דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 49
עלון דרך אמונה 49
נושא העלון: חירות
 
 
חירות \ הרב שלמה אבינר
 
פרט ללימוד התורה, שהיא מצוה מן התורה כלפי הילדים במשך כל השנה, והיא בנין תשתיתם הרוחנית, יש מצוה בליל הסדר לספר לו ביציאת מצרים, כדי להכשיר את הילד לחירות. בלילה זה בו מופיעה החירות העליונה, רוח חירות ממרומים, יש מצוה מיוחדת להרבות לדבר על עניני חירות, על עניני גאולה ולהגדיל את ההכרה. יש לחנך לחירות. חינוך ולימוד לילד חייב להתחיל כבר מלידתו.
יכול להיות אדם שהוא עבד מבחינה מעמדית, אבל בתוכו פועל לב של בן-חורין. ויתכן ההפך: אדם חופשי, בעל מעמד מכובד בחברה, אבל הוא עבד, עבד נרצע לתאוות ולנטיות, לסביבה, לחברה ולכל מיני השפעות זרות. "בעל הרוח של עבדות שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר, השולט עליו איזה שליטה שהיא" (עולת ראיה ח"ב, עמ' רמה). חירות במדרגתה היותר עליונה קשורה להתגדלות ההכרה, במובן זה חירות ותשובה דומות זו לזו. תשובה היא תהליך פנימי מחשבי באדם. האדם משתחרר מעבותות החטא ומשעבוד שפלותו, יוצא מתוך הסיבוכים של קטנות ושפלות, ומשתחרר. תשובה היא חירות כביטויים של חז"ל: "תשובה מעלמא דחירו" (עיין אורות הקודש ג עמ' קפו) - התשובה היא מעולם החירות. תשובה אמיתית היא תשובה מתוך הכרה.
כאשר אדם משועבד לאופנה, אינו לובש בגד נוח לו או הולם אותו, אלא בגד שאחרים הפיצו בחברה - זו עבדות, עבדות פסיכולוגית נפשית. עבדות מחשבתית היא הגרועה מכולן.
תשובה היא חירות מיצר הרע. חירות מן השפלות החטאית. החירות האמיתית כוללת את כל החרויות. חירות מעבדות רשמית וחירות מעבדות מוסרית פסיכולוגית. חירות פירושה עצמאות. אין הכוונה שהאדם צריך תמיד להיות שונה מאחרים או דומה להם. גם מי שמתאמץ להיות "אחר" הוא עבד.
יש להרבות שיח ולדבר על עניין החירות.כאשר משה רבנו נצטווה על ידי רבונו של עולם להוציא את בני ישראל, הוא טען: "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" (שמות דיא). לכאורה טענה זו אינה לעניין, כי ההוצאה ממצרים אינה קשורה בדיבור. אלא שבאמת הוצאת בני ישראל ממצרים והפיכתם מעם של עבדים לעם של בני חורין אינה פעולה טכנית לבדה. תחילה יש צורך להסביר ולרומם את הכרתם. לכן משה רבנו אומר שאינו ניחן בכשרון זה, אין לו פה סח. אומר לו ריבונו של עולם על אהרון "הוא יהיה לך לפה" (שם טז). אין הכוונה שמשה רבנו גמגם, אלא מרוב גדלותו התקשה למסור את התכנים לעם בצורה מובנת לו. הוא היה עליון ומופשט מדי. דבריו היו שמימיים, עילאיים ונפלאים, אבל בלתי מובנים, בלתי נתפשים. באופן כזה אי אפשר לבנות עם. אחר-כך בא התיקון, משה רבנו למד לדבר, וקנה לעצמו את הכשרון הזה. העם התגדל וגם הוא התגדל כמו שכתוב בתורה פעמים רבות "וידבר משה", וספר משנה תורה ספר דברים הוא כולו מפי משה רבנו "אלה הדברים אשר דיבר משה" (דברים א א).
 
 
 
עַם של משפחות משפחות \ הרב אביחי רונצקי
 
הימים היו ימי תחילת חודש ניסן. רן שליח הסוכנות בקהילה היהודית בסַנְטיגו בירת צ'ילה, למד עם פַבְלו מתושבי המקום את עיקרי היהדות, לקראת כניסתו לבית הדין לגיור.
נסה לתאר לעצמך כיצד חוגג עם ישראל את הפסח, שאל רן את היושב לצידו.
אמר פבלו הצ'יליאני, הרי עם ישראל יצא ממצרים בפסח, אם כן זה יום ההולדת שלו, יום העצמאות. מן הסתם יוצאים כולם לרחובות וחוגגים...
רן חייך והשיב לו, אכן כך נוהגים באמת עמים אחרים, אך אנו יושבים משפחות משפחות, כל אחת בביתה סביב שולחן ה'סדר' ומספרים ביציאת מצרים.
ולא זו בלבד, אלא בעת שבית המקדש עומד על תילו, מקריבים קרבן פסח ואוכלים אותו בבית, כשאסור לצאת תוך כדי אכילה לבית אחר! הכל מתרכז בבית פנימה.
מדוע אתם נוהגים כך שאל פבלו?
מפני שיסוד אומתנו הוא בתא המשפחתי, השיב רן, ולכן דווקא ביום בו יצאנו ממצרים אנו מדגישים זאת, יושבים מסובים יחד כולנו בני המשפחה, ועוסקים בסיפור יציאת מצרים.
 
הספירה לחירות \ הרב אילן צפורי
 
-          אתה שומע? אחד שאל אותי מה אתם סופרים, למה אתם סופרים וממתי אתם סופרים.
-          נו, ולא ידעת לענות?
-          ת'אמת, אף פעם לא התעמקתי בעניין הזה של ספירת העומר. ממתי סופרים אני יודע, כפי שאומרים: "וספרתם לכם ממחרת השבת וכו''", והכוונה ממחרת הפסח.
-          טוב מאוד, ומה אנו סופרים?
-          תראה זה נקרא "ספירת העומר", וזה קשור לעניין קורבן העומר, אבל לא ברור לי עד הסוף כל העניין הזה
-          קודם כל צריך להבין מהו "העומר", שזכה לספירה מיוחדת. השם "עומר" הוא פשוט שם של מידת נפח (בערך ארבעה ליטרים) שהייתה נוהגת בזמן המקרא. מה שהתורה מצוה אותנו למדוד הוא "עומר התנופה", היינו העומר מן השעורים שהיו קוצרים במוצאי יום טוב ראשון של פסח. שליחי בית דין נהגו לצאת לשדות במוצאי החג כדי לקצור שעורים, מהם מפיקים עומר של סולת נקיה, אותה היו אופים מצות להקרבה בבית המקדש. לפני הקרבתם היו הכהנים מניפים אותם מכאן "עומר התנופה".
-          בשביל זה עושים עניין כזה גדול של ספירה? למה יש צורך לספור את הימים המפרידים בין קצירת העומר לחג השבועות?
-          כדי לענות על כך צריך להתבונן באירועים שקרו אז בדור המדבר. בחג הפסח (ט"ו בניסן) נגאלו בני ישראל ממצרים, ובחג השבועות (ו' בסיון) הם קבלו את התורה - חמישים יום מפרידים בין יציאת מצרים למתן תורה. חמישים יום שהם מעין חמישים "שערי בינה", בהם בכל יום התעלו בני ישראל עוד שלב לקראת מתן תורתנו הקדושה. בכל יום התקרבו קצת יותר אל "היעד" - מתן התורה.
-          היסטוריה אני יודע, אבל זה לא עונה לשאלתי. למה כה חשובים אותם חמישים יום, עד שלדורות סופרים אותם?
-          פסח הוא חג החירות הלאומית. אז יצאנו מעול השעבוד של המצרים ומאז נהיינו לעם. לפני כן, בני ישראל היו כיחידים, שהרי כשיעקב ירד מצרימה היו שבעים נפש, ושם פרו ורבו ונהיו לעם. אך תחת עול שעבוד מצרים אי אפשר היה להרגיש כעם. התחילו בני ישראל ללכת חמישים יום, ולא סתם הליכה, אלא מסע מופלא המלווה בנסים (וביניהם קריעת יום סוף). ההליכה, שמן הסתם הייתה מתוך אופוריה אדירה של רגשי חופש וחירות, הייתה דווקא צעדה לקראת יעד מסתורי: יום מתן תורה. הגוף הלאומי זה עתה נוצר, ומרוּמם על ידי רוח דרור, הולך לו העם הזה לקראת יעד אלוקי מוגדר ומדויק - לקבל את התורה.
-          זה עדיין לא מסביר למה לספור?!
-          חמישים יום שבהם רוח ההתלהבות של החופש האלמנטרי (חופש הזהות וההגדרה העצמית) לאט לאט נהפכת למין חשבון נפש. "לאן הולכים"? "מה עושים עם החופש הזה"? חמישים הימים הללו מובילים את ישראל אל ההבנה שלחופש הזה יש יעד, והוא לקבל את הנשמה הישראלית ולהוציא אל הפועל את החיים הישראליים במלא עוזם, על ידי קבלת ההנהגה האלוקית, המוסר האלוקי, סידור החיים הציבוריים וגם הפרטיים על פי הרצון העליון.
-          אתה אומר שאנו סופרים כדי שנלמד להתבונן, שלא נרוץ קדימה בחיפזון ללא מחשבה.
-          משהו כזה. בתקופת השנה הזו אנו זוכרים את יציאת מצרים ואת המסע המופלא הזה מיום הצלת הגוף הלאומי, עד להצלת נפשו. וכאן הפרדוקס הגדול, שהרי ממתן תורה קבלו בני ישראל את עול התורה על עצמם, עם כל מצוותיה, הגבלותיה, חיוביה, איסוריה וכו', מה שנראה כמגביל ושוב משעבד.
-          נכון, זהו מסע להשתחרר מהמצרים ולהשתעבד לתורה!
-          כאן המסר הגדול של תקופת חמישים הימים הללו - לחופש צריך משמעות, החופש צריך להצדיק את עצמו. חז"ל הגדירו כך את הרעיון הזה: "אל תקרא חַרות על הלוחות אלא חֵירות על הלוחות". זאת אומרת שאף על פי שמה שחַרות על לוחות הברית (עשרת הדברות) נראה כעניין משעבד, אדרבה הוא עניין המביא לידי חירות.
-          פירוש?
-          לא די בלהיות עם "חופשי" בלי משמעות לחופש זה, אלא צריך להיות "עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים". אנו שמים "מדבקה" על החופש, מגדירים אותו, נותנים לו זהות, מגמה ומטרה.
חמישים יום של חשבון נפש קבלו בני ישראל מיד לאחר שזכו לחופש ולשחרור מן השולטים עליהם. חשבון נפש הנצרך כדי לחשוב על משמעות החירות. ביום החמישים, הם הבינו את מהותה, כאשר קבלו את התורה המבדילה אותם מן הגויים להיות עם הנושא את המוסר האלוקי. חמושים בהכרת זהות זו, המשיכו בני ישראל את מסעם לקראת מעמדם כ"עם חופשי", לארץ ציון ירושלים.
 
 
מרים הנביאה \ הרבנית יסכה בן סימון
 
המהרש"ל מסביר ששבת הגדול נקראת כך על פי ההפטרה: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). השבת הגדול היא השבת האחרונה של הגלות, כאשר העם כולו כָּמֵהַ ליציאת מצרים, יוםד' הגדול הוא זמן המעבר בין הגלות לגאולה - הנביא מלאכי מבשר לעם ישראל על ראשית הגאולה.
גם מרים הנביאה, בשירת הים, מבשרת על ראשית הגאולה ומובילה את העם במהלכה. 
לראשונה אנו פוגשים את מרים בהיותה בת חמש שנים, כאשר היא מנבאת על הולדת משה: "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל" (סוטה, יג ע"א), ולאחר לידתו אומר לה עמרם: "אכן צדקת בתי, נתמלאה נבואתך".
מרים הייתה מהמיילדות העבריות והיו לה שמות נוספים: פועה - "שפועה ומדברת אל הולד" (שמות רש"י), או על שם שהופיעה פנים נגד אביה - כאשר עמרם, שהיה ראש הסנהדרין שמע על גזירת פרעה, קם וגירש את אשתו,ובעקבותיו גרשו כל ישראל את נשותיהם. אמרה לו מרים בתו: "גזירתך קשה משל פרעה" (שמות רבה א, יג). השם הנוסף של מרים היה אפרת - "שפרו ורבו ישראל על ידה" (שם, יז).
נמצאנו למדים שמשחר ילדותה הגבירה מרים את הילודה, ובכך איפשרה את קיומו של עם ישראל.
הרב קוק אומר בעולת ראיה (א, ע' רעט) שהצפיה לישועה "כוללת גם שימת עין תדירית, גם באין שום יחס של הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר, ימים על שנה, ולא יעזוב עמדתו גם באין לפניו דבר מחודש, וגם (כוללת) שבכל עת מצא של איזו הערה, שיראה שראוי לעשות איזה דבר לישועה, יחיש פעולתו ולא יעזוב... התמדה בצפיה מחשבתית והזרוז בעת הכושר, צריך לרומם בעומק העין של צפיה לישועה...".
מרים הנביאה פועלת בשני המישורים בהיותה מאמינה ומצפה לישועה: הדרך הראשונה לכאורה נראית פסיבית, אך גם בה יש עשיה. כאשר יוכבד נאלצת להשיט את משה בנהר נאמר: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ד). מרים עומדת בצפיה גדולה, היא מתייצבת בעוצמה במטרה לדעת את אשר התרחש - מרים מביטה למרחוק, למה שעתיד להתפתח.
בדרך הפעולה השניה, מרים קמה ופועלת. כאשר העם עייף ויגע מרצף המאורעות שפוקד אותו, מרים מפיחה בעם חיים ומזרזת את הנשים להודות לד' מתוך שמחה. כפי שנאמר (שם טו, כ): "ותקח מרים הנביאה... את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" - היא הלכה בראש וכל הנשים אחריה.
מרים הנביאה נתנה חיים ממש, בהיותה מילדת בעם ישראל, ובמקביל העניקה לעם חיים רוחניים, חיי אמונה וחיים של צפיה מתמדת לישועה. הנשים הוציאו ממצרים תופים לפי שידעו וסמכו על הגאולה העתידה (רש"י שמות טו, כ) -  ולכן גם בשעה שהעם עייף ויגע, מרים הפיחה תקווה בלב הנשים וזרזה אותן להודות לד'.
מרים ידעה ששורש הגלות הפיזית מקורו בגלות הנפשית, ועל כן הקדימה תרופה למכה ופתחה פתח לחירות האמיתית.
בימים אלה, בהם אנו משוועים לישועה, עלינו לשוב אל דברי הרב קוק, ולשים על לוח ליבנו כי פעמים עלינו להמתין בדריכות לישועה - "גם באין לפנינו דבר מחודש". ולעיתים עלינו להחיש את הישועה במעשים, לצאת ולפעול בלא איחור רגע וזמן.
 
שו"ת \ הרב דוד ספרלינג
 
קטניות לאורח אשכנזי אצל ספרדי
 
שאלה : אני אשכנזי ואשתי ספרדיה - איך אני יכול לאכול בפסח עם משפחת אשתי שאוכלים קטניות? אני מעדיף להימנע מללכת אליהם, אך הדבר גורם צער לאשתי.
 
תשובה: ברוך השם, יחד עם קיבוץ גלויות של זמננו, יש לנו לדון בשאלות כאלו. ברור שיש לפסוק בזה לקולא, כמה שאפשר, כדי להגביר שלום בית, ואהבת ישראל - שהרי לא מדובר באדם שסתם רוצה לאכול קטניות לתאוותו, אלא בזוג שחייבים להתחשב בזולת. נכתוב את התשובה מן הקל אל הכבד.
כלים - כלי שבישלו בו קטניות, יש לדון מה דינו לאשכנזי. יש מתירים לבשל בהם אם עברו 24 שעות מבישול הקטניות, ויש שמתירים אפילו מיד אחרי בישול קטניות. והמנהג אצל האשכנזים הוא, שבמקום שיש צורך לבשל קטניות (לתינוק וכו') מייחדים כלים נפרדים לזה, כדי שלא יבואו להשתמש בהם לשאר אוכלים בפסח (ע' שמירת שבת כהלכתה מ,פ). אבל בבית של ספרדי, שמותר להם קטניות לכתחילה, יש להתיר לאשכנזי לאכול מכלים שבשלו בהם קטניות, אפילו כשלא עברו 24 שעות מאז - וכך פוסק הרב עובדיה יוסף שליט"א (יחוה דעת ה, לב), שהרי טעם הקטניות שיש בתוך הכלי יבוטל בתוך האוכל.
אוכל שמעורב בו קטניות – אוכל כזה יהיה מותר, כמו שפוסק הרמ"א - "מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו [קטניות ל]תוך התבשיל" (שו"ע או"ח תנג, א). והמשנה ברורה מסביר שאוכל שנתבשל עם קטניות בתוכו מותר לאשכנזי בשני תנאים: א) להוציא את הקטניות מהתבשיל (אלא אם כן הוא כל כך מעורב שלא רואים אותו עוד בפני עצמו, כמו בפירה, שאז לא צריך להוציאו) ב) צריך שיהיה רוב אוכל שאינו קטניות לעומת הקטניות. לכן, אם הם בישלו מרק עם קצת גרגירי חומוס, אפשר להוציא את החומוס ולאכול את שאר המרק.
שמן קטניות - תבשיל שיש בתוכו שמן קטניות, כמו שמן תירס וכו', יש מקום גדול להקל במקום צורך. וזה מפני שיש פוסקים שאומרים שגזרת קטניות לא חלה בכלל על השמן שיוצא מהקטנית (וכן נוהגים כמה קהילות בני אשכנז). ועוד, שבדרך כלל השמן הוא בתערובת, וכבר ראינו שתערובת קטניות מותרת. ובנוסף לזה, בשמני סויה, כותנה וחמניות יש עוד ספק, שמא הם לא בכלל גזירת קטניות. ולכן אם טגנו בשמן קטניות, מותר לך לאכול את האוכל. (וכדאי לשים לב, שהרי הרבה מאכלים שיש להם הכשר ל"אוכלי קטניות בלבד", הם שייכים לסוג זה, ואין בהם אלא תערובת שמן קטניות, שאינו רוב המאכל, ויש שהתירו לאשכנזים באופן כללי – ובוודאי יש להתיר במקום צורך).
ביחס ללציטין – שנמצאת בכמה סוגי שוקולד וכו'. זה שמן מופק מגרגירים הנקראים ריפס, או לפתית, ולמרות שיש מחמירים גם בזה, נראה ברור שיש להתיר, ואפילו לא במקום צורך. שהרי זה דבר שאינו בר אכילה כלל, אלא רק לעשות ממנו שמן, ולכן לא היה אי-פעם בגזירת קטניות. וגם הוא בטל ברוב התערובת.
וכמובן, כל הקוּלות הללו נאמרו במקרה הצורך, כדי להגביר שלום, ואין לאשכנזים להקל בהם בבתיהם. פסח כשר ושמח.
 
 
אתנ"ךתא \ הרב שלמה סוקניק
 
יגיע כפיך כי תאכל
 
מיד בכניסתם לארץ עסקו ישראל במצוות, עוד בטרם עמדו לכבוש את יריחו כבר נצטוו בתיקון עצמם וגופם- "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת" (יהושע ה, ב-ג). מיוחד מאוד היה מעמד זה של המילה, שהרי ארבעים שנה לא מלו ישראל במדבר, מעוכבים מטלטול הדרך וממצב הרוח, שלא נשבה להם רוח הראויה למילה. נותרו ישראל ערלים במדבר, מבושרים משמיים שאין המדבר מקומם, ואין בו מציאות אפשרית לשלמותם. רק בהיכנסם לארץ נתברר ייעודם ונתאפשרה שלמותם, על ידי קיום מצוות מילה והסרת הערלה, וכך נתברר גם לכל העולם כולו השגחת ה' ושמירתו עליהם - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שם, ט).
אמנם, לא רק שלמות ממשית המתבטאת בגוף נתחדשה להם לישראל שם בעברם את הירדן - מצווה לאומית מיוחדת ומחודשת, שנתחדשה להם במצרים בעת היותם לעם, נתעכבה מלהיעשות על ידם זה ארבעים שנה, והיא מצוות הקרבת הפסח. טעם ההתעכבות מקיום המצווה הזו תלוי היה בקיום המילה, שהרי ערלים אסורים בעשיית הפסח. עתה כאשר הוסרה מהם ערלתם ושבו להיות מולים כראוי להם, זרע אברהם אהובים, מיד שבו והקריבו את הפסח בזמנו: "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשֹוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ" (שם, י). עכשיו כבר יכלו ישראל לטעום טעם חרות באכילת הפסח, שהרי החרות הלאומית של ישראל קשורה ומחוברת עם הארץ אשר לתוכה באו, היא ארץ ישראל, כאן ישראל הינם באמת בני חורין וכאן הם נשלמים ('מעבור הארץ' לרב אברהם רמר ז"ל עמ' 55).
עיכוב נוסף היה לישראל בקיום מצוות הפסח, שהרי תלתה התורה אכילת הפסח באכילת מצה ומרור, כמו שנאמר בפסח: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט, יא), ומצה זו צריכה להיות עשויה דווקא מתבואה שיכולה לבוא לידי חימוץ, ואילו עד עתה לא היה בידם דגן אלא מַן, שאינו ראוי לעשות ממנו מצה, ועתה בבואם לארץ אכלו מעבור הארץ והייתה להם מצה ומרור, והביאו פסח - "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע שם, יא- יב. ובספר 'לב אהרון', שם).
עוד רמז נפלא יש כאן, כי האוכל תבואה מעמל כפיו גדול הוא מהנהנה מנס שמיים. חרות אמיתית היא דווקא כאשר אוכל האדם מעמל כפיו שלו, עבדות היא לאדם תלותו באחרים, אפילו יהיה זה תלות במעשה ניסים של שמיים. לכן קרבן הפסח של ישראל המבטא את חירותם הלאומית קרב עם הפסקת נס ירידת המן להם, ובאוכלם מתבואת הארץ, ומחובר קרבן זה עם שלמות גופם במילתם והסרת הערלה מהם. אפילו אם נאמר שמדרגת ישראל במדבר, לפני החטא, הכשירה אותם לרוממות חיים ניסית עליונה, שאין בה יגיע כפיים, הרי משעה שחטאו במדבר ומשעה שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ מתוך אותה מדרגה ניסית שבמדבר, הרי נתגלתה להם מדרגה חדשה ועליונה של עבודה, כזו הנהנית מעמל כפיים, ומנס המתכסה בתוככי הטבע. כך אמר דוד המלך בתהילותיו "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהילים קכח, ב).
 
היום אתם יוצאים בחודש האביב \ הרב יוסף חייקין
 
"ויאמר משה אל העם זָכוֹר את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ד' אתכם מזה ולא יאכל חמץ".
זכירת יום צאתנו ממצרים איננה ככל הזכירות.
אין זו זכירה שמצווים אנחנו להתאמץ בה מול כרסום השכחה של סיפור היסטורי עתיק, ולוּ גם חשוב וראשוני, בדברי ימי עמנו.
גם היום, האמור להיות זכור, איננו רק מצבור שעות על ציר הזמן חסר הפשר.
וכך גם בית העבדים איננו רק מקום שזכינו לא להמצא בו יותר. למרות שלא נשכח לעד כי ממנו יצאנו, ולא נשוב עוד.
אכן לא נשוב.
אבל מהיכן הודאות הזו? מהיכן המוחלטות הזו שלבית העבדים הזה לא נשוב יותר?
כי זכירת יום צאתנו ממצרים, עוד לפני שהיא ציווי – היא הבטחה, היא קביעה, היא הטבעת תוכן נפשי ש"היום הזה יהיה זכור בטבע הנפש של העם" (עולת ראיה א, עמ' לז).
דיבור הקודש, דבר השם לישראל בפי משה, איננו רק מנחה דרכי התנהגות, לא רק מצוה על קיום. לפני הכל הוא מצביע, מתווה כיוון, ועוד יותר מזה – סולל דרך, סולל מציאות שבה יש כיוון, יש ערך, ממקור הערכים כולם, ממקור הקודש.
יצאנו ממצרים, מבית עבדים, לא רק כהחלפת מיקום ושינוי נ.צ., גם לא רק כשיפור תנאי קיום ובקשת מנוח. יצאנו ממצרים מכח ההצבעה, מכח אצבע אלוקים והִגלוֹת ידו החזקה ושכינתו עלינו.
יצאנו מבית עבדים קודם כל מכח החירות המובטחת, החרות שהוטבעה בנפשנו לעבוד את האלוקים על ההר הזה, להיות עבדים לד' ולא עבדים לעבדים. אל תיקרי חַרות אלא חֵירות.
וכשיש יום, כשיש שעות, כשיש מרווח ושטח במרחב הזמן בו מתרחש גילוי חירות קודש מוחלטת, כשיש יום בו נקבעת - בחוזק יד מלך עליון - יציאת נצח מכל בית עבדות באשר הוא, שגם אם אלפיים שנה "השתה עבדי, לשנה הבאה" תמיד תמיד "בני חורין", כשיש יום כזה - האם יפעל בו כרסום השכחה? הלא האביב עצמו, בלעדי היום הזה שבחודשו, למה יחשב? לאיזה חלק בשנה שבו גדלים עשבים עם עלים וצבע (שקוראים להם פרחים), שבו יוצאים מענפים שדופים מרוחות חורף מעין בליטות ירוקות (שקוראים להם לבלוב), שבו עושות הציפורים יותר רעש (שקוראים לו ציוץ) מאשר בחורף. הלא האביב עצמו מקבל את שמו וחינו מחן היום האביבי, יום החרות, של חג החרות. היום שהוא מקור האביביות, מקור ההתחדשות, התחדשות החיים ופריחתם, התחדשות היותנו לעם לשם אלקינו.
"היום אתם יוצאים בחודש האביב". "פעולת היציאה שלכם היא פעולה חודרת בכל היקום, פעולה חודרת בכל הטבע, פעולה חודרת בכל מה שהוא למעלה מן הטבע. היום הוא מיוחד במהותו הרוחנית, להיות מוכן ליציאה שלכם, והוא בחודש האביב, שהפריחה והחיים המתחדשים מוכרים בו כל כך בכל הטבע. קנה כאן מקום אחוד כל תמצית הבריאה, להיות הכל משותף עם יציאתכם המופלאה" (עולת ראיה, שם).
 
בינו לבינה \ הרב אילן צפורי
 
ברוך ה' באופן טבעי תנועת תורה אחרי צבא הולכת ומתפתחת לכיוון חדש שבא לתת מענה לצרכים החיוניים של הצעירים והצעירות.
הרעיון פשוט - להקים תנועה של צעירים וצעירות דתיים: "התנועה לצעירים וצעירות דתיים, תורה אחרי צבא ושרות לאומי" (צריך עוד למצוא לתנועה שם שיווקי יותר).
למה תנועה? כי אנו עדים לכך כי בחורים ובחורות לאחר שרות צבאי/לאומי פונים לעולם העשייה, פעמים ללא הדרכה תורנית ומיד הם נפגשים עם תכנים מערביים אשר משפיעים על בניינם האישי, המקצועי והמשפחתי.
מתוך כך גם נפגם היחס הנכון לכל הקשור למציאת זיווג. התוצאה הכואבת היא תופעה ההולכת וגוברת של רווקוּת מאוחרת.
גם לאחר הנישואין אין לזוגות הצעירים ליווי תורני המאפשר להם לקנות את ערכי היהדות וליישמם.
מה תעזור התנועה? התנועה תאפשר לצעירים ולצעירות להפגש. לא יסתתרו רק מאחורי שאלונים השואלים "מה הגובה שלך, צבע עיינים וצבע שיער ומה הגודל של הכיפה שאת מחפשת"! שיטות השידוכים הקיימות בציונות הדתית לא הוכיחו את עצמן "ביצות" הרווקים ורווקות הולכות וגדלות לצערנו! פשוט צריך ליצור "זירת מפגש".
התנועה תחבר את הבחורים לבתי מדרש וגם את הבחורות ללימוד תורה. התנועה תעודד פעילות חברתית כגון עזרה לעניים, חיזוק ערכי לרחוקים, ועוד (מה שגם יגביר את זירת המפגש בשעת הפעילות). התנועה תארגן סדנאות, ערבי לימוד לרווקים והרווקות וגם לזוגות צעירים.
כל הרוצה לסייע להקמת התנועה מוזמן ליצור קשר. כל מי שיש לו רעיון לשם לתנועה מוזמן גם ליצור קשר (אילן צפורי 050-8736454).
צעירים וצעירות, התנועה הזאת שייכת לכם, בוא וביחד נרים אותה!
 
אל בורות המים הנבטיים! \ רועי פורייטר
 
מי הם הנבטים? יש הטוענים שבשנת 586 לפנה"ס, בזמן חורבן ירושלים וגלות בבל התרוקנה הארץ מיהודים ושבטים דרומיים התיישבו בה. אחרים סוברים שהם קדומים יותר ותחילתם במאה ה4- לפנה"ס. יוספוס פלביוס מייחס אותם כצאצאים של נביות בנו בכורו של ישמעאל.
כך או כך, אין חולקים על תרומתם של הנבטים בהקמת המסחר של העולם העתיק. מדובר בעם סוחרים קדום שנעלם מעל במת ההיסטוריה באותה הפתאומיות שהוא עלה עליה. תחילתם משבט קטן ממוצא ערבי שהתפרנסו משוד ומפשיטה על שכניהם. הם היו נוודים ואנשי שטח מעולים שהתמחו בחציבת בורות מים תת-קרקעיים שהפתח שלהם היה מוסווה וכניסתו הייתה ידועה להם בלבד. בנוסף לכך, התמצאותם בדרכי המדבר הצחיחות, הקנתה להם בלעדיות מוחלטת על נתיבי המסחר הקדומים - בהם "דרך הבשמים", בה הם הובילו שיירות של בשמים ותבלינים, שמן זית ועבדים, מהמזרח, דרך פטרה שהייתה עיר בירתם, ודרך מואָה, שבטה, עבדת ותחנות נוספות עד לנמל עזה. כששלט אלכסנדר ינאי החשמונאי, הוא לא הצליח להשתלט על דרכי המסחר שלהם, אך כשכבשה האימפריה הרומית את הארץ, היא הגבילה אותן מאוד במטרה להשתלט על הנבטים. מתוך כך הפכו הנבטים לחקלאים, ובגלל עושרם הרב, תרבותם הסתאבה מאוד. הם נטעו כרמים, בנו בתים ועסקו במרוצי סוסים (הם שפיתחו את הסוס הערבי) ושתו יין. בסופו של דבר הם נטמעו באוכלוסייה המקומית ונעלמו מעל במת ההיסטוריה.
"בור חווארים" שנמצא ממש בתחילתו של נחל חווארים הוא אחד מתוך כ350- בורות מים תת-קרקעיים סודיים שחצבו הנבטים במרחבי הנגב. זהו בור גדול ומרשים שהגישה אליו נוחה מאוד. בורות אלו הם למעשה אולמות תת-קרקעיים קטנים (10 מ' אורך ורוחב, 5 מ' עומק) ששימשו לאגירת מי הגשמים והשיטפונות. הירידה אליהם הינה באמצעות מדרגות החצובות בסלע הקירטון, שאינו מחלחל. בור חווארים נמצא סמוך מאוד לכביש 40 (למצפה רמון), והגישה אליו פשוטה ומתאימה לכל גיל ולכל רכב: לנוסעים דרומה, עוברים את מדרשת שדה בוקר (לא הקיבוץ) ואחרי 2 ק"מ פונים שמאלה לפי שילוט. 100 מטר ואתם בחניון, שם נמצא הבור. כאן גם מתחיל נחל חווארים זהו מסלול רגלי מסומן (מפה מס' 15) שאורכו כ2- ק"מ. מכיוון שמדובר בסלע קירטון שהוא לבן ובוהק, המסלול מתאים מאוד להליכה בלילות של אמצע החודש, כשהירח מלא. סופו של המסלול הוא בגשר-האירי שליד הכניסה לשמורת עין-עבדת (בכיכר שבכניסה למדרשת בן-גוריון ולקבר בן-גוריון, יש שילוט לכיוון עין עבדת). זהו מסלול מעניין וקל להליכה וממומלץ לעוברים בדרכם אל מרחבי הנגב והדרום.  

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת