דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 57
עלון דרך אמונה 57
חוסן לאומי
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
-          למה אין לנו כבר לא חוסן לאומי ולא גאווה לאומית?
-          פשוט התנפץ הבלון הנפוח של הערכים הלאומיים החילוניים
-          הי, הגזמת! הלאומיות הזו היא ראשית צמיחת גאולתנו, שכחת?
-          נכון, היא ראשית צמיחת גאולתנו, וכנראה שאנו הולכים לכיוון של עצם גאולתנו ולבסוף נגיע גם לתכלית גאולתנו.
-          אבל תמיד אמרת שהמדינה היא קודש והיא היא הופעת רצון ה' בעולם.
-          אני עדיין אומר שהמדינה היא קודש, אך יש קודש טמא ויש קודש טהור!
-          איך זה יכול להיות?
-          פשוט. גם אדם קדוש יכול להיות טמא וגם ספר תורה יכול להיות טמא. זה לא פגם מהותי להיות טמא. הולכים למקווה ונטהרים.
-          ומה עם המדינה?
-          המדינה היא קודש בעצם הווייתה, כפי שעם ישראל הוא קודש בעצם הווייתו. אך רוח הטומאה יכולה להיאחז גם בקודש. הציונות החילונית נובעת מניצוץ של קודש מהנשמה הגדולה, כנסת ישראל, שדוחפת את בניה לבחור בחיים, בחיים של הגוף הלאומי האדיר, בו הנשמה יכולה להתגלות. אך כלי קודש זה, נגעה בו הטומאה, טומאה של תרבות זרה לנו, תרבות הגויים שגם המוסר שלהם טמא
-          אבל מקום המדינה ואף לפני כן זו הייתה אותה תרבות, אז מה נשתנה היום שטון הדיבור השתנה?
-          לא השתנה כלום, פשוט עד עתה האומה הייתה עסוקה בעצם קיומה והייתה נאבקת על עצם חייה. במצב כזה, בעל כורחה היא עוסקת בקודש. זה כמו תינוק, שאנו חושבים שהוא חמוד, אף על פי שהוא מלכלך בצואתו ושובר חפצים. תכל'ס הוא עושה את תפקידו, הוא גודל.
-          אני מבין, אתה אומר שהאומה כבר התבגרה ועדיין היא מלכלכת ושוברת כמו תינוק. אבל מה זה קשור לאיבוד החוסן הלאומי?
-          כאשר עם ישראל זונח את הקדוש-ברוך-הוא, הוא אינו מסוגל להעמיד ממלכה.
-          למה?
-          זהו אופייה הפנימי של האומה הישראלית. זה מה שקרה גם למלכי ישראל.
-          מה קרה להם?
-          הגויים קראו להם "מלכי חסד". אתה מבין? צחקו עליהם שהם רחמנים.
-          רחמנות זו תכונה טובה מאוד, וכל מי שאינו רחמן בידוע שאינו מזרע אברהם...
-          זה נכון מצד האדם הפרטי, אך מצד האומה והנהגתה, אין רחמים. רחמים כאלה הם תמיד חולשה.
-          תסביר.
-          כדי להקים מדינה צריך גבורה ולא רחמים. כל העוסקים בהנהגה וכל זרועות השלטון צריכים להיות מלאי גבורה לאומית, מבלי להתחשב ברגשות הרחמים הפרטיים שלהם. הם צריכים להיות קשים כעץ.
-          ומה קרה למלכי ישראל?
-          בזמנם, האפשרות להקים ולקיים ממלכה הייתה תלויה ביצר הברבריות וההתנהגות הדורסנית כלפי כל הסובבים, והרי ליהודים, ברוך ה', אין יצר כזה.
-          ואז?
-          הגבורה בישראל נובעת רק מתוך השראת קדושה שמקורה בדבקות בקדוש-ברוך-הוא, ולכן מלכים אלו, שלא פיתחו גבורה שכזו וגם לא הצליחו לפתח גבורה גויית ברברית במקומה, נשארו מחוסרי חוסן לאומי, עד שהיו ללעג בעיני הגויים שניצלו את הרחמים המופרזים שלהם. הם הבינו היטב שמדובר בחולשה ולא במעלה.
-          זה נשמע מוכר
-          כן, מאחורי טענות של טוהר הנשק מסתתרת חולשה נוראית.
-          למה חולשה ולא עדינות נפש
-          זו חולשה משום שהיא עולה אחר כך בדמים, והמרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים. וראה מה עשה דוד המלך כאשר כבש את מואב. הוא סובב את השבויים בחבל והרג אותם על פי גורל. ולא משום שהוא היה אכזרי, אלא אדרבה דוד היה אדם עדין נפש ומשורר. אבל זו השפה שהבינו אז האויבים, וכך הוא חסך את חיי חייליו כאשר הטיל אימה ופחד על האויבים. היום קוראים לזה 'הרתעה'. הגבורה שלו נבעה מדביקותו בקדוש-ברוך-הוא. לא הייתה לו שום מטרה מלבד מלחמת ה', שהיא מלחמת האומה הישראלית. מתוך גבורה, זו נוצר החוסן הלאומי של דורו. החוסן הלאומי בישראל אפשרי אך ורק מתוך דביקות בה' ובתורתו.
 
(מאמר זה מבוסס על פסקה במאמר "דעת אלוקים" של הראי"ה, עקבי הצאן עמ' קלז)
 
דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית
וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה'
הפרשיות האחרונות של ספר במדבר מכינות אותנו לקראת הכניסה לארץ, ומתבררות בהן הנחות יסוד שבידיעתן תחזק אחיזתנו בה.היסוד הראשון מתברר במלחמת מדין. המלחמה עצמה נועדה לטהר את עם ישראל מן הסיגים של הכישלון המוסרי בשיטים, שכן חייבים להגיע לארץ בניקיון וטהרה. "כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ" (ויקרא יח, כז), וזכותנו לרשת את מקומם - בטהרתנו.
במהלך ההכנות למלחמה מתברר יסוד נוסף - "וידבר ה' אל משה לאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים..." (במדבר לא א-ב). משה חוזר על הדברים ואומר "לתת נקמת ה' במדין" (שם ג).
השינוי הקטן לכאורה בין המושג נקמת ישראל לבין נקמת ה' טומן בחובו יסוד חשוב - "העומד כנגד ישראל כאילו עומד נגד הקב"ה" (רש"י), ובלשון המדרש תנחומא: "אמר משה: ריבון העולמים אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרים במצוות לא היו רודפים אחרינו אלא בשביל תורה ומצוות שנתת לנו". כל ניסיון לפרש את מלחמות ישראל לדורותיהם בכלים מדיניים, פולטיים, כלכליים וכדו' אינו נכון - המאבק הוא לעולם דתי על המסר האמוני והמוסרי. חשוב למשה רבנו לומר זאת בברור שידעו היוצאים למלחמה "שעל יחוד ה' הם עושים מלחמה" (רמב"ם הלכות מלכים פ"ז הלכה טו).
היסוד השני מתברר בשיחות בין משה לבני גד וראובן.
לאחר שמתברר שאין כוונתם ח"ו שלא להצטרף למאמץ המלחמתי, ואדרבה הם יחלצו חושים לפני בני ישראל "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (במדבר לב יח). משה חוזר על דבריהם אבל בתוספת שם ה' בכל משפט, תחלצו - לפני ה', ועבר לכם... - לפני ה', ונכבשה הארץ - לפני ה', והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה - לפני ה'. הרמז הובן ובני גד וראובן מתקנים ושבים ואומרים "עבדיך יעברו כל חלוץ צבא - לפני ה' למלחמה כאשר אדני דבר" (לב, כז).
לא מספיק להאמין בזכותנו על הארץ להיות נחשונים ונלחמים במסירות. שם ה' צריך להיות נשא על השפתיים, נדרשת מודעות למשמעות האלוקית של המאבק וההתיישבות בארץ.
בהעדר ידיעה זו ארץ ישראל נמדדת במושגים כלכליים וסדרי העדיפות הלאומיים בהתאם. חז"ל בחדות ראיתם מצביעים על העובדה שבני גד וראובן היו הראשונים לגלות מן הארץ "ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה, ומי גרם לה, על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם" (במדבר רבה פרשה כב). גלות השבטים ארעה מאות שנים לאחר מכן ובכל זאת מושפע העניין מעומקה הרוחני של היאחזותם בארץ.
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
האם מותר לנסות לצאת עם בחורה שכבר יוצאת?
שאלה : אני מעוניין בבחורה אותה אני מכיר עוד מהסניף, אך זה עתה שמעתי שהיא התחילה לצאת עם מישהו אחר. האם זה כבר מאוחר מדי או שמא מותר לי עדיין להציע לה תחילת קשר?
תשובה : בתשובה של הרב משה פיינשטיין זצ"ל הוא משווה שאלתך לסוגיה של "עני המהפך בחררה" (אג"מ אה"ע א צא). הגמרא (קדושין נט ע"א) מספרת על רב גידל שעסק בקניין קרקע, ובא רבי אבא וקנה אותה לפני שרב גידל הספיק לגמור את הקניין. רב גידל התלונן על כך שרבי אבא קנה את הקרקע במקומו. בסוף רצו לרמוז לרבי אבא שנהג שלא כהוגן, ושאלו אותו "עני מהפך בחררה [מחזר אחרי סוג של עוגה], ובא אחר ונטלה הימנו, מה הדין? אמר לו: נקרא רשע". ורש"י מסביר שנקרא רשע מפני ש"יורד לחיי חברו" (ע"ש שרבי אבא לא ידע שרב גידל עסק בקניין זה). ונפסק דין זה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלז): "המחזר אחר דבר לקנותו או לשכרו, בין קרקע בין מטלטלים, ובא אחר וקנאו, נקרא רשע".
אלא שדין זה אינו שייך כל עוד לא הסכימו על מחיר וסיימו את המשא ומתן. עד אז, כל אדם יכול לבוא ולקנות (רמ"א שם). הסיבה לכך היא, שאם נאמר שתמיד אסור להציע מחיר יותר גבוה אחרי שהעני הציע מחיר נמוך, המוכר יפסיד, ולא רצו חז"ל לתקן דבר שיגרום הפסד למוכרים.
לכן, במקרה שלך, ברור שאם היא עוד לא הגיעה למסקנה להתחתן עם השני, אתה יכול להתערב ולהציע את עצמך לאשה, שהרי זה ודאי יהיה הפסד לה להתחתן עם אדם אחר אם היא באמת רוצה אותך במקומו.
אבל במקרה שהם כבר הגיעו להסכמה להתחתן, אך עוד לא התארסו באופן פורמאלי, יש לדון בדבר. קיימת מחלוקת בין הראשונים מתי חל דין "מהפך בחררה". רבינו תם סובר שדין זה שייך רק בעני שעומד לקנות חפץ, שאז אומרים לעשיר "למה לך לקנות את הדבר שהעני עוסק לקנותו, לך תקנה את זה במקום אחר"! אבל במקרה שהעני עוסק לזכות במציאה מן ההפקר, או לקבל מתנה, אי אפשר לומר לעשיר להימנע מהדבר, שהרי העשיר אינו יכול להשיג את החפץ במקום אחר. ולפי זה, גם בעסק זול במיוחד, אין דין "מהפך בחררה", שהרי זה דומה למציאה. אבל רש"י סובר שאין הבדל בין קניין למציאה, ובכל מקרה אסור לעשיר להתערב. השו"ע ורמ"א פוסקים כדעת רבינו תם, אבל בכל זאת יש שכתבו שראוי להחמיר כרש"י, ואפילו בדבר כמציאה או בדבר שאי אפשר להשיג אחר כמותו, יש מקום להימנע מלהיכנס ולקנותו אחרי שהעני כבר גמר את העסק לקנותו או לזכות בו.
במקרה של שידוך, אם הם כבר הסכימו להתארס, האם יהיה מותר לאחר להשתדל לשנות את דעתה? זה יהיה תלוי במחלוקת ר"ת ורש"י. שהרי ברור שעניין השידוך הוא דבר שאי אפשר לו למצוא "דומה לה" במקום אחר, ולכן לר"ת לא שייך איסור של "מהפך בחררה". אבל לרש"י הדין כן שייך כאן. ולכן הרב פיינשטיין זצ"ל כותב שראוי לאדם ירא שמים להימנע מזה, ולחוש לשיטת רש"י.
אבל יש שחולקים על זה, ואומרים שבעניין שידוך, כשמדובר במצווה, לא שייך כלל להחמיר כרש"י, ומותר להתערב כדי לזכות בקיום המצווה. ויש אומרים עוד שיש להבדיל בין מכירת חפץ לבין שידוך איש ואשה, שהם בעלי דעה ובידי כל אחד מהם להחליט, בכל זמן שירצו, עם מי עליהם להתארס (עיין ספר הנישואין כהלכתם, פרק ג, כג-כה).
אבל אם כבר התארסו, ברור שאסור להתערב. יש חרם קדמונים על השובר שידוכים, וודאי אסור לגרום צער כל כך לאנשים אחרים. ולמרות שהפוסקים דנו מה נחשב בעניין זה ל"אירוסין" – מסיבת אירוסין, או כתיבת תנאים, אולי נתינת טבעת וכו' – נראה שבציבור שלנו, אם כבר פרסמו לכל שהתארסו, אז כבר חל איסור להתערב, ויש לשכוח מכל העניין, לאחל "מזל טוב", ולהמשיך לחפש שידוך במקום אחר.
 
דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר
אל מצודת הונין
"שאַטוֹ-נֶף", "קסטלום נובום", או "המבצר החדש" בעברית צחה, קראו הצלבנים למבצרם הגדול והחזק - הוא מצודת הונין, השוכן שקט ובוטח על רכס רמים שבגליל העליון, בואכה עמק החולה. המצודה נבנתה לראשונה ע"י הצלבנים, שהיו נוצרים שיצאו מאירופה לפני כ900- שנה בכדי לשחרר את ירושלים וארץ ישראל מידי המוסלמים. בגליל העליון, אזור בו עבר הגבול בין סוריה המוסלמית לממלכה הצלבנית, הקימו הצלבנים מבצרים רבים כחלק ממערך ההגנה על דרך מסחר חשובה ביותר, שעברה בין דמשק לערי הנמל צור ועכו, שהיה נתיב מעבר חשוב ואסטרטגי באותה התקופה. באולם הראשון של קלעת הונין, המשתלבת היטב בפסטורליות הגלילית הירוקה ומלאת-הנחת, שממנה נשקף עמק החולה ומורדות הגולן, יש אבנים גדולות ומסותתות המסודרות בצורת מעגל, שיוצרות אווירה מסתורית-משהו, המזכירה את המדורות מסיפורי הפלמ"ח עליהם היו יושבים בלילות זרועי כוכבים עם פינג'אן, קפה שחור וכו' מהאולם הראשון יוצאים לחצר הגדולה שם נראה את חוליית הבור, שבעבר כוסה במכסה אבן. הסולם שבמקום יורד דרך הפתח הצר, כ6- מטרים עד למעמקי הבור בו מקבלים תחושה שנמצאים באולם תת-קרקעי של ממש, בזכות שני בורות המים הגדולים שהתאחדו ויהיו לאחד. קרן-אור אחת, המבליחה מבעד לפתח שנשאר מעלינו מאירה את פנים הבורות, בהם יש מים נקיים משך כל ימות השנה (אליהם אפשר להגיע ממפלס זה) שמקורם גם מניקוז מי-הגשמים שירדו על גג המצודה. השליטה במבצר עברה מיד-ליד, והוא שופץ והורחב פעמים מספר, ואף נשרף על ידי הצלבנים עצמם בבורחם ממנו מחמת המוסלמים, וברעידת האדמה החזקה של 1837 הוא ניזוק קשות ביותר. 
כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, עת חולק המזרח התיכון בין צרפת לבריטניה, נכלל הכפר הונין תחת השלטון הצרפתי ומאוחר יותר הפך לחלק ממדינת לבנון, לבסוף סופח לשטח המנדט הבריטי ושוחרר על ידינו במבצע "חירם" במלחמת השחרור.
מכביש 9977 פונים למושב מרגליות, ולאחר כ- 300 מ' רואים מימין את המצודה, שם חונים בשולי הכביש ונכנסים בשעריה. [כלל בידינו: כביש שמספרו אי-זוגי, ככביש זה, - הוא 'כביש-רוחב' וכיוונו הוא ממזרח למערב, וכביש שמספרו זוגי (90 , 2, 4, 886) הוא 'כביש אורך' שכיוונו מצפון לדרום = לאורכה של הארץ].
הסיפור, המורשת, הנוף היפה ובור המים, הופכים את חורבת הונין למקום ביקור חי, מעניין וצונן, בגליל העליון והחם של קיץ זה.
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל
מקור לעוצמתנו ולחוסננו הלאומי מוצאים אנחנו בדורותינו הראשונים, באבותינו הגיבורים, מעוצמתם ומחוסנם – עוצמה וחוסן לנו. מקור שכזה הוא דוד המלך, ובפרט גבורת עמידתו למול גוליית הפלשתי, עת בחר הוא לו בחכמתו ובעורמת התכוננותו לקרב, את כלי המלחמה הנכונים להכריע בהם אויב ומתלוצץ.
"וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי" (שמואל א, יז מ). דוד מלכנו החי והקיים, הוא איש עדין, יפה תואר ונעים, אין לו מראה של איש מלחמה עטור ניסיון קרבות שאותותם ניכרים בגופו, אין הרואה אותו מכיר את עוצמתו הקשה כעץ וגבורתו להלחם מלחמות ד', כוחו ועוצמתו באמונתו וברוח ד' המתנוססת בו, וכלי מלחמתו טמונים בכלי הרועים ובתרמיל.
 "וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו, וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה" (שם, מא-מב) גלית הולך לאיטו, הוא שם בטחונו בכלי מלחמתו ובמראהו, מראה דוד הנער העדין, יפה התואר, מטעה אותו, דוד נראה בעיניו כאיש סֵפֶר, יושב אוהלים שלא התנסה בקרב, הוא לועג לו בלבו ובפיו, אבל בלעג זה, כבר מופיע הסימן לנפילתו "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו (-שֵם חוֹל), וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה" (שם, מג-מד, וע"פ הגמרא בסוטה דף מב).
לעומת חיצוניותו של גוליית, מופיעה עוצמתו הפנימית של דוד, מקור כוחו וחוסנו, "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ד' צְבָאוֹת" (זכריה ד ו) - "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ד' צְבָאוֹת אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ, הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ד' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹקִים לְיִשְׂרָאֵל, וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ד' כִּי לַד' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ" (שמואל שם, מה-מז).
ביחסי הכוחות הללו, הקרב היה קצר, למול בעל הגאווה, טרוט העיניים, אשר עובי בשרו ושריונו, כמו גם מידותיו הרעות מונעים את תנועתו, הוא הראוי לתואר "אִישׁ הַבֵּנַיִם" - "בינוני שבאחיו" (שמואל שם ד, ובגמרא שם), נתייצב דוד הזריז, מהיר במלאכתו וקל רגליים, נישא על כנפי רוח אמונתו, בעל מעוף ותעוזה, מלא עוצמה ממקור עליון אלוקי, למולו לא היה סיכוי לפלישתי "וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה, וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד" (שמואל שם, מח-נ).
מעשהו האמיץ של דוד וגבורתו, עוררו את ישראל והזכירו להם את מקור כוחם ועוצמתם הקבועים בהם ממקור עליון, כמו שגם חשפו הם את ערוות פלשתים, ברגע אחד של גילוי עוצמת הגבורה והחוסן הוכרע הקרב כולו "וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ, וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן, וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם" (שמואל שם, נא-נג).
כאז כן עתה עומדת גבורת דוד למולנו, ממלאת את תודעתנו להכיר שדווקא הָעָם המלא מכח אמונתו בחסד וברחמים, התם והיושב באוהלים, מלא הוא בתוכו רוח נעורים חוסן איתן ועוצמה ממקור אמונתו באלוקי מערכות ישראל, ומשם בטחון לו בנצחונו ובחוסנו הלאומי "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ד' אֱלֹקֵינוּ נַזְכִּיר, הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד, ד' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ" (תהילים כ, ח-י) – "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג, כד).
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
למה בשידוכים הבחורים מגיעים מהר להחלטה ומיד מדברים על חתונה, ואילו הבחורות זקוקות לזמן, ולעוד זמן? כידוע, על פי תורתנו הקדושה מותר לאיש לשאת כמה נשים. נכון שאין אנו נוהגים לעשות זאת מאז החרם של רבינו גרשום, אך אין זה משנה את העובדה שנפש האיש יכולה להיות מתאימה לכמה נשים. דרגת ההתייחדות עם אשה אחת אצל האיש היא מדריגה גבוהה ובאדם ללא יראת שמים, כאשר היא נכפית על ידי הנורמה החברתית, היא יכולה בקלות להביא לידי זימה. לעומת זאת סגולת האשה, כפי שאנו לומדים מתורתנו הקדושה, היא להתייחד באופן טבעי עם איש אחד יחידי. עבור האשה אין הדבר דורש התעלות מיוחדת, זוהי תכונה נפשית. מדריגת הייחוד אצלה גבוהה יותר מאשר אצל הגבר, וזהו גם חלק מן "הבינה יתרה שנתנה לנשים". מכאן ההבדל המהותי בשידוכים. האיש יכל לחוש מהר מאוד שאשה איתה הוא יוצא מתאימה לו, ויתכן שישנן עוד כמה נשים השייכות לאותה התאמה. אך האשה מתאימה היא רק לאיש אחד ולכן מלכתחילה היא זקוקה לתחושת ההתאמה המלאה. אין אצלה דיעבד, האיש שלה הוא בדיוק האיש הקשור לנפשה. ולכן גם בשלבים מאוחרים של השידוך, אף כאשר למעשה שני הצדדים כבר החליטו לכאורה, יכולה פתאום הבחורה להיבהל ולבקש פסק זמן, שלפעמים גם מביא לשבירת הקשר.
לכן בחור יקר, תן לבחורה את הזמן שלה. ואת, בחורה יקרה, אל תתני לתכונה הטבעית הזאת להיהפך לפרנויה שמובילה לחוסר יכולת להתאחד אפילו עם החצי האמיתי שלך. הכל במידה ועם הרבה אמונה וביטחון בה'.
 
יוצאים מהשטח / תלמידים כותבים
ישי מאיר/ תורה אחרי צבא יהוד
קל להרוס, קשה לבנות
בימים אלה אנחנו קוראים את ספר במדבר, שמתחיל בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים ומסתיים בסוף שנת הארבעים לנדודים במדבר.
הסיבה לתלאות הרבות ולנדודים הרבים במדבר ידועה ומוכרת, זוהי תוצאה של חטא המרגלים - "יום לשנה יום לשנה", כנגד כל יום של נדודים במדבר, נדונו אבותינו לנדוד שנה במדבר, "עד תום כל הדור ההוא".
מקובלנו, שהקב"ה אינו מעניש סתם, וכי עונש הינו תוצאה ישירה של חטא, ומתוכנן לתקנו. אם כן נשאלת השאלה, מהו התיקון שנדרש מבני ישראל על מנת שיוכלו להיכנס אל הארץ המובטחת? ובכלל, מדוע נענש כל העם על חטאם של עשרת המרגלים?
כדי להשיב על כך, עלינו להבין תחילה את מהות החטא. נהוג לחשוב שחטאם של המרגלים היה בכך שדברו רעות על ארץ ישראל, אך עיון בפשט הפסוקים שולל זאת: ראשית, משום שזהו "המנדט" שניתן למרגלים, לראות את הארץ "הטובה היא אם רעה" – אם כן, כיצד ניתן לבוא אליהם בטרוניה על שמצאו גם פגמים. זאת ועוד – בדבריהם של המרגלים אין כלל ביקורת על הארץ, ההיפך הוא הנכון, טענתם היא ש"טובה הארץ מאוד מאוד"!
אם כן, במה חטאו המרגלים? מענה לתהיה זו ניתן לקבל מדברי כלב בן יפונה, שמציג בפנינו את תמונת המצב כפי שראוי היה להיות, באומרו "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".
כלומר, חטאם של המרגלים הוא לא בדברי האמת שאמרו על הארץ, וגם לא בבחינת הנתונים – חטאם היה בכך שהם, בניגוד לכלב, סברו ש"לא נוכל לה". כלומר הם חטאו בשיפוט, שכלל לא ניתן בידם, לבחון את יכולותיו של עם ישראל להתמודד עם האתגרים הרבים שמציגה ארץ ישראל, הארץ הטובה והמיוחדת, אותה מיעד הקב"ה לעמו הנבחר. במילים אחרות – חטאם היה בכך שהם תהו לגבי "החוסן הלאומי" של בני ישראל.
אם כן, מדוע נענשו בני ישראל בגלות ונדודים של 40 שנה? נראה לומר, שאין מדובר כלל בעונש, שהרי הקב"ה אומר בפירוש "סלחתי כדברך". אך, אין בסליחה זו כדי לתקן את הנזק שנעשה ולהחזיר לעם את האמונה בכוחו ובעוצמתו.
כל עוד חיים אנשים ששמעו את הספקות וקיבלו אותם, כל עוד יש בעם כאלה שעל אף "האותות אשר עשיתי בקרבו" פקפקו בכוחו להתמודד עם הקשיים – ישנה פגיעה, סדק, בשלדת "החוסן הלאומי". לכן אין ברירה אלא לקבוע "כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר, וינסו אותי זה עשר פעמים... לא יראוה" (את הארץ). לא כעונש, אלא פשוט כי הדבר למעלה מיכולת ההתמודדות שלהם.
ומהו התיקון הנדרש? את זה ניתן ללמוד מדברי הקב"ה "ועבדי כלב, עקב הייתה רוח אחרת עימו, וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ... וזרעו יורישנה". מה שנדרש כדי לחזק את החוסן הלאומי הוא "רוח אחרת".
"מעשה אבות סימן לבנים". גם כיום, בייחוד לאחר מלחמת לבנון השניה, עולה תהיה לגבי יכולתו של העם – שהצליח להקים מדינה לתפארת, כלכלה מהמתקדמות בעולם, צבא מהמתוחכמים והחזקים בעולם – להתמודד עם האתגרים, מבית ומחוץ, שבפניהם אנו ניצבים. לכל התוהים, השואלים והמעמידים סימני שאלה - יש להביא "רוח אחרת" ולומר כדברי כלב בן יפונה ויהושע בן נון: "אם חפץ בנו ה', והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו"!
כל ספק, כל ערעור על ההכרה בכך שהחוסן האמיתי שלנו כעם, שהיכולת שלנו להתמודד עם כל קושי ואתגר , נובעים מ"חפץ בנו ה'" – יש בה כדי לפגום בחוסננו.
עבודה רוחנית זו, בניית ה"רוח האחרת" מוטלת על הציבור כולו, אך היא מתחילה בכל אחד ואחד מאיתנו, ומושפעת מהאופן בו כל אדם בוחר לבנות את אישיותו כאדם בוגר ולבנות את ביתו – מקדש המעט שלו.
בהזדמנות זו, אבקש לשלוח ברכות לחברנו לשיעור ביהוד, רונן ריעני ולרעייתו נטלי, שמקימים בימים אלה בית חדש ונאמן בישראל. מזל טוב.
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
אמרות חכמות
חכמה בגויים תאמין
קומץ משפטי חכמה מתוך הספר של הצרפתי LA ROCHEFOUCAULD שחי לפני כ400- שנה: 
1. יש לנו תמיד די כוח לסבול את הצרות – של האחרים.
2. התבונה גוברת בהצלחה על צרות העבר ועל צרות העתיד אך צרות ההווה גוברות עליה.
3. לולי הפתאים שמסביבו, האיש המבריק היה לעיתים רבות במבוכה.
4. התהילה צריכה להימדד על פי הדרך בה היא הושגה.
5. גודל המעשים נמדד על פי גודל מטרותיהם.
 
סיפורי חסידים
בעקבתא דמשיחא
את הסיפור הבא שלח לנו שמואל לעסרי:
ר' יצחק מוואלוז'ין אירגן אסיפה חשאית של רבנים ועסקנים לדון כיצד להתמודד מול ההשכלה. עמד אחד הרבנים ואמר: המצב קשה, הממשלה נגדינו, אין לנו אלא לצפות לרחמי שמים. מיד קם ר' יצחק ואמר: במשנה בסוף סוטה מובא המצב שישרור ב'עיקבתא דמשיחא': "חוצפא ישגא', 'חכמת סופרים תסרח', 'הגליל יחרב' וכו', ובסוף המשנה כתוב: "ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים". לכאורה אין קשר בין הסיום לבין התיאור הנורא שבתחילת המשנה. אלא, הסביר ר' יצחק שגם זה חלק מהמצב הנוראי. שגדולי הדור יגידו: 'אין לנו על מי לסמוך, רק על אבינו שבשמים'. ובאמת צריכים לבטוח בה', אבל גם חשובה ההשתדלות שלנו! לא לומר מילות רפיון ויאוש.
טעמי המנהגים
למה להוריד 3 מילים מהקידוש?
בקידוש בליל שבת, מי ששם לב, מופיעות סוגריים על המילים "כי הוא יום", ואכן נהגו החסידים שלא לומר מילים אלו. מתברר שהסיבה לכך היא על פי הסוד: על פי הזוהר, קידוש ליל שבת צריך להכיל 70 מילים, כאשר תחילת הקידוש המתחיל במילים "ויכולו" עד ברכת הגפן כולל 35 מילים מצד אחד, ומצד שני ברכת הקידוש עצמה כוללת 35 מילים. ויש לדבר רמז בפיוט "אזמר בשבחין" הנאמר בזמירות שבת שנכתב על ידי האר"י: "נעביד לון כתרין במילין יקירין, בשבעין עטורין...", לכן מי שמקפיד על אותם 70 מילים מוריד את "כי הוא יום". 
רגע של עברית
"לא דובים ולא יער"
קרוב לוודאי שלומדי הדף היומי (סוטה מז, א) יכולים לנחש מניין הופיע הביטוי: "לא דובים ולא יער", אך למי שלא יודע או לא ניחש, כדאי שיידע כי הביטוי במקורו הוא הסבר לנס שהתרחש בתוך נס. כאשר הגמרא דנה מה קרה בדיוק עם אלישע הנביא והנערים שצחקו עליו (למי שלא זוכר זה מופיע במלכים ב, ב, כג-כד), מופיעה דעה האומרת שלא היה שם יער ולא היו שם דובים אלא קללת אלישע גרמה לכך שנברא גם יער וגם נבראו דובים (נס בתוך נס), ושהם אחר כך פגעו בנערים. ומכאן הגיע הביטוי "לא דובים ולא יער" – כלומר, לא היה מעולם. (הגמרא בהמשך מסבירה שבתחילה לא היה שם יער וכדי שהנערים יפגעו מקללת אלישע לא יתכן שיבראו הדובים בלבד, כי הדובים לא מזיקים כשאין יער כי אין להם לאן לברוח אחר כך, לכן היה צריך לברוא את היער).    

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת