דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 58
עלון דרך אמונה 58
קרבת אלוקים
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
קרבת אלוקים ומימוש עצמי
- קראתי באחד המאמרים של הרב קוק שקרבת אלוקים זה המנוע הפנימי של כל העשיה. כל מגמה בחיים, כל דחף, בסופו של דבר נובעים מאותו רצון של קרבת אלוקים...
- נו, יפה.
- אני לא מחפש להתבטל, אלא דווקא לממש את עצמי... קרבת אלוקים פוגעת במימוש העצמי שלי.
- זו טעות לחשוב כך. ישנן שתי שאיפות שנראות כסותרות, הנטיה לקרבת אלוקים והשאיפה להשתלמות האישית.
- בדיוק! אלו נטיות ממש סותרות!
- ממש לא...
- איך לא?
- דווקא ההתמסרות לגודל האלוקי האינסופי משחררת את האדם מכל הנמיכות שלו ומכל המחסומים החוסמים את גודלו. כתוב בגמרא שצדיקים אם היו רוצים היו מסוגלים לברוא את העולם שוב.
- אין לי ספק שמי שאמר דברים אלו באמת הבין את תוכנם, אך עבורי אלו סיסמאות...
- תראה אני לא מתיימר להבין את עומק העניין, אבל בכל זאת העיקרון מובן.
- ומה הוא?
- הסתכל סביבך בעולם, מה אתה רואה? ריבוי כמעט אינסופי של צורות חיים פרימיטיביות פחות או יותר. ובמרכז דמות האדם, מין יצור שקומתו הזקופה רק מצביעה על עיקר יתרונו... הלוא הוא הרוח העליונה שבו.
- איזו רוח שירית אחזתך! אבל אני רוצה תכל'ס אל תתחמק! תסביר לי איך חיפוש אחר התלות באלוקים לא פוגעת בעצמיות...
- רגע... האדם חייב למלא את מלא קומתו הרוחנית, זה ברור, לא?
- מסכים. לא קבלנו תאי מוח כל כך משוכללים כדי לגדל מלפפונים בלבד...
- וגם לא כדי לטוס לירח ולהמציא טלפונים סלולריים ומכוניות מעולות...
- זה גם נכון, אבל כאן יש כבר מי שחולק. הרבה אנשים רואים בזה את ייעוד האדם.
- הם באמת מסכנים, אבל, עזוב עכשיו... אנו מאמינים שלאדם יש יעוד גדול יותר.
- כן, אבל אתה שוב לא עונה על שאלתי ועושה לי פה הרצאה בפילוסופיה! אני מדבר על קרבת אלוקים.... לא על יעוד האדם.
- נו, אל זה אני מדבר! קרבת אלוקים זה לא רק איזה רגש שירי עילאי. זו מציאות של מימוש עצמי עליון, כאשר סוד המידע על דרך התעלות האדם נחת עלינו מן השמים ולא צמח מהארץ. קוראים לזה תורה...
- המצאת שם חדש יפה לתורה: 'המידע על דרך התעלות האדם'.
- תקרא לזה כך או אחרת, הרעיון הוא שכמה שיותר האדם מתקרב לאלוקים, כך הוא נהיה יותר בן אדם. האדם נברא בצלם אלוקים, כאילו צילום של אלוקים, כמו צילום שכביכול מרמז על הדבר עצמו אך בצורה של איבוד מימדים.
- לא הבנתי.
- בית, זה תלת-מימדי. ציור של בית, זה דו-מימדי. צייר שרוצה לצייר בית צריך להתבונן בו היטב ולנסות לעשות על דף, שהוא שטח, דבר הדומה לבית הנמצא במרחב. הבנת? כמה שיותר יצליח הצייר לתרגם את התלת-מימד לדו-מימד, יותר יראה על הדף בית...
- ומה הנמשל.
- כמה שיותר יהיה האדם קרוב לאלוקים, הוא יהיה צלם אלוקים, היינו אדם. ומהו כלי הצילום? התורה, בכל מרחב התייחסותה: המעשה, הדיבור, החשיבה.
- אתה אומר שכמה שיותר האדם מפעיל את התורה על עצמו וממילא נמצא קרוב יותר לאלוקים הנקרא 'צור כל העולמים', יותר הוא אדם...
- בדיוק על זה נאמר 'אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות'. ההזדהות עם דבר השם והחיפוש אחר מילוי כל רצונותיו על מנת להיות קרוב אליו, הם למעשה מימוש עצמי. זה מסביר למה ישנן כל כך הרבה פנים של קרבת אלוקים, כמספר הפנים שיש בבני ישראל. ואם אדם יתמסר לזה, הוא בסופו של דבר גם ירגיש זאת. הוא ירגיש כמה טוב להיות קרוב לה' ולהתנהג בכל מצב, מול כל אתגר, בדרך בה ה' מצפה שאדם יתנהג. זוהי הרגשה נפלאה של חופש, חופש מן הנמיכות המשפילה של היצרים והדעות המעוותות שברוח האדם. זהו האושר לדעת שכל העשייה, הדיבור והחשיבה שלך תמיד שואפים לגודל... כמו שכתוב: 'אני קרבת אלוקים לי טוב'.
(המאמר מבוסס על דברי הראי"ה במאמרים, עמ' 32, "קרבת אלוקים")
 
 
דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית
קרבת אלוקים - אהבת ה'
"ערב ובקר בכל יום תמיד פעמים באהבה שמע אומרים" (קדושה למוסף של שבת).
מצוות קריאת שמע מורכבת מ-3 פרשיות: "שמע ישראל" (ספר דברים - ואתחנן),"והיה אם שמוע" (ספר דברים - פרשת עקב), פרשת ציצית (ספר במדבר - פרשת שלח).
חז"ל במסכת ברכות (דף יג) לימדונו שסדר הפרשיות איננו סתמי, ודאי כאשר איננו לפי סדר כתיבתם בתורה, שהרי פרשת ציצית האחרונה בתפילה קודמת לשניים האחרות בתורה.
אלא "למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך עול מצוות".
ההבנה הרווחת היא שקבלת עול מלכות פירושו נכונוּת להישמע להוראות המלך, לציית לחוקיו, לשלם מיסיו וכדו' - איזו משמעות יש לקבלת עול מלבד אלו?
אך אנו מודיעים בכל יום באמירת הפרשה ראשונה שעול מלכות שמים עבורנו פירושו לאהוב את ה'.
אנו פותחים בהצהרה שה' הוא הבורא והמנהיג, היסוד של הבריאה ובאופן מיוחד מנהיגו של עם ישראל.
וכיוון שכך אנו מצווים לאהוב את ה' בכל כוחות, נפשנו ובכל ממוננו.
מהי אותה אהבה? מלמדנו הרמב"ם: "וכיצד היא האהבה הראויה? שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה עד מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולי האהבה שאין דעתן פנויה מאהבת אישה שהוא שוגה בה תמיד" (הלכות תשובה י, ג).
הצפייה היא שנאהב את ה' אהבה טוטלית כמשל אהבת אישה.
מיליוני בני אדם בעולם מחפשים אהבה ורוצים לאהוב בן\בת זוג, ולא תמיד זוכים. מניין הביטחון שנוכל להגיע לאהבת ה'?
סדר הדברים בפרשה מתחיל משמע שפירושו הכרה שכלית ברוממות ה' והנהגתו. זה לכאורה לא מסובך - "המחשבה על דבר רוממות ה' היא כל כך טבעית לנשמת האדם עד שכל עינויי הנפש אינם באים כי אם מאותה הסבה שאין האדם מכשיר עצמו למלאות את סיפוקו זה"( פנקס ה - 22 לרב קוק זצ"ל).
גם על האהבה אפשר לומר שקל להשיגה, שהרי ה' אוהב אותנו "הבוחר בעמו ישראל באהבה" - כל קיומנו כבני אדם וכיהודים הוא מאהבתו אותנו, והרי "כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם" - אך טבעי הוא שנחזיר לו אהבה. ובכל זאת מחשכי החיים וסיבוכיהם מטשטשים את ההכרות והרגשות הטבעיים ונדרש מאמץ מיוחד להגיע למדרגת אהבת ה'.
מלמדינו הרמב"ם "שכשנתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ונראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר" (רמב"ם יסודי התורה ב, א).
דרך נוספת היא ע"י התבוננות בהשגחה האלוקית המופלאה על עם ישראל, וכפי שמספרים חז"ל על גיורו של אונקלוס בן קלונימוס שאמר להם לגדוד רומאים 'הקב"ה נושא אבוקה לפני ישראל' ונתגיירו כולם (עפ"י מסכת ע"ז יא ע"א), ונירון קיסר שצר על ירושלים ושמע מילד קטן את הפסוק "ונתתי נקמתם באדום ביד עמי ישראל" ברח והלך ונתגייר (עפ"י גיטין נו).
בפרשת שמע עצמה מלמדתינו התורה דרך נוספת, וכך לשון הספרי כפי שמובא בספר החינוך מצווה תיח: "לפי שנאמר 'ואהבת', איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום. תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, כלומר שעם ההתבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח".
לימוד התורה בכל חלקיה הוא מפגש בלתי אמצעי בין האדם ובין נותן התורה. בין אם למדת הלכה ובין אם למדת אגדה או פנימיות התורה, מובטח לך שתזכה לאהוב את ה'.
סוד אהבת ה' מסתתר בפרשת שמע שמתפרשת כך: "שמע"- אמונה מתוך אמונה. "ואהבת"- כיצד נאהב? "והיו הדברים האלה...על לבבך"- למד את התורה. כיצד נלמד? "ושננתם לבניך ודברת בם בשכבך ובקומך" - לימוד בעמקות עם שינון בקביעות של לימוד בוקר וערב. "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה", כיצד? "וקשרתם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך" שפירושו "לפי עומק פשוטו, יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך כעין 'שימני כחותם על זרועך'" (רשב"ם שמות יג, ט).         
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
בדיקת תפילין ומזוזות
שאלה : אמרו לי שבאלול בודקים את התפילין והמזוזות. האם אני חייב לבדוק אותן בכל שנה ושנה ?
תשובה : המקור לדין זה נמצא בקיצור שולחן ערוך (סימן קכח, ג): "אנשי מעשה נוהגין לבדוק בחודש הזה תפילין ומזוזות שלהן וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצות יתקנו". ברור מלשונו שזה חומרה, והשאלה היא מה עיקר הדין ?
בענין התפילין נפסק בשולחן ערוך ש"תפילין שהוחזקו בכשרות, אינם צריכים בדיקה לעולם. ואם אינו מניחן אלא לפרקים, צריכים בדיקה פעמיים בשבוע [= פעמיים בשבע שנים]" (אורח חיים לט, י). הסיבה לכך היא, כמו שכתוב באורחות חיים בשם הגאונים "שהמניחן תמיד אין צריכים לבדקן אפילו לחמישים שנה, מפני שהאוויר שולט בהן תמיד ואינן מתעפשות מבפנים, אבל אם אין מניחן אלא לפרקים, צריכות בדיקה, וכן שמענו מחכמים וזקנים ששמעו מרבותיהם שיש לבדקן ב' פעמים בכל שבע שנים". זאת אומרת, שכל עוד לא קרה להם שום דבר (כגון נפלו למים, נשארו בחום המכונית זמן רב, וכו') יש להניח שכמו שהם היו כשרים לפני זה, הם כשרים עכשיו, מפני שהאוויר שנכנס בהם כל יום מונע התדרדרות הכתב (זה נכון כמובן רק כשעברו בדיקה בזמן הקניה וברור שהיו כשרים בתחילה). אבל אם קרה לתפילין איזה דבר שיש לחשוש שהתקלקלו הפרשיות בגללו, יש חובה לבדקם מיד.
ובכל זאת, למרות שמעיקר הדין אפשר לסמוך על החזקה ולא לבדוק את התפילין, כבר כתבו האחרונים ש"מכל מקום נכון לבדקן מפני שמתקלקלין מפני הזיעה" (משנה ברורה לט, כו). אלא שהתפילין הטובות של היום, "תפילין גסות" יותר מגונות מפני רטיבות, וחשש זה כבר אינו כה חזק כמו שהיה בזמן המשנה ברורה (עם זאת, זיעה ורטיבות בכלל, מקלקלים את כל סוגי תפילין ויש להזהר) יש להוסיף עוד שאפשר לראות בחוש איך הרצועות של התפילין מאבדים את הצבע השחור שלהן, ודבר זה פוסל את התפילין. לכן, למרות שעל פי הדין אין צריך לבדוק את התפילין בכלל אם מניחים אותם כל יום, ראוי שלא לסמוך על החזקה לעולם, ולהראות אותם לסופר סת"ם שיבדוק אותם כל כמה שנים (אולי כל שלוש וחצי שנים כמו שכתבו הגאונים לגבי תפילין שלא מניחים אותם כל יום). וחומרה יפה היא לבדוק אותם כל שנה באלול כמו שכתוב בקיצור שולחן ערוך. אלא, ששמעתי מסופר סת"ם ומגיה מומחה שעצם פתיחת התפילין יכולה לקלקל אותם, ולכן ראוי לחזור לאותו בודק סת"ם ולהזכיר לו מתי הוא פתח ובדק אותם בפעם אחרונה, ולפי זה, לפי ראות עיניו במצב החיצוני של התפילין, הוא יוכל להחליט אם לבדוק כרגע את הפרשיות, או להסתפק בבדיקה חיצונית של הרצועות והבתים.
בעניין המזוזות נפסק בשולחן ערוך ש"מזוזת יחיד נבדקת פעמיים בשבע שנים" (יורה דעה רצא, א). והכוונה היא לבדוק אותם כל שלוש וחצי שנים (ערוך השלחן). המקור לדין זה הוא בגמרא ביומא (יא ע"א), ורש"י שם מסביר "נבדקת - שמא נרקבה או נגנבה". מזה לומד החתם סופר (שו"ת יו"ד רפ"ג) ש"לא נצרך מומחה הבקי בחסירות ויתירות אלא כל אדם יכול לבודקן". ומה צריך לבדוק? היה אפשר להבין מדברי רש"י בסופו, שרק צריך לבדוק שלא נגנבה – ומספיק לראות שהקלף עדיין נמצא בתוך בית המזוזה. אלא, מדבריו "שלא נרקבה" רואים ש"על כל פנים צריך לפותחן ולעיין בכל אות אם לא נרקב כיון שעשוים להתרקב ולבלות באורך הימים" (חתם סופר שם). לכן, אם יש מזוזות שבדקו אותם פעם אצל מגיה וסופר סת"ם, וברור שנכתבו בכשרות, מספיק לפתוח את המזוזה ולבדוק אם לא חל שינוי באותיות - שלא נתקלקלו מרטיבות, צבע, חרקים או שלא דהו האותיות מיושן. וזה נצרך כל שלוש וחצי שנים על פי הדין, וחומרה יפה לעשות את הבדיקה הזאת כל שנה באלול. אלא שגם פה צריך לדעת שעצם פתיחת המזוזה יכול לגרום לקלקולים, ולכן יש לשקול את החומרה של בדיקת המזוזות בכל אלול, מול הבליה שזה גורם למזוזה.
יש לזכור שבזמן שמורידים את המזוזה לבדיקה זו ומחזירים אותה, לא צריך לברך מחדש, מפני שלא היה הפסק גדול. אבל אם מסר את המזוזה לבדיקה, והיה יום או יותר בלי המזוזה, ואחר כך החזיר אותה, צריך לברך עוד פעם כשמחזירים את המזוזה.
 
דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר
ויחנו בסוכות
"הולך רחוק האיש מן הבקעה" אומר השיר, ובעקבותיו נרחיק גם אנו ונרד אל הבקעה. הבקעה היא המרחב בו התגבשו שנים עשר השבטים, עת חצו ישראל את הירדן בגלגל תחת הנהגתו של יהושע בן נון. אליה בצר לו פנה גם אליהו הנביא - "אל נחל כרית אשר על פני הירדן", שם כלכלוהו העורבים לחם ומים. שם מקומו של אלישע הנביא מאבל מחולה, שלא הרחק ממנה, בנהר הירדן הזורם, נרפא מצרעתו נעמן שר צבא ארם לאחר שטובל במימיו. את כלי הנחושת לבית המקדש הראשון יוצק שלמה מהנחושת הרבוצה במרחב בקעת הירדן, "בין סוכות ובין צרתן", ומוזכרת גם כאחת הערים שנלחמו כנגד גדעון השופט. גם 'דרך הכיכר' החשובה, המוזכרת בספר שמואל, שחיברה בין דרכי-האורך החשובות 'דרך הים' שלאורך הים התיכון, עם 'דרך המלך' שבעבר-הירדן - עברה גם היא במרחבי ככר הירדן כשלצידה הערים אדם, פנואל וסוכות. כך, ללא ספק שימשה הבקעה כארץ מעבר וכאבן דרך חשובה בהיסטוריית העם היהודי ובמקורותיו. לאחר סקירה של תנ"ך ורוח - הגיעה העת גם לנוח... וזאת נעשה באחת מבריכות המעיין הגדולות ביותר בארץ - במעיין עין סוכות. בשל מיעוט חילופי שכבות הסלע מתחת לפני הקרקע, משם נובעים המעיינות, אין הבקעה משופעת במעיינות. עין סוכות נמצא במרחב שבין כביש 90 לבין נהר הירדן, במקום שבעבר היה ידוע רק לאנשי מחולה והאזור (ולמילואימניקים שסיירו בגבול ירדן ועצרו בו לטבול ולקרר אבטיחים...). אך כיום נחשב המקום ל'ביקור חובה' לנוסעים בכביש הבקעה שבשל הנוף המיוחד והמרחבים שבאזור, סטייה של כמה דקות ממנו תחשב לטיול של ממש! נוסעים בכביש 90 ובין הישובים שדמות מחולה ומחולה (ע"ש אבל מחולה התנ"כית) יש פניה צפונה (ימינה לבאים מכיוון ירושלים. זו הפניה היחידה האפשרית מהכביש שאף משולטת בתמרור, כך שאם עברתם את שני הישובים גם יחד, כנראה שפספסתם..). פונים לכביש זה שלעיתים יהיה קצת משובש, אתו נוסעים מספר דקות עד הפנייה הבאה האפשרית ימינה, בה פונים וממשיכים במגמת ירידה, עד לפנייה הבאה ימינה בה פונים ונוסעים במקביל לגדר המערכת עד שרואים מימין גוש ירוק של קנים (המכונים בטעות קנה-סוף, למרות שסוף אין שם). עוברים אותו ומיד פונים ימינה ("כל פניותך יהיו לימין" – כבר אמרנו?) ונוסעים מאה מטרים עד לנביעת המעיין. הבריכה בה שוחים היא למעשה מאגר מלאכותי שנחפר באמצע שנות ה-80 לטובת איסוף מי המעיין, לצורך השקאת השדות הסמוכים. בשל הקרבה לגדר הגבול, אין להגיע למקום ברגל או בשעות החשיכה. כיוון שאין זה פדגוגי לחזור באותה הדרך בדיוק, אפשר לחזור את המאה מטרים עד לכביש המערכת, הפעם לפנות שם ימינה ולנסוע במקביל לגדר מספר דקות עד שרואים את הרפת, שם פונים ימינה לשביל עפר, נוסעים עוד כ - 150 מטר חזרה לכביש הראשי, איתו 'הולך רחוק, האיש מן הבקעה'.
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
'הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ'
הכּוֹסֵף לבניין המקדש בישראל, תכליתו וענינו הוא השראת השכינה, המפגש הממשי והגלוי עם רבון כל העולמים אלוקי ישראל. האופן בו מתממש כוסף זה הוא בבנין המקדש, החושף ומגלה את מציאות קרבת האלוקים לעולם בכלל, ולישראל בפרט, תמיד. נתברר לנו הדבר בעת השלמת בנין בית ראשון על ידי שלמה המלך, הממשיך ומשלים עבודת הכנתו של דוד.
"אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל... לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן, וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ד' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב" (מלכים א ח א-ה). ברוב עם ופאר נתאספו ישראל למימוש צפייתם להשראת השכינה - מרכז השראת השכינה במקדש הוא הארון, בו מונחות הלוחות, אות הברית על הקשר המיוחד בין ישראל ומלכו של עולם, והכנסת הארון למקדש היא השיא בהערכות להופעת השכינה בארץ, ולגילוי אלוקי ישראל אלינו. כמה רבה הציפייה, כמה גדולה ההתרגשות בקרב ישראל, ברגעים אלו של השלמת המלאכה, בהבאת הארון למקומו המדוייק, בקודש הקודשים, ותחת הכרובים, המבטאים במראה שלהם ובעמידתם, את קשר האהבה בין כנסת ישראל ואלוקיה.
"וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים... וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה... וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה... אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ד' עִם בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם ו-ט). אחרי גמר הפעולה האנושית בהכנת הבניין ובהשלמתו, הציפייה היתה להופעת השכינה, ולמעשה האלוקי, המכוון לעומת פעולתם של ישראל. סימן ביקשו הם ישראל להיות מעשיהם רצויים לפניו, ועשויים לנחת רוח לד', שאמר ונעשה רצונו. המראה של הבניין העשוי לתלפיות הכין את הלבבות, מימש את הכיסופים, עורר את הציפייה, והעם עמד דרוך לקראת ירידת ד' לשכון כבוד בביתו.
"וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ד'... אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ד' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל, בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (שם י-יג) והנה הופיעה השכינה בענן, כדבר ד' אל משה כמה מאות שנים קודם לכן: "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז ב). לימוד מוסרי והדרכה אמונית יש כאן לישראל - השכינה שורה בתוכנו וקרבת אלוקים מצויה היא לנו גם בתוך ערפל של צרות, גם בזמנים של פורענות פרטית וציבורית, כך הוא סדר ההתקרבות וההתגלות האלוקית אלינו (ע"פ 'מוסר הנביאים'). אך יותר מזה מתגלה לנו כאן כמו שביארו חז"ל במדרש, 'בית זה למה? – להשרות שכינתו בתוך בנ"י... ציווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בעבורנו' (מדרש ספרי דברים שמ"ה).
"וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ד' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר... וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ד' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר ד' אֶל דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ, רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי, וַיָּקֶם ד' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר... וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ד' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית ד' אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים שם יד-כא) דוד המלך הכין את הבית בחפץ לבבו, בכּוֹסֵף שנכסף הוא להכין מקום לאביר יעקב, משכן לאלוקי ישראל, כמו שלימד אותנו ריה"ל 'ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף' (כוזרי מאמר ה, כז), הכיסופים הם העיקר לתכלית קירבת ד', הם המכינים את ההתגלות האלוקית, הם המביאים השראת השכינה. כאשר מכיר האדם כי 'אֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב' (תהילים עג כח), אז גם אם לא נבנה המקדש בימיו, כאילו בנוי הוא, וההשלמה של המעשה מוכרחת לבוא. לאור זה נשמעים דברי דוד בתהילותיו בביטוי משאלתו האחת, כממשות של קרבת אלוקים היותר גדולה, "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ד' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ד' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ד' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהילים כז ד).
 
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
מי באמת מבין שצריך לעזור לכל הבחורים והבחורות הרווקים והרווקות? בדרך כלל מי שכבר נשוי\נשואה מתחילים לרחם על אלו שעדיין לו, ומחפשים כל מיני דרכים כדי לסייע לאותם "מסכנים" בעיניהם. אך אולי כדאי להרחיב את היריעה? הנה חלק ממכתב שקיבלתי מאשה צעירה שזה אתה נשאה: "בזמן האחרון יצא לי הרבה פעמים לשמוע מרווקים ורווקות תלונות ואמירות כנגד חבריהם הנשואים שלא עושים מספיק על מנת לשדך את החברים/ות שלא התחתנו. על כך יש להשיב למה לחכות עד אחרי החתונה בשביל לעשות שידוכים?! הרי רובנו, בציבור הדתי לאומי, לא חיים בצורה נפרדת לגמרי, והרוב המוחלט של הבנות מכיר בנים, ולהיפך, ולכן – גם את/ה, כרווק/ה, יכולים לעשות שידוכים בעצמכם! הרי בטוח שאת/ה מכיר/ה בנות/בנים ואפילו מעט (אחים/יות, חברים/ות של אחים, בני דודים/ות וכדו') וחברים/ות. אני בטוחה שיש לך, אז למה לא לקום ולעשות?! גם אני התחלתי לעשות שידוכים ממאגר גדול של בנות (חברות וכדו') ועוד מאגר מצומצם של כ-15 בנים, ולאט לאט מכירים, מתוך העיסוק בשידוכים, עוד בחורים, וגם הבחורים פונים ומגיעים בעצמם, וככה בעצם ניתן להגדיל את המאגר ומתוך כך לקום ולעשות. כמו כן, חשוב לציין שידוע לכולם שאדם חייב לעשות השתדלות עבור עצמו - ולכן אני ממליצה בחום רב לפנות לארגונים התנדבותיים הקיימים בשטח: ישפה, שכינה ביניהם, הדרך לחופה, קשר, כרמים ועוד. - "הבא להיטהר (מי שעוזר לעצמו) מסייעין בידו". אני יודעת שמשום מה, בציבור שלנו, הליכה לארגוני שידוכים נחשב שלא בצדק כמעשה של ייאוש מוחלט, ואולי זה המקום להגיד שאין הדבר כך! להיפך - הליכה ורישום בארגון שידוכים, מוכיח על הבנה אמיתית ובוגרת של המציאות".
עד כאן המכתב, ומכאן אני מצטרף לקריאה: בואו ונהיה כולנו שדכנים וה' הטוב יהיה לנו לעזר...
 
יוצאים מהשטח / תלמידים כותבים
הטוב, הישר והמעוות / רועי שמחוביץ' תורה אחרי צבא דרום תל אביב.
לפני זמן מועט יצא מחקר עולמי שבדק באיזה מקום נמצאת כל מדינה ומדינה במתמטיקה.
במחקר התגלה שמדינת ישראל נמצאת סה"כ במקום 39(!) ממש חילול ה'... שהעם שאמור להוביל בכל תחום, בין קודש ובין חול, הגיע למקום נמוך כל כך?
התשובה היא פשוטה, אך לפני שנענה עליה נקדים הקדמה.
כאשר ההשכלה התפתחה ו'גלשה' גם לארץ ישראל, החליטו להקים בתל אביב - העיר העברית הראשונה - את הגימנסיה 'הרצליה'. מטרתם הייתה להוציא מתחת ידם דור חדש של משכילים: אשר יהיו בקיאים בכל המקצועות וביניהם 'מקצוע' התנ"ך, כשווה בין שווים.
דרך זו צלחה בחלקה, וחלקה נחלה כישלון חרוץ כמו שאמר ברל כצנלסון: 'ביקשנו לגדל דור של אפיקורסים אך גידלנו דור של עמי ארצות'.
החלק שכן צלח, מבחינת המשכילים, הוא שהצליחו להטמיע בתוכנו שהתורה אינה בראש מעיינינו אלא העיקר הוא לימודי החול. ולימודי הקודש כלימודי החול...
לאחר ההקדמה אפשר לענות על השאלה.
הרב זצ"ל כותב ב'איגרת החינוך' (ק"ע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר... על כן לקח מקום בראש החינוך הישראלי תלמוד תורה - ודווקא תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות, שאין מטרתן כי אם להכשיר את האדם למלחמת החיים, ולא לעשותו טוב וישר לפני ה' ואדם... הכשרת האדם למלחמת החיים נחשבה בנו תמיד למדרגה השניה של צדדי החינוך ולא עצם מטרתו'' ע"כ.
הרב אומר שאנחנו, עם ישראל, לא יכולים לחקות את אומות העולם בדרכם החינוכית, אנו לא כאלה שמסוגלים לחיות בדרך קבע ערמומיים, חלקלקים או כאלה שכאשר עומדת לנגדם מטרה שואפים אליה ולא משנה על מי הם 'דורכים' ובמי הם פוגעים. כמובן שיש מקרים שלא מאפשרים אחרת (ראה יעקב ועשו, יעקב ולבן).
הטבעיות שלנו הפוכה מטבעיות הגויים, אנו ישרים וטובים, דבקים באברהם אבינו ע"ה, שהוא הראשון שקרא בשם ה'. את הקריאה הזו אנו זוכים, על ידי חינוך נכון, להשריש בליבנו כך שהטוב והישרות יפוצו מאליהם.
הרי אין שום מטרה עילאית בהעדפת לימודי החול על הקודש, משום שכשהגוי משקיע כולו בלימודי החול מסתבר שתקותו אינה אלא שיהיה כתוב על מצבתו: ''פה ניטמן פרופסור חכם בעל טירה באמצע יער פסטורלי'' ו... מה הלאה? אין הלאה - פה הכול התחיל ופה הכל נגמר.
אך כל מטרת הישראלי שכאשר יעמוד לפני בוראו ביום פקודה, יזכה לדעת שהקריאה בשם ה' השתרשה בליבו ומתוך כך גדל טובו ויושרו, ובזכות זה היה מאושר לעצמו ולחברה כולה. כאן הכל התחיל וכאן הכל ממשיך...
ויהי רצון שנבין שהתורה היא העיקר ומקצועות החול הם הטפלים, וכך נזכה לקדש שם שמים, אמן.  
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
טעמי המנהגים
"מודה אני"
בכנס של נוירולוגים מכל העולם, שהתקיים בארצות הברית, נידונה תופעת התעלפויות של שעות הבוקר מיד לאחר הקימה מן השינה. פרופסורית אחת מצטיינת בתחום הנוירולוגיה, נשאה נאום ארוך, שבו פירטה את תוצאות מחקר רב השנים שערכה בסוגיה זו. מסקנתה היא שההתעלפויות נגרמות כתוצאה מן המעבר החד שבין שכיבה לעמידה. היא אמרה, שלוקח לדם 12 שניות, להגיע מן הרגליים אל המוח. כאשר מתבצעת קימה מהירה, הדם "נזרק" למוח במהירות רבה מידי, והוא מגיב בתגובת שרשרת שגורמת להתעלפות. היא הציעה לכל אדם, גם אם אינו נוטה להתעלף, שלאחר קומו משנתו ישב על המיטה, יספור לאט עד 12 ורק אז יקום. הנאום זכה למחיאות כפיים ולתגובות נלהבות.
ואז קם פרופסור יהודי, שומר מצוות, וביקש את רשות הדיבור, וכך אמר: אצלנו היהודים, לא קמים מן המיטה בפעם אחת. יש לנו מנהג עתיק, בן אלפי שנים, לומר תפילת הודיה מיוחדת לבורא עולם, על שזכינו להתעורר בבוקר בריאים ושלמים. התפילה הזאת נאמרת במיטה, בישיבה, מיד כשמתעוררים. יש בה 12 מילים. וכאן הוא קרא לאט ובהטעמה את "מודה אני"...במשך שתיים עשרה שניות... בדיוק שתיים עשרה שניות, ואף תרגם לאחר כך, כדי שכולם יבינו. שוב רעד האולם ממחיאות כפיים סוערות - הפעם נועדו מחיאות הכפיים  ל....ריבונו של עולם.
 
רגע של עברית
"סברי מרנן ורבותי"...
לפני שמקדשים על היין אנו תמיד שומעים את המילים "סברי מרנן ורבותי..." וצריך להבין מה פירוש המילה "סברי". ה"משנה ברורה", בנוגע לשתיית היין בסעודה, כותב שפירוש "סברי" הוא "סוברים". ומסביר שלא אומרים "ברשות", למרות שזו המילה הכי מתאימה לנטילת רשות מהמסובים להוציא אותם ידי חובה של ברכה על היין. העדיפות ב"סברי" היא בזה שהמסובים עוצרים לרגע ומסכימים (סוברים) לצאת ידי חובה. ואילו במילת "ברשות" אין חובה על המסובים לעצור באכילתם, ולכן לא תמיד יוצאים ידי חובה.
 
אמרות חכמות
שווה התבוננות...
  1. התשוקה עושה את האדם המוכשר ביותר לכסיל ואת הכסיל למוכשר...
  2. לולי המומים שלנו לא היינו נהנים כל כך למצוא כאלה אצל אחרים...
  3. יותר מביש לחשוד בחברים מאשר להיות מרומה על ידיהם...
  4. אין אדם משבח את חברו אלא אם כן הוא בעצמו חפץ לשבחים...
  5. השבחים הם מטבע מזויף שערכו נמדד בשער הגאווה...
  6. היושר החברתי נאבד ברצון להפיק תועלת, כנחלים בתוך הים...
 
טיפים למשתחררים/ות מהצבא או משירות לאומי
כדאי לברר!
למשתחרר/ת מגיע זיכוי על הכנסה מיגיעה אישית, במשך 24 החודשים הראשונים שלאחר חודש השחרור מן השירות הסדיר.
שירות סדיר הוא שירות בצה"ל, במשמר הגבול או במשטרה וכן שירות התנדבותי בשירות הלאומי. שירות בקבע אינו נחשב כשירות סדיר לעניין חישוב תקופת השירות המזכה.
 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת