דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 64
עלון דרך אמונה 64
דרך ארץ
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
דרך ארץ קדמה לתורה
-          למה אתה חושב שתקופת העומר קשורה לדרך ארץ?
-          תראה, כתוב במדרש שבני ישראל הגיעו במצרים לארבעים ותשעה שערי טומאה ולכן הקב"ה הציל אותם בחפזון, כדי שלא יפלו לתוך השער החמישים, שממנו לא יוצאים.
-          ואז מה?
-          המסלול של בני ישראל עד מתן תורה ארך ארבעים ותשעה ימים, ובכל יום יצאו משער טומאה אחד ונכנסו לשער קדושה אחד, כך אומר המדרש.
-          מה זה קשור לעניינינו?
-          זה קשור. הרי שאלת את עצמך פעם איך הם עלו ארבעים ותשעה שערי קדושה לפני מתן תורה, זאת אומרת בלי תורה?!
-          באמת שאלה...
-          ויש עוד שאלה, למה הספירה שממחרת הפסח עד לחג השבועות נקראת 'ספירת העומר'.
-          זה פשוט, משום שהיא מתחילה ביום שמקריבים בו את מנחת העומר.
-          נכון, אבל מהיום הזה, עבר זמנו בטל קורבנו! בהמשך הימים אין קשר עוד לקרבן העומר! אז למה תיקנו חז"ל בנוסח הספירה להזכיר כל פעם את קרבן העומר? ועוד יש לשאול אם תכלית הספירה היא לגרום לנו להשתוקק להגיע לחג השבועות, למה לא סופרים מן המספר הגבוה למספר הנמוך, כמו חייל שעושה טבלת יאוש... למה בכל יום מוסיפים יום נוסף על החשבון שמתחיל מיום הקרבת העומר?
-          אני בטוח שיש לך גם תשובות לכל השאלות הללו.
-          נכון. בוא ונתבונן בעצם עניין התקופה הזאת. הרבה דרשנים שואלים למה קרבן העומר בא מן השעורים, שהם מאכל בהמה, ובזה הוא שונה מכל קורבנות הצבור האחרים, שתמיד באים מן החיטים, מאכל אדם. והתשובה היא שהדבר מרמז על כך שנקודת הפתיחה של התקופה הזאת היא במדרגה רוחנית נמוכה, הנמשלת למדרגת הבהמה. והספירה היא מסלול של התעלות רוחנית המרחיקה את האדם מן המדרגה הנמוכה הזאת.
-          אני מתחיל להבין. תיקנו להזכיר את העומר בספירה כדי לבטא שכל יום עולים מדרגה נוספת בהתרחקות מן המצב הרוחני השפל הנמשל לבהמה.
-          בדיוק, וזו למעשה תקופה של חמישים ימי תשובה בדומה לתקופה של חמישים ימי תשובה שלפני חג שמיני עצרת, מראש חודש אלול עד הושענה רבה.
-          אם זו תקופה של תשובה, אז למה לא תיקנו סליחות, שופרות וכו'.
-          כאן בדיוק ההבדל! אלו שתי תקופות של תשובה שונות לגמרי. כבר אמרנו שהתשובה של ספירת העומר הייתה לפני מתן תורה, ללא תורה. זו תשובה של דרך ארץ שקדמה לתורה. בתקופה זו יוצאים ממצב מגושם שנמשל לבהמה ומשיגים את מדרגת האדם. מדובר בתיקון יסודי שמאפשר לקבל את התורה. לפני שמקבלים את התורה, צריך קודם כל להיות בן אדם, לתקן את המידות הבסיסיות של האדם. ורק אחרי כן אפשר להתחיל להתעלות במעלות הקדושה העליונות של עם ישראל, הנובעות מזיקתם אל התורה.
-          וימי התשובה של אלול–תשרי הם על פי מעלת התורה...
-          כן, זו התשובה העילאית שאיתה מטפסים ממדרגת האדם למדרגת עם ישראל. הרי ידוע שהחגים הם מסלול שמתחיל מגשמיות, בחג הפסח, חג האכילה, ואחרי כן רוחניות, בחג השבועות, והשיא הוא הרגל השלישי, חג סוכות, בו אנו משלבים את השתיים ולמעשה חיים את החיים הישראליים המאזנים בין רוח לחומר. חג הסוכות זה פשוט חג "ההיוּת" הישראלית. עושים הכל כרגיל, אבל בסוכה, היינו תחת השכינה. זהו הניצחון שלנו, ההצלחה שלנו, בה אנו משלבים גשמיות ורוחניות.
-          הבנתי. ספירת העומר זה תחילת המסלול, בו אנו מקבלים את הגשמיות של פסח ומנסים לרומם אותה ממדרגת כוחות החיים הבסיסיים, הבהמיים למדרגת האדם. ואחר כך אחרי שאנו מקבלים את הנשמה הישראלית שהיא אלוקית, בחג השבועות, אנו מנסים להגיע לאיזון הנכון בין גשמיות לרוחניות, עד חג הסוכות. ואז, לפני החג, לפני ה"פיניש", אנו עושים תשובה עליונה יותר.
-          זהו העניין. במסלול האלוקי של השנה, אנו נבנים קמעא קמעא. קודם עובדים על עצמינו כדי להיות בני אדם ואחר כך ניתן לעלות במעלות הקדושה.
-          אבל לא מובן למה חז"ל קראו להתעלות של ספירת העומר עליה במ"ט שערי קדושה. אם זה רק להיות בן אדם, זה לא קדושה!
-          זה בדיוק מה שחז"ל רוצים ללמד אותנו! הקדושה מתחילה בתיקון המידות האנושיות שלנו. הקודש יורד עד הנמיכות של החיים. את הקידוש של שבת אנו עושים על יין, שנקרא 'חמרא' בארמית. אתה מבין זה התיקון של התקופה הזאת. וכנראה זו הסיבה שאנו מתאבלים על תלמידי רבי עקיבא בתקופה זו, שהרי הם לא מתו על כך שלא למדו מספיק תורה, הם מתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. זה בדיוק מה שאנו מתקנים בתקופה הזאת, את המידות הבסיסיות, האנושיות. ועם התיקון הזה אנו מוכנים לקבל את התורה שאיתה נעלה לתיקון היותר עליון.
 
דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית
צנוע וטוב...
ימי ספירת העומר הם במקורם ימי שמחה מעין חול המועד של שבעה שבועות, המחברים בין פסח לשבועות (רמב"ן עה"ת ויקרא כג, טו).
ההכנה לחיבור עם התורה היתה בהתקדשות והיטהרות מתוך שמחה.
התהפכו עלינו היוצרות, ולאחר חורבן הבית והארץ הפכו ימי השמחה לימי צער ויגון, בעיקר על מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא.
חז"ל במסכת יבמות דף סב לימדונו, שתלמידי רבי עקיבא מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. על כן כיום ההכנות למתן תורה הם מתוך מודעות לסיבות האסון, וכפי שאמר רבי עקיבא לשארית תלמידיו: "בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עינם צרה אלו באלו. תנו דעתכם, שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו את כל הארץ תורה" (בראשית רבה סא, ג).
בהשראתם של אירועים אלו אנו יודעים שאין דרך להגיע לקניין תורה בר קימא, אלא מתוך ענווה ונתינת מקום לאחר והבנתו בתורה.
הדרכת רבי עקיבא לתלמידיו חצובה מקורות חייו. בארבעים שנותיו הראשונות היה רבי עקיבא רועה צאן, עם הארץ, וחסר כל הבנה וידיעה בתורה. למרות זאת הוא נושא חן בעיני בתו של כלבא שבוע מעשירי ישראל בעת ההיא. רחל גדלה בבית שידע ערכה של תורה וחכמיה. היא לא התכוונה להינשא לעם הארץ. היא התנתה עם בעלה לעתיד, שלאחר נישואיהם ילך לבית המדרש ללמוד, וההמשך ידוע. רבי עקיבא הפך למנהיג הרוחני הגדול של עם ישראל מאז ועד עתה. תורה שבעל פה שאנו הוגים בה יומם ולילה כולה מכוח תלמודו. "סתם משנה רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרי רבי שמעון בר יוחאי, וכולהו ליבה דרבי עקיבא" (סנהדרין פ"ו).
מה גרם לרחל להאמין שרבי עקיבא יצליח בלימודו? וכי דבר קל הוא בגיל ארבעים להתחיל ללמוד ולהגיע להישגים בידיעת התורה? מה סוד הצלחתו?
ודאי שהיה לרבי עקיבא חשק גדול ללמוד, וודאי שהיה לו כישרון של התמדה והבנה, אבל חז"ל במסכת יבמות דף ס"ב לימדונו שראתה רחל ברבי עקיבא שהוא "צנוע וטוב". צניעות פירושה ענווה והיא התנאי הרוחני הראשון להצלחה בלימוד תורה. משה רבנו, ראש לחכמים ולנביאים, הוא העניו מכל אדם על פני האדמה (במדבר יד, ג). נפסקה הלכה כבית הלל במחלוקתם עם בית שמאי משום שהם ענווים יותר, הקשיבו לדברי חבריהם, ומתוך הקשבתם גיבשו את עמדתם.
לעיתים ענווה נגזרת מחוסר ביטחון ואי אמון עצמי. אדם כזה לא מסוגל גם לפרגן לאחרים ולהיות טוב לסביבתו ויחסו לחברה מושפע מיחסו לעצמו. רחל ראתה ברבי עקיבא, שהוא צנוע וטוב. זו ענווה אמיתית, שיש בה פתיחות והקשבה לכל נושא אמיתי ולכל אדם. רק אם תינתן לו האפשרות הוא יתאבק בעפר רגליהם של חכמים וישתה בצמא את דבריהם.
חז"ל לימדונו, שדרך ארץ קדמה לתורה כ"ו דורות - מבריאת העולם ועד מתן תורה (ויקרא רבה פרשה ט).
כתב על כך הרב קוק זצ"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה הקדמה זמנית מוכרחת לדורות, המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכוחו האיתן, מוכרח להיקבע בנפש ויהיה מצע איתן לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה".
לא רק את סדר זמנים ההיסטורי מתאר המדרש, אלא מלמדנו שההקדמה של דרך ארץ היא מוכרחת. רק לאחר שהתבססה מוסריותו וענוותנותו של עם ישראל מיסודם של אבותיו הקדושים יכול היה העם לקבל את התורה.
המפגש בין האדם המוסרי והתורה משכלל את מוסריותו ויוצר קומה עליונה של מידות עד לכדי חסידות. "אין עם הארץ חסיד". "התורה מזככת את המידות ואת כל התכונות הגופניות והנפשיות" (אורות התורה יא, ו).
רבי עקיבא שתחילתו צנוע וטוב מגיע לאחר ארבעים שנות לימוד תורה למדרגה עליונה, שבזכותה למדנו ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים פט, ה"יד), מגיע למדרגת מעביר על מידותיו עד כדי כך שגם הקב"ה מעביר על מידותיו כביכול ומבטל בזכותו גזרת בצורת קשה מישראל (תענית כה) - "את צנועים חכמה" (משלי יא ב).
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
תשלום דמי שדכנות
שאלה : בס"ד התחתנתי לא מזמן. שמעתי שיש סגולה לשלם לשדכנית דמי שדכנות, ושאלתי היא במקרה שלי למי לשלם? אני מצאתי את אשתי דרך אתר שידוכין באינטרנט. אמא שלי הכניסה את הנתונים שלי (מבלי שבקשתי זאת), וחברה של אשתי הכניסה את הנתונים שלה, ובאותו זמן בדקה את רשימת הרווקים באתר, מצאה אותי, ואחרי שביררה אצל אמי, נפגשנו וכו'... האם לשלם לאמא, או לחברה של אשתי?
תשובה : מזל טוב! קודם כל יש לתקן את שאלתך – דמי שדכנות אינם רק בגדר של "סגולה", אלא זה דין גמור. וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט קפה, י) שהשדכן יש לו דין הלכתי של עובד שחייבים לשלם לו עבור עבודתו. וזה אפילו כשהשדכן פעל מיוזמתו ולא ביקשו ממנו לעסוק בזה. רק במקרה שהודיע מראש שאינו רוצה בתשלום, ושעושה השידוך בחינם, לא חייבים מן הדין לשלם לו. ואפילו במקרה כזה, אם הודיע כך רק לצד אחד ולא לצד השני, הצד השני עדיין חייב לשלם. לכן ברור שבמקרה שלך יש חיוב גמור לשלם עבור העבודה שהשקיעו בשידוך שלך, והשאלה היא רק מי משלם, כמה לשלם, ולמי לשלם?
למרות שהשדכן פעל לטובת הזוג הצעיר, ומן הדין הם בעצמם חייבים לשלם (וכן פסק האבני נזר חו"מ לו), ברוב המקרים ההורים משלמים. ויש שכתבו שאם הזוג עדיין גרים בבית וחיים מכספי ההורים, זה כעין תנאי מראש שההורים משלמים. חצי הסכום ישולם על ידי צד החתן וחצי על ידי צד הכלה. הסכום, אם לא מוסכם מראש על ידי השדכן, תלוי במנהג המקום. שמעתי שהוא כ-5000 שקלים מכל צד, אבל יש לברר אצל שדכנים בציבור שלך כמה הם לוקחים עבור עבודתם (ואם זה נראה יקר בעיניך – תחשוב על המשפט שאמרת אין-סוף פעמים בשנים שחיפשת את אשתך – "הייתי משלם כל כספי / הון עתק / מיליון דולר וכו' רק למצוא את האישה המתאימה לי"!).
למי לשלם? אם עסקו בשידוך יותר מאדם אחד, יש לחלק את התשלום בין כל העוסקים בו. אבל הורי הזוג אינם נחשבים "שדכנים" בענין זה שצריך לשלם להם, ואפילו אם הם עסקו בדבר הרבה, הם אינם מורידים את הסכום שמגיע לשדכן שגם עסק בשידוך – לכן ברור שאין לשלם לאמך (לפרטים בהלכות אלו עיין בספר "נישואין כהלכתם" של הרב בנימין אדלר, פרק ד). והיה נראה שכל הכסף מגיע לחברה של אשתך, אלא שיש לעיין בדבר, שהרי היא השתמשה בשירותי האתר באינטרנט.
מקימי האתר טורחים הרבה בשירות זה – טרחה של זמן, מאמץ, ולא פחות בהוצאות כספיות (שמעתי על אתר שידוכים אחד שהקמתו עלתה כ-60,000 שקלים, וכל פעם שמשפצים אותו עוד אלפים). וברור שהם גם צד בשידוך, שלולי האתר שלהם לא היה בכלל אפשרות לבדוק כל כך הרבה אפשרויות, ולמצוא את המתאימה. לכן, נראה לי שיש להם דין של שדכן נוסף, שמחלקים את דמי השדכנות איתם. ולכן בכל שידוך כזה, שנעשה על ידי האינטרנט, יש להחשיב כמה גורמים (חוץ מההורים והזוג עצמם) מעורבים – זה שהעלה נתוני הבת, נתוני הבחור, זה שחיפש והציע את השידוך – וגם בעלי האתר עצמם, ולחלק את דמי השדכנות בין כולם.
ושמא נאמר שהאתרים האלו מפרסמים שזה בחינם? מסתבר שהכוונה היא שהכניסה והשימוש באתר הם בחינם (כמו אצל הרבה שדכנים שלא עולה כסף בכלל להירשם אצלם) ורק משלמים אם השידוך מצליח. כל עוד אין הצהרה מפורשת שלא משלמים דמי שדכנות לאתר בכלל, יש לשלם עבור התעסקותם בשידוך בתור אחד השדכנים, כמו שכתבנו.
 
דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר
על מערות, בוסתנים, ומה שביניהם
בעונה זו של השנה, בה עמודי האש והעשן של ל"ג בעומר מאחורינו וחג מתן תורה עוד לפנינו, מתחילה החמה לצאת מנרתיקה ולחמם אותנו ברוחב-לב תוך יבוש הפריחה שעוד שרדה.
זהו הזמן המתאים ביותר להתחיל "לנצל את הצל". לא. הפעם לא צריך להעמיס תרמילנו על שכם וגם הנעלים מהבועידם אינן הכרח המציאות. בתוך יער ירושלים, על פינות החמד היותר נסתרות שבו, נחסה הפעם בסיורנו.יער ירושלים הוא למעשה 'הריאה הירוקה' העוטפת את העיר ירושלים ממערב, ומאבקים משפטיים רבים נערכים בשאלת הבנייה בו. ניסע לכיוון שער הכניסה של 'יד-ושם', ומטרים ספורים לפניו שילוט בצבע חום המפנה אותנו שמאלה, לדרך החד-סיטרית הצרה עד שרואים שילוט-עץ קטן - המפנה ל'ארז בן גוריון' ונתקדם מעט עד למציאת חניה בביטחה. בדרך למדרגות העולות נמצא את אנדרטת ארגון 'ההגנה' המספרת על מורשת הארגון ופועלו. עולים לרחבת מצפה הארז, שכמה מטרים מתחתיו פיצול שבילים. מהרחבה נשקיף מערבה אל הנוף המהמם של מרחבי ירושלים, שאכן 'הרים סביב לה'. חדי-העין ודאי יזהו את מאגר בית זית שהוקם כדי לסכור את מי הגשמים הזורמים בנחל, בשביל לגרום להם לחלחל לתוך מעבה האדמה ובכך להגדיל את כמות מי – התהום הנמצאים שם. מעץ הארז ממשיכים מטרים ספורים בלבד ומימין מחזה מיוחד נגלה לעניינו: מערה, קטנה אמנם, אך מאובזרת ומסודרת היטב ה'שייכת' לאדם המתגורר בה כ-10 שנים (!). האגדה מספרת כי האיש, שדרך כלל אינו מדבר, מאס בחיי החומר שבתל אביב ומאז מתגורר במערה. מהמצפה יורדים חזרה אל פיצול השבילים והולכים על הדרך המסומנת בכחול. לאחר דקות של הליכה נפגוש בתופעת טבע מעניינת ומיוחדת: מצד ימין, על השביל ממש, נראה עץ תאנה גדול, אך למרבה הפלא העץ יוצא... מתוך מערה, היכולה להכיל בתוכה עשרות אנשים! בימי שרב ואף בימי רוח וגשם מומלץ להיכנס ולנוח בה מעט, שכן, כדברי הנביא ישעיהו, אין צל טוב כצל הסלע - "כצל סלע כבד בארץ עייפה", שהוא יציב וקבוע ולא בר חלוף כצל העץ... לאחר שצברנו כוח והתחזקנו קימעה, נעלה, ללא שביל מוסדר, אל ראש ההר בו אנו מטיילים. עצי הזית והשקדים, אוג-הבורסקאים ובור המים הגדול שסולם יורד לתוכו, יעידו על שרידי ההתיישבות הקדומה שהייתה במקום.
היתרון הגדול של יער ירושלים, על פינות החמד שבו, הוא שאפשר להגיע ו'לקפוץ' אליו גם בתחילת/סוף יום העבודה ואף בתחבורה ציבורית ו'למלא את המצברים' לפני החזרה לשגרת יומנו העמוסה.
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי
בספר יהושע נקבעים ומתגלים לנו ערכי היסוד שביחס ובשייכות שלנו כעם אל ארצנו - מתגלית אלינו 'ערכה של ארץ ישראל'. בראשית הספר מיד אחרי ההכנה הכללית של האומה בדברי חיזוק ואימוץ למעבר הירדן, שבים ונשלחים מרגלים לראות את הארץ, ובאים הם אל יריחו - "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה... וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה... וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג" (יהושע ב א-ו).
רחב, זו האישה המפוקפקת אשר לביתה באו האנשים, מתגלית אלינו בעוז רוחה ובגבורה שבה. היא מוסרת נפשה ומסתכנת להצלתם, נותנת להם עצה טובה להצלחתם, וממלאת עבורם את שליחותם, בתארה לפניהם את מצבם של יושבי הארץ, ובטחונה כי עת היא לנצחונם של ישראל ולירושתם את הארץ - "וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ד' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" (שם ח).
לא בחינם נעשתה פעולה זו מצידה של רחב עבור המרגלים, בקשתה וציפייתה היא ל'שכר הוגן' שכר מלא ושלם. היא דורשת ומבקשת מהם שבועה בהיותם אנוסים לה ונתונים לחסדיה, להצלת כל בני משפחתה ועצמה. ואכן בעת שכזו נשבעים לה המרגלים ומבטיחים לה את שמירת בטחונה. "וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּד' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת, וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת, וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת ד' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שם יב-יד).
הבטחה זו של המרגלים מודגשת שוב בדבריהם בהיותם נמלטים מביתה דרך החלון, שבים הם אז ומעמיקים את יחסם אליה, ומדריכים אותה בפירוט רב הנחשף בפנינו, כיצד תהיה דרך הצלתה, מודגש בעיקר היחס בין הצלתם שלהם על ידה, להצלתה שלה ושל בני משפחתה. אף מוסרים בידיה סימן מיוחד, החבל הקשור בחלון בו השתמשו הם בהימלטם, והוא סימן הצלתה, המכונה בפסוק בלשון מיוחדת בשפת הקודש שלנו 'תקוה', סימן זה הופך סימן הנצח להצלתם כמו גם להצלתה "וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת... וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ, הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה, וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם... וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן" (שם טו-כא).
במעשיהם של המרגלים, ובהתנהלותם של ישראל עם רחב ובני משפחתה, מתגלה ונחקק בנו עם בואנו לארץ היסוד החשוב של הכרת הטוב. החסד והאמת היסודיים והפשוטים המודגשים במעשה זה, הם כ'דרך הארץ אשר קדמה לתורה' והכשירה את קבלתה, כך גם ישרות המידות הללו הכשירה את ישראל לירושת הארץ. זו דרך הארץ שקדמה לירושה ולנחלה, ולכן מודגש גם אחר כך בהמשך ספר יהושע, קיום ההבטחה לרחב על ידי המרגלים עצמם "וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל... וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ" (שם ו כג-כה).
חז"ל אף העמיקו לברר לנו אחריתה של רחב, ותוצאות הכרת הטוב כלפיה ושלמות תשובתה. כך אמרו הם לנו במסכת מגילה (דף יד ע"ב) - יהושע נשא את רחב לאישה ויצאו מהם שמונה נביאים ואף נביאה אחת, היא חולדה אשר נקראת 'אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס', ותקוה זו הריהי - 'תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי'.התקוה הזו מלאת היושר והצדק היא יסוד תקוותנו בירושת הארץ וזכויותינו בה, מתוך מוסר האבות ופועל צדקתם של הבנים - "וְקוֹיֵ ד' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיה מ לא)
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
אתה בן 22? את בת 21? ועוד לא התחלתם לצאת? לא? אהה, אתם מאוד עסוקים? אתה סיימת צבא, הסתובבת קצת, עכשיו פסיכומטרי ותואר. אין לך זמן להתחתן זה מוקדם מדי... "רק עוד רגע אמא"... ואת? עשית שנתיים שירות לאומי, שנה במדרשה, עכשיו התחלת ללמוד במכללה. אין לך זמן בשלב זה להתחתן. אז תסבירו לי מתי תתחילו לצאת? אתה, כשתהיה בן 25? את בת 24? נגיד. טוב, בשנה הראשונה זה רק כדי לבדוק את השטח, לא לוקחים את זה ברצינות. הזמן עובר, אתה כבר בן 26 ואת כבר בת 25. עכשיו זה מתחיל להיות רציני, אנשים מתחילים ללחוץ: 'עוד לא התחתנת"! ואז אתם מאוד רוצים אבל משום מה לא נופלים על הנסיכה או הנסיך הרצויים. ועוד זמן עובר, אתה בן 28 ואת בת 27... מתחיל באמת כבר להיות מדאיג... חייבים להשקיע בנידון. כמה שיותר הצעות, כמה שיותר יציאות... אך זה מייגע, לא הולך. בגיל הזה השכל כבר לא נותן לעשות שום צעד לא מחושב. אתה מחפש בחורה שמתאימה בדיוק לדרישות שלך (זאת אומרת למה שאתה חושב שמתאים לך) ואת מחפשת בחור שבו כל הפרמטרים עליהם כבר חשבת כל כך הרבה וכבר סגרת, נעלת בתודעה... והנה, אתה בן 30 ואת בת 29. אין כבר כוח, צריך הפסקה מסוימת! לא נורא, ה' יעזור! "זיווג מן השמיים", "יש עוד כמוני", "נצטרף לחבורה כזאת" (=ביצה)...
אז קודם כל, אם כבר הגעתם למצב הזה, לא להתייאש. זו לא מטרת המאמר הזה ח"ו. תמשיכו לחפש ובעזרת ה' תמצאו! אבל למי שעוד לא הגיע למצב הזה, תחזרו לתחילת המאמר... אתה בן 22 ואת בת 21, אתם מאוד עסוקים? אבל עם כל זה תפתחו אנטנות גדולות! אל תסרבו לאף הצעה שנראית מתאימה. תבטחו בה' הטוב שיעזור לכם לממש את שאיפותיכם ללמוד וכו' וגם יעזור לכם להתחתן. זה לא סותר. אל תחכו ש"המאגר יצטמצם" ושהדרישות יעלו עם הגיל. אל תסללו לעצמכם את הדרך לביצה. אל תסמכו על הנס, עשו את כל ההשתדלות למצוא את הזיווג הנכון, ובעזרת ה' תצליחו בכל.
יוצאים מהשטח / תלמידים כותבים
אריאל הלפרין / תורה אחרי צבא נתניה
לשחרר את הכעס!
קורה לא אחת שאנו נתקלים במישהו שמנגן על העצבים שלנו. תגובתנו הספונטנית תהיה על פי מידת יחסינו למי שעצבן אותנו, מצב רוחנו, סף העצבים שלנו וכו'.
השאלה היא האם התורה קבעה מערכת של תגובות במקרים אלו או אולי רק גבולות כמו 'אל תכה אותו', 'אל תלבין פניו ברבים'. ואם התשובה היא כן - איך היא ברת יישום מול התגובה הספונטנית שלנו?
אפשר היה אולי לומר שמכיוון שהמעצבנים אינם מקיימים את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ראוי לגנותם בפומבי, כמו בית אבטינס שלא רצו ללמד את מעשה הקטורת או בן קמצר שלא רצה ללמד על מעשה הכתב, שעליהם המשנה אומרת "שם רשעים ירקב" (יומא ג, יב). ובמקרים מסוימים אולי אף נחליף את חכמים בנתינת מכת מרדות או מלקות ארבעים. אך ברור שעדיין איננו משמשים כבית דין הדן להלקות, ובמקרה של בית אבטינס ובן קמצר מדובר על עוול ציבורי ותועלת ציבורית בהזכרתם לגנאי .
מאידך נאמר ש"כל הכועס כל מיני גהנום שולטים בו" (נדרים כב ע"א) ו"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (רמב"ם, הלכות דעות פ"ב, ה"ג(. ואולי יש לנו לנהוג כמו במדרש שמופיע במנורת המאור (פרק יז, אהבת חברים עמוד 297) בו מובא שכאשר רבי אבא ראה אדם שנעשו לו ניסים גדולים, שאל למעשיו, והוא ענה לו "לא עשה לי אדם שום רעה, אלא שמחלתי לו מיד ולעולם לא עליתי על מיטתי ליישן בלילה עד שמחלתי לכל אדם שציער אותי, ולא הייתי חושש לאותה רעה שעשה לי, ולא די לי, אלא שמאותו היום ואילך הייתי משתדל בטובתו".
דברים אלו יפים הם בתיאוריה, אך איך מיישמים אותם?! נכתב בעין אי"ה על אמרת חז"ל ממסכת שבת (פח ע"א) "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'",שאדם צריך להשתדל לקחת את ההעלבה שמופנית כנגדו ולא למסמס אותה ולהרגיש כאילו שהיא איננה קיימת, כי זה יחליש את האדם הנפגע. אלא יש להפנות אותה לתועלתו, לזיכוך הנפש, להבנת העוצמה שבפגיעה זו, כדי לא לפגוע כך באחרים.
המאירי כותב (יומא עה ע"א) ש"לעולם לא תהא שנאת אדם מונעתו מלהטיב לחברו בכל מה שאפשר לו להיטיב, והוא שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך וילמד אדם ממידת קונו...".
מידת בשר ודם הרגילה היא לא לסלוח ולשמור טינה בלב. נדרשת עבודה רצינית כדי לא לעשות רע לאדם שפגע, על אחת כמה וכמה כדי להיטיב עמו ובטח ובטח כדי שעבודה זו תונחל בליבנו.
האם עבודה קשה זו היא הפיתרון היחיד, הדרישה ההלכתית מכל אדם ואדם תהיה דרגתו אשר תהיה?
כותב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"ו) "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק... אלא מצווה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך". ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי...".
גם הרמב"ן, בפרשת קדושים (ויקרא יט, יז), על הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", מלמדנו שהתורה מצפה מאיתנו להתרגל ולהציף את הדברים, להעלות אותם על פני השטח (ברגע שהדבר אפשרי - לא בשעת כעסו של אדם או כשאינו מקבל). לא לשמור את הכדור המבעבע הזה בלב. גם על מנת שהצד השני ישוב ממעשיו וגם כדי לשחרר את הכעס הטבעי שלנו מתוכנו ובע"ה להגיע למדרגה של "ואהבת לרעך כמוך", וזוהי דרך ארץ אמיתית!
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
רגע של עברית
חמדת הימים
בתפילת יום השבת נאמר "חמדת הימים אותו קראת". מי שיחפש היטב בכל התנ"ך כולו לא ימצא שהקב"ה קרא לשבת חמדת הימים. אם כן, מניין הגיע כינוי זה לשבת? את התשובה לכך ניתן למצוא בכתבי 'האבודרהם', שם הוא מסביר הסבר לשוני לדבר. לדבריו, הכינוי הזה רמוז במילים "ויכל אלקים ביום השביעי", מאחר שהתרגום הירושלמי מתרגם את המילה "ויכל" כ-"חמיד", ובנוסף אנו מוצאים מקורות אחרים שגם בהם כתובים מילים בשורש כ.ל.ה והמובן הרעיוני שלהם הוא "חמדה". לדוגמא "ותכל דוד" (שמואל ב, יג, לט) רש"י מפרש "ותכל נפש דוד" ושם מתרגם תרגום יונתן "וחמידת נפשא דדוד". לכן "ויכל ה' ביום השביעי" פירושו הוא: חמד ה' את היום השביעי – ומכאן "חמדת הימים".
 
טעמי המנהגים
נותן טעם בחלב
טעם שנוהגין לאכול מאכל חלב יום א' של שבועות, שהוא כמו שני תבשילין שלוקחין בליל פסח זכר לפסח וזכר לחגיגה, כך אוכלין מאכל חלב ואחר כך מאכל בשר (בשבועות), זכר לקרבן שתי הלחם שהיו מביאים, ולכן כשאוכל חלב ואחר כך בשר, מכיוון שצריך לכל אחד לחם מיוחד, צריך שני לחמים, והוי זכר זה בזה. (מחצית השקל סימן תצ"ד סק"ז).
 
טיפים לבוגרי צבא / שירות לאומי
כמה כללים להכוונה מקצועית אחרי הצבא והשירות הלאומי
בחירת כיוון מקצועי היא נושא לא פשוט, אבל כעזרה ראשונה הנה כמה כללי 'עשה ואל תעשה'.
 
כללי 'אל תעשה':
אל תבנו על הטיול - הביקור בדרום אמריקה לא יבהיר לכם אם עבודה סוציאלית זה היעוד שלכם, בדיוק כמו ששבועיים בהודו לא ישכנעו אתכם יותר בכיוון של מנהלעסקים. רוב האנשים לא עוברים בטיול שום חוויה שמקלה עליהם בבחירת הכיווןהמקצועי.
אל תבחרו במשהו כי אחרים חושבים שהוא טוב - הייתםאוכלים משהו שאתם לא אוהבים רק בגלל שלמישהו אחר זה טעים? יכול בהחלטלהיות שאתם לא תיהנו ממקצוע שהרבה אנשים אחרים כן נהנים ממנו. אם לא תיהנו ולא תתחברו למקצוע, יהיה לכם קשה להצליח.
'נגעת-נסעת' - מהשנכון בשח-מט נכון גם כאן, אל תירשמו ללימודים ותמשיכו להתלבט. כשבוחריםבמסלול לימודים מתרכזים רק בו ועושים זאת מכל הלב. אם בכל זאת טועיםבבחירה הדבר יתגלה מעצמו ותוכלו לתקן בהמשך. בינתיים אין טעם להעביר אתהזמן במכללה או באוניברסיטה במחשבות חרטה.
 
כללי 'עשה':
בידקו את כל האפשרויות שלכם - עברו על כל אפשרויות הלימודים בעזרת אתרי אינטרנט או שנתונים (תכניותלימודים) של מכללות ואוניברסיטאות, ובמידת הצורך הכינו רשימה של אפשרויותשמתוכה תוכלו לערוך סינון ולבחור.
הגדירו מה חשוב לכם במקצוע - חישבו מהם הדברים שתיהנו לעשות במהלך העבודה. מה נהניתם לעשות עד היום? חישבו גם מה ייתן לכם סיפוק בסוף יום העבודה - משכורת גבוהה, משרה בטוחהאו תחושה שעזרתם לזולת? הכינו רשימה של דברים שחשוב לכם למצוא במקצועובררו אילו מקצועות ותחומי לימודים יכולים להתאים להם.
בצעו מחקר על הכיוונים שאתם שוקלים - בקרו בקמפוסים ושאלו סטודנטים על תכני הלימוד ועל שביעות רצונם ממוסדהלימודים. דברו עם אנשים העוסקים במקצוע בו אתם מתעניינים ושאלו אותם כיצדנראה היומיום שלהם, ומהם היתרונות והחסרונות של המקצוע.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת