דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 33
עלון דרך אמונה 33
ביטחון בה'
הרב אבינר
בטחון בה'
ישנם הטוענים: למה לילך לרופא, אם ד' גזר שאחיה, אחיה בלי רופא. אם ד' גזר שאמות, אמות גם עם רופא. זאת טעות. מסביר הרמב"ם שלפי "היגיון" זה, אין לאכול - ממה נפשך, אם נגזר שתמות, תמות גם אם תאכל, ואם נגזר שתחיה, תחיה גם בלי לאכול (פירוש המשניות על פסחים סוף פ"ד).
ודאי שיש השגחה פרטית לכל אדם ולגבי כל פרט בחייו. העולם אינו הפקר, לא עזב ד' את הארץ. הוא יתברך אוהב את בריותיו, מתעניין בהן ומסדר את כל ענייניהן על הצד הטוב ביותר. יחד עם זה, ריבונו-של-עולם הטיל על האדם אחריות למעשיו, וחייב הוא להתאמץ ולהשתדל.
אם אדם גונב ומרמה, ובכל זאת מצליח, אין זה סימן שד' שבע רצון מהתנהגותו ומעודדו להמשיך, שהרי כתוב "לא תגנוב", אלא שד' החליט לא לשים לפניו מחסום, כדברי חז"ל: "בא ליטמא פותחין לו" (עבודה זרה נה ע"א). לעומת זאת, אם הוא מתנהג ביושר ובאמת, ובכל זאת מפסיד ללא הרף, אין כאן רמז ממרומים שמעתה עליו להיהפך לנוכל, שהרי כתוב: "ועשית הישר והטוב בעיני ד'". אלא סיבת כשלונו הינה, שד' החליט להעמידו בניסיון, כדי לאפשר לו להזדכך עוד יותר. העולם-הזה מלא נסיונות של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו.
שילוב הבחירה וההשגחה הינו מסובך, אך הצד היותר פשוט מוסבר על-ידי רבי יוסף אלבו ב'ספר העיקרים' (חלק ד פרק ו): לפעמים ד' מחליט לעשות טובה לאדם פרטי, או לאומה כולה, ואין זה תלוי בזכויות או במאמץ, אלא זהו חשבון אלוקי, מעבר לשכר ולעונש, מפני טובו יתברך. עינינו רואות שפעמים רבות אנשים מתנהגים בחוסר כישרון ואחריות, ובכל זאת מצליחים. כמובן, הם יתנו את הדין אם התנהגותם היתה בניגוד לרצון ד', אך חסדו בכל זאת לא ימוש מאיתם. יש אדם הנוסע בחוסר זהירות חמור, ובכל זאת ד' גזר שלא ימות, על-פי סתרי חכמתו, אבל ודאי הוא יתן את הדין על כך. לכן גם במקרה כזה שהתנהגותו של האדם אינה משפיעה על התוצאות, בכל זאת היא נידונה ביחס לרצונו של מקום. יש מקרה הפוך: ד' גזר שאדם פלוני ימות, אך אם הלך לרופא ועשה ככל המוטל עליו, הוא יגיע לגן-עדן, ואם הזניח, יגיע לגיהינום. גם כאן, ייתכן שההשתדלות האנושית לא תשנה במציאות מאומה, אך היא תקבע אם האדם עשה רצון בוראו או מרד בו. ישנו מקרה ביניים, שד' גזר שאדם יצליח - בתנאי שיתאמץ. "'למען יברכך ד' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה'. יכול יהא יושב ובטל? תלמוד לומר: בכל אשר תעשה. אם עושה מתברך, ואם אינו עושה אינו מתברך" (שוחר טוב מזמור כג). האדם נעשה שותף לקדוש-ברוך-הוא במעשיו.
הביטחון בד' הוא להשתדל עד "שנשלים את חוק ההשתדלות כמה שהוא בידנו ומה שאין יכולת שלנו מגיע לזה, שם הוא מקום הבטחון (עין איה ברכות ב פ"ט אות קכ), אך מתוך אמונה ש"אין דבר קטן או גדול אשר קרך בדרך או בעיר, בבית או בשדה, שאינו בהשגחה נפלאה ומצומצמת מאת האלוקים, והוא משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים ודלתי שמים על כל פרטי הדברים כקטן כגדול" (ספר הברית, מאמר יב פ"ג).
 
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
בטחון בה' בעת גאולה
-          ביטחון בה' זה טוב ויפה, אבל זה הכל בתיאוריה. בשטח תכל'ס איך זה בא לידי ביטוי?
-          מה זאת אומרת פשוט לדעת שהקדוש-ברוך-הוא איתך בכל דרכיך ובכל מצב!
-          אתה לא מבין. אני שואל איך אתה יודע מה זה אומר בחיים שלך ביטחון בה'. מה עושים עם זה, לא רק בהגדרה כללית אלא במציאות.
-          בא אספר לך מה שקרה לבני ישראל כאשר יצאו ממצרים והמצרים רדפו אחריהם, בשלב שהם הגיעו אל מול ים סוף.
-          סיפור ידוע, נפתח להם הים.
-          כן, אבל חז"ל מסבירים לנו על פי הפסוקים שהמצב כלל לא היה ברור, אפילו לא למשה רבנו. כתוב "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו", ורש"י אומר: "למדונו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונים בצרה".
-          זה באמת לא מובן. מה אפשר היה לעשות חוץ מלהתפלל במצב כזה?! מלפניהם הים ומאחוריהם המצרים מה שנשאר זה רק להתפלל לה'.
-          זו בדיוק השאלה למה התורה מעידה על כך שאז זה לא היה עת תפילה אלא עת לקפוץ לים!?
-          זה עוד יותר תמוה, שהרי לא רק שמדריכים את בני ישראל לא לבקש עזרה מה', אלא גם מבקשים מהם לסמוך על הנס! והרי אסור לסמוך על הנס!
-          זה נכון שאסור לסמוך על הנס. מובא בגמרא במסכת פסחים, שדלתות העזרה היו ננעלות בנס בערב חג הפסח בשעת הקרבת קרבן הפסח, בין כת לכת. לפי רבא, אף שהיה נס, בני ישראל לא סמכו על הנס אלא נעלו את הדלתות בעצמם. החשש היה שמא יכנסו יותר מדי אנשים וירמסו איש את רעהו. אם כן ברור שאפילו כאשר יש נס גלוי אסור לסמוך על הנס!
-          אז איך שם מול הים בקשו מישראל לקפוץ לים ולא להתפלל?
-          את הפתרון לשאלה זו נמצא בדברי רבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה'". שם ב"שער הבטחון" הוא מסביר שהבטחון איננו עניין קבוע אצל כל בני האדם ובכל המצבים. הוא לא אומר באופן חד משמעי שאסור לסמוך על הנס, אלא כלשונו: "כל התולה תקוותו בניסים בלבד ללא התכשרות נאותה, ללא התגלות, ללא הרגשה אלוקית לאמיתה וללא סיעתא דשמיא הריהו מתאוה למה שאיננו מתאים לו וחוטא בחוצפה המביאה לחילול ה'. וכן להיפך מי שבטחונו לוקה בחסר למרות שה' יתעלה העלהו למדריגה כזאת הריהו ראוי לעונש ולחרון אף ה' כמו שנתחייבו דור המדבר מהיות צבאות ה' אשר גאלם ממצרים בניסים ובנפלאות".
-          מה הכלל היוצא מדברים אלו?
-          הכלל ברור: הביטחון בה' נמדד על פי המציאות על פי ההשגחה, כפי שהוא קרא לו על פי "הסיעתא דשמיא". מי שמורגל בנסים צריך לקחת את מציאותם בחשבון העשייה שלו. וכפי שאומר רבי חיים מוולוז'ין על בני ישראל מול הים: "מעוצם בטחונם שודאי יקרע הים לפניהם, אז יגרמו על ידי זה התעוררות מלמעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם".
-          אבל קודם אמרת שאסור לסמוך על הנס אף כאשר הנס מובטח!
-          אתה צודק, ובאמת אביי שם חלק על רבא בעניין נעילת הדלתות וסבר שבמצב כזה כן סמכו על הנס ולא נעלו אותן. אבל רבא סובר כנראה שאם אין צורך לסמוך על הנס, לא סומכים. אך יש חילוק בין מהלכים של גאולה לבין תקופות של שגרה, כפי שמובא בספר קול התור. מוסבר שם שהגאון מוילנא מאוד התלבט לפני שפסק שמותר לעלות לארץ ישראל, מה שהיה כרוך אז בסכנה ממשית. הוא פסק שבמהלכי גאולה מידת הסיעתא דשמיא אינה כמידה נגד מידה לפי ההשתדלות, אלא היא גדולה פי אלף. אם למשל במצב נורמלי צריך לפחות חמש מאות אבנים כדי להתחיל לבנות מבנה של אלף אבנים, ואפשר לסמוך על כך שהשאר יבוא בהמשך, במצב של גאולה די באבן אחת! אם יש אבן אחת על אלף אבנים, זוהי "אבן בוחן", ומותר להתחיל לבנות מבלי לפחד.
-          יש לדבר זה הרבה השלכות!
-          נכון, המשמעות היא שכאשר האומה נמצאת בתהליך של גאולה, מותר לה לסמוך על כך שהיא תקבל סיעתא דשמיא שתגדיל בפי אלף את כוחה. הבנת? מאה חיילים יצאו לקרב וכוחם יהיה כמאה אלף! זוכר דבר כזה?
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
הסרת מזוזה
שאלה:
אני עומד לעבור דירה, ובדירה בה אני גר, קבעתי מזוזות מהודרות עם בתי מזוזה יקרים.
מה עלי לעשות כאשר אעזוב את הדירה, האם מותר לי לקחת את המזוזות או שאסור לי להסירן? אולי מותר לי לשים מזוזות אחרות פחות יקרות? האם אני חייב או שמא זו מידת חסידות?
תשובה:
בגמרא נאמר: "המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר את אשתו ושני בניו" (ב"מ קב). ודין זה שאסור לקחת את המזוזה כשעוזבים דירה נפסק להלכה "וכשיצא, לא יטלנה בידו. (ואם הקפיד על מעותיה, השני צריך לשלם לו)" (שו"ע יו"ד רצא, ב). לכן ודאי יש להשאיר מזוזות בדירה הישנה (אלא אם כן מי שעומד להיכנס שם הוא אינו יהודי). מותר לבקש מהדיירים החדשים תשלום עבור המזוזות שהשארת שם, אבל אם הם לא רוצים לשלם, אין אפשרות להכריח אותם, ואסור ליטול את המזוזות.
ובכל זאת, דנו הפוסקים במקרה שאדם קנה מזוזות מהודרות, או שיש לו קשר רגשי אל המזוזות, כמו במקרה שקיבל אותן במתנה מאוהבו, ורוצה לקחתן אתו לבית החדש. התוספות (שבת כב ע"א) כותבים שמשום שתי סיבות נענש האדם שיצא מביתו עם המזוזה: (א) מפני שהמזוזה עשויה להציל מן המזיקין, ולכן גורם לדיירים החדשים נזק אם יקח את המזוזות, (ב) מפני בזיון המזוזה, שפעם קיימו בה מצוה, ועכשיו אינה קבועה על דלת, ואינה משמשת למצוה. ועל סמך שתי התירוצים הללו מצאו שאפשר להחליף את המזוזות המהודרות במזוזות פשוטות (אבל כשרות כמובן!). ואז הבעיה הראשונה של השארת דירה בלי מזוזות אינה קיימת – שהרי יש מזוזות. וגם הבעיה השנייה אינה קיימת, מפני שאתה מתכוון לקבוע אותם בבית החדש.
עם כל זה, יש פוסקים שפקפקו בזה כשאדם מוריד את המזוזות בכוונה להוציא אותם, שהרי נפסק "וכשיצא, לא יטלנה בידו"! ולכן יעצו להוריד את המזוזות המהודרות כמה ימים לפני היציאה מהדירה כדי לבדוק את כשרותן, ולקבוע במקומן מזוזות פשוטות. בדרך הזאת האדם אינו נוטל את המזוזות על מנת לקחתן, אלא לבדוק את כשרותן (דבר שחייבים לעשות פעמיים בכל שבע שנים בכל מקרה – ויש שבודקים את המזוזות כל שנה ושנה).
אם בבית החדש יש כבר מזוזות, ואתה רוצה לקבוע את המזוזות המהודרות שלך, יש להשתמש באותה עצה – להוריד את המזוזות על מנת לבודקן, ולקבוע את המזוזות המהודרות במקומן. אבל אם זה בית שכור, צריך לקבל את רשות בעל הבית לזה, שהרי המזוזות האלו אינן שלך להכשיר או לפסול אותן. ואם בעל הבית אינו מסכים לבדיקת המזוזות שלו, אתה יכול בכל זאת להחליף למזוזות המהודרות שלך, ולשמור את המזוזות של בעל הבית עד שתצא מהדירה, ואז תוריד את שלך לעוד בדיקה, ותחזיר את אלו של בעל הבית. בכל פעם שאתה קובע את המזוזות, בין הפשוטות בבית הישן, ובין המהודרות בבית החדש, אתה צריך לברך.
 
דרך ארץ נחלה / הרב ישי פלסר
"ראשון לציון הנה הינם..." (ישעיה מא)
ביום שני, ט"ו באב תרמ"ב, עם רדת הליל, הגיעו מיפו בשתי עגלות עמוסות נציגי שבע משפחות המייסדים... מר חנקין, אחד ממייסדי המושבה, הציע עשרה רובל לטובת המושב, בעד הכבוד לנהוג בפעם הראשונה את הסוסים של המושבה הראשונה, וניתן לו הכבוד הזה... ברגשות קודש ותודה עמדו כולם, כשהשמש נוטה לערוב, משתאים למראה ההוד הנפלא הנסוך על הארץ, כבנים החוזרים לחיק אמם עמדו להתפלל מנחה.
"בשיר וזמר נטינו שלשה אהלים על ההר שישבנו עליו ונתחיל למדוד את המושב, לחלק אותו לחלקים, לקבוע מקום הבאר וכדומה", כך מתאר זלמן דוד לבונטין המייסד את העליה לקרקע בראשון לציון.
"ועד חלוצי יסוד המעלה" קנו את אדמת האחים "אל דג'ני" 3340 - דונם שבמערבם נמצא מעיין קטן "עַיוּן קְרַא" (עיין הקורא) .
 כשבועיים לאחר העלייה לשטח, נשלח פיינברג לפריס לעניין את הברון רוטשילד. הברון המליץ על אנשי ביל"ו שכבר שהו במקוה-ישראל ולמדו חקלאות. חברי ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה") היו סטונדטים רווקים לא דתיים, וכך מספר חיסין: "כשבאנו למושבה כבר התחיל היום להאיר... ברחוב פגשה אותנו אשה זקנה כבדרך אגב, כשהיא מאיימת באצבעה: אה באתם? הזהרו איפוא, והייתם יראי אלוקים, כי אם לא, גרש נגרש אתכם מפה". מצד אחד שמח לבונטין על הפועלים החרוצים, מצד שני החלה מתיחות דתית בין הקבוצות. לאחר שנטשו הבלויי"ם וחזרו למקוה ישראל, הצליחו לפשר בין הצדדים והם חזרו והקימו להם צריף גדול, בראשון - חציו למגורים וחציו לבהמות .
בעיית המים נפטרה בחפירת הבאר הראשונה. כוס המים הראשונה נקנתה בארבעים פראנק ע"י צבי לבונטין, ובנדבת הברון קנו "פומפה" לשאיבה, ובנו ברכה ואמת מים להשקות את העדר וגן הירק.
ראשון היא גם הראשונה בהופעת הסמלים הלאומיים: בראשון נולד דגל ישראל וגם ההמנון הלאומי: כשמלאו שלש שנים למושבה, יצאו ילדי ה"חדר" עם פקיד הברון אוסביצקי בתהלוכה. בלקינד לקח טלית מאברמוביץ' וביחד עמו הכינו דגל וכך היתה דמותו: "שתים שתים רצועות תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו ומגן דוד של תכלת באמצע, מקוצר הזמן לא יכולנו להוסיף שום מילים באמצע". כך הניפו לראשונה ילדי הת"ת, את הדגל שלקח "החילוני" מהטלית (נקודה למחשבה בימים טרופים אלו). זה הדגל. ומה עם ההמנון? בתרמ"ח הגיע מרומניה למושבה שמואל כהן, ובידו לחן המושר בידי איכרי מולדובה. הוא קיבל לידיו את מילות שיר "התקוה" שחיבר נפתלי הרץ אימבר והתאים לו את המנגינה. אבל בלקינד וד"ר מטמן כהן החליטו לשנות את שתי השורות האחרונות במקום: "לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה", כתבו "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים". כך התקבל ההמנון הלאומי. (מזל שנשאר לנו "שיר האמונה" עם השורה החסרה).
הפעם נצא לסייר במושבה שהפכה לעיר ושימרה בצורה יוצאת מן הכלל את זכרון הראשונים. המוזיאון ממוקם ברחוב "אחד העם". ומכיל תצוגות מקוריות ומעשירות על המושבות הראשונות. ניתן לערוך סיור בתים ולסיימו בגן הברון הממוקם בצמוד ליקב (גם שם ניתן לבקר). בגן, בבאר הראשונה, ישנו חזיון אור קולי מעניין [הביקור בחזיון והמוזיאון בתשלום].
משם נמשיך בכביש הראשי לכוון המושבה רחובות, ונפנה לכוון מכון ויצמן. בצומת הכניסה לרחובות, מאחורי המכון בחניה ישנו אתר מרתק "מכון איילון" או גבעת הקיבוצים. זהו מוזיאון שכולו בתוך בונקר תת קרקעי, בימים שלפני מלחמת העצמאות, התיישבו "בקיבוץ" חברי גרעין מעגן-מיכאל ומתחת לקיבוץ יצרו כחצי מליון כדורי סטן ששימשו אותנו במלחמת השחרור - והכל מתחת לאפם של הבריטים שישבו במחנה גדול מול הגבעה, במקום שחזור מדויק וחזיון מרתקים (כשעה סיור).
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
שורש למטה ופרי למעלה
חזקיה בן אחז היה מהחשובים במלכי יהודה, עד שאמרו חז"ל עליו שראוי היה להעשות מלך המשיח. הנביא מעיד עליו כבר בתחילת מלכותו "בַּה' אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו" (מלכים ב יח, ה). תכונתו ומידתו המיוחדים היו בטחונו בה'. שיאו של בטחון זה הובלט ונתגלה במצור שהטיל סנחריב על ירושלים ועל מלכותו, אחר אשר נסיונותיו של חזקיה לרצות את מלך אשור בכסף ובמיני פיתוי אחרים כשלו, ולא עלה בידו למנוע ממנו תאותו לכבוש ולשלוט בירושלים, עלו שליחי סנחריב מלך אשור על ירושלים וצרו עליה.
מראשי הצרים היה רבשקה, יהודי מומר הבקי בשפת ישראל באותה שעה, יהודית, בדעותיהם והלכי רוחם. רבשקה זה הפך את המצור על ירושלים קשה שבעתיים, בהפילו את רוח ישראל הנצורים, וכך גרם שלא רק מצור מלחמתי היה כאן אלא מצור רוחני ומאבק אמוני שאכל והחריב את ישראל מתוכם. כך היתה טענתו בפניהם "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַבְשָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ: אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי" (מלכים ב יח, יט-כ).
בדבריו לעג רבשקה לכל מקורות הבטחון האפשריים של ישראל באותה שעה - מהבטחון הגלוי במצרים שיבואו לסומכם ולהושיעם מהמצור, וכלה בבטחון בה' אלוקי ישראל, בטחון ברוחניות ובכוח הפנימי של עם ישראל, אשר רבשקה לעג ובז לו באותה שעה.
שיאו של הזלזול והבוז שבדברי רבשקה, היה גדוף וחרוף כלפי מעלה, באומרו "מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלַם מִיָּדִי" (מלכים ב יח, לה), מה שהכריח את כל השומעים לשתוק ולקרוע בגדיהם ולהגביר בטחונם בה', כך לימדם חזקיה, וכך למד הוא מדַוִד, זקנו שלימדו ולימדנו בתהילותיו "כִּי לְךָ ה' הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה ה' אֱלֹקָי" (תהילים לח, טז).
לעומת רבשקה המביט במציאות מבחוץ ורואה את חסרונותיה, ומכריח את חולשותיה הפנימיים על פי חיצוניותה, התיקון וישועת ישראל באמת באים מתוכם, מגבורתם ומעומק בטחונם פנימה, המולידים בקרבם כוחות בחוץ.
לחיזוק רוח העם הצטרף ישעיהו הנביא, כאשר פנה אליו חזקיה על ידי שליחיו ואמר לו "יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (מלכים ב יט, ג). ענה להם ישעיהו הנביא: "כֹּה תֹאמְרוּן אֶל אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר ה' אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אשּׁוּר אֹתִי: הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ" (שם, ו-ז).
גבורת שתיקת העם בישראל לחירופי רבשקה, ודברי גבורת העידוד בנבואת ישעיה, חזקו את חזקיה בתפילתו וכך סיים בה "וְעַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹקִים לְבַדֶּךָ" (שם, יט).
מתוך בטחונו המלא בה' זכה חזקיה להבטחת ה' ביד ישעיה, לאמר למלך אשור "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלָם" (שם כא), ובסיום הנבואה בהתמלאות הבטחון ובהתעוררות גודל האמונה, אמר הנביא "וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה: כִּי מִירוּשָׁלַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת" (שם, ל-לא).
מלאך ה' נלחם לישראל במחנה אשור, ובשוב סנחריב לביתו קמה עליו רעה מביתו ונהרג ביד עבדיו, לעומתו חזקיה הובטח כי שלום יהיה בימיו. מופת בטחון זה הועמד לדורות, למען ידע ישראל מקור כוחו והצלחתו ויבטח בו "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָ-הּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיה כו, ד).
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
אחד שאל איך "שורדים" בחברה מעורבת דינמית, בה עובדים יחד נשים וגברים. לא ראינו שיש איסור לעבוד במשרד בו גברים ונשים שותפים למלאכה. ואיך אפשר שלא תהא אינטראקציה כזאת הגורמת לקירוב, ידידות וממילא לגירויים! התשובה היא שההלכה היהודית לא מחייבת את הנשים להיות מכוסות כמו בהלכה המוסלמית כדי שלא יראו אפילו את פניהן. תשובה מוזרה? תיכף נסביר.
היהדות מאמינה בצורך שיש לנשים להצטנע – זה נכון, אך היא גם דורשת לא פחות מהגברים להתגבר על יצריהם. וכבר דנו בהלכה איך יתכן שיהיה רופא לנשים, ואמרו שהוא "טרוד במלאכתו". הוא טרוד במלאכתו ולמעשה "אין לו בראש דברים אחרים". אפשר ללמוד מכאן עיקרון שהקדושה תתכן גם בחברה דינמית, בה שני המינים פועלים בצוותא במקומות העבודה. אפשר להצביע על שלושה דפוסי התנהגות: במצב הראשון, האיש לא עושה דבר על מנת להתקדש. הוא בא לעבודה וזורם עם הזרם, מדבר עם הכל, גם עם כל הנשים – צנועות ולא צנועות (ולהזכיר צניעות זה לא רק לבוש). המצב השני מתואר בגמרא. מדובר באדם שנזהר מללכת למקום שנשים מכבסות: "ועוצם עיניו מראות ברע, אמר רבי חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה" (שאז חלקים מגופן מתגלים). זהו אדם ערני שיודע לעקוף "מכשולים" הסובבים אותו נזהר מלהתקרב, שומר על "מצב אדיש" בעבודה. המצב השלישי מוגדר בגמרא כ"מרצה מעות (=סופר את המטבעות) לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה". הוא איש במצב "פעיל". לא רק שאינו נזהר, אלא הוא נהנה ממצב הקרבה בעבודה ומנצל אותו. החברה של ימינו מציבה בפנינו אתגרים - לגברים ולנשים. למעשה הרחוב ומקום העבודה הם כיום בגדר של "נשים בשעה שעומדות על הכביסה", ועל האיש להחליט אם להיות כ"עוצם עיניו מראות ברע" או בגדר "כדי להסתכל בה" הכל תלוי ברצונו להתגבר. חברה מעורבת אפשרית בתנאי ששני המינים יתגברו על יצריהם ויהיו "טרודים במלאכתם". הנשים ישלטו על יצרן להראות את יופיין (אף שלפעמים זה מתוך תמימות וללא הבנה), והגברים ישלטו על יצרם לחפש הנאות מיופיין של הנשים. לא ברור על מי המשימה יותר קשה, וללא יראת שמיים, המשימה בלתי אפשרית.
אישה תצטרך לשים לב ללבושה, למעשיה, לדיבורה. היא תהא ערנית לאוירה הסובבת אותה באינטראקציה שלה עם הגברים ותעצור כל פירצה של דמיון כוזב. הגברים יכבדו את הנשים הצנועות ויברחו מאלו שאינן כאלה עדיין. עם הרבה תפילה ואמונה וידיעה ברורה שה' בוחן כליות, נוכל להמשיך ולשמור על "קדושת מחנה ישראל", מתוך בגרות והתגברות ומתוך אהבה אינסופית לבורא עולם שמזווג זיווגים ומקדש איש ואשה בברית הנישואין, בה מתייחדות כל הקרבה, כל החיבה וכל האהבה כולה.
 
עיון תפילה / הרב אורי שרקי
"אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ"
ברכת 'צמח דוד' פותחת במילים 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך'. במושג של 'צמיחה' מונחים הזמן וההדרגתיות. אומנם יכולה להיות צמיחה איטית, ויכולה להיות צמיחה מהירה. אנו מתפללים שהצמיחה תהיה צמיחה מהירה - 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח', אבל הדרגתיות מוכרחת להיות. אין ברירה, הגאולה מוכרחת להיות שלא בחפזון כדברי הנביא 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו' (ישעיה נב, יב), וזאת משום שלעומת גאולת מצרים שהייתה גאולה ניסית, ואין הנס מתחשב בתהליכים הטבעיים ואיננו זקוק לזמן, הגאולה האחרונה היא דווקא צריכה לגאול את הטבע, והטבע משתתף. מכיוון שהטבע משתתף בגאולת ישראל ובגאולת עצמו, הדברים בהכרח לוקחים זמן, כי כך דרכו של הטבע. אנו מעוניינים בגאולה, לגאול את הכול: את יבוש הביצות, ולגאול את הכלכלה על ידי הקמת בנקים, ולגאול את אומות העולם על ידי שיתופם בהחלטות המדיניות על הקמת מדינה ישראל, וכן אנו מעוניינים לשתף את כל חלקי התרבות, ואת כל המחשבות שהתפתחו במהלך ההסתוריה האנושית... ועל כן אין ברירה, הגאולה מוכרחת ללכת בשלבים, מוכרחת להתחשב בצורך של חלקי האומה להתרגל לרעיונות חדשים. אי אפשר לעשות גאולה כהרף עין.
אלא שאנו מתפללים שהגאולה הזאת תהיה מהרה. יתכן שגם בתהליך הדרגתי, בכל זאת יהיו מדי פעם קפיצות כדרך שבכל תהליך אבולוטיבי, אחרי הצטברות של תהליך ארוך מתחת לפני השטח, מתבצעת קפיצה. יש מדי פעם במהלך הגאולה גם קפיצות. הדבר יכול להוליד ויכוח בין הנאמנים לתהליך של הגאולה עצמם. נאמר בגמרא (סוטה לז, א) שכאשר עמדו ישראל על ים סוף, בני יהודה ובני בנימין התווכחו מי יכנס ראשון לים. לבסוף בני בנימין קפצו תחילה ובני יהודה רגמו אותם באבנים שנאמר: 'שם בנימין צעיר רֹדֶם שרי יהודה רגמתם' (תהלים סח, כח), ופירש הנצי"ב מוולוז'ין את מחלוקתם: בני יהודה אמרו שמכיוון שהקב"ה ניהג רוח קדים עזה כל הלילה, הרי אנחנו רואים שרצונו הוא לגאול אותנו בתהליך הדרגתי קמעא קמעא, ולכן יש להמתין עד שהרוח תייבש לגמרי את הים ורק אז נהיה רשאים לעבור בתוכו. בני בנימין אמרו שאם נעשה כך לא יוכר הנס, ועל כן יש לקפוץ מיד על מנת שיבקעו המים. לכן באמת קרו שני הדברים: גם התייבש הים וגם נבקעו המים, ובבקיעת המים ניכר הנס, וכך נפתח הים. אך מכיוון שמהלך זה סתר את התפיסה האידיאולוגית של בני יהודה, שסברו שה'קמעא קמעא' הוא הכרח גמור, ושאסור שתהיינה קפיצות, הם רגמו את בני בנימין באבנים.
מה יש לנו ללמוד מכך? שאמנם ברור שכל תהליך הגאולה הוא איטי והדרגתי, אבל אם ישנה אפשרות לקפוץ ולהחיש מדי פעם את התהליכים, יש לעשות כן, ועל כל פנים גם אם אינך חפץ להצטרף לקפיצה שכזאת, בכל זאת אין לך זכות לרגום את חברך באבנים. כי העיקר בגאולה הוא אחדות האומה וההתחשבות במכלול כל הדעות. מתוך כך יתקיים גם 'וקרנו תרום בישועתך' - הרמת קרן ישראל לעיני אפסי ארץ.
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
רגע של עברית
הפוך על הפוך
לרגע, תנסו לחשוב מה מיוחד במשפט "ילד כותב בתוך דלי" ?
לא עליתם על העניין? אז נגלה לכם שאת המשפט הזה אפשר לקרוא משני הכיוונים והוא ייצא אותו משפט. לסוג המשפטים שניתן לקרוא מכמה כיוונים קוראים "פלינדרום". משפט הפלינדרום הכי מפורסם בעברית שייך לרבי אברהם אבן עזרא, פרשן התורה המפורסם שהיה גם בלשן גדול. כאשר רצה אבן עזרא לפסוק הלכה לגבי דבורה שנפלה לדבש - האם לאחר שיוציאו את הדבורה הדבש יהיה כשר או לא - בנה אבן עזרא ריבוע קסם (חמשיר) שניתן לקרוא אותו מכל ארבעת הצדדים (פלינדרום) וגם מופיע בו פסק ההלכה המתיר את הדבש: "פרשנו רעבתן (=דבורה) שבדבש נתבער ונשרף".
פרשנו
רעבתנ
שבדבש
נתבער
ונשרפ
סיפורי חסידים
טיפ למגייסי כספים
מעשה באיש צבור אחד שהתייאש מכישלונותיו לגייס תרומות למפעלו הנעלה, והלך לרבי לשאול מה לעשות. השיב לו הרבי במעשה שהיה:
שני קוזאקים באו לשטייטל (כפר) עם שני שבויים יהודים ודרשו כופר נפש עבור פדיונם. ציווה הרבי לשמש ללכת לגייס את הסכום הנדרש בין אנשי הכפר. תוך שעה חזר השמש וכל הסכום בידו. שאל הרבי: "איך חזרת כל כך מהר?!" והלה ענה שאנשי הכפר היו נדיבים. מיד אמר הרבי לקרא לכל הכפר שיבואו עם מקלות כדי להכות את ארבעת האנשים. שאל השמש: "אבל שניים מהם הם היהודים השבויים?!" ענה הרבי: "לא יכול להיות שאפשר לגייס כסף כל כך מהר בשביל עניין אמיתי, בטח ארבעתם הם קוזאקים שמנסים לרמות אותנו".
 
טיפים לבוגרי צבא/ שירות לאומי
טכניקות לפיתוח אינטליגנציה וזיכרון מצוין
סוף שנת הלימודים הגיע ואיתה המבחנים, איך לא?
כמה עצות שימושיות, לקראת הלימוד למבחנים, לא יכולות לקלקל (מתוך הספר "סוד המוח היהודי"):
 
1. לסמוך על יכולת הזיכרון שלך.
2. לכתוב בכתב ברור שחור על גבי לבן.
3. ללמוד בחברותא בקול רם ובניגון.
4. ללמוד בהליכה בהתנועעות ובשמחה.
5. ללמוד במקום מעורר השראה שאנחנו אוהבים להיות בו ושליבנו חפץ בו.
6. להיפטר מטרדות העשויות להסיח את דעתנו.
7. לאמץ טכניקת התרכזות: תפילה, שיר, או קטע מעורר מוטיבציה.
8. להתחיל את הלימוד מדבר קל ומעניין.
9. עדיף ללמוד שעתיים ערניות מאשר חמש שעות עייפות.
10. כאשר אתה לומד, רכב על הגל וזרום עם חומר הלימוד. כשהגל נשבר – עשה הפסקה ותן לראשך מנוחה מוחלטת.
11. לסכם רעיונות ונושאים על ידי בחירת מילות מפתח מעוררות רושם.
12. ליצור שרשרת של מילות מפתח על ידי סיפור אסוציאטיבי.
13. לסדר נושאים באופן הגיוני – בקבוצות, בסדר כרונולוגי וכו'.
14. להיעזר בראשי תיבות, סימנים הפוכים וסימנים מקבילים.
15. להרבות בחזרה ובשינון.
 
אם זה לא עבד במועד א', מנסים עוד פעם במועד ב'.
 
חשבתם פעם?
מה תפקידו של האדם?
"והמשחק בקוביא... יש בו איסור עוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלאבדברי חכמה ובישובו של עולם" (רמב"ם הלכות גזילה ואבידה פ"ו, הלכה י"א) כל אחד יבחר את המינון הנכון של השניים.
 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת