דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 67

עלון דרך אמונה 67

ביטחון והשתדלות

מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי

ביטחון והשתדלות

-          ביטחון בה' זה דבר יפה, אבל ברמה של האומה בכללותה, הוא מסוכן ביותר.

-          וכי למה?

-          משום שהוא עלול להוליד אוירה של סמיכה על הנס, מה שעלול לפתח מורך לב ועצלות... אתה מבין, סומכים על הנס כדי לא לטרוח ולעשות את הנדרש כדי להתגונן!

-          זו באמת שאלה חשובה עד כמה צריך להשתדל ומתי מותר או חייבים לסמוך על הקב"ה שיעזור לנו.

-          מה ז'תומרת! צריך תמיד להשתדל עד קצה היכולת ולא להתחשב בעזרה שנקבל מהקב"ה!

-          אבל כך מגיעים לקיצוניות ההפוכה של חוסר אמונה בישועה, אף במצבים בהם אין לנו יכולת לנצח. וזה יביא אותנו להתנהג בחוסר תעוזה ואפילו בפחדנות.

-          אני מסכים איתך שצריך למצוא את דרך האמצע, אבל השאלה היא איך לקבוע את הגבול בו נגמרת ההשתדלות ומתחילה הסמיכה על הנס.

-          נכון שלקבוע לבד את הערכים הללו זה לא פשוט, אבל ברוך ה', הגדרים כבר נקבעו לנו על ידי חכמינו, והמלחמה הראשונה שניהלו בני ישראל בכניסתם לארץ, מלחמת יריחו, מהוה בניין אב לכל המלחמות.

-          ומה המסר שלה?

-          הגמרא אומרת שחומת יריחו נבלעה באדמה, אבל היא בעצמה מקשה מן הפסוקים בהם כתוב 'ותיפול החומה תחתיה', זאת אומרת שהיא נפלה ולא נבלעה.

-          מה ההבדל?

-          אם היא נפלה, אפשר למעשה להבין שהלוחמים הפילו אותה עם כל המכשירים דאז של הפלת חומות ועם הרבה התמדה וגבורה. אבל אם היא נבלעה באדמה, זהו נס גמור.

-          ומה באמת קרה שם?

-          הגמרא מסבירה למה היא נבלעה ולא נפלה, היא נבלעה משום שהיא הייתה בנויה באופן שהגובה שלה היה שווה לרוחב שלה.

-          ואז?

-          ואז אי אפשר להפיל אותה. תאר לעצמך חומה בגובה של הכותל המערבי ויותר, שעובייה כמו הגובה הזה. זה מין גוש אבן בלתי חדיר!

-          הבנתי, ולכן הנס היה נצרך והיא נבלעה, אבל למה בפסוקים כתוב שהיא נפלה?

-          המסר הוא פשוט: הכתוב בא ללמדנו שאם היה אפשר להפיל אותה, ה' לא היה עושה נס ובולעה. ויש כאן בנין אב הבא ללמד על כל מערכות ישראל.

-          והוא?

-          והוא שיש הבדל תהומי בין תקופת גלות לתקופת ישוב הארץ. בתקופת הגלות, עם ישראל מובל כצאן, וגם כאשר הרועה מסתתר, בסך הכל הם כצאן שאין לו לא יוזמה ולא יכולת. אבל בתקופת ישוב הארץ, עם ישראל צריך לקחת אחריות על מעשיו, ואז הקב"ה מצפה מהם שיהיו בעלי יוזמה, והם חייבים להשתדל עד לקצה היכולת. הם צריכים לבנות מערכות הגנה, מערכות כלכלה, מערכות סעד וכו'.

-          אני מבין... ומחומות יריחו אנו לומדים שכאשר בני ישראל עשו את כל האפשר במלחמה, הכינו את עצמם ולא בחלו באמצעים, אבל המציאות היתה בלתי אפשרית, אז הקב"ה עשה להם נס.

-          זה העניין, ולכן הכתוב לא כתב שהחומה נבלעה, שלא נחשוב שזוהי הדרך הנורמלית, במלחמות. אלא הדרך הנורמלית היא שהחומה נופלת על ידי טכסיסי המלחמה של ישראל. אבל מאידך גיסא, הסמיכה על הנס באופן כזה, כאשר אין פתרון בדרך הטבע, מוסיפה רוח, אומץ וגבורה ומקנה עוז נפש עם שלמות ביטחון ואמונה בצור ישענו יתברך שמו... אתה מבין, חיילים שיודעים שהם חייבים לעשות הכל כדי לנצח, אבל גם יודעים שאם הם 'נתקעים' יש להם אבא בשמיים שיעזור להם, אלו החיילים המעולים בעולם, אלו צבאות ה' שיובילו את האומה לגאולתה השלימה!

 

(המאמר מבוסס על פסקה בעין איה, ברכות פרק ט פסקה יד).

 

דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית

אתגר הביטחון

"סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" (משלי כא, לא) - על פסוק זה כתב רבינו בחיי בפירושו לתורה, בתחילת פרשת שלח: "שלמה המלך יזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות, ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע".

אדם, עם, היוצאים למלחמה באויבים או למלחמת קיום, חייבים לעשות כל שביכולתם בדרך הטבע על מנת להצליח במשימה. במקום שתמו האפשרויות והכוחות מוגבלים, שם יצפה לישועה ויבטח ברבונו של עולם שימלא החסרון, שם במקום הזה פועלים הניסים.

אבל לא בזה תמה מצוות הביטחון בה'. ממשיך רבינו בחיי וכותב: "ואחר שעשה לו כל יכולתו, והשתדל בכל כוחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע  רצונו (אלא) רק בשם יתעלה ולא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות ויש שינצל מבלעדיהן".

מדת הביטחון לפי הגדרה זו, היא שלא רק במקום שאין מוצא אנו מאמינים שהקב"ה יעזור, אלא גם בדרך עצמה, גם כשנראה ש"כוחי עשה לי את החיל הזה", נדרשים אנו לביטחון בה' שפירושו "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יז). גם אם לפי המושכל ההכנות היו מספיקות לא הן הגורם המכריע אלא יד ה'.

סימן לדבר היא שלוות הנפש, בעוד המאמין ביכולתו ובכוחותיו צריך הוא לחכות לראות במתח ודאגה היעלו מאמציו פרי, הרי הבוטח האמיתי ישן בשקט וברוגע שהרי "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד, ו) ועליו אמר שלמה "מתוקה שנת העובד" (קוהלת ה, יא).

מדוע שלא נהדר במצוות הביטחון ונשים בה' מבטחינו היד ה' תקצר?

מסביר הרב בעין אי"ה (מסכת שבת פרק ב, קצג) "הטבע והמציאות הם הטוב היותר גדול ותמידי שאדון הכל ב"ה משפיע תמיד בעולם".

"צריך האדם להיות נזהר שהמידה היקרה הזו (הביטחון), שהוא אור העולם, לא תהפוך לרועץ שלא תהיה סיבה לעצלות ושפלות ידיים" (שם קצ"ב).

נולדנו לעולם הזה שהוא עולם שפועלים חוקי הטבע, הם כולם מעשי ה', ועלינו לפעול בו מתוך הכרה זו.

האתגר הגדול המוטל לפתחו של האדם המאמין הוא להפנים את הידיעה שבכל עשיותיו "ה' צלך על יד ימינך" (תהילים קכא, ה) אתגר זה קשה ומורכב יותר מאשר להשליך על ה' יהבו באותם עניינים שאין בכוחו לפעול.

התמונה תהיה שלימה כשנוסיף דברי ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה'" (עמ' פג): "אין דברי שלמה בשבח העבודה ובגנות הבטלה מחייבים התמכרות לענייני העולם הזה שהרי הוא אומר 'אל תיגע להעשיר' (משלי כג, ד) ... ומה שמעוררים עליו שיעבוד האדם למחייתו באמצעים רגילים בלי הפרזה והתמכרות יתירה... ויקדיש רוב עיתותיו לעיסוק בתורה ולקיום מצוותיה כמו שכתוב בפרקי אבות (ב, ב) 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון'".

יישום הבנה זו במדת הביטחון נמצא בתשובה של רבי משה פינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה, ח"ב סימן קיא), הרב נשאל האם יש איזו מעלה או גם איזה חשש איסור לרכוש פוליסה של ביטוח חיים.

בין שאר דבריו שם כתב "כיון שהשם יתברך נתן דעה בדורות האחרונים שיהיה עסק זה של ביטוח בעולם ,שהוא השארה לזקנותו ולירושה באופן טבעי, הוא דבר טוב וראוי גם לאנשים כשרים יראי השם יתברך ובוטחים על השם יתברך, שיוכל לשלם הפרמיה בהגיע הזמן בכל שנה, וזהו הביטחון שאנו מחויבים".

 

שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג

דמי חנוכה

שאלה: משפחתי שעלתה ארצה מחו"ל נוהגת לתת מתנות יפות בחנוכה, ונראה שמנהג זה נובע מהשפעת הנוצרים שכך עושים ב"חג המולד". האם יש מקור לזה, או אולי יש בזה איסור של דרכי הגויים?

תשובה: יש מקור לדבר הדומה לנתינת מתנות בימי חנוכה, וזה המנהג לחלק צדקה בימי החג. ובפשטות נראה שהמקור כבר נמצא בדברי המגן אברהם (בראש הלכות חנוכה, סימן תר"ע) "נוהגים הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים". והחתם סופר מסביר את הטעם "כדי שייכנס וייצא העני בין מזוזה לנר. ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, כי נע"ם ראשי תיבות נר עני מזוזה". אבל כל זה שייך בנתינת צדקה, ולא סתם מתנות איש לרעהו. וכן נפסק להלכה "מרבים בצדקה בימי חנוכה כי הם מסוגלים לתקן בהם פגמי נפשו על ידי הצדקה ובייחוד ללומדי תורה העניים להחזיקם" (קיצור שולחן ערוך קלט, א).

ובכל זאת יש מנהג לחלק "מעות חנוכה" לילדים ("חנוכה געלט" באידיש). (יש שנתנו לזה הסברים על פי הסוד – ע' ספר פסקי תשובות תרע, ג למקורותיו). ובספר התודעה הביא "מנהג הרבה קהילות בישראל שבימי חנוכה שקדו על חינוך הבנים ופרנסי הקהל היו נאספים לתקן תקנות כדי למשוך לתורה את נערי ישראל והמון העם, כי חנוכה הוא מלשון חינוך ועיקרו של חינוך הוא חינוך הבנים לתורה, ומן הטעם הזה מקובל בהרבה מבתי ישראל שהאבות נותנים מעות חנוכה לבניהם, כלומר ש'מתנות אלו הם כדי שתקבלו עליכם עול תורה לתמיד'". וברור אם כן שכל המתנות האלו צריכות להיות בגדר של דברים שבאמת ימשכו לתורה ומצוות, ולא חס ושלום לריחוק מערכי התורה.

בכל זאת, כמו שמשתמע משאלתך, יש אפשרות שמתנות אלו מקורם בחיקוי מנהג הנוצרים לתת מתנות ב"חג המולד". אם מצאנו שכמה מגדולי ישראל היו נוהגים לתת סכום כסף צנוע לילדיהם ולנכדיהם בחנוכה, לא מצאנו שהיו נוהגים לקנות מתנות למיניהם – ומצות מתנות איש לרעהו מקומה בחג הפורים. לכן יש לשאול אם אין לחוש  לאיסור של דרכי העכו"ם?

ברור שאין לתת או לקבל מתנות מן הגויים עבור החגים שלהם – וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה קמח, ה) "אסור לשלוח דורון (=מתנה) לעובד כוכבים ביום חגם, אלא אם כן נודע שאינו מודה בעבודת כוכבים ואינו עובדם. וכן עובד כוכבים ששלח ביום חגו דורון לישראל, לא יקבלנו ממנו. ואם חושש לאיבה, מקבלו, ויזרקנו בפניו לבור או למקום האבד, כלאחר יד" .

אבל לגבי מתנות בחנוכה מיהודי ליהודי, נראה שאין לאסור. הרי לא כל דבר שהגויים עושים הופך מיד לאיסור של "חוקת הגויים". ומפני שמצאנו מנהג נתינת מתנות כבר בתורה (יעקב לעשו, אליעזר ללבן ומשפחתו – וכן מצאנו אפילו מתנות לחג, בספר נחמיה שציוה לשלוח מתנות דווקא בראש השנה [נחמיה ח,י]), לכן אין בעצם נתינת מתנות שום איסור. ובמיוחד שאין המתנות שהגויים נותנים שייכות לעצם ה"חג" שלהם – אלא הוא דבר עממי שאין לו שרך פולחן "דתי". ולכן, אין מקום לאסור מטעם זה. וכן, אין אוסרים "שי לחג" בראש השנה, וגם לא מתנות לימי הולדת וכו'. (וע' באנציקלופדיה תלמודית כרך יז, "חקות הגוים" – ששם הסבר יפה להיקף האיסור).

ומכל מקום אין ספק שיש מקומות (במיוחד בחו"ל) שמתנות חנוכה הפכו לדבר מרכזי מאוד ושלילי מאוד. יש בזה בזבוז כסף רב; הפיכת האור הניסי לרדיפת הגשמיות; והטיית תשומת לב מעיקר החנוכה. וכל אחד צריך לשקול אם המתנות האלו מוסיפות בהודיה והלל של חנוכה, או חס ושלום להיפך. ואם המשפחה שלך נוהגת כך, אין להתווכח על העניין – אבל במקום שאפשר, יש למעט את התופעה כדי שהחינוך האמיתי של ימי חנוכה לא ייפגם.

 

דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר

 

"בימים ההם - ובמקום הזה"

אורם של ימי החנוכה קרב-ובא, ואינו משאיר מקום לחושך הגדול של ימים-עברו.

הסיפור התלמודי מוכר לכולנו: ר' חייא ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין, ופניהם מזרחה אל הכנרת ורמת הגולן, וכשהתחילה להאיר איילת-השחר אמרו איש לרעהו ש'כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת'.                               

סיפור זה יהיה כה ברור לנו עת נעמוד על פסגתו של מצוק הארבל שבבקעתו התרחש דימוי מופלא זה.  הארבל הוא למעשה איזור שהורם בפעילות געשית ומתנשא כמעט 400 מ' מעל הכנרת, מה שייצר מצוק תלול שבקירותיו מערות טבעיות שבוצרו ושימשו למגורים ואליהם נרד היום. כאן במבצר הארבל, מקום שטוף-שקט, נשמעו בעבר צווחות רמות. היה זה לקראת סוף תקופתם של החשמונאים כאשר הרומאים מינו את הורדוס כשליט על יהודה מטעמם ויהודי הגליל מרדו בו. הישוב ארבל היה מוקד-פורענות שלוחמיו הסבו פגיעות קשות בהורדוס וחייליו, וכשגברה ידו עליהם הסתתרו אחרוני הלוחמים במערות ובכוכים שבמצוק. הורדוס, שבקי בדיכוי מרידות היה, שילשל מראש המצוק כלובים גדולים ובתוכם חייליו שהיו מצויידים במוטות ארוכים שבקצה שלהם אנקולים גדולים, בהם גררו מתוך המערות את אחרוני היהודים והשליכו אותם לתהום. כך, בשנת 40 לפני הספירה מצאו יהודים את מותם. נופם המרהיב של הכנרת ורמת הגולן הנפרש מראש המצוק ישכיח מאיתנו זוועות אלו שעוללו לנו רשעים, מפניהם במסכת אבות מזהיר ניתאי הארבלי  "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע"...

מכביש צומת-גולני טבריה פונים בצומת כפר חיטים שמאלה ומשם, לפי שילוט אל מושב ארבל. מהחניה של הגן הלאומי (כניסה בתשלום) יש אפשרות לעשות את המסלול כמסלול מעגלי, או כמסלול קווי. במסלול המעגלי הולכים בשביל המסומן שחור, יורדים אל המערות והמבצר ומשם מטפסים בעזרת היתדות, בשביל האדום, שיחזירנו למגרש החנייה.  למסלול הקווי יש להמשיך בשביל השחור היורד לתחתית המצוק והרכב ימתין ליד המעיין של הכפר ואדי-אל-חמאם שלמרגלותינו. 

לפני הירידה למצוק בדרך המסומנת שחור, לאחר מצפה החרוב, יש פיצול של שביל המסומן כחול שאליו כדאי ליסטות לכמה דקות ולהגיע לאחד המצפורים היותר מרשימים על הכנרת, שנבנה בעזרת חבריו של סמל רועי דרור שנהרג בסמוך למקום בעת אימון של יחידת דובדבן ב- 2002.

מצוק הארבל מלמד אותנו שגבורה יהודית אינה רק נחלתם של החשמונאים באזור ירושלים, אלא מוסיפה והולכת  ומלווה אותנו עד ימינו אנו.  בימים ההם – במקום הזה.  

 

אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק

כֹּל פָּעַל ד' לַמַּעֲנֵהוּ

 

דרכם של בני האדם לחשוב את הבטחון וההשתדלות, כשני הפכים. רואים הם את האדם או כבוטח בד' ויושב בטל ממעש, או להיפך תוסס ופועל, יוצר ועושה, וממילא חסר בטחון בד'. אך אמיתת התורה תורנו כי אין הבטחון וההשתדלות האנושית הפכים, כי אם צמד כוחות המשלימים זה את זה. הבטחון במלוא גבורתו מחייב את ההשתדלות במלוא עוזה, כמו שההשתדלות חסרה את תוקפה בהעדר הבטחון ממנה.

כזוהי פרשה קטנה בנביאים ראשונים, המלאה בטחון והשתדלות, עוז ורוממות, בתוקף סיבכי הופעתם. אחרי הרג נוב עיר הכהנים, נאלץ דוד במנוסתו משאול לצאת אל תחת שלטון אכיש מלך גת 'וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת, וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו' (שמואל א יא-יב). כמבואר בפסוקים, ויותר מזה בדברי חז"ל, היתה זו טעות נוראה מצדו של דוד, לנוס מנוב לגת. בידו של דוד היתה חרב גלית, ועדיין דמיו של אותו רשע תוססים, וקרוביו יושבים שם בגת, והנה אויבו ומכניעו, מגיע אל תחת ידם, עייף ונרדף. ואכן חש דוד בטעותו, אך מעט באיחור 'וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת' (שם יג).

מזכירה היא יראתו זו של דוד, את אשר נאמר במקום אחר, אצל אבינו יעקב מפני עשו - אביו של עמלק, 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ' (בראשית לב ח). כאצל אבינו יעקב כך אצל מלכנו דוד, למרות הבטחת ד' עליהם להגינם ולהצילם, חששו הם. כמו שביארו חז"ל אמרו הם - 'שמא יגרום החטא', שמא יתמעטו זכויותיהם ולא יהיו ראויים הם להגנה ולהצלה חלילה (ברכות דף ד, ביחס ליעקב וביחס לדוד). אך אצל שניהם לא הביאה יראה זו, לידי בטול ההשתדלות והמאמץ המעשי להביא לעצמם פתח והצלה, אלא להיפך, מתוך יראתם ובטחונם שניהם התאמצו יותר ויותר בהצלת עצמם. יעקב השתדל ע"י הכנתו לדורון לתפילה ולמלחמה כמבואר בדברי חז"ל, ודוד ע"י חיפוש דרכי הגנה והצלה מעמק עכור לפתח תקווה, שם בעומק השביה בהיותו נתון לחסדי אכיש. אצל יעקב נאמר 'וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת' (בראשית שם), וכמבואר בהרחבה כל מעשה הכנתו והשתדלותו שם, ואצל דוד נאמר 'וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָיו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ' (שמואל שם יד).

כשרון רב הפגין דוד ב'בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ' (תהילים לד א), שפירשו חז"ל שהיה זה אכיש מלך גת, שכינהו דוד בתהילותיו אבימלך. הוא אכן שיכנע את אכיש ועבדיו שמשוגע הוא 'וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי, חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי' (שמואל שם טו-טז). בהנצלו מידי אכיש, מצא דוד פתרון לשאלתו משכבר הימים 'רבונו של עולם מה הנאה בשוטים שבראת?'וענהו הקב"ה 'חייך סוף שתצטרך לשטות' (רש"י משלי יג יג, ע"פ מדרש תהילים).

כך הוא מעשהו של הקב"ה בעולמו - 'כֹּל פָּעַל ד' לַמַּעֲנֵהוּ' (משלי טז ד), וכבר בראשית הבריאה נאמר 'כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים - לַעֲשׂוֹת' (בראשית ב ג), מונחת היא הבריאה בפני האדם על מנת לעשות ולהוציא אותה אל הפועל, להשתדל בה, ו'לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם' (קהלת ג א).

אלא שיש השתדלות מלאת בטחון, היא השתדלותו של החכם המשתמש בעולם הזה לעשות נחת רוח לפני אלוקיו ולמלא עצמו דעה בינה והשכל, 'שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף'. ולעומתה ההשתדלות האחרת היא מלאת שטות וסכלות, מעשה הבל וריק. אך גם היא משמשת את תכלית העולם ושלמותו, 'כמה יפה פתגם האומר 'אלמלי השוטים היה העולם חרב' ואין לך שטות גדולה מזו שאדם חלוש הנפש, בנין גופו רופף, נוסע מקצה האקלים השני עד קצה הששי, ועובר בימים בימי החורף ובמדברות בשרב בקיץ, ומסכן עצמו לחיות הטרף למיניהם כדי שאולי ירויח דינר, וכאשר יקבץ מאותם הדינרין שמסר כל רוחו עליהם, יתחיל לחלקם לאומנים לבנות לו יסוד איתן על בתולת קרקע בסיד ואבנים, כדי להעמיד עליו בנין שיעמוד מאות בשנים, והוא יודע ברור שלא נותר מחייו אפילו כדי לבלות בנין של גומא, היש קלות דעת חמורה מזו. וכך כל תענוגות העולם ותאוותיו קלות דעת בהחלט כדי שיבנה העולם, ולכן כנו חכמים עליהם השלום מי שלא למד 'עם הארץ', כלומר שלא נבראו אלא לבנין הארץ ולפיכך יחסום אליה' (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה, עיי"ש בהרחבה). 

 

 

קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי

בסוף הקיץ השניים סוף סוף החליטו... הם מתחתנים! מזל טוב! ואז כאשר שואלים אותם מתי החתונה? התשובה היא בקיץ הבא - כי הקרובים מחו"ל חייבים להיות בחתונה, או כי זה עתה האח התחתן והמשפחה צריכה קצת לנשום, או כי עדיין לא גמרנו את שנת הלימודים, או כי...

צעירים וצעירות יקרים, שימו לב! הרבה קשרים התפרקו בתקופה הזאת שבין החלטה לחתונה (או יותר מדוייק לומר לחתונה שהייתה צריכה להיות). נכון שתמיד אפשר לומר במעין פאטליזם פטאטי, שאם זה מה שקרה כנראה זה מה שה' רצה, אבל ביהדות אנו חייבים לפעול על פי שיקול דעת והגיון ולעשות הכל כדי להצליח. וכפי שעל חולה הזקוק לבדיקות, אם לא עשה אותן ומת, לא נאמר שלמפרע התברר שהוא צדק, שהרי ממילא הוא מת... כך נאמר גם כן שמוכח הוא שקשר ארוך סטרילי-אפלטוני מיום שהחליט הזוג להינשא ועד החתונה, הוא גורם שפוגע בעצם הקשר ומגביר את הסיכויים להתפרקות החבילה! ולכן מהרגע שהחלטתם שאתם מתאימים, אל תתנו לשטן לרקד ביניכם, עשו הכל על מנת להינשא במהירות האפשרית ההגיונית (מחודש ועד שלוש חודשים). מזל טוב! (מי שרוצה הסבר רוחני יותר יכול לעיין בעין איה ברכות ב פ"ט פסקה כא).

 

יוצאים מהשטח / תלמידים כותבים

אורי פרידמן / מרכז תורה אחרי צבא תל אביב צפון   

"האח הגדול" של החשמונאים

המושג "האח הגדול" למי שלא יודע, לא הומצא בתקופה האחרונה. "הוא מונח שנטבע בספר '1984' של ג'ורג' אורוול. בספר, 'האח הגדול' הוא כינוי למנהיג הכל יכול הנהנה מפולחן אישיות ועומד מעל לכל אפשרות לביקורת..." (ויקיפדיה מפורש). עם הזמן, המונח הפך לסוג של פיקוח עליון תמידי על האדם הפרטי וחדירה לפרטיות, כאילו מכוונת על האדם מצלמה והיא מתעדת כל תזוזה ומעשה שלו.

"האח הגדול" אולי הפך למושג בעשרות השנים האחרונות כפי שניתן להבין, אבל האם הרעיון הזה הוא חדש? לא ולא!! אומר דוד המלך בתהילים (טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד" – כלומר, לכל מקום שאני הולך ה' איתי לכן אינני חוטא, תמיד מצלמים אותי מלמעלה. היהדות תמיד דגלה ברעיון שבורא עולם הנצחי נמצא בכל מקום ורואה הכל, לכן מאז ומעולם קיימת הדרישה על היהודי - "נא להתנהג בהתאם", אתה יציר כפיו של בורא עולם שמשגיח עליך.

אם לרגע נחזור קצת יותר מאלפיים שנה אחורה, אל תקופת החשמונאים ("בימים ההם"), נראה כי גם הם לרגע לא שכחו את מה שאנו מבינים עכשיו ("בזמן הזה"). צריך להבין שתקופת החשמונאים זו תקופת בית המקדש השני, כלומר תקופה שבה קיימים כל הכלים לעבוד את ה', אך עם זאת הניסים שהיו בבית המקדש הראשון כבר אינם. החשמונאים לא רואים ניסים ביום יום, ומבחינתם, אולי כמו היום – בתקופה של הסתר, הם יכולים לתהות על קיומו של בורא עולם. קביעת חג החנוכה על ידי חכמים היא מסר לדורות - המלחמה של החשמונאים הביעה את הרעיון שהיהודים מאמינים בני מאמינים בהשגחה תמידית גם בשעת הסתר. רק צריך לדעת איך להביע את האמונה הזו, והחשמונאים הראו לנו את הדרך. הדרך היא עשייה, כלומר אם נשב בחיבוק ידיים ונסמוך על הנס, לא בטוח שניוושע. ובסופו של דבר, לחשמונאים נעשה נס, כי הם יצאו להילחם, יצאו לעשות ולפעול בקרב הארץ. הרוחניות (הנס) מופיעה אם נותנים לה כלים דרכם היא יכולה להופיע!

בימינו אלה, אני בטוח שהאמונה קיימת בכל אחד ואחד מאיתנו, אחרת לא היינו מגיעים לכזו מדינה שכולה בנויה על עשייה, תעשייה ויסודות גשמיים רבים. זהו שלב אחד להופעת הנס (גאולת ישראל). אם אנו רוצים את אישורו של הקב"ה לכל המפעל הגדול שקם בארץ, עלינו להוסיף בו רוח. אחת הדרכים היא להצטרף לתנועת "תורה אחרי צבא" שמשלבת את הרוח בתוך עולם של עשייה. בתי מדרש בכל רחבי הארץ, המלווים את בוגרי הצבא בשלבי תקומתם ובניינם העצמי עד לשילוב של תורה עם עבודה, של רוח וחומר.

תנועת "תורה אחרי צבא" לקחה על עצמה את המשימה הלא פשוטה לפעול גם בעיר תל אביב, במקום בו רב החומר על הרוח, אך עם זאת, הרוח, האור שמאיר במנורה, הנס – יותר גדול דווקא בתל אביב כי שם החומריות והכלים להופעתם הם יותר גדולים. כולם מוזמנים לבוא ולהאיר יחד איתנו את תל אביב ואת כל ישראל.

 

בהמשך הדרך / אורי פרידמן

טיפים לבוגרי צבא / שירות לאומי

יעוץ ואבחון תעסוקתי במכון "אדם מילא" - "יעוץ קריירה"    

הטבה חדשה לחיילים משוחררים ובנות שירות לאומי! יעוץ ואבחון תעסוקתי ב"יעוץ קריירה" במכון "אדם מילא". תהליך האבחון כולל שיחת היכרות, יום אבחון, שיחת יעוץ ואף קבלת פלט מסכם של הכישורים ושאלוני הנטיות שלך.

בהתאם להסכם פעולה בין "אדם מילוא" והיחידה להכוונת חיילים משוחררים, תהליך האבחון מוצע לחיילים משוחררים בעלות מיוחדת של 850 ש"ח! (במקום 1200 ש"ח).

חשוב לדעת!! בהתאם לשיקול הדעת של היועץ בלשכה להכוונת חיילים משוחררים, ועל פי עמידה בקריטריונים כלכליים הנהוגים ביחידה, ניתן יהיה לקבל השתתפות נוספת של היחידה בעלות האבחון.

פרטים נוספים ניתן לקבל בלשכות היחידה ובמרכזים העירוניים:

www.hachvana.mod.gov.il

שירות מענה קולי לחיילים משוחררים ומשתחררים - 03-7776785

 

הכיפה הסרוגה

ככיפה הסרוגה בנויה כספיראלה - כל שורה על גבי השורה הקודמת לה, ותמיד תמיד יש אפשרות להוסיף עוד ועוד שורות. וככל שמוסיפים שורות הכיפה גדלה וגדלה. וככל שהשורות גדלות, הן מכשירות מקום לשורות יותר גדולות. וכמובן, שבלי השורות הקטנות אין את השורות הגדולות, והכל הכל נעשה על ידי עמל ועבודה...

כך הם החיים, כל קומה נבנית על הקומה הקודמת לה, ותמיד אפשר להוסיף ולבנות עוד קומות, וככל שבונים יותר קומות כך מגדילים את האישיות ונהיים יותר ויותר חזקים ועצומים כדי להוסיף קומות נוספות יותר גדולות, ובלי הקומות הקטנות שלפעמים נראות לא משמעותיות, אין גם את הקומות הגדולות. וכפי ההשקעה והעבודה כך היא התוצאה...

א.צ.

 

טעמי המנהגים

"פותח את ידיך"

בשנים האחרונות אנו זוכים לחידושים במהלך התפילה כשהעיקריים שביניהם הם התנועות המשונות והקפיצות. אמנם כל המנהגים הללו כבודם במקומם מונח ואולי הם הונהגו על ידי תלמידי חכמים, אך עם זאת ישנם כמה מנהגים ששורשם יותר עמוק, כמו המנהג לפתוח את הידיים בשעה שאומרים "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". המנהג נפוץ יותר אצל בני עדות המזרח והספרדים והוזכרו אצל גדולים כמו: רבי חיים פלאג'י, ורבינו יוסף חיים בעל בן איש חי ועוד. אך עם זאת גם גדול דור מבני עדות האשכנזים, הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל, שנפטר לפני כמה שנים בודדות, כתב בספרו "ציץ אליעזר" לקיים המנהג, מפני שהוא כעין סימן על קבלת השפע מאת ה' מן השמים. וכעין מה שעשה נביא הבעל צדקיה בן כנענה, שלקח קרני ברזל והראה אותם ליהושפט ואמר לו "באלה תנגח את ארם", ובלי ספק למד כן מנביאי האמת, שכאשר עושים דבר להמחיש איזה עניין, הפעולה המעשית מעוררת גם כן את כוונת הלב, שאנו מאמינים שהשפע כולו מגיע מאת ה' מן השמים. וכן מצינו להבדיל, אצל משה רבנו עליו השלום, שנאמר בו, "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", ואמרו רבותינו "וכי ידיו של משה עושות מלחמה", אלא בזמן שישראל נושאים עיניהם לשמים, הם מנצחים במלחמה. ואם כן, רואים מעשה רב ממשה רבנו עליו השלום, שהרים משה ידיו כלפי מעלה בעת תפילתו לפני השם יתברך, לעורר גם את כוונת הלב. ומכאן למד הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג, כי מעשה זה הוא סגולה לפרנסה טובה, והביא עוד סימוכין לדבריו, שהרי עיקר הפרנסה הוא תלוי בכוונת הלב בפסוק זה, ולכן ראוי לעשות הכול בכדי לעורר את הכוונה בפסוק זה.

 

 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת