוע בקשר, אך לא "הצליח" לשבור אותו. הבחורה, למרות השינוי המהותי באורח חייו, לא מוכנה להפסיק את הקשר. היא חיילת והוא "בחור ישיבה", ושניהם במבוכה – מה עושים במצב כזה? לאחר דיונים ממושכים ביניהם, התמונה התבררה – הבחורה לא מוכנה כעת לחזור בתשובה, אבל היא מבקשת ממנו "שילך איתה לאט ויציג לה את היהדות... ואולי...". אכן "לא פשוט" אומר הבחור, כי קיים קשר רגשי חזק ביניהם, אבל מצד השכל עכשיו הדבר נראה בלתי אפשרי. מה אפשר לייעץ לבחור שכזה? נכון שקל ויותר "בטוח" להגיד לו שינתק, אבל מצד שני יש כאן עניין של נשמות, הם נפגשו כשני "תינוקות שנשבו", ועכשיו הבחור פתח את עיניו וגילה את האמת של היהדות וממילא נוצר מצב בלתי אפשרי ולא ניתן להמשיך "קשר חילוני", אך מי יודע, אולי היא באמת הזיווג שלו? לכן נראה לי שלא כדאי לנתק באופן חד-צדדי, אך כמובן צריך להיות ברור שמעכשיו צורת הקשר היא דתית, עם כל המשתמע מכך, עד שהמציאות תוכיח אם יש קיום והמשך או שמא ממילא הבחורה תגיע למסקנה ש"לא מאחת מצלעותיו היא לוקחה". צריך לתת זמן מוגבל לבירור – היא בצבא, הוא בישיבה, שניהם יתבוננו ויגיעו להבנה שקשר בינו לבינה איננו רק עניין של התאמה רגשית. צריך להיות קו משותף של בניית האישיות בשותפות, של בניית עתיד משותף, בניית חיים, בניית דרך לחנך ילדים, בחירת אורח החיים... בקיצור צריך שיהיה סיכוי רציונאלי להצלחה לפני שנכנסים תחת החופה. לא עושים ניסיון של "נתחיל ונראה איך זה מתפתח". הנישואים מתחילים רק כאשר שני הצדדים בטוחים במאת האחוזים שהם יצליחו! זו ברית לנצח ולא הרפתקה זמנית! זה סוג של אמונה או אמון, אך היא מבוססת על ריאליות והגיון. אם הקשר בלתי אפשרי צריך לחתוך בזמן... אבל עם כל זה, צריך לתת צ'אנס לבירור.   


 
בינו לבינה 29

בחור אחד שאל אותי ב-SMS: "שלום, אני נפגש עם מישהי ופשוט נראה שזה זה. אני פשוט מפחד! מה עושים? יש איזה טיפ? עברתי כבר מספר לא מבוטל של בנות ואני מפחד"... קודם כל מזל טוב על שסוף סוף מצאת את הזיווג שלך. אך עכשיו אתה צריך לממש את הזכות האלוקית הזאת ולא לעשות טעויות. מהרגע שסיימת את הבירור, לא נשאר אלא לפעול בנחישות ובגבורה. שתי סיבות לדבר: א) הבחורה מצפה ממך לנחישות, ולכן היא בעצם מעמידה אותך במבחן – אם אתה מהסס, היא עלולה לחשוב שאולי באמת זה לא זה, והיא בעצמה תתחיל לסגת. ב) יש כאן מבחן אלוקי של בטחון בה'. ברגע שעשית את כל המוטל עליך, דהיינו התאמצת למצוא בחורה שנתוניה נראים מתאימים לך, אחר כך יצאת איתה כדי לברר ובסופו של דבר הגעת למסקנה שאכן זהו זה, עכשיו אתה חייב לבטוח בה' ולהיאזר בגבורה ולומר לקב"ה: "ריבונו של עולם אני הולך על זה, עשיתי מה שגזרת עלי, עתה עשה אתה הטוב בעיניך!". ולכן עתה אתם צריכים להסתכל רק קדימה. תתארסו, תקבעו תאריך לחתונה (כמה שיותר קרוב), תחזקו את הקשר הרוחני שביניכם בתקופה זו, ובעזרת ה' בקרוב תוסיפו ביחד עוד נדבך לבניין המתחדש של האומה הישראלית בארצה. מזל טוב!   

 

בינו לבינה 28

פנה עלי בחור בטענה שצריכה בדיקה: "נכנסתי ממש לעצבות בגלל הבעיות בשידוכים. אני בן  23 וחצי ולא מצליח להתקדם ולו מטר אחד! איני מאמין שתהיה בת שבאמת תרצה בי"!

כפי שעלה מדבריו, הוא אכן לא מצליח להתקדם, אך השאלה העיקרית היא דוקא מה הן המסקנות שלו. בפסיכולוגיה החברתית קוראים לזה "ייחוס סיבתיות", אצלנו קוראים לזה "עין טובה או עין רעה". האדם מחפש תמיד סיבות למצבים בהם הוא נקלע. סיבות אלו יכולות להיות חיצוניות, דהיינו תלויות בגורמים חיצוניים שאינם תלויים בו, או פנימיות, כאלה שתלויות באדם עצמו, כגון תכונותיו האישיות (פנימיות יציבות) או המאמץ שהוא משקיע (פנימיות לא יציבות). כאשר בא אדם לדון בהשלכות מקרה רע שקרה לו, חשוב מאוד לבדוק אם הוא מייחס לאירוע סיבות חיצוניות או פנימיות, שהרי הדבר משפיע באופן מהותי על המוטיבציה שלו לעתיד. אדם אופטימי ינסה בדרך כלל להסביר את כישלונותיו בסיבות חיצוניות: "לא עברתי את המבחן כי היה חם מדי בחדר או כי המבחן לא היה הוגן". הוא יכול גם לתלות את הכישלון בסיבות "פנימיות לא יציבות וזמניות", כגון "לא התאמצתי מספיק", דהיינו הדבר תלוי בו, אבל אין כאן סיבה יציבה וגם לא קבועה, ולכן הוא יכול לשנות את התנהגותו ויכול להצליח. אבל אם ננתח את האמירה של הבחור הנחמד "איני מאמין שתהיה בת שבאמת תרצה בי" – נראה שהוא תלה את הדבר בסיבות פנימיות, יציבות וקבועות, דהיינו מידותיו ואולי גם מראהו החיצוני, שאלו דברים שקשה לשנות. ואם אכן כך עושה הבחור, יש לנו כאן משוואה פסיכולוגית ידועה: סיבות פנימיות, יציבות וקבועות = כניסה לדיכאון! שהרי אין מה לעשות "אף בת לא תרצה אחד כזה"! יש לבחור הזה עין רעה על עצמו. הוא בחור מוצלח, נחמד ונעים, אבל הוא לא חושב כך. אז תתעורר! תתחיל להסתכל על עצמך בעין טובה – השידוכים לא הצליחו עד עתה בגלל מיליון סיבות חיצוניות והפשוטה ביותר היא שגם כאשר ישנו בחור מוצלח ובחורה מוצלחת, עדיין אין זה אומר שישנה התאמה ביניהם. אז תמשיך בעין טובה (עליך ועל המועמדת לזיווג) ובע"ה תצליח!

 

 

 

בינו לבינה 27

קמתי בוקר אחד וכשפתחתי את הסלולרי כבר קפצה הודעה כתובה (שנכתבה בשעות הקטנות של הלילה), אותה הזדרזתי לפתוח: "אני בצער עמוק ובעיקר בבלבול עם השידוכים. אני ממש כבר לא יודע מה לעשות, נראה שאיבדתי את הזיווג שלי ואשאר מהזקנים האלה...". איך מגיע בחור נחמד למצב כזה? קודם כל צריך להירגע, לשבת ולנשום עמוק... יש אלוקים... וחוץ מזה, אלפי צעירים וצעירות מגיעים בשלב מסויים למחשבות דומות, ובסוף מתחתנים!
אך כמה צעדים נחוצים:
א) להתפלל לריבונו של עולם שיעזור, ולהאמין שהוא יעזור (הוא באמת עוזר, וחוץ מזה, כשאת/ה מאמין/נה שהעסק יסתדר – את/ה יותר רגוע/ה ומקרין שמחה ונעימות בפגישות).
ב) להודיע לכל מי שאת/ה מכיר/ה והוא/והיא עלול/ה לעזור לך, שאת/ה מחפש/ת זיווג (חברים וקרובים).
ג) להיכנס לאתרי שידוכים ולהירשם לכל אתר שנראה לך רציני (יש רשימה באתר של תורה אחרי צבא בכותרת "שידוכים").
ד) אם את/ה נמצא/ת בסביבה בה תדירות ההצעות אינה מספקת, צריך לשקול לשנות סביבה.
ה) אם את/ה יוצא/ת באופן תדיר (יש הצעות) אך את/ה לא מוצא/ת את הזיווג המיוחל, כדאי להתבונן בעניין ולנסות לבחון מהי הסיבה (אפשר להיעזר באנשים מנוסים המבינים בעניין). יתכן שהסיבה קשורה להופעה החיצונית, לעמדות (דעות), להתנהגות, לתכונות האישיות וכו'... בקיצור כדאי להעלות השערות ולראות האם יש ואפשר לשפר משהו.
ו) אם לא ברור לך מה את/ה מחפש או ברור לך מדי, צריך לעבוד על זה. דהיינו להגדיר לעצמך קוים כללים של דמות הזיווג הרצוי, אבל כלליים! לכן אם הציור של בן/בת הזוג מוגדר מדי, צריך קצת לטשטש אותו (להרחיב את האפשרויות).
ז) אם הזמן מתארך ואת/ה עם סטופר ביד (בגלל ההורים, הסבתא וכו' שלוחצים), אז דבר ראשון, לעזוב את הסטופר ואחר כך ללמוד לעמוד בלחצים. האנשים האלה באמת רוצים בטובתך ואינם יודעים שהם מזיקים לך. זו הזדמנות טובה להתעלות במידות (רצוי במקביל ללמוד מסילת ישרים או ספרים אחרים).
ח) אם נמאס לך לשמוע את העצות של הסובבים אותך (כולל העצות שלי), זה סימן טוב! סימן שיש לך דעה ושתיקח/י אחראיות, אז פשוט להמשיך, למלא את החיים בתוכן נוסף (לא להתמקד כל היום בנושא חיפוש אחר הזיווג),להשתדל הרבה ו"תשועת ה' כהרף עין".  
 

 

בינו לבינה 26

זהו, לא מצאת? אין כבר כח? אין עוד אפשרויות? כבר ניסית את כל המועמדים/ות? כבר עברת מאופטימיות לפסימיות ומשם ליאוש? מה לעשות, לעבור ל"ביצה"? אני לא בא כאן לעורר את השאלה הנדושה הזו, אלא רק להעלות נקודה אחת למחשבה. קודם כל, יש חוקרים הטוענים שדוקא הצטרפות לביצה מקשה על מציאת הזיווג. הם קוראים לזה "פרדוקס המבחר", דהיינו דוקא במקום שאפשרויות הבחירה נראות "ללא גבול", הבחירה הינה כמעט בלתי אפשרית - העיקרון הוא ששפע הבחירה נותן הרגשה שתמיד יכולה לבא בחירה טובה יותר... אך לדעתי, זה לא עניין של ביצה או לא, אלא מדובר בשאלה כללית של תהליכי קבלת ההחלטות. על פי הפסיכולוגים, ישנם שני "טיפוסים" בעניין זה – "המסתפקים" ו"מחפשי השלמות". פסיכולוגים ערכו מחקר בקבוצה גדולה של 548 סטודנטים שמילאו שאלונים, וחלקם הוגדרו כ"מסתפקים" (אלה שכאשר מחפשים תקליטור, מסתפקים בראשון שנראה להם מעניין) וחלקם הוגדרו כ"מחפשי שלמות" (הממשיכים לנבור בערימת התקליטורים עד שרואים את כולם ומשוכנעים שלקחו את הטוב ביותר). החוקרים עקבו אחרי הסטודנטים הללו לאחר שנכנסו לעולם העבודה, והממצאים העלו שמשכורתם של "מחפשי השלמות" הייתה גבוהה ב-20% בממוצע מזו של "המסתפקים" (זאת אומרת ש"מחפשי השלמות" הינם בעלי אמביציה גבוהה יותר), ועם זאת הם גם הגדירו את עצמם אומללים יותר מ"המסתפקים" (כי הרי כל הזמן מלוה אותם התחושה שהם מפסידים משהו). החוקרים ניסחו זאת כך: "למרות הצלחתם היחסית, הם פחות מרוצים מהתוצאות, יותר לחוצים, פסימיים, עייפים, חרדים, מודאגים, המומים ומדוכאים". המסקנה של המחקר הייתה שהחיפוש אחר הבחירה "הטובה ביותר" מעמיסה על האדם משא פסיכולוגי כבד שפוגע בעצם יכולתו לבחור או להיות שלם עם בחירתו.
כמדומני שניתן להשליך ממחקר זה על "מלאכת חיפוש הזיווג", והרי לא פעם שמעתי מאדם שדחה כבר עשרות אפשרויות, שלמפרע, הוא סבר שכמה מהן יכלו להתאים...      
 
 

 

בינו לבינה 25

בחורות טובות וחסודות לא פעם נמצאות בדילמה בעניין הלבוש שלהן – זה הגיל בו צריך למצוא ח(ת)ן... "צריך להראות טוב..." אופנת תרבות המערב חודרת, אומנם בצורה קצת פחות בוטה, אך בכל זאת, אל תחום הבנות המגדירות עצמן דתיות. צריך לדעת שמאחורי עיצוב האופנה הנשית עומדים גברים בעלי מחשבות לא טהורות אשר מחדירים מוטיבים מיניים ללבוש. "אין ברירה" – אומרת שירה, "מגפיים מעוצבות, חצאית לא ארוכה מדי (...), בגד צמוד, בלי זה אין לך סיכוי, אחרת את מדביקה על עצמך תווית – 'דוסית'...".
האם כך זה חייב להיות? ההפך הוא הנכון! בכל הדורות הנשים הצדקניות ידעו לרומם את האומה ולא להגרר אחר דרישות מפורשות או נסתרות של גברים השואפים להנאת עצמם על ידי השפלת בנות ישראל הצנועות. בחורה איכותית לא נכנעת וגם לא מיתממת לחשוב שאין בעיה בלבוש ש"כולן הרי לובשות". אדרבה לבוש צנוע בימינו הוא אתגר, הוא אמירה! אמירה קדושה של אשה שמבינה את ערכה ואת כח יופיה... היופי הנשי הוא "כלי" שבידי האשה, וכבכל כלי בעל עוצמה, יש להכיר היטב את "הוראות הביטחון" ואת דרכי השימוש הנכון. כללי השימוש צריכים לימוד והם נמצאים בתורתנו הקדושה... כאן המבחן האמיתי של יראת השמיים, לא רק בתפילה שאת מקפידה לא לפספס ולא בשיעור התורה המבורך, אלא בעיקר בבוקר, מול המראה, כאשר את לוקחת החלטה מה ללבוש... שהרי על זה נאמר "אשה יראת ה' היא תתהלל".
(להרחבת הנושא, ניתן להשיג את חוברת "מימד האשה": 02-6511256)

 

 

 

 

בינו לבינה 24

כך ספר לי בחור אחד: "שאלה לא פשוטה... התחלתי לצאת עם בחורה והיא מתאימה לי מבחינה שכלית וגם חיצונית, אך גיליתי שמבחינה דתית היא רחוקה מהרמה הבסיסית אליה אני שואף. בהתחלה לא שמתי לב, כי מצד הלבוש זה היה סביר, אך היא התחילה לספר לי שאין לה בעיה ללכת לים מעורב וגם שיש לה חברים והם נפגשים מדי פעם, וגם לא משנה לה לשמור נגיעה או לא... היא פשוט באה מרקע כזה, משפחה, חברות שעבורם זה בסדר. אני מבחינתי רציתי מיד לחתוך, אך היא אמרה לי שהיא מאוד התקשרה אלי והיא מוכנה לשנות את אורח חייה בשבילי. התייעצתי עם רב אחד והוא אמר לי שכדאי לבדוק את הרצינות שלה, האם היא באמת מוכנה להשתנות. הצעתי לה להתחיל ללכת לשיעורי אמונה לבנות, ללמוד קצת על ערכי היהדות וכו'.... אך אני בכלל לא בטוח שעסק כזה יכול לעבוד, כי תכלס' היא אמנם רוצה לעשות שינוי כדי למצוא חן בעיני, וזוהי הבעיה, זה כדי למצוא חן בעיני. אני רואה, על פי השיחות שלנו, שאין כאן שינוי אמיתי עם הזדהות אמיתית לערכי הצניעות של היהדות... בקיצור אני חושב שזה מסוכן ושלא כדאי להמשיך במצב כזה....".

זו באמת שאלה לא פשוטה! אתה נהגת בתבונה, לדעתי. ניסית ולא הלך. כפי שאתה מרגיש ישנו דבר אחד שאי אפשר לוותר עליו והוא הצניעות הבסיסית, שהיא הערובה לאינטימיות בזוגיות ולהגנה מפני פרץ הטומאה של התרבות המערבית שיכולה ח"ו לחדור אל תוך הזוג ולחצוץ ביניהם. על הכל אפשר להתפשר, על רמה שכלית, על יופי חיצוני, על מידות, אבל על צניעות לא יתכנו פשרות, זהו הלב של הקשר, האמון היסודי העילאי... גילית סבלנות ונתת צ'אנס, אבל אתה לא יכול לשחק באש! אם קיים אצלך ולו ספק בעניין הזה, אל תלך על זה! וה' הטוב יפגיש אותך בבחורה צנועה וחסודה, והבא להטהר מסייעין אותו מן השמיים.    

 



בינו לבינה 23

 

שמעתי שישנו יאוש ממש, שכובש לבבות לא מעטים בקרב בחורים ובחורות שהגיעו לסוף שנות העשרים ואף עברו אותם ועדיין לא מצאו זיווג. קבלתי אפילו דיווח שחלק מהם כבר "פרקו עול" מרוב יאוש, ה' ירחם. אלא כידוע מציאת זיווג הינו עניין קשה כקריעת ים סוף. ובאמת כדאי ללכת עם המשל הזה עד הסוף. מה עושים כאשר הים לא נפתח והמצרים (כאן הזמן) סוגרים עליך?... על הפסוק בו ה' אומר למשה מול ים סוף: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו!", אומר רבי חיים מוולוז'ין שה' אמר למשה שהדבר תלוי בבני ישראל אם הם יאמינו שיפתח להם הים, והם ילכו קדימה, מעוצם בטחונם הוא יפתח להם! והנמשל מובן... אין מצב! אם אתה באמת מאמין בזה ולא מתייאש, אתה מתחתן! אתה מוצא זיווג ומתחתן! ולפעמים זה לוקח זמן אבל בסוף אתה מתחתן!! כאן המבחן, האם להתייאש או למרות הכל להתחזק באמונה שזה יקרה, אפילו אם כבר כלו כל הקיצים... עם אמונה מתחתנים!




בינו לבינה 22

תמיד חשבתי שהבחורים ש"נתקעים" (כמו שאומרים) הם דווקא אלו שלא נמצאים ב"מסלול" הנוח להיות מוקד להתעניינות מצד כל מיני אנשים טובים המשתדלים לעזור כדי לשדך. תמיד חשבתי שרק החבר'ה שיצאו מה"עדר" הם אלו דווקא שמתקשים למצוא בת זוג. והנה מסתבר (זו דעה אישית לא בדוקה סטטיסטית) שגם במקומות בהם היינו מצפים שרמת ההתעניינות הסביבתית גבוהה (כגון: ישיבות או שאר מוסדות דתיים), גם שם קיימת בעיה רצינית של מציאת זיווג, ובחורים שלא ברצונם נכנסים לרווקות מאוחרת. נלמד זכות ונאמר שהבעיה בולטת דווקא במוסדות הלא-גדולים, והדבר מובן לכאורה, שהרי אם בישיבה כלשהי ישנם רק מספר מצומצם של אברכים (וממילא מספר מצומצם של אברכיות שלהן יש חברות וכו'), מהר מאוד מגיעים לתחושת "מיצינו"... מכיון שלא כל הבחורים יכולים וצריכים ללמוד דווקא בישיבות הגדולות, עלינו לתת את הדעת ולנסות לפתור בעיה כואבת זו. הפתרון מתחיל בלקיחת אחריות של אנשים טובים בישיבות (מראש הישיבה עד התלמידים עצמם ודרך האברכים) ומסירות נפש (ב"קום ועשה") לעניין זה. אם לקיחת אחריות שכזו תקרה בכל המקומות הללו, היא בודאי תוליד אינטראקציה בין הישיבות והמוסדות, ומן הסתם יהיה אפשר למסד מן רשת רחבה של החלפת מידע והשתדלות מעשית (כל הנאמר חל כמובן גם על מוסדות הבנות). נקודה למחשבה...

 

 

 


בינו לבינה 21

 
בחור אחד מצא את בחירת ליבו והיא מאד רוצה להינשא לו, אבל הוא עדיין לא "עומד על הרגליים" כהגדרתו (אין לו פרנסה מסודרת). ולכן הוא דוחה אותה ומבקש ממנה להמתין עד שיהיה "מסודר"... הוא מביא טיעון חזק, הרי הרמב"ם פסק בהלכות דעות (פרק ה) שקודם צריך פרנסה ואחר כך בית ורק אחרי כן נושאים אשה! הוא בעצמו חושש שהבחורה לא תחכה לו לעד, אבל מה לעשות - "צריך להיות מפוקח"...
זו אכן שאלה לא פשוטה, והיא כנראה מכניסה את האדם לתחום האמונה והבטחון בה'. הרי מה יקרה אם ח"ו הוא לא ממש יצליח "לעמוד על הרגליים"? ובכלל, מה השיעור של "עמידה על הרגלים"? ואם נלך עם הרמב"ם עד הסוף, אז מי שלא מצליח לקנות דירה לא יכול להתחתן. אלא המהרש"א כבר כתב על הסוגיה ממנה פסק זאת הרמב"ם (סוטה מד ע"א), שהסדר הזה הוא רק למי שיכול, אבל מי שלא יכול, זה לא מעכב.
ולכן ברור שאם בחור ובחורה רוצים להתחתן והם בגיל נישואין, הם צריכים לעשות את כל ההשתדלות "לעמוד על הרגליים" וגם יכולים לבקש עזרה מהמשפחה, אבל הם צריכים לבטוח בה' ולא לדחות את החתונה במידה שיכולה לסכן את עצם קיומה. בע"ה יהיה להם מזל טוב!
 

בינו לבינה 20


בסוף הקיץ השניים סוף סוף החליטו... הם מתחתנים! מזל טוב! ואז כאשר שואלים אותם מתי החתונה? התשובה היא בקיץ הבא - כי הקרובים מחו"ל חייבים להיות בחתונה, או כי זה עתה האח התחתן והמשפחה צריכה קצת לנשום, או כי עדיין לא גמרנו את שנת הלימודים, או כי...
צעירים וצעירות יקרים, שימו לב! הרבה קשרים התפרקו בתקופה הזאת שבין החלטה לחתונה (או יותר מדוייק לומר לחתונה שהייתה צריכה להיות). נכון שתמיד אפשר לומר במעין פאטליזם פטאטי, שאם זה מה שקרה כנראה זה מה שה' רצה, אבל ביהדות אנו חייבים לפעול על פי שיקול דעת והגיון ולעשות הכל כדי להצליח. וכפי שעל חולה הזקוק לבדיקות, אם לא עשה אותן ומת, לא נאמר שלמפרע התברר שהוא צדק, שהרי ממילא הוא מת... כך נאמר גם כן שמוכח הוא שקשר ארוך סטרילי-אפלטוני מיום שהחליט הזוג להינשא ועד החתונה, הוא גורם שפוגע בעצם הקשר ומגביר את הסיכויים להתפרקות החבילה! ולכן מהרגע שהחלטתם שאתם מתאימים, אל תתנו לשטן לרקד ביניכם, עשו הכל על מנת להינשא במהירות האפשרית ההגיונית (מחודש ועד שלוש חודשים). מזל טוב! (מי שרוצה הסבר רוחני יותר יכול לעיין בעין איה ברכות ב פ"ט פסקה כא).

בינו לבינה 19
 אתה בן 22? את בת 21? ועוד לא התחלתם לצאת? לא? אהה, אתם מאוד עסוקים? אתה סיימת צבא, הסתובבת קצת, עכשיו פסיכומטרי ותואר. אין לך זמן להתחתן זה מוקדם מדי... "רק עוד רגע אמא"... ואת? עשית שנתיים שירות לאומי, שנה במדרשה, עכשיו התחלת ללמוד במכללה. אין לך זמן בשלב זה להתחתן. אז תסבירו לי מתי תתחילו לצאת? אתה, כשתהיה בן 25? את בת 24? נגיד. טוב, בשנה הראשונה זה רק כדי לבדוק את השטח, לא לוקחים את זה ברצינות. הזמן עובר, אתה כבר בן 26 ואת כבר בת 25. עכשיו זה מתחיל להיות רציני, אנשים מתחילים ללחוץ: 'עוד לא התחתנת"! ואז אתם מאוד רוצים אבל משום מה לא נופלים על הנסיכה או הנסיך הרצויים. ועוד זמן עובר, אתה בן 28 ואת בת 27... מתחיל באמת כבר להיות מדאיג... חייבים להשקיע בנידון. כמה שיותר הצעות, כמה שיותר יציאות... אך זה מייגע, לא הולך. בגיל הזה השכל כבר לא נותן לעשות שום צעד לא מחושב. אתה מחפש בחורה שמתאימה בדיוק לדרישות שלך (זאת אומרת למה שאתה חושב שמתאים לך) ואת מחפשת בחור שבו כל הפרמטרים עליהם כבר חשבת כל כך הרבה וכבר סגרת, נעלת בתודעה... והנה, אתה בן 30 ואת בת 29. אין כבר כוח, צריך הפסקה מסוימת! לא נורא, ה' יעזור! "זיווג מן השמיים", "יש עוד כמוני", "נצטרף לחבורה כזאת" (=ביצה)...
אז קודם כל, אם כבר הגעתם למצב הזה, לא להתייאש. זו לא מטרתהמאמר הזה ח"ו. תמשיכו לחפש ובעזרת ה' תמצאו! אבל למי שעוד לא הגיע למצב הזה, תחזרו לתחילת המאמר... אתה בן 22 ואת בת 21, אתם מאוד עסוקים? אבל עם כל זה תפתחו אנטנות גדולות! אל תסרבו לאף הצעה שנראית מתאימה. תבטחו בה' הטוב שיעזור לכם לממש את שאיפותיכם ללמוד וכו' וגם יעזור לכם להתחתן. זה לא סותר. אל תחכו ש"המאגר יצטמצם" ושהדרישות יעלו עם הגיל. אל תסללו לעצמכם את הדרך לביצה. אל תסמכו על הנס, עשו את כל ההשתדלות למצוא את הזיווג הנכון, ובעזרת ה' תצליחו בכל.
בינו לבינה 18
הסלולארי צלצל: "הרב מה שלומך? ברוך ה', מה איתך? אני? על הפנים! מה קרה? אין, אני לא מוצא שידוך! תקוע חבל על הזמן! זהו, אני מתדרדר, מתחיל לצאת עם בנות שיוצאות בשביל הכיף, אתה מבין, אני כבר בן 29. אני לא תלמיד ישיבה ולא דתי לייט, לא מצליח למצוא בחורה כמוני. אין לי ברירה אני יוצא עכשיו עם כל הצעה שאני מוצא באינטרנט, אבל זה לא זה, לא שייך. הרב אתה לא תאמין לאן חלק מהציבור הדתי התדרדר, בנות יוצאות סתם בשביל לבלות, לא בשביל להתחתן"...
שיחה אמיתית זו מחייבת חשבון נפש של כולנו. אין ספק שאין אנו עושים מספיק כדי לעזור לאותם צעירים וצעירות שבסך הכל רוצים להתחיל את החיים. אין ספק שניתן להגביר את המעורבות, ליצור זירות מפגש, לארגן שבתות פנויים-פנויות, להגדיל את מאגרי השידוכים, להגביר את הערנות, להציע הצעות לקרובים וידידים וכו' וכו'. אבל אתם צעירים וצעירות, אל תשכחו שיש מנהיג לבירה! גם כאשר אתם "תקועים", יש מי שמשגיח עליכם, מעמיד אתכם בניסיון, מצפה לראות אם אתם עומדים בניסיון... לכן יש לכם שתי משימות: האחת להמשיך לעשות הכל כדי למצוא את הזיווג והשניה לא להתייאש, לעמוד בניסיון, לקבל את הייסורים באהבה ולבטוח בה' שהיום יבא וישועת ה' כהרף עין...
בינו לבינה 17
 לא כל אחד זוכה לפגוש את בת זוגתו או את בן זוגו בדרכים קלות ומהירות, כידוע... כמו בכל דבר בחיים אין המשימות מוטלות על בני האדם באופן שווה. אך אין זה אומר שכל אחד צריך להילחם לבד במערכה. הציבור כולו נקרא להירתם למשימה החשובה הזו ולעזור לאותם צעירים וצעירות למצוא את עצמם... זאת אומרת למצוא כל אחד את בת/בן הזוג על מנת למצוא את עצמו, שהרי תמיד טוב להזכיר שאיש ללא אשה ואשה ללא איש אינם קרואים אדם (על פי חז"ל), שנאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". מה עושים? צריך הרבה דמיון להמציא הזדמנויות מפגש חדשות ורבות – לארגן שבתות הכרות, לחפש כל אחד מסביבו את הרווקים והרווקות הקרובים לו ולהחליף מידע עם אחרים, וכו'. והנה לאחרונה פנו אלי מארגני האתר "שושבינים" והעירו את תשומת לבי על השיטה המיוחדת שהם המציאו. כל אחד יכול להיכנס לאינטרנט ולרשום באתר שלהם את הנקראים "מועמדים לשידוך". זאת אומרת שלא מחכים שהרווקים והרווקות ירשמו הם בעצמם (דבר שמשום מה לא קורה מספיק), אלא אנו רושמים אותם (אני לא רוצה לומר בעל כורחם, אלא אומר שלא בידיעתם), וכך עושים עוד הרבה אנשים, כך שנוצר מאגר גדול מאוד. כולנו נהפכים לשושבינים (– מלווים), רושמים ובודקים את ההצעות של האחרים, ומנסים לקשר.
רעיון גאוני! יישר כוח לבעלי היוזמה. אז אנו נפשיל שרוולים, נכנס לאתר www.shoshvinim.org, ונתחיל לעבוד.
בינו לבינה 16
   
טופס הרשמה
טופס הרשמה
יוסי רפאלי
אסתר בת עמי
בן 27
בת 25
ישיבה תיכונית
אולפנה
שירות צבאי:  4 שנים (קצין(
שירות לאומי שנה
למד שנה בישיבה גבוהה
למדה חינוך מיוחד במכללה
לומד לתואר שני באוניברסיטה
עכשיו עובדת בחינוך מיוחד
מצב משפחתי:תקוע
מצב משפחתי:תקועה
יוסי ואסתר נרשמו בכמה רשימות, באתרים ואצל שדכנים. הם נורא מתאימים, אבל בינתיים לא מצליחים להיפגש. יוסי אומר שאין לו כמעט הצעות ואינו יודע עוד למי לפנות. אסתר כבר התחילה להשקיע יותר מדי בעבודה שלה... אין לה כבר זמן וכוח לעוד הצעה שלא מתאימה. בינתיים היא במצב "ה' יעזור"!
יש הרבה מאוד כאלה יוסי ואסתר! אז מה עושים? ליוסי ואסתר יש הורים, אחים, דודים, בני דודים, חברים, שכנים, מורים, מנהלים, שותפים לעבודה וללימודים, לכל אלה יש הורים, חברים, קרובים, שותפים לעבודה, וכו'. ולאלה גם וכו'. תראו איזו רשת ענקית אפשר להרים אם לכל אלה היה רצון לעזור לצעירים וצעירות תקועים שרוצים להתחתן! כל אחד מכיר צעירים וצעירות ואילו הייתה מודעות שצריך לעבור לעזרה אקטיבית, לעקוב אחרי אותם "תקועים" ולנסות לראות למי הם מתאימים, מסתבר שהיינו פותרים הרבה בעיות. לכן כולנו יוצאים מ"מצב אדיש" ועוברים ל"מצב פעיל" – התעניינות, רשימות וכו'. וגם אתם הצעירים, לא להתבייש, לירות לכל הכיוונים ולבקש עזרה (זה לא בושה) מכל מי שאתם מכירים! ובעזרת ה' בקרוב נשמע "מזל טוב" גם ליוסי ולאסתר!
בינו לבינה 15
לאור עובדת ריבוי הרווקים והרווקות המבוגרים, אותם אנו פוגשים מידי יום, עלינו לקחת יוזמה ולהגביר עוז בעשיית החסד הבסיסי ביותר... שהוא לחבר בין שני אנשים למטרת בניין נישואיהם. איך עושים זאת?
קודם כל "פותחים אנטנות", היינו מגבירים את הערנות. מזהים את הרווק ואת הרווקה שמסביבנו. לא מהססים להיכנס איתם בדברים בנושא הכאוב הזה (כמובן בצורה דיפלומטית). מתעניינים, שואלים (בעדינות) על סיבת הרווקות - בקיצור מגלים אכפתיות. אחר כך אוספים נתונים רלוונטיים לעניין השידוך: א) נתוני פתיחה (גיל, רמת החינוך, עיסוק), ב) אופי וצורה חיצונית, ג) ציפיות מבן\בת הזוג על פי אותם שלושה פרמטרים.
אחר כך צריך לדאוג שכל רווק או רווקה הנכנסים לשדה הכרתנו ימצאו כל רגע ורגע במודעות שלנו (אם ישנם הרבה מאוד, כדאי לקחת פנקס ופשוט לרשום אותם).
מנקודה זו מתחיל החיפוש. כמובן שמי שנשוי ימסור מידע זה לבן/בת זוגו כדי להגדיל את הסיכויים ליצור רשימה של שני המינים.
בשלב הבא לא מרפים. אחרי שהרווקים/ות "מסומנים", יש לעקוב אחריהם. כל פעם שפוגשים אותם שואלים (שוב בעדינות, תמימות וכו') האם הם יוצאים עכשיו, כך שרשימת הפנויים כל הזמן מעודכנת: יעקב יוצא עכשיו, שירה על סף אירוסין, יצחק החליט לעשות הפסקה כי נמאס לו (כמובן צריך לשכנע אותו שהוא טועה), וכו' וכו'. על פי שיטה זו כולנו שדכנים, שהרי לכולנו אכפת וכולנו יודעים איזה חסד גדול אפשר לעשות עם בחור צעיר ובחורה צעירה כאשר עוזרים להם לבנות את חייהם.
המלאכה מרובה ובעל הבית דוחק... זו לא בעיה "שלהם" בלבד, אלא זו בעיה שלנו כחברה! זה הזמן להפעיל את כל כישרונותינו לטובת העשייה החשובה הזאת.
בינו לבינה 14
 למה כל כך נתקעים בשידוכים? שאלה טובה, ומי שידע לענות עליהבמדויק, מן הסתם יעשה הרבה כסף (או הרבה חסד אם ימסור את המידע בחינם). אך נראה שעדיין לא קם האיש הזה (או האישה), ולכן אין לנו אלא לנסות לתת שבבים אלו או אחרים של אותהתשובה. אני מציע קו התבוננות אחד, אולי הוא יעזור במשהו. נראה לי שהפניית מבט ודגש יותר גדול על יעד הזוגיות לעומת אבחון התכונות המתאימות, יוכל לקדם בהרבה את מציאת הזיווג הנכון. למה אני מתכוון? שני אנשים צריכים להתחבר לכל החיים. זה לאאיזה בילוי קצר וחולף! לכל החיים!! ולכן שני הצדדים בודקים בעיקר את התכונות הפוטנציאליות לדו-הקיום: מידות, מראה, תקשורת. כמובן גם שואלים על המטרות המשותפות. אך בדרך כלל מחליטים על חוסר התאמה בגלל אי שביעות רצון בתחום המידות, המראה והתקשורת. וכאן השאלה - האם ההתאמה בבני הזוג היאדבר מוגמר או שמא הוא דבר שניתן לבנות? הרי אנו רגילים לומר שהקב"ה יצר עולם בו הכל חסר והכל צריך לבא לידי השלמתו, על ידי האדם. ולכן למה שלא נחשוב שחסרונות בהתאמה (כאשר אינםנוראיים) ניתן למלא במהלך החיים המשותפים? זוהי עבודה וגם כלי להתעלות אישית – היכולות לגשר על פערים (כאשר אינם מוגזמים כמובן). ולכן נראה שאם בתחום השקפת העולם והבנת תפקיד האדם בעולמו ישנה התאמה, היא זו שצריכה להיות המסגרת שמאפשרת את קיום הקשר (וב"ה בציבור שלנו ישנן הרבה אפשרויות התאמה). ועל בסיס התאמה זו כדאי לגמד קצת את הדיוק בהתאמה במידות, מראה ותקשורת, וכך מגדילים בהרבה את הזיווגים הפוטנציאלים, ובע"ה אחרי החתונה, מתוך התערבות אמיתית וגורל משותף, עובדים על גישור הפערים.
בינו לבינה 13
 מי באמת מבין שצריך לעזור לכל הבחורים והבחורות הרווקים והרווקות? בדרך כלל מי שכבר נשוי\נשואה מתחילים לרחם על אלו שעדיין לו, ומחפשים כל מיני דרכים כדי לסייע לאותם "מסכנים" בעיניהם. אך אולי כדאי להרחיב את היריעה? הנה חלק ממכתב שקיבלתי מאשה צעירה שזה אתה נשאה: "בזמן האחרון יצא לי הרבה פעמים לשמוע מרווקים ורווקות תלונות ואמירות כנגד חבריהם הנשואים שלא עושים מספיק על מנת לשדך את החברים/ות שלא התחתנו. על כך יש להשיב למה לחכות עד אחרי החתונה בשביל לעשות שידוכים?! הרי רובנו, בציבור הדתי לאומי, לא חיים בצורה נפרדת לגמרי, והרוב המוחלט של הבנות מכיר בנים, ולהיפך, ולכן – גם את/ה, כרווק/ה, יכולים לעשות שידוכים בעצמכם! הרי בטוח שאת/ה מכיר/ה בנות/בנים ואפילו מעט (אחים/יות, חברים/ות של אחים, בני דודים/ות וכדו') וחברים/ות. אני בטוחה שיש לך, אז למה לא לקום ולעשות?! גם אני התחלתי לעשות שידוכים ממאגר גדול של בנות (חברות וכדו') ועוד מאגר מצומצם של כ-15 בנים, ולאט לאט מכירים, מתוך העיסוק בשידוכים, עוד בחורים, וגם הבחורים פונים ומגיעים בעצמם, וככה בעצם ניתן להגדיל את המאגר ומתוך כך לקום ולעשות. כמו כן, חשוב לציין שידוע לכולם שאדם חייב לעשות השתדלות עבור עצמו - ולכן אני ממליצה בחום רב לפנות לארגונים התנדבותיים הקיימים בשטח: ישפה, שכינה ביניהם, הדרך לחופה, קשר, כרמים ועוד. - "הבא להיטהר (מי שעוזר לעצמו) מסייעין בידו". אני יודעת שמשום מה, בציבור שלנו, הליכה לארגוני שידוכים נחשב שלא בצדק כמעשה של ייאוש מוחלט, ואולי זה המקום להגיד שאין הדבר כך! להיפך - הליכה ורישום בארגון שידוכים, מוכיח על הבנה אמיתית ובוגרת של המציאות".
עד כאן המכתב, ומכאן אני מצטרף לקריאה: בואו ונהיה כולנו שדכנים וה' הטוב יהיה לנו לעזר...
בינו לבינה 12
 למה בשידוכים הבחורים מגיעים מהר להחלטה ומיד מדברים על חתונה, ואילו הבחורות זקוקות לזמן, ולעוד זמן? כידוע, על פי תורתנו הקדושה מותר לאיש לשאת כמה נשים. נכון שאין אנו נוהגים לעשות זאת מאז החרם של רבינו גרשום, אך אין זה משנה את העובדה שנפש האיש יכולה להיות מתאימה לכמה נשים. דרגת ההתייחדות עם אשה אחת אצל האיש היא מדריגה גבוהה ובאדם ללא יראת שמים, כאשר היא נכפית על ידי הנורמה החברתית, היא יכולה בקלות להביא לידי זימה. לעומת זאת סגולת האשה, כפי שאנו לומדים מתורתנו הקדושה, היא להתייחד באופן טבעי עם איש אחד יחידי. עבור האשה אין הדבר דורש התעלות מיוחדת, זוהי תכונה נפשית. מדריגת הייחוד אצלה גבוהה יותר מאשר אצל הגבר, וזהו גם חלק מן "הבינה יתרה שנתנה לנשים". מכאן ההבדל המהותי בשידוכים. האיש יכל לחוש מהר מאוד שאשה איתה הוא יוצא מתאימה לו, ויתכן שישנן עוד כמה נשים השייכות לאותה התאמה. אך האשה מתאימה היא רק לאיש אחד ולכן מלכתחילה היא זקוקה לתחושת ההתאמה המלאה. אין אצלה דיעבד, האיש שלה הוא בדיוק האיש הקשור לנפשה. ולכן גם בשלבים מאוחרים של השידוך, אף כאשר למעשה שני הצדדים כבר החליטו לכאורה, יכולה פתאום הבחורה להיבהל ולבקש פסק זמן, שלפעמים גם מביא לשבירת הקשר.
לכן בחור יקר, תן לבחורה את הזמן שלה. ואת, בחורה יקרה, אל תתני לתכונה הטבעית הזאת להיהפך לפרנויה שמובילה לחוסר יכולת להתאחד אפילו עם החצי האמיתי שלך. הכל במידה ועם הרבה אמונה וביטחון בה'.
בינו לבינה 11
"הבחורה השלושים ושש… זה לא צחוק, זה יותר קשה מקריעת ים סוף אומרים! אין ברירה… חייבים להתחתן... אני יודע בדיוק מה אני מחפש. לפני הפגישה אני צריך שוב לסדר לעצמי בראש את הנקודות שעליהן אסור לוותר. הבחורה צריכה להיות: טובה, נאה, צדיקה, מבית טוב, למדה באולפנה טובה, במכללה טובה, בעלת מידות מתוקנות, עם הורים נחמדים שרוצים לעזור גם אחרי החתונה, אוהבת ילדים, מתלבשת צנוע, לא מתבלטת, לא שקטה מדי ולא רועשת, אינטלגנטית, זורמת, אוהבת את העם ואת הארץ, מסתפקת במועט… טוב אפשר לצאת… ועוד צריך להיזהר לא לשפוט מהמבט הראשון… צריך לפרגן לה, בטח היא מתביישת… גם צריך להבין שבחור מוצלח כמוני קצת מכניס אותה ללחץ… צריך לתת לה את הזמן להסתגל… צריך קצת להתפשר כי יהיה לי קשה למצוא בחורה איכותית כמוני… אין ברירה… ה' יסלח לי… אך מה אעשה אם מיד אראה שזה לא שייך? צריך להיות נימוסי, לפחות לשבת לדבר כשעה… זה המינימום. אני מניח שזה יהיה כמו השלושים וחמש פעמים הקודמות שהשדכנים לא קלטו טוב את ערכי והביאו לי בחורה לא מתאימה, אך אין ברירה, חייבים לנסות". עד כאן המונולוג הבדוי הזה שאולי קצת מוקצן וציני, אך תודֶה (וגם את תודי) שיש משהו בזה… לכן אם תרשו לי להמליץ על פטנט שיכול אולי לקצר את הדרך לחופה: לשפוט בעין טובה מאוד מאוד את בן\בת הזוג ולהקטין בקצת (לא בהרבה) את ההערכה העצמית…
בינו לבינה 10
 "אין כבר כוח! אני יוצא, פוגש, ושוב יוצא, פוגש. ושוב … אין. לא מוצא את המתאימה. וכאשר נראה לי שמצאתי, היא לא רוצה"… מן הסתם כבר שמעתם אמירות מהסוג הזה. מה עונים לטענה שכזו? בפרט כאשר הבחור והבחורה מגיעים להחלטה מתוך ייאוש להפסיק לצאת ולחכות שהקב"ה יזמן את הזיווג הנכון. מה תגידו? "תשמע/י את/ה חייב/ת להמשיך, אין ברירה, זה קורה להרבה בחורים ובחורות. אלו ייסורים אבל חייבים לעבור אותם, בסוף מוצאים את הזיווג הנכון, הזיווג שלך מחכה לך, רק צריך למצוא אותו, ובלי חיפושים איך תמצא/י"? זה נכון שצריך לעודד להמשיך, אך מצד שני, אין כאן עזרה מעבר לעידוד באמירה סתמית שצריך להמשיך. אין כאן יעוץ איך להמשיך ואפילו לא משיכת תשומת לב למשהו שצריך אולי לבחון, לתקן. כשבן אדם נתקע הוא תמיד יכול להאשים את הגורל. אך כבר לימדונו חז"ל "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו". למה יצאת כבר עם 40 בחורות/ים ונתקעת תמיד? אולי צריך לבדוק כמה פרמטרים יסודיים: מי אני באמת, מה אני שואף/פת להיות. מי היא/הוא באמת מה היא/הוא שואף/פת להיות. אם את/ה מעמיד/ה את ה"מה אני שואף/פת להיות מול מי הוא/היא באמת, זאת אומרת את/ה מעריך את הצד השני על פי מה שהוא עכשיו, אך את/ה מעריך את עצמך על פי מה שאת/ה היית רוצה להיות (=יותר טוב ממה שאת/ה עכשיו), אז יתכן שלא תמצא/י התאמה. אלא מה? תעמיד/י את מה שאת/ה באמת מול מה שהוא/היא באמת ואת מה שאת/ה רוצה להיות מול מה שהיא/הוא רוצה להיות. יתכן שכך תמצאו מהר יותר.
בינו לבינה 9
שאל אותי בחור חביב איך אפשר להכריע ולהחליט שזהו זה. שהנה הבחורה הזאת איתה הוא יוצא, היא זו שתהא אשתו (כמובן אם היא תסכים…). שאלה לא פשוטה, אך מצד שני לא צריך להתבלבל. לא לאבד את הבטחון. ולכן התשובה היא בטחון בה'. נכון שככל שהצעד גורלי יותר נדרשת מידת בטחון מפותחת יותר, אך לא להגזים… בשאלות מהסוג הזה מתמודדים גם חיילים קרביים, ואף הנועזים שבהם. החייל הקרבי לוקח החלטה לרוץ לכיוון הסכנה ואף להתנדב לעשות זאת. כאשר בא המפקד ומסביר לחבר'ה שיש על הפרק מבצע נועז ושואל מי מתנדב… מי לא מרים את היד. כאשר לפני יציאה לקרב שואל המ"פ מי נשאר לשמור על הציוד בשטח הכינוס, מי לא צולל למעמקי הנגמ"ש כדי שלא יראו ולו קצה אפו? אלא במהלכים גורליים צריך בטחון בה'. החייל היוצא לקרב לא יודע אם הוא יחזור (הוא יכול לעבוד חזק על עצמו ולפתח הרגשה שאכן יחזור, אך זהו בתחום הפסיכולוגיה). בכל זאת הוא יוצא בלב שלם, משום שהוא יודע שעשה את כל ההכנות, יודע שמפקדיו אמינים, ויודע שהיציאה לקרב נחוצה. כמו כן בעניין השידוך… נכון זו לא מלחמה, אלא "הלחמה", אך אף אחד לא יכול לנבא איך יהיה בדיוק לאחר החתונה. אך אם עשיתם (אתה הבחור וגם את הבחורה) את הבדיקות המהותיות, ועדיין אתם חוששים, כאן נכנס עניין הבטחון בה' הטוב שלא חפץ ח"ו להכשילנו אלא הוא הא-ל הטוב והרחמן שחפץ להטיב עמנו ולשמחנו. ומה הן הבדיקות המהותיות? מידות טובות, יראת שמיים, נעימות ביחד, שיחה נוחה, מטרות משותפות. ואם כל הפרמטרים הללו קיימים ועדיין אתם לא מרגישים שזה זה… אז אומר לכם פשוט ללכת לאולם חתונות לתפוש תאריך, ואחר המעשים ימשכו הלבבות. מזל טוב!
בינו לבינה 8
ברוך ה', תגובות נלהבות על הרעיון של הקמת התנועה לצעירים וצעירות ממשיכות לבא. באחת התגובות הועלתה שאלה שתמיד נמצאת ברקע (גם אצלי), ואולי לא נתבררה דיה. אצטט כאן חלק ממכתב שכתבה בחורה: "יש טוענים שהחברה הדתית לאומית היא איזושהי הצעת פשרה בין חילוניות לדתיות, 'פרווה' כזה, וכמובן שזאת הסתכלות רדודה ושטחית ומי שמכיר את תורתו העמוקה של הרב קוק, בוודאי שלא יחשוב כך. אבל בנושא של מציאת בן זוג אנחנו לא פה ולא שם! אנחנו לא חיים בחברה מעורבת (ואנחנו גם לא מעונינים בכך), אין לנו את האפשרות 'הטבעית' במקום עבודה, בילוי וכדומה. חונכנו מגיל צעיר להפרדה. ומצד שני נושא השידוכים אצלנו חובבני ביותר בהשוואה לחברה החרדית, ובאמת בנושא זה נפלנו בין הכיסאות"
מתוך דברי אותה בחורה, נקודה אחת התחדדה אצלי. התנועה לצעירים וצעירות שהולכת לעודד את המפגש הטבעי ולשנות את מצב "בין-הכסאות" הזה, לא תעשה זאת מתוך גישה של וותרנות, אלא אדרבה מתוך לקיחת אחריות ומתוך בגרות. המפגשים יתאפשרו רק אם הציבור הנפגש יהיה בוגר וירא שמיים במלוא העוצמה. אנו לא נארגן מפגש של קלות ראש ורוח צחוק ובילוי. אנו באים לפתור בעיה כואבת מאוד בצורה בוגרת וסומכים על בגרותם של הצעירים והצעירות ועל יראת השמים שלהם.
לאחר המפגש השני שקיימנו עם בנות מנתניה הוחלט שהפעילות הראשונה של התנועה לצעירים וצעירות תהא פשוט פורום משותף לצעירים וצעירות בו ידונו בשאלות המהותיות הקשורות לעצם קיומה ופעילותה של התנועה. שאלות כגון מי יהיה שותף לתנועה, איך לחלק לפי גילאים ורמת דתית, מה סוג הפעילות החברתית שאפשר להציע, אלו מרצים להזמין וכו' וכו', יהוו בסיס לעצם תחילת הפיעלות.
צעירים וצעירות אתם מוזמנים ליום ה' כ"ח בסיון בנתניה (נא עקבו אחר הפרסום).
 
בינו לבינה 7
קיימנו ברוך ה' מפגש ראשון עם קבוצה של בנות, שמטרתו הייתה לשמוע איך ניתן לשנות את המצב העגום בו הרווקוּת מתאחרת (לא מתוך רצון אלא מתוך "חוסר מציאת הזיווג"). זו הייתה קבוצת עבודה שמשימתה הייתה לגבש את הקווים הכלליים של התנועה לצעירים וצעירות, ולראות איך ניתן להורידם לפסים מעשיים על מנת להגדיל את "זירת המפגש". מתוך כמה וכמה הצעות שנאמרו (שצריכות עוד להיבחן בכובד ראש) נביא כאן חלק מהן: לא להגדיר את התנועה "כתנועה לרווקים ורווקות", ליצור פעילות חברתית שמסביבה המפגש נעשה באופן טבעי, לפנות לחבורות שכבר קיימות של בנים ושל בנות וליצור מפגש ביניהן, לגייס צוות מקצועי שילווה את מי מהזוגות שמבקשים עזרה עד ההחלטה להתחתן, וכו' .
הובהר בפגישה שהצלחת התנועה תלויה במספר רב של משתתפים ומשתתפות וגם ביכולות ליצור קבוצות התאמה מוגדרות, חלוקה למרווח גילאים, רמה דתית וכו'). כל המשתתפות לקחו על עצמן ללכת ולהוביל את הרעיון, קודם כל בשיטה של "חבר מביא חבר" וגם על ידי חיפוש מקומות ופעילות שמסביבם התנועה תוכל להתחיל בפועל.
אסיים כאן במכתב שקבלתי לפני המפגש: "הבטתי ברעיון וממש התלהבתי, יוזמה ממש ברוכה. הרעיון של להתעסק בעשייה חיובית ובונה ועל הדרך להגדיל את הסיכויים של למצוא את בן\בת הזוג ממש אדיר. דווקא כבחורה רווקה בת 24 אני יכולה להגיד שנורא מתסכל שאין מקומות ערכיים שאפשר לפגוש בחורים בחברה שלנו. הבנות שלא הולכות לאירועי הביצה למיניהם, תלויות לגמרי בהצעות, ואין צורך לומר כמה בעייתית השיטה הקדומה. מעבר לעובדה שלא פעם הניסיונות למצוא והמאמץ וההיחשפות הנפשית כל כך מתישים שלפעמים ממש מתייאשים. והמקום של לתרום לחברה הוא כל כך מעצים וממלא שאני בטוחה שהרבה בנות ובנים שיושבים בבית מתוסכלים. ממש ייבנו מכך, וישקיעו את מרצם בעשייה חיובית במקום בקיטורים אין סופיים על מר גורלם על כך שלא מצאו את החצי השני עדיין".
 
בינו לבינה 6
ברוך ה' מאז שהודענו על הקמת התנועה לצעירים וצעירות, קבלתי פניות רבות של אנשים שפשוט מתלהבים מהרעיון ורוצים לעזור. מתוך כך אפשר לומר בודאות שיצאנו לדרך! והצעד המעשי הראשון שמתגבש הוא פגישת דיון ראשונה שתהא בעזרת ה' ביום חמישי ח' באייר (בירושלים) עם קבוצת בנות שרוצות לקחת את העניין לידיים. בדיון נעלה את כל ההיבטים של רעיון תנועת הצעירים וצעירות וננסה לגבש צעדים מעשיים. למפגש מוזמנות בנות (גם נשואות אמרו לנו שהן רוצות לבוא לעזור). מטרת המפגש היא לשמוע איך הבנות רואות את התנועה לצעירים וצעירות. אנו נקיים בע"ה שבוע אחרי כן מפגש עם בנים, לאותה מטרה (בט"ו באייר, גם בירושלים). כל המעונינת\מעוניין להשתתף במפגשים, מוזמן\מוזמנת ליצור קשר עם יוסי, שגם הוא התנדב לקדם את כל הרעיון: 050-4207416.
תודה לכל מי ששלח לי הצעת שם לתנועה. עוד לא החלטנו על השם, ואתם מוזמנים להמשיך להציע.
שוב אזכיר את עקרונות היסוד של התנועה: חיזוק רוחני (לימוד תורה), יצירת "זירת מפגש" לבנים ובנות על מנת להתחתן, תרומה לחברה (פעילות חברתית, עזרה לעניים וכו'), הדרכה לזוגות צעירים.
כל הצעירים והצעירות מוזמנים להצטרף.
 
בינו לבינה 5
 ברוך ה' באופן טבעי תנועת תורה אחרי צבא הולכת ומתפתחת לכיוון חדש שבא לתת מענה לצרכים החיוניים של הצעירים והצעירות.
הרעיון פשוט - להקים תנועה של צעירים וצעירות דתיים: "התנועה לצעירים וצעירות דתיים, תורה אחרי צבא ושרות לאומי" (צריך עוד למצוא לתנועה שם שיווקי יותר).
למה תנועה? כי אנו עדים לכך כי בחורים ובחורות לאחר שרות צבאי/לאומי פונים לעולם העשייה, פעמים ללא הדרכה תורנית ומיד הם נפגשים עם תכנים מערביים אשר משפיעים על בניינם האישי, המקצועי והמשפחתי.
מתוך כך גם נפגם היחס הנכון לכל הקשור למציאת זיווג. התוצאה הכואבת היא תופעה ההולכת וגוברת של רווקוּת מאוחרת.
גם לאחר הנישואין אין לזוגות הצעירים ליווי תורני המאפשר להם לקנות את ערכי היהדות וליישמם.
מה תעזור התנועה? התנועה תאפשר לצעירים ולצעירות להפגש. לא יסתתרו רק מאחורי שאלונים השואלים "מה הגובה שלך, צבע עיינים וצבע שיער ומה הגודל של הכיפה שאת מחפשת"! שיטות השידוכים הקיימות בציונות הדתית לא הוכיחו את עצמן "ביצות" הרווקים ורווקות הולכות וגדלות לצערנו! פשוט צריך ליצור "זירת מפגש".
התנועה תחבר את הבחורים לבתי מדרש וגם את הבחורות ללימוד תורה. התנועה תעודד פעילות חברתית כגון עזרה לעניים, חיזוק ערכי לרחוקים, ועוד (מה שגם יגביר את זירת המפגש בשעת הפעילות). התנועה תארגן סדנאות, ערבי לימוד לרווקים והרווקות וגם לזוגות צעירים.
כל הרוצה לסייע להקמת התנועה מוזמן ליצור קשר. כל מי שיש לו רעיון לשם לתנועה מוזמן גם ליצור קשר (אילן צפורי 050-8736454)
צעירים וצעירות, התנועה הזאת שייכת לכם, בוא וביחד נרים אותה!
 
בינו לבינה 4
 פנה אלי אדם צעיר ועל פניו מן מבט שמקרין אמירה כגון: "ניסיתי כבר הכל, ננסה גם אותך", וסיפר לי שאשתו מקושרת לקבוצה של רווקות בנות השלושים שכבר ניסו את הכל ולא מצאו שום דרך לשנות את "הגזירה". ובנימה נוטפת ייאוש, הוא עדיין שואל "מה אפשר לעשות"?
קודם כל צריך לדעת שאין זו גזירה ויש מה לעשות. אחר כך צריך לדעת שמה שצריך לעשות לא פשוט ואף לא ברור כאן העסק כבר לא נשמע מלהיב, נכון? אך לא להרים ידיים! מה עושים כאשר דבר לא ברור ולא פשוט, אף שברור ופשוט שצריך להיעשות? לוקחים את זה כאתגר, מטכסים עצה, נאזרים בגבורה והולכים קדימה. לכן הדבר הראשון הוא להתאגד כדי לפעול. אם כל הקבוצות הקטנות של חברים או חברות היו מתאגדות לארגון אחד, אפשר היה דרכו להגדיל בצורה משמעותית את "זירת המפגש", כפי שהתחלנו לעשות ב"חמישי חוויתי" (ולכן אני פונה מכאן לכל מי שרוצה ללכת על זה לפנות אלי      050-8736454). אך לא די בזה, שהרי סיבת הרווקות המאוחרת נובעת מאיזושהי טעות בתפיסה, ואת הטעות הזאת צריך לזהות, לדון בה, לבחון אותה ולמצוא לה פתרונות. יש לי דעה בדבר, אך לא ברור שהיא תהא נשמעת, ולכן אני מציע שהרווקים והרווקות יעלו מתוך עצמם לדיון את סיבות חוסר ההחלטיות, אכפתיות, נחישות וכו' שגורמים לכך שהרווקוּת מתארכת. גם בעניין הזה צריך לקום, ליזום, לדבר, לחדש. רווקים ורווקות מוזמנים להביע את דעתם בנושא.
 
בינו לבינה 3
 לבנים בדרך כלל לא צריך להסביר למה לא לקיים שיעורי תורה מעורבים בנים-בנות, אך הבנות שואלות ולפעמים גם מתוך נימה של כעס ואף תסכול. ובכן אני שואל למה כן לקיים שיעורי תורה מעורבים? הטענה המרכזית והיא בהחלט עניינית היא שפשוט הבנות רוצות גם לשמוע את השיעור. זו טענה רצינית ולא נדבר כאן על טענה אחרת שפשוט כיף להיות עם בנים, שלטענה זו נצרכים כמה שיעורי מוסר וקב חומטין של יראת שמים.
אך מה נאמר לבנות שפשוט רוצות לא להפסיד שיעור תורה? על כך צריך לעשות חילוק. בשיעורים גדולים שהינם בדרך כלל חד-סיטריים, זאת אומרת שהרב מדבר אל קבוצה גדולה, וזו אינה מופעלת ומשתתפת בצורה אקטיבית בלימוד, אפשר ללמד את הבנים והבנות באולם אחד, על פי הכללים ההלכתיים של ההפרדה. אך בשיעורים מצומצמים, בהם לומדת חבורה מצומצמת מסביב לרב ומתפתחת אינטראקציה לימודית דינמית, לא שייך לסדר את הבנים ואת הבנות בצורה נפרדת שהרי כולם יחד שותפים לעניין אחד וכל אחד שותף לעיצוב הלך הרוח של השיעור. ואז מתפתחים דיונים, שאלות, תשובות וכו', ובנים ובנות נמצאים מתקרבים ומתאחדים. ומכאן ממשיכות הבנות (ולפעמים הבנים) לשאול: "ואז מה? הכל לשם שמים, כולם באים ללמוד תורה"?
השאלה הזו כבר עלתה במסכת סוכה בפרק חמישי. מסופר שם שבתוך בית המקדש היתה קלות ראש בין גברים ונשים, עד שקבעו להפריד ביניהם לגמרי הנשים למעלה והגברים למטה. וכדאי שנשים לב - הגמרא עוסקת בהתקהלות נשים וגברים בתוך בית המקדש!! ואף על פי כן הייתה קלות ראש.
לעניינינו אנו. נכון שהבנים והבנות באים ללמוד תורה, אך אנו יודעים היטב ולא צריך להיות בעל תואר בפסיכולוגיה כדי לדעת שנוכחות המין השני במקום אחד מסביב לעיסוק אחד מייצר אינטראקציה המלווה במתחים חברתיים ויצריים, הבאים להתערב עם העיסוק העיקרי. ואף אם לא נרצה לקרא לזה "מצוה הבאה בעבירה", נהיה סמוכים ובטוחים שיש כאן שיבוש ההליכים הנורמלים של שיעור תורה (מבלי להיכנס לפרטים), ולכן אנא מכם, כשאתם באים ללמוד תורה, השתדלו ליצור אוירה שמאפשרת את כל ההתמסרות לתורה ושלא יהיה דבר מלבדה, וכך בתוספת קדושה נעלה מעלה מעלה למען עמינו וערי אלוקינו. ולרבנים אפשר לבקש לעשות שיעורים לבנות במקביל לשיעורים לבנים (מה ש"תורה אחרי צבא" התחילה לעשות בבר-אילן.
 
 בינו לבינה 2
כאשר הצגתי בפני קהל את המצוקה של הצעירים והצעירות בעניין "זירת המפגשים" בציונות הדתית, ודברתי על כוונתנו להקים תוכניות שתכלולנה לימוד תורה נפרד ואחר כך סדנאות מעורבות (פעילות שתתקיים בע"ה בבר-אילן בקרוב), הדברים נתקבלו בברכה. הערות כגון "סוף סוף נותנים את הדעת לבעיה הרצינית הזאת", "באמת הגיע הזמן שימציאו פתרונות הולמים" וכו'.
אך למרבה הפלא, כאשר אמרתי את השם המפורש "רווקים" (ו"רווקות"), אותם צעירים (קבלתי על זה דיווח אחר כך) חשו מאוימים זאת אומרת שמותר להזמין "בחורים ובחורות" לסדנא שמטרתה היא ליצור זירת מפגשים, בתקווה שתצא מזה חתונה, אך אסור להזמין "רווקים ורווקות" או "פנויים ופנויות" אסור להגיד את השם המפורש הזה (כך הזהירו אותי), שמא הוא יבריח את הקהל! לא "נוח" לצעירים וצעירות כאשר יותר מדי ברור שהם באים בשביל למצוא חתן או כלה.
מה הלחץ?! (אני שואל) הרי ממה נפשך, לבוא לבלות סתם בנים בנות זה אסור. ההיתר הוא אם המפגש נעשה לטובת היכרות למטרות נישואין, שאז מותר לאיש להסתכל באשה פנויה, כפי שכתוב ברמב"ם, שאין בזה איסור, אדרבה, כך ראוי לעשות (הלכות איסורי ביאה פכ"א ה"ג). אז לענייננו, צריך להחליט אם את\ה לא בא\ה בשביל למצוא בן\בת זוג, אז אתם באים בשביל לבלות זה אמור לבייש יותר שיחשבו שאתם באים בשביל לבלות ואדרבה אין בושה לבחור ובחורה בגיל הנישואין לעשות השתדלות כדי להתחתן, ושידעו את זה. כך היה גם פעם, כפי שמסופר בסוף מסכת תענית כאשר בנות ישראל יצאו למחולות בכרמים כדי למצוא חתנים: "תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות? קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".
הכל היה לשם שמיים, מי שהגיע למפגשים הללו היו אנשים יראי שמים שבאים למטרות נישואין בלבד.
בדורנו ישנה באמת בעיה ההולכת וגוברת, והיא המשכת הזמן של הרווקות הרבה הרבה מעבר לנורמלי, ולא מתוך רצון באמת. אולי צריך להפסיק להתבייש מותר להיות רווק או רווקה שמצהירים שרוצים להפסיק את המצב הזה. יראת השמיים היא המגן שלנו כאשר הכל נעשה מתוך יראת שמיים, הכל יותר פשוט.
 
 בינו לבינה 1
למה העסק נתקע כל פעם? שואל ושואלת הבחור והבחורה היגעים ולאים מכל כך הרבה שידוכים שאלה שבודאי נשאלת באופן תדיר אך התשובה הולכת ומתרחקת עם הזמן והנה קבלתי מכתב ארוך, שלא צריך פרשנות, ואני רואה לנכון פשוט לצטט חלקים ממנו על מנת לנסות לקרב את התשובה, לפחות ממבט אחד:
"אני בחורה דתיה מבית דתי לאומי וכו' וכו' למדתי באוניברסיטה במשך שנים רבות (תואר שני). פגישות נראה לי שמאות (עד שזכיתי להתחתן). בהתחלה לקחתי קשה, אחר כך כשראיתי שהאדם שמולי, נראה ממש לא לעניין, הייתי מתנחמת לי בהומור ביני לבין עצמי לא נורא, נכיר עוד בן אדם, עד יצור בעולמו של הקב"ה. הרצינות התהומית, גבירותי ורבותי, היא בעוכריכם/ן!!
רק בגיל 25 התחלתי להיות "בשלה" באופן ממשי להתחתן, ופגשתי הרבה בחורים כאמור, גם את אלה שלא מחזירים צלצול לומר שזה לא מתאים. היו לי כמה אכזבות, שבזמנן באמת סבלתי וכאבתי, לא אכחיש, אך בסופו של דבר החלטתי להיות שמחה ולהיות במקום שהכי טוב לי, ולכן גם עברתי מהעיר למושב ירוק ושלו.
העיקר להרגשתי: א. להיות באמת בשמחה ובאופטימיות מתוך כך שתעסקי במה שטוב לך ומעניין אותך ולא תקונני על "הפסד" זמן הנישואים. הכל מאת ה' וה' עוזר למי שמודה לו וסופר את הברכות שנתברך בהן. עשי דברים מספקים ומעניינים בתחומי לימודים, אומנות, עבודה, התנדבות, וגם כשאת בסדרת פגישות עם בחור כלשהו, אל תצפי לו ולטלפונים שלו כמי שמצפה לגואל צדק. פתחי את עצמך ושמחי את עצמך, ועצתי לך שתמעיטי לדבר על נושא השידוכים והנישואים, כי זה שוחק אותך. כך כשתפגשי את הבחור, יתרשם משמחתך ומעליזותך ויחשוב אחת כזאת לא פגשתי הרבה זמן!
ב. להיות בחברת נשים נשואות לפעמים נשים נשואות שטוב להן כמובן שתוכלי לקבל מהן דוגמא וגם חשק חיובי להתחתן. אני אומרת זאת מפני שיש בחורות שמתלוננות על הבחורים, אך בסופו של דבר במודע או שלא במודע הן מכשילות את האפשרות להתחתן כשזו סוף סוף מגיעה. "טוב, ברור שאיתו אני לא אתחתן יוֹצמח כזה!" ומה רע באותו יוצמח לפעמים אני מסתכלת מבחוץ ולא מבינה. הוא פשוט רצה אותן, זה עוונו! אהה, פה קבור לפעמים הכלב. האם את רוצה להתחתן? כדי לרצות להתחתן צריך להיות אשה שמחה, אופטימית, מוכנה לתת, לסלוח, לזרום, לצחוק!!
ג. כדאי להקשיב לסדרת 8 הקלטות המצוינות של הרב שמחה כהן "הבית היהודי".
ד. כשאת מגיעה לפגישה עיוורת ורואה שטוב לה לפגישה שלא נבראה משנבראה דמייני שאת על המאדים ופוגשת יצור חדש ומעניין. אם הוא משעמם דעי לך שאפשר למצוא עניין גם בשעמום. שאלי אותו שאלות שיוציאו ממנו את תמצית האני-מאמין שלו סתם בשביל ידע כללי, בשביל להכיר עוד פן אנושי בעולם. ודעי שזהו עוד צעד בקריעת ים סוף שלך ואם תמשיכי להיות בשמחה תיכף בעז"ה גם תתחתני.
ו. תאמיני! לפני שאת יוצאת מהבית חייכי לעצמך במראה ואהבי את עצמך!
ז. כשאת מתפללת לקב"ה ראי לנכון למנות יותר תודות מאשר בקשות. למשל: תודה ה' שבראת אותי נשמה בעמך ישראל, ושיש לי כל היכולת והכשירות להיות רעיה ואם, ושמציעים לי שידוכים בכלל, ובקשות: בבקשה ה' זמן לי את זיווגי בקרוב בנחת, בטוב ובשמחה.
כל טוב!
באהבה ובסימפתיה לרווקים, ולרווקות ובכלל לעם ישראל ולאנושות". עד כאן המכתב.
השם שמור במערכת למי שמעוניינת ליצור קשר, או למי שמעוניין ליצור קשר עם בעלה.
מכתב מאלף, נכון?
אתם מוזמנים להמשיך לכתוב.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת