דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 43
עלון דרך אמונה 43
נושא העלון: צדקה
 
צדקה \ הרב שלמה אבינר
 
"שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?" (בבא בתרא י ע"א) טורנוסרופוס הוא המושל הרומאי של יהודה הכבושה, ולפי ההשקפה הרומאית הנפוצה בעולם העתיק, הסדר החברתי של מעמדות, הוא סדר אידאלי, כשחלק מן האוכלוסייה משולל כל זכויות, ומיועד להישאר בעניות כל חייו בתפקיד של עבד. טען המושל: אתם היהודים, לעומתנו, חושבים שזה אינו טוב, אז למה ריבונו-של-עולם ברא בעולמו מצבים של עניות, ולא דאג מראש שזה לא יקרה? "אמר לו: כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהינום". עולם שאין בו מציאות של גמילות חסד, הוא גיהינום. "אמר לו: אדרבא, זו שמחייבתם לגיהינום. אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והישקהו. כששמע המלך, לא כועס עליו?... אמר לו רבי עקיבא: אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והישקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו? ואנו קרויים בנים, דכתיב: 'בנים אתם לד' אלקיכם'". מתוך שהקדוש-ברוך-הוא מצפה מאיתנו לתקן את העולם, אנו חייבים על-פי דין לדאוג שלכל אדם מישראל יהיה די צורכו. "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ד' אלקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך, ולא תקפֹץ את ידך מאחיך האביון. כי פָתֹח תפתח לו, והעבט תעביטנו, די מחסֹרו אשר יחסר לו" (דברים טו ז-ח). אין כאן מידת חסידות או התנדבות; חובה גמורה מוטלת עלינו לדאוג שלא יחסר דבר לאף אחד. זאת חובה שמוטלת על היחיד באופן אישי, כפי אפשרויותיו, וכן על הציבור בתור ציבור.
כללו של דבר, ההלכה מחייבת לדאוג לסיפוק הצרכים של כל אחד, ולבנות משטר בהתאם לזה. זאת הלכה שחייבים לקיים אותה מיד, ולא חזון רחוק. השוויון המוחלט הוא חזון. בינתיים "אפשר לסבול" שיהיו עשירים החיים חיי מותרות, בתנאי שלכל האחרים יסופקו צורכיהם המינימליים, כדברי ה'חפץ חיים': "חייך קודמין לחיי חברך, אמרו חז"ל, אבל עושרך אינו קודם לחיי חברך" (אהבת חסד מ ב. עמוד החסד עמ' 18). ומכאן אחד מהנימוקים ההלכתיים לאסור חיי מותרות ולחייב הסתפקות במועט.
ואין צורך לומר ש"הצרכים המינימליים" הם בדורנו גבוהים מאוד. קביעת הצרכים היא סובייקטיבית ותלויה ברמת-החיים הכללית. יש לספק לכל אחד רמת-חיים הוגנת, כפי מה שמקובל באותו מקום, כדי "שירגיש טוב בחיים". אמנם הגדרה זו מעורפלת, אבל אין זה מרשה לנו להתחמק ממנה. וכאמור, כל זה חובה הלכתית מעשית, ולא רק "רדיפה אחרי כוונות התורה".
אם כן, עלי לתת לנצרך כל מה שחיוני לו: דיור, כלי בית וכו', כל זמן שאין זה פוגע במה שחיוני לי. מה פירוש דבר חיוני? קשה להגדיר. בכל דור הקריטריונים משתנים. אבל בכל זאת הדברים אינם מעורפלים כל כך. למשל, יש מקום רחב לומר שבזמננו, בשביל משפחה, מכונת-כביסה ומקרר, הינם דברים חיוניים. אם כן, צריך לדון מה קודם - מכונת כביסה שלו או טיול מעבר לים שלי זוהי הצדקה!
 
מה יהיה איתי? \ הרב אביחי רונצקי
 
יונתן ישב ליד הסטנדר וחכה לנדב החברותא הבוגרת שלו. נדב הגיע והתיישב, אך הוא לא פתח את הגמרא. במקום זה הוא הביט ביונתן ואמר: "זהו, אני גמרתי כאן, אני לא מרגיש שאני מתקדם ומתפתח, ולכן אני עוזב לצבא ועד הגיוס אני הולך לעבוד". יונתן הופתע מאוד. תחושות קשות התרוצצו בתוכו. מי יודע, הוא חשב לעצמו, אם נדב, שכבר נמצא בישיבה שנתיים מגיע למצב של חוסר מיצוי בישיבה, אז מה איתי, מה יקרה אם גם אני ארגיש כך פתאום...
המחשבות הטרידו אותו מאוד, הוא התקשה ללמוד, ומצב רוחו היה נמוך. בסופו של דבר הוא ניגש לר"מ שלו, הרב יעקב, והוא חלק עמו את תחושותיו. הרב חייך ובמקום לדבר הוא הלך לארון הספרים ופתח את פרשת וישלח. הוא הצביע על הרמב"ן ואמר ליונתן: "תקרא". יונתן קרא: "אמרו בבראשית רבה (עה ג) מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו וגו' (משלי כו יז), אמר לו הקב"ה (ליעקב), לדרכו היה מהלך (עשו)". יונתן העלה על פניו מבט שואל, והרב יעקב הסביר. חכמינו אומרים לנו שעשו לא התכוון בהליכתו לתקוף את יעקב, אלא לדרכו היה הולך, ויעקב מרוב חשש שלח שליחים לעשו ובכך עורר אותו לתקוף אותו. רואים אנו מכאן שלא צריך לחשוש מבעיות שאינן עומדות לפנינו, לא צריך לפחד ממה יהיה, אם, אולי, מתי שהוא תהיה בעיה צריך לדעת למצות עד כמה שאפשר את המעשה בו אנו עסוקים עכשיו, ואם יהיו בעיות, נטפל בהן כאשר הם יהיו".
יונתן חייך, והלך למצוא חברותא בוגרת אחר.
 
"עשׂר בשביל תתעשׁר" \ הרב אילן צפורי
-          מסופר על הרב קוק שדאגתו לעניים הייתה ללא גבול. הוא דאג להם יותר מאשר לבני ביתו. היה נותן להם כל מה שהיה לו. פעם אחת נכנס אליו עני אחד בערב שבת ואמר שאין לו כסף לקנות את צרכי השבת. שמע זאת הרב וחפש בכיסו אך לא מצא אפילו מטבע אחת. הביט מסביבו ונטל את פמוטי השבת ונתן אותם לעני על מנת שימשכן אותם ובכסף שיקבל יקנה יין חלות ודגים לשבת.
-          באמת לא הבנתי את כל הספורים הללו על גדולי ישראל. וכי רוצים להדריך את הציבור לא לדאוג לעצמו ולהיכנס לקשיים כלכליים כדי לתת צדקה!?
-          ברור שלא כל אחד במדריגה כזו המאפשרת להתנהג כך, אך אין ספק שסיפורים אלו צריכים לשמש כנקודת ציון אליה צריך לשאוף ולהתקרב.
-          אז איך אתה יודע באיזו מדריגה אתה נמצא?
-          קדום כל צריך לדעת שבעניין נתינת צדקה יש אור ירוק לתת בלי חשבון.
-          זה ממש לא נכון, ידוע שתיקנו חכמים באושא שלא ליתן יותר מחמישית מהכנסתו!
-          אני רואה שלמדת את הסוגייא אבל תקנה זו נאמרה רק כשהאמצעים הכספיים מוגבלים. אך מי שיכול, בטח שמותר לו לתת יותר! אדרבה בעניין הצדקה נאמר בגמרא "עשׂר בשביל שתתעשׁר".
-          מה הפירוש?
-          הכוונה היא שבנתינת הצדקה, לא רק שלא נפסיד משום שזו סוג של מצווה ששכרה בצידה, אלא עוד יותר: כאן אפשר לנסות את הקדוש-ברוך-הוא!
-          מה זאת אומרת?
-          בצדקה לא רק שאפשר לכוון שהצדקה תהא לטובת עניין חשוב כגון לעילוי נשמת אדם שנפטר או להצלחת אדם בחיים, אלא אפשר בפירוש לומר לריבונו של עולם: "ריבונו של עולם אני נותן צדקה כך וכך, והרי אתה הבטחת שאם אתן אני אתעשר מזה, אז אני מחכה".
-          מה עד כדי כך?
-          זה סוג של ביטחון בה', שבנוי על העיקרון של "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו".
-          אבל איך אפשר כך "לנסות" את ה'!?
-          אתה צודק שכתוב לא "תנסו את ה'", אך המדרש בילקוט שמעוני דורש את הפסוק במלאכי: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי עד שיבלו שפתותיכם לומר די".
-          על פי זה אפשר לשפוך חופשי בלי גבול, אדרבה, זו ממש השקעה טובה, חבל לבזבז את הזמן בבורסה!
-          פה צריך לחזור על מה שאמרתי בהתחלה. לא כל אחד יכול לסמוך על הנס. יש אנשים שאין להם רשות להגזים בנתינה, ויש צדיקים שלא צריכים למדוד את הנתינה שלהם, הם יתנו כל מה שאפשר ואף על פי כן לא יפגעו מזה. הכל לפי האדם ומעלתו.
-          לפי זה אין כאן כלל.
-          נכון, נדרשת הכנה לפני שכלל זה עובד על האדם, יש מסלול. זה כמו אדם שמוכר דלק ומאמץ את הסיסמה: "תמלא דלק אצלי ותראו איך תגיעו רחוק עם הדלק שלי". זו הבטחה רק למי שיש לו רכב, לא יעזור לבא לתחנת הדלק עם ג'ריקנים מי שכבר קנה רכב יכול לנסות עכשיו את הדלק שלו.
-          ומה הנמשל?
-          צריך להיות במדריגה רוחנית גבוהה כדי לבזבז את ממונו על צדקה. מי שאיננו במדריגה זו יתן צדקה על פי ההגיון וכללי ההלכה.
-          איך קובעים את המדריגה?
-          הרב אברהם בן הרמב"ם כבר הסביר בספר "המספיק לעובדי ה'", בשער הביטחון, שכל אדם צריך לדעת איזו סייעתא דשמייא הוא זכאי לקבל מהקב"ה. ישנם כאלה כמו אליהו שיכולים ללכת למדבר בלי מזון ולסמוך על כך שה' ישלח להם, וישנם שחייבים לעשות הכל בדרך הטבע, ולבטוח בה', שהכל יצליח כראוי. ויש כאלה שנמצאים באמצע.
איך יודעים? מי שלא יודע עדיף שייצמד לגדרים הברורים של הלכות צדקה, ומי שיודע, יודע
 
מסילת ישרים \ הרבנית שרה אליסף
 
בספרי מוסר לומדים מידות, כל אחת בנפרד: מידת השמחה, מידת הענוה וכדומה, אבל איך מחברים את הכל? איך בונים משנה סדורה בעבודת המוסר של היהודי? את זה הספר מסילת ישרים מלמד אותנו בשיטתיות, מדריגה אחר מדריגה.
התחום שנקרא מוסר ביהדות עיקר עניינו זה השכל - זהו לימוד ככל הלימודים. מי שרוצה להיבנות ישר, צריך להיבנות מתוך שכל טוב. מי שרוצה להפנים דברים לתוך יסודות אישיותו, צריך לעשות את זה, לא מתוך רגש, אלא מתוך שכל. והשכל הבהיר יגרום שהרגש יהיה חם ויזרים את היסודות השכליים האלה לתוך האישיות - להיות "חם" כלפי העבודה הגדולה הזאת. לכל אדם ארבע כוחות: שכל, רצון, רגש ודמיון. אמנם המינונים שונים, ההרכבות השונות שבין הכוחות האלה, גורמים לבני האדם להיות שונים זה מזה. אחד יותר רגיש, אחד יותר שכלתני, ואצל האחר כוח הדמיון פעיל יותר אבל כל אדם מורכב מארבעה כוחות אלה.
אצל תינוק שנולד, הכוח הבולט ביותר הוא הרצון. מיד הוא רוצה. יודע מה הוא רוצה ומה הוא צריך. ונתן הקב"החן לתינוקות, קסם מיוחד, שעל ידו הוא משיג את מה שהוא רוצה. התינוק זקוק לאהבה הזאת, זה מפתח אותו, זה בונה אותו, לא רק המזון והבקבוק והחיתול וכו'. בלי אהבה, התינוק לא יתפתח. אבל כשאדם מתבגר. כשצורת אדם מופיעה בו, והוא מתחיל להיות אדם שלם, צריך לבלוט אצלו הצד השכלי, יותר מהכל. זה "מותר האדם מהבהמה" - השכל שבו. אנחנו מוכרחים להיות רגישים, להיות אנושיים, סבלניים, לעבוד על זה כל ימינו. אבל הרגש מנווט ומונחה על פי השכל. בכל העמים קיים מוסר אנושי, המאפשר קיום החברה, אבל בעם ישראל דרך ארץ אמנם קדמה לתורה, אך התורה הופכת את המוסר שלנו למוסר קודש. הרמה המוסרית של האנושות כולה מגיעה עד גובה מסוים. הרמה המוסרית אצל עם ישראל אין לה גובה. אנחנו צריכים לפתוח את עצמנו לאינסוף. אם אנחנו רוצים להיות באמת ישרים, אז לא כפי מידתנו ולא כפי שכלנו, ולא כפי ראות עינינו, וטוב ליבנו, אלא הלב צריך להיות פתוח ומחובר לאינסוף, וזה אפשרי רק מתוך לימוד התורה. לדוגמא: כאשר הרב שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל הספיד את אשתו אמר: "מקובל לבקש סליחה מהנפטר, אבל אין לי מה לבקש ממך סליחה. מעולם לא רבנו". הקהל היה המום. רב גדול בישראל אומר לפני כולם: אין לי מה לבקש סליחה. איך יתכן עשרות שנים של נישואין ומעולם לא רבו. והרב הסביר בהמשך "קבלנו על עצמנו מיד בתחילת הנישואין, שאם יהיה משהו שלא נסכים עליו נלך לשאול דעת תורה. וכשנקבל פסק, זה יהיה דבר ה' בשבילנו. כך היה ולכן מעולם לא רבנו".
בדור של היום צריך להבין את הזכות העצומה, ללמוד ולברר את החיים מתוך אמיתותה של תורה ומתוך הקשר לתלמידי חכמים. כמה זה משחרר, כמה זה בונה, כמה זה מגדל ומרגיע. זה פשוט, זה חלק, זה שכלה של תורה שמחוברת לאינסוף.
פעם אמר לנו הרב מרדכי אליהו שליט"א: זוגיות דומה לכף זכוכית. אם תרפה ידך היא נופלת ומתנפצת לרסיסים, אם תחזיק אותה חזק מיד, היא תשבר בידך ותחתוך אותך, תפצע אותך. זהו משהו עדין כמו זכוכית עדינה. הנגיעה צריכה להיות מאוד מסוימת. לא ללחוץ יותר מדי, ולא להרפות יותר מדי, צריך לדעת איך, אבל האיך הוא מתוך שכלה של תורה מתוך הבנות גדולות ועמוקות ומתוך חיבור לתלמיד חכם.
 
שו"ת \ הרב דוד ספרלינג
טבילת כלים בתנאי שדה
 
שאלה : יצאנו לטיול מדבר של כמה ימים ונזכרנו שלא טבלנו את כלי האכילה שלנו (שיוצרו בחו"ל). לא היה מקווה במקום, ולא היינו יכולים להטביל את הכלים. האם היה מותר להשתמש בכלים ?
 
תשובה : במקרה שאי אפשר להטביל כלים יש כמה פתרונות. אבל לפני שאפרט אותם, נקדים ונאמר שאפשר להטביל כלים לא רק במקווה, אלא גם בים, נהר ומעין בגודל של 40 סאה מים (מינימום 330 ליטר). [להיזהר שלא להסתכן על מנת להטביל את הכלים בים וכו']. אבל במקרה שבאמת אי אפשר להטביל את הכלים, ישנן כמה עצות, ואכתוב אותן לפי סדר העדיפות.
א) לקנות רק כלים שאינם חייבים בטבילה, כמו כלים מתוצרת יהודית, או כלים שעשויים מפלסטיק, עץ, ואף כלי פורצלן לכמה דעות. וגם כלים חד פעמיים, אף ממתכת (אפילו אם משתמשים בכלי ה"חד פעמי" שתיים או שלש פעמים).
ב) "השואל או שוכר כלי מהגוי, אינו טעון טבילה" (שו"ע יו"ד קכ), ולכן, יש עצה לתת את הכלי לגוי, ואז לחזור ולשאול (או לשכור) ממנו את הכלי. עצה זו מוזכרת בשולחן ערוך לגבי אדם ששכח להטביל כליו בערב שבת (מפני שאסור להטביל כלים בשבת), או אפילו ביום חול במקום שאין לו מקווה. אפשר להסביר לגוי את כל המהלך הזה. רק שיהיה ברור שבאמת מקנים לו את הכלי, על ידי הגבהה וכו', ושהוא באמת רק משאיל לך את הכלי לשימוש. וכשתהיה לך אפשרות להטביל את הכלי, תבקש שהגוי יַקנה לך את הכלי חזרה, לפני הטבילה.
ג) יש סוברים שכלי הפקר אינו צריך טבילה. ולכן אפשר בשעת הקנייה לשלם עבור הכלי בכוונה שלא רוצה לזכות בו. אז הכלי נחשב הפקר, ולפי דעה זו אינו חייב טבילה. ואם כבר נקנה הכלי ללא כוונה זו, יש שמתירים להפקיר אותו, ואז יהודי אחר יכול להשתמש בו בתנאי שהוא לא מתכוון לזכות בו (וכשמזדמנת לפניך אפשרות להטביל את הכלי, צריך להתכוון לזכות בו לפני הטבילה).
מה שאנשים אומרים "שמותר להשתמש בכלי פעם אחת ללא טבילה" אינו נכון. הדין הוא שלכל שימוש בכלי שצריך טבילה, יש להטבילו, אפילו לשימוש הראשון, ואפילו לשימוש עראי. לכן יש לנקוט באחת הדרכים שכתבנו. וכל זה רק עד שיהיה מקום להטביל את הכלים – שאז יש להזדרז לזכות במצווה זו בהקדם האפשרי.
 
אתנ"ךתא \ הרב שלמה סוקניק
 
"ותשובתו הרמתה"
 
דמות מיוחדת היא דמותו של שמואל הנביא, תקופת חייו ונבואתו מטרם נוצר מבטן ועד אחרית ימיו, הכנה והבשלה המה למלכות ישראל. בשלהי פרק ז בספר שמואל ב, מתוארת ומסוכמת במספר פסוקים הנהגתו: "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה" (שמואל א ז, טו-טז).
שמואל הנביא מתואר לפנינו קודם כל בתואר שופט, הנהגת המשפט היא המחברת בין העולם הנבואי הרוחני אליו מחובר שמואל בתור נביא, לבין העולם הישראלי הממשי המתפשט וסובב את מקומות מושבותיהם של ישראל. הפסוק מדגיש אצל שמואל שהיתה הנהגתו זו, לשפוט את ישראל, כל ימי חייו, כלומר מהותית ועצמותית אצלו מלמדת על אופיו ומגמת חייו.
אומנם דבר נוסף מודגש לפנינו בהנהגת המשפט של שמואל. לא במקומו ישב הוא והיו ישראל באים אצלו למשפט, אלא "והלך מידי שנה בשנה" סובב והולך בכל מקומות מושבות ישראל, לא חש אל כבודו אלא לכבודן של ישראל. יוצא היה מביתו ומסדר את ערכי החיים של ישראל ממקורם האלוקי במקומם, בסדר נכון וראוי ע"פ חוכמתה של תורה והארת הנבואה.
שלוש מקומות מרכזיים מוזכרים לפנינו שם סבב שמואל, אולי אף קבע ישיבות שם, בהם דרש ברבים והאיר אור תורתו בקביעות טלטולו שם (פרוש דעת סופרים כאן), אבל על כל הגדיל לעשות בשיבתו למקומו כמו שמבאר הפסוק "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'" (שם, יז).
כלומר על אף ארעיותו ונדודיו לבוא אל בתי ישראל, בית היה לו משלו, מקום של קבע, שמכח קביעותו נמשכה התורה המתפשטת בנדודיו. משם היה מקור המשפט של ישראל ע"י שמואל ושם בנה הוא מזבח לה', לברר ולפרסם מקור המשפט והצדק ממנו יונק הוא את דבריו ונבואותיו.
אומנם, חז"ל מגלים לנו שעוד מעלה איכותית היתה בהנהגתו של שמואל המתגלית לפנינו בתמצית פסוקים אלו, מלבד היותו מיוחד ומייחד עצמו לשפוט את ישראל ומלבד היותו סובב בדרכו בהנהגה בכל עיירות ישראל להורותם משפט ה' ודברו, הרי "אמר רבי יוחנן כל מקום שהלך שם ביתו עימו" (ברכות דף י ע"ב).
לא היתה דרכו של שמואל ליהנות מן הצדקה, אלא כל מקום שהיה מהלך היה נושא עמו כלי תשמישי ביתו, ואהל חנייתו. מותר לו לדיין השופט את ישראל ליהנות מן הצדקה ולטול מעות בפרנסתו (ילקוט מעם לועז), אבל מעלה יתירה נהג שמואל בעצמו להימנע מהנאת הצדקה, וכך נהג גם משה רבינו וכן נהגו עמוס הנביא ויונה הנביא (גמרא נדרים דף לח ע"א).
זכות ומעלה גדולה היא לאדם מישראל ליתן צדקה, ובייחוד לצורך החזקת התורה ולומדיה, והיתר גמור וידוע הוא ליהנות מצדקה זו, אבל מעלתם של הצדיקים ומנהיגי ישראל היא, שאין עבודתם הטהורה לזכותם של ישראל תלויה ועומדת היא בצדקה זו.
 
בינו לבינה \ הרב אילן צפורי
 
למה העסק נתקע כל פעם? שואל ושואלת הבחור והבחורה היגעים ולאים מכל כך הרבה שידוכים שאלה שבודאי נשאלת באופן תדיר אך התשובה הולכת ומתרחקת עם הזמן והנה קבלתי מכתב ארוך, שלא צריך פרשנות, ואני רואה לנכון פשוט לצטט חלקים ממנו על מנת לנסות לקרב את התשובה, לפחות ממבט אחד:
"אני בחורה דתיה מבית דתי לאומי וכו' וכו' למדתי באוניברסיטה במשך שנים רבות (תואר שני). פגישות נראה לי שמאות (עד שזכיתי להתחתן). בהתחלה לקחתי קשה, אחר כך כשראיתי שהאדם שמולי, נראה ממש לא לעניין, הייתי מתנחמת לי בהומור ביני לבין עצמי לא נורא, נכיר עוד בן אדם, עד יצור בעולמו של הקב"ה. הרצינות התהומית, גבירותי ורבותי, היא בעוכריכם/ן!!
רק בגיל 25 התחלתי להיות "בשלה" באופן ממשי להתחתן, ופגשתי הרבה בחורים כאמור, גם את אלה שלא מחזירים צלצול לומר שזה לא מתאים. היו לי כמה אכזבות, שבזמנן באמת סבלתי וכאבתי, לא אכחיש, אך בסופו של דבר החלטתי להיות שמחה ולהיות במקום שהכי טוב לי, ולכן גם עברתי מהעיר למושב ירוק ושלו.
העיקר להרגשתי: א. להיות באמת בשמחה ובאופטימיות מתוך כך שתעסקי במה שטוב לך ומעניין אותך ולא תקונני על "הפסד" זמן הנישואים. הכל מאת ה' וה' עוזר למי שמודה לו וסופר את הברכות שנתברך בהן. עשי דברים מספקים ומעניינים בתחומי לימודים, אומנות, עבודה, התנדבות, וגם כשאת בסדרת פגישות עם בחור כלשהו, אל תצפי לו ולטלפונים שלו כמי שמצפה לגואל צדק. פתחי את עצמך ושמחי את עצמך, ועצתי לך שתמעיטי לדבר על נושא השידוכים והנישואים, כי זה שוחק אותך. כך כשתפגשי את הבחור, יתרשם משמחתך ומעליזותך ויחשוב אחת כזאת לא פגשתי הרבה זמן!
ב. להיות בחברת נשים נשואות לפעמים נשים נשואות שטוב להן כמובן שתוכלי לקבל מהן דוגמא וגם חשק חיובי להתחתן. אני אומרת זאת מפני שיש בחורות שמתלוננות על הבחורים, אך בסופו של דבר במודע או שלא במודע הן מכשילות את האפשרות להתחתן כשזו סוף סוף מגיעה. "טוב, ברור שאיתו אני לא אתחתן יוֹצמח כזה!" ומה רע באותו יוצמח לפעמים אני מסתכלת מבחוץ ולא מבינה. הוא פשוט רצה אותן, זה עוונו! אהה, פה קבור לפעמים הכלב. האם את רוצה להתחתן? כדי לרצות להתחתן צריך להיות אשה שמחה, אופטימית, מוכנה לתת, לסלוח, לזרום, לצחוק!!
ג. כדאי להקשיב לסדרת 8 הקלטות המצוינות של הרב שמחה כהן "הבית היהודי".
ד. כשאת מגיעה לפגישה עיוורת ורואה שטוב לה לפגישה שלא נבראה משנבראה דמייני שאת על המאדים ופוגשת יצור חדש ומעניין. אם הוא משעמם דעי לך שאפשר למצוא עניין גם בשעמום. שאלי אותו שאלות שיוציאו ממנו את תמצית האני-מאמין שלו סתם בשביל ידע כללי, בשביל להכיר עוד פן אנושי בעולם. ודעי שזהו עוד צעד בקריעת ים סוף שלך ואם תמשיכי להיות בשמחה תיכף בעז"ה גם תתחתני.
ו. תאמיני! לפני שאת יוצאת מהבית חייכי לעצמך במראה ואהבי את עצמך!
ז. כשאת מתפללת לקב"ה ראי לנכון למנות יותר תודות מאשר בקשות. למשל: תודה ה' שבראת אותי נשמה בעמך ישראל, ושיש לי כל היכולת והכשירות להיות רעיה ואם, ושמציעים לי שידוכים בכלל, ובקשות: בבקשה ה' זמן לי את זיווגי בקרוב בנחת, בטוב ובשמחה.
כל טוב!
באהבה ובסימפתיה לרווקים, ולרווקות ובכלל לעם ישראל ולאנושות". עד כאן המכתב.
השם שמור במערכת למי שמעוניינת ליצור קשר, או למי שמעוניין ליצור קשר עם בעלה.
מכתב מאלף, נכון?
אתם מוזמנים להמשיך לכתוב.
 
דרך ארץ \ רועי פורייטר
 
אל אום אל קאנטיר דרום רמת הגולן
 
כשסייר החוקר האנגלי סר לורנס אוליפנד עם משלחתו בדרכו לחקור את דרום רמת הגולן, מכיוון שהאזור לא היה מוכר כלל, הוביל אותו מורה הדרך הערבי למקום שנראה היה כעיי חורבות של ממש. אוליפנד ראה את אבני הגזית שבחזית המבנה והבין שמשהו מיוחד עומד בפניו. משהו בלתי רגיל. לימים התברר שהיה זה מבנה בית כנסת יהודי מתקופת התלמוד (סביב שנת 500 לספירה) מהמפוארים והגדולים שהתגלו. כיוון שלא היה את כוחהאדם והמימון הדרוש לפינוי אלפי האבנים שהיו שם, לא נגע איש באתר והוא נותר בשיממונו (בעזבונו). לא מזמן הגיעה הישועה למקום בהכנסת השימוש בטכנולוגיה מתקדמת לטובת הארכיאולוגיה. בזכות מנוף העגורן הגדול שהובא למקום ושבבים אלקטרוניים שהוחדרו לתוך האבנים המעוטרות בגילופים מרהיבים, פינו תוך חודש אחד את חמשת ערימות האבנים. כך נחשף חלק מארון הקודש המפואר שהתנשא לגובה של חמישה מטרים!
מכיוון שלבניית מבנה מפואר כל כך נדרש הרבה מאוד כסף, היה מסקרן לדעת מהיכן היו מקורות המימון של תושבי המקום?
המבנה של המעיין הנמצא 100 מטרים משם גילה לנו את שלא ידענו.
זהו מעיין עם בריכות הבנויות בצורה של שוקת שאורכה חמישה מטרים ועומקה כמטר (והיא בהחלט מתאימה לרחצה), שמעליה בנויה קשת גדולה ומעוטרת.
החוקרים לא הבינו למה היה צורך בשלושת הבריכות המסודרות בצורת ח' (סידור בצורת ח' הוא לא המצאה של צה"ל) ולא הבינו מדוע יש לבריכות פתח לניקוי - לניקוי ממה? למה בתי הכפר מרוחקים כל כך מהמעיין? מה עשו סירי בישול בתוך המים? מה גרם לשפת הבריכה להיות משופשפת ועגולה כל כך? מה הסיבה שאחרי יומיים הפכו המכנסיים של החופרים בבריכה לבהירות, בחלק שבא במגע עם המים? הבדיקה המיקרוסקופית שנערכה לאבנים מהבריכה הביאה לפתרון התעלומה
הבדיקה העלתה שבבריכה יש שרידים של סיבים מצמח הפשתן. במעיין פעל בית חרושת לעיבוד פשתן דק ולבן. מחביטת הפשתן בשפת הבריכה היא נהפכה לעגולה ובתי הכפר התרחקו מהמעיין בגלל הסרחון שבתהליך העיבוד. ומשם היה מקור עושרו של הכפר. שם הכפר הערבי שהיה שם 'אום אל קאנטיר', שפירושו בערבית הוא 'אם הקשתות', נלקח מהקשתות הגדולות המתנשאות מעל המעיין. שמו האמיתי של הכפר התלמודי איננו ידוע לנו.
איך מגיעים? בכביש המחבר את צומת דליות לצומת מגשימים, פונים אל מושב נטור. 100 מ' לפני שער הישוב יש פניה שמאלה לדרך עפר אל "קשתות רחבעם" (האתר נקרא על שם רחבעם זאבי שתרם רבות לקידומו). ממשיכים לפי שילוט אל הח', ממנו יורדים לאתר, בו יש שלטי הסבר על המקום. תחנת עצירת חובה לכל טיול בדרום הגולן אשר נופיו מרהיבים בכל תקופות השנה.
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
 
טיפים לבוגרי צבא / שירות לאומי
לעבור את החורף בשלום
שיא החורף עוד לפנינו אבל השפעת כבר כאן. אם התרופות הרגילות לא עובדות, תמיד יש את מרק העוף המפורסם של סבתא שיכול לעזור ועוד כמה רעיונות:
 
נזלת
1.            בסיר גדול יש להרתיח מים עד לגובה 3/4 הסיר. כאשר המים רותחים, להוריד את הסיר מהאש, ולהוסיף 3 טיפות שמן אקליפטוס. לרכון על הסיר, כאשר הראש מכוסה במגבת גדולה, ולשאוף את האדים במשך 20 דקות. יש לחזור על האדים פעמיים ביום.
2.            להמיס כפית מלח במעט מים, לטבול פיסת צמר גפן, ולטפטף מעט לתוך האף.
שיעול
1.            לערבב למשקה: 1/2 כוס חלב רותח, 1/2 כוס סודה קרה. לערבב ולשתות לאט.
2.            לחמם חלב, להוסיף כף דבש ולשתות.
3.            להכין גוגל מוגל: לערבב חלמון ( צהוב ) של ביצה לא מבושלת עם כף סוכר. להוסיף חלב חם ולשתות.
4.            לאכול משמשים, טריים ומיובשים.
5.            לקצוץ בצל, לשים בסיר, לכסות בדבש עד כיסוי מלא של הבצל ולבשל על אש קטנה חצי שעה. להסיר מהאש ולקרר 10 דקות. להוסיף 6-8 שיני שום כתושות, לכסות ולקרר לטמפרטורת החדר. לאכול מידי פעם כפית או שתיים.
גרון
1.            לשתות כוס מים פושרים בתוספת כפית מיץ לימון וכפית דבש פעמיים-שלוש ביום.
2.            במידה ויש גירוי: לרסק שורש של חזרת, להוסיף שליש כוס מים רותחים וכף סוכר. לשתות כשזה פושר.
 
(המערכת לא לוקחת אחריות על תוצאות הטיפולים. לכל תלונה או שאלה נא לפנות לסבתא)
 
רגע של עברית
לאבד את הצפון
אלפי שנים חלפו מהזמן העתיק אך שום דבר לא השתנה, גם אז היו "מצביעים קדימה". איך יודעים זאת?! פשוט! ארבע רוחות השמיים מאז ומעולם היו קבועים אך היחס אליהם היה שונה. בעבר, המזרח היה הכיוון אליו כולם הסתכלו כי משם זרחה השמש וזה היה סמל לכוח (מכאן השם מזרח). כלומר, כשרצו ל"הצפין" את המפה היו מסתכלים מזרחה. חיזוק לדבר ניתן לראות בברכת המזון כשאנו אומרים "ארץ טובה ורחבה", וכי ארץ ישראל רחבה? אלא אם פניך לכיוון מזרח יתברר לך שאכן הארץ רחבה. וגם בדבריו של אברהם ללוט (כשפניהם למזרח): "אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" – בעצם אמר אברהם ללוט אם תלך לשמאל (לצפון – וכך עדיין בערבית: שמאל זה צפון), אני אלך לימין (דרום – "תימן" שבדרום מלשון ימין), ואם אתה לדרום, אני לצפון. לסיכום, פני הכל בעבר הרחוק היו לקדם (כינוי למזרח), כלומר הכיוון הכללי היה קדימה...
 
דרך צדיקים
טוב שברופאים – לגיהנום
משמו של ר' נחום מטשרנוביל מסבירים מדוע חז"ל התבטאו על הרופאים "הטוב שברופאים – לגיהנום" (קידושין פ"ב ,א'): "ושמעתי, לפי שבכל יום בתפילה יש שמונה עשרה ברכות והרופא שאינו מאמין בה' אומר רק שבע עשרה ברכות, כי בברכה של רופא חולים מאמין שהוא הרופא בעצמו ואינו מאמין שהשם יתברך הוא הרופא חולים ומבטל ברכה ואומר רק שבע עשרה ברכות. וזה מה שאמרו חז"ל טו"ב שברופאים, כי טו"ב בגימטריה שבע עשרה. ומי שהוא מאמין שהוא רק השליח מאת השם יתברך וע"י הקב"ה עיקר הרפואה זה הרופא לגן עדן"
 
דברים שברומו של עולם
סוגיית הקרמבו – האם יש פתרון הלכתי?
קונפליקט ידוע ונושא לוויכוח הוא האופן הנכון לאכילת הקרמבו. בהלכה ישנה התייחסות מסוימת לעניין אופן אכילת הקרמבו. ברכתה של העוגייה היא בורא מיני מזונות, וברכתם של הקצפת והשוקולד היא שהכול נהיה בדברו. על פי ההלכה בעת אכילת מאכל בו מעורבות שתי ברכות, יש לברך על העיקר ואין צורך לברך על הטפל. כך לדוגמה בעת אכילת קרואסון יש לברך על הבצק, שהוא העיקר, ולא על השוקולד. בנוגע לקרמבו קיים ויכוח - האם העוגייה היא בגדר הטפל או שמא הקרם והשוקולד הם הטפלים. לכן, יש שמפרידים את הקצפת והשוקולד מהעוגייה ומברכים על כל אחד בנפרד (ולפי הכללים המקובלים, אוכלים קודם מן העוגייה, שברכתה קודמת). דעות אחרות מסתפקות בברכה אחת - כל אחד לשיטתו בעניין העיקר והטפל...

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת