דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 45
עלון דרך אמונה 45
נושא העלון: תורה וחוכמה
 
תורה וחוכמה \ הרב שלמה אבינר
 
הגמרא (מנחות צט ב) אומרת ששאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל אם מותר לו ללמוד חכמה יוונית. אמר לו רבי ישמעאל: כתוב "'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה ולמוד בה חכמה יונית". מכאן הסיק ה'חפץ חיים' שאסור ללמוד דברים אחרים מלבד התורה, אם לא לפרנסה (חפץ חיים על התורה [מעשי למלך]).
ללמוד פילוסופיה של דברי כפירה? ודאי אסור (רמב"ם, הלכות עבודה זרה ב ב-ג), אך לימוד פילוסופיה שכתבו גדולי ישראל כדי לחזק את האמונה על-פי הוכחות שכליות - כגון רבנו בחיי (חובות הלבבות שער הייחוד והאמונה), וכן הרמב"ם ב'מורה נבוכים' - שנוי במחלוקת אם הוא הדרך שבה ישכון האור, או שיש לילך בדרך של אמונה, כגון בדרכו של רבנו יהודה הלוי בספר 'הכוזרי'. אבל פילוסופיה של כפירה ודאי אסורה. ומה שרבנו הרב צבי יהודה עסק בזה, זהו דין אחר, כמו שהרמב"ם עסק בזה, וזה לא היה מתוך התעניינות אישית כפי שהוא מסביר באיגרת אחת, אלא מפני שבמלחמת-האמונה, הוא היה חייב לדעת את כל הדעות המרחפות בחללו של עולם. זה דומה למי שיושב בסנהדרין שצריך להיות בקיא אף בהלכות כישוף. ובוודאי שאין זה שייך לתלמיד צעיר, אלא רק לתלמידי-חכמים גדולים ומיוחדים.
אבל בשביל פרנסה ודאי מותר ללמוד לימודי חול, והגמרא כותבת שמצווה על האב ללמד בנו אומנות (קידושין כט א), וזה מה שמתיר לסדר עניניים אלה אף בשבת (שו"ע, או"ח שו ו).
לגבי לימודי חול לשם התעניינות, הרחבת הדעת והעשרת ההשכלה - אכן נפסק ב'שולחן ערוך': "אין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה קונה עוה"ז ועוה"ב, אבל לא בלימוד שאר חכמות" (שו"ע, יו"ד רמו ד), והיא שיטת הרמב"ם, אבל הרמ"א כותב שמותר "באקראי שאר חכמות", כלומר כדבר צדדי המצטרף, והרמ"א מעיד על עצמו שהיה לומד טבע, בזמן שאנשים הולכים לטייל קצת בשבת (שו"ת הרמ"א סי' ז), והמקור הוא במדרש לגבי דברי תורה "עשם עיקר ואל תעשם טפלה" ("ספרי", מובא בביאור הגר"א שם). אם-כן צירוף קצת חול בתור טפלה אין איסור.
 
ייסורים של אהבה \ הרב אביחי רונצקי
 
חזות פניו של שמואל העיד היותר מכל את אשר עובר עליו ועל משפחתו. קומתו שחה, שערו הלבין וכל כולו מביע אומר של כאב וצער קשים ללא נשוא.
במלחמה האחרונה, נפל חלל בנו הבכור. מספר שנים קודם לכן נפטרה ממחלה ממארת ביתו בת העשר.
עד כמה אפשר לשאת זאת? שאל שמואל בתחינה את רבו, שגם הוא היה למוד סבל וייסורים. הרב וינגרטן, איבד את מרבית משפחתו בשואה הארורה באירופה.
הרב, שנראה צעיר בהרבה מכפי שהיה גילו באמת, פתח את חומש בראשית, בסיפור פגישת יעקב ופרעה. ושאל את שמואל: כיצד ניתן להבין את שאלת פרעה מיד כשנכנס אליו יעקב "כמה ימי שני חייך"? כך מקבלים את פני אבי המשנה למלך, יוסף, בשאלה שכזו? ועוד, אף תשובת יעקב לפרעה "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי".
האם זה המקום להתלונן על קשיי חייו, לפני פרעה? ופרעה בכלל לא שאלו אודות כך?
הרמב"ן משיב על שאלותינו, שיעקב נראה מאוד זקן, ולכן פרעה שנדהם ממראהו, שאלו בפליאה בן כמה אתה, לא ראיתי זקן כמוך מעולם, ויעקב השיבו שבאמת איננו זקן כל כך, אלא שצרות חייו השפיעו על מראהו.
במדרש על פסוקים אלו מובא שיעקב נענש על סיפור קשיי חייו בפני פרעה, בקיצור שנות חיים ממה שחי אביו יצחק. מניין השנים שאיבד יעקב נמנה על פי מספר המילים של הפסוק, וכבר מדברי פרעה אליו (מ"כמה ימי שני חייך" ועד סוף דברי יעקב אל פרעה).
ולכאורה יש לשאול מדוע נענש יעקב על דברי פרעה אליו? אפשר לומר, הסביר הרב וינגרטן שעצם מראהו הזקן של יעקב, שהוא זה שהביא לשאלת פרעה היה בעייתי. לפחות ביחס למעלה הרוחנית של יעקב.
הקב"ה מבקש מאיתנו , הסביר הרב, שנראה את ייסורינו, כייסורים של אהבה, "נאמנים פצעי אוהב", ייסורים שבאים אך ורק כדי למרק אותנו, וחלילה לא כמקרה ארעי חסר משמעות.
 
תורה ולא חכמה \ הרב אילן צפורי
 
-          מה רע בתרגום השבעים, הרי סוף סוף הגויים יוכלו להתבונן בתורה הקדושה שלנו ולראות את עומקה וגודלה
-          חז"ל כנראה לא סוברים כמוך, ואומרים על יום התרגום שהיום הזה קשה לישראל כיום שנעשה העגל.
-          למה? הרי כתוב במסכת סוטה שכאשר בני ישראל עברו את הירדן, הם הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר "באר היטב".
-          בדיוק! תשים לב הם כתבו את התורה בלשון הגויים, אך אחרי זה סדו את הכתב בסיד. אתה מבין?
-          לא.
-          בשביל לקרוא את התורה הם היו צריכים לשלוח שליחים שיקלפו את הסיד ויעתיקו את הכתב על לוחות או כל אמצעי אחר.
-          ומה העניין?
-          העניין הוא שכשבני ישראל מוסרים תורה לגויים, הם לא משלחים אותה סתם כך באופן גלוי. רק גוי שיבוא, יתאמץ ויקלף את הסיד, היינו יתעכב שם ויעתיק את התורה, ומתוך כך יהיה בקרבת ישראל וישמע את פירוש התורה, רק הוא יכול לשאת אותה ולהביאה לחבריו.
-          ואני מבין שתרגום השבעים לא נעשה בצורה כזו.
-          ממש לא. אותו מלך רשע, תלמי, שהיה שוחר חכמה, רצה לייסד באלכסנדריה את המוזיאון הראשון, שלמעשה היה מין אוניברסיטה בה כל החוכמות היו מיוצגות. הוא רצה שגם היהודים יבואו לייצג את חכמתם...
-          וכמובן היהודים לא ששו על המציאה.
-          נכון. ואז הוא רצה להתנקם בהם, וניסה להוכיח שתורת היהודים אינה חכמה.
-          איך הוא רצה להוכיח זאת?
-          פשוט על ידי הבאת שבעים ושניים זקנים. הוא הכניס אותם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם ביוונית.
-          נו, סך הכל אין בזה דבר רע. הוא סמך על היהודים שיעשו את מלאכתם נאמנה
-          כוונתו הייתה שכל אחד יכתוב משהו אחר.
-          ואז מה?
-          ואז לשיטתו הוא היה מוכיח שתורת היהודים אינה חוכמה, שהרי יש לה שבעים פנים שונות, וזה לא מדעי. במדע אין מחלוקת אפשרית. ריבוע היתר של משולש ישר זווית שווה לסכום ריבוע הניצבים, או שהוא לא היתר של המשולש.
-          ומה קרה?
-          קרה נס. נתן הקדוש-ברוך-הוא בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעת אחת. הם תרגמו כולם בדיוק את אותו הדבר, עם חמישה עשר שינויים זהים.
-          יופי! כך הוא הוכיח שתורת היהודים היא אכן חכמה! אז למה מתענים על זה?
-          אתה שומע את מה שאתה אומר! הוא הוכיח שהתורה היא חכמה, כשאר החכמות האנושיות. על זה אמרו חז"ל "והחושך בא לעולם שלושה ימים". כי עשו מתורתנו הקדושה עניין אנושי, ואנו יודעים שלתורה חייבים להיות הרבה פנים, כי היא חכמה אלוקית ולא יתכן שבני אדם יצליחו לאחוז בה בצורה אחידה.
-          למה?
-          אני יכול להביא לך משל ותנסה איכשהו ממנו להגיע לנמשל: דמיין לעצמך שרשרת אנשים הפרוסים מסביב להר גדול. מה כל אחד רואה? את הקטע שמול הפנים שלו וקצת יותר. אין אחד שרואה את כל ההר. אולי אחד שיעלה על מסוק יראה את רובו בבת אחת, אך באופן פשוט, כל אחד רואה רק חלק קטן.
-          הבנתי את הנמשל :התורה היא אלוקית, היא חכמה שמתחילה באינסוף ואיכשהו נוחתת לארץ, ואז לא יתכן שאדם יוכל לראות את כולה. פשוט משום שהיא גדולה עליו! אולי משה רבנו שעלה בנס למדריגה עילאית של "איש האלוקים" יכל לראות את כולה, אבל אדם פשוט רואה רק את החלק שלו.
-          נכון ועל זה אנו מתפללים "תן חלקנו בתורתך".
 
 
צדיק וחסיד \ הרבנית שרה אליסף
 
"החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו", כך פותח רמח"ל את ספרו מסילת ישרים.
אמיתת הדברים הנאמרים בספר לא מוטלת בספק אצל רוב בני אדם. אך דווקא משום פשיטותם "השכחה מהם רבה". למשל מי זוכר להודות על כל נשימה ונשימה שאנו נושמים, על האויר ועל המים הנצרכים כל כך והמצויים בטבע באופן פשוט. אף אחד אינו מטיל ספק שדברים אלו חיוניים ובסיסיים לקיום האדם. ואם הכל פשוט וידוע אז מה החידוש?
"אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחד": זה החידוש! הרמח"ל מלמד אותנו את הערך של השינון והחזרה. רוב בני אדם מחפשים חידושים, ואינם חוזרים ללמוד דברים ידועים. להבין שיש אפשרות למצוא חידושים דווקא מתוך החזרה, להאיר זווית אחרת בלימוד ולראות איך הרעיון בונה אותך ומתעצם אצלך.
אך המציאות היא שבין לומדי התורה, בעלי השכל הדק ישקיעו בעיקר בהלכה ובגמרא. ורק "מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולימוד על ענייני שלימות העבודה". הרמח"ל צועק את צעקת העולם המצפה לעילויו הרוחני. היחידים שיכולים לרומם את החיים ולהעלות את המציאות הם אנשי התורה חריפי השכל. הצד העיוני הזה של שלימות העבודה הוא הגורם לאדם להיות עבד ה' ולהתעלות בתור אדם. הרב קוק זצ"ל אומר שבעת הגאולה, כשתתקבץ התורה בארץ ישראל יצטרכו תלמידי חכמים של ארץ ישראל לנדב את רוחם על הלימודים האלה. אולי לא להיחשב גדולי הדור במובן המקובל של פוסקים ודיינים וראשי ישיבות, אלא יצטרכו להשקיע את עיקר מרצם בלימודי מוסר ואמונה, כדי ללמד את ישראל להביט במבט אמוני ועמוק להבין מה זה תהליך הגאולה, מהי שאיפת החיים של עם ישראל, ולשם מה עם ישראל חוזר לארצו ובונה את בית המקדש.
על ידי קביעות, התמדה, שינון והעמקה נקנה את המידות הטובות שיהפכו לטבע שני באישיותנו ונרכוש לנו ראיה כוללת ורחבה על המציאות, מתוך תשומת לב לפרטים וטיפוחם. בעיני הרמח"ל, שלימות העבודה הינה המגמה של כל העבודה המוסרית. אנחנו חפצים להיות עבדי ה', שכל תפיסת עולמנו תהיה מתוך שייכות לתורה, וכל העמל שאנחנו משקיעים בחיינו יהיה עמל של עבודת ה', מוסיף והולך.
"מעטים מן המעטים אשר יקבעו עיון ולימוד על ענייני שלימות העבודה על האהבה, על היראה, על הדביקות ועל כל שאר חלקי החסידות". החסידות (לא במובנה המקובל כיום) היא התכלית אליה שואפים בשלמות העבודה. ננסה להגדיר את החסידות כמדריגה הבאה על גבי מדריגת הצדיק. הצדיק מנהל את חייו בצדק, מה שחייבים על פי שורת הדין, ואילו החסיד מחפש להוסיף עוד ועוד, הוא נושם את ההויה הרוחנית ומריח את הכיוונים שהקב"ה חפץ שנלך בהם, ושם הוא מוסיף. החסיד פולח לרצון האלוקי מתוך ידיעה רחבה בתורה ומתוך כוונה לעשות נחת רוח ליוצרו. החסידות היא המדריגה המיוחדת המתאימה לעם ישראל, אנחנו עם יודע אלוקיו העם שיודע לחזק את המגמה האלוקית בעולם מתוך השקעה מתמדת ומסירות נפש נצחית. הוא עושה רצונו כרצון ה' ומוסיף בכיוון הנכון הרצוי והמכוון לליבו של הקב"ה. "תנו עז לאלוקים על ישראל גאותו".
 
שו"ת \ הרב דוד ספרלינג
עבודה ב"שבע ברכות"
 
שאלה : אנחנו עומדים להתחתן בקרוב, אלא לגבי התאריך יש לנו בעיה. ארוסתי עובדת, ואמרו לה בעבודה שאם נתחתן בתאריך הקרוב שרצינו, היא תצטרך לחזור לעבודה חמש ימים אחרי החופה (בתוך שבוע השבע ברכות). לעומת זאת, אם נחכה עוד חודשיים אחרי זה, יהיה אפשר לקחת חופש עד סוף השבע ברכות. מה עושים ?
 
תשובה : קודם כל, מזל טוב !
אסור לחתן לעבוד בשבוע של השבע ברכות, כמו שנפסק בשלחן ערוך, "הנושא בתולה צריך לשמוח עמה שבעה ימים, שלא יעשה מלאכה, ולא ישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה" (שו"ע אה"ע סד). ואין זה תלוי ברצון הכלה, ואפילו אם היא מוחלת לחתן, עדיין ה"חתן אסור בעשיית מלאכה" (רמ"א שם).
ונחלקו הפוסקים אם גם הכלה אסורה במלאכה. יש שהביאו ראיה מפסיקתא דרב כהנא שבה כתוב: "אי מה כלה זו כשמלאו ימי חופתה חוזרת למלאכתה וכו'". מזה משמע שהכלה אסורה במלאכה כל השבוע. אבל מצד שני רש"י במסכת כתובות (דף מז) כותב "ואותו היום [של החופה] אינה עושה מלאכה", ומזה משמע שרק ביום החופה יש איסור לכלה לעבוד. ויש שהתירו רק עבודה בתוך הבית ובהסכמת הבעל (שו"ת המהרש"ם ח"ג).
במקרה שלכם יש להתיר להתחתן בתאריך המוקדם, ולסמוך על המקלים בענין זה. הרי גם לחתן יש שמתירים עבודה של "דבר האבד" כמו בחולו של מועד, ולכן אם נגמר לו ימי החופש, ואם לא ילך לעבוד יפטרו אותו, מותר לו לעבוד (עיין חזון איש ס"ד, ז). וראינו שאין דין הכלה יותר חמור מדין החתן. ועוד יש להוסיף שיש שחולקים על מה שכתבנו למעלה מהרמ"א שלא מועיל מחילה מצד הכלה, והם סוברים שאם הכלה מסכימה לכך, מותר לחתן לעבוד (בעיקר פוסקים לפי השו"ע לספרדים). ולפי זה, יש לומר שאם החתן ימחול לכלה, ודאי מותר לה לצאת לעבודה.
במיוחד שהאפשרות השנייה היא לדחות את החתונה לעוד חודשיים. זה עצמו "הפסד גדול", שכדי למנעו היה מקום אולי להתיר גם לבעל לעבוד בשבוע של שבע ברכות. ובודאי שזו סיבה מספקת כדי לסמוך על הדעות שמתירות לכלה לעבוד.
לכן, יש לערוך את החופה בתאריך המוקדם, למרות שזה יגרום לכלה לצאת ולעבוד בימי השמחה. וטוב תעשו אם גם בימים אלו שהיא אכן תעבוד, להקפיד כמה שאפשר לשמח אותה בדרכים אחרים, כמו ללוות אותה לעבודה ובחזרה, לאכול ולשתות איתה ארוחת בוקר, ולערוך סעודות שבע ברכות כל ערב.
 
אתנ"ךתא \ הרב שלמה סוקניק
חכמת אלוקים בקרבו
 
עם התבססות שלמה במלכותו, ומתוך הסדר הקבוע של עבודתו כלפי שמיים וכוונת ליבו למילוי רצון ה' ע"פ הדרכת אביו, מתגלה ה' אליו בגבעון, במקום בו הונח מזבח הנחושת שעשה משה במדבר, אחרי נדודי המשכן. בגבעון מתגלה רצון שלמה במלכותו, ולעומת זו מופיעה אליו שם סייעתא דשמיא להשלמת פועלו ומעשהו "בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ" (מלכים א ג,ה).
שאלת ה' מכוונת לגלות רצונו הפנימי של שלמה, ושלמה מתעורר כלפי ניסיון אלוקי זה, ההופך את רצונותיו ובקשותיו להיות חופשיים בבחירתו וגלויים. הוא מתחיל את בירור בקשתו מהזכרת דוד אביו, היא הדמות המכינה ומכשירה את מלכותו שלו. מתוך התבוננות במלכות דוד, יודע שלמה שתתגדל ותוכשר בקשתו שלו. "וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה" (שם, ו).
מתוך מידותיו המעולות של דוד הופיע חסד ה' אליו, המכין ומכשיר את שלמה להמשך מפעל דוד אביו, שכולו ענוה ויראה כלפי שמיים, מתוך כך מתחנן שלמה את בקשתו שלו "וְעַתָּה ה' אֱלֹקָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה" (שם, ז-ט).
בקשת שלמה המגלה את צפונות לבו להצליח בהנהגת ישראל, מתאימה עם דברי משה רבנו במדבר בעת הנהגת ישראל ומשפטם. גם משה רבנו ביקש על הצלחת משפט העם והדרכתו, גם הוא ציין בדבריו את גדלות העם הזה ומתוך כך את המורכבות שבהנהגתו (עיין במדבר יא ודברים פרק א). משפט העם הוא משפט התורה, ובהתנהלותם של ישראל ויושר הנהגתם מופיע הארת התורה להם ומתוכם לעולם כולו, הארת התורה הזו היא משאת פניו של שלמה, ולכן שמח הקב"ה בבקשתו, "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי ד' כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ" (שם, י- יב).
חכמת משפט התורה היא הארה אלוקית שמיימית עליונה, היא סייעתא דשמיא להנהגת הארץ וסידורה, מעומק לב האדם היא מאירה, מיושר מידותיו היא מכוונת את טהרת מחשבותיו ומעשיו, ובתוכה כלולים כל המכשירים והכלים להצלחת האדם והעם, וכך הבטיח ה' לשלמה "וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ" (שם, יג- יד).
הבטחת ה' לשלמה הייתה הרבה מעבר לבקשתו, אומנם כלולה היא בבקשת שלמה ושאיפתו, ותלויה היא בדרכיו ומעשיו, נאמנותו של שלמה לרצונו להיות ממלא מקום אביו וממשיכו היא תנאי הכרחי לגילוי ומימוש חכמתו והצלחתו, היא המביאה את שלמה להודאה מלאה ושלמה כלפי ה' במזבח כבתחילה, אבל הפעם כבר מגמתו היא לא רק בקורבנותיו אלא למול ארון ברית ה', שם מונחת התורה שאת אורה הוא מבקש להנחיל לכל העם "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו" (שם, טו).
חכמת שלמה האלוקית, המסדרת המשפט והצדק בתוככי ישראל תחל ותופיע במשפט שתי הנשים אשר תבואנה לפניו, ותמשך עד סידור הממלכה והמקדש בשלמות מתאימה ומופלאה, תיומת של סדרי הנהגת המלכות עם סדרי עבודת ה', עליה יאמר "וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (שם, כח).
 
בינו לבינה \ הרב אילן צפורי
 
כאשר הצגתי בפני קהל את המצוקה של הצעירים והצעירות בעניין "זירת המפגשים" בציונות הדתית, ודברתי על כוונתנו להקים תוכניות שתכלולנה לימוד תורה נפרד ואחר כך סדנאות מעורבות (פעילות שתתקיים בע"ה בבר-אילן בקרוב), הדברים נתקבלו בברכה. הערות כגון "סוף סוף נותנים את הדעת לבעיה הרצינית הזאת", "באמת הגיע הזמן שימציאו פתרונות הולמים" וכו'.
אך למרבה הפלא, כאשר אמרתי את השם המפורש "רווקים" (ו"רווקות"), אותם צעירים (קבלתי על זה דיווח אחר כך) חשו מאוימים זאת אומרת שמותר להזמין "בחורים ובחורות" לסדנא שמטרתה היא ליצור זירת מפגשים, בתקווה שתצא מזה חתונה, אך אסור להזמין "רווקים ורווקות" או "פנויים ופנויות" אסור להגיד את השם המפורש הזה (כך הזהירו אותי), שמא הוא יבריח את הקהל! לא "נוח" לצעירים וצעירות כאשר יותר מדי ברור שהם באים בשביל למצוא חתן או כלה.
מה הלחץ?! (אני שואל) הרי ממה נפשך, לבוא לבלות סתם בנים בנות זה אסור. ההיתר הוא אם המפגש נעשה לטובת היכרות למטרות נישואין, שאז מותר לאיש להסתכל באשה פנויה, כפי שכתוב ברמב"ם, שאין בזה איסור, אדרבה, כך ראוי לעשות (הלכות איסורי ביאה פכ"א ה"ג). אז לענייננו, צריך להחליט אם את\ה לא בא\ה בשביל למצוא בן\בת זוג, אז אתם באים בשביל לבלות זה אמור לבייש יותר שיחשבו שאתם באים בשביל לבלות ואדרבה אין בושה לבחור ובחורה בגיל הנישואין לעשות השתדלות כדי להתחתן, ושידעו את זה. כך היה גם פעם, כפי שמסופר בסוף מסכת תענית כאשר בנות ישראל יצאו למחולות בכרמים כדי למצוא חתנים: "תנו רבנן יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות? קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".
הכל היה לשם שמיים, מי שהגיע למפגשים הללו היו אנשים יראי שמים שבאים למטרות נישואין בלבד.
בדורנו ישנה באמת בעיה ההולכת וגוברת, והיא המשכת הזמן של הרווקות הרבה הרבה מעבר לנורמלי, ולא מתוך רצון באמת. אולי צריך להפסיק להתבייש מותר להיות רווק או רווקה שמצהירים שרוצים להפסיק את המצב הזה. יראת השמיים היא המגן שלנו כאשר הכל נעשה מתוך יראת שמיים, הכל יותר פשוט.
 
דרך ארץ \ רועי פורייטר
 
אל נחל חדרה כוחה של אקולוגיה
גם נסיעה פשוטה בכביש החוף יכולה לההפך לעניין מעניין הרבה יותר אם רק נסטה קצת מהכביש, מרחק דקות ספורות נסיעה בלבד - אל "נחל חדרה". תהליך שיקום הנחל הוא דבר פלא בעצמו. תהליך ארוך אותו עבר הנחל מאז שזוהם כמעט לחלוטין במהלך פיתוחה של המדינה וגידול האוכלוסייה בה, ועד שהגיע לשיקום כמעט מלא כפי שנראה כיום.
איך מגיעים? נוסעים על כביש החוף ובמחלף אולגה פונים מערבה ונוסעים כ800- מ' לכיוון כפר-ים. מעט לפני כפר-ים יש שילוט, לפארק נחל חדרה. פונים ימינה ונוסעים עד החניון.
המפגש עם הנחל יכול לחשוף קטע של היסטוריה ושל "ארץ נחלה". בעבר היו רוב נחלי החוף בעלי זרימה שנתית קבועה נקיה, ולכן נמצאו בגדותיהם בעלי חיים וצמחים רבים. מכיוון שהניקוז של חלק מנחלים אלו לא היה מוסדר, נוצרו באזור ביצות, דוגמת ביצת חדרה. מהן סבלו החלוצים בסוף המאה ה19- ממחלת המלריה/קדחת שהגיעה עם יתושי האנופלס הנושאים את הנגיף. אחת הדרכים בהן ניסו לייבש את הביצות הייתה באמצעות נטיעת עצי אקליפטוס, הצורכים הרבה מים. חדרה אף הנציחה תקופה זו בקוראה את בית החולים שלה "הלל יפה" על שם ד"ר הלל יפה שחקר את המחלה. ליד הטיילת אפשר לתפוס מנוחה תחת אחד האקליפטוסים שנמצאים על גדת הנחל ומתנשאים למימדים המתאימים ל"עץ שתול על פלגי מים". אף השיר המפורסם "חופים" נכתב על ידי נתן יהונתן על קטע זה, בו נשפך נחל חדרה אל הים, עת שראה אותו כמה שנים לפני קום המדינה, כשמימיו לא הגיעו עוד לתוך הים, אלא חלחלו לתוך החול. על זה הוא כתב: "ראיתי פעם חוף שנחל עזבו". אורכו של הנחל כ50- ק"מ והוא מנקז אליו את נחלי צפון השומרון שביניהם נחל עירון ועמק דותן. כשהתפתחה המדינה ואוכלוסיית האזור גדלה משמעותית (פרדס חנה-כרכור, קיבוצים, מושבים ומפעלים) הוזרמו שפכיהם אליו. תוסיפו לזה את שאיבת מי התהום, בניית מאגרים וברכות דגים (ותנחשו מאיפה לקחו את המים...) ותקבלו שנחל כבר אין, ובמקומו זיהום ותעלת ביוב.לא היה ניתן לטייל לאורכו ובודאי שלא לדוג. עד שלפני כעשרים שנה הצחנה, ההזנחה והזיהום גרמו לרשויות השונות להתעורר ולעשות מעשה. כך הוקמו מתקנים לטיפול בשפכים, ואף להעמקת אפיק הזרימה תרמה לו רבות. כך חזרה אלינו צמחיית המים כדוגמת הפטל הקדוש והסוּף, ואף בעלי חיים שנעלמו בגלל מחסור באור ובחמצן במים, חזרו אליו בחלקם - כך שוקם הנחל רבות. מי שיגיע לשם ו"יש לו עיניים פקוחות, רואה יום-יום מאה דברים נפלאים, לפחות"
 
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
טעמי מנהגים
אין דיאטה בשבת
מובא בספר "דרך אמונה" (מתברר שיש גם ספר כזה, לא רק עלון...) בעניין האכילה בשבת: "כל מה שאדם אוכל בְחוֹל, חוץ החלק ההכרחי למזון הנפש, הוא כדי שלא תפרד מן הגוף (כלומר, האכילה היא לקיום בלבד), רק המותרות מוסיף כח ליצר הרע בזה (במילים אחרות: אוכל מיותר משמין). ומה שאדם אוכל בשבת הכל הוא רוחני ונבלע באברים. בשבת ויו"ט יכול לאכול כמה שירצה ובלבד שיהיה לכבוד שבת".
 
רגע של עברית
להאריך ב-אחדדדדדדד
"ויאריך בדל"ת של אחד, שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם" (שולחן ערוך סימן ס"א, הלכה ו') – האם באמת אנחנו מצליחים להאריך ב-דל"ת? הרי זו אות שהגייתה מהירה וקשה "להחזיקה" על הלשון. על הבעיה הזו (הארכת הדל"ת) כתבו כמה וכמה פוסקי הלכה כאשר כל אחד ניסה לתת טעם והסבר לאותה הארכה, אך עם זאת אולי ההסבר המתקבל ביותר על הדעת הוא ההסבר הלשוני: אכן, כפי שאנו הוגים את הדל"ת כיום קשה להאריך בה, אך ככל הנראה בעבר (ע"פ מחקרים לשוניים) לאות דל"ת היו שתי צורות הגייה שונות שהיו באות לידי "ביטוי" ע"י סימן הדגש. כלומר, אם היה דגש באות דל"ת היא הייתה נהגית כמו שהיום אומרים אותה. אך אם לא הופיע דגש, הדל"ת הייתה נהגית בצליל הדומה ל- th שבמילה that (צורה שנשמרה בערבית באות ד'אל). אם נשים לב, בקריאת שמע האות דל"ת ב-"אחד" מופיעה ללא דגש, ואם ננסה להגות עכשיו את "אחד" בדרך שראינו (th) נוכל להאריך בדל"ת כמה שנרצה. מי שרוצה חיזוק לרעיון, יכול ללכת לשמוע בבית כנסת תימני כיצד קוראים קריאת שמע... (בכל אופן, הרעיון הנ"ל אינו פסק הלכה וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו).
 
סיפורי צדיקים
כיד המלך
מעשה בבן-מלך שנתרחק מבית אביו והיה מתגעגע מאד מאד על אביו.
פעם אחת קיבל אגרת מאביו והיה שמח בה ומשתעשע עמה. ומרוב שמחה ושעשועים גברו בו מאוד הגעגועים על אביו, והיה מוסיף מפעם לפעם געגועים, מתלונן ואומר: וי לי, וי, מי יתנני לנגוע ביד אבי נגיעה קלה-קלה, מי יתנני ואבי יושיט לי את ידו כי אז אחבקה ואנשקה, כל אצבע ואצבע של אבי היקר הייתי מנשק מנשיקות פי מרוב געגועים שאני מתגעגע על אבי מורי ומאורי, אבי הרחום, מה מאוד הייתי רוצה לנגוע לפחות בזרתו הקטנה.
ועד שהוא קובל ורוגש ומתגעגע מאוד-מאוד על מגע יד אביו, הבריק רעיון במוחו:
הרי בידי איגרת אבי, כתובה בעצם יד אבי. האם כתב המלך אינו משול ליד המלך? ומלב הבן פרצה שמחה גדולה ביד המלך, כיד המלך. "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" (רבי נחמן מברסלב).
 
לבוגרי בני עקיבא
35 שנה לסניף "בני עקיבא" קרית יובל ירושלים
לכבוד 35 שנה לסניף אנו מארגנים כנס בוגרים.
אנו מבקשים מכל מי שזכה להיות חניך, מדריך, קומונר/ית בסניף לשלוח לנו פרטים מלאים (שם, כתובת, טלפון, דוא"ל ושבט) כדי שנאתר את כל הבוגרים מאז הקמת הסניף.
את הפרטים ניתן להעביר בפקס:
02-6796998 (עבור סניף קרית יובל), בדוא"ל: bneiakiva_kia@walla.com
לפרטים נוספים: 054-7526277.
 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת