מתוך איזו תחושה להתפלל?

חכמי אומות העולם החליטו, שהחוויה הדתית, מציאותם של דתיים בעולם, ובמיוחד של מתפללים - מהווה מבחינתם שאלה מחקרית. ולכן חקרו הרבה כדי להבין מה מתרוצץ בראשו ובלבו של האדם המתפלל. הדבר המעניין הוא, שכאשר אנחנו מתבוננים במקורותינו, אנחנו רואים שהתורה וחכמינו, שללו את החוויה הדתית שהיא, פנייה של האדם אל הבורא מיוזמתו. הדבר הזה מתואר בתורה בפרשת כי תשא בתור חטא העגל- "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים" (שמות ל"ב, א').

אין אנחנו מתפללים אלא מתוך פניית הבורא אלינו, לא מתוך שאנחנו יוזמים את הפניה אליו. מכיוון שהוא פנה אלינו - אנחנו משיבים לו תשובה.

אף על פי כן, ישנן חוויות שעל האדם לעבור בתור הכנה לתפילה והן מבוארות באריכות במסכת ברכות בפרק "אין עומדים". 'אין עומדים להתפלל אלא מתוך' כך וכך... אלא מתוך כך וכך... ואף על פי שיש הנחיה כללית ש 'אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש', מתלבט התלמוד, מהו אותו 'כובד ראש' שמתוכו אנחנו צריכים לגשת אל התפילה, ושם אנחנו מוצאים אפשרויות רבות. חמש דעות שונות מופיעות בתלמוד. ארבע מהן נדחות, לא שאינן נכונות, אלא שאינן יכולות לשמש בסיס לתפילה עבור כל יהודי ויהודי בכל יום ויום.

הבסיס הראשון הוא - מרירות הנפש, שהיא תפילה מתוך שהאדם מרגיש מהו הדבר החסר לו, אך מכיוון שאין האדם יודע מה חסר לו באמת ויתכן שיטעה בדבר, לא ניתן לבסס את מרירות הנפש בתור יסוד התפילה.

כמו כן גם מצאנו פרוש שני בתלמוד האומר שהיראה, מפני התוצאות של החטאים למשל, יכולה להיות היסוד לתפילה. אבל אין זה נכון, אלא למי שמודע לחטאיו או למי שחטא, מה יעשה הצדיק הגמור? כיצד יתפלל?!

אם כן, באה אפשרות שלישית, שגם אומות העולם כתבו עליה - מתוך חרדת קודש. החרדה של המפגש בין הברייה הסופית - האדם, לבין האינסופיות של הבורא. עם זאת ההכרה הזאת היא חדגונית מדי, היא רק ממלאת את האדם מידת דין ולא מידת רחמים.

שמא נאמר שצריך לגשת אל התפילה מתוך חוויה אסתטית, מתוך תחושה של יופי? זוהי גישה מסוכנת ביותר, כי ייתכן שהאדם ישקע בהדר של הבריאה, וישכח את ריבונו של העולם.

ולכן מסקנת התלמוד היא, שהגישה אל התפילה צריכה להיות "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהילים ב', י"א), במקום גילה שם תהא רעדה. זהו שילוב של שתי חוויות, שבדרך כלל הן סותרות- חווית השמחה וחווית היראה כאחד. שמחה - מפני שאני עומד לפני ריבונו של עולם, אך באותו זמן גם יראה - מפני שעמידתי זו לפני ריבונו של עולם, גם מעמידה אותי במשפט, וזאת המשמעות של הביטוי להתפלל, מלשון פלילים - לעמוד בדין. מתוך כך, האדם יודע כאשר הגיע לשילוב אמיתי של יראה ושמחה, שלפני ריבונו של עולם הוא עומד ועל כן באות כל ההכנות לתפילה. החלק הראשון הוא אמירת ה"קורבנות", שהונהגה ע"י חכמי ישראל תחת קורבנות המקדש ומבססות היראה בנפש. לאחריהן באה קריאת "פסוקי דזמרא" מזמורי תהילים של דוד המלך המבססות את השמחה. אחרי כן "קריאת שמע" וברכותיה, המאחדים את החוויות האלה ורק לאחר מכן "תפילת שמונה עשרה", שהיא התפילה עצמה.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת