דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 59
תורה אחרי צבא
עלון דרך אמונה 59
תשובת הכלל
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
תשובת הכלל
-          'תשובת הכלל', 'תשובת הכלל'... מילים גדולות בפיך. מה זה 'כלל' בכלל?
-          אתה צודק שרצוי להבין מה זה 'כלל' לפני שמדברים על תשובת הכלל.
-          נו. אז מה זה כלל?
-          כלל זה לא רק אוסף פרטים, אף שזו ההגדרה הרגילה.
-          אז מה זה כן?
-          כשמדברים על כלל ישראל מדברים על 'חיה' שמופיעה כאשר מתאגדים הפרטים, היינו היהודים, בארץ ישראל.
-          חיה?
-          כן, איזשהו יצור חי...
-          יצור חי? אתה מתחיל לעניֵן. אבל תסביר!
-          אתן לך משל. נכון שהאדם בנוי מאינספור תאים קטנים?
-          ככה אומרים...
-          טוב, תאים אלו הם יצורים פרימיטיביים, כמו חיות קטנות שאין להן דעת.
-          ואז...
-          אם היינו מפרידים את כל התאים של האדם ומחיים אותם בתנאי מעבדה, הם היו חיים את חייהם הפרימיטיביים.
-          טוב, נו אתה רוצה להעביר כאן שיעור בביולוגיה! אני שאלתי מה זה כלל ישראל...
-          רגע. כל התאים הללו כאשר הם ביחד ומהווים את גוף האדם, הם כולם נושאים מעצם הוייתם את נפש האדם, שהיא צורת חיים במימד שהוא הרבה הרבה מעל המימד של אותם התאים. ולא עוד אלא שאין להם לתאים הללו שום יכולת שכלית להכיר את עניין הנפש שהם בעצמם מהווים...
-          קלטתי את המשל, והנמשל הוא שכל היהודים הם כמו אותם תאים, וכאשר הם מתאגדים בצורה קבוצית, הם נושאים על כתפיהם את החיה הזו שנקראת נפש כלל ישראל.
-          בדיוק! אבל המשל איננו בדיוק כנמשל.
-          למה?
-          משום שאותם תאים בודאי מעולם לא ישיגו את מדרגת האדם. אך היהודים יכולים להשיג כל אחד על פי שכלו משהו ממדריגת הכלל. והשיא של ההשגה הזו זוהי נבואה, הכרת נפש הכלל, ובהחלט זהו נס הדומה כביכול לתא שמצליח להכיר את מימד האדם.
-          ומה עם רוב היהודים שאינם נביאים עדיין?
-          על זה אני מדבר. הם לא מכירים את המימד שנוצר מעצם התאגדותם בארץ ישראל. הם חושבים שערך ההתאגדות שלהם הוא עוצמת הסכום של הפרטים שפועלים יחדיו.
-          לא הבנתי...
-          תכלס', הם חושבים שהכלל הוא רק המסגרת ששומרת על הפרטים ומיועדת לשרת אותם.
-          ומה זה באמת?
-          הכלל הוא עצם המושג ישראל. כאשר אנו מברכים על המצוות אנו מברכים 'אשר קדשנו במצוותיו' וכו'. מכוח הציווי שחל על הכלל אנו מקיימים את המצוות הפרטיות החלות עלינו. לפני שנוצר הכלל ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני, לא הייתה אפשרות לקיים מצוות.
-          אבל האבות קיימו את המצוות.
-          נכון, אבל הם היו בגדר 'אינו מצווה ועושה'. הצווי לקיים את המצוות התחיל רק ממעמד הר סיני, מרגע שנופחה נפש הכלל אל תוך הגוף הכללי שנוצר במצרים.
-          ואיך הכלל עושה תשובה?
-          הכלל לא מניח תפילין. לכלל יש מצוות אחרות. הכלל בונה כבישים, בונה בנקים, בונה צבא, בונה ישיבות, בונה אוניברסיטאות, בונה תרבות פנאי, בונה כלכלה... והכל צריך להיות על פי התורה. אלו המצוות של הכלל.
-          אה, עכשיו אני מבין. אתה אומר שהכלל צריך לעשות תשובה, היינו לבנות את כל המערכות הציבוריות שלו על פי התורה וזוהי תשובתו.
-         בדיוק. לא די שיהודים יעשו תשובה פרטית, ינענעו לולב בכוונה, יאכלו כשר בבתיהם, ישמרו שבת בקפדנות. צריך שהמערכות הציבוריות יפעלו על פי רוח התורה: כלכלה של חסד, צבא עם מוסר ישראלי אלוקי, תרבות פנאי טהורה, וכו' וכו'. תשובת הכלל תלויה ברוחם של תלמידי חכמים גדולים המבינים את נפש הכלל והמצליחים לתרגם את רוחה לפסים מעשיים של עשייה. זה תהליך גדול שהאומה עוברת מאז תקומתה. עם ישראל בדורנו לא יכול להסתפק רק בתשובה פרטית, אלא חייב לעסוק גם בתשובת הכלל. ואגלה לך סוד, על ידי הזיקה אל הכלל והשייכות לתשובת הכלל, אף יהודים רחוקים מתורה ומצוות יתחילו להבין שההמשך של תשובת הכלל הוא התפשטותה עד למעשים הפרטיים שלהם – היינו המצוות הפרטיות. ומתוך החיזוק האישי הפרטי, הם עוד יוסיפו עוז לתשובת הכלל – 'כלל ופרט וכלל'.
(דברי המאמר מבוססים על פסקאות לאורך כל ספר אורות של הראי"ה).
 
דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית
מה בין שמיטת כספים לתשובת הכלל?
התחלנו את שנת תשס"ח בשמיטת קרקעות, שמטנו ידינו מן המחרשה ומן המגל, "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא). פתחנו שערי חצרותינו לכל, להשתתף עמנו באכילת תבואת הארץ - "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושב הגרים עמך" (ויקרא כה, ו).
במשך שנה הפנמנו בתודעתנו את עראיותם של הקניינים החומריים, העמקנו בהבנה שלה' הארץ ומלואה. במקביל חזקנו את תחושת הביחד והערבות ההדדית ובלשונו של ה"שם משמואל" (משפטים תרע"ו): "בכלל טעמי מצות השמיטה שלא יעבוד את האדמה כבעל בית, ושלא ינהג בפרות שביעית כבעל בית אלא יהא מופקר לכל, באשר כל חיי האדם תלוי ביבול הארץ, ושכל אחד מחזיק שדהו לעצמו כבעל הבית, זה עצמו מפרידו מזולתו. על כך באה המצוה לסלק שם הבעלים מיבול הארץ, להיות כל ישראל מתאחדים כאיש אחד".
לקראת סופה של השנה, אנו מתעלים בקודש ומצווים שלא לתבוע מן החייבים לנו את כספנו. אם שומרי שמיטת קרקעות נקראים גבורי כח, אזי שומרי שמיטת כספים הם במדרגת גבורה שבגבורה, שהרי האדמה היא קרקע עולם, אבל את כספנו השגנו בעמל כפינו. הקרקע נשמטת לשנה, החובות נשמטים לעולם. לכן רק לאחר הכנה של שנה שלמה אנו מסוגלים למדרגה הרוחנית מוסרית של שמיטת כספים - "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" (דברים טו, א).
את שמיטת הקרקע אנו משתדלים לקיים גם בזמננו, המהדרים משמטים לחלוטין, אחרים נזקקים להיתר מכירה, שגם לאחריו עדיין מנועים מחלק עבודות האדמה.
לעומת זאת מאז תקנת הפרוזבול שתקן הלל הזקן, אין אנו מקיימים כלל את מצות שמיטת הכספים, אפילו לא המהדרים במצוות. ולהפך, רצוי להשתמש בפרוזבול כדי שח"ו לא ימנעו יהודים מלהלוות איש לרעהו בפרוס שנת השמיטה.
הסיבה להבדל, מפני שלא הוכשרנו עדיין להתגבר על יצר הרכושנות ולהתגבר על אהבת הקניין הפרטי, שהוא כיום המנוע המרכזי בהתפתחות הכלכלה העולמית.
בדורות האחרונים רובן של המדינות המפותחות הן בעלות משטר סוציאל-דמוקרטי, חלק ניכר מתקציבן הממומן על ידי מיסים מופנה להוצאות חינוך, רווחה ובריאות של שכבות חלשות. נשמעים ברמה קולות על צורך בחלוקה שיוויונית יותר של המשאבים העולמיים. ערך כבוד האדם וחירותו, ערך השוויון בין בני אדם הם מערכי היסוד של החברה המודרנית. השקפת העולם הקומוניסטית אף שנחלה כשלון חרוץ במימושה, לא פסה מן העולם ומוצאת מקום בליבותיהם של רבים, כוחניותה היתה בעוכריה, לא החזון.
ביסודה של מצוות שמיטת כספים מקופל רעיון השוויון והאחדות בצורתו המיוחדת בעם ישראל, וכך כתב ה"שם משמואל" (שם): "שהרי עֵבד לוֹוה לאיש מלווה, ובשביעית נעשו כל ישראל כאיש אחד ועל כן כמו שבאיש אחד לא שייך לאמר שקצתו עבד לקצתו, כן היא בשביעית כל הכלל כולו ועל כן משמט כספים".
קיים פער גדול בין הרעיונות והדיבורים לעולם המעשה, בוודאי אצל אומות העולם, עד שלא יבין העולם שנקודת השוויון היא צלם אלוקים שבאדם, עד שלא תהא הארץ מלאה דעה את ה', תגבר הפרטיות ועמה העוול והרשע.
ואף על פי כן, דרך ארוכה עברה החברה האנושית מעולם של עבדות, ניצול, זלזול בחיי אדם וכו' לעולם שלפחות מדבר וחושב שוויון וצדק.
תהליך זה הוא החזרה בתשובה של החברה האנושית בכללה.
וכך כתב מרן הרב זצ"ל "התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו, והתשובה הפרטית הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד ... הן ביחד תוכן אחד, וכן כל אותם תיקוני תרבות שעל ידם יוצא העולם מחורבנו, סדרי החיים החברתיים והכלכליים ההולכים ומשתכללים עם תיקוני כל חטא ועוון מהחמורים שבחמורים עד דקדוקי סופרים ומדות חסידות היותר מופלגות – כולם הם חטיבה אחת" (אורות התשובה ד, ג).
עם ישראל הוא ליבו של תהליך התשובה האוניברסאלי - מציאותם של יהודים בכל תנועה אידיאולוגית ערכית בעולם תוכיח. אבל עם ישראל עצמו החוזר לארצו ומקים מדינתו – אין לך תשובה גדולה מזו.
שיבה לטבעיות החיים הגשמיים והרוחניים יביאו עמם שיבה אל ה' בכל לבבנו עם תיקונו של עולם במלכות שדי.
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
שימוש באינטרנט בסוכה
שאלה : האם מותר לפתוח את האינטרנט בסוכה – או האם יש להשתמש בו רק בבית?
תשובה : ישנה לכאורה התנגשות בין שני דינים ביחס לסוכה. מצד אחד המצוה היא לדור בסוכה כמו שאדם גר בביתו - לאכול שם, לישון שם, לנוח שם וכו', בדיוק כמו שהוא גר בביתו (ע' שו"ע או"ח תרלט). ומצד שני יש לסוכה קדושה גדולה שצריך לכבד. וכן מצאנו שהמשנה ברורה ממליץ שראוי למעט בדיבורים של חול בתוך הסוכה ולדבר רק דברי קדושה ותורה, לפי שקדושת הסוכה גדולה מאוד. וכדרכו בקודש, אין המשנה ברורה, בעל ה"חפץ חיים" בעצמו, מפסיד הזדמנות להזכיר לנו בנוסף ש"כל שכן שיהיה זהיר מלדבר שם לשון הרע ורכילות ושאר דיבורים האסורים" (מ"ב שם, ב).
עצם פתיחת מחשב בסוכה אינו איסור כלל (כמובן עם אינטרנט כשר וכו'), וכבר כתבו כמה פוסקים שמי שיכול להכניס את מכשיר הטלפון לסוכה, שיעשה כך, למען לא יצטרך לצאת מחוץ לסוכתו על מנת לשוחח בו (פסקי תשובות), אלא השאלה ההלכתית היא מה מתכוונים לעשות במחשב? ברור שאין להכניס איסורים לסוכה, כמו שכתב המשנה ברורה בענין לשון הרע – מה שגם חוץ לסוכה יש בו איסור גמור. וגם ברור שלימוד תורה דרך האינטרנט מותר בסוכה, אלא מה הדין לגבי דבר פרווה - קריאת אי-מיילים, להסתכל בחדשות או לשחק שח-מט? (לא נדון כאן בעניין ביטול התורה – בעניין זה כל אחד צריך לשקול את הדברים האלו לעצמו).
שאלת ענייני חול בסוכה נידונה כבר אצל הראשונים. לפני כשש מאות שנה כתב כבר המהר"י ווייל שמי שרוצה לשחק בקוביות או שאר משחקים, ישחק בסוכה (ע' דרכי משה תרלט). ומצד שני יש שכתבו שהנזהר לא לשחק בסוכה תבוא עליו ברכה (פמ"ג בשם א"ר, שם). המחלוקת היא סביב להגדרה של "כעין תדורו", שצריך לחיות בסוכה כמו בבית מצד אחד, ומצד שני יש לשמור על קדושת הסוכה.
לגבי עצם קדושת הסוכה ברור שאין דינה כקדושת בית כנסת ובית מדרש, ששם יש איסור להתנהג בהם בקלות ראש, כגון שחוק והיתול ואפילו שיחה בטילה (שו"ע או"ח קנא,א). אלא בסוכה יש איסור לעשות תשמיש בזוי, כדי שלא יהיו המצוות בזויות בעיני האדם – כמו להשאיר לכלוך בסוכה, או לעשות צרכיו שם (שו"ע או"ח תרל"ט). ומכיוון שאין בשימוש במחשב שום תשמיש של ביזיון, בדומה למשחקים וקוביות שדנו בהם, אין לאסור מעיקר הדין.
לכן נראה, שמעיקר הדין, כיוון שרגילים בבית להשתמש במחשב ובאינטרנט (שוב על פי כל כללי כשרות האינטרנט), זה נחשב "כעין תדורו", וודאי אינו "תשמיש בזוי", ומותר בתוך הסוכה. אך מצד שני, משום שמצאנו שהרבה פוסקים הדריכו להחמיר בענין קדושת הסוכה, יש מקום להחמיר גם בזה. ונראה לומר שהדבר תלוי – אם אדם יחמיר ולא ישתמש במחשב לצרכים אלו בתוך הסוכה, אלא יישב בסוכה בעיסוקים יותר עליונים, כמו לימוד תורה, או שמחת החג וכו', אז יש להימנע. אבל אם החומרה הזאת תגרום לו לצאת מהסוכה, ולהשתמש במחשב במקום אחר, אז ודאי שיש להתיר לעסוק בדברים אלו, למרות שאינם במדרגה כל כך ראויה לקדושת הסוכה –מכל מקום יזכה במצות ישיבה בסוכה, כעין תדורו.
בנוסף לכל הנ"ל, יש לדעת שיש אומרים שאסור להקליד במחשב בחול המועד, אלא אם כן מדובר ב"דבר האבד", כמו לצורך המועד (לגלוש כדי לדעת זמני תפילה, או כל הנצרך לחג), או ללימוד תורה וכו'. אבל "סתם" להשתמש במחשב נחשב למלאכה אסורה בחג. למרות זאת, מפני שהרבה רבנים מתירים זאת, אי אפשר לאסור מטעם זה, והרוצה להקל בזה יש לו על מי לסמוך.
 
דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר
למעיין "מקלות-הפולו"
הם כבדים. כבדים מאוד. כבר מרחוק נראית בבירור הגבעה הבולטת בשטח המישורי רחב הידיים, שלמרגלותיה - הם יודעים בוודאות - תימצֵא האכסניה הטובה והבטוחה בה יוכלו אנשי השיירה להוריד מעליהם את שקי-הדואר הכבדים ולהתארגן ללינה של עוד לילה ממלוכי, היורד לו על רמת הגולן.
גבעת אורחה או בשמה הנוסף ג'וחאדר, כמו מרבית מחברותיה בגולן, גם היא גבעה שנוצרה ככל הרי הגעש מהתפרצות של מַגְמַה - הלא הוא חומר געשי המצוי בתוך פנים כדור הארץ שהתפרץ אל פני השטח בצורת לבה רותחת, ומהתקררותה נוצרו תילי-געש גבוהים. לימים שמשו גבעות אלו כחלק מ'קו התילים' הישראלי שהיו המוצבים שהגנו על ישובי הגולן מפני הסורים.
בסמוך לתל, רואים את שרידיו הברורים של חאן-אורחה או חאן ג'וחאדר, אחד ממלונות הדרכים שנבנו לאורך דרכי הדואר הממלוכיות שקישרו בין מצרים לדמשק. השם 'אורחה' (כמו 'אורחת גמלים', 'אורחת ישמעאלים') ניתן לזכר שיירות אלו. ג'וחאדר הוא כנראה שיבוש של ג'וחאנדר ופירושו "נושא מקלות הפולו", תואר של כבוד שהוענק לאנשים רמי מעלה ופקידי ממשל, זאת לומדים מחותמת המושל, עליה שני מקלות פולו מוצלבים שהתגלתה בחפירות במקום. למרגלות הגבעה, בצל עצי האיקליפטוס, מחכה לנו הפתעה מרעננת עמוקה, מלאה ורטובה במיוחד, כשבע מטר אורכה וכמטר וחצי עומקה של בריכת עין ג'וחאדר / עין אורחה. בין חיספין לרמת מגשימים יש צומת משולטת "לגדר המערכת" - שם פונים. זהו כביש 98 ששופץ בשנה האחרונה, אתו נוסעים מספר דקות עד שרואים מימין גבעה בולטת ולמרגלותיה דמויות מברזל, שלה סיפור מיוחד: מיד כשהחלה הפריצה הסורית בצהרי אותו יום הכיפורים של שנת 73', הותקף קשות תל סאקי. כשפלשו הסורים לתוכו, יצא אחד הלוחמים והסגיר עצמו בטענה שהוא היחידי שנשאר בחיים, בעוד שאר חבריו מסתתרים בשקט בבונקר ובכך הציל את חייהם. תוך כדי הסריקה הסורית במוצב בעוד הכוח מסתתר בבונקר החל לוחם, שאיבד שמיעתו בקרב, לזעוק בקול רם שהוא רוצה מים. חבריו החלו לחנוק אותו עד שמישהו כתב לו על פתק שהסורים במוצב, ובכך ניצלו חייהם. להבנת סיפור הלחימה מומלץ להיכנס לתל המוסדר והמשולט היטב. בהמשך הנסיעה נראה משמאל את החאן, ומימין אי אפשר שלא לראות את גבעת האורחה ומגדל התצפית שעליה. עוברים את הגבעה, ומייד אחריה אנדרטת אבן גדולה, שם פונים ימינה לשביל עפר ונוסעים כמאה וחמישים מטרים עד לחורשת האיקליפטוסים, בה נמצאת הבריכה. משם כדאי להמשיך ללוע הר הגעש של תל-פארס הסמוך ולמרחביו הגדולים של רמת הגולן הטומנים בחובם עוד רבות.  
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
צֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ
הגאולה והתשובה כרוכות הן זו בזו, בתורה ובדברי הנביאים. אין אנחנו יכולים לצייר בדעתנו את העתיד, הכולל את קיבוץ הגלויות, כינוס נדחי ישראל ותקומתם הלאומית, בלא תשובה ממשית לדרכי התורה ולאמונתה, לבניין המקדש ולהשראת השכינה. ועל אף היות הקשר הזה אחוּד לכל אורך פרשיות התורה והנבואה, עדיין ישנן פרשיות מרכזיות המבטאות את התיוֹמת הזו בכל תוקפה. כזו היא פרשת הגאולה והתשובה שבמרכז ספר יחזקאל, בפרק לו: "וַיְהִי דְבַר ד' אֵלַי לֵאמֹר, בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי, ...וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים, וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ד' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ, וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה" (יחזקאל לו טז-כא).
אכן הגלות והחורבן בסיבתם של ישראל הם, אבל כך מתברר לנו מדברי הנביא ובניב שפתיו, שביחס לאומה הישראלית, הרי יותר משגלותם ופיזורם – עונשם, הרי הם חילול ד' נורא, המעורר חמלה אלוקית והבטה עליונה לטובה עלינו בצערנו. ומכאן מתחיל תהליך עמוק ועליון, של תשובה שעיקרה תשובת ד' אלינו, ומתוך כך תשובתנו ושיבתנו אליו: "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ד' אְלוֹקִים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם..., וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ד'..., וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם, וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם..., וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם..., וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹקִים" (שם, כב-כח).
תהליך קיבוץ הגלויות והבניין, מתואר לפנינו כפעולה אלוקית הדוחפת אותנו דחיפה פנימית חזקה, אך לא כפויה ודורסנית, אלא עדינה וחומלנית, ודווקא בעדינותה וברכותה מעוררת היא את חיינו הכבויים בתוכנו, משקה אותנו טל תחיה, ומעוררת בנו רצונות כבויים, זהו תהליך ריפוי פנימי אשר הוא מרפא נפשות. "וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב, וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה..., וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם ד' אְלוֹקִים יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם כט-לב).
לא רק ההדרגתיות בתהליך הגאולה, בולטת בנבואה לפנינו, אלא גם השיטה המיוחדת של תיקון וטהרה מתוך פנימיות המציאות. השפע וההטבה הם הגורמים את התיקון והתשובה, התעוררות הרצון וההכרה באים לא מתוקף הצרה, אלא להיפך מנעימות השפע והטוב הנשפעים אלינו ממקור עליון. הבושה והכלימה שהן תכונות נפש אצלנו, ירושה מאבותינו, לא משאירות אותנו אדישים ושלווים למול הטוב האלוקי השופע לנו, לבנו מתעורר וחיינו שבים לעצמם, ההתכחשות לעצמותינו נחלשת, לבנו פועם בעוצמה בריאה, והכרת הטוב שבנו מופיעה, ברכת הארץ מגדלת אז את חיי הנשמה של האומה כולה.
"כֹּה אָמַר ד' אְלוֹקִים בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת, וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד..., וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ד' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ד' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי" (שם לג-לו). בריאות החיים ושלמותם שבהיות עם ישראל בארצו, כאשר הארץ והאדמה מתעוררים לקראתו, כוחות החיים כולם המופיעים ברעננותם, הם מביאים להכרת שם ד' ופעולתו, ולעומת היות שם ד' מחולל בהיותנו פזורים בין הגויים, הרי עתה מקודש שמו, מרומם ומשובח בכל תהילה.
השלמות הזו היא שמורה לנו לעת גאולתנו ותשובתנו, חרותה היא בתודעתנו הכללית, עד שבהיות מתרגשים עלינו ימי אלול, וחגי תשרי, חשים אנחנו את מַשַק ההטבה האלוקית הדן אותנו ברחמיו וברוב חסדיו 'כבקרת רועה עדרו'. מתייצבים אנחנו לפניו כ'בני מרון' – כ'צאן קָדָשִׁים' – ומילותיו של הנביא המסיימות את הפרק ממלאות אותנו בתקווה משמחת ומלאת אמונה, להיות זכאים בדין ולהתקיים בנו סיומם של מילות הנביא "כֹּה אָמַר ד' אְלוֹקִים עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם, כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ד'" (שם לז-לח).    
 
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
למה כל כך נתקעים בשידוכים? שאלה טובה, ומי שידע לענות עליה במדויק, מן הסתם יעשה הרבה כסף (או הרבה חסד אם ימסור את המידע בחינם). אך נראה שעדיין לא קם האיש הזה (או האישה), ולכן אין לנו אלא לנסות לתת שבבים אלו או אחרים של אותה תשובה. אני מציע קו התבוננות אחד, אולי הוא יעזור במשהו. נראה לי שהפניית מבט ודגש יותר גדול על יעד הזוגיות לעומת אבחון התכונות המתאימות, יוכל לקדם בהרבה את מציאת הזיווג הנכון. למה אני מתכוון? שני אנשים צריכים להתחבר לכל החיים. זה לא איזה בילוי קצר וחולף! לכל החיים!! ולכן שני הצדדים בודקים בעיקר את התכונות הפוטנציאליות לדו-הקיום: מידות, מראה, תקשורת. כמובן גם שואלים על המטרות המשותפות. אך בדרך כלל מחליטים על חוסר התאמה בגלל אי שביעות רצון בתחום המידות, המראה והתקשורת. וכאן השאלה - האם ההתאמה בבני הזוג היא דבר מוגמר או שמא הוא דבר שניתן לבנות? הרי אנו רגילים לומר שהקב"ה יצר עולם בו הכל חסר והכל צריך לבא לידי השלמתו, על ידי האדם. ולכן למה שלא נחשוב שחסרונות בהתאמה (כאשר אינם נוראיים) ניתן למלא במהלך החיים המשותפים? זוהי עבודה וגם כלי להתעלות אישית – היכולות לגשר על פערים (כאשר אינם מוגזמים כמובן). ולכן נראה שאם בתחום השקפת העולם והבנת תפקיד האדם בעולמו ישנה התאמה, היא זו שצריכה להיות המסגרת שמאפשרת את קיום הקשר (וב"ה בציבור שלנו ישנן הרבה אפשרויות התאמה). ועל בסיס התאמה זו כדאי לגמד קצת את הדיוק בהתאמה במידות, מראה ותקשורת, וכך מגדילים בהרבה את הזיווגים הפוטנציאלים, ובע"ה אחרי החתונה, מתוך התערבות אמיתית וגורל משותף, עובדים על גישור הפערים.
 
יוצאים מהשטח / תלמידים כותבים
אמיר שוורץ / מרכז תורה אחרי צבא כפר אברהם (פ"ת)
תשובה מאהבה... לא בשמים היא!
בגמרא (מסכת יומא פו) מובאת הסוגיה הבאה: "אמר ר' חמא ברבי חנינא גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה" (הושע יד,ה) - זאת אומרת שמי ששב מהחטא, הדבר נחשב לו כרפואה. והקשה רבי חמא ברבי חנינא: "כתיב 'שובו בנים שובבים' – דמעיקרא (שמתחילה) שובבים אתם, ורש"י מפרש: "כשתעשו תשובה, מעלה אני עליכם כאילו תחילת החטא על ידי נערוּת ושטות ושובבות, וכתיב 'ארפא משובותיכם' - משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו" (זאת אומרת שעדיין נקרא קצת חוטא), ועל כך מתרצים "לא קשיא - כאן מאהבה כאן מיראה".
כלומר כאן - כשהכל נמחל לו - מדובר בתשובה מאהבה, ובתשובה מיראה נזכר לו עדיין העוון למרות המחילה, כפי שרש"י כותב: "השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו".
אם כן ישנם שני סוגי תשובה: האחת מאהבה, שהיא התשובה העדיפה, והשניה מיראה.
המהר"ל בספרו נתיב התשובה (פרק ב) כותב בנושא זה: "דע לך כי התשובה היא לאדם, מצד כי האדם נברא בהתחלתו בלא חטא, וכאשר הוא שב אל ה' יתברך, אז האדם חוזר אל התחלתו. ומפני זה ראויה התשובה להביא רפואה לעולם, כי הרפואה גם כן שהוא שב להיות כבתחילה". וממשיך שם המהר"ל: "וכאשר בני אדם עושים תשובה וחוזרים אל התחלתם, העולם גם כן חוזר אל התחלתו לתקן כל קלקול שהוא בעולם...ואמר 'שובו בנים שובבים', דמשמע מעיקרא, כלומר, שמיד שהוא שב יש לו רפואה שכך כתיב 'שובו בנים שובבים', וכתיב 'ארפא משובותם' שצריכים רפואה". עולה מדברי המהר"ל שעל ידי כך שבני אדם עושים תשובה מאהבה וחוזרים אל ה', הם יכולים להשפיע ולתקן את העולם כולו, לעומת אלו שעושים תשובה מיראה, שצריכים קודם לרפאות את עצמם. ומסביר המהר"ל "כי מי ששב אל ה' יתברך מאהבה, בודאי תיכף ומיד ששב יש לו רפואה, כי מצד האהבה יש כאן תשובה גמורה, ואם שב מצד היראה אין כאן תשובה גמורה וצריך רפואה מן ה' יתברך".
אם כן, יתרונה של התשובה מאהבה, שעל ידה האדם כביכול חוזר לנקודת ההתחלה, נקודה שלפני החטא, ומקבל על עצמו את הכרת הטוב על מה שהקב"ה העניק לו, את חייו, ומהנקודה הזאת אין החטא פוגם. חכמים למדונו שאפילו על ידי הרהור של תשובה בלבד אפשר להיהפך מרשע גמור לצדיק גמור, והדבר נפסק להלכה, על פי מסכת קידושין מט ע"ב, שם מובא כי אם אדם אמר לאשה 'הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק', אפילו הוא רשע גמור, הרי זו מקודשת - שמא הרהר בתשובה בדעתו. מכאן אפשר לראות את הקלות של האפשרות לחזור בתשובה, וכבר מצינו "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל,יד).
כמובן בל נשכח כי התשובה לא שלימה עד סיום תהליכי התשובה המעשיים. ומאידך גיסא, אל לו לאדם להתיאש אם הוא הרהר בתשובה וכעבור זמן נכשל שוב בחטאים, כי אחרי ההרהור הראשוני, הוא לא שב למעמדו הקודם, כי הוא התנקה מהחטאים הקודמים. אלא גם אם חטא שוב, הוא חייב להמשיך לעסוק בתשובה, כפי שאנו אומרים בתפילת ראש השנה: "וחותם יד כל אדם בו", זאת אומרת שיש בכוחו של אדם לקבוע את גורלו. וככל שאנחנו נבין את חשיבותה וכוחה של התשובה, ואפילו את כוחו של ההרהור, ונוכל להכיר תודה למי שאמר והיה עולם. עלינו רק לפתוח פתח קטן, כגון לקבל על עצמנו בלי נדר לכוון יותר טוב בתפילה, להגיד ברכות יותר לאט, לשמור על הקביעות בלימוד התורה, להתנתק ולנתק פלאפונים בזמן התפילה והלימוד, ועל ידי זה נזכה להיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים ולשלום, ויקוים בנו הפסוק "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימנו כקדם".
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
טעמי המנהגים
"לעילא לעילא" ועוד
כידוע, בעשרת ימי תשובה ישנן כמה מילים שמשתנות בקדיש. דוגמא אחת מתוך שינויים אלו היא המילה "לעילא" (למעלה) שאותה מכפילים, מפני שבימים הללו הקב"ה מתעלה כפל כפליים בפי ברואיו מאחר שהוא יושב על כסא הדין וכולם רוצים לשבחו, לפארו ולבקש רחמים מפני הדין. בספר "מטה אפרים" מובא שצריך להגיע ל-28 מילים מ"יהא שמיה רבה" עד ל"בעלמא", כך שבכל השנה, שלא כופלים את מילת "לעילא", מניין המילים מדויק, אך בעשרת ימי התשובה, משום שכופלים מילה זו, תקנו לומר "מכל ברכתא" במקום "מן כל ברכתא", כדי שמספר המילים יישאר 28. 
 
רגע של עברית
מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון
בראש השנה ויום כיפור איננו מברכים אחד את השני "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון" כמו בשאר החגים. הסיבה טמונה בלשון הברכה. המילה "מועדים" מקורה הוא לשון "ועד" - כאשר ישראל היו מתוועדים יחד במקום המקדש שלוש פעמים בשנה ושמחים בקורבנות חגיגה, היו קוראים לאותו חג – "מועד". לעומת זאת בימי הדין, לא היו מתכנסים לשם הקרבת קורבנות שמחה, ולכן לא מברכים בראש השנה ויום כיפור "מועדים לשמחה".
 
סיפורי חסידים
תשובה מציאותית
אמר ר' חיים מצאנז: בנעוריי בערה בי שלהבת י-ה, האמנתי שאת העולם כולו אחזיר למוטב, כשבגרתי וההתלהבות דעכה אמרתי: 'את העולם כולו כבר לא אחזיר למוטב, נבצר הדבר מיכולתי, אסתפק בבני עירי'. השנים חלפו ונתברר לי שתפסתי את המרובה, אמרתי: 'די לי אם את בני ביתי אחזיר למוטב'. ועתה, בערוב ימי, שוב אינני מתהלך וחולם באספמיה, תפילה אחת לי: 'הלוואי ואחזיר למוטב את עצמי, לפחות'...
 
טיפים לבוגרי צבא/שירות לאומי
משתחררים מצה"ל/שירות לאומי... ומהטלוויזיה
אנחנו, הישראלים, מחקים המון את אמריקה ואירופה בתרבותנו הישראלית.
אולי נחקה משהו מעניין: בעקבות מספר מחקרים ארוכי טווח באוניברסיטאות שונות בעולם, הוחלט... להיפטר מהטלוויזיה לניקוי הראש!
מה קרה, מדוע להתנתק?
א. על פי מחקר עדכני שנעשה בניו זילנד, צפייה ממושכת בילדות מול המרקע מגבירה את הסיכון לבעיות בריאות בבגרות (פורסם בגיליון רפואי "the lancet"). כמו כן, פורסם באוניברסיטת ת"א שאנשים שצופים בטלוויזיה במשך שנים עלולים להיפגע במוחם, להשתגע או לחלות באלצהיימר.
ב. סקר באמריקה שנערך בקרב ילדים בכיתות ג-ח גילה שככל שגדל מספר שעות הצפייה כך גדלה תפוצת תסמיני החרדה, הדיכאון והלחץ הפוסט טראומתי.
ג. מחקר שנערך באוניברסיטת פן סטייט בפנסילבניה גילה קשר חזק בצורה דרמטית בין התפתחות הטלוויזיה לעלייה בתופעות הדיכאון בקרב הצעירים בארצות הברית.
ד.מאחורי תוכניות רבות יש מסרים לשימוש בסמים.
ה. הטלוויזיה הופכת הרבה אנשים לאלימים - בניסוי לקחו בני 14 עד 16 שצפו 3 שעות ביום בסרטים אלימים ואחרים שצפו שעה ביום, וראו שאלימותם של הראשונים היא פי 5 מזו של השניים.
ו. אם הטלוויזיה לא הייתה קיימת, היו בכל שנה בארה"ב פחות 10,000 מקרי רצח, פחות 70,000 מקרי אונס ופחות 700,000 מקרי אלימות.
ז. הטלוויזיה יוצרת אנשים חסרי יכולת ריכוז ובעלי חשיבה שטחית, דבר שגורם לניוון לחצי השמאלי של המוח.
שמענו גם על מנהג מוזר, הורים הרוצים להשקיט ולהשתיק את ילדיהם מדליקים את הטלוויזיה, מושיבים את הילדים, ובכך מתפנים לעיסוקיהם. איך יתכן שנפקיר אותם לאלימות, יצריות ואכזריות ללא הכוונה וביקורת?!
הכיצד אנו דואגים מאוד, שלא יחזרו לבד בחושך, ולא יפתחו לכל אחד את הדלת, וכאן אנו פותחים בפניהם עולם מפחיד, מאיים ומלא רוע, ללא שום ליווי ופיקוח!
נקודה למחשבה.
מה האלטרנטיבה?
א. קוראים ספרים, נרשמים לקורסים שיעשירו את חיינו, משחקים משחקי כדור, פועלים חסד, יוצאים לטיול עם המשפחה, מקיימים פעילות גופנית קבועה מחוץ לבית או בבית, מזמינים חברים הביתה, משתתפים בחוגים ועוד ועוד ועוד... וכמובן תלמוד תורה כנגד כולם!
ב. מומלץ לקרוא את הספר "האמת מאחורי המסך"/ש. כהן, שמסביר בצורה נפלאה בנושא זה.
אשמח לקבל תגובות: מאור צוברי 050-5727709.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת