דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 66

עלון דרך אמונה 66

תשובה וזוגיות

מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי

התשובה מתחילה בשניים

-         תראה, זה ברור שצריך לעשות מאמצים גדולים כדי למצוא שידוך אבל במציאות של ימינו בחברה כל כך תוססת ורבת האפשרויות למימוש עצמי, לפעמים הצורך הזה קצת נדחה.

-          אי אפשר לדחות את העניין הזה. זה חלק מתהליך התשובה של האדם. והרי התשובה היא מוכרחת וצריך לעסוק בה בכל יום ובכל שעה...

-         מה זה קשור לעניין התשובה. התשובה זה לקום בזמן לבית הכנסת.

-          תהליך התשובה של האדם הפרטי ושל כל העולם כולו הוא כפשוטו, "תשובה", מלשון "לשוב", לשוב למצב ראשיתי בו היינו וממנו התרחקנו.

-         ולאן בדיוק צריך לשוב?

-          צריך לשוב לשלימות של המחשבה האלוקית בדבר עניין האדם.

-         עכשיו בעברית...

-          האדם צריך לשוב להיות אדם ולהפסיק להידמות לבהמה מתוך גסות המידות. הוא צריך לזכך את מידותיו לשוב להיות מה שהקב"ה מצפה ממנו, לשוב לדרגה העליונה של האדם הראשון.

-         מה זה קשור לעניין מציאת הזיווג?

-          זה מאוד קשור. הרי כתוב בתחילת התורה:"ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". מושג ה"אדם" הראשיתי היה מין התאחדות גמורה בין האיש והאשה.

-         אלו רעיונות יפים, אבל תכל'ס מה זה אומר?

-          יש לדבר זה משמעות אדירה. הגמרא אומרת זאת בצורה חד משמעית: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם".

-         מה זה אומר?

-          הרי כל שאיפותינו בזה העולם צריכות להיות לתקן את החסר, ואיך יתכן שאדם יחשוב שהוא יכול לתקן את כל הסובב אותו, את החברה, את המדינה, את העולם, ואת התיקון הקרוב ביותר שמוטל עליו לתקן הוא מזניח.

-         יש באמת מספיק מה לתקן מסביבנו והאדם בהחלט יכול להרגיש סיפוק גדול בחייו, אפילו אם אין לו אשה. ולכן לא צריך להילחץ, אפשר לדחות עניין זה לכמה שנים.

-          אולי ישנה הרגשת סיפוק, אבל אי אפשר להסתמך על הרגשה כדי לקבוע את האמת. ההשתלמות של האדם ללא אשה היא רדודה מאוד, את העיקר חסר לו...

-         אני מכיר אנשים נשואים רדודים מאוד, שלא ניכרת עליהם שום שאיפה להשתלמות ולהתעלות, ומאידך גיסא אני מכיר רווקים ורווקות מלאי עוצמה, דרכה משתקפת צעידתם לקראת השלמתם! אם אתה רוצה דוגמא, אני מכיר רווק שהרים מפעל אדיר של חסד ומעניק למאות אנשים חיוּת ושמחה.

-          על ידי הזיווג יש לאדם אפשרות לשנות מימד, להתעלות מעל ליכולות האנושיות של האדם הבודד ולהיות שותף ליצירה אלוקית, להולדת אדם למשל...

-         יכולת ההולדה איננה מעלה של המוליד אלא חסד אלוקי.

-          התכוונתי לומר שיכולת ההולדה בפועל, על ידי הנישואין, מלמדת על יכולות האדם בכלל, שתופסות מימד חדש על ידי הנישואין. בכל מה שאדם יעסוק, אם הוא עושה זאת מתוך מציאות של קשר איש-אשה הקרואים יחדיו "אדם", הוא מגיע למימדים שלא ניתנים להשגה בהיותו בודד. זה קשור לישוּת החדשה שנוצרה על ידי הזוג, בו מצטרפים הכוחות הזכריים והכוחות הנקביים, שבהתאחדם לגורל אחד משותף משלימים זה את זה כמו הרכבים כימיים. כגון מימן וחמצן שבהתאחדם מייצרים תוצר שאין לו לא את תכונות החמצן ולא את תכונות המימן, אלא תכונות המים, המחיים את הכל. וזה מה שאמרו חז"ל במדרש: "מי שאין לו אשה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה...". אתה מבין? ההתאחדות הזוגית מולידה מימד חדש בכל העשייה של האדם... על ידה הוא יכול לשוב למדריגת האדם האמיתית, לייצר יצירות של אדם עליון. וכמובן עוצמת הקשר שבין איש לאשתו משפיעה על גודל המימד החדש שיכול להתגלות, ולכן כאן מתחילה התשובה האמיתית, בהתאחדות הזוגית על מנת לשוב. התשובה מתחילה בשניים...

 

 

דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית

"אני לדודי ודודי לי"

בספרי הקדמונים (אבודרהם, בתפילות ראש השנה) מצאו רמז לאופיו של חודש אלול בנוטריקון של שמו, אלול - "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ב).  בחודש זה אנו שואפים להתקרב לדודנו - הוא הקב"ה, ומתוך כך דודנו ישוב אלינו. הערגה של אישה לבעלה היא משל לתהליך של תשובה.

לא מקרי הוא המשל - החיבור של דבקות ואהבה בין איש לאשתו, הוא תיקון למצב הפירוד, שיבה לצורה המקורית. אדם הראשון בתחילת יצירתו אחד היה, "זכר ונקבה בראם... ויקרא שמם אדם" (בראשית ה, ב). נפרדו הדבקים על מנת לשוב ולהתחבר מתוך אהבה ובחירה. "התשובה היא שיבה אל המקוריות, אל הראשית" (אורות התשובה עמ' קמט).

לשאת אישה זו תשובה ולהוסיף אהבה (= אחד) במערכת הזוגית זו מדרגה עליונה של תשובה.

בימים אלו אנו משתדלים להשתפר בעמידתנו מול בורא עולם וגם ביחסנו לחברינו, שהרי "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה מסכת יומא ח, ט), והחבר הקרוב ביותר זו הרעיה - "הלא היא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב,יד).

הצפייה לשלמות במערכת הזוגית היא עצומה - שלמות בקשר הגופני, שלימות בקשר הנפשי. כגודל הציפיות יש כישלונות: חוסר רגישות, כעס, התעלמות ועוד. ועל כך הזהירונו חכמים "אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו (בצער אשתו), שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה (בבא מציעא נט ע"א).

על כן, תחילת הדרך להתאחד עם הדוד בנמשל הוא בחיבור שבין הדוד לרעיה במשל - "אני לדודי ועלי תשוקתו" (שיר השירים ז, יא).

צד שווה נוסף במשל והנמשל: "אני לדודי ודודי לי", ניתן לפרשו – "אני לדודי ואז דודי לי", כעין "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו" (שהש"ר ה, ב).

אפשר גם לפרש: "אני לדודי - כי דודי לי". הכמיהה אל הדוד, היא השאיפה לקרבת אלוקים, מקורה בוודאות של "עלי תשוקתו" של רבונו של עולם לישראל, של הימצאותו בתוכנו, בפנימיות נשמתנו, בכל תנאי ובכל זמן. הקשר הוא בלעדי, רק עימנו, ועל כן בקש משה מאת ה': "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות לג, טז) - שלא תשרה שכינה אלא על ישראל.

כך גם בתשובה: "ביסוד הכל צריכה לבוא ההסברה הכללית של בטחון התשובה" (אגרת התשובה - הרב קוק).

ההכרה שתמיד יש לאן לשוב, יש מי שמקבל ולא משנה מאין אתה בא, עושה את תהליך התשובה לאירוע משמח, מרבה עוז ושלווה.

סודה של זוגיות מוצלחת, בהרגשת בטחון, בלעדיות ואמון שחשים בני הזוג אחד כלפי השני, התחושה של הראשון בסדר העדיפויות, שאני יותר מכל - "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), זוהי מהותה של הצניעות - יופייה של האישה שמור רק לבעלה.

כשם שתהליך התשובה האישי מתחיל בבית פנימה, גם גאולתן של ישראל והתדבקותם בקב"ה מתחילה מהשכינה השורה בבית הפרטי. "האמון המשפחתי בהיבנותו ושכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו" (ספר אורות עמ' מג). מתוך "והיו לבשר אחד" מגיעים אל "והיה ד' למלך על כל הארץ ביום יהיה ד' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, טו).

 

 

שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג

חתן וכלה שקשה להם מאוד לצום

שאלה : אני עומד להתחתן עוד מעט, ושאלתי היא בעניין הצום של חתן וכלה. החופה תהיה בסביבות שקיעת החמה, ובדרך כלל אני מרגיש רע מאוד בסוף צום – כאב ראש, עייפות, וכו'. גם כלתי קצת בלחץ בגלל זה. האם באמת חייבים לצום?

תשובה: מנהג זה מוזכר כבר בדברי הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סא, א): "ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן". ויש כמה טעמים לזה – ביום הנישואין נמחלים עוונותיו של אדם, וזה כמו יום כיפור של הזוג; וגם שלא יהיו שיכורים בשעת החופה; לבטל כל ריב בעת החתונה. יש שכתבו עוד כמה טעמים אבל אלו הטעמים העיקריים.

יש קהילות שבכלל לא קיבלו עניין זה של התענית. והרב עובדיה יוסף שליט"א פוסק שאין לספרדים לצום ביום החתונה, במיוחד בדורות אלו שיש יותר חולשה בעולם, אלא הוא ממליץ לעסוק בתורה באותו יום. (שו"ת יביע אומר חלק ג - אה"ע סימן ט).

גם לאשכנזים יש ימים שאין צמים בהם – והדעה המקילה ביותר בזה היא שבכל תאריך שלא אומרים בו תחנון, אין לצום (עיין משנה ברורה תקעג ס"ק ז), ובוודאי המקל כשיטה זו לא הפסיד. וגם יש מקום להקל לאכול אחרי צאת הכוכבים, גם אם החופה תערך יותר מאוחר בלילה, וכן נוהגים לאכול מיד אחרי החופה גם אם נערכת באמצע היום.

אבל לעצם השאלה – האם אפשר להקל לאשכנזים בימים שנוהגים שהזוג כן צמים, במקום שזה קשה? יש פוסקים שהקילו בזה ש"אם קשה עליהם התענית מאד לא יתענו" (ערוך השלחן אה"ע סא, כא). ונראה שאין כוונתו לאדם שיהיה חולה בגלל הצום, זאת אומרת שיצטרך לשכב או יכאב לו כל גופו - שבמצב כזה אין אדם צריך לצום בכל הצומות הקלים (י"ז בתמוז, עשרה בטבת וכו'). אלא, מפני שאין התענית של חתן וכלה מוזכרת בגמרא, וגם לא התקבלה בכל ישראל, יש מקום להקל בה יותר, גם אם הצום הוא רק ברמה של "קשה מאוד". ובמיוחד יש לשקול שלא תהיה חומרה שבאה לידי קולא – שאם יחמירו על עצמם בזה, הם יכולים לבוא לידי מיעוט שמחה ביום חופתם (עיין בשו"ת יביע אומר שם). ויש להוסיף שיש עוד תעניות שכבר נהגו להקל בהן, כמו תעניות בה"ב אחרי סוכות ופסח, שלמרות שהרמ"א פוסק ש"באשכנז וצרפת נהגו להתענות, ועושין אותו כמו תענית צבור" (שו"ע או"ח תצב, א), מכל מקום היום כמעט ואין נוהגים כך. וכן בתענית בכורות לפני פסח, נוהגים כמעט הכל לסדר "סיום" כדי להפטר מתענית זו. מתוך כך נראה לומר שבאופן כללי מקילים יותר בעניין התעניות היום מאשר פעם.

לכן, למרות שאין לזלזל בתענית זו, יש מקום להקל לאלו שיהיה קשה להם – ובמיוחד לכלות, שהרי בהרבה מן המקורות מוזכר צום זה רק לגבי החתן, וכן מעיד הבן איש חי שבמקומו הכלות לא צמו, למרות דברי הרמ"א שגם הכלה צריכה לצום. ואם הצום יגרום לזוג לא לשמוח בחופתן, ולא לרקוד ולהשתתף במצוה גדולה של שמחת חתן וכלה (שוודאי מצוה זו כוללת את החתן והכלה עצמם!), יש להם לאכול ולשתות (ואם יכולים לצום בקלות עד חצות, ולהתפלל מנחה עם אמירת "עננו", ורק אז לשבור את הצום, וודאי יש ערך בזה). אבל בכל זאת "יזהרו שלא ישתו ממשקים המשכרים ולא ירדפו באותו יום אחרי מותרות מאכל ומשתה" (ערה"ש שם ובית שמואל אה"ע שם).

עצתי היא, שאם ברור לכם שאתם לא תצומו, יש לפדות את הצום על ידי נתינת כסף לצדקה. הרי בכל זאת יש מנהג יפה לתת צדקה לעניים ביום החופה. תחשבו עבור כמה כסף הייתם מוכנים לצום בסתם יום (150 שקלים – 200 ?) ותנו סכום זה לכל צדקה שקרובה לליבכם – ובמיוחד לגמ"ח הכנסת כלות. מזל טוב!

 

דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר

המקום שידע "ימים נוראים"

מספר ניסיונות להתיישבות ועלייה נעשו אליו. מספר פעמים הוא נפל - אך תמיד קם. משך שנים, רבים האנשים שהתמלאו כיסופים לשוב אליו, אל אותו גוש הישובים הנושא את שמו של מי שעמד בראש חברת ההתיישבות "אל ההר", שניסתה להעפיל למקום, ולימים שינה שמו לעציון. כך התחילה למעשה ההתיישבות על אם-הדרך בין חברון לבית לחם בואכה ירושלים.

מעיינות, נופים היסטוריה וציונות משגשגת, הם מהמחזות אותם נפגוש בגוש עציון, בו יערך סיורנו, שיתחיל בביקור קצר אך הכרחי באתר שהפך, לאחר נפילת הגוש ב-48', לסמל של געגועים וכיסופים... הלא הוא "האלון הבודד", אותו העץ שנמצא בסמוך לשער הדרומי של הישוב שקרוי על שמו "אלון שבות".

לאחר ש'שילמנו חובנו', נכנס בשער הישוב בת-עין ומיד נפגוש מימין את חורבת חכלילי (ח'ירבת הילאל) הנותנת לנו תזכורת שיהודים חיו במקום גם בתקופת ימי הבית השני. בימים אלו, ההקפדה על דיני טומאה וטהרה הייתה רבה, עובדה המסבירה מדוע בחווה חקלאית זו ובמקומות נוספים נמצאו כלי-אוכל העשויים אבן, כלים שאינם מקבלים טומאה. ליד הגת היפה, בה דרכו ענבים ליין, יש גרם-מדרגות רחב מאוד המוריד אותנו למקום הנראה כמו בור או מערה עם חלל של חדרון קטן מאוד. כל אחד מיד שואל את עצמו מה הצורך במדרגות רחבות כל כך, הנראות ככניסה לאולם? ומדוע חדרון זה מצופה ב...טיח?  אלא שהימצאותו ליד הגת פותרת לנו התעלומה: בגלל ההקפדה על הטהרה היה צורך לאפשר לבדדים (=פועלי הגת ובית הבד) לדרוך את הענבים בגת כשהם טהורים ולכן 'בור' זה אינו אלא מקוה טהרה. את אורכן של המדרגות הרחבות חצה מעקה אבן שהפריד בין הטמאים היורדים לטבול, לבין הטהורים העולים ממנו. כך אפשר להבין לאשורם כמה מדיוני חז"ל, כגון מה עושים במקרה שמעט יין נשפך למי-המקוה ושינה את צבעם? או האם מחובתו של בעל הבית רק לדאוג שפועליו יכנסו לתוך מערת המקוה או שמא עליו לוודא שאכן גם טבלו?

מחורבת חכלילי, שם נשאיר את הרכב, פונים ימינה ומיד שוב ימינה, לשביל עפר עליו נלך לעין חובילה, שכיום הוא מעין בנוי ומשופץ שעושה הסבה מקצועית למקוה (בעיקר בימי שישי) ועומק בריכתו כ- 1.70 מ'. האמיצים שבחבורה מוזמנים לקחת פנס ולהיכנס לניקבת המעיין שמימיו אמנם קרירים אך הכניסה אליו מומלצת בחום רב. משם נמשיך לשביל הרגלי המטפס צפונה, ונעבור את קבר השייח' ומערת הקבורה. בסוף העלייה נמשיך ישר בשביל העפר, כשהחורשה משמאלנו, ולאחר כ-200 מ' נגיע לפיצול בו פונים ימינה ומיד רואים משמאל את בתי 'משואות יצחק' הישנה, שהיה אחד מארבעת ישובי הגוש שחרבו בתש"ח ותושביו הקימוהו מחדש במיקומו הנוכחי ליד קרית-מלאכי.  נמשיך 50 מ' נוספים בשביל בו הלכנו עד לפיצול, שם נפנה שמאלה לכיוון 'עין סג'מה' – "עין יצחק", לא לפני שהתעכבנו ליד עץ הארז אותו נטע נשיא המדינה חיים הרצוג לזכר אביו, הרב הראשי הראשון, הרב יצחק הרצוג, שעל שמו נקראה משואות יצחק.  ומיצחק ליצחק (ממשואות יצחק לעין יצחק), נמשיך בשביל שפונה שמאלה עד לשילוט עץ קטן המפנה שמאלה "למעיין" בו נרד, ורק 3 דק' מפרידות בינינו לבין שולחנות הפיקניק שתחת עצי האלון, שם שתי בריכות יפות, על שם אב ובנו, ומי שלא נכנס מקודם – זו ההזדמנות..  משם הנהג ימצא דרכו בחזרה לשער בת-עין, או שיחזור רגלית, ובכך יוסיף לזכותו קילומטר וחצי נוספים בהליכה על אדמת הארץ.

 

אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק

זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם

 

חשיבות בניין הבית ומציאת זיווג הגון לאדם מישראל, איננה ספק כלל, שהרי אבותינו הם שלימדו אותנו על הצורך וההכרח שיבנה האדם את ביתו. כך מצאנו פעמיים בסיפור תולדותם של האבות באריכות רבה ובהדגשה, את סיפור זיווגם של האבות עצמם. ראשון הוא סיפורם של יצחק ורבקה, שעל סיפור שידוכם אמרו לנו חז"ל 'יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים' (רש"י בראשית כד, בשם המדרש), שהרי כל כך האריכה התורה בסיפור מעשה שדכנות זה, ודווקא בתיאורו של עבד אברהם את הנעשה. ואחר כך ידוע ומבורר הוא סיפור בניין ביתו של יעקב אבינו עם לאה ורחל והשפחות, על כל מורכבותו ומעשה הרמיה שעמו, וחיבת רחל ללאה ומסירת הסימנים בידיה, כפי שמבואר בתורה באריכות וכן בדברי חז"ל.

אכן הבדלים גדולים מוצא המתבונן בין שני סיפורים אלו, הראשון המדבר במעשה אליעזר עבד אברהם כולו ניסי שמימי ועליון, למעלה מדרכי הטבע וסדריו. והשני הוא הפכו הגמור, כולו אנושי מורכב ומסובך, לבוש בחוקי עולם הזה וסדריו. כמו כן, לעומת השליחות של אליעזר עבד אברהם, ופועלו למען יצחק, עד שליצחק לא נותר אלא להביאה אל אוהל אימו, הרי לעומת זה אצל יעקב נאלץ הוא להתמודד לבדו במסירות נפש ובקושי רב, על מנת לזכות לבנות את ביתו בשלמות ולהצליח להעמיד את בית ישראל.

אומנם המעמיק ימצא כי גם מעשהו הניסי והמופלא של העבד, רצוף ומלא הוא חכמה גדולה ועורמה רבה, על מנת שהניחוש שעשה יצליח בידו, ולא ימסר חלילה בן אדונו ביד אישה שאיננה ראויה, ואכן החכים הוא 'דמשק אליעזר' לזהות את סגולת החסד שבתכונותיה של רבקה, וגם להצליח לשכנע את משפחתה לתת לה להלוך עמו. כך גם מעשהו של יעקב על אף היותו מולבש כל כך בסדרי טבע אנושיים, הרי כולו עטוף ומסובב ביד ד' הגלויה הפועלת בתוככי סדרי המציאות, להשלים את פעולת יעקב ועמו רחל ולאה אשר בונים יחדיו את בית ישראל.

לימוד גדול נמצאנו למדים משני סיפורי השדכנות ובניין הבית שלפנינו, באופן של 'מעשה אבות סימן לבנים' (ע"פ הרמב"ן בבראשית פרק יב, מדברי חז"ל במדרש), כמה דרכים רבות ומורכבות יש לו לאדם, עד אשר ימצא את זיווגו ויבנה את ביתו, עיתים נעשות פעולות ההכנה וההכשרה לבניין הבית על ידי אחרים, וחש הוא 'נפעל' ביחס לבניין ביתו באופן של 'וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ' – והוא זוכה ומביא את האישה לביתו, ומתקיים בו 'וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ' -  'ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו' (בראשית כד סז, ורש"י שם), אבל לעיתים הדרך מורכבת ומסובכת, הולכת היא בקשיים רבים ובנפתולים, עד שזוכה הוא לראות את זיווגו שלם, ואת ביתו מתייסד, והוא מרגיש יותר שמתקיים בו 'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף' (סוטה דף ב א), והוא על פי מה שכתוב בתהילים ודרשוהו חז"ל בענין זה 'אֱלֹקִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת' (תהילים סח ז).

אך לרוב חיי האדם בנויים משני המהלכים האלו בחוברת, שהרי בנין הבית ושלמות הזיווג איננה מסתיימת במציאת בת או בן זוג הגון וראוי, אלא היא פעולה ארוכה ומתמשכת, לאורך משך כל חיי פועלו של האדם. לא קלה היא דרכם של איש ואישה השונים במהותם ובענינם, למצוא ביניהם שפה משותפת לבניין מוצלח. בהדרכתה של התורה מוצא האדם את עצמו עומד על הכיוון, על העמל הנדרש מצידו ועל ההשלמה מפעולת אלוקיו. לומד האדם מהתורה את הנדרש ממנו, ויודע הוא שהצלחת עבודתו מובטחת גם היא בתורה, כי בעצם אין בניין הבית אלא גילוי מחודש ותשובה, אל היסודיות על פיה הוא נוצר 'זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹקִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹקִים עָשָׂה אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם' (בראשית ה א-ב), ומכאן למדו חז"ל  'כל אדם שאין לו אשה אינו אדם' (יבמות סג ע"א). ועוד למדונו חז"ל על שלמותו של האדם 'אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה - דכתיב: (דברים י"ד) ושמחת אתה וביתך, בלא ברכה - דכתיב: (יחזקאל מ"ד) להניח ברכה אל ביתך, בלא טובה - דכתיב: (בראשית ב') לא טוב היות האדם לבדו. במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה; בלא תורה - דכתיב: (איוב ו') האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני, בלא חומה - דכתיב: (ירמיהו לא) נקבה תסובב גבר. רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב: (איוב ה') וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא' (יבמות סב ע"ב).  

 

 

קדושה בינו לבינה / הרב עזריאל אריאל

לא קונים ויתורים...

 

אחת ההדרכות הנפוצות לזוגות צעירים העומדים ערב חתונתם היא ללמוד לוותר. הוויתור הוא ביטוי לאהבה, להעדר אנוכיות, לרגישות לזולת, לענווה, ולכל המידות הטובות הנחוצות כל כך לכל זוג הבונה את ביתו.

עם זאת, כבר אמר מרן הרב זצ"ל, כי "אין לך מידה טובה בעולם שאין הקיצוניות מזיקתה". יש ויתור ויש ויתור. יש ויתור מועיל ויש ויתור הרסני. ונדרש לא מעט שכל ישר כדי להבחין ביניהם.

ככלל, האתגר הגדול של הזוגיות הוא התמודדות יעילה עם אי הסכמות. השוני – במנטליות, בעמדות, בצרכים – הוא עצום, גם כאשר מדובר בבני זוג הרואים את עצמם 'מתאימים' עד מאד. כשהקב"ה ברא את האשה מצלעו של האיש, הוא לא הגדיר אותה רק כ'עזר' אלא גם 'כנגדו'. כדי לחיות באהבה ובאחווה, בשלום וברעות, יש למצוא את הדרך להגיע להסכמה מתוך מצב של אי הסכמה. בכך יהפכו ה'שניים' ל'אחד', ויתנו בכך ביטוי נוסף לאחדותו של הבורא, המקיפה וכוללת את כל הניגודים הקיימים בבריאה.

שמונה דרכים עומדות בפני בני זוג שיש ביניהם חילוקי דעות:

א.         שכנוע: לשוחח עד שאחד מבני הזוג מסכים לכך שעמדתו של השני היא הנכונה והצודקת.

ב.         פשרה: להחליט על "משהו בערך באמצע".

ג.          בוררות: להתייעץ עם גורם שלישי, ולקבל את דעתו.

ד.         התעלמות: להחליט שלא להחליט.

ה.         כניעה: בן זוג אחד לא מסוגל לעמוד בלחץ שהשני מפעיל עליו, ומקבל את הדין.

ו.          לוותר: ג'סטה אצילית שמטרתה לעשות טוב לשני.

ז.          גישור: להקשיב מתוך ניסיון של כל אחד להבין את הצרכים של השני, ולחפש פיתרון יצירתי שיספק את שניהם.

ח.         להמשיך לריב...

 

השכנוע הוא דבר מצויין, בתנאי אחד, שהוא לא צורה סמויה של כפייה. דיון שמטרתו שכנוע, פעמים שיש בו משהו כוחני, בו צד אחד מנצח והשני מפסיד. השכנוע הוא דרך טובה, כאשר השאלה בה דנים איננה "מי צודק?" אלא "מה יעשה יותר טוב לנו – כזוג וכמשפחה?". כאשר זוהי השאלה העומדת לדיון, זה מזמין את בני הזוג לדבר אחר – לגישור. בגישור, אנו לא עוסקים בלשכנע את זה את זו בכך שאנו צודקים, אלא בניסיון משותף להבין זה את זו, ומתוך כך להגיע להסכמה על מה שיתן מענה מרבי לצרכים ההדדיים של בני הזוג. בדרך כלל, מהלך כזה מוליד משהו יצירתי, שלא חשבו עליו קודם, ומן ההיבט הרגשי, שני הצדדים יוצאים מסופקים מן הפיתרון. הפשרה, לעומת זאת, היא משהו שבו כל אחד מן הצדדים "יוצא וחצי תאוותו בידו", כל אחד יוצא "חצי מסופק וחצי מתוסכל", עם נטייה למדוד עד כמה הפיתרון הוא "צודק".

הבוררות וההתעלמות הן שתי דרכים שלא להחליט. הדרך הראשונה מעבירה את הסמכות לאדם אחר, והשנייה – מוותרת על ההחלטה, בתקווה שעד שזה יגיע למעשה יקרה "משהו". שתי הדרכים הללו לא כל כך בונות את הקשר בין בני הזוג, אבל לפחות, בדרך כלל, אין בהן משהו הרסני.

הניגוד החריף ביותר קיים בין הכניעה לבין הוויתור. אלו שתי התנהגויות דומות מאד זו לזו, אבל ההבדל ביניהן הוא תהומי. הכניעה משאירה צד אחד מנצח, כשלצדו צד אחד מושפל. הוויתור, לעומתה, משאיר את שני הצדדים בתחושה מרוממת. הכניעה מזמינה את הצד המנצח ל"סיבוב ניצחון" נוסף בוויכוח הבא. הוויתור, לעומתה, מזמין את הצד השני לוותר בתורו, בפעם הבאה. הכניעה יוצרת אצל הצד המרוויח יחס של זלזול כלפי הצד המפסיד. הוויתור יוצר יחס של הערכה. הכניעה באה ממקום של חולשה גדולה. הוויתור בא ממקום של עוצמה פנימית גדולה עוד יותר.

לאחר כל החידוד של ההבדלים, עדיין קשה להמליץ על הוויתור כדרך חיים. לשני הצדדים קשה להבחין בינו לבין הכניעה, ויש בכך סיכון מסויים. הוויתור, יש בו נטייה להתחשבנות. כדי להבטיח שהוויתור יהיה ויתור ולא יהפוך לכניעה, דואג הצד המוותר לוודא שהצד השני השיב לו כראוי בפעם הבאה. לכל ויתור ישנו ניקוד סמוי, ומדרכו של עולם, שכל אחד מבני הזוג מעניק ניקוד שונה לכל ויתור. בדרך כלל, הוויתור שלי יקבל ניקוד גבוה יותר מאשר הוויתור שלך... ואם כך, יוצא שעל כל ויתור שאני מקבל, יהיה עלי לשלם בריבית דריבית, והמחיר מתחיל להיות יקר...

בקיצור, לעשות ג'סטה מידי פעם – זה טוב מאד. אבל כדרך חיים, עדיף ללמוד את שפת הגישור.

*    הכותב עוסק בייעוץ נישואין ובגישור. ניתן להפנות שאלות באמצעות האתר, או בטל. 08-9206323.

 

יוצאים מהשטח / תלמידים כותבים

יונתן אהרון / תורה אחרי צבא תל אביב צפון

הקשר הטבעי

בתהליך בריאתו של האדם ישנה סתירה. מצד אחד מסופר בפרק א שביום השישי נבראו הזכר והנקבה ביחד - "זכר ונקבה ברא אותם". לעומת זאת מפרק ב עולה כי הזכר נברא ראשון ואילו הנקבה נבראה מתוך צלעו - "וייקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתינה". פיתרון לסתירה זו נמצא בפסוק עצמו:"ויברא את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". כלומר, בתחילה הקב"ה ברא את האדם כיצור דו-מיני, זכר ונקבה ביחד, ולאחר מכן הפריד ביניהם. השאלה המתבקשת היא מדוע הקב"ה ברא את האדם בסדר הזה? דומני, שהתשובה לשאלה זו נעוצה ביסוד הבחירי שנתן הקב"ה לאדם, יסוד הבחירה החופשית. אם נעמיק נשים לב, שהקשר הראשוני שבו הזכר והנקבה דבוקים זה לזה, הינו קשר כפוי, לא רצוני. לאחר מכן הקב"ה מפריד בין הזכר והנקבה ושם אותם בזה העולם, בו הם מתאחדים מחדש אך הפעם, להבדיל מהפעם הראשונה, הבחירה הינה עצמאית, רצונית.

הקשר בין האדם לאלוקיו הינו קשר אמיץ לנאמר לעיל. רבונו של עולם הפריד כביכול את עולם הנשמות מאחדותו השלימה (קרי קשר כפוי), והנשמה שהיא 'חלק אלוק ממעל' ירדה לזה העולם כמציאות פרודה בעלת יכולת עצמאית.

עניינה של התשובה הינה לשוב אל ה'. כאשר האדם בוחר, מתוך בחירה חופשית, לדבוק ברבונו של עולם הוא זוכה להתדבקות מחודשת בו, אך הפעם, התדבקות זו אינה כפויה אלא עצמאית (ועל זה אנו מקבלים שכר). זוהי גם עניינה של הזוגיות - לשוב אל הקשר שהיה בגן עדן בין אדם לחוה, מתוך בחירה.

הסבר נוסף הינו במה שחז"ל אומרים שהקב"ה ברא את העולם בכדי להיטיב עם בריותיו. ניתן לומר שהקב"ה הפריד את הנקבה מהזכר בכדי שהזכר יוכל להיטיב עם אשתו, שזהו רצונו של הזכר להשפיע, מה שלא היה ניתן לעשות כאשר הם היו מחוברים, כי האדם לא הצליח להבין למי הוא צריך להשפיע (עיין חוברת "מימד האשה" של הרב אילן צפורי).

הקשר בין האדם לאלוקיו ובין האדם לאשתו הינו טבעי לנו, טבוע בנו.

הרב קוק זצ"ל מסביר באורות התשובה (פרק ה) שהתשובה היא טבעית לאדם וככזו, גם אם האדם עלול להיכשל, להיות פוגע בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והרצון הקבוע אל השלמות, והרצון הזה הוא יסוד התשובה - כך גם הדבר במציאת הזיווג, הקשר בין איש לאישה הינו טבעי. רש"י מפרש שהאדם הראשון חיפש את הזיווג שלו בין כל החיות בתחילה, אבל רק כשהקב"ה הביא את חוה אליו הוא ידע שהיא המתאימה לו - "לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה זאת".  האדם לא שלם עד שהוא לא מוצא את החצי השני שלו (הוא חצי בן-אדם). מציאת החצי השני שלו תביא אותו אל השלמות. והרצון האנושי הטמון בתוכנו למצוא את החצי השני הוא כל כך טבעי שעל אף שהאדם עלול ל'היכשל' – לעבור אינספור דייטים או קשרים כושלים - אל לו להתייאש! צריך הוא לזכור שמציאת הזיווג היא זו אשר תביאו אל השלמות – לשוב אל הקשר שהיה בגן עדן בין אדם לחוה.

בימי תשובה אלו, נזכור תמיד שלמרות העליות והירידות, הן בדרך החזרה בתשובה והן במציאת זיווג, עיקר התשובה הוא הרצון לחזור בתשובה וזהו העיקר גם במציאת זיווג. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". שנזכה!

 

 

בהמשך הדרך / אורי פרידמן

רגע של עברית

לחלום באספמיא

צרפת וספרד, כמו יוון ומצרים, הן ארצות ששמן המודרני נלקח מן המקרא. מצרים תואמת למקומה הנוכחי, ובין יוון המקראית והנוכחית יש רציפות היסטורית מסוימת. לעומת זאת ספרד וצרפת של היום זכו לשמות עבריים שניתנו במדרש מאוחר. שני השמות מופיעים בספר עובדיה באותו פסוק. צרפת היתה יישוב חוף ליד צידון, שנקרא בלשון יושביו צרפנד. השם שודרג בספרות ימי הביניים לארץ האירופית עקב דמיון הצליל לפרנצא (france). ספרד המקראית היא לדעת רוב החוקרים סארדיס שבאסיה הקטנה. ספרד של ימינו כבר היתה מוכרת בימי התלמוד כמושבה רומית בשם אספניה, והיא נזכרת בשם הזה במדרש תנחומא, בצוותא עם גליה. "אספמיה" התלמודית היא שם למקום רחוק כלשהו, מרחק שנה הליכה לכל כיוון. במסכת בבא בתרא אומר רבי יהודה בענייני חזקה על אחד המצוי באספמיא, "ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבוא לשנה אחרת". מכאן נולד הביטוי "חלום באספמיה" בתלמוד (מסכת נידה: "אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיה"). יונתן בן עוזיאל שתירגם את התנ"ך לארמית תירגם את "ספרד" ל"אספמיה", ככל הנראה עקב דמיון השם המקראי ל"הספרה", ארצות המערב ביוונית. בימי הגאונים נקבע רשמית כי "אספמיה היא ספרד".

טיפים לבוגרי צבא ושירות לאומי

מלגה מדליקה לחיילים לוחמים ובנות שירות לאומי!

מלגה מקרן "דלק" לחינוך למדע ולתרבות - קרן המלגות לחיילים משוחררים מ"קבוצת דלק", הוקמה ביוזמת דירקטוריון "דלק" כדי לסייע לחיילים משוחררים לרכוש השכלה בארץ.

"קרן דלק" מעניקה מלגה בסכום של 10,000 ₪ לשנה, עבור שכר לימוד לתואר ראשון מוכר בארץ ובמוסד אקדמי מוכר, החל משנת הלימודים הראשונה ועד 4 שנות לימוד רצופות, בהתאם לדרישות התקניות של התואר. הקרן תיתן עדיפות לחיילים משוחררים מהמערך הלוחם בצה"ל.

בשנת הלימודים תש"ע, הקרן מציעה 100 מלגות לימודים, לסטודנטים שייבחרו בועדת מלגות ויענו לקריטריונים כלכליים וחברתיים.

תרומה לקהילה - הזכאים למלגה, מחויבים לתרום מזמנם לקהילה. התרומה לקהילה מתבצעת במסגרת עמותת "ידידים" למען הנוער והחברה, בהיקף של 4 שעות שבועיות : 65 שעות בכל סמסטר - 130 שעות בכל אחת משנות הלימוד.

תנאי סף להגשת מועמדות - א. שירות סדיר מלא ותקין בצה"ל, משמר הגבול, משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר או שירות לאומי. (28 חודשי שירות לחייל משוחרר, 20 חודשי שירות לחיילות/ולמשרתים בשירות הלאומי, לפחות). ב. אישור לימודים בפועל לתואר ראשון מוכר בארץ, לשנת הלימודים תש"ע סמסטר א' (סתיו בלבד – אוקטובר 2009). אישור הרשמה בלבד - לא יתקבל. היקף לימודים של 12 ש"ש לפחות, במוסד לימודים מוכר ע"י המועצה להשכלה גבוהה. הלומדים באוניברסיטה הפתוחה – יוכיחו לימודים של 3 קורסים בסמסטר לפחות. רשימת המוסדות המוכרים. ג. ביום הגשת המועמדות למלגה, טרם חלפו חמש שנים מיום סיום שירות החובה.

לפרטים נוספים - www.gruss.org.il/pais/delek.asp שימו לב: סוף הרשמה – 18.9.09 כ"ט אלול תשס"ט.

יצא לאור מהדורה מעולה של ספר "רוקח קטן"

מוסר לימי התשובה !! של רבי אליעזר מגרמיזא, עליו נאמר שהוא "נכנס ויוצא בשלום בפרדס כבן בית לא כאורח"... מבצע 20 ₪ ! לפרטים: 054-6359720

 

 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת