דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 29

עלון דרך אמונה29

אהבת חינם

הרב אבינר

אהבת חינם
מתוך הערכה פנימית אמיתית לצדדים הטובים שישנם אצל הזולת, נבנית האומה. אין הכוונה לטשטוש הצדדים השליליים. חוסר אמונה בד' הוא ריקבון נורא ואיום והרס המוסר מאין כמותו. אך ייתכן שאותו אדם חסר אמונה הינו בעל זכויות אחרות. למשל, המלך אחאב היה רשע מרושע בעבודה-זרה, שפיכות-דמים ועוד עברות, ובכל זאת נעשו לו ניסים גדולים במלחמה. במשנה כתוב שאין לו חלק לעולם-הבא (סנהדרין צ א), אך יש גם דעה שיש לו חלק (שם קד ע"ב), המבוססת על הפסוק "לי גלעד" (תהילים קח ט), כלומר לאדם שעשה בגלעד את המעשה המופלא ביותר בתולדות האומה הישראלית – זהו המלך אחאב שנפגע למוות על-ידי חץ אויב ובכל זאת החזיק מעמד במרכבה ביודעו שאם יפול, גם העם יפול איתו (מלכים א כב לד-לה. ועיין מועד קטן כח ע"ב). אחאב היה רשע במובן הדתי, אך צדיק במובן הלאומי.
מרן הרב קוק כתב שישנם בעקבתא דמשיחא פושעים טובים שמתחברים באהבה לענייני כלל ישראל, לארץ-ישראל ולתחיית האומה, אשר נפשם היא מתוקנת (אורות, אורות התחיה מד). כאשר נשאל מהו המקור לדבריו, השיב שהוא דברי רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל, שלמרות כל מה שנאמר באחאב לגריעותא, אמרו חז"ל ששקול היה (סנהדרין קב ע"ב), שהוא מצד בחינת נפש (ספר הגלגולים סוף פ"ט). מרן הרב מאריך בזה לבאר את התועלת שיש בפרסום דברים אלה (איגרת, ניצני ארץ יא, עמ' 48). וכאשר נפל אחאב, כבוד גדול עשו לו במותו וכולם ספדו לו (מגילה ג א. בבא קמא יז א. תוס' שם ד"ה הלא), אך יחד עם זה שמחו במותו, "ותעבֹר הרִנה במחנה" (מלכים א כב לו), כי "באבֹד רשעים רִנה" (משלי יא י), "באבוד אחאב בן עמרי רִנה" (סנהדרין לט ב). היה כלפיו יחס דו-ערכי (עיין תוס' בבא קמא שם).
יש להתרגל לכך שהמציאות אינה שחור-לבן. 'פסקי התוספות' כותבים: "תלמיד חכם כל אחד מודה לחברו בין על אמת בין על השקר" (סוף תענית אות ח). לכאורה מוזר שהוא מודה על השקר, אלא הכוונה היא שתלמיד-חכם אמיתי מוכן למצוא גם בדברי שקר את האמת והטוב (ספר כבוד חכמים לר' צבי אלימלך קאליש עמ' קעו). לעיתים קיימת נטייה להפוך את הכל לשלילי ולשחור אצל היריב הרוחני. לא זו הדרך לרפא את שבר האומה ולא בזה נרבה אהבת ישראל.
בקרב הציבור המכונה חילוני, ישנו ריקבון מחשבי נורא ואיום, אבל ישנם גם דברים טובים רבים. גם אצל הציבור המכונה דתי ישנם חסרונות חמורים, למשל, שלא עסק הרבה בבניין הארץ, תחיית האומה והקמת המדינה. ברוך ד', עתה הוא שב בתשובה.
"האמת והשלום אהבו" (זכריה ח יט. עיין יבמות יד ב), שלום ואמת יחדיו. לא מפני השלום אנו מטשטשים את האמת. ריבוי אהבת ישראל אינו מפריע להצביע על צדדי השלילה. המובן של אהבה הוא איחוד, ודווקא לאחר האיחוד ישנה אפשרות גדולה יותר להילחם בשלילה.
מלחמת דעות אפשרית אך לא מלחמת לבבות. לא לשנוא, לא להגזים ולא להפריז. גם ביקורת קשה אינה מצדיקה הפיכת הזולת לסטראוטיפ, למפלצת, לקריקטורה, תוך שמדביקים בו דברים שאין בו כדי שיהיה נוח יותר להתקפה. אין להסתכל עליו בתמונה מוכנה מראש: הדתיים כך, החילוניים כך, האשכנזים כך והספרדים כך. יש להיות איש אמת!
יש להיות חמוש בעין טובה, להכיר בזכויותיו ובמעלותיו של כל אדם ושל כל זרם. "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".
ואף אם נגיע למצב כזה שנפריז במידה זו, אין לנו לחשוש: מוטב ניכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".
 
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
"ואהבת לרעך כמוך"
-          איך אפשר לאהוב יהודים שמתנכרים לכל ענייני היהדות ובקושי יודעים מה זה יהודי?
-          אתה מגזים. אני לא מכיר הרבה יהודים שמתנכרים לכל עניני היהדות
-          מה זאת אומרת, אתה כנראה לא מעורב במציאות של החברה הישראלית.
-          חז"ל כבר לימדונו שהיהודים, אפילו הריקנים שבהם, מלאים מצוות כרימון.
-          באמת לא מובן!
-          לא מובן למי שלא רוצה להבין. אבל מספיק להתבונן בעצם המשל כדי להבין. הרי האם יש לרימון גרעינים?
-          בטח, מה השאלה?
-          כן, אבל לא רואים אותם משום שקליפה דקה מפרידה ומסתירה אותם. הבנת את הנמשל?
-          אתה מרמז שבפוטנציאל יש ליהודים הרבה מאוד קשר עם היהדות, אבל בפועל לא רואים את זה. אבל אני אומר לך שגם אם תוריד את הקליפה לא תמצא כלום! אולי תמצא ריקבון וסרחון!
-          לזה התכוונתי כשאמרתי שיש אנשים שלא רוצים להבין אתה פשוט לא מבין שבכללות האומה כולה כל חפץ החירות וכל תשוקת החיים, כל תשוקת חיי הכלל והפרט, כל תקווה של גאולה רק ממקור מעיין חיים של היהדות הם נובעים, כדי לחיות את החיים הישראלים במלואם, בלא סתירה ובלא הגבלה
-          שוב אתה מדבר גבוהה, אתה מוכן לרדת אל העם!
-          תכל'ס לא המצאתי את הדברים האלה, הרב קוק אומר זאת. הוא מסביר שכל תשוקה לחיות בתור יהודי ובארץ ישראל, היא פשוט תשוקה גדולה ליהדות על כל מצוותיה!
-          הפעם אתה מגזים, איך אפשר שכל הרוחות אשר לכאורה גם מאמונה הם רחוקים, יפעם בהם תשוקה, לא רק לקרבת אלוקים, אלא גם לקיום המצוות!?
-          זה לא פלא למי שמכיר את סגולת ישראל ויודע את ערכם של כל היהודים שמגדירים את עצמם כיהודים, אף אם הגדרתם הנה בוסרית וחלקית. כל מי שמקושר לאומה הישראלית, לארץ ישראל, לשפה העברית הוא מלא רוח חיים של יהדות וממילא מלא חשק פנימי לקיים את המצוות האלוקיות המוציאות לפועל את החיים היהודיים.
-          אתה רוצה להגיד לי שיהודי "חופשי" שעלה לארץ כדי להקים כאן קיבוץ, הוא מלא חשק פנימי לקיים מצוות.
-          בדיוק! הוא לא סתם בא להקים קיבוץ, אלא הוא מרגיש שייך לעם הזה ולארץ הזאת. תשוקת ארץ ישראל היא תשוקת אדמת הקודש, ארץ ה', שבה המצוות כולן מתגלמות ומתבלטות בכל חטיביותן. שנינו מבינים שתשוקה זאת איננה מסומנת דיה בהכרתו של אותו יהודי שחונך על ערכים זרים לאומה הישראלית. הוא חושב שהוא נלחם למען הצדק כאשר הוא מתנכר לשורשיו העצמיים, והוא איננו יודע שדגם הצדק הישראלי מופיע דווקא באדם הצדיק, שהוא נוהג אורח חיים של צדק כלפי הקב"ה והאדם. האדם הזה לא מצא די עוז בנפשו על מנת לגלות את הדרך בה אורח החיים הישראלים המקוריים יראו בעיניו כצודקים. זו אהבת חינם, אני אוהב אותו משום שאני יודע שבפנימיותו הוא מלא שאיפה להופעת החיים הישראלים הקדושים
-          אם כך זה לא אהבת חינם!
-          כתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך", ואני יודע שהוא בגדר "רעך" מצד עצמיותו הפנימית. אני נותן לו קרדית בחינם למרות מעשיו המקולקלים, משום שאני יודע שפנימיותו טובה ומסוגלת לרומם אותו עד מרומי הצדיקות המעשית בכל קודשהשייך לאומה הישראלית, כולל במצוות המעשיות.
-          אבל ליהודים של ימינו אין שום זיקה לשום ערכים יהודיים, אפילו לא באופן חיצוני, אז איך אתה מגיע למסקנה שיש להם קדושה פנימית? אולי הם איבדו אותה לגמרי?
-          אתה פשוט לא יודע להסתכל בחצי הכוס המלאה. תראה כמה יהודים מקיימים מצות מילה, כמה חוגגים את ליל הסדר, כמה צמים ביום כיפור, כמה אוהבים את ארץ ישראל (אף שהם מצמצמים את גבולותיה). תלמד להסתכל עליהם בעין טובה, אז גם אתה תאהב אותם. ואם תאהב אותם תוכל להוכיח אותם מתוך אהבה ולא מתוך שנאה. ואז תראה כמה הם מוכנים לקבל את רשמי הקודש, אם רק נדע איך להקרין את עוצמתו בעיניהם 
 
דרך ישרה (מבט רב אורח) / הרב מוטי דשאראש מרכז תורה אחרי צבא כפר סבא
לאהוב
מקובלנו כי כשם שהחורבן בא בשל שנאת חינם כך תבוא הגאולה בעקבות אהבת חינם.
אולם "אהבת חינם" מהי? דמיינו לעצמכם אדם אומר לאישתו כי הוא אוהב אותה אהבת חינם, או אשה אומרת כך לרעותה ואיש לחברו... זה מכת מוות ליחסים החבריים - "אין לך סיבות אמיתיות לאהוב אותי?".
אלא יש להבין את המושג אהבת חינם על פי טענת בני ישראל במדבר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". הפרשנים מתחבטים בשאלה, כיצד הם טענו בפני משה שהכיר את מציאות החיים במצרים שהם קיבלו מתנות חינם? אלא נדמה לי שחינם הוא לא פונקציה של תשלום, אלא של תחושת חובה. כשאני מקבל במתנה חפץ ללא תשלום, אך אני חש בעל חוב מוסרי/ רגשי לנותן המתנה, אין זו מתנת חינם אמיתית.
מתנת חינם אמיתית היא כזאת שאני מקבל אותה כמתנה, אולם לא נשאר בעל חוב מכל סוג שהוא. גם לא חוב מוסרי או רגשי.
עם ישראל היה עבד. הוא קיבל מאדוניו אוכל כדי שימשיך לחיות ולהיות עבד יעיל. למצרים לא היתה שום חמלה, או זיקה לחיי המקבל (העבד) וממילא לא נוצרה תחושת חובה מצד המקבל - אכלנו חינם. יכלו להעביד אותנו ברעב אולם קיבלנו אוכל, אך לא היה בזה בכדי לחייב אותנו דבר. אבל כאן במדבר, אנו מקבלים מן השמים, וההשגחה של הקב"ה צמודה, וזה כבד.
כעין זה נסביר את המושג אהבת חינם?
כשאני אוהב חבר, יש בכך הבט תועלתי - אני אוהב אותו כי טוב לי להיות איתו, כי הוא כל כך טוב לב, כי הוא גורם לי לחוש נהדר. כשאני אוהב אחר ומצפה לראותו, הזמן עומד מלכת, לא זז. מדוע? הרי אני רוצה לקבל, את המפגש, את ההתרגשות, את הנועם. אלא יש לומר כי האהבה אינה נקיה. אהבה נקייה מכל היא אהבת יעקב ורחל ששבע שנים נדמים בעיניו של יעקב כימים אחדים באהבתו אותה.
אם אנו צודקים בדברינו, אהבת חינם מחייבת אותנו לא רק לחוש אהבה עזה לכל מי שבשם ישראל יקרא, שהרי נצטוונו "ואהבת לרעך כמוך", אלא גם להעמיק ולעלות במדרגות האהבה של כל מי שאנו מלאי אהבה אליו כבר היום.
זה לא פשוט וקל, יש להתחיל מהיותר ברור - לאהוב את הקב"ה גם כשהוא מכה בי. לאהוב את הורי גם אם הם לא נחמדים, מעדיפים את אחי על פני, לא מתייחסים אלי לאהוב את אשתי את חברי. לחוש שאני אוהב ראשית בשל העובדה הפשוטה שהאדם שמולי הוא שליח אלוקי אחד שאין שני לו. ויותר מכך כי הקב"ה אוהבו. להפריד את הרווח הכל כך פשוט שביחסים בין אנשים לאהבה עצמה.
לאהוב זה עסק גדול ומסובך. להגיע לאהבת חינם, לאהבת אמת יכול רק מי שרואה את האלוקות בכל יהודי.            
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
שאלה : אני עובד בבית מלון יוקרתי. בעל המלון מבקש ממני להתגלח בימי ספירת העומר מפני, לטענתו, שזה לא נראה טוב בעיני התיירים הזרים שהעובדים מופיעים בפנים לא מגולחות. האם יש היתר להתגלח, או שאני חייב לעזוב את העבודה.
תשובה : "אלו הימים שבין פסח לעצרת מוחזק אצל כל ישראל זה שנות מאות רבות לימי דין וימי אבל, מפני שבזמן הקצר הזה מתו י"ב אלף זוגות תלמידי חכמים תלמידי ר' עקיבא, (ביבמות סב ע"ב). וכולם מתו במיתת אסכרה. ועוד ראינו שעיקרי ימי הגזירות בשנות מאות שעברו בצרפת ואשכנז הוו בימים אלו ... ויש עוד טעמים [בתורת הנסתר]" (ערוך השולחן או"ח ס' תצג). ולכן "נוהגין בימים אלו קצת אבלות שאין נושאין נשים ואין מסתפרים" (קיצור שולחן ערוך סימן קכ סעיף ו). מנהגים אלו הנם מזמן הגאונים, ונפסקו בשולחן ערוך (ס' תצג), ולכן אין לזלזל בהם, או לפרוש מהציבור שנוהגם. אבל, מצד שני, הם אינם דינים שתוקנו בסנהדרין, או על ידי חז"ל בזמן הגמרא, אלא מנהג, ולכן יש מקום לדון להקל לפי הצורך.
הצד הראשון להתיר הוא שיש פוסקים שדנים אם בכלל התקבל האיסור בימי ספירת העומר. יש שכתבו שמנהג זה לא התקבל על כל הקהילות. הרדב"ז כתב (לפני כ- 500 שנה) "אני ראיתי כמה קהילות שלא נהגו מנהג זה כלל, ומסתפרים בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד השבת כיון שאין זה קבוע בכל ישראל" (שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרפז). וכן בעוד פוסקים. ולמרות שודאי יש לנהוג כרוב העם בזה, ולהימנע מתספורת, אפשר לצרף דעות אלו לפסוק להקל במקום הצורך.
עוד צד להקל הוא שיש אומרים שלמרות שנהגו איסור תספורת, לא נהגו איסור גילוח. בשו"ת חתם סופר כתוב לגבי גילוח באבל (שדינו הרבה יותר חמור ממנהגי העומר): "נראה לי עיקר דהמגן אברהם וכל הפוסקים לא [דברו] רק (=אלא) [בעניין] תספורת הראש, אבל מתספורת הזקן הנהוג עכשיו ומצער הרבה ומנוול אותן מאוד, מזה לא דברו ולא עלה על לבם" (שו"ת חתם סופר חלק ב, יו"ד סימן שמח). וגם בזה הסכימו קצת מן הפוסקים. ופסק הרב עובדיה יוסף שליט"א "החרדים לדבר ה' נזהרים בזה גם בגילוח הזקן" - וכוונתו שאין זה דין גמור שמחייב את כולם.
טעם שלישי להקל הוא שאפשר לומר שלא נהגו בזה איסור במקום הפסד כספי. הרב משה פיינשטיין זצ"ל דן בשאלה זו, וכתב "הנה אם אחד עוסק באיזה מסחר למלאכה שאם לא יספר את זקנו בימי הספירה ובימים שבין י"ז בתמוז לט' באב יהיה לו הפסד ממון, אז מותר, כי לא נהגו במקום הפסד. אבל בשבוע שחל בו ט' באב שאסור מדינא דגמרא, אין להתיר" (אגרות משה חלק או"ח ד סימן קב, וע'ע חלק או"ח ה סימן כד,ט). וכן יש פוסקים שהתירו לגלח כדי לקבל פני השרים - המקרה שלך (עבודה במלון) קצת דומה לזה.
לכן, ברור שבמקרה שלך יש להתיר לגלח בימי הספירה לפי הצורך, כדי שלא תפסיד את מקום עבודתך. לא שאלת לגבי ימי חול המועד - למרות שדין גלוח אז הוא יותר חמור, אלא שגם בימים אלו יש להתיר במקרה שלך, ולסמוך על הפוסקים שמתירים גילוח באופן כללי בימי חול המועד.
 
דרך ארץ נחלה / הרב ישי פלסר
"אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה"
הכל מתחיל ממאיסת כס הרבנות ומשקיקה נוראה לארץ ישראל... "הייתי לאב ולרב בכמה קהילות קדושות, כידוע וכמפורסם, ותמיד היה מוטל עלי עול הציבור במילי דשמיא ובמילי דעלמא, ואמרתי בליבי מתי אעשה אני לביתי לעבוד את ה', ביראה ובאהבה בלי שום פניה שבעולם...מאסתי בכל הכבוד המדומה שהיה לי וגמרתי בדעתי בעז"ה להוציא מחשבתי הטובה מכח אל הפועל, לילך מהכא להתם דרך הים, וה' ברחמיו המרובים על מי מנוחות ינהלני ויחזקני". כך כתב ר' אלעזר רוקח בעל ספר "מעשה רוקח" בהקדמה לספרו. ובשנת ת"ק הוא עזב את כס הרבנות באמסטרדם לאחר שכיהן כרב בגליציה קודם לכן והגיע במסעו לצפת בתק"א. כמאה שנה מאוחר יותר ר' ישראל ב"ק מצא לביתו שידוך הגון, היה זה יצחק רוקח (נכדו של ר' אלעזר) מירושלים, ובשנת תרי"ד (1884) נולד למרים ויצחק רוקח בנם - אלעזר. הם עברו להתגורר בצפת, שם החלה לפעם באלעזר רוח ההתיישבות ובגיל 17 כבר פרסם חוברת בעניין זה, ועורר עליו זעמם של אנשי "החלוקה" שלא אהדו את רעיון ההתיישבות. חלפו שלוש שנים ולארץ הגיע השר משה מונטיפיורי שנפגש עם אלעזר רוקח, וזה הלהיבו בתוכנית להתיישבות חקלאית - דבר שגרם לאנשי "החלוקה" מצפת להטיל עליו חרם. באותם ימים הקים אלעזר בשותפות עם יצחק פרידמן את "החברה ליישוב הארץ". יצחק פרידמן, יליד טבריה, עלה לצפת בכדי לגדל אתרוגים. בסיוריו באיזור מצא את ג'עוני, כמקום מתאים לגידול. ביחד עם שותפו קנו את שליש הכפר וזכויות על המים במקום. בשנת תרל"ח נתאספו חמש-שש משפחות והחלו לעבד את אדמת גאי-אוני, ולאחר שנה התיישבו שם כ- 19 משפחות. המציאות הייתה קשה והיישוב היה על סף נטישה. אלעזר יצא לרומניה בניסיון לגייס כספים, וכאן החל מסע ארוך ומפרך עטור מלחמות עם אנשי "החלוקה", הסיוע נכשל והיישוב ננטש. אולם בשנת תרמ"א הגיע לארץ ר' משה דוד שו"ב, ששימש נציג "חובבי ציון" בעיירה מוינשט ברומניה, הוא נפגש עם אלעזר רוקח ובתיווכו החליט לרכוש את אדמת גיא-אוני מן הנוטשים, לקהילתו. הצטרפו גם משפחות מרוסיה ובתרמ"ג (1882), עלתה ראש פינה (תהלים קיח, כב) לשטח.
באותה שנה נערכה חתונה במושבה ובמהלכה תוך ירי שמחה ("פנטזיה"), נהרג בשוגג צעיר ערבי. אסון נקמת דם ריחף על המושבה וכמעט פוגרום איים להחריבה.
סכומי כסף ששולמו לתורכים ולערביי ג'עוני הצילו את המושבה ורוקנו את הקופה. חוסר ידע מוקדם בחקלאות גרם ליבול אפסי. הפעם היה זה "הנדיב הידוע" הברון רוטשילד שהציל את המצב ופיתח את המושבה. אולם כל ניסיונות החקלאות עלו בתוהו - ענבים ליקב, צימוקים, ואפילו 1300 דונם עצי תות בכדי לגדל תולעי משי לייצור חוטי משי בטוויה נכשלו. ראש פינה התפרסמה בימי אהרון אהרונסון, שגילה בה את "אם החיטה". ראש פינה הייתה בסיס יציאה לפעילות התגמול של בית"ר בה נתפסו שלושה וביניהם שלמה בן יוסף עולה הגרדום הראשון.
כיום בראש פינה הוקם "אתר שיחזור" בו ניתן לערוך סיור מודרך בתשלום, ולצפות בחיזיון אור- קולי מעניין. כדאי לבקש לראות את מערת המסתור של שלמה בן יוסף וחבריו, שם ישנו חיזיון נוסף וחדר הנצחה. אם תמשיכו עם הכביש העולה מעל הרחוב העליון, תזכו בתצפית מדהימה על אצבע הגליל והגולן. בצמוד לאתר נמצא גן הברון המטופח. משך זמן הסיור כשעתיים שלוש. אולם החפצים בטיול רגלי יוכלו להגיע להר כנען בצפת ובאחד העיקולים ישנו סימון שחור שמוביל לנחל ראש פינה. החנו את הרכב וצאו למסלול של כ - 40 דקות בשופי, דרך המעיינות בנחל, עד לבית העלמין (שם קבור שלמה בן יוסף), משם העפילו במדרגות לאתר השחזור. חצי יום טיול ערכי מתאים למשפחות.
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
בשלום ובמישור
הנביא מלאכי הוא חותם הנבואה בישראל, נבואתו נאמרת בזמן שמקדש שני עומד בתפארתו, אבל רחוקה היתה מעלתו ממעלת בית ראשון. חז"ל אמרו לנו כי מלאכי הוא עזרא הסופר, המעלה את העם מבבל ומייסד עמו את המקדש.
בדברי תוכחת נבואתו כלול פרק המכוון אל הכהנים, סגולת האומה ובחיריה. "בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ" (מלאכי א, ו). חריפות דבריו של הנביא מכוונת לגבי כלל מעשי הכהנים, ומדרגת מצבם הרוחני כמבואר בהמשך הפסוקים שם, "מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא: וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת" (שם, שם ז-ח).
שורש כל רע וחורבן האומה, מתגדל ממצבם של הכהנים, ונמשך הקלקול בכל חלקי האומה עד שיורדת מדרגת ישראל, וראוי המקדש להחרב והאומה לגלות מארצה. לעומת זאת מדגיש הנביא בדבריו את המדרגה הראויה לכהנים, את הדרך הסלולה לפניהם מראשית יסוד הכהונה בישראל "וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (שם, ב ד), ברית כרותה עם שבט לוי מסגולת טבע יצירתו, להיות מוציא אל הפועל את מעלת האומה ותפארתה.
"בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא" (שם, שם ה) תכונה של יראה קבועה ביסוד נפשו של הכהן, ומיראה זו מתמלאים דרכיו חיים ושלום "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן" (שם, שם ו).
זהו תיאורו של הכהן ע"פ טבעו ואופיו העצמי, המכוון עם אמיתת התורה וקרוב הוא לפיו, רחוק הוא מעוולה גם במוצא שפתיו, הנשמרים משקר ותרמית ונאמנים במוצא פיהם לקיימו, דרכו של הכהן ביושר ובשלום עם כל אדם, ומיושר דרכיו וממעלת שלמותו רבים מוארים ושבים בתשובה שלמה. כך זו דרכה הנכונה של הכהונה, באופן שכזה עומדת היא סגולת הכהונה במרכז האומה הישראלית במקדש, ומאירה בתכונת חייה את כל חלקי העם לרוממם, ליישרם ולתקנם. לא כן היה בימי בית שני, ומהתרחקות העם וקלקול הכהונה הובלטה עוד יותר תכונתם הישרה כפי שהיא ראויה להיות וחסרונה.
"כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא: וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (שם, שם ז-ח) הניגודיות החריפה שבין הכהונה בשפלותה ובין הכהונה במעלתה וכפי שהיא ראויה להיות, מציירת לנו מחד את סיבת החורבן במלוא חריפותה ומאידך את תקוות ואמונת התיקון בכל מלוא הדרה.
חז"ל למדו אותנו כי תיקון תכונת הכהונה אינו חלקם של הכהנים לבדם אלא תפקידם של ישראל כולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" וכך ציווּנוּ "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות פרק א משנה יב) אהרון הוא שורש ואב לשבט הכהונה, תכונת אהבת השלום ורדיפתו היתה עצמית אופיית אצלו ושלא מתוך כוונת תועלת ושכר, גם אהבת הבריות שלו היתה חינם. אהבת חינם זו שלא לשם כוונה צדדית פועלת לקרב הבריות לתורה, והיא מעמידה את אומתינו ואת מקדשינו.
"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, ע"י שנאת חינם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם". (מרן הרב, אוה"ק).  
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
שאלות שלא נתעוררו בעבר, שואלים כיום, כנראה משום שקצב החיים השתנה - אנו חיים בקצב התרבות המערבית, ונראה "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים". אך אנו חפצים להשתמש רק בקליפת הפרי, מבלי להנות מהפרי עצמו, שהרי פרי התרבות המערבית הנו פרי של נמיכות רוחנית ומתירנות שמזמן רמסה כל מוסר ובודאי גם את המוסר הקדוש המונחל בישראל מדורי דורות... ויש המרגישים שנפלו בין הכסאות - מרגישים לא כאן ולא כאן. לא דבקות באלוקים ולא שלמות בתרבות של "הכל מותר".
ובעת צרה זאת, קמים אנשים, כביכול על מנת להושיע, ומנסים לטהר את השרץ, מתוך חוסר מעוף רוחני וחוסר אחריות לאומית. הם מנסים להתיר את היחסים שבינו לבינה ללא נשואין, עם כל מיני גדרים הלכתיים, בהתעלם מהעובדה שכל גדולי ישראל לא מורים כך - אין כאן לא יראת חכמים וממילא לא יראת שמים. על פי קו חשיבה זה, בקרוב יחדשו את ההיתר של אשת יפת תואר במלחמה, ואז לבושתם יבואו החילונים ויצעקו "מושחתים! אתם שקועים בזימה ויצרים"
הבה נסתכל בשורש הבעיה ולא ננסה לטייח את המציאות. היום מבחן האמונה נמדד על פי טוהר המחשבה והמעשה בעניינים שבינו לבינה!
מי שמחפש היתרים בוחר שלא להעמיק את הקשר שלו עם הקדוש-ברוך-הוא ("אין לו כח" לזה). התביעה העליונה של המוסר האלוקי (שבדורנו הגיעה אולי לשיא הקושי שלה) לא הצליחה לעניין אותו (או אותה). הסיבה כתובה עשרות מונים בכתבי הראי"ה - חוסר לימוד מעמיק ביסודי האמונה, לימוד המביא להזדהות מלאה. עלינו ללמוד שכדי להיות אדם יירא שמים בימינו, צריך גבורה יותר מבעבר. המשימה הלאומית היום היא ההכרה שאין משחקים עם טהרת הברית של הקדוש-ברוך-הוא. הברית עם הקדוש-ברוך-הוא נחקקה בדם באיבר התאוה כדי שלא נשכח - משם תהא דבק בקדוש-ברוך-הוא או תאבד אותו. מי שבוחר "להתעסק" עם נשים (או בוחרת להתעסק עם גברים) צריך לקחת אחריות - להיות גיבור. והיום להיות גיבור זה לדעת שבתרבות הישראלית האמיתית, הכשרה בעיני ה', יש רק מצב אחד - איש ואישה כיסוד המשכת הנצח של עם ישראל, על פי דת משה וישראל. אתה רוצה אישה (את רוצה איש)? אתם נתבעים לקחת אחריות, ללכת בכל הרצינות על חתונה (עם כל הדרכים הכשרות לבֵרור אמיתי לפני כן). אתם לא רוצים להתחתן עדיין? אז אל תחפשו עדיין את בן הזוג, ואם אין זה אפשרי אצל מי ששקוע בתרבות המערבית, הוא צריך לעשות חשבון נפש שיביא להעמקת הקשר הפרטי שלו עם הקדוש-ברוך-הוא. זוהי גבורה! להיות גיבור היום זה לא להעיז לפרוץ גדר שעוד לא נפרצה לפני כן, אלא זה להעיז לשמור על אוצר הקודש במצבים הכי מסובכים.
המציאות בימינו מחייבת את העמקת הקשר עם הקדוש-ברוך-הוא, ודרך העמקה זו, גם יבנה קשר איתן ואמיתי בינו לבינה.
העקרונות שנאמרו כאן יתלבנו בע"ה בעלונים הבאים.
לשאלות והמשך הדיון ניתן לכתוב לדואר האלקטרוני: bogreytsava@013.net.il
אילן צפורי
 
 
עיון תפילה / הרב אורי שרקי
הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה
ברכה זאת היא תפילה מיוחדת, שבה אנו מבקשים שהקב"ה ישיב אלינו את כוח המשפט הקדום, כפי שהיה בימי קדם, החל בימי משה רבינו, ושאבד מאתנו במשך הזמן. זאת היא בקשה לקוממותה של הסנהדרין, השבת הסמכות המרכזית שא-להים שוכן בה, בכל ענייני ההלכה וההדרכה הרוחנית בישראל בכלל.
כמובן אין כאן כוונה חס וחלילה לפגוע בדייני ישראל, שבכל הדורות, שאמרו את הברכה זאת יחד עם כל בית ישראל במשך כל הדורות. הם לא נפגעו מזה שאמרנו 'השיבה שופטינו כבראשונה', משום שאין כוונתנו בתפילה זו לבקר את הגינותם ואת צִדקוּתם של דיינינו, כי אם תפילה לשיבת המעמד הקדום של המשפט בישראל - כלומר הסנהדרין בלשכת הגזית. אנו מתפללים שהמשפט העברי, ישוב לכל תקפו הקדום. שהרי ללא סנהדרין וללא סמיכה אין אנחנו יכולים לדון בכל דיני התורה, ואין הדין הרבני - הדין התורני - מתפשט, כי עם על חלקה מצומקת ביותר של תחום ההלכה: הלכות אישות, קצת דיני ממונות, אך אין התורה עסוקה במשפטי המדינה, במשפטי החברה והתרבות בכל שלמותם. על כן אנו מבקשים 'השיבה שופטינו כבראשונה'.
בקשה זו מופיעה, על רקע מילוי הבקשה של הברכה הקודמת, 'תקע בשופר גדול לחרותינו', שכן אי אפשר שישוב המשפט על כנו בשלמות, אלא אם כן עם ישראל נתון במסגרת עצמאית מבחינה מדינית ומשפטית. שאם לא כן, כל פעילותו המשפטית, גם אם יקבל אוטונומיה משפטית מאומות העולם, תהיה בסופו של דבר שתולה על גבי מערכת ערכים ומשפט שאינם שלו. רק אחרי שמתקיימת בקשתנו לשיבת העצמאות המדינית, דווקא אז, יכולים אנו לצַפּוֹת לשיבת המשפט כבראשונה.
'החפץ חיים' מעיר על כך שראשי תיבות משכ"ן הם כסדר הגאולה: מלך, שופט, כהן ונביא. אלה הם ארבעת המוסדות של החברה הישראלית הבריאה. אנו זקוקים למלכות תחילה - לשיבת העצמאות, כדי שאחר כך תבוא השי"ן של המילה משכן - השופט. ורק לאחר מכן ישובו אלינו עבודת המקדש - הכהונה וגם הנבואה. אז ישכון הקב"ה בנו במילוי השם 'משכן'.
אנחנו מבקשים שהקב"ה ימלוך 'אתה ה' לבדך', ולא על ידי מסכים. כי כל מוסד שלטוני או משפטי, למרות יעילותו מהווה בסופו של דבר מסך בפני היחס הישיר בין הנברא לבין הבורא. אנחנו חפצים במערכת משפטית ושלטונית, שלא תהווה מסך כזה, כי אם כזו שעל ידה יהיה גלוי שהקב"ה הוא ה'שוכן בעדת א-ל', הוא 'בקרב א-להים ישפוט' (תהלים פב,א). זאת, על ידי זה שתאוחדנה המידות. האידיאל המוסרי של איחוד המידות מיוחד דווקא למשפט הישראלי, והוא המכונה בברכתנו כאן 'צדקה ומשפט'. בדרך כלל מערכות משפט מסוגלות לעשות רק אחת מן השתיים, או לעשות צדקה - זאת אומרת ויתור, או לעשות משפט כלומר האמת. ובכל מקרה אחד משני הערכים האלה נפגע.
ואילו האידיאל המוסרי של עם ישראל, הוא מערכת משפטית שבה יבואו בבת אחת לידי ביטוי גם הצדקה וגם המשפט, וזהו הסימן לכך שרבונו של עולם הוא השוכן בתוך מערכת המשפט, שתתחדש בקרוב בעזרת כולנו ובעזרת ה'.
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
סיפורי חסידים
יד אחת
אמרו בשם רבי אחד:
אילו עשו כל גדולי ישראל יד אחת, היו קובעים יום מסויים ועושים אותו ליום ביאת המשיח והיו לובשים בגדי חג, מתקדשים ומטּהרים ויוצאים ביחד לרחובה של עיר לקדם את פני המשיח, אין ספק שמשיח לא היה מביישם ברחוב והיה בא לקראתם.
זה נכון, אבל לפעול אצל כל גדולי ישראל, שיעשו יד אחת ושיצאו יחד לרחוב – יכול רק משיח, אחרי שיבוא...
 
מסכת אבות (בימים ההם בזמן הזה)
"רשות" מול "מלכות"
כהזדהות ללומדי מסכת אבות בחודשי הקיץ נביא הסבר (אקטואלי לימינו) המופיע בספר "יחל ישראל" על משנה ג' בפרק שני במסכת אבות:
"הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו" -
"רשות" שונה היא מן ה"מלכות". אם "מלכות" משמעה ממשלת חוק ומשפט, הרי ש"רשות" משמשת ביטוי לממשלה של הפקרות, אשר אינה כפופה בפני שום חוק, ממשל אשר בו קובע, לעיתים קרובות, החמס (או שמא יש לומר החמאס – א.פ) בלבד.
אם על מלכות אומר רבי חנינא סגן הכהנים (אבות ג, ב) "הוי מתפלל בשלומה של מלכות", הרי שעל רשות אומר שמעיה "אל תתוודע לרשות", ואף כאן נאמר "הוו זהירין ברשות".
 
טעמי מנהגים
סגולת חודש אייר
במהלך הדורות חודש אייר קיבל משמעות של "חודש הרפואה" וזאת מאחר שבחודש זה התחיל לרדת המן שנאכל במדבר והיה נבלע באיברים, ומתוך כך התרפאו בני ישראל במדבר. אותו כח של רפואה נשאר באופיו של חודש אייר – רמז לדבר מוצאים בשמו של החודש: אי"ר – "אני י-ה-ו-ה רופאך" (ספר "בני יששכר").
ולאוהבי הסגולות למיניהם – יש אומרים ששתיית מי גשמים שירדו בחודש אייר היא סגולה לרפואה (הבעיה היא שבדרך כלל אין גשמים באייר, וגם אסור להוסיף "ותן טל ומטר לברכה").
 
רגע של ערבית
מי יכול להישבע שמעולם הוא לא נשבע? הרמב"ם כותב בתחילת פרק שני מהלכות שבועות על איסור השבועה בשם ה' שהוא קיים בכל לשון (שפה) שהיא. לכן, כדאי לדעת שישנן מילים השגורות על פינו ובעצם פירושן "אני נשבע לך בשם ה'". תאמינו או לא, אבל הכוונה היא למילים: "וואלה" ו-"יאללה" שהגיעו אלינו מהשפה הערבית - לכן, ראוי להחמיר שלא לומר מילים אלו...
טיפים לבוגרי צבא
איפה ואיך לחפש עבודה?
האפשרות הראשונה המומלצת לחיפוש עבודה היא באמצעות פניה אישית ללשכת שירות התעסוקה הקרובה לאזור מגוריך. שירות התעסוקה יכול לאתר או להפנות עובדים מקצועיים ובלתי מקצועיים למשרות אפשרויות על-פי נתוניך או לפי צרכי שוק העבודה. תושבי גוש דן יכולים לקבל הפניה למקומות תעסוקה גם דרך הסניף של שירות התעסוקה שליד הלשכה להכוונת חיילים משוחררים בתל-אביב, עד שנה מיום שחרורם. אפשרויות נוספות: קיימים מקורות נוספים לחיפוש עבודה באופן עצמאי, כגון: משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר, עבודות אבטחה במסגרת מערך האבטחה הממלכתי, רשות שדות התעופה, חברות אבטחה פרטיות, בתי מלון, חברות כוח-אדם, פרסומים שונים בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית, ועוד. לרשימת עבודות מועדפות: www.muadefet.co.il. בהצלחה! (לא לשכוח לקבוע עיתים לתורה)!

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת