דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 54
עלון דרך אמונה 54
פסח
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
ה' פסח על בתי המצרים
-          למה קוראים לחג "פסח"?
-          אתה רציני? כל תינוק יודע למה, כי כתוב: "וראיתי את הדם ופסחתי עלכם" וכן כתוב "אשר פסח על בתי בני ישראל".
-          זה אני יודע. אני רק שואל מהי המשמעות של העניין הזה.
-          המשמעות פשוטה: בליל יציאת מצרים הקב"ה הרג את כל הבכורות במצרים. בכל בית היה מת, אך בבתים של בני ישראל לא מת ולו בכור אחד. זהו "אשר פסח על בתי בני ישראל".
-          אבל במקרא יש לביטוי "פסח על" משמעות הפוכה, היינו נכנס אל תוך
-          איך הגעת לזה?
-          תראה אני לא מומחה גדול בתנ"ך, אבל זכור לי שאליהו הנביא אומר "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים" והמשמעות "עד מתי אתם הולכים פעם אחת אל העבודה הזרה ופעם אחרת אל עבודת ה'". ואם כן המשמעות של "לפסוח על" זה ללכת על הדבר ולהיכנס בו. ולכן בעניין הפסח, הקב"הנכנס אל הבתים. הפוך מדילוג על הבתים כפי שאתה מסביר.
-          תראה, אתה לא יכול לבא ולחדש חידושים כאלה ולהפוך את כל המשמעות של עניין הפסח.
-          א) זה לא הופך את כל המשמעות, אדרבה זה נותן משמעות עמוקה יותר. ב) אני לא המצאתי את החידוש הזה, הרב קוק אומר זאת בספר מדבר שור, בדרוש הששה עשר.
-          מה הוא אומר?
-          קודם כל הוא מוכיח כפי שאמרתי שמבחינה לשונית, במקרא המשמעות של "לפסוח על" זה "להתמקד על".
-          אבל לפסוח זה לדלג.
-          נכון, אבל המשמעות היא שהקב"ה דילג על בתי המצרים ונכנס אל בתי בני ישראל. הרי בתורה כתוב "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף", והמשחית זה מלאך המות.
-          כן, אבל כתוב "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" וחז"ל דרשו "אני ולא מלאך".
-          נו בדיוק. אין סתירה, המשחית נשלח להשחית והוא לא מבחין בין מצרי לישראלי, אך הקב"ה נכנס לבתי ישראל כדי שלא יכנס שם המשחית.
-          פירוש מעניין
-          וחוץ מזה הרב מסביר שאם עניין הפסיחה זה היה דילוג מעל בתי ישראל, לא היינו קוראים לחג "חג הפסח".
-          למה?
-          כי הרי אם הפסיחה היא הפסיחה של המשחית שנכנס להשחית בבתים של המצרים ודילג על הבתים של ישראל, אז עיקר הנס הוא שה' הציל את ישראל, והטכניקה הייתה הפסיחה. אז למה קוראים לחג על שם השיטה בה ה' הציל ולא על עצם ההצלה, כמו "חג ההצלה" או "חג הפדות" וכו'.
-          זה כבר מפולפל, לא הבנתי.
-          אסביר לך במשל. נגיד שראובן נפל לתוך בור ושמעון בא להציל אותו על ידי השלכת חבל אל תוך הבור כדי למושכו. כאשר ראובן רוצה לספר למי שלא היה שם מה קרה, האם הוא יצעק "שמעון זרק לי חבל, שמעון זרק לי חבל"?
-          לא. אף אחד לא יבין מה הקטע שלו.
-          נכון. הוא יאמר "שמעון הציל אותי". אתה מבין הפסיחה להבנה הרגילה, זה כמו זריקת החבל, אבל היא לא מבטאת את עצם משמעות ההצלה.
-          ולמה לפירוש שלך זה יותר טוב?
-          לפירוש של הרב המשמעות היא שקרה נס גדול שה' נכנס לבתי ישראל. זה לא קורה כל יום.
-          כן, אבל זה דבר לא מובן: "ה' נכנס לבתים". זה הגשמה להגיד דבר כזה!
-          ברור שזה לא כפשוטו. הרי כל התורה מדברת בביטויים שלא יתכן להבינם כפשוטם.
-          אז מה המשמעות?
-          המשמעות היא שהשכינה שרתה בבתי ישראל כמו שהיא שורה במקדש. כל בית נהפך למעין בית מקדש. וזה מה שאמרו חז"ל "שלוש מזבחות היו לאבותינו: המשקוף ושתי המזוזות". אתה מבין, איפה שופכים דם של בהמות? רק במקדש על המזבח. וזו הייתה המציאות של כל בית בישראל.
-          זה פירוש מעניין, אך זה לא מסביר למה החג נקרא "חג הפסח". היה צריך להיות "חג כניסת השכינה לבתים". מה עניין הפסיחה בפירוש הזה?
-          יש עניין גדול לפסיחה. כפי שמסביר הרב שם, וזה עיקר הנס, משום שהקב"ה לא משרה את שכינתו בתוך החול וקל וחומר לא בתוך הטומאה. כאשר הקב"ה משרה את שכינתו הוא משרה באופן שלא יהיה הפסק בתוך הקדושה, ולכן קודש הקודשים בתוך המקדש, והמקדש בתוך ירושלים, וירושלים בארץ ישראל, וזהו עניין סדרי עשר הקדושות. אך כאן הקב"ה השרה את שכינתו בכל בית ישראל, אף שהבתים היו מפוזרים בין בתי מצרים. ולכן הפסיחה עצמה היא הנס, שה' הסכים שהקדושה תתפזר בתוך הטומאה.
-          לפירוש זה יש משמעות אדירה לחג הפסח!
-          נכון זה החג בו כל בית ישראל נהפך למעין מקדש. כל המשפחה מתכנסת ועוסקת בקדושה ובאכילה בקדושה כמו כהנים! זה תחילת השנה, החודש הראשון, האביב של החיים, ומכאן כל בני ישראל יוצאים מחוזקים ומנסים להרחיב את הקדושה הזאת על כל השנה כולה.
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
שאלה : האם מותר לחנך לגנוב את האפיקומן?
תשובה : קודם כל יש להקדים ולומר שליל הסדר כולו מבוסס על המשכיות של מנהגים משפחתיים. עיקר קבלת אמונה ביציאת מצרים, תלויה בקבלת המסורת דרך ההורים מדור לדור ("והגדת לבנך") ואין כמו ליל הסדר לחזק את הקבלה הזאת. לכן אין לשנות ממנהגים שקיימים במשפחה, בלי סיבה טובה. ולכן, אם רואים שכבר דורות של ילדים גנבו את האפיקומן, כנראה שיש הצדקה לזה.
מקור המנהג בא ממסכת פסחים (דף קט ע"א) "תניא, רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו". על זה פירשו כמה פירושים – לאכול מהר ("חוטפין מצה = אוכלין מהר" - רש"י), או לחטוף את המצות מידי התינוקות שלא יאכלו יותר מדי וירדמו (רשב"ם), או לסלק את קערת הסדר ("חוטפים את המצוות" ולא מצה) כדי שהילדים ישאלו (שם). אבל הרמב"ם מפרש "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ג). וכנראה שזהו מקור המנהג לתת לילדים לגנוב את האפיקומן (עיין חוק יעקוב ס' תע"ב, א).
לגבי השאלה אם אין בזה איסור הלכתי – באמת נפסק ש"אסור לגנוב, אפילו כל שהוא, דין תורה. ואסור לגנוב אפילו דרך שחוק, או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו, הכל אסור, כדי שלא ירגיל עצמו בכך" (שו"ע חו"מ שמ"ח, א). ומקור לדין זה הוא בגמרא בבא מציעא (סא ע"א) "לא תגנוב על מנת למיקט, לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל (סוג של הערמה כדי לתת כסף למי שזקוק לו אבל אינו מוכן לקבל צדקה). רש"י מסביר שם ש"למיקט" היינו "לצער", והרמב"ם מפרש "אסור לגנוב דרך שחוק" (הלכות גנבה א, ה).
מה מקורו של הרמב"ם שאסור לגנוב אפילו בדרך שחוק? הגר"א (בשו"ע שם) מסביר שאם הגמרא אסרה לגנוב בכוונה לעשות לו טובה, לשלם לו כפול, כל שכן שאסור לגנוב בצחוק. אבל הרב חיים דוד הלוי זצ"ל (בשו"ת עשה לך רב, חלק ו, לה), מסביר אחרת. הוא סובר שהרמב"ם מפרש שמילת "למיקט" כוונתו "לגרום לו צער על ידי שישחוק עליו", וזה כוונת הרמב"ם שאסור לגנוב דרך שחוק היינו לגנוב על מנת לראות "כיצד יגיב בשעת צערו כשיחשוב על החפץ האבוד, ובאותה שעה מתכוין הוא לעשות ממנו שחוק". וזה מה שאנשים עושים (באיסור!) כאשר לוקחים את הטבעת של אמא מעל השולחן בזמן שהיא נוטלת ידיים, לראותה מחפשת אחריה, ואחר כך מחזירים לה, וצוחקים עליה איך שהיא דואגת כל כך וכו'. וזה באמת אסור, אפילו כשהיא סולחת אחר כך.
כמובן, אין ב"גניבת" האפיקומן בליל הסדר שום שייכות לזה. הרי בעל הסדר יודע מראש ש"יגנבו" לו, והוא אפילו רוצה בזה. אין כאן גניבה כלל, ואפילו לא "כאילו" גניבה כדי לצחוק על מישהו. ולמרות שכתבו בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהוא התנגד למנהג זה מתוך שזה ירגיל את הילדים לגנוב, כתב כבר תלמידו המובהק, הגר"א נבנצאל שליט"א: "ולא זכיתי להבין דבריו בזה. שלכאורה פשוט שגניבת האפיקומן לא תביא את התינוקות להתרגל למעשה גניבה" (הגדה "ירושלים במועדיה" לרב נבנצאל שליט"א).
אם זאת, יש להיזהר בכמה דברים בקשר לגניבת האפיקומן. ראשית, אחת ממטרותיו היא כדי שהילדים יישארו ערים לשמוע את סיפור יציאת מצרים. אין לתת לאפיקומן "לגנוב" את עיקר מטרת הערב, שהיא מצוַת סיפור נפלאות השם ביציאת מצרים. לכן, ראוי לתת לילדים לחפש (או להטמין - כל אחד לפי מנהגו) את האפיקומן רק בזמן הסעודה, ולא בזמן קריאת ההגדה. שנית, ודאי שאין לבוא במשא ומתן עבור האפיקומן. לתת מתנות זה יפה (כמו שראינו שיש עניין לתת ממתקים וכו' לילדים בליל הסדר), אבל אין לערוך עסקים או "ביזנס" רציני בחג שזה כבר גובל באיסור קניין ומכירה בחג.
חג שמח!
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
"לֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ"
גדול שבבעלי תשובה היה יאשיהו המלך, כך אמרו לנו חז"ל וכך העיד עליו הנביא, ובימיו נמצא ספר התורה, חודשה הברית בין ישראל ואביהם שבשמיים, וביתר עוז ותוקף נתעמק קשר האומה עם תורתה וקשר הפרטים עם הכלל. יאשיהו המלך ניקה את הארץ ואת ירושלים מעבודה זרה שכבר חדרה אל הקודש פנימה, הוא לחם מלחמת מצווה בכהני העבודה זרה ובצלמיה והשביתם.
והנה חג המועד הראשון המוזכר אצלו, שנעשה אחר ומתוך המלחמה כנגד העבודה זרה, היה חג הפסח, שחגיגתו מתוארת בהרחבה בספר דברי הימים "וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח לַד' וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיַּעֲמֵד הַכֹּהֲנִים עַל מִשְׁמְרוֹתָם וַיְחַזְּקֵם לַעֲבוֹדַת בֵּית ד', וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַד' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ד' אֱלֹקֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְהָכִינוּ לְבֵית אֲבוֹתֵיכֶם כְּמַחְלְקוֹתֵיכֶם בִּכְתָב דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבְמִכְתַּב שְׁלֹמֹה בְנוֹ" (דבה"י ב, לה א-ה).
כמאז, בימי אבותינו העולים מארץ מצרים, היוצאים ממצריה, כמו שדרשו לנו חז"ל ממצב של "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים" (דברים כו, ו) – "פירוש שעשו אותנו רעים כמותם" (אור החיים, שם), ושקענו שם במ"ט שערי טומאה, כמו שאמרו לנו חז"ל על הפסוק "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ג, לד) "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (עיין למשל ויקרא רבה פרשה כג), חש יאשיהו המלך כי בסגולת ימי הפסח ובקיום מצוותיו טמונה עוצמת טהרה ממשית ורוחנית, לפעול על ישראל התחדשות הברית והופעת החרות הפנימית שלנו כאומה, שרק נכסית היתה מקלקול החטא של עבודה זרה, אבל באמת "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיה"ש ד, ז).
ולכן התאמץ יאשיהו המלך בעשיית הפסח הזה במיוחד, ואף הצליח לרומם את ישראל לפסח מיוחד במינו, שחיבר וגיבש את ישראל, טיהרם וזיככם. מתוך המאמץ הרב של מלחמת המצווה בעבודה זרה כמתואר בספר מלכים, באו ישראל אל הפסח הזה, ודווקא מתוך טהרת המלחמה העוז והגבורה שהתעוררו בישראל ממנה, אכן היה הפסח הזה מיוחד במינו מרומם ונישא, עד שכתב עליו הנביא "וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה" (דבה"י שם, יח-יט).
אומנם על אף תיקונם של ישראל והתגברותם מעומק המלחמה של עבודה זרה לטהרת החרות של הפסח, מסיים הנביא את דבריו בספר מלכים באמירה נחרצת "אַךְ לֹא שָׁב ד' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה, וַיֹּאמֶר ד' גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם" (מלכים ב כג, כו-כז), פעולת ישראל שבאותו הדור ברוממות חגיגת הפסח, לא עשתה את פעולתה הנחפצת והנחשקת, לגלות את "הַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות ל, טז) "אל תקרא חָרוּת אלא חֵירוּת שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו, מ"ב), להעמיד את ירושלים בבנינה ולהושיב את ישראל בנוויהם כימי עולם וכשנים קדמוניות. אבל חלילה לא אבדה סגולת פעולתם של בני הדור ההוא מהאומה, זכרון חגיגת הפסח המופלאה הזו, נלמד ונחרת בכתב אש על לוח ליבה של האומה ובדברי הנביאים, ובהגיע ימי הפסח שב ומתעורר בנו זכרון החרות הזו של אבותינו שמחתם ועבודתם בטהרת לבב ובחשק עז, ומכח התעוררות זו שבה וחיה בנו אמונת הגאולה "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה דף יא).       
 
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
שאל אותי בחור חביב איך אפשר להכריע ולהחליט שזהו זה. שהנה הבחורה הזאת איתה הוא יוצא, היא זו שתהא אשתו (כמובן אם היא תסכים). שאלה לא פשוטה, אך מצד שני לא צריך להתבלבל. לא לאבד את הבטחון. ולכן התשובה היא בטחון בה'. נכון שככל שהצעד גורלי יותר נדרשת מידת בטחון מפותחת יותר, אך לא להגזים בשאלות מהסוג הזה מתמודדים גם חיילים קרביים, ואף הנועזים שבהם. החייל הקרבי לוקח החלטה לרוץ לכיוון הסכנה ואף להתנדב לעשות זאת. כאשר בא המפקד ומסביר לחבר'ה שיש על הפרק מבצע נועז ושואל מי מתנדב מי לא מרים את היד. כאשר לפני יציאה לקרב שואל המ"פ מי נשאר לשמור על הציוד בשטח הכינוס, מי לא צולל למעמקי הנגמ"ש כדי שלא יראו ולו קצה אפו? אלא במהלכים גורליים צריך בטחון בה'. החייל היוצא לקרב לא יודע אם הוא יחזור (הוא יכול לעבוד חזק על עצמו ולפתח הרגשה שאכן יחזור, אך זהו בתחום הפסיכולוגיה). בכל זאת הוא יוצא בלב שלם, משום שהוא יודע שעשה את כל ההכנות, יודע שמפקדיו אמינים, ויודע שהיציאה לקרב נחוצה. כמו כן בעניין השידוך נכון זו לא מלחמה, אלא "הלחמה", אך אף אחד לא יכול לנבא איך יהיה בדיוק לאחר החתונה. אך אם עשיתם (אתה הבחור וגם את הבחורה) את הבדיקות המהותיות, ועדיין אתם חוששים, כאן נכנס עניין הבטחון בה' הטוב שלא חפץ ח"ו להכשילנו אלא הוא הא-ל הטוב והרחמן שחפץ להטיב עמנו ולשמחנו. ומה הן הבדיקות המהותיות? מידות טובות, יראת שמיים, נעימות ביחד, שיחה נוחה, מטרות משותפות. ואם כל הפרמטרים הללו קיימים ועדיין אתם לא מרגישים שזה זה אז אומר לכם פשוט ללכת לאולם חתונות לתפוש תאריך, ואחר המעשים ימשכו הלבבות. מזל טוב!
אילן צפורי
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
רגע של עברית
האישה נקנית?!
ישנם רבים המסתייגים מההגדרה האומרת שהאיש קונה את האישה ע"י קידושין, ובאמת בימינו אלו קשה להבין את המושג של הקניין – האם האישה היא חפץ או כלי שקונים אותו?!
כדי שהדבר יהיה מובן לנו ולא נטעה לחשוב שחז"ל התייחסו לבנות ישראל בזלזול, עלינו לברר למה התכוונו חז"ל כשאמרו בתחילת מסכת קידושין "האישה נקנית".
מושג "הקניין" לא התחיל בתקופת חז"ל אלא כבר בתורה (בראשית יד, כב) אברהם אומר: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ", ובמשמעות זהה תיקנו חז"ל את הברכה הראשונה בתפילת העמידה, בה כתוב: "א-ל עליון, גומל חסדים טובים וקונה הכל" – מדוגמאות אלו היינו חושבים שהקב"ה, כביכול, עושה קניות, אך האם באמת זו המשמעות?!
ההסבר לדוגמאות אלו, הוא גם ההסבר ל"קניין האישה". רש"י בבראשית (שם) מסביר ש"קונה שמים וארץ" זה "עושה שמים וארץ", כלומר "קונה" משמעותו היא עושה/בורא/יוצר. כך גם בקידושין – כאשר האיש מקדש את האישה הוא בעצם "קונה" אותה – יוצר אותה, בורא אותה – או במילים אחרות האישה משתלמת (נהיית שלמה) ע"י הקידושין הוא בונה אותה כפי שבאותו מעמד הוא בונה אותו כנאמר מי שאין לו אשר אלא שמשום שהוא היוזם נאמר שהאיש קונה \ בונה את האישה.
 
טעמי המנהגים
"שעשה לי כל צרכי"
כאשר אדם מברך בברכות השחר "שעשה לי כל צרכי" הוא מברך ומודה להקב"ה שיש לו נעליים. השל"ה הקדוש מסביר שברכה זו נקבעה על הנעליים משום שהם לוקחים חלק בתהליך הוצאת האדם אל הפועל. הטבע בנוי מארבעה שלבים: דומם, צומח, חי ומדבר – ובתוך הטבע קיימת הדרגתיות, כלומר, הצומח משתמש בדומם (יונק מהאדמה) וכך הוא שולט עליו, החי משתמש בצומח (לאכילה) וכך הוא שולט עליו ולבסוף המדבר (האדם) שולט על החי ומשתמש בו לקיומו הנצרך ע"י השימוש בעור של החי למשל, שממנו עושים את הנעליים (בעבר כל הנעליים היו עשויות מעור). לכן, "שעשה לי כל צרכי" משמעותו שצרכו (מהותו) של האדם בא לידי ההשלמה הנכונה בשימוש הנדרש לו מהחי לקיומו. 
 
רענון ההלכה
"ה' אלוקיכם" או "ה' אלוקיכם אמת"?
בחזרת הש"ץ בברכת שמע לאשכנזים – יאמר שליח הציבור לעצמו "ה' אלקיכם אמת", ויחזור ויאמר בקול "ה' אלקיכם אמת".
לספרדים – יאמר הש"ץ "ה' אלקיכם", וכל הקהל יענו בקול "אמת", וכן הש"ץ יאמר לעצמו בלחש "אמת", ואחר יחזור ויאמר בקול "ה' אלקיכם אמת".
 
טיפים לבוגרי צבא
איתור לקויות למידה
במסגרת שדרוג שירותי היחידה להכוונת חיילים משוחררים ניתן לעבור אבחון לאיתור לקויות למידה בלשכה להכוונת חיילים משוחררים בתל אביב.
מדובר בשאלון המאתר קשיים בלימודים בתחומי קריאה, כתיבה, זכרון וקשב, חשבון, אנגלית כשפה זרה והרגלי למידה של הנבדק. אין מדובר באבחון דידקטי מקצועי אלא באיתור קשיים בתחומים הנבדקים שעל פיהם נערך אבחון דידקטי. שירות זה יעיל במיוחד לחסרי 12 שנות לימוד ולבעלי תעודת בגרות חלקית ו/או מקצועית. השירות ניתן בחינם בלשכה להכוונת חיילים משוחררים בתל-אביב, הקריה, רח' אלברט מנדלר 17, לפרטים: 03-7380909.
 
הרב אלישע וישליצקי
אל תקרי חָרות אלא חֵירות
חדוש הברית
במהלך של פרקי יציאת מצרים, נמצא ציווי אשר אין לו פירוט במה מדובר :"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בנ"י ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בנ"י מארץ מצרים" (שמות ו ,יג).
ומאידך בנבואת ירמיהו מתוארת ברית שנאמרה בעת היציאה: "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך..." (ירמיהו ל"ד, יב-יז), אך לא נאמר היכן נמצא צווי זה בפרקי היציאה.
והנה באים חז"ל ומחברים שני המרכיבים לכלל מרכיב שלישי, ביוצרם תמונה שלימה: "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" (תלמוד ירושלמי ראש השנה ג' ה') לאמור, כי תוכן הציווי מפורט בנבואה, ומקום הציווי, נמצא בשמות פרק ו הנ"ל.
לפיכך, מודגש ביתר שאת עניין היציאה לחירות, במהותה של גאולת מצרים.
ועל דורות אחרונים מוטל גם כן לחדש הברית הזאת, בבחינת "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים פרק י משנה ד'-ה').
הטבעיות מול ההתנפחות
בסוגיית המאכלים והשחרורים, ניתן לראות קצה של חוט, לפענוח העקרוני והנפשי של היציאה לחֵירות. כאותו מושג של דרור בשנת היובל, אשר קוראים אותו "לכל יושביה" (ויקרא, כה), למרות שבפועל משתחררים רק העבדים, אבל באמת גם האדונים יוצאים לחירות, ומפסיקים אדנותם.
כי ההתנפחות של הגאווה, כמוה כמו השמרים שבבצק, וממנה אנו רוצים להשתחרר בפסח.
באוכלנו את לחם האמונה והענווה, פוגשים אנו לחם עוני פשוט ועצמי (מהר"ל גבורות ה' פרק נא), ואיננו מסוגלים אפילו לראות פירורים של הגאווה המתנפחת הבאה לידי ביטוי ב"לחם אונים, לחמם לנפשם, כל אוכלין יטמאו" (הושע ט).
להשתחרר יחד
לחם עוני, מחבר אליו הרבה אנשים, וליל הסדר הוא ליל שימורים מנזקי הפרטיות האנוכית, הכולאת והמשעבדת. ("בסוד היחיד והיחד" 347).
ואילו לחם אוני, הוא לבד, באטימותי ובהתנשאותי, לעצמי, משועבד, לאנוכיותי המנותקת ממקורה האמיתי.
ולכן קרבן פסח הוא כקרבן ציבור (רמב"ם הל' קרבן פסח) ויש בו מושגים של שייכות, שותפות, שליחות, המבטאים כי "אב אחד לכולנו וא-ל אחד בראנו" (נבואת מלאכי א). ועם אחד יצא לחירות ממצרים, ולא כיתות ולא מחנות ולא פרטיות כשלעצמה. ולא בכדי היכולת להיפתח ל"משלשים לך קדושה" ו"כתר יתנו לך" הוא החלק הראשון בנבואה (ישעיהו ו, ג) "וקרא זה אל זה ואמר" (ילקוט שמעוני שם) היינו, לא כפרטים אטומים, אלא "יחד כולם קדושה לך ישלשו" (תפילת מוסף שבת ויו"ט).
וטהר לבנו לעבדך באמת
המוכנות להבין ולהפנים כי חירות אמיתית נקנית בדבר ה' אלינו, ומהכלל אל הפרט (חת"ם סופר שמות י "כי חג ה' לנו") יודעת להודות על האמת במה שאלקי ישראל הציל חיינו בפסח (שמות יב כא-כו, ויחזקאל כ א-יב), וגאלנו וגאל את נפשנו ומציב בתוכנו ונוטע בנו ומעמיד מולנו את הכוחות והמשימות המתאימים באמת לחיינו לנפשותינו לנשמותינו.
אשר על כן עבודתנו אליו היא אמנם כעבדות באותם מצבים שבהם אני רוצה להתגאות וה' אוסר עלי (ספר מצוות גדול", לא תעשה ס"ד וכן בהקדמה) אבל, מהותית, היא החירות הפנימית שלנו ושבנו. ולפיכך מבקשים אנו "וטהר לבנו לעבדך באמת".
חירות ולא רק חָרות
אותה בת קול היוצאת כל יום מהר חורב ותובעת עלבונה של תורה, תובעת בעצם את עלבונן של נפשותינו, כי את חירותן הפנימית נחמיץ אם נשאר בגאותנו ונהיה אטומים כלפי תורת החיים שבנו.
האותיות החרותות כמכתב אלקי על הלוחות, הן החירות האמיתית שלנו (פרקי אבות ו), בהיותן משרטטות את קווי האופי שלנו.
ולשם גילוי המשוואה הפנימית הזאת עלינו להתאמץ ולעמול ולהשקיע בה עד בלי די (מהר"ל תפארת ישראל ז).
בחבלי משיח-
תכלה הפרטיות מן הכיס
זווית זאת של הגאולה מייסוריהם של חבלי משיח משקפת בפרשנותה ("מרגליות הים" סנהדרין צז עמ' א) את השיאים של התקופה, כאשר הפרטיות בשפלותה גורמת לכל התופעות של השחיתות המתוארת בדברי הנבואות (בספר מיכה פרק ז, ובדברי חז"ל בסנהדרין צו צח וישעיהו נט).
ואילו תיקונה היותר גדול (אגרות ראיה א קלד) יבוא ע"י הפיכתה להיות כלי לגלות דרכו את האמת הגדולה הישראלית אלוקית. והצימאון לכך יגדל ככל שתגדלנה קליפותיה של אותה שפלות.
תורת אמת בחיי הציבור
את הציר המרכזי של יכולתנו לצאת לחירות מאותן קליפות, בונה הנפש בעת הקביעות של עיתים לתורה, ולא בכדי שאלה זאת סמוכה לשאלת "נשאת ונתת באמונה" ו"צפית לישועה", כדברי חז"ל על פי הנביא ישעיהו (ישעיהו לג ושבת לא). לעובדה כי בדורנו גדל הצימאון הפרטי והכללי ל"דבר ה' - זו הלכה, לדבר ה' זו הנבואה לדבר ה' זה הקץ" (שבת קלח-ט), יש השפעה לכך שכל אחת ואחת מאתנו יכולים להיות פעילים במהלכים אלו, לגלות את התורה כ"חיי חופש חיי זוהר, פה בארץ חמדת אבות".
בימים אלו נשים אל לבנו ונקח על כתפנו את החיבור האמיתי בין "נשאת ונתת באמונה" ל"קבעת עתים לתורה" להקמת הבית ולציפיה לישועה.
חג אביב כשר ושמח (מכילתא שמות יב א),
אלישע וישליצקי

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת