דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 62

עלון דרך אמונה 62

אדמה

מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי

אדמה

-          לעם הזה אין חוש טבעי לאדמה...

-          אל תשכח שהוא יצא מאלפיים שנות גלות ועדיין לא חידש לעצמו את החוש הזה.

-          מי אמר שהוא יחדש אותו אי פעם?

-          תראה, אין אומה שאיננה קשורה בעומק נפשה לאדמתה, וכך גם בישראל וביתר שאת.

-          כן, אבל שאר אומות העולם התהוו על אדמתם ונולדו מעצם הימצאותם עליה. עם ישראל של ימינו הוא עם שהיה כבר קיים והגיע לאדמתו כעם, ולכן הקשר עם האדמה לא יכול להיות חזק.

-          גם העם הזה התהווה על אדמתו. אחרי לידתו ביציאת מצרים וקבלת נשמתו במעמד הר סיני, הוא התחיל להתהוות על אדמתו, ארץ ישראל.

-          כן, אבל מאז הגלות של סוף בית שני הוא איננו על אדמתו והכל נשכח! ואצל היהודים של היום אין זכר לתקופה זו.

-          עד סוף בית שני אנו קבלנו, על ידי הקשר שלנו עם ארץ ישראל, את היסוד כפי ההכרח לייסד אומה, וכיון שנגמל הגזע, הודחנו ממלוך, בגויים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו...

-          זה נשמע כמו פסקה של הרב קוק.

-          נכון, זה ציטוט מספר אורות, והמשמעות היא שהעם הזה מאז כניסתו לארץ ישראל העמיק שורשים עמוקים מאוד בתוך אדמתו, עד שאפילו גלות ארוכה לא תצליח להסיר את השפעת אדמתו על עצם חייו. מאז שהעם הזה נהפך ללאום, הוא שואף לחזור ולממש את מהותו.

-          מה ההבדל בין עם ללאום?

-          הבדל של שמיים וארץ! עם, זה קבוצת אנשים בעלי קשר אטני. אומה זה עם שנאחז באדמתו. כשבני ישראל יצאו ממצרים הם נקראו "עם" על ידי פרעה (שמות א, ט) "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ", אך מהרגע שהם נכנסו לארץ הם לאום, ולאום קשור באדמתו בקשר הכרחי, קשר של חיים. אין לאום בלי אדמה.

-          אז למה אין הדבר הזה מורגש?

-          מה אתה לא מכיר את השיר "אדמה, אדמתי, רחומה עד מותי, רוח רב חרבוניך הרתיח, ארשתיך לי בדם וכו' וכו'"?!

-          בדיוק על זה אני מדבר. מי היום לוקח טוריה, מתחיל לשיר את השיר הזה ויוצא לשטח עם חיוך רחב על השפתיים?

-          אתה צודק שעדיין לא חזרנו לאיתנות הלאומית שלנו לגמרי, אך כשם שהמצוות המעשיות בכללן הלכו עמנו בגולה ושמרו לנו בה את לח חיינו ואת חותם רוחנו והביאו אותנו לאלה ימי התחלת תקופת ההארה לחיים של חפץ תחיית האומה בארצנו, כן יביאו אותנו המצוות התלויות בארץ לידי רוממות החיים השלמים.

-          רגע, רגע, אני רוצה להבין. אתה אומר שמה ששמר את רוח האומה בגלות אלו המצוות המעשיות של היהדות. ובזכותן העם שמר על זיקתו למושג אומה, ומתוך כך התגעגע לארצו.

-          נכון.

-          ועכשיו אתה אומר שכאן בארצנו עדיין חסר לנו הלהט של התשוקה לאדמתנו, אך אם נקיים את המצוות התלויות בארץ נגיע לזה.

-          אני אומר הרבה יותר מזה! הקישור שלנו למצוות התלויות בארץ יביא אותנו למעמד של החיים הלאומיים השלמים על אדמתינו שיביאו לנו גם את התשועה הרוחנית השלימה.

-          כן, אבל מה עושים עכשיו כדי להתקדם?

-          כשאנו מקיימים עתה מצוות תרומה ומעשר גם בשעה שאין לנו את כל היסודות הממשיים שמצוות אלו בנויות עליהן, לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו, הנה אנו מקבלים כבר עתה משהו מן הזיו העליון שיופיע באומה בעת המאושרה בה יקום מחדש בית מקדשנו ויחזרו סדרי ההנהגה הלאומית, המלכות והנבואה.

-          למעשה אתה אומר שהפתרון לחולשתנו ביחס לקשר לאדמתנו הוא להגביר את הקישור למצוות התלויות בחקלאות. אבל לא הכל מסוגלים להיות חקלאים.

-          זו לא הכוונה. כל אדם באשר הוא בארצו הקדושה יכול להתחבר לאדמה על ידי קישור רוחני ומעשי ערכי עם מצוות תרומות ומעשרות ושביעית. אנו כאומה כיום נמצאים בשלב של הצמיחה. לארצנו חזרנו, נטענו, אך עדיין לא השגנו את הטבעיות של אומה שחיה ויונקת מן השורשים הנטועים באדמתה בכל פיסת קרקע של ארץ הקודש. המודעות למצוות התלויות בארץ והתשוקה אליהן היא זו שתחזיר לנו את הבריאות הלאומית השלימה.

 

דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית

גאולת האדמה והאדם

הקשר בין אדם לאדמה חורז לאורך כל התורה ובמקביל הוא תמצית ההיסטוריה האנושית, הלאומית שלנו.

טרם יצירתו נאמר "ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב, ה). וכדי להגשים את הצורך בעיבודה של האדמה והוצאת הטמון בה בפועל נוצר האדם, כנאמר:"ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (ב, ז). השילוב של עפר מן האדמה עם נשמת חיים מכשיר את האדם לייעודו כפי שהוגדר לו עם כניסתו לגן עדן - "וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (ב, טו).

"לעבדה ולשמרה" משמע לעבוד בגן ולשמור על הקיים בו. בשימוש בלשון נקבה – "לעבדה ולשמרה" – הכוונה לא רק ביחס לעבודת האדמה אלא אף להצמחה ולשמירה על נשמת החיים שבאדם (ספורנו).

נאמר בילקוט שמעוני: "שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה? והלא כל אילנות צומחים מאליהן, או שמא תאמר יש בו מלאכה בגן עדן להשקות את הגן, והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אלא לעבדה ולשמרה – לעסוק בדברי תורה ולשמור מצוותיה". העבודה  של האדם בגן עדן היא עבודה רוחנית עם עצמו, והשפעתה מגעת עד הצמיחה וההשקיה של עצי הגן, אך גם התפתחותו הרוחנית של האדם ניזונה ממציאות עצי הגן הפורחים – החיבור לאדמה.

חטא אדם הראשון פגם בהרמוניה שבין האדם לגן, ומכאן כבר צריך לעבוד בכפליים. האדמה נתקללה "קוץ ודרדר תצמיח לך" והאדם – "בזעת אפיך תאכל לחם". כעת העבודה היא פיסית וקשה, עד "שאין לך אומנות פחותה מן הקרקע" (יבמות ס"ג). גם במצב הפירוד - "מי שאין לו קרקע אינו אדם" (שם). רק החיבור לאדמה יביא את האדם לביטוי עצמי שלם.

כבאדם כן באומה, מקום חיותה הוא האדמה - כבמשל הכרם של ספר הכוזרי: באדמה מסוימת, אדמת ארץ ישראל. ולפי גודל מעלת האדם שבישראל כך עומק הקשר בינו לבין אדמתו - "את קדושתה של ארץ ישראל בסגולותיה הפנימיות התאים השם יתברך עם הטבע הרוחני העצמי היסודי של האומה" (עולת ראי"ה לרב קוק ח"א עמ' ר"ג).

ישיבת עם ישראל בארצו אמורה היתה לתקן את הקשר שבין האדם לאדמה באמצעות מצוות התלויות בארץ ומצוות השמיטה והיובל, שבהן אדם ואדמה מתקדשים ומתאחדים.

ומפני חטאינו ובראשם מצוות השמיטה גלינו מארצנו, אין ארץ ישראל סובלת חברה מושחתת ומתנכרת לצור מחצבתה וכשם שהעם בגלות גם הארץ בגלות, חורבן גמור - "גפרית ומלח שרפה כל ארצה" (דברים כט, כב).

זכינו והגיעו ימים שבארץ ישראל פריחה אדירה, "ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה" (עמוס ט, יג), ובמקביל "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ויטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם" (שם יד). העם והארץ שבים לבריאותם ולקשר החיים ביניהם.

גאולת העם היא גאולת העולם וגאולת העולם מחזירה את עבודת האדמה והקשר עימה למעמדו הראשון.

כך תיאר זאת הרב קוק זצ"ל: "העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה בצורתה האומללה שתואר קללה יש בה... יעלה רוח האדם למעלה ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו" (אורות הקודש ב, תקס"ג).

בסוף שירת האזינו, שירת הנצח, כתוב "וכפר אדמתו עמו" ופירש החזקוני שכיפר פירושו "פיוס", כמו "ואכפרה פניו". הפירוש הפשוט הוא שיפייס ה' עמו וארצו בהינקמו מאויביהם. אבל עומק הפשט שלעתיד לבוא יתפייסו העם והארץ ביניהם; והקשר ביניהם יחזור להיות קשר שבו האדמה נותנת פרותיה בעין יפה וגם העם והאדם זוכים להיות מעון לשכינה בארץ.

בתקופת המלחמה חידדנו את ההכרה בקשר העמוק של העם והארץ. הנכונות להילחם עד כדי מסירות נפש עבור הזכות לחיים בארץ הזו דווקא, מלמדת עד כמה עמוקה ההכרה בכך, שארץ ישראל היא ארץ חיינו, לא רק הפיסיים, אלא אף של  מלוא שיעור הקומה של נשמת החיים הכללית והאישית.

ליד: חטא אדם הראשון פגם בהרמוניה שבין האדם לגן, ומכאן כבר צריך לעבוד בכפליים. האדמה נתקללה "קוץ ודרדר תצמיח לך" והאדם – "בזעת אפיך תאכל לחם". רק החיבור לאדמה יביא את האדם לביטוי עצמי שלם.

 

שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג

הפרשת תרומות ומעשרות

שאלה : אנו קונים פירות וירקות בשוק, ולא ברור לי אם הפרישו תרומות ומעשרות או לא. מה עלי לעשות?

תשובה : ודאי שצריך להפריש תרומות ומעשרות (תו"מ) מכל פרי או ירק שגדלו בארץ ישראל. ואם לא ידוע אם כבר הפרישו (על ידי תעודת כשרות בחנות וכו'), יש להפריש עוד פעם מספק, בלי ברכה.

מן הראוי שתבין מה זה תו"מ ומשמעות המילים שאומרים בעת ההפרשה - יש אומרים שאם לא כן, יש חשש שלא הועילה בכלל ההפרשה (הגרש"ז אויערבך זצ"ל). לכן אפרט בקצרה איך מפרישים, ומה כוונת כל התהליך.

יש חמישה סוגי הפרשה בתו"מ, שמתוכן חלק צריך לתת לכהן, חלק ללוי, חלק הולך לפעמים לעני ולפעמים לבעל הפירות לאכול בקדושה בירושלים (וזה תלוי באיזו שנה מתוך שבע שנות השמיטה גדל הפרי). חלק מהתו"מ אפשר לאכול רק בקדושה (מה שלא מתאפשר היום), וחלק ניתן להיאכל על ידי כל אדם, אפילו שלא בקדושה. את החלק הנאכל בקדושה אסור לאכול כיום כשאין מקדש וכהנים בעבודתם, ולכן תיקנו היום להפריש באופן שיאבד הכי פחות אוכל (שהרי אנו זורקים חלק לאשפה כפי שיבואר) – אבל לכשיבנה המקדש נזכה להפריש את כל התו"מ במלואם, ולאכול אותם בקדושה. למעשה אנו אומרים שכל אחת מההפרשות הללו תחול בחלק אחר של הפירות. את החלק שאפשר להעביר את קדושתו למטבע, "פודים", ואז הוא מותר לנו. אבל את החלק הקטן שנשאר בקדושתו ברמה שאסור לכל אדם לאוכלו היום, עוטפים בכבוד ושמים בפח.

מה הם התו"מ? תרומה גדולה – שייכת לכהן ומותרת רק בקדושה. היום מפרישים בשביל זה חלק קטן מאוד ("משהו") ועוטפים אותו בשקית (יש אומרים שתי שקיות) ושמים בפח. מעשר ראשון – 10% ששייך ללוי. היום זה נשאר אצל בעל הפירות, מפני שאין ללויים ראיות ברורות על ייחוסם. למרות שמדובר במעשר של הלויים, הוא מותר לאכילה גם לכל אדם, ולא רק ללויים, גם שלא בטהרה. תרומת מעשר – 10% מן המעשר הראשון (סה"כ 1% מהפירות), שייך גם כן לכהן, ומותר לאכילה רק בקדושה ורק לכהן. היום גם את זה עוטפים בשקית ושמים בפח. מעשר שני (בשנים א,ב,ד,ה לשמיטה) – 10% של הפירות, מיועד לבעל הפירות לאכול בקדושה בירושלים. היום מעבירים את הקדושה הזו למטבע, והפירות מותרים לאכילה לכל אדם. מעשר עני (בשנים האחרות, ג,ו לשמיטה) נותנים לעניים – 10%. היום אם מפרישים בוודאות, כמו במשק או בשדה, נותנים את מעשר העני לעניים, או את שוויו הכספי. ואם מפרישים מספק, כמו ברוב המקרים, מעשר העני נשאר אצל בעל הפירות מחמת הספק.

איך מפרישים? חותכים קצת יותר מ-1% מכל מין פרי וירק, ומניחים את החתיכה על יד הערימה של השאר. אומרים את הנוסח (הנמצא בסידורים וכדומה), בהבנה שעל ידי אמירתו קובעים בכל סוג וסוג של פירות וירקות את ארבעת סוגי תו"מ השייכים כל אחד במקום אחר של האוכל. התו"מ שאסור לנו לאכול היום - התרומה הגדולה ותרומת המעשר - יחולו בחתיכה הקטנה שחתכנו (ואת זה נעטוף ונשים בפח), והשאר ב"צד צפון" או "צד דרום" של הפירות.

צריך לזכור שתו"מ אלו שייכים לכוהנים וללויים, ומקצתם מעיקר הדין נאכלים בקדושה כאמור, אלא שאנו מאבדים אותם כיום מפני שאסור לנו לאוכלם. והסיבה שלא נותנים לכהן וללוי היא מפני שאין להם מה לעשות איתם, שהרי אינם בטהרתם או מפני שיש ספק על ייחוסם– אבל התו"מ בעיקרון שייכים להם.

על מנת לחלל (=להעביר את הקדושה לדבר אחר ולשחרר את הפרי ממנה) את הניתן לחילול, צריך מטבע. אפשר ליעד מטבע, לדוגמה של 10 ₪, במעטפה במגירה בבית (כדי שלא להשתמש בו בטעות לסתם קניות), והוא לא צריך להיות צמוד בזמן ההפרשה. אבל יש לדעת שכל כמה שנים צריך "לבער" את המטבע, וכן בשלב מסוים הוא "יתמלא", ויש עוד כמה שאלות הלכתיות השייכים למטבע זה – ולכן קל יותר לרכוש מנוי לקרן מעשרות העושים את כל מלאכת עבודת הפדיון. לדוגמא: "מכון תורה והארץ" (פרטים אפשר למצוא באתר www.toraland.org.il ), או "בית מדרש גבוה להלכה בהתישבות החקלאית" (02-6517793).

               

 

דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר

שמואל שמואל

בהר אפרים מתחיל סיפורנו, בבית-אל, גלגל, רמה ומצפה הוא נמשך. סופו ברור פחות, אך תחילתו ידועה: ברמתיים-צופים הוא נולד ובמשכן שילה גדל והתחנך, בהרי יהודה וירושלים הסתובב, שם מילא תפקידו כאחרון השופטים עד המליך את שאול על ישראל. על מעשי תוקפו וגבורתו לא נרחיב אך בכ"ח באייר בהיותו בן 52 (חז"ל) נפטר שמואל לבית עולמו ונקבר "בביתו ברמה" (שמואל א כה), שאמנם איננו יודעים בוודאות היכן נמצאת, אך ראוי היה לנביא רם - מעלה כשמואל שיקבר במקום שכזה, ואכן מקום כנבי-סמואל עונה בגאווה על ההגדרה. בכל זאת 900 מ' גובה זה לא הולך ברגל.

במהלך מסעותיו בארץ מציין ר' עובדיה מברטנורא, ולפניו גם בנימין מיטודלה, שהנוצרים מזהים שם קברו (שלפני כן הם חשבו שהוא ברמלה משום הדמיון בין רמלה לרמאללה או א-ראם, המזוהה עם 'הרמה'). הזיהוי הוסכם על היהודים ואומץ בחום על ידי המוסלמים. הנוסע ר' אשתוראי הפרחי (בספרו "כפתור ופרח", בו מתאר מסעותיו בארץ) נותן לנו "סימני דרך" ומציין שהמקום סמוך מאוד לירושלים, "כשתי פרסאות", שם קבורים חנה ושמואל בבית אחד נאה עד מאוד, לידו בנו הישמעאלים מסגד, וממצבת קבורת רחל רואים היטב המקום. מה שבטוח הוא שזהו האיזור בו חי ופעל שמואל הנביא. בין אם נקבר שם ובין אם לא, על יופיים של המעיינות הסובבים אותו הכל יסכימו: הראשון הוא מעיין, או אם תרצו בריכת-טבילה חביבה, הנמצאת בתוך בור מים - מקום ציורי משהו. מהכביש הראשי (436), המחבר בין שכונת רמות (המשמרת בתוכה השם 'רמה') לגבעת זאב, פונים לפי שילוט 'לקבר שמואל הנביא' המוביל למתחם, אך לאחר כ-50 מטר פונים ימינה לכביש משובש, ומיד שמאלה, ולאחר כ-50 מטרים נוספים נראה עץ ברוש גדול, וסמוך אליו בית רעפים ירוק. לאחר שחנינו, יורדים כמה מטרים ברגל לשער הבור. בדרך, נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה נכנסת לבור מים מהצד... ועוד משער?!... חוזרים לרכב וחונים במתחם הקבר שם מטפסים במדרגות הצרות והאפלות (הרבה צרות והרבה אפלות..) עד לנוף הנפרש מאחת התצפיות היותר יפות ומיוחדות שבאזור. מכאן מובנת חשיבות השליטה האסטרטגית במקום, עליו נלחמו כבר מתקופות קדומות, דרך קרבות התורכים-בריטים במלחמת העולם הראשונה, אז ננטשה התישבות התימנים שהיתה שם, ועד לאחד הקרבות היותר הירואיים וקשים שהתחוללו במלחמת השחרור, הוא נסיון הכיבוש של נבי סמואל על-ידי כוח הפלמ"ח בפיקודו של חיים פוזננסקי ('פוזה') שניסו להעפיל אליו ולכבשו בחסות הערפל והחשכה, אך עד שהחלה ההתקפה האור עלה, הערפל נמוג, והפקודה שהורתה על הנסיגה לא הגיעה אליהם, ורבים מלוחמי הפלוגה נפלו חלל. רק במלחמת ששת הימים נכבש המתחם ללא קרב. לאחר שיורדים לציון, הנמצא בקומת הקרקע שבמתחם, מומלץ לצאת אל השבילון שמימין למבנה ולהמשיך עד השער הקטן, ממנו יורדים אל מעיין חביב נוסף.

כמקום האוסף לתוכו עבר ומסורת, גבורה, אמונה, מים ונוף – הופך נבי-סמואל לאתר כזה שהביקור הנוסף בו הוא ודאי שאלה של זמן בלבד...

 

אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק

'כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי'

בזכות דברי הנביאים מצויר לעינינו ובדעתנו העתיד היותר רחוק ומתוקן, וממנו אנחנו שואפים כח ועוז, וטהרה מוסרית, לעמוד ולהחזיק את קיומנו ועמדתנו גם בסבכי החיים העכשוויים, בהם נראית האמת כנעדרת, והטוב נכסה ונסתר. בתוך דברי הנביאים הללו, ישנן פרשיות מיוחדות הצובעות בצבעים עזים את השלמות הטהורה והנפלאה אשר גנוזה בעולם הזה, ושמורה לנו לעתיד לבוא ולעולם הבא. כך למשל בשלהי ספר ישעיה "כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב, כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ, וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה" (ישעיה סה, יז-יט).

ירושלים היא הנקראת גם 'עיר שלם', עיר בה מופיעה לנו 'יראה שלמה' – ונראית אהבת ד' את עמו גלויה וברורה, משם מופיע אור יקרות המאיר לעולם כולו, שם בית ד' ושם השראת השכינה. לעומת שברונה של ירושלים, לעומת נפילתה והשפלתה, הרי העתיד מרומם את ירושלים למלוא תפארתה, לא רק שמחה פנימית ואמונה עמוקה תופיע בה, כי אם ששון גלוי וניכר לעין כל, המתפשט על כל צדדי החיים, בכי וזעקה אינם עוד נחלתה של ירושלים לעתיד לבוא, כי אם בבוא עַמָּהּ בקרבה רק צהלת ששון ימלא בה. מתוך שלמותה זו של העיר ירושלים, מופיעה גם שלמותם של עַמָּהּ, עם ישראל, אנשי ירושלים. "לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא יְמַלֵּא אֶת יָמָיו כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל, וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם" (שם, כ-כא).

השלמות העתידית מתוארת בדברי הנביא בקצרה. פשוטה ובהירה היא השלמות הזו במילותיו של הנביא, אורך ימים מחד, ומאידך יישוב טוב. כך מצטיירת היא שלמותו של העולם בעינינו מתוך הארת דברי הנביא הללו, על ידי הגשמת האדם וישראל את יעודו ויעודם בירושת הארץ, על ידי מטע כרמים, ועל ידי בניין בתים. הצלחת ירושתו זו של עם ד' את ארצו, עם ברכת ד' לאריכות ימים, הם היסוד להופעת כל ברכת ד' העליונה אלינו, לשפע אור וטוב, ברכה והצלחה רוחניים לנו ולעולם כולו. מתוך העסק החיובי היסודי הזה בבניין ובנטיעה, מסתלקת מאיתנו כל חשיכה. "לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי, לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ד' הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם" (שם כב-כג).

כאשר בא הנביא לתאר ולהעמיד למולנו את השלמות העתידית הזו, משמש העץ כמשל מלמד, וכסמל מראה דרך. העץ אשר חז"ל לימדונו שהוא הסימן לעמלו של אדם כלפי הדורות הבאים אשר הוא עצמו נוטע אותו, אבל פירותיו נעשים ונאכלים לבניו (ע"פ הגמרא בתענית דף כג ע"א), הוא לא רק מבטא את היסוד הפשוט של החיבור לאדמה, יחד עם בניין הבית, המכין את שלמות האדם, אלא העץ הזה הוא גם הסמל לשלמות חייו העליונה של האדם מעמיקי השורש ומעלי הענף, המתכסים בעלים, ועושים פירות. וכך היא בתמצית ברכת ד' לאדם ולישראל לעתיד לבוא, שיהיו ימיהם כימי העץ, המחליף גזעו ומחדש נעוריו.

"וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע, זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר ד'" (שם, כד-כה). מתוך היסודות הפשוטים והיסודיים הללו, של בניין בית, נטיעת עצים, ואריכות ימים, משם נמשכת השלמות היותר עליונה, והתיקון היותר שלם, תיקון ועליה רוחנית המתבטאת גם בשינויי טיבעם של בעלי החיים, עד אשר גם אכזריותם וקלקולם המוסרי, מוצא גם הוא את תיקונו. כך מתפרשת לנו המצווה היסודית והכללית של ירושת הארץ כאמור בתורתנו, "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹקֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" (דברים יא לא), שהיא מתקיימת אצלנו על ידי ריבוי בניין ונטיעה, "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וגו'" (ויקרא יט כג),  ומעשה ירושתה זה משמש הוא כיסוד לתיקון העולם הכללי, ולהבאת שלום עולמים. לעתיד לבוא מתוך תיקון יסודי זה שבבניין בתים ונטיעת אילנות, יתוקנו גם צדדי החיים היותר רחוקים הנראים כרגע כחסרי ערך עצמי, כעצים שאינם נושאים פרי, ומעין זה אמרו לנו חז"ל 'אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר: כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם (יואל ב)'.

קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי

לא כל אחד זוכה לפגוש את בת זוגתו או את בן זוגו בדרכים קלות ומהירות, כידוע... כמו בכל דבר בחיים אין המשימות מוטלות על בני האדם באופן שווה. אך אין זה אומר שכל אחד צריך להילחם לבד במערכה. הציבור כולו נקרא להירתם למשימה החשובה הזו ולעזור לאותם צעירים וצעירות למצוא את עצמם... זאת אומרת למצוא כל אחד את בת/בן הזוג על מנת למצוא את עצמו, שהרי תמיד טוב להזכיר שאיש ללא אשה ואשה ללא איש אינם קרואים אדם (על פי חז"ל), שנאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". מה עושים? צריך הרבה דמיון להמציא הזדמנויות מפגש חדשות ורבות – לארגן שבתות הכרות, לחפש כל אחד מסביבו את הרווקים והרווקות הקרובים לו ולהחליף מידע עם אחרים, וכו'. והנה לאחרונה פנו אלי מארגני האתר "שושבינים" והעירו את תשומת לבי על השיטה המיוחדת שהם המציאו. כל אחד יכול להיכנס לאינטרנט ולרשום באתר שלהם את הנקראים "מועמדים לשידוך". זאת אומרת שלא מחכים שהרווקים והרווקות ירשמו הם בעצמם (דבר שמשום מה לא קורה מספיק), אלא אנו רושמים אותם (אני לא רוצה לומר בעל כורחם, אלא אומר שלא בידיעתם), וכך עושים עוד הרבה אנשים, כך שנוצר מאגר גדול מאוד. כולנו נהפכים לשושבינים (– מלווים), רושמים ובודקים את ההצעות של האחרים, ומנסים לקשר.

רעיון גאוני! יישר כוח לבעלי היוזמה. אז אנו נפשיל שרוולים, נכנס לאתר  www.shoshvinim.org, ונתחיל לעבוד.

יוצאים מהשטח / תלמידים כותבים

עמנואל וקסברג / תורה אחרי צבא הדר גנים (פ"ת)

 "לחרוש לזרוע ולנטוע"

"...המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה... טול אותו תל חרבות, כפר נחום, טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים... כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם" (מתוך: "מסע תענוגות לארץ הקודש", 1869).

את השורות השנונות וה"מרושעות" הללו כתב ב-1867 מי שידוע יותר בשם העט: מארק טווין, במהלך נסיעה בשליחות העיתון "דיילי אלטה קליפורניה". טווין התלווה אז לחלוצי התיירות האמריקנית במסעם לאירופה ולארץ הקודש.

"מכל המקומות, נראה שנוף ארץ ישראל הוא המדכא והקודר ביותר. הגבעות שוממות, העמקים הם מדבר מכוער וצחיח, כל תרשים נוף כאן הוא גס וצורמני", כתב בדברי הסיכום לספר. וזאת הגרסה הממותנת - במכתבו המקורי, שנשלח מירושלים בספטמבר 1867, כתב: "אני חושב שהשמש היתה מדלגת על ארץ ישראל, לו היתה יכולת הבחירה בידה".

כמאה וארבעים שנה אחרי שכתב טווין את דבריו הקשים על ארץ ישראל, אנו נדרשים לשאול: מה היה כותב לו היה יוצא למסעו עכשיו? כשיצא התרגום העברי של הספר ב-1972, בהוצאת לבינסון, טרח המו"ל הישראלי להקדים לו "התנצלות": אפילו יהיה המחבר מפורסם בשנינותו כמארק טוויין, אינך יכול שלא לכאוב ולהתרעם על כינויי הגנאי שהמחבר הכתיר בהם את ארץ הקודש... מאה שנים לאחר שמארק טוויין ערך את מסע התענוגות, נבנה עולם חדש. והנה העמקים פוריים ומשובצים במטעים ושדות, הרי הגליל לובשים עיירות ויערות, הציונות התוקפנית ניצחה את השממה המכוערת, הסירה את הקדרות והביאה חיוך".

ואכן, אי אפשר שלא להשתומם ממה שעבר על חלקת ארץ קטנה זו בתקופת זמן קצרה כל כך. מיטיב לומר זאת הרב יוסף דב סולובייצ'יק: "תנועת שיבת ציון כולה, רכשה את ארץ ישראל, בנתה את חורבותיה וזכתה למדינה עצמאית על ידי שני קניינים: הראשון – על ידי חזקה, כפי שהפסוק קובע: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ולזרעך". נרכשו מאות אלפי דונמים קרקע, נשתלו עצים, פיתחו תעשייה וכו' וכו'..." (י"ד סולובייצ'יק, חמש דרשות).

ההתיישבות בארץ ישראל במאה התשע עשרה החלה בעיקר על ידי תנועות ציון שהיו חילוניות בהגדרתן. מנהג הנטיעות למשל המוכר לנו כיום, נוסד על ידם, עם חידוש הקשר של העם עם אדמתו, כאשר חלוץ המנהג היה ההיסטוריון והמחנך זאב יעבץ. עם הזמן המנהג התפשט ברחבי הארץ ובשנת 1908 אומץ על ידי מערכת החינוך וקק"ל. גם לאחר קום המדינה נושאי הדגל בכל מה שקשור להתיישבות ובניית הארץ היו קבוצות חלוציות חילוניות (וזאת מבלי לזלזל כלל בחלקה הרב של הציונות הדתית בנושא), אשר הגשימו את חיבור העם לארץ. אולם, אם נשים לב, ניווכח שמדובר במצווה המוטלת על כל יהודי, כפי שאומר רבי חיים בן עטר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל... שלוש מצוות נאמרו כאן: א – ביאת הארץ. ב – לנטוע כל עץ מאכל לשבח הארץ. ג – לנהוג שנים של ערלה... ואמר כי אין כוונת דיבור זה להחליט המניעה מהשתדל ביישוב הארץ אלא  - ונטעתם!..."

וכפי שהרב סולובייצ'יק בהמשך דבריו לעיל מוסיף ואומר: "בנטיעת עץ בהרי יהודה היהודי משריש את עצמו בנצח, עם השקאת פרדס בעמק, רועף טל אורות של נצח ישראל, של בורא העולם".

כאמור אנו עדים היום לבניין עם ישראל בארצו ופריחת הארץ, שאלו סימנים מובהקים להתחלתא דגאולתא ממש, כפי שנאמר בגמרא בפרק חלק: "אמר ר' אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" ומפרש רש"י על אתר: שתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה מזה. וכן אומר הנביא ישעיהו: "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים".

אם כן, לכל הדעות אנו נמצאים בעיצומו של תהליך הגאולה, וכצפוי, עם חבלי משיח פוקדים אותנו משברים שונים. ביניהם הקשר של העם לאדמתו שהתרופף בשנים האחרונות. תנועת ההתיישבות נפגעה פיזית ומוראלית, בעיקר עקב הקלות בה מיהרנו לוותר על חבלי מולדת.

אנו צריכים לחזור ולחנך לערכים של התיישבות ואהבת הארץ, גם בהיותן חלק ממצוות התלויות בארץ, אך לא רק. בתקופה זו, מומלץ לכולנו לעיין בסיפורו של ש"י עגנון: "תחת העץ", בו שואל השר הישמעאלי: "אמור לי ארץ זו למי היא מיועדת ומי עתיד לתפוס בה את המלכות"? והתשובה היא: "תלה הקב"ה נטיעתו בנטיעתנו, אם אנו מקיימים נטיעתנו, בידוע שנטיעתו של הקב"ה מתקיימת. כל העולם של הקב"ה, וחילקו לבריותיו כרצונו. עשו וישמעאל נטלו מלוא כל העולם והם הורגים זה את זה ומשמידים זה את זה בשביל מלכות שמבקשים לתפוס ואנו קיבלנו מידו יתברך ארץ קטנה זו... לחרוש ולזרוע ולנטוע..."

בהמשך הדרך / אורי פרידמן

תודה!

לכל הלוחמים

באוויר, בים, ביבשה ומתחת ליבשה

יישר כוח!

נלחמתם כמו אריות!

הרמתם את הכבוד הלאומי!

עכשיו חוזרים לשגרה

לתורה בחיי המעשה!

טעמי המנהגים

עת רצון הפוכה

בתפילת מנחה בשבת נאמרים שלושה פסוקים המתחילים במילה "צדקתך". עם זאת ישנו הבדל בין מנהג האשכנזים למנהג הספרים בסדר האמירה של הפסוקים. האשכנזים אומרים "צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת" ; "וצדקתך אלקים עד מרום..."; "צדקתך כהררי א-ל אדם ובהמה תושיע...". הספרדים לעומת זאת אומרים בדיוק הפוך (מתחילים בפסוק "צדקתך כהררי א-ל"). הסיבה לדבר נובעת מגישה שונה ביחס להתקשרות בין האדם לאלוקיו בשעת הרצון (שידוע ששעת מנחה בשבת היא עת רצון). לדעת האשכנזים החיבור הוא מלמעלה למטה (מבורא עולם לאדם) ולכן מתחילים בפסוקים העוסקים ברוממותו של הקב"ה. לעומת זאת הספרדים שאומרים שבעת רצון מוטב שההתקשרות תהיה מלמטה למעלה (מהאדם לבורא עולם), מתחילים בפסוק העוסק בהופעתו של הקב"ה דווקא על ידי קישור עם בריותיו. (מתוך סידור "לב שמח", טעמי המנהגים)

אמרות חסידים

זמן גאולת האדמה – והאדם

אמר ר' אברהם מסוכטשוב: מעיינות של נפט ושל מים, אוצרות של פחם ושל מלח נמצאים בתחתית האדמה, אין כל צורך לעמול להגיע אליהם אלא להרים את המכסה של שכבת האדמה המכסה את האוצרות.

כיצירה כך האדם.

הרם נא רק את הקליפה הסובבת את הלב, ואת הגאולה תמצא בך, בעצמך...

רגע של עברית

כוח ההרגל

לעיתים מתוך ההרגל בשעת התפילה, איננו שמים לב לניקוד הנכון במילים ואנו "סוחבים" איתנו טעויות קלות לאורך זמן. הנה כמה מהטעויות הנפוצות וכמה דברים שצריך לשים לב אליהם:

1. "שָאַתָּה" – 3 פעמים המילה מופיעה בתפילותינו, וצריך לשים לב שהאות שי"ן מנוקדת בקמץ (שָ) ולא בסגול (שֶ). – הדבר מופיע בברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה "מודים אנחנו לך שאתה" ; בברכה השנייה בברכת המזון "ועל אכילת מזון שאתה" ; בתפילת העמידה במנחה של שבת "מנוחה שלמה שאתה רוצה בה".

2. "הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך..." (מתוך ברכת ההודאה בתפילת העמידה) – צריך לשים לב להטעמה במילים "כלו" ו"תמו" ולומר "כלו" במלרע ו"תמו" במלעיל – ויש פוסקים שאמרו שאם לא אומרים אותם נכון לא יוצאים ידי חובת תפילה!!!

3. "כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען..." – בברייתא דרבי ישמעאל הנאמרת בסוף הקורבנות בתפילת שחרית, יש הטועים ואומרים "...ויצא לטעון, טועֵן אחד שהוא כעניינו", אך לא כך צריך לומר (טועֵן) אלא "...ויצא לטעון טועַן אחד..." כלומר ללא פסיק באמצע ועם פתח במילה טועַן.

טיפים לבוגרי צבא ושירות לאומי

מציאת עבודה דרך חברת כח אדם

הרבה מבוגרי הצבא והשירות הלאומי נתקלים במהלך חיפושם אחר עבודה בגורמים שונים המעוניינים להעסיקם. לפני שפונים אל חברות כח האדם כדאי להבהיר את המושג "חברת כח אדם". שימו לב שמאחורי המונח "חברת כח אדם" מסתתרות שתי ישויות. חברת כח אדם מסוג ראשון היא חברה שהעובדים בה הם עובדי חברת כח האדם. במקרה כזה חברת כח האדם "עושה עליכם קופון" בכל חודש, מאחר שמקום העבודה מעביר עליכם לדוגמא תשלום של חמשת אלפים שקלים וחברת כח האדם לוקחת נאמר חמש מאות מתוכם ומעבירה לכם ארבעת אלפים וחמש מאות שקלים. "חברת השמת כח אדם" מסוג שני היא חברת כח אדם והשמה אשר תפקידה רק למצוא לכם מקום עבודה ולמקום העבודה למצוא עובד. במקרה של שידוך מוצלח, החברה מקבלת ממקום העבודה סכום השווה לרוב לשלוש משכורות שלכם. התשלום מגיע לחברת כח האדם רק אם נשארתם במקום העבודה לפחות לשלושה חודשים (וההשמה הוגדרה השמה מוצלחת). התנאים לרוב טובים יותר כאשר אתם עובדים ישירות במקום העבודה ולא דרך חברת כח אדם, מאחר וחברות כח אדם לעיתים פועלות בשתי הצורות, בהתאם לסוג המשרה שמוצעת, בררו עם חברת כח האדם שלכם, האם המשרה היא דרך חברת כח האדם או בצורה של השמה בלבד.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת