דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 30
עלון דרך אמונה 30
התורה שבעל פה
הרב אבינר
תורה שבעל פה
חז"ל מספרים שמשה רבנו עבר בין בתי-המדרשות שבדורות, וראה את רבי עקיבא דורש תילי תילים של הלכות, ומחדש דברים עצומים ונוראים. שאלו תלמידי רבי עקיבא: מניין לך מה שאתה אומר? ענה להם רבי עקיבא: הלכה למשה מסיני (מנחות כט ב). הכל כבר נאמר למשה מסיני. אם כך לשם מה היה צורך ברבי עקיבא? אלא הדברים גנוזים, נסתרים, כמו האור הגנוז מששת ימי בראשית ההולך ומתגלה לאיטו. ואף שניתנו חמישה חומשי התורה על-ידי משה רבנו, הדברים עדיין גנוזים בחלקם, ומתגלים מדור לדור בתורה שבעל פה. כל מה שעתיד להתחדש כבר נאמר למשה מסיני (מגילה יט ב. ירושלמי, פאה ב ד). על משה נאמר "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב ז. עיין אורות התורה א א) - הוא הנאמן בכל בית ד', יודע ותופש הכל, צופה באספקלריא מאירה (יבמות מט ב) ורואה בבהירות מוחלטת כל מה שגנוז בתורה, וכל העתיד להתגלות עד סוף הדורות. אלא שאת העבודה הזאת אנחנו עושים. אנו מגלים מה שטמון בתורה וכך מחדשים אותה. ואם ישאל השואל כיצד יתכן אם כן שיש מחלוקות בין תלמידי-חכמים? הן פשוט נובעות מכך שיש פנים שונים לתורה. חכם אחד מגלה פן אחד וחכם אחר חושף פן אחר, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים (ערובין יג ב). כמו למשל מחלוקת בית הלל ובית שמאי. המציאות מורכבת מאוד, ועל-פי חכמתו, שכלו, שיטתו והבנתו של החכם הוא מגלה צד אמיתי אחד, נכון ואלוקי. חכם אחר מגלה צד אחר, שגם הוא נכון ואלוהי (מהר"ל, באר הגולה עמ' יט. דרוש על התורה עמ' מב. דרך חיים עמ' רנט). יש סיבות שונות לכך שכל חכם מגלה ומאיר צד אחר של האמת, והכל דברי אלוקים חיים, גם אם הדברים סותרים זה את זה, ודווקא אם הם סותרים, כיוון שאם היו חופפים, מתברר שאחד העתיק מחברו.
הפנים השונים מתגלים על-פי אופיו המיוחד של החכם. אם האחד הוא איש חסד והשני איש דין - שניהם אמיתיים ומנוגדים. אין הם הפך האמת. לא כל היגד מנוגד להיגד אמיתי הוא שקר, כשם שלא כל היגד שמנוגד לשקר הוא אמת. לפעמים יש שקר כל-כך גדול, שגם הפכו הוא שקר. גם בלוגיקה פורמלית הפך של משפט לא נכון אינו בהכרח נכון. למשל, אדם מציץ דרך חור קטן לחדר סגור ורואה כיסא לפני השולחן. מציץ אדם אחר בחור אחר אל אותו חדר, ורואה שולחן לפני הכסא. זו סתירה. אך שניהם דוברי אמת, אלא כל אחד הביט על החדר מכיוון אחר, וראה אמת אחרת. ריבונו-של-עולם רואה את כל האמת, ואנחנו משתדלים לאט-לאט לראות את הדברים מורחבים יותר. בדרכנו לברר את האמת אנו משתמשים בכלי שנקרא מחלוקת. התורה הולכת ומתחדשת על ידי התורה שבעל פה וחידושיה. ולאו דווקא רק תלמידי-חכמים גדולים הם המחדשים את התורה. כל אדם הלומד מוסיף תורה לאמיתותה, מוסיף צדדים של תורה. כיצד אפשר לדעת שמדובר בחידושי תורה אמיתיים ולא שיבושים? אומרים חז"ל: "אם שמֹע תשמעו" (דברים יא יג) - "אם שמוע בישן, תשמע בחדש" (ספרי ורש"י שם). עליך לשמוע הרבה מאוד ישן, ואז תזכה גם לשמוע חדש. החידוש שלך לא יהיה מנותק מהישן אלא המשך שלו. חידוש אמיתי הוא ישן מכל ישן וחדש מכל חדש.
 
 
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
תורה של חכמים
-          מי קדם למי? התורה שבכתב או התורה שבעל פה?
-          איזו שאלה! ברור שקדמה התורה שבכתב, שניתנה למשה רבנו ואחר כך, במהלך הדורות באה התורה שבעל פה ומפרשת את התורה שבכתב.
-          התורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב...
-          איך?
-          כתוב בתורה "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה". ורק אחרי זה כתוב "ויכתוב משה את כל דברי ה'".
-          אבל כבר בגן לומדים שהתורה שבכתב קדמה!
-          אני לא זוכר מה לומדים בגן, אבל זו עובדה! עיין שם במפרשים בפרשת משפטים.
-          טוב, ואז מה?
-          צריך לנסות להבין למה ניתנה התורה קודם בעל פה, ומתוך כך נוכל גם לשאול למה בכלל צריך תורה שבעל פה?
-          זו לא שאלה, הרי לולי התורה שבעל פה, למשל לא היינו יודעים ש"טוטפות" הן התפילין.
-          נו, על זה אני מדבר! למה כתוב "והיו לטוטפות בין עיניך", ואנו לא יכולים לדעת על מה מדובר מבלי שהתורה שבעל פה תסביר לנו שטוטפות הן תפילין.
-          למעשה אתה שואל למה קבלנו תורה בכתב שאי אפשר לקיימה ללא התורה שבעל פה?
-          בדיוק. אתה הבנת את שאלתי.
-          ואני גם בטוח שיש לך תשובה
-          טוב, אם התורה היתה רק בכתב, היה כל אחד קופץ להורות הלכה למעשה, כפי שיראה לו בשכלו מראיה בעלמא לפי שעה בתורה שבכתב. ובאמת מי שלא עמל בתורה והתחכם כראוי, אי אפשר לו לדעת דבר ברור למעשה. לכן ניתנה התורה בעל פה כדי שהזוכים בה יהיו דווקא החכמים העמלים בתורה ועוסקים בה תמיד, והמה ידעו משפט איך להורות ממנה למעשה.
-          זה יפה, אבל אם הכל היה כתוב באופן מדויק, לא הייתה צריכה להיות בעיה, הכל היו מבינים לבד ויודעים בדיוק מהו המעשה הרצוי.
-          ברור שהקדוש-ברוך-הוא, יכול לכתוב את כל פרטי הדינים של כל ההלכות בדייקנות, אבל לא כל השכלים האנושיים שווים, ולא כל בני האדם מסוגלים להבין במדויק את הכתוב. והרי אפילו בין החכמים ישנן מחלוקות איך להבין את פשט הכתוב. קח למשל את קריאת שמע: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". ישנה מחלוקת בית שמאי ובית הלל איך להבין את פשט הפסוק, כפי שכתוב במשנה במסכת ברכות: "בית שמאי אומרים, בערב כל אדם יטה, הכוונה ישכב על צדו, ויקרא, ובבקר יעמוד, שנאמר 'ובשכבך ובקומך'. ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו, שנאמר 'ובלכתך בדרך'. אם כן למה נאמר 'ובשכבך ובקומך' בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים". הבנת? אם בין חכמים יש מחלוקת איך להבין את ציווי הפסוק, תאר לעצמך מה היה קורה אם היה מקובל שכל התורה כתובה ואין תורה שבעל פה, והכל צריך להבין מעצם הכתוב התורה שבעל פה היא הערובה שעם ישראל יבין ויקיים את התורה על פי החכמים. וזה מה שהקדוש-ברוך-הוא רצה ללמד את עם ישראל בצוותו את משה למסור לעם קודם את הדברים בעל פה, לפני שיביאם אל הכתב.
-          נגיד. אבל עכשיו אני יכול לשאול שאלה הפוכה, למה צריך בכלל תורה שבכתב? שהכל יהיה רק בעל פה, ואז לא תהא שום בעיה. אף אחד לא יחשוב שהוא יכול להבין לבד, ויהיה ברור כשמש שצריך ללכת לשאול את החכמים בעלי המסורת של התורה שבעל פה.
-          שאלה מצוינת! התורה ניתנה גם כן בכתב כדי שכל אחד מישראל יוכל להתקשר אל התורה לפי ערכו, כי לעניין מצות תלמוד תורה, אפילו אינו מבין כראוי, מכל מקום מצוה היא. אם התורה הייתה רק בעל פה, היא הייתה שייכת רק לחכמים, והעם לא היה מרגיש שייך אליה. עכשיו שהיא בכתב, היא שייכת לכל בני ישראל, אבל כולם יודעים גם כן שלעניין הלכה למעשה או לעניין הבנת עומק המוסר שלה, צריך את התורה שבעל פה הנמצאת בידי החכמים.
-          תגיד, ההסבר הזה לא מקטין קצת את ערכה של התורה שבעל פה?
-          אתה צודק שישנה הבנה הרבה יותר עמוקה של עניין זה. התורה שבעל פה מונחת בעצם אופייה של האומה, שעל ידה רוח האומה קשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת
-          פירוש?
-          החכמים העוסקים בתורה ומסבירים אותה מוציאים לפועל ומפרים את עצם הרוח של האומה. כך מתגלה במציאות הנשמה הישראלית הגנוזה, המתאימה לגמרי לרצון האלוקי שנרמז בתורה שבכתב. אתה מבין העיסוק של חכמי ישראל בתורה שבעל פה הוא עצם יצירת התרבות הישראלית המקורית.
 
דרך ישרה / הרב עוזי פלג ראש בית המדרש לבוגרי צבא בשדה אליהו
התורה שחיה בקרבנו
מבחינה עקרונית מובן כי לתורה שבכתב חייב להיות הסבר בעל פה.
ראשית, השימוש במילים מחייב להסבירן לדור הבא. לא לכל מילה משמעות ברורה וחד-משמעית. לדוגמא, כשהתורה מדברת על ה"נטף" ו"השחלת", לא נדע מהם, אלמלא חז"ל שמוסרים לנו שזיהוים הוא ה"צרי" ו"הצפורן".
ישנן גם מילים מוכרות שמשמעותן המדויקת משתנה עם הזמן, כך לדוגמא לא ברור מהי "לקיחה" שמבצע האיש, ההופכת אשה לאשתו, וכן מהי בדיוק "מלאכה" האסורה בשבת, וכיוצא בזה.
שנית, בתורה ישנם דינים שכלל לא כתובים, ורק ע"י מסורת התורה שבעל פה מגיעים אלינו, כגון כיצד שוחטים וכיצד כותבים גט ועוד. לשם כך חייבת התורה להימסר בעל פה מדור לדור.
אולם, האם בכך בא לידי מיצוי תפקידה של תורה שבעל פה? ואם כן, מדוע לא די בכתיבת הדברים , איזה צורך מהותי ישנו דווקא למסירה בעל פה?
זאת ועוד, הלא ככל שהזמן מתקדם צצות מחלוקות חדשות בין חכמי התורה - האם אין זהו תוצר-לואי של המסירה בעל פה, צורה המאפשרת טעויות בקבלת הדברים או שכחתם?
התשובה לכך נעוצה בהבנת תפקיד נוסף ועיקרי שממלאת התורה שבעל פה.
התורה, מקורה באינסוף האלוקי. האמת הגדולה מתגלה בעולמנו המצומצם בפנים רבות ושונות, לכן בכוחה להיות נכונה ומתאימה במקומות שונים, לדורות שונים ולנפשות שונות. כך הדרכה מסויימת המתאימה מאד לדור מסויים יכולה להפוך למאוד "לא רלוונטית" לדור אחר.
בגמרא במסכת ערובין (דף יג ע"ב) מסופר שבמשך שלוש שנים התווכחו ביניהם תלמידי בית-שמאי ובית-הלל. לבסוף יצאה בת-קול והכריעה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים והלכה כבית-הלל. הריטב"א הקשה כיצד זה ייתכן ששתי הדעות אמת אך ההלכה רק כאחת מהן? וביאר שהקב"ה הראה למשה בסיני ארבעים ותשע טעמים לפסוק לפי כל אחד מהצדדים. שאל משה אם כן מהי ההלכה? ונענה שזה יהיה מסור לחכמי התורה בכל דור ודור .
כלומר, חכמי הדורות צריכים להיות קשורים לאמת האלוקית מחד, ולמציאות הארצית מאידך, והם אלו שיתאימו אותן זו לזו. אין כל אפשרות לכתוב מראש את הדברים עד שתופיע המציאות עצמה ויותאם לה הפן הראוי.
ממשיכה הגמרא ושואלת אם כן במה זכו בית-הלל שנקבעה ההלכה כמותם? ועונה: כיוון שהיו נוחים ועלובים (=סבלנים) ומקדימים דברי בית-שמאי לדבריהם. אמנם בית-שמאי ידועים היו בחריפותם הרבה בלימוד, אבל דווקא בית-הלל היו מסוגלים בענווה ובאורך-רוח לחוש את הדופק של בני דורם ולכוון לגוון המיוחד של האמת הראוי להם. ידוע בשם האריז"ל שלעתיד לבא תיפסק ההלכה כבית-שמאי, כלומר תהיה המסוגלות של הדור לעמוד בדרישות ההלכתיות הקפדניות האופייניות לבית-שמאי.
נמצאנו למדים שעל ידי תורה שבעל פה התורה צועדת עימנו בכל דור כפי מצבנו ומקומנו הרוחני. התורה אינה מוצג ארכיאולוגי מלפני אלפי שנים, כי אם עץ הנטוע עמוק בקרקע שאינו פוסק מלתת פירותיו. על כך אנו מברכים מידי בוקר "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". מסביר הטור: "תורת אמת" זו תורה שבכתב, "חיי עולם נטע בתוכנו" - זו תורה שבעל פה, מה שנתן לנו בסיני עדיין חי ומפעם בלב האומה ומדבר אלינו באמצעות חכמי הדור, ולכן החתימה בלשון הווה "נותן התורה".
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
"מסייע לדבר עבירה"
שאלה:
הציעו לי עבודה בסטודיו לצילום של חברת פרסום יוקרתית. עבורי זה קידום בקריירה וגם פרנסה טובה. הבעיה היא שאף שלא מצלמים שם תמונות לא צנועות, מכל מקום לפעמים מצלמים שם מסעדות לא כשרות על מנת לפרסמם. אני לא עוסק בצילום אלא בעריכה. האם מותר לעבוד שם?
תשובה:
התורה מזהירה אותנו "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד), וכלול באיסור זה גם האיסור לגרום או לעזור ליהודי לעבור על דברי התורה. העבריין נחשב ל"עיור" בזה שיצרו מתגבר עליו עד שהוא אינו "רואה" את הדרך הטובה, ורוצה לחטוא. אסור לנו לתת לו "מכשול" בזה שנאפשר לו לעשות רצונו הרע. אבל כל זה אינו אלא אם ללא עזרתנו הוא לא יכול להשיג את מטרתו. במקרה שגם בלי עזרתנו הוא יכול לעשות את העבירה, אין זה "נתינת מכשול" לפי התורה. אך בכל זאת יש כאן איסור דרבנן של "מסייע לדבר עבירה".
במקרה שלך, גם מבלי שאתה תעסוק בעבודה הזאת, בני אדם יודעים שישנן מסעדות לא כשרות (לצערנו), ויודעים שלמסעדה כשרה צריך תעודת הכשר, ולכן אין מדובר כאן באיסור תורה. וגם האיסור דרבנן של "מסייע" אינו קיים מכמה סיבות. קודם כל יש להניח שיש כמה מאכלים בכל מסעדה שהם באמת כשרים (השתיה, מאכלים לא מבושלים וכו'). במקרה כזה אפשר "לתלות" שהסועדים יאכלו שם רק דברים מותרים, או שרק גויים יתייחסו לפרסום. וכעין זה מצאנו במשנה במסכת שביעית (פרק ה משנה ט) ש"משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור". למרות שיש לחשוד שחברתה תעשה מעשים אסורים עם הכלים הללו, מכל מקום מותר לה להשאילם מפני שיש לתלות שהיא תשתמש בהם רק בדרך של היתר. ויש שפוסקים שתולים אפילו בדבר רחוק (ציץ אליעזר ח"ד ס' ה' פ"ד). יש עוד צד להתיר, מפני שאתה לא תגרום באופן ישיר את עשיית העבירה, אלא רק אחרי זמן (ימים, ואולי שבועות). במקרה כזה ישנם פוסקים המתירים (כתב סופר יו"ד פ"ג). עוד יש להוסיף שישנם פוסקים הסוברים שאין איסור "מסייע" לאנשים שעוברים על איסורים במזיד (ש"ך יו"ד קנ"א, ו, עפ"י הדגמר"ב שם), ומה עוד שיש מתירים משום פרנסה (עיין בשו"ת משיב דבר חלק ב, לב).
מכל האמור עולה שמותר לך לעבוד שם, אך, אם לפי המציאות ישנה אפשרות לא לעסוק בדברים הבעייתיים הללו, מה טוב. יכול להיות כאן קידוש השם גדול אם יראו אדם דתי עומד על עקרונותיו ואינו עוסק בדבר שיש בו איסור לאחרים. אבל זה מאוד תלוי במציאות במקום ואופי העבודה, ולכן אם תראה שאין ברירה, וזה חלק בלתי נפרד מן העבודה שלך, מותר לעבוד בזה. אך יש למעט ככל האפשר בגרימת איסורים, ובמיוחד אם מדובר לא רק בתמונות של אולם המסעדה, אלא בתמונות המראות במפורש את המאכלים האסורים ומעודדות את אכילתם.
 
דרך ארץ נחלה / הרב שי פלסר
ללחום מלחמת א-ל צבאות!
"רוצים אתם שאכתוב ואני כותב. אנו כאן בריאים ושלמים ב"ה, אנו עומדים במערכה, מערכה כבדה וקשה ואשר יפלו בה קורבנות רבים. אל לכם לדאוג יתר על המידה מי שצריך לקבל כדור מקבלו בכל מקום, בקרב ובבית. הכל לפי רצון ה' אשר הוא מנהל עולמו בחסד ובצדק, והוא אשר יוציאנו בבוא הזמן. אני כשלעצמי מרגיש ב"ה טוב ומקווה כי נוכל להתראות פנים אל פנים וליהנות מעולמו של הקב"ה במדינה העברית בודאי קראתם על הקרב הגדול ליד הר-טוב כשיצאנו לחפש 35 הבחורים שיצאו לכפר עציון אל תדאגו הרי שם הייתי וחזרתי לשלום. 500 ערבים הקיפו אותנו מכל הצדדים והצלחנו לסגת אחרי שגרמנו לערבים אבדות כבדות, הקרב שלנו נמשך משעה 12:30 ועד 17:30 אינני יכול לכתוב את הסיפור על הנייר אך יום יבוא ואספר לכם את מה שהיה אתנו ותשתוממו איך יצאנו עם הרוג אחד ושני פצועים, האש הייתה איומה תופת וגיהנום יותר קלים אך יצאנו בשלום ב"ה שלום אברהם".
מתוך מכתבו האחרון של אברהם ליב הויזמן הי"ד שנפל בסביבות הקסטל בי"ב שבט תש"ח בן 22 בנופלו. דמות מיוחדת במינה נולד בירושלים, היה נינו של ר' יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בא"י. לחַידֵר נכנס ללמוד באיחור קל עקב מחלה קשה שעליה התגבר בנס. מתלמוד תורה "שומרי החומות" עבר ללמוד ב"עץ חיים". עילוי ומתמיד שהחל מיד להוציא חוברות חידושי תורה בהיותו נער על ברכי ר' אריה לוין זצ"ל. הוא כתב שירה וסיפורת ומאמריו פורסמו "בעתונות האגודאית" פעל בתנועת נוער "אגודאי". הדריך והתנדב במיוחד לטפל ב"ילדי טהרן", ניצולי השואה. בשנת תש"ג 43 מתגייס להגנה. משם לקורס מכי"ם בקיבוץ "גבע" בעמק יזרעאל, הירושלמים חששו לקלקולו, הקיבוצניקים מתארים את "הבחור הגבוה עם המגבעת השחורה" שלא שינה שמו ולבושו גם ביניהם שומר מצוות קלה כחמורה. ובכל זמן פנוי לומד. הוא שבה את ליבם באמונתו והם הלהיבוהו בנושא ההתיישבות. הוא מצליח לצור קשרים בכפר ויתקין לקבל 500 דונם בכדי להקים ישוב דתי. בירושלים במאה שערים הוא מגייס עשרות בחורים מהעדה החרדית להגנה בעקבותיו. בשנת תש"ז הוא עולה למשואות יצחק עם מתיישבי הגוש ומדריכם בקורסים בנשק של ההגנה. כינויו המחתרתי "גבריאל". רק לאחר מותו מתגלה כי שימש כאחד משלושת מפקדי "שירות הידיעות" של ההגנה בירושלים והיה המבריק ביניהם. מפקדיו מיעדים לו תפקידים בכירים בקהילת המודיעין לכשתקום המדינה. הוא יצא בשבת לאתר את הל"ה שנעלמו עקבותיהם כפי שתיאר במכתב, ושם נהרג חברו הקרוב "מוסה לוי" (חילוני שמוצני'ק). מן הקרב הוא מובילו לקבורה בהר הזיתים. בתום השבעה אברהם מוביל מחלקה לקרב על מסעדת "אבו ג'ורג'" בקסטל, שממנה פועלת כנופיה. בקרב נפל ונקבר ליד חברו בהר הזיתים. אברהם היה בחייו גשר-חי בין חלקי העם באחד משיריו הרבים הוא כותב:
אני רוצה!/ אני רוצה/ להיות נוקשה כברזל / מחשל כפלדה/ ולעמוד בשער המלחמה/ וללחום/ ללחום מלחמת א-ל צבאות!/ רצוני יסער בי כסער-סערות/ ימי יוקדים בלהבות אש/ רגשותי יפוצצו ליבי/ ירתחו כמים בכבשן / להיות קורבן לא-ל קדוש ונורא/ ליפול, למות על משמרת/ משמרת תורת אלוקים חיים!/ אש תמיד תוקד בי, לא תכבה
אני מזמין אתכם לסייר באתרי הקרבות, בדרך לירושלים. ברכס משלטים או בדרך בורמה שמשולבים בה פארקים לאורכה, חלקים ניכרים ממנה ניתנים למעבר רכב. פינה נחמדה - "עֵיינות חֵילַה". פונים מכביש י"ם-ת"א לכיוון בית-שמש ולפני מסילת ציון, ימינה "לדרך שבע" (בורמה). לאחר שעוברים מתקני משחק, מצד דרום לדרך מגיעים לגשר שמתחתיו בריכה נחמדה "עין חילו". שם נעלה לגן-לאומי קסטל. מעל לתצפית העליונה מוצבת אנדרטה ובראשה שמו של "אברהם הויזמן" שהיה החלל הראשון של גדוד מוריה "בדרך אל העיר". עורק ראשי של מדינת ישראל ת"א-ירושלים, שבכדי לפותחו למעבר גבה כ400- בחורים במלחמת השחרור זהו רצונו יתברך שבדרך אל הלב יזרום הרבה דם בכדי שהלב ימשיך לפעום. א"י נקנית בייסורים, אבל כך היא נקנית!
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
עדותו של מזבח
לקראת סופו של ספר יהושע, ובאחרית ימי הנהגת יהושע, ירושתו את הארץ והנחלתו אותה לישראל, נתן הוא רשות לשניים וחצי השבטים לשוב לאחוזתם אשר בעבר הירדן "רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אָהֳלֵיהֶם" (יהושע כב, ה-ו).
שיבתם אל נחלתם, הייתה אירוע שמח עבורם, הצלחתם וקיימם את הבטחתם למשה להיחלץ חושים לפני בני ישראל במלחמתם וכיבוש הארץ, שמחה אותם וגם שכר ד' היה בידם ורכוש רב "וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה" (שם, י).
אבל אסור היה אז להקריב שלא על המזבח בשילה. חל איסור במות,כמבואר במסכת זבחים (קיט ע"א), מיום שנקבע המשכן בשילה, ועל פי דרשת חכמים בתורה שבעל פה. כל ישראל נדרשו להביא קורבנותיהם לשילה דווקא, וכוחה של הנהגת התורה הכללית עמד למבחן, תורה שבעל פה המפרשת ומבררת בהחלטיות את התורה שבכתב ניצבה בפני ניסיון, והעם ניצב בפני מלחמת אחים "וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא" (שם, יא-יב).
משלחת של הנהגת ישראל נשלחה לברר את פשר הדבר, ומורכבת הייתה משלחת זו מההנהגה התורנית של ישראל, ובראשם פנחס בן אלעזר הכהן. הם הוכיחו את השבטים בדבריהם, וביארו להם תוקפה וכוחה של תורה שבעל פה, הסמכות היחידה והעליונה לבירורה ולביאורה של תורה שבכתב, כך נגזר דינו של עכן המועל בחרם שהוטל על ידי יהושע ובית דין של ישראל, למיתה. וכך נמשכו ישראל מתומת אחדותם אחר ד' אחד, בזמן חטא הפעור. אם אין קבלת תורה שבעל פה מכוח השכינה ורוח הקודש במורי התורה שבישראל, אין גם גילוי והופעה של תורה בכלל.
אמנם מיד הסירו מעליהם שניים וחצי השבטים את האשמה החמורה "אֵל אֱלֹקִים ה' אֵל אֱלֹקִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה" (שם, כב) לא מזבח להקריב עליו ולעבוד בו עבודה אחרת נפרדת, הקמנו כאן, אלא מזבח עדות, לעורר ליבנו ועבודתינו כי אחוּדִים אנחנו עם חלק האומה שבמערב הירדן ועם המזבח בשילה ושכינת ד' הנו עתה ובתורתנו כמו שהופיעה אלינו מאז במדבר "כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּיהֹוָה" (שם, כז).
תשובה זו נתקבלה באהבה גם על ידי נשיאי ישראל ונציגיו, וגם על ידי העם כולו, נתברר הדבר ונקבע כי רק תורה אחת היא לנו, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, זו הבאה ממקורה האלוקי אחת היא עם זו התורה המתבררת על ידי חכמי ישראל ודייניו, מתאימה ומקובלת היא על כל העם, ומזבח אחד לכולם ועבודה אחת בו "וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי בְתוֹכֵנוּ ה' אֲשֶׁר לֹא מְעַלְתֶּם בה' הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד ה'" (שם, לא).
"אין אומתינו אומה אלא בתורותיה" (רס"ג) החיבור וההתאמה של תורה שבכתב ותורה שבעל פה בונים את האומה הישראלית.
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
קדושה בינו לבינה
ברוך ה' בציבור שלנו כאשר מגיעה השעה למצוא את הזיווג הנכון, אנו מתחילים ליזום מפגשים באופן מלאכותי, מפגשי בירור, בתקווה שיידלק "הניצוץ המיוחל" מה שיותר מהר. השאלה שמלווה את הנפגשים לאורך כל הפגישות תמיד היא האם הניצוץ נדלק, האם הוא יכול להידלק, האם יתכן שלא מזהים את הניצוץ אף שהוא קיים, וכו'. ולפעמים העניינים מיגעים ופגישה נפסקת מתוך חוסר מציאת הניצוץ, ושוב פגישה חדשה מתחילה, מי יודע כמה וכמה פגישות עוד תהיינה והניצוץ המיוחל לא בא והכל שואלים מהי הנוסחה שתביא להופעת הניצוץ, מה מועיל להכרתו או ליצירתו, ועוברים מנוסחה לנוסחה, מפגישה לפגישה מקשר קצר לקשר ארוך, מקשר חסר תקווה לקשר מבטיח, וכלום, כלום לא קורה, הניצוץ לא בא ויש הנכנסים לתסכול, ויש הנכנסים לייאוש, ויש הנכנסים לדיכאון, כי הניצוץ לא הגיע. ולפעמים אפילו כאשר הוא הגיע, הוא היה רק אצלי ולא אצלה (או אצלו) וממילא אין זה ניצוץ אמיתי, כי הרי "כבר בת קול יצאה ואמרה בת פלוני לפלוני", ואם הפסקנו, סימן שזה לא היה זה. והכל מיגע, מיגע
מה עושים?
אלא צריך לדעת שיוצאים על מנת להתחתן ולא על מנת לבחור כמו שבוחרים בגד. בשביל לבחור בגד בחנות צריך לראות את כל הבגדים שבחנות, לשים בצד את הראשון שנראה מתאים ולהמשיך לבחור עד שמוצאים אחד אחר עוד יותר מתאים וכן הלאה. בסוף מחליטים וקונים לפעמים אין ברירה ולוקחים שנים. לא כך בוחרים בן (או בת) זוג. קשה לגבש שיטה ולנסח תורת פעולה בענייני שידוכים, אך הרושם הוא שהנפגשים שוכחים לפעמים ששלושה שותפין הן באדם - הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, ומסתבר שגם בשידוך הקדוש ברוך הוא היה כבר שותף. ונכון הוא שמוטל על האיש ועל האשה להשתדל ולברר, אך אסור לשכוח את חלקו של הקדוש ברוך הוא. ואין הכוונה שצריך לחכות לנבואה, לגילוי אליהו או לפחות לבת קול שתאמר זהו זה, אלא יש לסמוך על כך שהקדוש ברוך הוא משגיח ולא מכשיל. עצם המפגש של שני אנשים שמעולם לא הכירו זה את זה, שנמצאים פתאום פנים אל פנים על מנת לברר האם הם רוצים ליצור את השיתוף המהותי ביותר בעולם, זו השגחה אלוקית שצריכה להילקח בחשבון. ואם לאחר בירור ראשוני ואף יותר מעמיק נראית התאמה, אך עדיין הניצוץ לא הגיע, כאשר רק הוא חסר ומכל הבחינות הכל מתאים המטרות משותפות, המידות רצויות, וכו', מסתבר שהניצוץ אינו מעכב וצריך לבטוח בה' שהוא יגיע בהמשך, לאחר הברית הקדושה שתחול בקידושין, שתצרף את הגורל של שני יצורים שונים לגורל אחד משותף, שרק הולך ונהיה יותר מאוחד במהלך החיים המשותפים תחת ברית הנשואין.
אילן צפורי
 
עיון תפילה / הרב אורי שרקי
"וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה"
ברכת "ולמלשינים" או ברכת המינים, לא הייתה חלק מהסדר המקורי של תפילת שמונה עשרה, אלא נוספה בימיו של רבן גמליאל על ידי שמואל הקטן. ברכה זו אף על פי שאינה לפי הסדר המקורי שקבעו אנשי כנסת הגדולה, מקום הניחו לה אנשי כנסת הגדולה להתקן בבוא הזמן, שהלא מצאנו בתלמוד שאמר רבן גמליאל "מי יוכל לתקן ברכת המינים"? מן הלשון הזאת משתמע שהאפשרות לתקן ברכה כזאת, כבר הייתה ידועה מראש אלא שחיכו להזדמנות היסטורית שתצדיק את הופעתה וקביעתה.
ובאמת כבר אמרו חכמים ששמונה עשר ברכות שבתפילה מכוונות כנגד שמונה עשר אזכרות (=שמות הבורא) שבקריאת שמע. שואל התלמוד, ומה עם ברכת המינים? ועונה שהיא מכוונת כנגד המילה "אחד" שב"שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", שגם הוא בכלל שמותיו של הקב"ה. אם כן כבר הוכנה מראש האפשרות, שכאשר תהיה פגיעה באמונת הייחוד על ידי המינים - הם הנוצרים הראשונים - אז תהיה אפשרות, ויהיה גם צורך, לקבוע ברכה מיוחדת להרחקתה של המינות מקרב ישראל.
אלא שקביעתה של ברכה כזאת מהווה קושי משתי בחינות. הראשון, הוא שעל מנת לתקן ברכות צריך רוח הקודש של הנביאים – וכך היה בשמונה עשרה ברכות, שתוקנו על ידי הנביאים האחרונים, משום שרק מי ששמע את קול ה', יודע כיצד יש לפנות אליו. אם כן מה יעשו התנאים בזמן שכבר פסקת הנבואה? כיצד יקבעו ברכה נוספת, והלא הם אינם נביאים?
הקושי השני הוא, שתוכן הברכה הזאת הוא שנאה, הרחקה, ויש סכנה שהאדם שיתקן אותה לא יהיה נקי לגמרי מן השנאה הטבעית שבלבו, ויתכן שכאשר יתקן את הברכה, הוא יכוון בברכתו לכלול גם אנשים שאינם צריכים להיות כלולים בברכת המינים. כיצד יִמָּצֵא הגבול הדק המבדיל בין מי שיש באמת לשנאותו, למי שאסור לשנאותו?
עד שמצאו את שמואל הקטן, העונה על שתי הדרישות הללו – הוא נקי מכל שמץ של שנאה, ושרידי הנבואה נשארו אצלו. במסכת אבות (ד, יט) תולים בו את הפסוק 'בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ' (משלי כד, יז) כאילו הוא המציא אותו: "שמואל הקטן אומר: 'בנפל אויביך אל תשמח' ", ללמדנו שאישיותו הייתה ביטוי מושלם לפסוק הזה, נטולה כל שנאה טבעית. והוא נקרא "שמואל הקטן" משום שהיה קטן משמואל הרמתי (ירושלמי סוטה פ"ט הי"ג), ללמדנו שיש בו מן הנבואה.
שמואל הקטן היה היחיד שיכול היה לתקן את ברכת המינים מבלי לכוון בברכתו לשנוא את פושעי ישראל שאינם בכלל המינים, ושאותם יש לקרב באהבה על מנת להשיבם לאיתן התורה, כדברי הרמב"ם (בהלכות ממרים פרק ג).
שיבוצה של 'ברכת המינים' באמצע הברכות המדברות על שיבת ציון, הוא מובן מאליו. הרי כל טענתה של המינות היא שהקב"ה, חלילה עזב את ישראל, ובחר באומה אחרת. שיבתנו לציון היא ביטולה המוחלט של המינות, כי היא מגלה שלא עזבנו ה'. ככל שנלך וְנִבָּנֶה, כך תלך ותתבטל יותר ויותר המינות מן העולם, ויתקיים 'ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה' (ישעיה ס, ב).
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
רגע של עברית
טעות לעולם חוזרת
ישנן מילים בהן אנו משתמשים, והן נראות לנו שייכות לשפה העברית מאז ומעולם. אך בעצם מילים אלו הגיעו מתוך טעויות שהשתרשו במהלך הדורות, לדוגמה:
אוצר בלום – כשיהודים יקרים העתיקו את מקורותינו לעיתים התבלבלו בהעתקה וחשבו כי האות סמ"ך היא מ"ם סופית (בגלל הדמיון בצורתן) וכך במקום לכתוב "אוצר בלוס" (=מחסן המלא תבואה ממינים שונים – כינוי לאדם חכם) כתבו "אוצר בלום". תהליך דומה התרחש במילה "ליסטים", שהרי שבתחילה המילה הייתה "ליסטיס".
תלמיד חכם – לעיתים הדרך הקצרה מובילה לחידושים. למה הכוונה? בעצם היינו צריכים לומר תלמיד חכמים, ומאחר שרצו לחסוך מקום בדף היו כותבים תלמיד חכמ' ועם הזמן הקיצור הפך למושג בפני עצמו.
תבלינים – אם הייתי אומר "שולחנותים" במקום שולחנות, בטח הייתם צוחקים עלי. אך עם זאת, זה התהליך שעבר על ה"תבלינים". צורת היחיד בהתחלה הייתה "תֶּבֶל" והרבים "תבלין". עם הזמן ה"תבלין" (שהוא לשון רבים) הפך במשמעותו ליחיד, וכדי לרבות אותו הוא הפך ל"תבלינים". דוגמה נוספת מימינו אפשר למצוא במילה "בורקסים" – "בורקס" הוא כבר צורת הרבים (הסמ"ך מציינת את הרבים – כמו באנגלית) וצורת היחיד הוא "בורקה".
פוחלץ – הגיע הזמן לפחלץ את הפוחלץ ולחזור ל"פוחלין". המילה "פוחלץ" הגיעה אלינו מטעות של העתקה. מישהו ראה את המילה "פוחלין" וחיבר את היו"ד ונו"ן וכך נוצרה מילה חדשה.
 
טעמי מנהגים
עייפות החומר
"טעם למה כשאדם מדבר דברים בטלים אינו מכביד בזה על הגוף? כי מדברים בטלים אינו בא לגוף שום חיות מהם, כי אין בהם עצמם שום חיות. אבל כשעוסק בתורה, בדחילו ורחימו, אז באה מזה חיות גדולה אל הגוף ונעשה הגוף מזה כבד ממה שהיה בתחילה, כי תחילה היה נחסר מחיות זו וזאת החיות מכבידה על הגוף. כמו שבאדם אחר אכילה, גופו כבד עליו מפני שחיות באה לגוף מהאכילה". (לקוטים יקרים)
 
טיפים לבוגרי צבא / שירות לאומי
דמי אבטלה
התקופה המירבית שבה יכול חייל בשנה הראשונה לשחרורו לקבל דמי אבטלה היא 70 יום.
אז איך זה עובד?
הולכים ללשכת התעסוקה (כמובן אם כשלו הניסיונות למצוא עבודה) ופותחים תיק דרך הפקיד האחראי. בסוף ה"פגישה" מקבלים פנקס שבו מצוינים היום והשעה שעליך להתייצב בלשכה כל שבוע, על מנת לקבל הצעות עבודה. אם אין הצעות זמינות, אז הפקיד חותם לכם בדף וחוזרים שבוע לאחר מכן. לאחר פתיחת התיק בלשכה, יש לגשת לביטוח לאומי ולהגיש עתירה לאבטלה. ממלאים חוברת דפים, ומצרפים צילום תעודת שחרור ות.ז.
אישור הבקשה לוקח כשבועיים. 
הערה: ביטוח לאומי ואתם נפגשים רק פעם אחת - בעת הגשת העתירה. לאחר מכן אתם ממשיכים להגיע רק ללשכת התעסוקה, כל זמן שימי האבטלה (ה - 70 יום) לא נגמרו .
תקופת ההכשרה: על מנת להיות זכאים לדמי אבטלה, חייבים אזרחי המדינה בצבירת מינימום ימי עבודה בתקופה שקדמה לאבטלה. תקופת זו מכונה 'תקופת הכשרה'. חיילים משוחררים בשנה הראשונה לשחרורם פטורים מתקופת הכשרה.
 
תיקון טעות
לקראת חג מתן תורה:
איך היו לוחות הברית, עגולים או מרובעים?
לצערנו עם השנים השתרשה התמונה (הנוצרית) בה מופיעים לוחות הברית עם קצה עגול:

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת