דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 36
עלון דרך אמונה 36
המלחמה
הרב אבינר
המלחמה
יש מפרשים שדוד מלכנו ואדוננו ננזף: "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים א כב ח).
אך הבנה זו תמוהה, שאם-כן מדוע לא אמרו לו נביאי ישראל לחדול ממלחמות במשך כל ימי חייו? וכי מן היושר הוא שאדם ימסור נפשו על עם-ישראל, ארץ-ישראל ומלכות-ישראל, ובסוף יאמרו לו: היתה זאת טעות?! והרי אביגיל הנביאה באומרה: "יעשה ד' לאדני בית נאמן כי מלחמות ד' אדני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך" (שמואל א כה כח), שיבחה אותו על מלחמותיו, לעומת ההוה-אמינא שלו להרוג את נבל שזה נקרא "בוא בדמים" (שם שם כו).
ובכלל, האם אין מצווה להלחם "מלחמת-מצווה"? הן מצוות כיבוש הארץ, לדעת הרמב"ן, והן עזרת ישראל מיד צר, לדעת הרמב"ם, ואיך ינזף אדם על כך שקיים מצווה, ובגלל זה לא יוכל לבנות את בית-המקדש? והיכן מצאנו דין שחייל אינו יכול לבנות את בית-המקדש?
אמנם מצאנו שכוהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, כי "בפרִשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו" (ישעיה א טו), אך כבר כתבו הפוסקים שחייל שהרג במלחמה, ודאי נושא כפיו, ו"אדרבה, ראוי לומר להם תחזקנה ידיכם ויישר כחם" (שו"ת יחוה דעת ב יד). מעל הכל, הרי משיח צדקנו בעצמו, אומר עליו הרמב"ם, ילחם מלחמות ד' ויבנה את בית-המקדש גם יחד (הלכות מלכים יא).
אלא יש להבין כמו רבי סעדיה גאון, שהעיכוב לדוד המלך לבנות את בית-המקדש אינו מפני איזה חיסרון מוסרי-רוחני הנעוץ במלחמתיות, אלא מפני שיש צורך שיקדיש את כל חייו בלעדית רק לעבודת המלחמה, ולא יספיק לעת זקנותו להתחיל עבודה אחרת, אלא בנו הצעיר, הוא שיקדיש לזה כל חייו (רס"ג תרגום התנ"ך לערבית).
לכן יש להבין בשכל ובדעת שבנין בית-המקדש הוא השיא ולא ההתחלה. שלוש מצוות נצטווינו בכניסתנו לארץ, בניין מלכות-ישראל, מלחמת-עמלק ובנין בית-המקדש, והן חייבות להיות דווקא לפי הסדר הזה (רמב"ם, הלכות מלכים א א-ב), ולכן כל מי שעוסק בבנין מלכות ישראל וגם בצד המלחמתי שכרוך בו בהכרח, כלשון כותרת הרמב"ם: "הלכות מלכים ומלחמותיהם" - הרי הוא מקדם בכך את בנין בית-המקדש.
כל מי שנלחם מלחמות ד' מכין את בית-המקדש. וזה מה שנאמר לדוד מלכנו: אמנם לא עסקת בפועל בבניין המקדש, אך הכנת אותו על-ידי מלחמות גדולות שעשית, ועתה בנך יוכל לבנותו. וכן כותב מרן הרב קוק: "בבנין בית-המקדש, כשדוד המלך אמר לנתן הנביא: 'ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלוהים בתוך היריעה' (שמואל ב ז ב), השיב לו הנביא בדבר ד': 'הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי, את ישראל, לאמר: למה לא בניתם לי בית ארזים' (שם שם ז)?
כאשר יגיע הזמן, 'ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד, ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה' (שם שם י), אז תגיע השעה לבנין בית המקדש. וכל מה שעשה דוד המלך עליו השלום, כל המלחמות שנלחם עם אויבי ישראל לשבור את עולם מעל צוארינו ולהרחיב את גבול ארצנו, כל זה היה כהכנה והכשרה למטרה הגדולה של בנין בית המקדש" (מאמרי הראיה עמ' 247-246).
 
הרב רונצקי
אם התחלת במצוה, גמור אותה!
צלצול הטלפון באישון הליל העיר את שי משנתו. מעברו השני של הקו נשמע קולו הנמרץ של אלון: "שי, הנך ישן כבר? מצטער אך לא יכולתי להתאפק ולחכות עד הבוקר. שמע רגע ואחר כך תמשיך לישון: עלה במוחי רעיון אדיר, להקים גרעין להתיישבות בנגב! כל החברה מהמחזור בישיבה, מן הסתם יתלהבו ויבואו. תישן על כך שי, ונדבר בבוקר".
ואכן אלון, שהיה ידוע עוד מימי התיכון כמארגן ודוחף עניינים, הצליח לרתום את חבריו לרעיון הקמת הגרעין.
לאחר מספר חודשים של דיונים ופגישות עם גורמי שלטון, עלו סוף סוף אלון וחבריו על הקרקע.
בימיו הראשונים של הגרעין, עוד המשיכו החברים בשיחות אל תוך הלילה, אך כשהתחילו בביסוס המעשי של הישוב, הופיעו המחלוקות ואי ההסכמות. בחלוף השנה הראשונה שהיתה רצופה בויכוחים פנימיים והתמודדיות עם קשיי האקלים השרבי, והשכנים הבדואים, החליט אלון, מרכז הגרעין לעזוב את הישוב.
באסיפת החברים שנערכה מיד לאחר יציאתו, שאלו חברי הגרעין את הרב משה, רב הישוב, היתכן שמי שהגה את רעיון העליה לקרקע ושמש כמרכז הגרעין יטוש את המקום, שנה לאחר מכן?
הרב משה, פתח את חומש דברים בפרשת עקב והקריא לפניהם: "כל המצוות אשר אנוכי מצוך היום תשמרון לעשות ודורשים שם חז"ל: אם התחלת במצוה' גמור אותה! שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה".
והמשיך הרב והסביר, שיש בני אדם שעיקר כוחם בפיהם, ומצליחים להלהיב ולמשוך אחריהם אנשים רבים. ברם, לאחר זמן כשהרעיון הופך למעשה, וטבעם של חיי המעשה שהם נתקלים בקשיים והתמודדיות נכנעים אותם הוגי הרעיונות, שהתחילו במצוה וכוחם לא עומד להם, ולכן אומרים חז"ל שהמצוה נקראת אך ורק על שם אלו שהתמידו והמשיכו במלאכה עד תומה.
 
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
"טוהר הנפש"
-          אני אף פעם לא הזדהתי עם אותם מלמדים שכל הזמן מספרים לילדים הקטנים על הפעילות הלוחמנית של הדורות הראשונים המסופרים בתורה בנביאים ובכתובים. למה דווקא הם הגדולים שאנו מתייחסים אליהם בידידות וגדולת קודש?
-          אתה צודק, אנו לא רק מתלהבים מהביצועים הצבאיים שלהם והצלחותיהם המבצעיות, אלא אנו יודעים שהיסוד הוא טוהר הנפש שלהם!
-          מה זה משנה "טוהר נפש", תכל'ס דם לרוב הם שפכו ועבורי זה מספיק!
-          צריך להבין שבאותו מעמד שהעולם הלך במרוצתו אז, הייתה המלחמה נחוצה. לא הייתה ברירה, כדי לקיים ממלכה היה צורך להלחם נגד שונאים ואויבים, ודווקא מצב המלחמה הזה גרם להופעת אלו הנשמות שהרגשתן הפנימית הייתה מלאה תוכן רוחני.
-          לדעתי אין דבר כזה, כל מי שעוסק בלחימה ובהריגת אנשים נפגע מוסרית.
-          בדיוק על זה אני חולק! אותם גדולים שלחמו את מלחמת קיומם, מלחמת קיום האומה, לחמו את מלחמת ה' בהכרה פנימית. הם היו עזיזים ברוחם וידעו בעומק החושך לבחור בטוב ולסור מן הרע. הם שמרו על עדינותם הנפשית אף שעסקו במעשים אכזריים של הרג ומלחמה.
-          זה לא יתכן, אדם שמתרגל לדם, פשוט מאבד את רגישותו לחיים, ולכן לא יכולה להיות שום תועלת רוחנית בעיסוק המלחמתי. צריך לנסות כמה שפחות להיחשף לפעולות שכאלה.
-          תראה, הכל תלוי בגודל הרוחני של האדם וביראת השמים שלו. דוד המלך אמר: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע", וכוונתו הייתה שגם בזמן עיסוקו בשפיכות דמים, שום רע לא יאונה לנפשו. הוא ישאר "עדינו העצני" קשה כעץ מבחוץ ועדין מבפנים. מי שרואה את המלחמה כמצווה ועושה זאת רק כדי לקיים את מצוות ה', איננו מושפע כלל ממעשיו הקשים. הוא עושה מצוה כמו כל מצוה.
-          זה שזה מצוה זה לא אומר כלום. זה כמו אחד שהולך לנחם אבלים, אל תגיד לי שזה לא משפיע עליו, וכאילו הוא הלך לחתונה לקיים מצוה לשמח חתן וכלה!
-          דוגמא טובה הבאת. באמת עבור אדם יראה השמים אין הבדל!
-          אין הבדל!?
-          כן, הוא הולך לקיים את מצוות השם והוא שמח לקיים מצוה. יש מצוות נעימות ויש מצוות לא נעימות, אבל עצם העובדה שהוא מקיים מצוה היא מקור השמחה שלו ובזה אין שינוי. נכון שבבית האבל הוא מצטער על אובדן נשמה ישראלית, אך בפנימיות שלו הוא שמח בדיוק כמו בחתונה מצד שהוא עושה את רצון ה'.
-          אתה מדבר על אנשים על-אנושיים.
-          ברור שאותם גיבורים, מייסדי האומה, היו אנשים עליונים, אך מעלתם הייתה מתוך הופעת סגולת ישראל שבקרבם, אותה סגולה הקיימת אצל כל יהודי. לכן כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאימוצם, לכוח החיים האדיר שבקרבם ומתוך תשוקה זו כוחנו הרוחני מתאמץ וכוח הגבורה מתעדן, וכך אותם הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם.
-          לפי מה שאתה אומר המלחמה עצמה היא הכלי הטוב ביותר להתעלות רוחנית!
-          אני לא אומר שנלך ליזום מלחמות כדי לשכלל את המדריגה הרוחנית שלנו, אך אם אותן מלחמות נכפות עלינו, אנו לא נהסס לפגוע במלוא העוצמה בכל אויבנו, בכל המצבים, מבלי חשש להיפגע רוחנית מעיסוקינו זה, משום, שאדרבה אנו נשמות טהורות שרק מוציאות לפועל את טהרתם במצבי מבחן שכאלה. המלחמה בישראל הוא קודש והאומה הזאת מסוגלת לשמור על טהרתה עד שתבוא העת המאושרה שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות של הגויים ולהשפיע את תורתנו הקדושה ומוסרה רק בדרכי נועם.
 
שו"ת בודרי צבא / הרב דוד ספרלינג
קורסים מעורבים (בנים, בנות)
שאלה : אני לומד במכון להשלמת בגרויות, ובכיתה ישנן מספר (גדול) של בחורות בלבוש לא צנוע. בהפסקות כולם נשארים בכיתה ואני רוצה ללמוד משניות או לברך על אכילת פרי – האם זה מותר?
גם עלה במחשבתי לגדל זקן וללבוש טלית צמר עם פסים שחורים כדי שהבנות בכיתה לא יתחברו אלי. האם מותר לעשות זאת "שלא לשמה" רק למטרה זו?
תשובה: בתורה כתוב (דברים כג,טו) "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". מזה למדו חז"ל שיש איסור להזכיר דברים של קדושה כנגד ערוה. ולא רק הערוה ממש, אלא כל המקומות שחייבים להיות מכוסים על פי הלכה. ולכן, במקרה שלך, אסור לברך או ללמוד תורה כנגד אשה שאינה לבושה כהוגן (ולגבי אשה לפני אשה, מותר לה לברך וכו' בתנאי שערוותה ממש תהא מכוסה).
אך השולחן ערוך (או"ח עה, ו) פוסק שמותר לאדם לומר דברים שבקדושה למרות שיש ערוה כנגדו, בתנאי שהוא אינו מסתכל. אם יש חושך, או עוצם את עיניו, או מביט הצידה וכו', אז זה מותר. וטעמו מפני שאז האדם אינו "רואה" את הערוה. אבל יש דעות שחולקים על זה, שהרי לא כתוב "לא תראה" (שהכל יהיה תלוי רק בראייתך), אלא "לא יראה" (שהכל תלוי בראיית הקב"ה – שהוא לא יראה את הערוה לפניו). לשיטת פוסקים אלו צריך לסובב את הגוף עד שהערוה לא תהא לפניו. אבל במקרה שלך יש להקל כדברי השולחן ערוך. וזה מפני שלא מדובר פה על מקום הערוה ממש, רק שאר חלקי הגוף שצריכים כיסוי. וגם, אם נחמיר כאן, זה יגרום לביטול תורה. ולכן, אם אין ברירה אחרת, יש להתרכז ולהביט רק בתוך הספר כדי ללמוד, ולסגור את העיניים בשעת הברכות.
כל האמור הוא מבלי להתחשב בבעיה הכללית הרווחת במסגרות לימודיות כאלו, והיא עצם ההסתכלות באשה בלבוש לא צנוע. ומפני זה יש שמונעים את עצמם מללמוד במסגרות שבהן מצויות בעיות כאלו, וזה ודאי מומלץ. אבל, במצב שלך שאתה כבר נמצא בתוך המסגרת, יש לעשות כל השתדלות שאפשר כדי לא לעבור על איסורים. ולכן, יש לתפוס כיסא בשורה ובמקום שיאפשרו לך לא להסתכל בבחורות.
לגבי העצה שלך להתחיל להתלבש בסגנון של תלמיד ישיבה כדי שהבנות "לא יתחברו" אליך – מצד ההלכה אין בזה שום בעיה. אלא, דע לך, שעיקר מטרתך תושג דווקא על ידי מה שתעשה כדי שאתה לא "תתחבר אליהן", ולא רק על ידי מה שאתה עושה כדי שהן לא תתחברנה אליך. ברגע שיהיה לך ברור לגמרי שאתה לא מעוניין בזה, ואתה מתנהג בצניעות הנדרשת לכך מצדך, (בדרך ארץ, בלי לפגוע ברגשות של אף אחד), תראה כמה יהיה מובן לכל סביבתך שרצונך בחיי קודש, והבנות מצידן ינהגו איתך בכבוד הראוי. יכול להיות בהחלט שסימנים חיצוניים יעזרו לך להשיג את הצניעות הזאת, אבל עיקר העבודה בכיוון הזה היא עבודת פנימית, על ידי טהרת הלב והמידות. תעלה ותצליח.
 
דרך ארץ נחלה / הרב ישי פלסר
איתי מלבנון מראש שניר וחרמון" (שיר השירים ד, ח)
דבר ייחודי בתולדות עמינו דווקא היה ליהודי הלבנון. במשך כל שנות הגלות של בית שני נשארו יהודי החרמון והלבנון בישוביהם ולא הלכו לגלות. הם שכנו בכתריסר כפרים בלבנון ובחרמון, והגדולים שביניהם דיר-אל-קמר וחצביה. כשהחל הישוב העברי להתבסס בארץ ישראל, עברו אחרוני מתיישבי הלבנון למושבות החדשות.
אחת הקהילות הגדולות הללו ששרדו עד למלחמת העולם הראשונה, הייתה קהילת חצביה. הכפר ששוכן על כתף החרמון המערבית בגובה 1000 מטר, ומתחתיו מקורות נחל החצבני (או נחל שניר).
תושביה היהודים של חצביה היו בין הראשונים שנענו לעבודה במפעל המשי והבדים של הברון רוטשילד בראש פינה. מביניהם צמחו ראשוני השומרים בצפון הארץ, שגבורתם, חכמת חייהם, וידיעת מנהגי השכנים הפכו לשם דבר בתולדות השמירה בארץ ישראל. ידועים היו יהודי הלבנון בחוסנם הגופני. מספרים על יעקב זרחיה מחצביה, יליד ראשית המאה ה19- שהיה אדם בעל כוח רב, שבגיל 120 היה הולך בין דמשק לחצביה, מקטרת בפיו ובה טבק ודבש.
באותה תקופה התנהלו קרבות עזים בין הדרוזים לנוצרים המרונים. הנוצרים בני חצביה הסתתרו בבתי היהודים מפחד הדרוזים.
את יהודי חצבני גילה יוסף פרידמן מראש פינה, המכונה "יוסף אפנדי". הוא היה מגיע לחצביה לקנות "קוקונים" (פקעות של משי) עבור המפעל וכך גילה את היהודים. הוא סיפר להם שהברון קנה אדמות והקים מפעל, וכך התחילו היהודים לזרום דרומה - אחת לחודש, כשהיו שיירות החמורים עושות דרכם לחצביה, העמיסו עליהם משפחות חצביה את ילדיהם, כל פעם שניים שלושה, ולאחר תקופת קליטה בצפת, עברו להתגורר בראש פינה.
יהודי חצבני מפורסם הוא הלא שלום (סלים) לוי חצבני, שנולד בתרל"ח (1878) בחצביה לאמו שהייתה מן הכפר מוכתרה קהילה קדומה בהרי הלבנון. גם הוא היה בין העולים לראש פינה ועבד במשי. הוא נשא לאישה את מרים פיינשטין, שאביה עלה מרוסיה והיה ממייסדי המושבה, ונולדו להם תריסר ילדים. בביתם דברו ערבית, עברית ואידיש. שלום לוי חצבני שימש בתור "כויאל" פרש, לשליחויות מיוחדות לפקידי הברון, והעביר כספים בין דמשק למושבות הברון. הוא ליוה את אהרון אהרונסון בסיוריו בלבנון, והקים שרות "דליזַ'נסים" (כרכרות) שקישר בין הגליל, סוריה ולבנון. אחר כך הפך לשומר במושבות כנרת ומגדל, ושמו הלך לפניו - שלום לוי חצבני, "מחנך השומרים". הוא היה גיבור וחכם, וכך מסופר איך הוא הציל את כנרת: "אנשי שבט דלאייקה נודעו לשמצה כשודדים, המתנפלים ומטילים חיתתם על מתיישבי יבנאל וכנרת. הלך לוי חצבני לידידו הצ'רקסי מוסא, שהיה סמל במשטרה התורכית של טבריה. הם ארגנו שניהם 'תרגיל הפחדה'. מוסא וחייליו עלו על שבט דלייקא והחלו חותכים בחרבותיהם את מיתרי האוהלים ובפיהם צעקות 'גירוש מטעם הממשל בעכו'. אנשי השבט בקשו רחמים לפני מוסא, וברגע זה הופיע שלום לוי חצבני רכוב על סוסתו ופנה לסמל מוסא: 'הרף מן המסכנים האלה, הם תחת חסותי בעתיד'. אנשי השבט ראו בו מלאך מושיע, שחטו כבש לכבודו וכתבו כתב התחייבות לא לשדוד ולגנוב חוות כנרת נשמה לרווחה.
עדות לדבקותם בתורה ויראת השמים של תושבי חצביה אנו מוצאים באחת השאלות שנשאל ר' יום טוב צהלון )המהרטי"ף, מחכמי צפת הדגולים, בן דורם של הרדב"ז ור' יוסף קארו) שנשאל באיגרת על ידי יהודי חצביה מה דין בן כפרם שזרע בשוגג שדהו בשביעית? המהרטי"ף יצא בתקיפות ותבע את היהודי לחלק את תבואתו - על אף שזרע בשוגג, לעניים ונצרכים בחצביה ובארץ ישראל.
בימים כתיקונם עולים אנו בקיץ לשכשך בנחל החצבני, המכונה גם "נחל שניר", שמקורותיו שם במורדות הכפר חצביה שבלבנון. זהו אחד הנחלים הזכים הזורמים לירדן ונותנים לו את מימיו. טיול עם הרבה מים ונוף מדהים.
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים
חלק משנותיו של דוד המלך, כמנהיג ישראל, עברו עליו בבריחה, עד אכיש מלך גת הגיע הוא בהימלטו, ומלחמות רבות לחם הוא עוד טרם היה מלך על כל ישראל. כך מספר לנו הנביא למשל, על אחת ממלחמותיו בשובו מאצל אכיש מלך גת, ומצא כי פלישתים פשטו בצקלג מקומו, והכו את אנשיו "וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי: וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה' אֱלֹקָיו" (שמואל א, ל ה-ו).
כח גבורתו של דוד, בא ממקור בטחונו בה', וממקור אמונתו זה יצא להלחם בפלישתים ולהשיב את שללם אשר בזזו, ולשחרר את השבי. שש מאות איש הלכו עם דוד להלחם עימו, אך קשה היתה הדרך להם, וכוחם לא עמד להם לעבור את הנחל "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ: וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר" (שם, ט-י).
ישועה עשה ה' לדוד ולאנשיו בדרך, כאשר מצאו איש מצרי בשדה, האכילוהו והשקוהו והחיו את נפשו, והנה הוא מאויביהם אשר נטשוהו הם במחלתו, וישראל הצילוהו. איש מצרי זה הובילם אל מחנה העמלקי החונים על פני השדה, מדושני עונג משללם, זחוחים ושאננים. הזדמנות זו ניצל דוד ומיהר להכותם "וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ: וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד" (שם, יז- יח).
נצחון מופלא ואלוקי היה זה לדוד, איש ממחנהו לא נפגע, וכל הרכוש וכל הנפש אשר נפל ביד האויב שב שלם למקומו, עוד יותר מזה, כאשר נתחברו אנשי דוד עצמם עם היושבים על הכלים תשושי הכח, שנותרו על יד נחל הבשור, מצאו אותם גם הם בשלום ורבתה השמחה במחנה ישראל.
אבל אז עלתה מחשבת בליעל בלב חלק מאנשיו של דוד, מחשבת תאות שלל וממון "וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ" (שם, כב).
אומנם דוד המלך, אשר ידע כי מלחמתיו אלה אשר נלחם הוא עתה, הכשר והכנה הם למלכותו העליונה הכללית על כל ישראל, ניצל את ההזדמנות שלפניו ללמד את העם מערכי המוסר של מלחמות ישראל, וכמו שלמדנו מאברהם אבינו, הלוחם הראשון את מלחמות ה' בעולם, וכן רואים בכל מלחמות ישראל "וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ: וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ" (שם, כג-כד).
בישראל אשר מתקיים בהם 'ה' ילחם לכם', ומלחמותיהם הם על קידוש ה' הגדול בעולם, ובייחוד שניכר הדבר במלחמה ונס אלוקי מופלא נעשה להם, אין כח הלוחם היורד במלחמה נפרד מכח היושב על הכלים, אחדותם ותפילתם המשותפת, וסגולתם להיות כולם כאחד עם ה' היא המנצחת את המלחמה, וחלוקת השלל השווה מגלה ומבטאת את השותפות והאחדות היסודית של עם ה' (מצודת דוד וילקוט מעם לועז) לכן ראוי הוא יסוד אחדות זה להיות חוק בישראל לעולם "וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שם, כה).  
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
בעלון הקודם הצגנו את העובדות בחורות נשארות רווקות משום שמפתחות כל מיני סברות שלא מובילות לבניית קשר ברקיימא. כל סברה מצד עצמה יכולה להיות נכונה, הגיונית, אך למעשה היא נהפכת לרועץ, כפי שהמציאות מוכיחה. בחורה שהינה בטוחה שחשוב מאוד לא לוותר על שום פרט של התאמה באישיות בינה לבין המיועד לה, רואה את נחישותה בעניין זה כחובת ההשתדלות. עבורה זה יהיה חטא להתפשר, זו תהא בריחה מתוך "פחד שלא להתחתן לעולם", זו תהא עבורה בכיה לכל החיים. כל זה מכביד עליה, ואף כאשר היא מזהה אצל בחור התאמה מסוימת, המחשבות הללו שוב ושוב מעיקות, מכבידות והורסות כל רעננות ושמחה. מה עושים? צריך לדעת שישנם מצבים בחיים, בהם האדם חייב להכיר את חוסר יכולתו וחוסר כוחו. סיפר לי אב אחד שהביא את בנו לניתוח, שכאשר השכיבו את בנו על מיטת הניתוחים, הוא הבין שכאן נגמרת יכולתו. מכאן הקדוש-ברוך-הוא לוקח אחריות בלעדית. כך הם החיים, לפעמים צריך לדעת עד היכן יכולים אנו לקחת אחריות על המציאות וממתי הקדוש-ברוך-הוא לוקח אחריות. שידוכים הם אחד המצבים הללו, אך צריך גבורה כדי לתת את האחריות לקב"ה
הפתרון האמוני לשידוכים הוא פשוט להוריד את רף הדרישות, כאשר רואים שישנה התאמה יחסית טובה. ברגע שארבעת הפרמטרים היסודיים נעימות, מידות, רמה שכלית, מטרות דומות נכנסים לתחום ה"שייך" או "דומה", זה הזמן לחשוב שיתכן שזהו השידוך הנכון, ומכאן ולהבא להתייחס אליו בהתאם. ללכת על קו חיובי, ובמקום לחשוב שזהו אינו השידוך הנכון אלא אם יוכח אחרת, לחשוב ש"זהו זה" אלא אם כן יוכח שלא (אין הבטחה שזה תמיד יצליח). "לקדם עמדות" ולצפות שהקב"ה ייקח אחריות ושהכל יזרום לכיוון הנכון. קוראים לזה פשוט בטחון בה'. וה' הטוב לא יכשיל את כל אותן נשמות טהורות שפועלות לשם שמים, וגם אם "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש לא תאונה אליך רעה כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך".
 
עיון תפילה / הרב אורי שרקי
"מודים"
ברכת ההודאה, השניה בשלשת ברכות הסיום של העמידה, מציינת את ההכרה בכך שלמרות שהרבינו לבקש מה' את מילוי חסרונותינו, מה שיש בו הכרזה על החסרון שבעולמו של הקדוש ברוך הוא, בכל זאת יש להודות על הקבוע והעומד, שהוא עצם החיים שנתן לנו ה'.
סדר ההודאה הוא קודם כל על "שאתה הוא ה' א-לוהינו" מצד עצם השלטון, עוד בטרם נבוא לדבר על התועלות המעשיות הנגזרות משלטונו. בדומה לכך מצאנו בספר יהושע (פרק כד), כשבסוף ימיו מציע יהושע "עיסקה" לעם: או שיקבלו על עצמם את עבודת ה' או שיעבדו את אלוהי עבר הנהר ומצרים, ורק יהושע וביתו יעבדו את ה'. העם מגיב תחילה שבודאי יש לעבוד את ה', כי הוא העלנו ממצרים ונתן בידינו את הארץ, כלומר מצד הכרת הטובה. על זאת משיב יהושע "לא תוכלו לעבוד את ה' כי א-לוהים קדושים הוא, א-ל קנוא הוא, לא ישא לפשעכם". כלומר שאם עבודת ה' באה מצד התועלת, הרי שהדבר משתווה עם הנזק הצפוי לעוברי רצונו, כך שלא מצד התועלת לבדה ראוי לעבוד את ה'. על כך עונה העם: "לא, כי את ה' נעבוד". לאמור, מצד עצם היותו א-לוהינו. רק אז כרת עמם יהושע ברית בשכם.
אחרי הברור המהותי הזה, אנו מפרטים את טובות ה' עמנו: "צורנו" – עצם היצירה, כשאנו מכירים שאורו הוא הצור שממנו חוצבה נשמתנו. "צור חיינו" - החיות הנוספת על עצם החיים. "ומגן ישענו" – מצד מה שהמציאות בכללה נופלת, אלמלא חסד ה' המקימה תדיר מנפילתה. "אתה הוא לדור ודור" – הופעת הענין הא-להי בהיסטוריה, כמודגש בספר הכוזרי.
אבל מונחת בעצם סיפור טובות ה' קושיה תיאולוגית. האם מותר לתאר את מעשי ה' מבלי לפגום בגדולתו? "משל למלך שהיו לו אלף אלפי דינרי זהב והיו מקלסים אותו באלף של כסף - לא גנאי הוא לו"?! (ברכות לג, ע"ב). משיב המהר"ל (גבורות ה' פרק א), שהדבר מותר כשכוונת המשבח לצאת ידי חובתו המוסרית להודות, ולא להגיע להגדרה פילוסופית של יכולת ה'. זה המובן של הביטוי "נודה לך" ולכן "נספר תהילתך".
"על חיינו המסורים בידיך" - החיים הנשמתיים. "ועל נשמותינו (= הנשימות) הפקודות לך" – החיים הגופניים. "ועל ניסיך שכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים" – על מאורעות החיים.
"רצה הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם" - זה חסד, "במדת הדין" - זה דין. "ראה שאין העולם מתקיים, שיתף מדת הרחמים" - זה רחמים. "ונתקיים העולם", זה הטוב (עפ"י ב"ר). לכן: "הטוב כי לא כלו רחמיך, המרחם כי לא תמו חסדיך", "כי מעולם (י"ג "ומעולם") קיוינו לך" - מאז שרצית לברוא את העולם.
"הטוב שמך" – כשאתה מטיב עמנו, "ולך נאה להודות" – גם כשאתה מכה בנו, כי צריך להודות גם על הרעה, שלא לפגום באמונת היחוד, ח"ו. אך זה הוזכר רק ברמז, כדי שלא לפתוח פה למקטרג.
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
טיפים לבוגרי צבא ושירות לאומי
זכויות העובד
חלק ב'
חופשה שנתית בשבוע בן חמישה ימים: 10 ימים בשנה במשך 4 השנים הראשונות, 12 ימים לאחר ארבע שנים. שבוע בן שישה ימים: 12 ימים בשנה במשך 4 השנים הראשונות, 14 יום בשנה החמישית.
דמי מחלה: מעסיק חייב בתשלום כנגד הצגת אישור רפואי. יום ראשון לא משולם. השני והשלישי, 37.5% מהשכר היומי. מהיום הרביעי ואילך, 75% משכרו. עובד זכאי לתשלום עבור 18 ימי מחלה בשנה, ורשאי לצבור עד 90 ימים. אי-תשלום ימי מחלה נחשב כהלנת שכר. ניתן לתבוע פיצויי הלנה.
בריאות תעסוקתית עובד זכאי למידע והדרכה בדבר הסיכונים הבריאותיים אליהם הוא נחשף בעבודתו. המעביד חייב להקים ועדות בטיחות בשיתוף העובדים במקום שיש יותר מ- 25 עובדים.
דמי הבראה: עובד שהשלים שנת עבודה, זכאי לדמי הבראה בתעריף יומי קבוע (כיום 307 ש"ח), המתעדכן פעם בשנה: לשנה הראשונה - 5 ימים, שנייה ושלישית - 6 ימים, רביעית עד עשירית - 7 ימים. דמי הבראה נהוג לשלם בחודשים יוני או יולי.
דמי חגים: לאחר שלושה חודשים זכאי עובד לתשלום עבור תשעה ימי חג בשנה, אם לא חלו ביום המנוחה השבועי (שבת).
המשך בגליון הבא...
 
רגע של עברית
"הים האדום", האמנם?
הים המשתרע ממפרץ אילת ועד למבואות תימן מכונה כיום "הים האדום". יש לו שם נוסף, שם המוכר לנו מהתורה (ספר שמות), הלא הוא "ים סוף". אם כן כיצד הפך השם התנ"כי (ים סוף) לשם העכשווי (הים האדום) ?
מתברר כי מדובר בטעות לשונית שמקורה בטעות שמיעה. בתרגום לאנגלית ים סוף הוא The Reed Sea  - המילה רִיד (Reed) באנגלית פירושה "סוּף או קנה" השתבשה בדרך כלשהי והפכה למילה רֶד (Red) שפירושה "אדום" - כך נוצר לנו ים "חדש", הים האדום. למעשה אין זו טעות כל כך גדולה, שהרי ברור לכל המפרשים שים סוף של התורה איננו הים האדום, אלא ים פנימי הרבה יותר צפוני, בין סיני למצרים.
 
חבר'ה עוד מאמץ קטן!
"החזית שבעורף" (אסופת מאמרים לחייל שבעורף). התקדמנו טוב ב"ה. אנו זקוקים לעוד קצת תרומות ע"מ להוציא את הספר לאור.
לפרטים: עמיחי 054-5377915
amichana@gmail.com
אמרות חסידים
המצוות הקלות שאדם דש בעקביו
"והיה עקב תשמעון" אלו "המצוות הקלות שאדם דש בעקביו" (רש"י). מספרים על רבי אחד שפרש את הטעם של רש"י איזו מצוה אדם דש בעקביו? היינו דורך עליהם, זה הוא אדם הדורך על אדמת ארץ ישראל, כמו שכתוב "כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו עולם הבא", ועל כך השכר: "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית וכו'".

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת