דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 63
עלון דרך אמונה 63
עַם המוסר
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
עַם המוסר
-          אם בכל העולם טוענים שאנו לא מוסריים, אולי יש בזה משהו? לא יכול להיות שכולם טועים ואנו צודקים...
-          בהחלט יכול להיות שכולם טועים, וזה לא מפתיע. זו לא הפעם הראשונה שהמצב כזה. כל ההיסטוריה שלנו מתחילה כאשר כל העולם כולו בעבר אחד ואברהם העברי בעבר השני. אבל הפעם, באמת הגויים לא טועים...
-          מה זאת אומרת לא טועים?
-          הם לא טועים, הם משקרים. הם יודעים היטב שאנו העם המוסרי באמת, ואנו הורדנו את המוסר לעולם.
-          למה הם משקרים?
-          האויבים שלנו נכנסו לפזה השלישית במלחמה שלהם נגדנו. בפזה הראשונה הם חשבו להשמיד אותנו כפשוטו במלחמות של צבא נגד צבא, אך ראו שידינו תמיד על העליונה ולכן עברו למתקפות טרור. הטרור הוא ניסיון לפגוע במורל שלנו, וגם בפזה השניה הזאת לא הולך להם, כי אנו עם קשה עורף, עמידים לכל מצב. ואז נכנסו לפזה השלישית, הפזה בה הם מנסים לפגוע בזהות שלנו, לעשות מאיתנו דמוניזציה, להראות לכל העולם שאנו עם לא מוסרי, עם אכזרי, בתקווה שחלק מהמחנה שלנו גם יאמין לשקר הזה...
-          למה אתה כל כך בטוח שאנו באמת מוסריים? זה שאברהם אבינו היה מוסרי אני יודע, אבל מה זה אומר כלפינו.
-          לא רק אברהם אבינו היה מוסרי, אלא גם יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד, ועוד הרבה מאוד גדולי האומה, אף שהם ידעו להשתמש בכלי מלחמה ולהרוג את אויביהם כאשר היה בזה צורך.
-          זו באמת שאלה, הרי אנו מסתכלים על הדורות הראשונים המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה, והם הם הגדולים שאנו מתייחסים אליהם בידידות וגדולת קודש! הרי תכלס' הם הרגו הרבה אנשים. הייתי מצפה שהמודל להערצה של היהדות יהיה איזה אדם זך וטהור שלא שפך שום דם. אתה מבין.... טוהר הנשק! נשק רק להרתעה ולא להרוג אנשים.
-          צר לי לומר לך שהגדרותיך מבוססות על מוסר שאותו מנסים להטיף לנו מכל הכיוונים, אבל הוא נובע מתוך חולשה ורחמים מדומים. אין טוהר הנשק! הנשק זה דבר טמא, אבל יש טוהר הנפש!
-          תסביר.
-          הסיבה שאנו מעריצים את אותם אבות ששפכו דמים רבים ארצה, איננה בגין אופן השימוש שלהם בנשק וכושר ביצוע הלחימה שלהם. אלא אנו מעריצים אותם משום שכאשר הם עסקו בלהרוג את אויביהם, הם היו מלאי טוהר נפשי. המצב העולמי דאז, שהייתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא זה שגרם להופעת אלה הנשמות שהרגשתן הפנימית נשארה שלימה וטהורה.
-          אתה מתכוון שהם הרגו אבל לא נפגעו במובן הרוחני מהעיסוק הבזוי הזה?
-          נכון, "הכיבוש לא השחית אותם", מלחמתם הייתה מלחמת ה' בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעומק החושך לבחור בטוב ולסור מן הרע. אתה מבין? הם עשו את העבודה, אבל מתוך מחשבות טהורות ומידות עילאיות. כמו דוד שנקרא "עדינו העצני", קשה כעץ אבל עדין בשיא העדינות, אף כאשר הוא מתמודד עם מציאות קשה של לחימה אכזרית.
-          אתה למעשה רוצה לומר שהמוסר עומד במבחן בשעת מלחמה. אדם מוסרי יעסוק במלחמה מבלי להיפגע מוסרית ואדם מושחת יאבד את מוסרו.
-          בדיוק, דוד המלך אמר "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע". לא כתוב "לא אירע רע", כאילו שהוא אומר שאם ילך למקום הסכנה לא יקרה לו כלום. אלא כתוב "לא אירא רע", דוד אומר שהוא לא מפחד מלהיפגע מהרע כאשר הוא הולך לעסוק במלחמה. הוא מסוגל לעסוק בענייני לחימה מבלי לאבד את מוסרו.
-          ולמה אתה חושב שזו תכונה ישראלית והיא לא קיימת אצל הגויים?
-          אצל הגויים קיימת "כבישה מוסרית" ולא מוסר אמיתי שעומד במבחן המציאות. המוסר שפותח על ידי בני אדם ואיננו נובע מאורה של תורת אמת, העיק על ליבם של אותם הגויים השואפים למוסר, והרבה מידות רעות, חוליים וקצפונות נצברו במעמקי נשמותיהם. וכל הרוע הזה יוצא מהאזיקים שלו על ידי המלחמות רבות הדמים וגדולות האכזריות.
-          זאת אומרת שבמלחמות יש להם תירוץ כדי לשחרר את הלחץ?
-          בדיוק, יש להם היתר במלחמות להוציא לפועל את האכזריות הטמונה בהם.
-          ואתה אומר שאנו לא כאלה!
-          ממש לא. אנו אנשים עדינים. נכון שיש בנו עוז "ללכלך את הידיים", אבל אנו הולכים לקרב בכובד ראש ומתוך תחושת אחריות, ותמיד שומרים על טוהר הנפש, על הסגולה הישראלית שלנו! וכל מי שהיה בקרבות ומכיר את הלוחמים הישראליים יודע זאת היטב...
 
(המאמר מבוסס על אורות המלחמה פסקה ב ופסקה ה)
 
דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית
מוסר אנושי ומוסר ישראלי
"עשה האלוקים את האדם ישר" (קהלת ז, כט)
אדם הנברא בצלם אלוקים יש בו ישרות טבעית המתבטאת ברחמים, חמלה ורגישות חברתית. הציפייה מהאדם השלם, שכשהוא מקיים מצוות חברתיות, ימלא לבו שמחה והזדהות, "שמחה לצדיק עשות משפט" (משלי כא, טו) לא כבמצוות השמעיות, חוקי התורה, בהם אדרבא "לפום צערא אגרא" - כגודל המאמץ בכפיית היצר, גודל השכר: "לא יאמר אדם אי אפשי (אין רצוני) לאכול בשר בחלב... ללבוש שעטנז... לבוא על הערוה אלא אפשי (רוצה אני) ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי" (ספרא ויקרא כ, כו). (על פי הרמב"ם בפירוש המשנה לפרקי אבות).
"המה בקשו חשבונות רבים" (קהלת שם)
לא השאירה התורה את החיים החברתיים לנדיבות לבם של בני האדם, אלא קיבעה את הצרכים החברתיים במערכת משפט מוגדרת ומפורטת, כיוון ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא). גם רוב המדינות המתוקנות הן בעלות משטר סוציאל-דמוקרטי, שיש בו מערכת חוקים חברתית, שעניינה האחריות והדאגה לחלשים שבחברה, מתוך הנחה, ש"אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (פרקי אבות). חשוב לומר, שגם אחרי שנקבעו ההלכות המפורטות, עדיין מצפה התורה מאתנו שנשמור על ספונטניות, אשר על כן מצוות ההלוואה לנזקק שהיא מצוות החסד הגדולה ביותר, מנוסחת בתורה בלשון "אם כסף תלווה את עמי" (מהר"ל – גור אריה פרשת יתרו).
בין ישראל לעמים
החקיקה החברתית בעולם הגדול, שני מניעים לה: האחד פרקטי - אי דאגה לחלשים שבחברה מהווה חומר נפץ חברתי, שעלול לסכן המדינה כולה, והשני רגש חמלה, הקושי להיות אדיש לסבל של הזולת.
בישראל מקור החסד הוא באברהם אבינו והגדרת חסדו כך היא: "מידת החסד של אברהם אבינו לא היתה רק מצד התעוררות הרחמים על אחרים, כי אם מצד עצמיותה להטיב לעשות חסד" (הרב חרל"פ, מי מרום נימוקי המקראות, עמ' נד). במקום אחר הוסיף להסביר, שמידת חסד זו נתחדשה באברהם אבינו, אחרי שנכנס בברית המילה. אז נכנס בו חסד עצמי והביאו לרדוף אחריו – "יושב פתח האוהל כחום היום" – יושב ומצפה לעשות חסד.
בלשון חז"ל: "אמר לו (הקב"ה) איוב עד מתי אתה משתבח אתה – אם לא בא עני בתוך ביתך, לא היית מרחם עליו, אבל אברהם לא עשה כן – אלא מיום שלישי למילה הלך וישב על פתח אהלו" (אבות דרבי נתן נוסחה ב, פרק יד).
מספרים על הצדיק ר' מאיר'ל מפרמישלאן, שבשעה שישב פעם עם תלמידיו נכנס עני וביקש נדבה, הוציא הרבי סכום כסף ונתן לו. לאחר שיצא קרא לו הרבי ונתן לו שוב והסביר: בפעם הראשונה נתתי לו משום שהיה לי קשה לראות בסבלו בפעם השניה נתתי כי רצית לקיים מצוות צדקה.
זהו ההבדל בין רחמים לחסד.
כל ההלכות שבין אדם לחבירו שבתורתנו עניינן מלבד טובת הנזקקים, גם להוציא מן הכוח אל הפועל את תכונת החסד הנטועה בנו – לעשותנו אנשים טובים.
דוגמא לכך היא ההלכה, שאם יש לך אפשרות לתת צדקה גדולה לאדם אחד או סכומים קטנים לאנשים רבים, עדיף להרבות במעשים של צדקה, כי כך נקבעת הנדיבות בלב (רמב"ם פרקי אבות פ"ג משנה יח).
"עצמות החפץ של היות טוב לכל... זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה" (אורות ישראל א, ד).
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
בדיקת חמץ במשרד צבורי
שאלה : אני עובד במשרד ממשלתי, ורציתי לדעת האם צריך ואיך לעשות בדיקת חמץ שם?
תשובה : ודאי שיש חיוב בדיקת חמץ גם במשרדים וחנויות, ויש אפילו חיוב לבדוק את בית הכנסת ובית המדרש – כל מקום ששייך ליהודים ומכניסים שם חמץ. אלא שיש עצה כדי להקל במקום שיהיה טרחה גדולה לבדוק ולהוציא את כל החמץ (כמו במאפיה וכו'), והיא לעשות מכירת חמץ. אם עושים מכירת חמץ על כל המקום וסוגרים אותו לגמרי למשך החג, אז לא צריך לבדוק אותו (ויש מחמירים למכור במכירה מיוחדת שחלה לפני ליל בדיקת חמץ – ליל י"ג ניסן – כדי שגם בשעת חיוב הבדיקה, לא יהיה המקום בבעלות של יהודי. אבל גם במכירת חמץ הרגילה, שחלה בבוקר של ערב פסח – בי"ד ניסן – לא צריך לבדוק את המקומות שעומדים בוודאות למכירה למחרת). יש לבקש מהממונה על המשרד לעשות מכירת חמץ, או שייתן לך רשות למכור. ולמרות שנראה שאם זה משרד ממשלתי, ממילא יש להניח שה"מדינה" חותמת על שטר מכירת חמץ לכל החמץ הממשלתי – לא כדאי לסמוך רק על זה. ויש לבקש מהממונה על ניהול המשרד למכור באופן ספציפי את החמץ שיש שם, כמו בפינת הקפה וכו', שהרי שם לא ברור אם המוצרים שייכים למדינה או לכלל העובדים במשרד, הדבר תלוי במי שמשלם עבורם, ואם העובדים לפעמים מביאים עוגות וכו' עבור כולם, ולכן ראוי להחמיר ולבצע מכירת חמץ מטעם עובדי המשרד ובעבורם. 
אך, בנוסף לזה, אם המשרד יהיה פתוח במשך הפסח, נדרשים עוד שני דברים – נקיון וסגירת החמץ במקום מיוחד, וגם בדיקת חמץ. ביום העבודה האחרון לפני ערב פסח, יש להכניס את כל מוצרי המזון לארון ולסגור אותו (וכדאי להדביק עליו שלט שכתוב בו "חמץ! אין לפתוח בחג"), ולנקות את המטבחון וכל שאר המקומות ששם אוכלים. ואם עומדים להשתמש במקומות אלה לצורך אכילה גם בפסח, צריך לקנות כלים חדשים ומוצרים כשרים לפסח, ולהכשיר את המקום לפסח גם כן (זה יותר מסובך – ויש להתייעץ אם רב איך לעשות זאת).
יש גם לבקש שימנו אדם שיבצע את הבדיקה (מן הסתם תהיה מוכן אתה להתנדב למשימה!). ראוי לעשות את בדיקת החמץ בליל הבדיקה, אחרי צאת הכוכבים (תחילת ליל י"ד בניסן), אבל יש להניח שאתה לא תהיה שם בשעה כזאת ותהיה אז בבית שלך, עסוק בבדיקה הפרטית שלך. לכן העדיפות השנייה היא לעשות את הבדיקה שם באחת הלילות לפני זה. אך לכאורה זה לא יועיל, מפני שמן הנמנע לשמור את המקום מהכנסת חמץ אחרי הבדיקה – שהרי עובדי המקום יאכלו שם חמץ גם למחרת, והבדיקה אינה מועילה אם אחר כך הוכנס חמץ לשם. לכן, אם אפשר יש לבדוק למחרת ליל הבדיקה, ביום י"ד עצמו (ערב פסח), בבוקר לפני סוף זמן איסור חמץ. אם גם זה יהיה קשה מאוד, מפני שרוב רובם של המשרדים סגורים בערב פסח, אז מחוסר אפשרות אחרת, צריך לבדוק בסוף י"ג ניסן לפני שהולכים הביתה, למרות שעוד לא הגיע לילה, שהוא זמן הבדיקה האמיתי. (עיין ב"שערים מצויינים בהלכה", קיא, קו"א ה). אחרי הניקיון וסגירת המזון בארון, יש לעבור על כל מקום "ציבורי" במשרד שמכניסים שם חמץ במשך השנה, עם פנס כיס (או נר) ולבדוק שלא נשאר שום חמץ. יש לזכור לבדוק במגירת השולחן שלך, שהרי לפעמים מכניסים לשם מזון. וכל עובד יבדוק את המגירות והשולחן שלו גם כן לפני שיוצאים לפסח. וזה באחריותם, ואם לא ביקשו ממך לבדוק עבורם במקומות הפרטיים שלהם (שולחן עבודה ומגירות של כל אחד ואחד), אין לך רשות לעשות כן.
על בדיקה זו אין לברך, וכשאומרים "כל חמירא" בליל הבדיקה בבית, יש להתכוון גם על כל חמץ שנשאר במשרד. כמובן אפשר לעשות את כל זה רק עם הסכמת מנהל המשרד, ויש להתנדב לזה בדרכי נועם ושמחה. פסח כשר ושמח!
               
 
דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר
הנחל של הירח
"שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" קורא יהושע, עת דולק אחרי מלכי האמורי בנוסם מפניו מההרים הגבוהים אל העמק הנמוך הוא עמק איילון. אותו עמק למוד-המלחמות שבין מישור החוף לשפלה, בואכה ירושלים. "צרורות האבנים" הוא משמעותו של נחל איילון בשפה הערבית, שאמנם מוכר לנו כתעלת–מים בין נתיבי איילון לירקון, אך הפעם נזכה לחזות בפניו היפים של הנחל, העובר בעמק יפה בין כרמים ושדות, במקום בו עובר, עבר ויעבור כל אדם מישראל בדרכו על כביש ירושלים-תל אביב. כשעה וחצי של הליכה ימשך מסלולנו המתחיל מבית הכנסת של קיבוץ שעלבים, שם דרך שער פתוח שמשמאלו אנדרטה המלווה בפסוק עם נבואה-חקלאית מעודדת, יורדת דרך עפר נוחה בה נלך ובין רגע נעבור תחת גשר הרכבת בתוואי העתידי שבין ירושלים לתל אביב. 200 מ' נוספים ואנו עוברים במעבר החקלאי שמתחת לכביש 1 הסואן, שם נעזוב את הסימון של שביל ישראל הפונה דרומה ונפנה ימינה. לאחר כ-200 מ' נוספים נפגוש בערוץ של נחל איילון, שם נפנה שמאלה ונלך בתוך אפיק הנחל. (ב-19 השנים שהיו בין תש"ח   לתשכ"ז שימש איזור זה של עמק איילון כ'שטח מפורז' בין היהודים לערבים. 'אהלן וסהלן' אמר הפלאח הערבי, ומתוך צרור מפתחות הטרקטור שלו הוציא מפתח והושיטו לחבר הקיבוץ היהודי, למזכרת. נפרדו לשלום ומיהרו ללחוץ על דוושת הגז. שניהם ידעו היטב: תחרוש יותר=יהיה לך יותר. "מחרשה תקבע גבול", אמרו). בדרך נפגוש מתקן הנראה כשובך יונים, אך למעשה אלו הם קינוני–תנשמות שהוצבו שם לצורך "הדברה ביולוגית" של המכרסמים המזיקים לשדות. מרחוק נוכל להבחין בסוללת עפר בהירה הנראית כמו הר מלאכותי. כשנתקרב נוכל להבחין כי זהו סכר ענק מימדים שנבנה על אפיקו של הנחל בשנות ה- 50 כדי לאגור ולסכור את מי הנחל במטרה לגרום להם לחלחל למי התהום, כי אמנם "כל הנחלים הולכים אל הים", אך מי אמר שגם כל המים... משם נמצא את דרכנו אל ראש הסוללה עליה נלך ממזרח למערב ולא נוכל שלא להתפעל מטונות האבנים שבדפנות הסוללה. משם יורדים בזהירות שמאלה לעבר מתקן השאיבה הישן או מד הספיקה הישן, שגם נראה ממש ישן. מימין לו נמצא שבילון המטפס למעלה בינות גדרות התיל. כשנגיע לדרך עפר נמשיך בה ישר כ- 20 מ' ובצומת ה- T נפנה ימינה עד שמגיעים למתקני יער לח"י ולאנדרטה לזכר חללי ארגון הלח"י, אותו ארגון "לוחמי חירות ישראל" שהתפלג מהאצ"ל. במפלס התחתון של האנדרטה יש עץ זית מת, אך במפלס העליון נראה עץ זית חי, בבחינת "החי על המת". על האנדרטה חקוקים שירים בכתב ידו של מפקדם, אברהם שטרן - "יאיר". שביל העפר היורד מזרחה בינות מסוכות הצבר יובילנו לשביל עפר נוח המטפס אל הסוללה מצדו השני של הסכר ובהמשך יוביל אותנו במקביל לכביש 1, עד למעבר הטרקטורים שם נשים פעמינו חזרה לקיבוץ לפני שהשמש מגבעון תרד ויזרח הירח בעמק איילון.
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
מַלְכֵי חֶסֶד
כאשר המדרגה הרוחנית של ישראל לא מופיעה במלואה, נוצר מצב המבליט דוקא את תכונותינו הטבעיות, מצב המאפשר לנו להתבונן וללמוד דווקא על טבענו היסודי. כך היה למשל בימי מלכותו של אחאב, שבימיו היו חכמי ישראל ונביאיו נרדפים, אך דווקא ימים אלו השאירו לנו לימודים חשובים על אופיינו כאומה, ועל הנהגתנו הממלכתית.
'וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹקִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ד' יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹקֵי הָרִים ד' וְלֹא אֱלֹקֵי עֲמָקִים הוּא וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד'' (מלכים א כ, כו-כח). שתי מלחמות, מתאר הנביא, התרחשו עם ארם, יחסי הכוחות היו לכאורה לטובתם של ארם, אבל גאוותם היתה להם למכשלה ופוקה. לעומתם היו ישראל למול מלחמה הזו מלאים בענווה, מתוך חששם הם נתאחדו יחדיו, וכלכלו מעשיהם בחכמה, בהקשיבם לדברי הנביא. האחדות הזו היא שעמדה להם לישראל, והכינה את ניצחונם בקרב.
'וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד, וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל הָעִיר וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים וּבֶן הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ, וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי וַיֹּאמֶר הַעוֹדֶנּוּ חַי אָחִי הוּא' (שם, כט- לב). בן הדד חשב לנצח את ישראל בשבת ביום בו יחששו הם להלחם, אך דווקא אז עמדה להם קדושת השבת לְנַצֵחַ. מתוך יאושם חיפשו לוחמי ארם מוצא להצלתם, הם תלו תקוותם במידת החסד בה היו ידועים מלכי ישראל. חסד זה ירושה הוא לנו מאבותינו, מאברהם יצחק ויעקב - ישראל גומלי חסדים. על תכונה זו שלנו סמכו לוחמי ארם בבואם לרמות את ישראל, ובעורמת חכמת ניחושם ושקרנותם הצליחו.
'וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ וַיֹּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן הֲדַד וַיֹּאמֶר בֹּאוּ קָחֻהוּ וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל הַמֶּרְכָּבָה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ' (שם, לג-לד). אחאב עליו אמרו חז"ל ש'אין לו חלק לעולם הבא' (סנהדרין פ"י משנה ב), ריחם על בן הדד, בודאי חשב הוא שיגמלהו טובה על רחמיו עליו ועל עמו, אך לא כך היה, בהמשך השנים כאשר שב ונלחם בן הדד בישראל, לא ריחם עליהם כלל, להיפך נהג בהם מידת אכזריות. גזירת ד' בפי הנביא בסיומה של מלחמתו זו היתה 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ד' יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ, וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה' (שם, מב-מג).
מיכיהו בן ימלא, תלמידו של אליהו הנביא, הוא שנשלח בשם ד' לומר לאחאב שרחמיו הללו שלא כראוי הם, ועל זה כעס אחאב והזעיף. אף על פי שראויה תכונת החסד להופיע לעיתים גם בעת מלחמה כמבואר למשל בדברי הימים 'וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן' (דה"י ב' כח טו), אך כאשר המלחמה נעשית עם אויב אכזר כבר אמרו לנו חז"ל 'רבי שמעון בן לוי אומר כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן' (קהלת רבה פ"ז טז). לעומת רחמיו של שאול על אגג מלך עמלק נתגלתה אכזריותו בהריגת נוב עיר הכהנים. ראוי ללמוד מדוד המלך שלא חמל על אויביו כאשר לא היו ראויים לחמלה, בזה מדויקים דברי לוחמי ארם שיחסו את החסד ל'מלכי ישראל' דווקא ('משבצות זהב'). כאשר למולנו אויב המנסה לנצל את חסדינו לטובתו עלינו להלחם כנגדו כבמצוות התורה עלינו, 'וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ' (דברים כ, כ). דווקא חסד הבא עם האמת הוא המביא לצדק ושלום, כדברי מלכנו דוד בתהילותיו 'חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ' (תהילים פה יא).        
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
הסלולארי צלצל: "הרב מה שלומך? ברוך ה', מה איתך? אני? על הפנים! מה קרה? אין, אני לא מוצא שידוך! תקוע חבל על הזמן! זהו, אני מתדרדר, מתחיל לצאת עם בנות שיוצאות בשביל הכיף, אתה מבין, אני כבר בן 29. אני לא תלמיד ישיבה ולא דתי לייט, לא מצליח למצוא בחורה כמוני. אין לי ברירה אני יוצא עכשיו עם כל הצעה שאני מוצא באינטרנט, אבל זה לא זה, לא שייך. הרב אתה לא תאמין לאן חלק מהציבור הדתי התדרדר, בנות יוצאות סתם בשביל לבלות, לא בשביל להתחתן"...
שיחה אמיתית זו מחייבת חשבון נפש של כולנו. אין ספק שאין אנו עושים מספיק כדי לעזור לאותם צעירים וצעירות שבסך הכל רוצים להתחיל את החיים. אין ספק שניתן להגביר את המעורבות, ליצור זירות מפגש, לארגן שבתות פנויים-פנויות, להגדיל את מאגרי השידוכים, להגביר את הערנות, להציע הצעות לקרובים וידידים וכו' וכו'. אבל אתם צעירים וצעירות, אל תשכחו שיש מנהיג לבירה! גם כאשר אתם "תקועים", יש מי שמשגיח עליכם, מעמיד אתכם בניסיון, מצפה לראות אם אתם עומדים בניסיון... לכן יש לכם שתי משימות: האחת להמשיך לעשות הכל כדי למצוא את הזיווג והשניה לא להתייאש, לעמוד בניסיון, לקבל את הייסורים באהבה ולבטוח בה' שהיום יבא וישועת ה' כהרף עין...
יוצאים מהשטח / תלמידים כותבים
יונתן אהרון/ תורה אחרי צבא תל אביב צפון
מן המוסר אל האמת
בני אדם מחפשים את האמת בחייהם ובחיי האומה, ומעלים סברות מגוונות. בדרך כלל הם תופסים כיוון אחד ומחזיקים בו באש ובמים. מהיכן הביטחון הזה שזוהי דרך האמת?
אם ברצוננו לשקול דבר מה במאזניים עלינו לוודא קודם לכן שהם אכן מאוזנים/מכוילים - אחרת, אין באפשרותנו לדעת את משקלו האמיתי של החפץ הנשקל. בחיי היומיום עומדות לפנינו אינספור החלטות לשיקול דעתנו באם לעשותן או לא, ואיך נוכל לדעת שמסקנותינו הן על פי האמת? הרי בודאי שנצטרך מאזנים מאוזנים - קרי שכל ישר - בכדי לדעת זאת.
ראשית נקדים ונאמר, שלאדם לא עולה מחשבה אלא אם כן הייתה לו התעניינות קודמת. לדוגמא, אדם שמעלעל בעיתון, אלו מודעות יתפסו את עיניו יעוררו את מחשבתו וישמרו בזיכרונו? ודאי אלו שבהן הוא כבר מתעניין. ומה שמביא להתעניינות הוא הרצון - כלומר, תולדת הרצון הינה ההתעניינות. יוצא מכאן, שבכל החלטה הרצון מגיש לשכל שאלה שהוא צריך להחליט לגביה.
את סוגי השאלות ניתן לחלק לשתיים. יש שאלות שכבר החלטנו לגביהן, שאלות 'טכניות', ואנו דנים רק באמצעים להשגתם. אך יש שאלות, מהותיות יותר, שאנו עדיין מסופקים לגביהן על עצם העניין האם הוא טוב או נכון והאם לא. ובהן קשה לנו להחליט מהי האמת. הסכנה כאן היא שמהרגע הראשון של ההתעניינות, הפגישה עם צד אחד כבר מטה את השכל, והוא כבר לא ישר, אלא איבד את האיזון שלו, שהרי נוטה לצד אחד ומאבד את 'חוש האמת'. מעתה השכל הולך ומעקם את בנין דעותיו והשקפותיו בכדי להתאימן לצד הזה, אף אם יאמרו לו סברא מנוגדת. לדוגמא, הרבה פעמים יוצא לנו לראות אנשים שממשיכים לעשות מעשים לא נכונים, אף אם אנשים אחרים מעירים להם. הם מצדיקים את עצמם בכל מיני טענות, כיוון שהם כבר נוטים לצד אחד. יוצא מכל זה, שאי אפשר להגיע אל האמת לאחר שישנה כבר נגיעה לצד אחד, שהרי כאמור ההתעניינות מעוררת את המחשבה והיא לא תעורר סברא שעומדת בניגוד לה אלא אדרבא תעלים אותה!
ועל זה אמרה התורה:"שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" (דברים א, טז) וביארו חז"ל (סנהדרין ז ע"ב): "אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו". המהר"ל ביאר (נתיבות עולם - נתיב הדין) שאפילו שבעל הדין אומר דברי אמת, מכיוון שמטעים דבריו לדיין, נכנסו בדעתו לזכותו ומחפש לו זכות, ואף אם ישיב אחר כך חברו על דבריו, עדיין אינו מסלק דעתו מהם. וזאת כיוון, שבתחילה חשב שהצדק עם הראשון, אף שהיה לזמן מועט, מכל מקום כיוון שחשב כך רגע אחד, נטה לכיוון אחד והינו נוגע בדבר. כי יש אי נעימות לאדם לשנות את דעתו הראשונית, ודי בזה כדי לעוות את המשפט.
והנה כל אדם הוא דיין על ענייני עצמו ועליו לשפוט את צדק הנהגותיו ואמיתת השקפותיו. ואיך יוכל לסמוך על שכלו שיבוא למסקנות אמיתיות אם בנקל הוא כבר נוטה לצד אחד!? אכן כך הוא, שאין השכל מוציא משפט אמת בבעיות מוסריות אלא בה במידה שהלב נקי מנגיעות המידות. ועל כן רק אם האדם יתקן מידותיו אז יצליח לשרש את הנגיעות. ובכדי להגיע לזה נצרכות שנים רבות של עבודה לשם שמים. וזהו מה שקוראת הגמרא: "הגיע לפרשת דרכים" – זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא. והפירוש הוא, שהתלמיד חכם מכוון מעצמו אל האמת כי כבר עבד על עצמו כל כך עד שהגיע לטהרת הלב. ועבודה זו היא עבודת המוסר, ומכאן שמבלי מוסר אי אפשר להגיע לאמת, ויסוד זה הוא הוא שורש המוסר.
 
(הרעיון לקוח מספרו של הרב דסלר זצ"ל "מכתב מאליהו", חלק א' ע"מ 55)
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
טעמי המנהגים
עת רצון הפוכה
המובא להלן אינו רלוונטי לחודש ניסן אך בכל זאת רצוי שנדע ונבין מה הרעיון המסתתר מאחורי תפילותנו: בתפילת מנחה בשבת נאמרים שלושה פסוקים המתחילים במילה "צדקתך". עם זאת ישנו הבדל בין מנהג האשכנזים למנהג הספרים בסדר האמירה של הפסוקים. האשכנזים אומרים "צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת" ; "וצדקתך אלקים עד מרום..." ; "צדקתך כהררי א-ל אדם ובהמה תושיע...". הספרדים לעומת זאת אומרים בדיוק הפוך (מתחילים בפסוק "צדקתך כהררי א-ל"). הסיבה לדבר נובעת מגישה שונה ביחס להתקשרות בין האדם לאלוקיו בשעת הרצון (שידוע ששעת מנחה בשבת היא עת רצון). לדעת האשכנזים החיבור הוא מלמעלה למטה (מבורא עולם לאדם) ולכן מתחילים בפסוקים העוסקים ברוממותו של הקב"ה. לעומת זאת הספרדים שאומרים שבעת רצון מוטב שההתקשרות תהיה מלמטה למעלה (מהאדם לבורא עולם), מתחילים בפסוק העוסק בהופעתו של הקב"ה דווקא על ידי קישור עם בריותיו. (מתוך סידור "לב שמח", טעמי המנהגים).
אמרות חסידים
בין גלות לגאולה
שאל רבי שלמה מרדומסק לחסיד אחד: "על מה אתה נאנח?". השיב האיש: "על גלות השכינה". החזיר לו ר' שלמה: "על גלות השכינה בלבד אין לך להצטער, אין השכינה זקוקה לרחמים שלנו, השכינה אפשר לה לשבת בגלות לעולם ולהשאר כמו שהיא. עלינו, על עצמנו יש להצטער. אין אנו - אני ואתה - יכולים לשבת בגלות...
רגע של עברית
"מי כמכה"
שירת הים הנאמרת בשביעי של פסח מספקת גם שאלה לשונית. באמצע שירת הים אומרים "מי כמכה באלים ה', מי כּמכה נאדר בקדש" - השאלה היא מדוע פעם המילה "כמכה" אינה דגושה בתחילתה ומדוע פעם היא דגושה? את חוסר הדגש בפעם הראשונה אפשר עוד להסביר כי יש מעין כלל בתנ"ך האומר שלאחר מילה המסתיימת באותיות אהו"י לא יבוא דגש קל (באותיות בגדכפ"ת), אז מדוע מופיע הדגש בפעם השנייה? כמה תשובות בדבר: א. בשירה בתנ"ך מצויים כללי לשון יוצאי דופן ותופעות חריגות, וזו הרי "שירת הים"; ב. על פי המדרש פסל מיכה עבר עם ישראל את הים ולכן דורשים "מי כמכה באלים" – כ"מי כמכה באלמים" – ה' עושה עצמו כביכול אילם ולא מעניש את מכעיסיו מיד וגם כדי שלא יישמע כאילו כתוב "מיכה נאדר בקדש" יש דגש בפעם השנייה; ג. חצי מדרש חצי בצחוק – המילים הללו נאמרו על ידי פרעה כשטבע בים – חצי פסוק כשהיה מחוץ למים וחצי בתוך המים. ועוד רבו התשובות...   
טיפים לבוגרי צבא ושירות לאומי
לקראת ראיון עבודה? שפר/י הופעתך
אמנם המצב בשוק העבודה לא מזהיר כיום, אך בכל זאת הנה כמה טיפים בשפת הגוף המתאימים לראיון עבודה: כלל ברזל לפני ראיון עבודה: התאם/י את הופעתך החיצונית למקום העבודה ולתפקיד שאליו את/ה מכוון את עצמך. במרבית המקרים, לבוש סולידי, נקי, מגוהץ, יעשה את העבודה. גם בגד בהיר יכול לעזור. עם כניסתכם למקום העבודה הפוטנציאלי, עוד לפני הראיון, תתגבש לגביכם דעה. אם זה בחדר ההמתנה, במעלית, וכמובן בחדר בו יתקיים הראיון. לכן, השתדלו לשמור על עמידה זקופה, לשדר אנרגיה ובטחון (אבל לא יהירות!), הרי גם אתם בוחנים את המקום והאנשים – וזה לגיטימי.
נכנסתם, אמרתם שלום, תנו למראיין את הרשות להושיבכם. כשאתם מתיישבים, הקפידו להוריד את המעיל, אם לבשתם כזה. ישיבה עם המעיל מרמזת על לחץ, או גרוע מזה – זלזול. במידה והפגישה בחדר המנהל, תוכלו ללמוד רבות על אופיו וערכיו של המראיין, על פי עיצוב המשרד. תמונה מטיול או מהצבא על הקיר עשויה לסייע לכם ביצירת הקשר הראשוני ולהבין את האדם שמולכם, אך זכרו שלא הגעתם למפגש חברתי. צורת הישיבה הנכונה ביותר תהיה כאשר תרגישו את קצה הכסא, במפגש עם המשענת. כך יהיה נוח להישען ולהיות זקוף בה בעת לאורך כל הפגישה, ללא מאמץ. קשר עין יציב מעורר אמינות וישירות. שימו לב כי המבט אינו חודר ומאפשר מרווח פרטי. אתם רוצים לשדר ביטחון, לא לאיים. פנים גלויות מקרינות ישירות ופתיחות בין-אישית, נגיעות באזור הפנים במהלך הראיון, לרוב, מעבירות מסרים שליליים. חשוב לשמור על שפת גוף "פתוחה". שילוב ידיים על החזה מעיד על עמדה מתגוננת, "סגורה", בעוד כפות ידיים פתוחות מלמדות על פתיחות וכנות. כאשר כף יד עוטפת את השניה אנחנו משדרים בטחון עצמי, תנועות מוגזמות משדרות לחץ. כאשר אתם מדברים נסו לשמור על תנועות ידיים בגבולות הגוף, תנועות קלות. בהצלחה.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת