דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 55
עלון דרך אמונה 55
תקופת העומר
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
אדם ובהמה
-          כל שנה כאשר מדברים על ספירת העומר שומעים את הדרוש הידוע שמקריבים בתחילת הספירה קורבן מן השעורה, שהיא מאכל בהמה, ואילו בסוף הספירה, בשבועות, מקריבים קורבן חיטה, היינו מאכל אדם.
-          מה רע בדרוש הזה?
-          אין שום רע, חס וחלילה, בדרוש הזה, רק אני לא מרגיש שאני על "מצב בהמה" בתחילת הספירה והופך לבן אדם בסוף
-          לא אמרו שאתה צריך להרגיש כבהמה במוצאי חג הפסח ולהרגיש כאדם בחג השבועות. צריך להרגיש כאדם כל הזמן! אלא התכוונו לומר שבתקופת העומר אתה צריך להתבונן בנקודה אחת חשובה, שהיא אמורה להפעיל אצלך איזה תהליך של התעלות.
-          עכשיו תפזר את הערפל ותסביר
-          מאכל בהמה הוא סמל הטִבעיוּת, ואילו מאכל אדם הוא סמל היצירה המלאכותית.
-          ואז?
-          הטבעיות זוהי האמונה, ואילו היצירה המלאכותית זה השכל. אלה שני הכוחות היסודיים של הכרת המציאות.
-          מה זה קשור לדרוש שלנו?
-          השכל הוא כלי מצויין לבירור המציאות. הוא קר, ספקן, מדויק, אובייקטיבי בקיצור אין כמוהו כדי לנתח כל אירוע או לקבוע את המהות של כל מציאות.
-          טוב. ואתה בטח תאמר שכמה שיש לאדם יותר שכל, הוא מכיר יותר טוב את האמת וממילא מסוגל לפעול במציאות בדייקנות, וכו' וכו'... כל זה ידוע. אני שואל על הדרוש!
-          אני מגיע לזה, יש גבול לכוח של השכל. בסך הכל הוא כלי משוכלל ולא יותר.
-          מה יש חוץ ממנו?
-          יש אנשים שחושבים שאין כלום חוץ מהשכל כדי להכיר את המציאות, אך השכל לבד זה כמו רגל אחת, היא יכולה להיות חזקה ומפותחת, אך אם היא נשארת לבדה, האדם לא יכול ללכת ובטח לא לרוץ.
-          ומה היא הרגל השניה?
-          האמונה.
-          האמונה זה לא כוח, זה רגש.
-          כאן אתה טועה. האמונה איננה רגש וגם לא שכל, היא יכולת ההכרה המהותית והודאית, והיא מעל השכל והרגש. בלעדיה אין לאדם שום ודאות בחיים, והיא גם מאפשרת לחוש את מציאות הבורא.
-          לא ממש הבנתי, אבל מה זה קשור לקרבן העומר?
-          זה קשור. קרבן שעורה זה רמז למדריגת הבהמה, היינו כוח האמונה הטבעי שיש גם באדם. הכרת העולם ללא השכלה, מתוך חוש מוטבע עמוק עמוק, מה שמאפשר גם להכיר את מציאות הבורא.
-           ועם השכל אי אפשר להכיר את מציאות הבורא?
-          לא. אפשר רק לשער את מציאותו על ידי התבוננות בחכמה הנפלאה המופיעה בטבע, אבל זה רק הכרעת ספק.
-          מה זאת אומרת?
-          השכל לא מגיע אף פעם לודאות, אלא רק מכריע את הספיקות ומגבש החלטות מושכלות. כמו למשל אם אתה רואה עקבות של חתול בקרקע, סימן שהיה כאן חתול.
-          נו, זה ודאי!
-          זה ודאי לאחר חשיבה לוגית, אבל זה לא ודאי מוחשי כמו לראות חתול. וגם יתכן שמישהו זייף את זה ולא היה שם חתול.
-          ומה זה אמונה?
-          אמונה זה ידיעה ודאית שאיננה תלויה בהוכחה השכלית.
-          זה לא מדעי! וזה יכול להיות דמיונות סתם
-          זה נכון שיש אנשים מבולבלים ויש שיבושים בתרגום הממשי של תחושת האמונה אצל העמים. אבל בעם ישראל יש סגולה פנימית של אמונה טהורה בריאה, טבעית, אמיתית.
-          ושוב אני שואל מה זה קשור לעומר?
-          ספירת העומר באה ללמדנו שיש לנו כוח הכרה אמוני ועל גביו צריך לבנות את כוח ההכרה השכלי. ושני הכוחות צריכים להמשיך להתקיים מבלי לפגוע זה בזה. האמונה לא צריכה לחסום את העיון השכלי והעיון השכלי לא צריך לפגוע באמונה. אחדות שני הכוחות, זהו הבניין הנפשי השלם. מצד אחד אתה מאמין כאילו אין משמעות לשכל, ומצד שני כאשר אתה מעיין באופן שכלי, אתה לא מערב את האמונה בשיקולים שלך. אך תמיד שני הכוחות קיימים ובריאים בנפש שלך. שעורה וחיטה מתקשרים זה בזה, אמונה ושכל, ונבנים זה על גבי זה. אנו זקוקים לשני הכוחות שלנו אדם ובהמה תושיע
(המאמר מבוסס על פסקה בספר אורות: אורות ישראל פרק ח פסקה א)
 
דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית
ימים של אורות וצללים
הימים שבין פסח לשבועות נקראים ימי ספירת העומר על שם מצוות הספירה של ארבעים ותשעה ימים כשבסופם ביום החמישים חג השבועות.
בימים אלו בטבע הכל פורח ומלבלב, מזג האוויר ממוזג ונעים, ואמרו חכמים שזה היה מזג האוויר עד המבול בכל השנה, וכך היה ראוי להיות מזגו של עולם באופן קבוע (בראשית רבה לד, יא).
גם בהיסטוריה של עמנו אלו ימים בעלי איכות מיוחדת, ימים שבין יציאת מצרים למתן תורה, הספירה של הימים מבטאת שמדובר בתהליך רציף של התכוננות והתעלות לקראת קבלת תוכן החיים ומשמעות הקיום של העם היהודי - התורה.
בלשון חז"ל נקרא חג השבועות בשם "עצרת" (חגיגה יז ועוד) בתורה נקרא כך שמיני עצרת.
כשם ששמיני עצרת מסיים את חג הסוכות, כך שבועות חותם את חג יציאת מצרים [ראוי היה שמיני עצרת להיות חמישים יום לאחר סוכות כשבועות ורק מפני שהימים ימי חורף, קוצר הזמן לשמונה ימים (פסיקתא דרב כהנא)]. ואם כן הימים שבין החגים הן ימי חול המועד כמו בסוכות, ימי חול המועד הם ימי שמחה עד שאמרו חכמים שאין נושאים נשים בחול המועד מפני שאין מערבים שמחה בשמחה.
מה משמח יותר משמחת היציאה לחרות והתכוננות לקבלת תורה. הטבע מאיר, הנשמה מאירה וכולם אומרים שירה.
כידוע אמנם אין חתונות בימי ספירת העומר אבל לחלוטין לא בגלל שמחה יתירה, אלא להיפך, נוהגים בימים אלו מנהגי אבלות!
רצף של אירועים היסטוריים כואבים אירעו לעמנו בתקופה זו, החל ממותם של עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא בתקופת מרד בר כוכבא, בהמשך בחורבן הקהילות החשובות באשכנז שפירא, וורמיזא ומגנצא בתקופת מסעי הצלב בשנת ד'תתנ"ו. גם עקרי פרעות ת"ח ות"ט על ידי הקוזקים בראשות הצורר חלמניצקי יש"ו ארעו בימי ספירת העומר, ועד קביעת יום השואה ויום הזיכרון לחיילי צה"ל בעיצומם של ימים אלו.
ומאידך אורות כמו ל"ג בעומר יום ההילולא של רשב"י, יום העצמאות ויום ירושלים, מה פשר ערבוביה זו? כיצד נתמודד עם המעברים מאבל ליום טוב ולהיפך?
בספרי קדמונים מכונים ימי ספירת העומר כימים "עלולים" (ספר שבולי הלקט).
פרושו של המושג שבימים אלו יש פוטנציאל של צמיחה מחד ומאידך כבכל מסלול של טיפוס יש סכנת נפילה וכגובה העליה כך עומק הירידה.
בפסח נדונים על התבואה (משנה ר"ה א, ב) הקמה בשדות לפני קציר, ואנו מתפללים "שבועות חוקות קציר ישמור לנו" (ירמיהו ה, כד) ישמור לנו מן השרב ומן הרוחות הקשות ואלו הן שבע שבתות שבין פסח לעצרת (פסיקתא דרב כהנא), גם לפני הסוף לפני השגת המטרה אפשר להחמיץ. כך בטבע כך בארועים בחיי אומה, מרד בר-כוכבא הוא דוגמא טובה לכך, הוא הוביל את עם ישראל להישגים צבאיים ומדיניים עד שרבי עקיבא אמר עליו כי הוא מלך המשיח.
בסופו של דבר קלקל, פגם באמונתו, והפך לבר כוזיבא, ובעקבות הכישלון משבר נורא של חורבן הארץ ומותם של תלמידי רבי עקיבא, מחזיקי התורה בדור ההוא.
ימים אלו של ספירת העומר מאופיינים מראשית ההיסטוריה של עמנו ועד ימינו כימים של עליה מספירה לספירה, אבל גם טומנים בחובם זרעים של פורענות ועל כן אנו חווים בהם אורות וצללים.
בדורנו זכינו כי שוב נפתחו בימים אלו פתחים נפלאים של צפיות ותקוות עם הקמת המדינה ושחרור מקום המקדש ועלינו ובידינו לפעול ולהמשיך עד שנחזיר ימים אלו למתכונתם המקורית.
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב סא"ל איל קריםראש תחום ההלכה בצה"ל
ספירת העומר בברכה למי שעובר ניתוח
שאלה: מי שעתיד להיות מנותח בימי ספירת העומר באופן שיפסיד ספירת יום אחד לגמרי האם רשאי להתחיל לספור בברכה?
תשובה: בשו"ע (תפט, ח) נפסק כשיטת בה"ג, שמי שלא ספר יום אחר, אינו יכול לספור בשאר הלילות עם ברכה, כיוון שנתבטל ממנו תורת "תמימות" והפסיד הכל. ואף שדעת התוספות (מנחות סו ע"א ד"ה זכר) ששאר הימים סופר עם ברכה, וכן דעת עוד הרבה ראשונים, הסוברים שאין הימים מעכבים ואף אם דילג יום אחד לא הפסיד את הספירה, למעשה אין להורות כך, היות שהדבר נגד הסכמת השו"ע ונושאי כליו, החוששים לדברי בה"ג שכל דבריו דברי קבלה. לכן, כאשר דילג יום אחד, נכון שישמע מהשליח צבור או מאדם אחר את הברכה ויענה אמן, לצאת ידי חובה (משנ"ב סימן תפט ס"ק לו, לז) אגב, אותם ראשונים הסוברים, שאין ספירת ימים רצופים מעכבת ואף בדילוג יום אחד לא הפסיד את הספירה, תירצו את שאלת "התמימות" בשלושה אופנים:
1.      על ידי השלמת השבועות מקיים 'תמימות תהיינה'.
2.      ביום למחרת היום שדילג יזכיר את היום הקודם (כגון: "אתמול היה אחד בעומר והיום שניים בעומר").
3.      דרישת "תמימות" היא לכל יום למצוותו אך אין זה מעכב לשאר הימים (ביה"ל ד"ה סופר).
לאור הנאמר לעיל, יש לדון בנוגע למי שעתיד להיות מנותח בימי ספירת העומר, כך שיפסיד יום אחד, אם רשאי להתחיל ולספור בברכה מפסח. החיד"א (עבוה"ק סימן ז אות ריז) כתב, שמי ששכח לספור בלילה אחד ספירת העומר, נחשבות כל ברכותיו עד עתה לבטלה. לפי דבריו מי שיודע שלא יוכל לגמור את הספירה אסור לו להתחיל לספור בברכה. אלא שהאחרונים הקשו על החיד"א מדברי הריטב"א (בחולין קו), שם מבואר, שמי שנטל ידיו לאכילת פת ונמלך ולא אכל, אין בכך כלום ואין זו ברכה לבטלה, ואין מחייבים אותו לאכול, כי משעה שנטל ידיו, נגמרה לה מצוות נטילת ידיים ובאותה שעה היה דעתו לאכול. אם כן, גם מי ששכח לספור בלילה אחד ספירת העומר, אין ברכותיו לבטלה עד עתה, כי היה בדעתו להשלים הספירה. אולם בנדוננו שיודע בוודאות שלא יוכל לספור יום אחד כלל, יש שפסקו שיכול להתחיל לספור בברכה, אבל לכתחילה נכון שיכוון לצאת בברכת הספירה מאדם אחר. ויש שדחו את דברי החיד"א והסכימו שגם אם דילג יום אחד, אין ברכותיו למפרע לבטלה, ולכן גם אם ידוע מראש שיצטרך לדלג יום אחד, יספור עד ליום זה בברכה. וכן נראה להלכה, מאחר שבלאו הכי גם מי שדילג ספירת יום אחד, לרוב הראשונים יכול לספור בשאר הימים בברכה (אלא שחוששים לדעת הבה"ג) ואם כן, כל שכן שהברכות שבירך עד עתה לא נחשבות ברכות לבטלה. אולם בנוגע לספירה בברכה לאחר יום הניתוח, אף שלדעת רוב הראשונים גם בדילג יום אחד רשאי להמשיך לספור בברכה, וכן הורו הלכה למעשה מקצת מגדולי הפוסקים, מכל מקום מאחר שפשט המנהג על פי השו"ע לספור בלי ברכה, אין לשנותו (שו"ת דברי משה סימן ל, שו"ת נובי"ק או"ח סימן כז, שו"ת מרדכי או"ח סימן צא).
 
יוצאים מהשטח / תלמידים כותבים
יוני אהרון / מרכז תורה אחרי צבא תל אביב
אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", על כך כתב הגר"ח מוולאזין זצ"ל בספרו 'רוח חיים': "לימוד שלא לשמה הוא מפתח גדול לבא לידי לשמה, כי מבלעדי זה לא ירום איש את ידו נגד היצר", וכתב עוד כי אי אפשר לבא למדרגת לשמה מבלי שבתחילה יהיה שלא לשמה. וכך גם אנו אומרים בכל יום בקריאת שמע "בכל לבבך" - בשני יצרך, כלומר, להשתמש ברצונות של היצר הרע לסיוע לטוב. וצריך עיון למה הקב"ה סידר שבכדי להגיע אל הלשמה צריך שלא לשמה, הרי היה אפשר גם בלי זה! והעניין הוא כמו שנאמר אצל יעקב: "הנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" - כמו שבכדי לטפס למעלה צריך לעלות שלב שלב בסולם, כך גם בעבודת ה'. המדרגה התחתונה של ה'לשמה' נצרכת לסיוע של ה'שלא לשמה' עד שיגיע אל ה'לשמה' הגמור. והביא הגר"ח משל על כך: "משל לאדון שצוה את עבדו שיעלה לעליה, אין סברה שיכעס עליו על שהוא עולה דרך מדרגות הסולם ולא קופץ הכל בקפיצה אחת"! אין הקב"ה מצפה מאיתנו שבתחילת דרכנו יהיו כל מחשבתנו להגיע לידי לשמה כי אם כך, לעולם לא נעלה בסולם ונהיה כאותו עבד שלא עושה את רצון אדונו. הדרך שלנו בעבודת ה' היא לעלות במדרגות הסולם. אך אם נשאר לרגע באותו משל נבין שלא כולם יכולים לעלות דרך הסולם. האדם הבריא עולה בכוחות עצמו, החלש והחולה צריכים סיוע על מנת לעלות, אך הנכה בלי הרגליים לא יוכל לעלות בסולם בכוחות עצמו. הוא זקוק לרחמים של אנשים המוכנים לעזור לו. כך הדבר גם בעבודת ה', צדיקים עולים בעצמם ומנצחים את היצר הרע בכל מדרגה ומדרגה, 'הבינוניים', מסתייעים בכל מיני 'שלא לשמה' על מנת להתגבר על יצרם, אך הרשעים אינם יכולים כלל להתגבר על יצרם בגלל שטמטמו את לבם עד כדי כך שאינם יכולים לעלות אפילו שלב אחד בסולם בכוחות עצמם. אז מה יעשו? ישברו את לבם ויתחרטו על מעשיהם והוא יתברך יעלה אותם למעלה מבלי לעבור בסולם. כמו שנאמר: "השיבנו ה' אליך ונשובה", היינו שהחוטא רק צריך להתחרט מעומק לבו וה' ישיבו אליו ויחשב כאילו הוא שב בעצמו, וזהו עניין: "יש קונה עולמו בשעה אחת". ועל זה נאמר: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" - בעל התשובה מביא לקידוש ה' גדול מאוד משום שהכל מבינים שהקב"ה סייעוהו, מה שאין ביכולתו של הצדיק לעשות. אך כמובן ש"אין אדם משים עצמו רשע" וגם "אל תחזיק טובה לעצמך" לחשוב שאתה צדיק, אלא לך בדרך הבינוניים ואל תהסס ללמוד שלא לשמה שהרי בסופו תבוא לשמה! 
 
דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר
נר החורבה עוד מאיר
יש שסוברים כי שמו ניתן לו על כי נובעים מימיו בשמחה ובגיל. אחרים יאמרו כי השם 'גבע' שהיה נפוץ ומקובל במקומות הרריים, בצירוף השם 'גולות מים' לאזורים בהם נובעים מעיינות, הם שנתנו לו את שמו. כך או כך, תמיר ומתנשא מעל סביבתו הוא הגלבוע.
גודלו, גובהו ומיקומו בין השומרון מחד לעמקים חרוד ובית שאן מאידך, בהם עברו הדרכים הקדומות, וגם קרבתו לעבר-הירדן, הם שהביאו למרכזיותו של חבל-ארץ ייחודי זה. הגלבוע משמש גבול בין נחלת שבטי יששכר ומנשה, למרגלותיו ערך גדעון את 'מבחן המלקקים' לצבאו לפני מלחמתו במדיינים, שם נגזל כרמו של נבות היזרעאלי על ידי אחאב, עליו זועק אליהו צעקתו 'הרצחת וגם ירשת''. שם נופל שאול על חרבו ואיתו בניו, יהונתן, אבינדב ומלכישוע ונושא כליו עימם במלחמתם האחרונה נגד הפלישתים (שמואל א לא, ו) לכן כמה מפסגותיו של הגלבוע קרואים על שם שאול, בניו ואנשיו.
למרגלותיו של הר אבנר שבדרום הגלבוע שוכנת לה חורבת נר (על שם נר אבי אבנר), אליה ייצא סיורנו. כנראה שבעבר שכנו זאבים רבים בסביבת חורבת נר, שכן שמה בערבית הוא 'חירבת אום סירחאן' שתרגומו "אם הזאבים". שרידי הקשתות, שקתות האבן ובורות המים, שרידי המבנים בשילוב עצי התמר והחרוב יעידו על גודלו ומעמדו של יישוב זה שנבנה בתקופה הביזנטית. מאוחר הרבה יותר התיישבה שם משפחה ערבית שכנראה ברחה מאזור צפון השומרון בשל סכסוך משפחתי.
מכביש 667 פונים לכיוון קיבוץ מירב - יתכן על שם בת שאול, ויתכן על שם ההפך מהקללה על הגלבוע שבקינת דוד "אל טל ואל מטר" = מי- רב. ממשיכים ועוברים את הכניסה ליישוב מלכישוע (בן שאול) ולאחר כמה עשרות מטרים פונים שמאלה בשביל המסומן בשחור. עוברים את מעבר-הבקר, ולפני הבסיס שמשמאל פונים ימינה לשביל העפר העביר לכל רכב, אתו נוסעים עד שמסתיים הכורכר - שם חונים. הולכים ברגל עם הסימון הכחול עד שמשמאל בצמוד לשביל רואים מכלאת בקר עם סימון שבילים בצבע אדום, אתו יורדים עד לחורבה. ניתן להגיע בנסיעה עד למכלאה, תלוי בסוג הרכב.
אחד משירי הגלבוע, "שיר על רעי", הוא שיר זיכרון המזכיר נפילתם של יהונתן ושאול, מספר לנו ש"כך גם נפל בתמרות עשן, על הגלבוע גם משה", הוא סא"ל משה סטמפל. משה נפל כמג"ד בעת מרדף אחרי מחבלים בגלבוע בתשכ"ז בנחל בזק הוא ואדי שובאש, המפריד בין הגלבוע לשומרון. אירוע זה מצטרף למסכת הגבורה של הר הגלבוע. מחורבת נר שבהר הגלבוע נשקיף על חלקו הדרומי של עמק בית שאן, בואכה ארץ המרדפים. סיור מרהיב נצא לדרך.
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
לֶחֶם בִּכּוּרִים
אלישע הנביא הוא תלמידו הנאמן של אליהו הנביא, הוא אשר זעק מליבו בראותו את אליהו עולה בסערה השמימה "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (מלכים ב ב, יב), והוא אשר התחנן וביקש קודם הפרדו מעמו "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" (שם, ט). מתוך כך מספר לנו הנביא אח"כ את מעשי אלישע הנמשכים ממעשיו של רבו אליהו ומדבקותם ההדדית המיוחדת. אחד הניסים שעשה אלישע התרחש בימי ספירת העומר אחרי הקרבת קרבן העומר ובזמן ביכורי שעורים "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹקִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ" (מלכים ב ד, מב) וכתב רש"י שם "לחם בכורים - בפסח שהתבואה מבכרת".
חז"ל לימדונו כאן שימי רעב קשים היו אז בארץ, לא רק הכמות המועטה של המזון שנשא האיש בצקלונו (תרמילו) מעידים על כך, אלא זמן הבאת המזון, והמקום שממנו הביא האיש את הלחם והכרמל (גרגרי תבואה), הכל מעיד ומלמד אותנו כי שעת רעב קשה היתה אז בישראל, ולא היה במזון שהביא אותו האיש לפרנס תלמידי הנביא, ממשיכי התורה בישראל הדבוקים בה ומוסרים נפשם לרוממות הרוח הכללית של האומה. מובנת אם כן דעתו של משרת אלישע באומרו "מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ"? אומנם תשובת הנביא ממקור האמונה, ומגודל דעתו וערכו נאמרת מיד "וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר ד' אָכֹל וְהוֹתֵר" (שם, מג).
לעומת קטנות אמונתו של המשרת, הרי גדלות מבטו ועומק פעולתו החינוכית של אלישע מופיעה דווקא כאן, לגלות וללמד את תלמידיו כי מקור השובע בעולם לעומת הרעב הוא מרבון כל העולמים, הזן את העולם כולו בטובו, בחן ובחסד וברחמים, מקרני ראמים ועד ביצי כינים.
אך יש לנו גם להעמיק ולהתבונן בפעולה חינוכית זו, ניסית ונפלאה, אבל גם ממשית ובהירה, של הנביא אלישע תלמידו של אליהו על רקע הזמן בו היא נעשית. הרי קרבן העומר קרב 'ממחרת השבת' מיד אחרי ליל הסדר, שם אנחנו נפגשים עם אליהו הנביא, הבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ולהשיב ליבם של ישראל יחדיו לאביהם שבשמיים. מליל הסדר נמשכת הקרבת העומר וממנה ימי הספירה המחברים לנו בין קרבן השעורים לקרבן החיטים, מ'זמן חרותנו' ל'זמן מתן תורתנו', ממעשה זה של הבאת לחם הבכורים לאלישע למדו חז"ל "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים" (כתובות דף קה, ע"ב).
הקרבנות מקרבים אותנו לאבינו שבשמיים, וספירת העומר גם היא מחברת אותנו אליו, מן היד החזקה והזרוע הנטויה שלו, אל תורתו והוראתו אלינו למלוא תורת חיים ואהבת חסד אלינו. אבל הימים הללו יש בהם גם תנאי מקדים להתקרבות אל ד' והיא היא הדרך להתדבקות בו, העוברת דרך ההתדבקות בתלמידי חכמים ובמעשיהם. מאלישע הנביא למדנו מעלת שימושה של תורה "פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ" (מלכים ב ג, יא) לא נאמר אשר למד, אלא אשר יצק מים, שימש את רבו בדבקות עצומה, מן הרב בא מילוי הרעב הרוחני אל השובע, וממנו גם נמשך מילוי הרעב הגשמי בפועל "וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ד'" (מלכים ב ד, מד).
זהו דבר ד' המתבטא בספירת העומר, מדרגה אחר מדרגה, מצווה לספור ימים ומצווה לספור שבועות והכל 'תמימות תהיינה', ולעומת תלמידים שאינן נוהגים כבוד זה בזה אשר אין בהם חיים, הרי כאשר נאספים רבים אצל רבם בכבוד כראוי, ונוהגים כבוד זה בזה באחווה וברעות, הרי שעשרים ככר לחם שעורים ומעט כרמל בצקלון מספיקים להאכיל אלפים (גמרא בכתובות שם).
ואמרו חכמים במדרש, אתה מוצא כל מה שעתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבוא כבר עשה כמותו על ידי הצדיקים בעולם הזה, אלישע בירך את המועט שנאמר "אָכֹל וְהוֹתֵר" אף הקב"ה מברך את המועט שנאמר "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ד' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס, כב).  
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
"אין כבר כוח! אני יוצא, פוגש, ושוב יוצא, פוגש. ושוב אין. לא מוצא את המתאימה. וכאשר נראה לי שמצאתי, היא לא רוצה" מן הסתם כבר שמעתם אמירות מהסוג הזה. מה עונים לטענה שכזו? בפרט כאשר הבחור והבחורה מגיעים להחלטה מתוך ייאוש להפסיק לצאת ולחכות שהקב"ה יזמן את הזיווג הנכון. מה תגידו? "תשמע/י את/ה חייב/ת להמשיך, אין ברירה, זה קורה להרבה בחורים ובחורות. אלו ייסורים אבל חייבים לעבור אותם, בסוף מוצאים את הזיווג הנכון, הזיווג שלך מחכה לך, רק צריך למצוא אותו, ובלי חיפושים איך תמצא/י"? זה נכון שצריך לעודד להמשיך, אך מצד שני, אין כאן עזרה מעבר לעידוד באמירה סתמית שצריך להמשיך. אין כאן יעוץ איך להמשיך ואפילו לא משיכת תשומת לב למשהו שצריך אולי לבחון, לתקן. כשבן אדם נתקע הוא תמיד יכול להאשים את הגורל. אך כבר לימדונו חז"ל "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו". למה יצאת כבר עם 40 בחורות/ים ונתקעת תמיד? אולי צריך לבדוק כמה פרמטרים יסודיים: מי אני באמת, מה אני שואף/פת להיות. מי היא/הוא באמת מה היא/הוא שואף/פת להיות. אם את/ה מעמיד/ה את ה"מה אני שואף/פת להיות מול מי הוא/היא באמת, זאת אומרת את/ה מעריך את הצד השני על פי מה שהוא עכשיו, אך את/ה מעריך את עצמך על פי מה שאת/ה היית רוצה להיות (=יותר טוב ממה שאת/ה עכשיו), אז יתכן שלא תמצא/י התאמה. אלא מה? תעמיד/י את מה שאת/ה באמת מול מה שהוא/היא באמת ואת מה שאת/ה רוצה להיות מול מה שהיא/הוא רוצה להיות. יתכן שכך תמצאו מהר יותר.
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
טיפים לבוגרי צבא ושירות לאומי
מלגת לימודים בתחום ההייטק
אחד הענפים המבוקשים ביותר בתחום התעסוקה בשל רמות השכר המקובלות בו, התנאים, הקידום והטכנולוגיה, הינו ענף ההייטק. היחידה להכוונת חיילים ממשרד הביטחון מציעה היום מספר מסלולי לימודים במגוון קורסים בתחומי המחשבים ומזמינה להצטרף לעולם ההיי-טק.
במסגרת הפרויקט של היחידה להכוונת חיילים יוענקו מאות מלגות ללימודי מחשבים. מלגות הלימודים יאפשרו לאלה אשר מעוניינים להיכנס לתעשייה זו, להירשם ללימודים כבר עכשיו בתנאים מיוחדים ולזכות במקצוע חדש.
מלגות לימודים בסכום של עד 17,000₪ כל אחת, תוענקנה כבר בשנת 2008, כאשר גובה המלגות יקבע בהתאם לסוג מסלול הלימודים ולאופי השרות הצבאי. המבקשים לקבל את המלגות ידרשו לעבור תהליך מיון הכולל סדרת מבחנים, אשר יבדוק את התאמתם ללימודי מחשבים.
המסלולים בהן מוענקות, בשלב זה, המלגות: פיתוח תוכנה, ניהול רשתות ואבטחת מידע, בודקי תוכנה.
לפרטים נוספים ניתן לפנות ללשכת היחידה להכוונת חיילים משוחררים בטלפון 03-7776785.
 
רגע של עברית
"כביכול"
פעמים רבות כאשר אנו רוצים לומר דבר שסותר רעיון תורני שאנו מאמינים בו, אנו מוסיפים את המילה "כביכול" למשפט. ויש כאלו שרצו לתת טעם לדבר. המילה "כביכול" מורכבת מ: כ"ב + יכול. כלומר, עשרים ושתיים (כ"ב) אותיות העברית שבהן נכתבה התורה, רק הן יכולות לומר רעיון שנראה מנוגד, לפחות לכתחילה, לאותו דבר בו אנו מאמינים, וכל זה רק בשביל שלבסוף נוכל להוכיח את אמיתות התורה ואמונתנו.
 
טעמי המנהגים א'
מי לא אוכל חמין בשבת?
חכמי ישראל (הראשונים והאחרונים) החשיבו כל כך את החמין עד כדי כך שכתבו עליו שבזכותו אפשר לבדוק אם אדם הוא יהודי או לא: "ויש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין (=גויים), ולהזמין ולבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין, הוא המאמין וזוכה לקץ הימין..." (בעל המאור, פרק שלישי במסכת שבת). ואפילו להלכה כך נפסק: "...וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים, ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן (=חוששים) שאפיקורס הוא" (הרמ"א, הלכות שבת, רנ"ז).
 
טעמי המנהגים ב'
חמץ שעבר עליו ספירת העומר
מדוע חסידים ואנשי מעשה לא אוכלים בימי הספירה חמץ גמור שנמכר לגוי בפסח, אבל לאחר הספירה אוכלים ממנו?
הרמב"ן (ויקרא כג, לו) מסביר שקדושת ימי הספירה הם כקדושת ימי חול המועד: "וצווה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם, כי כלם קדושים ובתוכם ה'. ומנה ממנו שבעה שבועות כימי עולם, וקידש יום השמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה". לאור דברי הרמב"ן ניתן להסביר מנהג זה, שכן קדושת ימים אלו כקדושת ימי חול המועד ולכן לא אוכלים בהם חמץ שנמכר. (עפ"י דברי הרב איל קרים)
 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת