דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 56
עלון דרך אמונה 56
אנשי אמנה
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
מיהם אנשי אמנה?
-          אנשים ישרים. זה מה שחסר היום!
-          לדעתי זה לא מה שחסר. כשאני מדבר על אנשי אמנה, אני מדבר על הרבה יותר מסתם אנשים ישרים. מדובר באנשים שעליהם נאמר "שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה".
-          אז מי הם "אנשי אמנה" אלו?
-          צריך להבין את גודל חשיבותם, שהרי כתוב בספר קול התור של תלמידי הגאון מוילנא, בשם הגאון עצמו, שיש חובה בתהליך הגאולה להקים אנשי אמנה, ואני מצטט: "להקים אנשי אמנה בכל השלמות בעיר קדשנו כי בלעדי זאת אין שום ערך לכל עמלנו ופעלנו חס וחלילה".
-          טוב, הבנתי שצריך אנשי אמנה. אך אתה לא אומר לי מה זה?
-          הם אותם אנשים שרק איתם אפשר יהיה להגיע לדרגת גאולת אמת, קדוש השם ותקון עולם במלכות שד-י שהיא תכלית הגאולה השלמה.
-          תגיד אתה לא מבין? אני שואל ברור! מי הם אותם אנשים, או אם תרצה מה עושים כדי להיות איש כזה?
-          אני מבין שזה מה שאתה שואל. אבל אלו דברים סודיים שנלמדים בתורת הקבלה
-          היום אין כבר סודות. אי אפשר להסתיר שום דבר. זה דור שבו הכל גלוי. בסוף הכל מגיע לאינטרנט!
-          זו בדיוק הבעיה, הכל גלוי, כי מתייחסים לכל בצורה חיצונית. זה דור שבו תאוות הידיעה מביאה לידי רמיסת ההעמקה בהתבוננות ולידי הזנחת האמת. זה כבר לא חשוב אם העניין הוא אמיתי, העיקר אם הוא מעניין, עושה רעש. עדיף ספין אחד טוב על אלף אמיתיות בָּנַליות.
-          הבנתי. אתה לא מגלה לי מה הם אנשי אמנה משום שאני אדם שטחי בעיניך!
-          אל תקח את זה קשה אני רק אומר שאין ערך בעצם הידיעה של מהות אנשי אמנה, צריך לפעול פעולות מסוימות כדי להיהפך לאיש אמנה.
-          ומי אמר לך שאני לא רוצה להיות איש כזה?
-          תראה אם אתה כל כך רוצה לשמוע, אספר לך תלמידי הגאון מוילנא התחילו לעלות לארץ בשנת תק"ע (לפני כמאתיים שנה), והם הבינו מתוך השראתו של הגאון מוילנא שהם הניצנים הראשונים אשר נראו בארץ ושבזמן הלא רחוק יתחילו לצמוח פירות הארץ הבנת?
-          כן, פירות הארץ זה אנשי אמנה!
-          יופי! אני רואה שאתה מבין ברמז
-          ועכשיו סוף סוף תגיד לי מי הם פירות הארץ!
-          פירות הארץ זה לא סברס או צבר. ארץ ישראל נמשלה לפירות נעימים, בלי קוצים מבחוץ. הארץ הזו צריכה להצמיח אנשים מתוקנים שקומתם זקופה ושעיניהם לכיוון השמים, כמו אדם שקוטף פרי, שהוא צריך להתעלות, להושיט ידיים למעלה ואז לקטוף. זה לא אחד שהוא טוב בפנים עמוק עמוק ושיש לו קוצים בחוץ. הוא טוב בפנים והטוב הפנימי גם כבש את כל הופעתו החיצונית. טוב בפנים וטוב בחוץ!
-          ובמה זה מתבטא?
-          תלמידי הגר"א קראו לזה "שבעה תקוני צפנת פענח", ואל תבקש ממני להסביר לך למה קוראים לזה כך...
-          נוותר לך על זה. רק תגיד מהם שבעת התיקונים.
-          השתוות, התעלות, התכללות, התטהרות, התחדשות, התגברות, התיחדות.
-          עכשיו תסביר
-          ארץ ישראל צריכה להצמיח אנשים קדושים אמיתיים בעלי שבעת התכונות הללו: השתוות: מרגישים שווים לכלל ישראל. לא מתנשאים לא בממון ולא בחכמה. התעלות: מנסים כל הזמן להתעלות מעל למשיכה השפלה לחומר ולתאוותיו. התכללות: כל מעשיהם ורצונותיהם הינם רק לטובת הכלל ולא לאינטרס הפרטי שלהם. התטהרות: שואפים לרוח הקודש, לא רק שאינם שוקעים בתאוות אלא מתקדשים במותר להם. התחדשות: לא עומדים אף פעם במקום, הולכים מחיל אל חיל להמציא תמיד מפעל חדש לטובת הכלל והצלחתו. התגברות: מתמלאים עוז להתגבר על כל בעיה או אויב שבאים לעקב את גאולת ישראל. שום קושי לא מביא אותם להרים ידיים. התייחדות: זוהי הדרגה העליונה ביותר, שהיא באה כתוצאה מהשגת כל המדריגות הללו. הם מתיחדים עם הקדוש-ברוך-הוא משום שכל חייהם אינם אלא מילוי רצונו להצלחת עמו וגאולתו. ולכן אותם אנשי אמנה, הם אלו שמחזירים את השכינה לציון
(המאמר מבוסס על ספר קול התור פרק ה).
 
דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית
מנהיגות שהיא עבדות
ספר במדבר שאנו עסוקים בקריאת פרשיותיו בשבתות חדשי סיוון ותמוז, שני נושאים עיקריים בו.
האחד תאור המהלך המורכב והמסובך של התקדמות עם ישראל מעם של עבדים לממלכת כהנים וגוי קדוש, מעבר מעם נודד לעם שעומד להתיישב בארץ מובטחת ולהקים בה מדינה.
הנושא השני תורת המנהיגות בישראל. מפרשת במדבר בה מתמנים נשיאי השבטים ובהמשך שבעים הזקנים, אלדד ומידד, אהרון ומרים, מרגלים, קורח ועדתו ולבסוף פנחס.
כולם מנהיגים שבטיים או לאומיים המתוארים בהצלחתם או בכישלונם כשעל כולם חופפת דמותו של רבן של כל ישראל המנהיג הגדול משה רבינו.
במשבר המתאוננים והמתאווים מגדיר משה רבינו את תפקידו של המנהיג בישראל: "כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר יא, יב). מערכת היחסים בין האומן ליונק היא חד סטרית, האומן אמור לדאוג לכל צרכיו של היונק, גשמיים ורוחניים, בלי לצפות כלל להכרת הטוב מצדו של היונק. וודאי אינו מצפה לשום תמורה, תינוק אינו מתחשב בהוריו, הוא מעירם בלילה כשהוא רעב, תובע את שלו בבכי בלי להתחשב בסביבה או באי הנעימות שהוא גורם להוריו, והורים אוהבים יודעים שזהו תפקידם להעניק, זוהי שליחותם כהורים.
כך גם מנהיג בישראל, אין לו בעולמו אלא השליחות - מילוי המשימה שהוטלה עליו, בלא לצפות לכבוד ולהערכה. אצל משה הטוטליות של ההתמסרות לתפקיד מביאתו לומר בפרשת בהעלותך: "אם כן אתה עושה לי (והכוונה אם אתה פוגע בעם ישראל), הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי" (במדבר יא, טו), וכפי שפירש רש"י "ברעתם היה לו לכתוב". כך גם בספר שמות (לב, לב) אחרי חטא העגל: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". נכונות למסור את הנפש ממש בעוה"ז ובעוה"ב אם ח"ו עם ישראל יפגע והמשימה של הבאת עם ישראל לארצו מתוך חיבור לתורתו לא תתקיים.
השורש של הנהגה מופלאה זו היא בתכונת הענווה: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). כבודו, מעמדו ואפילו הכרה בערכו ע"י הקרובים לו ביותר כאהרן ומרים אינה חשובה בעיניו, חשובה המשימה לבדה, ושום עניין אישי לא יסיטנו ממנה.
לעיתים מנהיגות מעין זו גורמת למנהיג לדבוק בכסאו בכל מחיר, שהרי 'המשימה עדיין לא הושלמה, ומי כמוהו מוכשר למלאה'. כך אנו מוצאים מנהיגים בהיסטוריה האנושית הדבקים בכסאם עד זקנה ושיבה, גם כשהכל מתפרק סביבם (למשל פידל קסטרו בקובה).
בפרשת אלדד ומידד המתנבאים במחנה, בניגוד למהלך שמוביל משה במינוי 70 הזקנים, לכאורה מוקמת מנהיגות אלטרנטיבית למשה - מעין מרד. תוכן נבואתם לפי חז"ל הוא: משה לא אמור להשלים את שליחותו אלא יהושע יכניס את עם ישראל לארץ. משה מקבל מציאות זו באהבה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים" (במדבר יא, כט). ההסבר פשוט, לא המנהיג חשוב, העם חשוב, ואם הגשמת היעוד תתבצע ע"י יהושע שהוא הראוי והמתאים - אדרבא יהי כן. זהו רצונו של הקב"ה, זו טובתו של עם ישראל. מאידך כשקורח ועדתו מערערים על מנהיגותו של משה, ואחרי ניסיונות הפיוס שלו הוא שלם עם העונש הבא עליהם כיוון שהוא מזהה שהערעור על מעמדו נובע ממניעים של כבוד ואינטרסים, לא טובת העם נגד עיניהם, אז מוכן משה להיאחז בכסא-בתפקיד.
סוד הנהגתו של משה מלבד תכונותיו האישיות ענווה וכדו', נובעת מההכרה שהמנהיגות היא שליחות אלוקית. אצל משה הדברים מתבררים בנבואה, אבל אנו יודעים שכל מנהיג באשר הוא, הוא מינוי אלוקי, כדברי חכמים: "והמתנשא לכל לראש" (דברי הימים כט, יא). "אמר רב חנן בר רבא אמר רב אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה" (מסכת בבא בתרא דף צא ע"ב), פירוש - גם מינויו של ראש שואבי המים הוא מינוי אלוקי ובוודאי מינוי של מנהיג על כל עם ישראל. בידו של המנהיג להחליט אם יהיה נאמן בשליחותו אם לאו. ככל שיהיה מודע לכך שהמנדט האמיתי שלו הוא מרבונו של עולם, כך יקל עליו לבטל רצונותיו העצמיים מפני המשימה, שהיא הנהגתו של עם ה'. כך היה נוהג מרן הרב קוק זצ"ל לחתום בסיום מכתביו: "עבד לעם קדוש".
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
תשלום עבור חניה
שאלה : באזור שלי התחילו לחייב תשלום עבור החניה בצדדי הכביש. לפעמים ברור לי שאין סיכוי לקבל דו"ח – האם על פי ההלכה מותר להחנות את הרכב בלי לשלם, או האם זה גזל?
תשובה: קודם כל, נשאלת שאלה פשוטה: הכביש הרי שייך לכולם – לציבור. איך, אם כן, יש רשות לעירייה לחייב תשלום עבורו?
נראה שהחיוב הוא בגדר של מס. העירייה חייבת לגבות הרבה כסף כדי לממן את החזקת העיר, הכוללת תשתית הרחובות והתמרורים, ואחת מהדרכים היא תשלום עבור חניה.
יש לה, לעירייה, סמכות הלכתית לזה. הגמרא (בבא בתרא דף ז ע"ב) דנה בסמכות גביית מיסים, ואומרת ש"כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח", וכן לחפור בורות מים. ובתוספתא נאמר גם לבניית בית כנסת וקניית ספרי קודש. ובשולחן ערוך נפסק להלכה (חושן משפט סימן קסג, א) "כופין בני העיר זה את זה (אפילו מעוט כופין את המרובים) לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר, ולבנות להם   בית הכנסת, ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבור. הגה: והוא הדין לכל צרכי העיר". ובוודאי הכסף שגובים מהחניה, שמיועד להחזקת הכבישים, נחשב לצרכי העיר שיכולה העיריה לכפות על בני אדם לשלם. וכן כתוב בשו"ע שלוקחים מס "לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים" (שם ס' ד).
ואף אם חושב אתה שראוי לחייב את כל התושבים ולא רק את מי שחונה - כבר כתב הרמ"א "וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן שלשה פעמים, אף על פי שהוא מנהג גרוע, אין מדקדקים בענייני המסים" (שו"ע שם, ס' ג').
מכל מקום נראה שהמס הזה צודק, הרי הגמרא דנה איך לחלק את המיסים, ומסקנת ההלכה היא שאם המס הוא עבור דבר שמונע סכנת נפשות אז גובים לפי נפשות (שהרי כל אחד נצרך לדבר באופן שווה לחייו), אבל במס שהולך למטרות אחרות, גובים לפי ממון (יותר לעשיר ופחות לדל).
מה הדין לגבי בניית חומת העיר? האם זה נחשב לעניין שמירת נפשות, או שמירת ממון? (עיין ב"ב ז ע"ב). מסקנת הגמרא היא שצורך החומה נחשב לצורך ממון, ולכן יש אומרים שגובים לפי היכולת של האדם. אלא שדעה אחרת בגמרא קובעת שפה צריך לגבות את הכסף לפי מרחק הבית לחומה, משום ש"בית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק" (רש"י שם). השולחן ערוך (שם) פוסק שיש לקבוע את התשלום לפי קירבת הבית אל החומה (ורק בטור "יש אומרים" את הדעה שחולקים לפי היכולת, אבל גם בדעה זו יש חישוב של המרחק לחומה). זאת אומרת, שגובים את הכסף לפי הצורך של האיש במטרת גביית הכסף – המשתמש יותר ישלם יותר, וכן הפוך. [ע' בשו"ת ציץ אליעזר חלק ב, כב לדיון על שיטות גביית מסים].
מתוך זה יש הגיון שבעל רכב שמשתמש בכביש יותר, ומחנה רכבו שם ישלם יותר מאדם אחר.
לכן, מפני שתשלום החניה הוא בגדר מס, כולם חייבים בזה. ועיין בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן סד), שאוסר להשתמט מתשלום מס מפני "דינא דמלכותא דינא". הרשב"ם מסביר דין זה: "כל דיני מסים וארנוניות ומנהגי משפטי המלכים שרגילים להנהיג במלכותם דין הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, הילכך דין גמור הוא". קיימת מחלוקת בין הפוסקים אם הכלל הזה, ש"דינא דמלכותא דינא" הוא מהתורה, מתוך סמכות שהתורה נתנה למלך, או דין דרבנן. אבל לכולם הוא חיוב גמור (עיין' בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן מט). גם החתם סופר ועוד גדולים סוברים שדין זה מן התורה, כמו דין "הפקר בית דין הפקר" – שמעניק כוח לבית דין בעניינים של ממון. אלא שיש אומרים שדין זה רק מדרבנן, ותקנת חכמים (הבית שמואל, אבן העזר ס' כח, ג).
בשו"ת יחווה דעת (שם בהמשך), פוסק הרב עובדיה יוסף שליט"א על פי רשימה גדולה של פוסקים, כולל הרב קוק זצ"ל, הרב ישראלי זצ"ל ועוד, שגם במדינה המונהגת על ידי ממשלה ולא מלך, חל הכלל של "דינא דמלכותא דינא".
ואם כן, אין מקום להימלט מזה, ויש לשלם עבור החניה בלי כל קשר לסיכויים שלך לקבל דו"ח או לא.
 
דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר
אל בריכת הנופרים
כבר מימי קדם, נמשך האדם להתיישב ליד מקורות מים, מכאן פירוש הביטוי 'מים-חיים'. לכן כמעט ליד כל מעיין ונחל נמצא שרידי התיישבות קדומה.
דוגמא לכך יש במרכז הארץ, מקום המזוהה לרוב האנשים עם צפיפות כבישים, פקקים, מכוניות ובניינים גבוהים. בכל זאת נשארו גם שם עוד כמה פינות טבע טבעיות לחלוטין, זכר לימים שהיו ואינם.
בין כביש למסילת ברזל עוד שוכנת שם שלווה וקרירה, די גדולה וכ1.80- מ' גובהה, מקושטת בפרחים צהובים שצפים על פני המים ומכאן מקור שמה - בריכת הנופרים, שבפארק אפק. היא רק חלק ממעיינות ראש העין הזכים המהווים את מקורות המים של נחל הירקון, הגדול במערכת נחלי החוף בישראל.
מעל מעיינות אלו נבנתה העיר אפק המקראית, ובשלב מאוחר יותר בנה בה הורדוס על שם אביו את מבצר אנטיפטרוס. תפקידו היה לשלוט על המעיינות, ובתקופה מוקדמת יותר לשלוט על קו התפר שבין ההר – בו ישבו ישראל, למישור החוף – בו ישבו הגויים.
שם הרג יהושע את מלך אפק (ספר יהושוע יב, יח). ושם, באפק נלחמו ישראל כנגד הפלשתים, עת נפל עלי הכהן מכיסאו ושבר מפרקתו – היה זה בעקבות נפילת שני בניו ולקיחת ארון האלוקים. לאותו מקום נס צבא ארם בבורחם מפני ישראל, ושם (כנראה) ירד אלכסנדר מוקדון ממרכבתו והשתחווה לפני שמעון הצדיק, הכהן הגדול (ההוא משיירי הכנסת הגדולה).
מגיעים מכיוון צומת ראש העין לכיוון צומת גנים (כביש 483), עוברים פנייה משולטת לכיוון מבצר אנטיפטרוס, ומייד אחריה פניה משולטת ימינה אל מתקן מקורות. פונים ונוסעים על שביל הכורכר כ300- מ' עד לרחבת חנייה, מימין נראה בריכה קטנה עם מפל, נמשיך כמה עשרות מטרים אל בריכת הנופרים אשר מימיה קרירים ומרעננים.
הנופר הצהוב, שצף על פני המים בזכות חללי אוויר הכלואים בתוך העלה, הינו צמח מוגן הנמצא בסכנת הכחדה.
בשנות ה30- החלו הבריטים לשאוב מים מהירקון לטובת ירושלים המתפתחת, ובשנות ה- 50 היה זה בן גוריון שהורה להזרים ממנו מים אל הנגב. רק כדי לסבר את האוזן, נזכיר שבמקום 25 אלף ממ"ק לשעה שזרמו בו, כיום זורמים בו פחות מ200- ממ"ק לשעה...
בפרוץ המרד הערבי בתרצ"ו, על מנת להגן על השומרים היהודים של מסילת רכבת בין פתח תקוה לראש העין, בנו עבורם הבריטים עמדת שמירה מבטון המזכירה בצורתה קופסת תרופות/פילם ומכאן שמה –   'פיל-בוקס', אותה נראה כשנלך 200 מ' שמאלה בשביל היוצא ממגרש החנייה.
מבצר אנטיפטרוס (בתשלום) ומגדל צדק הם אתרים נוספים באזור זה שרבות מושקע בפיתוחם בשנים האחרונות.
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
"אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת"
לאורך שנות עמידתו של בית המקדש הראשון, פעמיים בלבד חוזק בִּדְּקוֹ בפרסום. מלאכת המקדש נעשתה במסירות ובאומנות, כך שהבית היה מוכן בשלמות שאין בה בדק. גם לפי מעלת המקדש ועניינו המיוחד להיות בית לשכינה 'מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים', הרי שיד ההשגחה היתה בו לבלתי יהיה בו נזק, ורק בעת ירידת האומה וכשהתעקלו דרכיה, נזקקו אחר כך להעמיד ולחזק את בדק הבית.
"וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת, וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ" (מלכים ב, יב, ז-ח). מעשיו של אחזיה בן עתליה, רשע בן מרשעת, הם שפרצו את בדק בית ד', הם שהכריחו את יהואש העושה הישר בעיני ד' 'כאשר מורה אותו יהוידע הכהן', לחזק את בדק הבית ולתקן פרצותיו, "וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ד' וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ד'" (שם, יב, ע"פ ילקוט מעם לועז שם).
לתיקון בדק הבית, ישנה גם משמעות רוחנית, תיקון המקדש וסדריו החיצוניים מתאימים ומקבילים לתיקון הרוחני של עם ישראל, יחד עם בדק הבית נבדקים הלבבות, ובסתימת הסדקים והפרצות בחומות המקדש, גם חומות הלב וסדקיו נבדקים ונסתמים. במלאכת התיקון הזו מוצאים אנחנו עם מסירת הכסף ביד עושי המלאכה, כלל יסודי בנאמנות העוסקים לטובת הציבור, "וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים" (שם, טז).
הידיעה כי אין לפנינו פעולה חד פעמית אלא מהותית, מתבררת כאשר מוצאים אנחנו שוב את מעשה תיקון בדק הבית בזמן אחר, בימי יאשיהו המלך, גם שם נזקק המקדש לתיקון אחרי ימי המלכים הרשעים מנשה ובנו אמון, שמעשיהם פרצו את חומות המקדש, "וַיְהִי בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת שָׁפָן בֶּן אֲצַלְיָהוּ בֶן מְשֻׁלָּם הַסֹּפֵר בֵּית ד' לֵאמֹר, עֲלֵה אֶל חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְיַתֵּם אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית ד' אֲשֶׁר אָסְפוּ שֹׁמְרֵי הַסַּף מֵאֵת הָעָם, וְיִתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ד' וְיִתְּנוּ אֹתוֹ לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר בְּבֵית ד' לְחַזֵּק בֶּדֶק הַבָּיִת" (מלכים ב, כב, ג-ה).
גם כאן חיזוק בדק בית ד' אחד הוא עם התיקון הרוחני של ישראל, לגודרם באמונה וביושר המידות והמעשים, והנה גם כאן מוצאים אנחנו את עקרון הנאמנות ביחס לעובדי הציבור, "אַךְ לֹא יֵחָשֵׁב אִתָּם הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל יָדָם כִּי בֶאֱמוּנָה הֵם עֹשִׂים" (שם, ז).
רמז מצאו חכמים בהנהגה זו ביחס לניהול עניני הממון בישראל, "תנו רבנן: אין מחשבין בצדקה [-לומר היכן נתתם מעות שגביתם?] עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין, ואע"פ שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר: 'ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים'" (בבא בתרא דף ט, ורש"י שם). כיוון שבשעה שמינו אותם נחשבו הם לאנשים נאמנים, מחזיקים אנחנו אותם בנאמנותם ש'אין חושדים בכשרים'. יסוד זה נלמד לנו כאומה ממשה רבנו, שנהג בכספי הציבור בנאמנות גמורה, כפי שביארו חז"ל במדרש "אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר 'אלה פקודי המשכן' – 'אשר פקד משה' אין כתיב כאן אלא 'אשר פקד ע"פ משה' ע"י משה ביד איתמר" (מדרש שמות רבה פרשה נא). זאת נאמנותם של בני ישראל, לדאוג ביושרם לתת חשבון כראוי ולא לפעול מדעת עצמם בלבד, להסיר מעליהם כל לזות שפתיים וחשד, לקיים "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵד' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב).
הוא אשר לימד אותנו החכם באדם בספר משלי בחכמתו "אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה" (משלי כח, כ), וביאר רלב"ג שם "איש שמתעסק באמונה במדיניות ובדעות הוא רב ברכות, מצד יושרו יצליח כחפצו, ומצד דבקו בשם יתברך. ומי שאינו מתעסק באמונה לא במדות ולא בדעות אך הוא מתעסק בעוול בעסק הממון, כדי שיתעשר במהירות... הנה הוא לא ינקה מרע". ולעומת מה שבירידתנו פסקו מאתנו 'אנשי אמנה' (משנה סוטה ט, יב) הרי בעלייתנו מובטח שיתקיים בנו "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיה כו, ב). 
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
"הבחורה השלושים ושש זה לא צחוק, זה יותר קשה מקריעת ים סוף אומרים! אין ברירה חייבים להתחתן... אני יודע בדיוק מה אני מחפש. לפני הפגישה אני צריך שוב לסדר לעצמי בראש את הנקודות שעליהן אסור לוותר. הבחורה צריכה להיות: טובה, נאה, צדיקה, מבית טוב, למדה באולפנה טובה, במכללה טובה, בעלת מידות מתוקנות, עם הורים נחמדים שרוצים לעזור גם אחרי החתונה, אוהבת ילדים, מתלבשת צנוע, לא מתבלטת, לא שקטה מדי ולא רועשת, אינטלגנטית, זורמת, אוהבת את העם ואת הארץ, מסתפקת במועט טוב אפשר לצאת ועוד צריך להיזהר לא לשפוט מהמבט הראשון צריך לפרגן לה, בטח היא מתביישת גם צריך להבין שבחור מוצלח כמוני קצת מכניס אותה ללחץ צריך לתת לה את הזמן להסתגל צריך קצת להתפשר כי יהיה לי קשה למצוא בחורה איכותית כמוני אין ברירה ה' יסלח לי אך מה אעשה אם מיד אראה שזה לא שייך? צריך להיות נימוסי, לפחות לשבת לדבר כשעה זה המינימום. אני מניח שזה יהיה כמו השלושים וחמש פעמים הקודמות שהשדכנים לא קלטו טוב את ערכי והביאו לי בחורה לא מתאימה, אך אין ברירה, חייבים לנסות". עד כאן המונולוג הבדוי הזה שאולי קצת מוקצן וציני, אך תודֶה (וגם את תודי) שיש משהו בזה לכן אם תרשו לי להמליץ על פטנט שיכול אולי לקצר את הדרך לחופה: לשפוט בעין טובה מאוד מאוד את בן\בת הזוג ולהקטין בקצת (לא בהרבה) את ההערכה העצמית
 
יצאים מהשטח / תלמידים כותבים
עמי לוי/מרכז תורה אחרי צבא נתניה
אנשי אמונה (לא) אבדו
ישנו מאמר חז"ל שלאחרונה יותר ויותר אנשים משתדלים לקיימו - דווקא באדיקות ובהידור, והוא: 'אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה'. ייאוש מדעת מהמדינה, מהביטחון, מהמנהיגים - בקיצור מכל מהלך גאולתנו. כל צרה ונפילה גורמת לאנשים להסתפק מחדש בגאולתנו. וביאושם רוצים הם להנמיך את גדולי ישראל באמירות כמו: הרב קוק לא התכוון במאמר 'הדור' לדורנו, הרצי"ה היה חושב אחרת לו חי היום... ואם נמשיך בקו זה, אפשר לטעון שהבעל שם טוב לא התכוון בקירוב רחוקים לכאלה רחוקים כמו בדורנו, והרמב"ן לא התכוון לריבונות בארץ כמו ממשלה דהיום וכן על זה הדרך.
לכן יש לומר בנחרצות: גדולים אלו דלו מחשבתם מתורת נצח. לא מתורה המתאימה לדורם בלבד. לכן הישמרו מקרוב אל ההרים ונגוע בקצותיהם. לימדו לעומק ותגלו שתורתם נצרכה לדורות. ולעניין הייאוש - אין צורך להתנדב לזה. באמת אין מצוה מן התורה להגשים את כל נבואות הזעם שבנביאים ובחז"ל כדי להביא את המשיח. כדאי להדגיש שוב שגאולה זו שבדרך הטבע מסובכת, מורכבת, מלאת קשיים ונסיונות. היא אינה גואלת רק אותי, גם לא רק את עם ישראל אלא את כל האנושות, את כל היש, לכן היא סובבת והולכת ומקיפה כל. כולם ישתתפו בגאולה זו. "והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו לפעלם" (איוב) - מהגירוש מקטיף עד המעטפות של ראש הממשלה. מהבחירות בארצות הברית עד לרעידות האדמה בסין. הכל מביא לתיקון עולם בדרכים נסתרות. אז האם אנו במשקפינו הצרות נחליט חדשים לבקרים שזה לא זה? אנחנו נחווה את דעתנו האם זו גאולה או לא?
על מהלך אלוקי זה חתום ראש וראשון לכל דבר שבגאולה - הגר"א שאמר לתלמידיו: "עלו זה בארץ"! למרות המחלות, הרעב והביצות. ככה תחל הגאולה. לאט עם הרבה נסיונות, אף אם בהמשך היא תונהג על ידי 'רשעים' הבזים לכל קודש. ואם נשאל: איך יתכן על ידי רשעים? יענה הגר"א: ומי אמר לך שגאולה לא יכולה לבוא על ידיהם? האם ביראת שמים שלך תגביל את הקב"ה מלקדם את מהלכו? בדורות אלו ישנה הנהגה אלוקית אחרת. רף של סדר גאולה. "אבל קץ האחרון לא תליא בתשובה –יאמר הגר"א – אלא בחסד". אמנם זירוזה תלוי בהשתתפות בעשייתה. בעליה, בבניין הארץ, בתקומת המלכות. לכן הגר"א שלח את תלמידיו. ולכן אפילו דור שכולו חייב זוכה ונגאל. ומי יעז לחלוק על הגר"א?! לא מובן, קשה אבל זו האמת.
בתפילה אנו אומרים: ומביא גואל לבני בניהם למען שמו! למען התורה שהיא שמו של הקב"ה. גאולה זו מכח עצמות התורה ולא מכח מעשי ידינו. אז לכל בעלי הידיים הרפות וברכים כושלות - בואו נתחזק באמונה! לא לפטור את זה ב-'אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים', אלא להאמין שהוא יתברך המוביל את גאולתנו כיום. ואם מטים לנפול חלילה לא לחפש אחר דמויות אפילו תורניות שיצדיקו נפילתנו אלא לקרוא בספרי אמונה, לשמוע רבנים אמוניים מתלמידי הרצי"ה האמיתיים שמרימים אותך לגבהים באמונה. וכדברי הבעל שם טוב שכמו שאדם הנופל מספינה אינו מתייאש וטובע אלא תופס בכל חבל הצלה, כך אדם שמרגיש נפילות באמונה ימהר להסתייע בכל דבר שיצילהו. ואנחנו נאמר לקב"ה - אנחנו איתך! לא נגשים דברי חז"ל אלו! לא נתייאש! אפילו אם נצטרף כצרוף כסף. אמנם נדרוש מלכות בית דוד, משיח ובית מקדש, לא נסתפק בקיים אך נדע שגם המהלכים המביאים לימות המשיח הם גם הם דבר ה'.
חזק ונתחזק בעד גאולתנו.
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
רגע של גימטריה
עניית אמן
ידועה אמרת חז"ל "גדול העונה אמן מהמברך" ויש מי שהסביר אמרה זו על דרך הגימטריה. כאשר אדם מברך הוא אומר את שמו של הקב"ה בברכה פעם אחת: ברוך אתה י-ק-ו-ק... (26 בגימטריה), לעומת זאת מי שעונה "אמן" כולל לא רק את שם ה' (י-ק-ו-ק) אלא גם את שם אדנות, שהרי י-ק-ו-ק (26) יחד עם שם א-ד-נ-י (65) מצטרף ל91- וזו גם הגימטריה של "אמן" (91).
 
משולחן הלימוד
שמו של הר סיני
על פי הגמרא (שבת פט, א) להר סיני ישנם כמה שמות ולכל שם יש סיבה. כאשר הגמרא מביאה את השם הר סיני היא מסבירה ששם זה נובע מהשנאה שירדה לעולם. הקונוטציה המיידית שעולה לנו בראש היא השנאה של אומות העולם לישראל, אך מי שיעיין היטב (ברש"י שם) יראה שהשנאה היא בכלל של הקב"ה לאומות העולם. (הרב קוק מסביר את דברי רש"י ואומר שהשנאה לאומות העולם נובעת מכך שהם לא רצו לקבל את התורה). 
 
טעמי המנהגים
הספירה לשבת ולתורה
אם אי פעם תהיתם מהם גבולות הגוף בחוסר שינה ובחוסר אכילה, אתם לא הראשונים ששאלה זו הטרידה. גם הרמב"ם הרהר בדבר וקבע (על פי הגמרא) שאדם לא יכול להחזיק מעמד ללא שינה – 3 ימים, וללא אכילה – שבוע. על כך מעיר ה"שם משמואל" שהשינה היא המזון לשכל שצריך הרפיה, ואילו האוכל הוא מזון לנפש. במקביל לכך בעולם הרוחני יש מזון לשכל ולנפש: לשכל המזון הוא התורה ולנפש המזון הוא השבת ולכן, כל 3 ימים יש קריאה בתורה בציבור כדי שיהיה מזון לשכל, ומצד שני כל שבוע ישנה השבת כדי שיהיה מזון לנפש ("שם משמואל" בהתייחסו לגמרא ביבמות קכא עמ' ב).
 
קריאה לבוגרי צבא / שירות לאומי
משרד הבטחון ותורה אחרי צבא
בעקבות התרחבותה והתפשטותה של תנועת תורה אחרי צבא ברחבי הארץ ומתוך מגמה לשלב את התורה בחיי המעשה, אנו חושבים שהגיעה העת שמשרד הבטחון יהיה שותף לשילובם של בחורים דתיים בחיי המעשה. אנו מציעים למשרד הבטחון לסייע לאותם בחורים שמסרו את הנפש למען הצבא והמדינה, ולזכותם במלגת לימודים במשך שנה במרכזי תורה אחרי צבא (מה שיאפשר להם להפחית מן העבודה ולהקדיש זמן ללימוד תורה). כל מי שיכול לסייע לקדם מהלך זה מוזמן ליצור קשר עם עמותת תורה אחרי צבא 02-611256
 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת