דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 42
עלון דרך אמונה 42
הגבורה
הרב אבינר
הגבורה
יש קשר בין חזרת הגבורה לתחיית האומה. אנחנו מבושרים בכמה מקומות, שבאחרית הימים הגבורה תחזור למקומה. קללת הפחד שייכת לגלות. "ופחדת לילה ויומם" (דברים כח טו). "והבאתי מרך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ואין רֹדף" (ויקרא כו לו). לעתיד לבוא חוזרת הגבורה. למשל בספר צדקת הצדיק של רבי צדוק הכהן מלובלין מוסבר שהעניין של חזרת הגבורה שייך לביאת אליהו הנביא זכור לטוב (צדקת הצדיק ס ריח). ברור שאליהו הנביא לא היה פחדן. הוא עומד לבד נגד המלך על אף היותו נרדף על-ידי כל משטרות המדינה, ואומר לו בתוקף: "אתה עוכר ישראל!" עומד לבדו על הר הכרמל נגד כל מאות נביאי הבעל והאשרה, ואחרי ירידת אש מן השמים, הוא מוציא אותם להורג. לעתיד לבוא יחזור אליהו הנביא, ובכלל זה גם כולל חזרת רוחו של אליהו הנביא לכללות האומה. מה בצע בחזרתו אם יצעק "אחרי" ויימצא לבד כי כולם יפחדו?! ע"כ מסביר רבי צדוק הכהן: חזרת אליהו היא גם חזרת הגבורה.
ובדומה לזה כבר אמר אחד מהראשונים, רבי אברהם בן דוד מפושקיירא (POSQUIERRE) בעל ההשגות על הרמב"ם המכונה ראב"ד על הפסוק: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". בזמן הגלות לא היו האבות והבנים יחד. כי מפחד האויב האב ברח לפולניה והבן לאמריקה. "לב האבות והבנים אשר נפל בם מורך מפחד, ברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם, ישוב אותו יום לגבורתו וישובו אלה את אלה" (סוף פירושו על משנה עדויות). עד כה אנו פחדנו מהאויבים, ועכשיו הגיע הזמן להתחלף בתפקידים: הם מפחדים מאתנו. זאת הופעת רוחו של אליהו הנביא, בחינה אחת של אליהו.
באחרית הימים צריכות לצמוח נשמות גבורות. הרב ז"ל מביא באורות (אורות, אורות התחייה יט) את הפסוק "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה". אין הביטוי זרע בהמה לשלילה, אלא אדרבה לחיוב. הוא יזרע בתוכנו שני סוגים של נשמות: א) הנשמות בעלות כשרונות גופניים-מעשיים בכל גווניהם החזקים, הן נקראות "זרע בהמה", זאת אומרת הצד הגופני שבאומה. בכל אדם יש צד בהמה, השייך לחטיבת דצח"ם, דומם צומח חי מדבר, ויש בו צד "חי" המשותף לו ולבעלי חיים. "זרע בהמה" הן נשמות העוסקות בצד המעשי שבאומה. בפסח מביאים עומר מן השעורה שהיא מאכל בהמה לעומת שבועות בו מביאים שני לחם מן החטה שהיא מאכל אדם (עולת ראיה ב שה). כי פסח היא יצירת גוף האומה, לעומת שבועות שהיא התגלות נשמת האומה. ב) "זרע אדם" הן הנשמות הרוחניות העליוניות. בגלות לא הצלחנו "להוציא אל הפועל טיפוסים שלמים" (אורות, אורות התחייה יט). לא יצרנו "המון גבור" – זרע בהמה, וגם לא "חכמים קדושים ברום עוזם" – זרע אדם. אבל "כעת כבר הקיץ הקץ, ביאה שלישית הוחלה, הטפוס של זרע בהמה הולך ונוצר לעינינו, אבל לא יכול לבוא לשלמות גבורתו, וקל וחומר לספוג רוח עדינותו הפנימית... להעמיד גוי אותם, כי אם על ידי זרע אדם, שהם קרואים להיוצר על ידי גדולת עוז הקודש" (אורות, אורות התחייה יט).
 
הרב רונצקי
גדולה הכנסת אורחים
השעה הייתה שעת צהרים. איתן הרחיב את צעדיו על מנת להספיק ולהגיע לתפילת המנחה. בישוב בו התגורר הייתה זאת תפילת המנחה היחידה ביום. בהתקרבו לבית הכנסת, הספיק לשמוע את קולו של שליח הציבור שמסיים את "אשרי" ומתחיל באמירת הקדיש.
לפתע צדה עינו דמות אדם היושב על הספסל שסמוך לבית הכנסת. היה זה אדם שאיננו מוכר לאיתן. דמותו שפופת הקומה ופניו חרושות הקמטים הביעו אומר של מצוקה בה נמצא האיש.
מה אעשה, הרהר איתן, אם אגש אליו אפסיד את התפילה בציבור, ואם אתפלל כעת, שמא זקוק הוא לעזרה, ולא נכון לדחותה לאחר התפילה.
נזכרתי! מלמל איתן לעצמו, הרי זו סוגיא מפורשת במסכת שבת, "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה" מקור דברי חז"ל הללו הוא בפרשת וירא, שם מתארת התורה את אברהם אבינו שהיה עסוק בהקבלת פני השכינה, והנה כשראה את אותם שלושה אנשים שבאו לקראתו, בקש מה' לסור לקראתם ולכבדם בהכנסת אורחים.
בקשת אברהם מהקב"ה הייתה: "אל נא תסור מעל עבדך". אפשר להסביר זאת בשני אופנים: האחד אברהם ביקש מהקב"ה להמתין לו עד שיסיים לטפל באורחיו. והאופן השני אברהם ביקש שגילוי השכינה שהיה עד כה ימשיך בהכנסת האורחים עצמה.
ועל פי הבנה זו, מאמר חז"ל על חשיבות הכנסת האורחים בא ללמדנו שגדולה הקבלת פני השכינה שיש במצוות הכנסת אורחים יותר מהקבלת שכינה גרידא.
ולעניין ספקו של איתן אפשר לעשות ק"ו מדברי חז"ל למקרה שלנו, של אותו אדם שהיה זקוק לעזרה ויתכן שלא ניתן היה לדחותה עד לאחר התפילה, ונכון היה לגשת אליו גם אם יפסיד איתן את התפילה בציבור.
 
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
להתגבר על המכשולים
-          תמיד חושבים שגיבור זה אחד מהסוג של רמבו עם שרירים גדולים ורצח בעיניים אבל לא עליו נאמר שאין השכינה שורה אלא על חכם גיבור וכו'.
-          אז מה זה גיבור?
-          כתוב בספר עין איה של הרב קוק שלא די בלהשיג את המגמות העליונות של האידיאלים האלוקיים, אלא אותם אידיאלים מוכרחים להיות מסודרים במציאות על ידי הגבורה המפעלית.
-          עכשיו בעברית
-          במילים אחרות, הגבורה זו היכולת להתגבר על כל המפריעים על מנת להוציא אל הפועל את הטוב האלוקי בעולם, באדם, בכל היש.
-          זו הגדרה מעניינת, ובאמת זה לא בדיוק רמבו.
-          אתה מבין, הגבורה לא מתבטאת רק ביכולות של הצלה על ידי עוז רוח, אלא היא הרבה יותר רחבה. היא מתחילה בגבורה פנימית נפשית של התגברות על כל הכיעור העומד להחריב את הטוב הפנימי. זוהי התגברות על היצרים המנסים לגרור את האדם מחוצה למעמדו "כצלם אלוקים".
-          פירוש!
-          בקיצור, שליטה על רצונות נמוכים וגסים של הנפש הבהמית, ועל זה אמרו חז"ל "איזהו גיבור, הכובש את יצרו". זו תחילת הגבורה. בן אדם שיודע לתת לטוב הפנימי שלו לנצח. הוא מסתובב ברחוב רואה נשים לא צנועות, אבל הוא לא נותן ליצריו להנמיך אותו. הוא שולט, מתגבר כארי, נלחם למען הצלם האלוקי והטוב הנפשי שלו. זו תחילת הגבורה. זה גם לקום בבוקר בקור ולהזדרז כדי לא לאחר למניין
-          ומה עם "הגבורה המפעלית" הזאת?
-          זה ההמשך של הגבורה. היכולת להוציא אל הפועל את הרצונות האלוקיים במציאות. זה יכול להיות להקים ארגון צדקה, להקים ישיבה, ללחום למען קדושת השבת בקיצור להתמסר להתגברות על המכשולים שמפריעים לטוב האלוקי שבתורה להופיע. זה כולל את כל מה שאנו עושים כדי שהתורה תופיע במלוא עוזה בחיים. זה מגיע גם לגבורה הלוחמנית מול אויב לכבוש את הארץ שלנו ועזרת ישראל מיד צר.
-          לפי דבריך הגבורה זה מושג רחב מאוד
-          נכון, הגבורה היא המידה היסודית שעל פיה החסד יכול להופיע במציאות, וגם לפי הקבלה, ללא גבורה לא יכול החסד להשפיע את אורו במציאות.
-          מה הכוונה?
-          תראה, אני לא מבין בקבלה, אבל ראיתי באיזה ספר שמידת הגבורה של הקדוש-ברוך-הוא היא זאת שמאפשרת לחסד שלו לפעול.
-          איך?
-          לפעמים כדי לתת צריך לצמצם, והנתינה ממש תלויה ביכולת לקמוץ ולהחליש. אם אתה רוצה למלא כוס מים אתה לא יכול לפתוח את הזרנוק של מכבי האש לכיוון הכוס. אתה מבין צריך למצוא צינורות קטנים יותר, לצמצם את הנפח
-          ומה הנמשל?
-          הגבורה של הקדוש-ברוך-הוא זה כאשר הוא מצמצם את הטוב האינסופי שלו כדי שמשהו יגיע ויחיה את העולם ומלואו. יש שאמרו שהוא כביכול מתגבר על יצרו להיטיב, כדי שהטוב יוכל להגיע לבריאה.
-          לפי כל מה שאמרת, הגבורה זה תמיד הכוח שמאפשר לטוב לפעול במציאות.
-          משהו כזה. זה לקיחת האחריות על המציאות על מנת להנחיל בה את הטוב. לפעמים על ידי כבישת הכוחות הרעים ולפעמים על ידי כבישת הכוחות הטובים, כמו ברחמים, כפי שנאמר: "כל שנעשה רחמן על האכזרים לסוף נעשה אכזר על הרחמנים". צריך לפעמים להתגבר על הרחמים.
-          בקיצור, הגיבור זה האדם שאיננו נרתע ומתגבר על כל המכשולים על מנת להיטיב עם הסובב אותו ועם העולם כולו.
 
דרך ישרה / הרבנית שרה אליסף
המסילה של האישה בישראל, מורכבת משני קוים. חכמים מספרים על רב אחד שאשתו הייתה מצרה לו. ואמר לתלמידיו: "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא".
מה זה דיינו? האם דיינו זה משהו מצומק או שהוא בא להדגיש את הייחודיות של אותו דבר שנאמר אחרי הדיינו? לדוגמא בפסח אנו אומרים הרבה "דיינו", ולפעמים זה מאוד לא מובן: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". כיצד ניתן לומר זאת? האם שווה להתקרב לפני הר סיני ולא לקבל תורה? אלא, צריך להבין מה זה המעמד הזה שלפני הר סיני, את המיוחדות הזאת של האחדות, כאשר ישראל עמדו שם כאיש אחד בלב אחד מתוך שייכות להר סיני. מכאן נלמד את העיקרון: כאשר חכם מישראל אומר דיינו שמחנכות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא, הוא מעמיד את שני היסודות שעליהן כל ההויה המשפחתית מושתתת. ואם יסודות אלו קיימים ההויה תהיה מתקיימת ומתבססת. אם העמוד של "מצילות אותנו מן החטא" יהיה בנוי לתלפיות, והעמוד של "מגדלות את בנינו" יהיה מוצק וחזק ותקיף, הבניין יוכל לעמוד, זה הדיינו. הרבה פעמים אנו אוהבות את הריבוי, את התוספת, ולא מסתפקות בדיינו. זה נראה לנו מצומק מדי, לא רק שולחן וארון, אולי אפשר שטיח ותמונה, אולי אפשר לשזור פרחים? מה? רק בגד אחד ליום חול ועוד אחד להחלפה זה לא מספיק! הריבוי, עד גבול מסוים אינו מעיק, מגבול זה ומעלה הוא מכביד ומעיק, הוא גורם שהבית לא יהיה מסוגל להתרכז בעיקר ובאמיתי. וככלל, במקום שחכמים מציינים לנו "דיינו", האוזניים שלנו צריכות להיות כרויות להבין שיש לנו כאן משהו מאוד בסיסי. אלו הם שני הקוים: להיות אישה נבונה וטובה חמה וחכמה, ולהיות אם כל חי אי"ה. ואלו שני הקוים היוצרים את המסילה הישרה שלאורה נלך, ואותה נבנה. אם היחס שלנו נכון כלפי שני הקוים האלה, הרי בנינו לנו באמת מסילה ישרה, שמאירה, שמוסיפה טוב בחיים, שמביאה ברכה לעולם, שמעצימה ונותנת כוחה למהלך האלוקי.
 
שו"ת בודרי צבא / הרב דוד ספרלינג
תלמוד תורה מול מנחה בציבור
שאלה : אני הולך כל יום מיד אחרי העבודה ללמוד במסגרת "תורה אחרי צבא". אני משתתף משעה 16.00 עד 19.30. בעבודה אין לי יכולת להתפלל מנחה במניין – והשאלה היא האם אני חייב להפסיק את הלימוד באמצע כדי ללכת להתפלל מנחה במניין, שהרי בדרך כלל בבית המדרש לא מתפללים מנחה בשעות האלה, והמניין הקרוב ביותר נמצא בטווח של 5 דקות הליכה, 20 דקות מנחה, 5 דקות בחזרה, שהם לפחות 30 דקות באמצע הלימוד - מה שהורס את הלימוד (אני מפסיד בדרך כלל את סוף השיעור הראשון ואת התחלת השיעור השני). האם מותר לי להתפלל לבד?
תשובה: רבותינו האריכו בלשונם על תפילה בציבור, והדגישו מאוד את חשיבות מצוה זו. ניקח כדוגמה את לשון הרמב"ם: "תפלת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור".
ובכל זאת, יש מחלוקת בהלכה אם זה חיוב ממש, או רק דבר חשוב שצריך לקחת ברצינות רבה ולטרוח עבורו. הרי בשו"ע כתוב "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור" (או"ח צ, ט) - יש שהבינו שלשון "ישתדל" מורה שאין זה חיוב, ויש שפירשו שזה אפילו יותר מחיוב רגיל, וצריך להשתדל בו במיוחד. אבל לכל הדעות, סדר היום הרגיל של יהודי צריך לכלול תפילה במניין שלוש פעמים ביום.
אבל יש מקרים יוצאי דופן. בהמשך השו"ע (שם) כתוב "ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוין להתפלל (לבדו) בשעה שהציבור מתפללים". ואין הכוונה ל"אונס" גמור, אלא אפילו אדם "שתש כחו אף שאינו חולה" (עיין משנה ברורה שם) (אין להגזים בהיתר זה!), או שיפסיד כסף אם ילך למניין, אז פטור מלהתפלל במניין. האם אפשר להפסיד מניין בשביל לימוד תורה? בגמרא מסופר על אנשים ש"תורתם אומנתם", ואינם מפסיקים ללמוד אלא לדברים הכרחיים, לצורכי הגוף וכו' - הם פטורים מתפילה בכלל. אבל הגמרא אומרת שמדובר רק במי ש"תורתו אומנותו" כרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ובכל זאת, פוסק הרמ"א שיש אומרים שעדיף למי ש"תורתו אומנתו" בדרגה של ימינו, להתפלל לבד בבית המדרש בו הוא לומד, מללכת למקום אחר להצטרף למניין. אך מיד הוא מסייג את דבריו במילים: "ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן". ומזה אנו רואים שאפילו תלמידי חכמים של היום צריכים לבטל תורה באופן קבוע כדי להתפלל במניין, ורק לפעמים מותר להם להתפלל ללא מניין כדי להתפלל בבית המדרש שלהם.
ולכן, קשה מאוד להתיר ללא סיבה מוצקה, בפרט שברוב הפוסקים שראיתי מחמירים ומדגישים את חשיבות המניין. אך מאידך גיסא אין לזלזל בחשיבות לימוד התורה. ולכן, במקרה שלך, שאתה עלול להפסיד לא רק את ה30- דקות של לימוד, אלא עוד הרבה יותר בערך לימודך (בהבנת שיעור שלם לעומת חצי שיעור וכו'), נוכל למצוא היתר באופן חריג, אם זה לא נהפך לדבר קבוע, ולסמוך על הדעות שסוברות שאין תפילה בציבור חיוב גמור, אלא רק דבר חשוב. ובנוסף, יש לומר שהפסד גדול כזה נחשב כ"אונס" השווה לפחות ל"תש כוחו" או להפסד ממון (כעין זה ראיתי בשם שו"ת פרי השדה, מצוטט ב"שערים מצויינים בהלכה", ס' יב, סק"ח). ויש להוסיף לזה את דברי הרמ"א לעיל, שתזכה להתפלל בבית המדרש שלך, שגם זה מעלה גדולה. ולמרות שאינך בגדר "תורתו אומנתו", אם תתאמץ לקבוע את השעות האלה כשעות החשובות ביותר במהלך היום, אפשר להחשיב זאת גם כ"תורתו אומנתו". אבל כל זה רק אם באמת אינך מבטל לימודך לדברים אחרים. אבל אם אתה מבטל לדברים אחרים (שיחות טלפון, קפיצה לרגע לקניות וכו'), אין שום הצדקה לא לבטל את הלימוד בשביל המניין.
ולכן, כדי שיתקיים בך לימוד תורה, יש להתיר לך במקרה המיוחד שלך (ואין ללמוד מכאן למקרים אחרים) מדי פעם להתפלל ביחידות, בתנאי שזה לא נהפך למנהג קבוע. ואם ירצה ה' תזכה בזכות התורה שלך, שמן השמים יעזרו לך לסדר בעתיד מערכת שתאפשר לך גם ללמוד תורה בעומק והקף, וגם להתפלל בציבור.
 
דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר
"כגיבורים הומתנו ולא הודינו"
מכתבה האחרון של שרה אהרונסון מצמרר ומעורר את רוח הגבורה בקרבנו: "אנחנו במצב רע מאוד. אני עוד יותר מכולם כי האשמה מוטלת עלי. אני קבלתי מכות רצח ואסרוני בחבלים. זכור אתה לספר את כל צרותינו לאלה שיבואו אחרינו. אני לא מאמינה שנחיה עוד אחרי שמסרו והגידו בודאי את כל האמת, הלא סוף סוף תהיינה ידיעות, מי ומי ינצח. ואם אחי תתראה, תספר להם את עינויינו ומסור להם ששרה בקשה שמכל טיפת דם שלה ינקמו כיאות אני לא רוצה שהם יתעללו בגופי. צרותי עוד יותר גדולות כי אני רואה את אבי סובל חינם. מילא יבוא יום ויתחשבו, אם לא אנחנו זכרו אתם, כגבורים הומתנו ולא הודינו"
המכתבה האחרון של שרה אהרונסון נכתב ביום ו', יום השישי לסוכות תרע"ח, לפני ששמה קץ לחייה. היא נפטרה ארבעה ימים מאוחר יותר והובאה למנוחות ליד קבר אמה בזכרון יעקב, בתהלוכה שבה הורשו להשתתף כל תושבי המושבה.
סיפור זכרון יעקב מתחיל בארבע שיירות, והתפרסם בגלל השיירה האחרונה שנתקלה באיסור העותומנים להיכנס לארץ ישראל, ולאחר שבעה שבועות של טלטלה בים, הצליחו להעפיל לחופי הארץ ולהעלות ישובם. סך הכל 450 נפש, רווקים ומשפחות.
הברון נרתם לעזרה גדולה לזכרון יעקב. אולם בסופו של דבר בשנת תר"ס הועברה בעלות הקרקעות לידי חברת יק"א, והפקידים התעללו בחקלאי המושבה. לאחר מאבק ממושך שבו החקלאים הכניסו בעול את בניהם לעבודה מאומצת, ניצחו התושבים, וזכרון יעקב הפכה למושבה עצמאית בתרס"ב. הענף המרכזי היה הגפנים והיקב המפורסם של זכרון - "יקבי הברון" עד היום. חיי המושבה התנהלו סביב בית הכנסת המרכזי המפורסם של זכרון, ובשנת תרמ"ט חידש הרב זאב יעב"ץ לראשונה בתולדות ההתיישבות את נטיעות ט"ו בשבט.
בין מייסדי המושבה נמנו אפרים פישל ומלכה אהרונסון, שעלו מבאקו שברומניה, שם סחר אפרים בתבואה. למשפחה היו ארבעה בנים ושתי בנות: אהרון, צבי, שמואל, אלכסנדר, שרה ורבקה.
החבורה של בני אהרונסון עם אבשלום פיינברג מקימים תנועת מחתרת בכדי לזרז את האנגלים בכיבוש הארץ ולסלק את התורכים מהאזור.
העברת מידע דרך האוניה "מאנבאם" האנגלית שהייתה מגיעה לחופי עתלית ובסימנים מאותתת לחווה, מסירות נפש של חברי ניל"י, השגת מידע בכל הדרכים, רשת ריגול מסונפת אולם הרבה מתנגדים היו לחבורה מבית ומחוץ, ורבים שילמו בחייהם. אבשלום מת במדבר באחת מגיחות העברת מידע, יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד נתלו בדמשק, שרה עונתה ושמה קץ לחייה, אלכסנדר עמד בראש הגייסות הכובשים את הארץ ואהרון בראש הצוות המדיני שעמל על כך שהצהרת בלפור, בדבר הקמת הבית הלאומי לעם היהודי, תצא לפועל. הוא מצא את מותו בתעלת למנש בין צרפת לאנגליה באופן מסתורי בתאונת מטוס.
בהחלט שווה לבקר ב"בית אהרונסון" בזכרון יעקב - מוזיאון וחזיון על מאורעות התקופה, לסייר במרכז המושבה ובבית הכנסת ומשם לרדת לגן הנדיב קברו של הברון, משם ניתן לערוך 4,5 מסלולים יפים ברמת הנדיב, בחלקם מעיינות קטנים לשכשוך.
אם עוברים בצומת עתלית ניתן להבחין בצד מזרחי בחוות הניסיונות שעומדת במקומה עד היום (לא לביקור), ומצד מערב לצומת ניתן לבקר במחנה המעצר למעפילים בעתלית ולצפות בחזיון מעניין על תקופת ההעפלה. מאחורי המחנה בהמשך הכביש מגיעים לרצועת החוף, תצפית למבצר בעתלית מקום המפגש עם האוניה.
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
גם את הארי גם הדוב הכה עבדך
אחד ממעשי הגבורה והעוז היותר מפורסמים ומרשימים המוכרים לנו, הוא ניצחון דוד על גוליית. נצחונו זה מופיע מתוך התעוררות הגבורה המיוחדת ומופלאה אשר בדוד, והיא מבוררת ומתפרשת עוד לפני הכרעת הקרב עצמה. כבר כאשר נוטש דוד את צאנו במצוות אביו ובא אל תוך המערכה לדרוש בשלום אחיו, שם מתגלה לפניו המחזה המבעית והמשפיל של חירוף ישראל על ידי גוליית: "וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרֹאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל" (שמואל א י"ז, כה).
ההבטחות הגדולות ששמע דוד מאיש ישראל, המאוחדים כאיש אחד, מפחד ומורא גליית ופלשתים מעידות על גודל החרדה שאחזה בעם, ומכינות אותנו להופעת גדולת גבורת דוד: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹקִים חַיִּים. וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ" (שם כו- כז).
דוד מברר שוב ושוב את חומרת המצב המתבטאת בהבטחת שאול, ליבו בוער בקרבו במסירות נפש על ישראל וכבודן, מה שמכין אותו להתעוררות גבורה כלפיהן, ומכשיר אותו לכבוד וגדולה (על פי מדרש רבותינו בילקוט שמעוני). אפילו את גערת אחיו מפרש הוא כסימן אלוקי משמים לצורך שלו לפעול ולבוא אל המלך שאול להתייצב לפניו, לבקשו להילחם בשם ישראל על כבודן: "וַיּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה" (שם לא-לב).
שאול עצמו מכיר בהתעוררות דוד שאינה מקנאה זרה או מתאוות ממון וכבוד, אלא קנאת ד' התעוררה בו וכבוד ישראל יבקש, ודוד בפניה של כבוד והערכה אל שאול ביקש שתינתן לו ההזדמנות להושיע את ישראל מכוח גבורתו המתלהטת בקרבו: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו" (שם לג).
שאול העמיד בראש דאגתו את שלום דוד. על פניו נראה כי למול גבורת גליית הטבעית, הנקנית בהרגל של טבע מילדותו, הרי נערותו של דוד ותמימותו נראים כרועץ, כסיבה מכשלת, כתמימות שאין בה אלא שאיפה ורגש קודש, ללא כלי מעשה למלחמה. אומנם לא כך סבר דוד, הוא לא התעלם והכיר חסרונותיו הטבעיים, אלא ידע הוא והכיר כי גבורה אחרת יש בעולם, ניסית אלוקית, המופיעה אל האדם המכין עצמו אליה, באמונתו, ביושר דרכיו וטהרת לבו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹקִים חַיִּים" (שם לד-לו).
הניסיון לימד את דוד סדרי גבורה אחרים, מכוח מסירות נפש ודעת הצדק והאמת, בתחילה הייתה זו מסירות נפש בשמירת הצאן, באחריות שהוטלה עליו וכלפיה, הוא ידע שאינו אלא שומר ואולי יכול היה לפטור עצמו מחיובי הצלה בסכנת נפשות שכזו, אבל רוח גבורה נוססה בו. והתעוררות אמונה העמידתו בגבורתו לנצח הארי והדוב, שכוחם רק בגבורה טבעית נטולת אמונה ודעת "וַיֹּאמֶר דָּוִד ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ" (שם לז).
שאול שראה את מקור גבורת דוד ובטחונו, ובשומעו גודל אמונת דוד, הכיר גם הוא כי ממקור זה של גבורה מובטח הניצחון לנצח, מאומץ הדעת אומץ הגבורה. הענוה והביטול כלפי ה' הם מקור הגבורה העליונה לנצח מחרפיו, כמו שאמר דוד בתפילתו "אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ. קוּמָה אֱלֹקִים רִיבָה רִיבֶךָ זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם" (תהילים ע"ד כא-כב).
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
סיפר לי תלמיד שבאחד השידוכים, מהמבט הראשון כבר הוא הרגיש שזה לא זה הוא הסביר שהיא איננה יפה בעיניו. מכיוון שהנתונים הבסיסים היו מתאימים, הוא המשיך את הקשר והתאמץ, קשר שבסופו של דבר נפסק.
בחור צדיק. אחרים לא היו מתחילים בכלל את הקשר ואף לפעמים בצורה לא מנומסת (והמבין\מבינה יבין\תבין).
מי צודק? בחומש בראשית יש מה ללמוד משידוכים. יצחק קיבל בתמימותו את השידוך כמתנה מהשמים ומאביו: "וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וגו'". לא כתוב שהוא הסתכל עליה קודם נשא אותה לאשה ואחר כך אהב אותה. לעומת זאת אצל יעקב הסיפור שונה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ". בעל הטורים אומר "כיון שראה אותה שרתה עליו רוח הקודש".. שתי גישות שונות: יצחק הוא איש פנימי, מכונס על עצמו, "עולַה תמימה", פסיביאלוקי (כפי שלימד הרב צבי יהודה), הוא מאמין שהנתונים שאליעזר בדק מתאימים לו והוא מתחתן מיד, ואחר כך אוהב את אשתו. יעקב הוא איש הפעילות, התכסיסים, ההתמודדות עם המציאות המסובכת. הוא צריך להתסתדר לבד בחיים. הוא יוזם. הוא פוגש את אשתו העתידית, מתרגש ומתחתן. שתי גישות שונות ושתיהן מתוך יראת שמיים. יצחק מאמין שקשר הנישואין בונה את האהבה, יעקב מזהה מיד לפני הנישואין את האהובה.
אבל שלא נטעה, שלא נחשוב שאנו בדרגה של יצחק או בדרגה של יעקב. יצחק מרוב קדושתו יכל לסמוך על הנס ולקבל את הזיווג ללא בדיקה. יעקב מרוב קדושתו זיהה את זיווגו, לא מתוך התבוננות ביופי החיצוני אלא כשראה את רחל שרתה עליו שכינה - זו הרגשה נשמתית, מעין נבואה שזוהי אישתו. שלא נחשוב שמזהים את האשה המיועדת בגלל יופייה החיצוני החיים זה לא "הוליווד" "היער הקדוש" (Hollywood בעברית) הזה איננו אלא טומאה וזימה. זה נכון שיכולה להיות בנו בחינת יעקב אבל שלא נטעה, זו מדריגה עליונה והיא תלויה בקדושה הפנימית. מי שמתלהב במבט הראשון מיופייה של אשה, ללא הרגשה נפשית חזקה של הופעת שכינה, אינו בטוח אם דבר זה אינו עניין יצרי בלבד.
ולכן אני ממליץ לבחורים וגם לבחורות לא להיות פזיזים ופזיזות בשתי הדרכים, של יצחק ושל יעקב, ולמצוא את דרך האמצע, המתאימה לדורנו, לא על פי תרבות הוליווד אלא על פי תרבות ישראל הכשרה.
תודה לכל מי ששלח לי דואר, הדברים מעניינים ונלקחים בחשבון.
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
טיפים לבוגרי צבא / שירות לאומי
תפילה לזיווג – גזור ושמור (עד החתונה ...)
ניסית כבר את כל הסגולות ועדיין האופק לוטה באפילה? לא תזיק עוד תפילה:
רבונו של עולם עשה למען אבותינו הקדושים והטהורים, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, יוסף, דוד ושלמה ובזכות התנאים והאמוראים וכל הצדיקים והחסידים מיום בריאת העולם ועד היום ובזכות תורתנו הקדושה והטהורה ובזכות תרי"ג מצוות שבתורה ובראשם מצות פריה ורביה, שנאמר: "ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו".
(לזכר)
יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתחוס ותרחם עלי אני עבדך בן אמתך (אני פלוני בן פלונית) ותמציא לי זווגי האמיתי ללא עיכוב ואשתדך במהרה, בסוד "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" – ש'פתי כ'הן י'שמרו ד'עת ו'תורה, ר"ת שידו"ך.
יהי רצון שתהא בת זוגי אשה, אשת חיל, יראת ה', בעלת שכל, בעלת מידות, בעלת מעשים טובים, צנועה וחסודה, שלימה בכל, מוצלחת ומבורכת.
(לנקבה)
יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתחוס ותרחם עלי אני אמתך בת אמתך (אני פלונית בת פלונית) ותמציא לי זווגי האמיתי ללא עיכוב ואשתדך במהרה, בסוד "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" – ש'פתי כ'הן י'שמרו ד'עת ו'תורה, ר"ת שידו"ך.
יהי רצון שיהא בן זוגי איש, איש חיל, ירא ה', בעל שכל, בעל מידות, בעל מעשים טובים, צנוע וחסיד, שלם בכל, מוצלח ומבורך.
ונזכה לבנים ולבנות, עושר וכבוד, באופן שאוכל לעבוד עבודת הקודש בלי שום טרדה, עזרני על דבר כבוד שמך ועשה חסד חנם איתי ותגדיל חסדיך הטובים עלי יום יום שעה שעה, ואזכה להקים בית נאמן בישראל על מבועי התורה והיראה בעושר ובברכה ובהצלחה, ברוחניות ובגשמיות. כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך שומע תפילה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.
(התפילה מאת הרה"ג הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שליט"א)
 
רגע של עברית
הרוח נושבת קלילה...
לעיתים איננו מקפידים על הגיית הניקוד הנכון בקריאה וברוב המקרים, אכן אין בעיה, כי זה לא משנה ממשמעות המילה. נקח מילה אחת שאנו אומרים שלוש פעמים ביום ונראה ששינוי קטן בניקוד (שלא תמיד אנו מקפידים על הגייתו נכונה) נותן לנו מילה במשמעות אחרת, המילה היא "משיב" (מתוך "משיב הרוח ומוריד הגשם"). מצד אחד אם נאמר "מְשִיב" הכוונה שלנו בתפילה תהיה: 'הקב"ה מחזיר את הרוח', כי לפי הניקוד הזה שורש המילה הוא ש.ו.ב. מצד שני, אם נאמר "מַשִּיב" המילה היא משורש נ.ש.ב (במקור היה צריך להיות "*מַנְשִיב הרוח") וכך המשמעות היא: 'הרוח נושבת ע"י הקב"ה'.
בקיצור (כולם ביחד: תפסיק לבלבל לנו בשכל...), מה צריך לומר מַשִּיב או מְשִיב? נראה שהצורה מַשִּיב היא הנכונה והסיבה היא בעיקר רעיונית (גם בקיץ יש רוח, אך בחורף היא נושבת יותר בחוזקה).
 
דרך צדיקים
טוב שברופאים – לגיהנום
משמו של ר' נחום מטשרנוביל מסבירים מדוע חז"ל התבטאו על הרופאים "הטוב שברופאים – לגיהנום" (קידושין פ"ב ,א'): "ושמעתי, לפי שבכל יום בתפילה יש שמונה עשרה ברכות והרופא שאינו מאמין בה' אומר רק שבע עשרה ברכות, כי בברכה של רופא חולים מאמין שהוא הרופא בעצמו ואינו מאמין שהשם יתברך הוא הרופא חולים ומבטל ברכה ואומר רק שבע עשרה ברכות. וזה מה שאמרו חז"ל טו"ב שברופאים, כי טו"ב בגימטריה שבע עשרה. ומי שהוא מאמין שהוא רק השליח מאת השם יתברך וע"י הקב"ה עיקר הרפואה זה הרופא לגן עדן"
 
המקום הפנוי בלוח
כפי שהבטחנו, הקודם (הקודמת) זכה במקום הזה בלוח:
P.H (כך היא חפצה להיקרא) מבת-ים, מציעה לנו עצה לחיים:
 
"תורת חיים היא"
קורא יקר! לפניך כמה נתונים סטטיסטיים חשובים שכדאי לך לקרוא לתשומת לבך.
לפי מחקרים:
1. 20% מכל התאונות הקטלניות מתרחשות במהלך נסיעה ברכב – המנע מנסיעה ברכב!
2. 14% מכלל התאונות הקטלניות מתרחשות במהלך הליכה ברחוב – המנע מהליכה ברחוב!
3. 16% מהתאונות מתרחשות במהלך נסיעה באויר, בים או ברכבת – המנע מנסיעה בכלי תחבורה אלו!
4. 17% אחוז מכל התאונות מתרחשות בבית – המנע מלהשאר בבית!
5. 33% ממקרי המוות הנותרים מתרחשים בבתי חולים – המנע ככל יכולתך מכניסה לבתי חולים, זהו מקום מסוכן במיוחד!
6. לעומת זאת נמצא כי רק 0.001% מכל מקרי המוות מתרחשים במהלך התפילה בבית הכנסת.
למען בטחונך, לך להתפלל בבית הכנסת והצטרף לשיעור תורה.
זכור, הדבר עשוי להציל את חייך!
 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת