דף הבית >> עלון דרך אמונה >> עלון מס' 69

עלון דרך אמונה 69

חירות הרוח

מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי

חירות הרוח

-          ברוך ה' אנחנו בני חורין עכשיו! נגאלנו מהגלות הארוכה והקמנו מדינה לתפארת... ממש השוויץ של המזרח התיכון!

-          אוי וואי אם זה מה שהקמנו! והגרוע מכל הוא שישנם אנשים שלזה הם מייחלים. הם חושבים שהקב"ה שמר עלינו אלפיים שנה מציפורני הזאבים הגדולים הללו, אומות העולם, והכל כדי שנהיה עם חופשי מהקב"ה בארצו!

-          רגע, רגע, אל תהיה כזה אנטי. גם אני מאמין שמדינת ישראל צריכה להיות הופעת כסא השם בעולם. אבל אנחנו לא לבד פה, יש עוד אנשים השייכים לעם הזה... והם לא חושבים כמונו.

-          תראה, הלאומיות הישראלית איננה כלי המשרת את הצרכים של הפרט או של כל הפרטים הנמצאים כאן בארץ ישראל.

-          אלא מה היא?

-          היא המימד בו יוכל להופיע האור האלוקי באנושות.

-          יופי, לך תסביר את זה לקיבוצניק או לעולה חדש מרוסיה! לא בתוך עמך אתה יושב! היום כל אדם בארץ ישראל הוא חופשי ומשוחרר מעול הגויים. וזה שיא הגאולה!

-          סלח לי, אבל אתה מתבלבל בין "לצאת לחופשי" לבין להיות "בן חורין". זה נכון שיצאנו לחופשי מארצות הגויים, אבל עדיין אנו לא בני חורין, משום שעוד לא התנערנו מהתרבות שלהם ועיקר החירות היא החירות הרוחנית. לפעמים היא יכולה להתקיים אפילו אצל אדם בבית הסוהר. ולפעמים אדם שיצא מבית הסוהר הוא עדיין עבד לסוהרים שלו.

-          טוב, זה אצל אנשים פרטיים. אבל כאומה, העיקר זה הלאומיות המתחדשת והתוכן הרוחני רק מתלווה לעניין ואינו העיקר.

-          אתה טועה! ללא תוכן רוחני גם לא תהא לאומיות... הרב קוק כבר כתב שאם הלאומיות הישראלית מאבדת את נטייתה העליונה, שהיא לתת לרעיון האלוקי לחול במציאות, היא מאבדת את דרכה וממילא את זכות קיומה...

-          הא, אתה הופך לנביא זעם! אתה למעשה אומר שבגלל שהתרבות הרשמית של מדינת ישראל היא תרבות המערב, אז אין קדושה למדינה זו וממילא היא ח"ו תתבטל.

-          רגע, אל תכניס בפי מה שלא אמרתי! אני רק אומר שלאחר שיצאנו לחופשי מהגלות, אנו צריכים עכשיו לפעול להיות באמת "עם חופשי", היינו חופשי מהתרבות הזרה שלא מתאימה לנו.

-          כן, אבל אין תקנה, שהרי יסודות החברה הישראלית, שהיא זו שהקימה וממשיכה לקיים את המדינה, הם יסודות שאין להם שום קשר עם הדת והתורה!

-          גם כאן אתה טועה! הרב קוק מסביר שבעם ישראל אי אפשר להפריד בין האידיאה הלאומית לאידיאה האלוקית. זאת אומרת שעצם הרצון ללאומיות בישראל הוא רצון לתת לעניין האלוקי להופיע.

-          או שאתה לא רואה את המציאות או שאתה חי בחלומות שלך! "פוק חזי מאי עמא דבר", היינו לך תראה מה העם הזה עושה ותבין שכל הלאומיות שלו מכוונת להאדיר את התרבות המערבית!

-          אתה מוציא שם רע על ישראל, משום שאתה לא מתעמק מספיק בעומק המניעים של התהליכים הגדולים שקורים באומה. בישראל הלאומיות במהותה מתאימה להופעת האידיאה האלוקית, ולכן אף בשיא ירידתה, כאשר בני ישראל מזניחים את העניין הדתי לטובת העניין הלאומי לבדו, ואפילו כאשר הם רוצים להשתמש בו כדי להיות השוויץ של המזרח התיכון, האידיאה הלאומית עדיין יונקת מן האידיאה האלוקית.

-          עכשיו אתה באמת מפתיע אותי! אתה מודה שהיהודים כאן רוצים לאומיות לטובת הופעת תרבות זרה, ועדיין אתה אומר שהלאומיות הזאת חותרת לתת לעניין האלוקי להופיע בתוכה?!

-          בדיוק! כל עוד ישנה שאיפה לחירות רוחנית בישראל, אף כאשר היא מתבטאת בהפך הגמור שלה, זה סימן שישנה בריאות רוחנית. ובריאות זו תביא את אותם האנשים להבין שעצם שאיפתינו לחירות לא מאפשרת לנו להיטמע בתרבות זרה שרק מכניסה אותנו למסגר, אלא החירות שלנו תבוא כאשר אנו נבחר באורח החיים, בצורת החשיבה, בניהול המערכות הלאומיות, על פי מה שבאמת מתאים לנו. ומה שמתאים לנו העם לאט לאט יגלה... הרי זוהי תורתנו הקדושה עם כל פרטיה וכלליה. כל עוד העם הזה מתקשר לעניין הלאומי ישנה תקוה שהתוכן הרוחני יתגלה. וברוך ה' אנו בעיצומו של תהליך כזה שלפעמים מתבטא במאיסת הלאומיות החיצונית, הזרה הזאת, אבל השאיפה היא לגלות את החירות הרוחנית שלנו באמת.

 

(המאמר מבוסס על ספר אורות, למהלך האידאות בישראל פרקים א,ב)

 

דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית

מפגש עם עצמי

 

"דרך ברייתו של האדם להיות נמשך בדעותיו ומעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו" (רמב"ם, הלכות דעות פרק ו הלכה א).

קדמונים הגדירו את האדם כיצור מדיני (חברתי). הוא זקוק לחברה ומקיים עמה קשרי גומלין, משפיע ומושפע.

בדורותינו, המדינה (בלשון הרמב"ם הכוונה לעיר) הפכה לעולם, וקשרי הגומלין הם עם כל האנושות גם כיחידים וגם כציבור. מכאן צמחו מושגים של אופנה עולמית ותרבות של מותגים. כדי שהתכונה האנושית החברתית תהיה מנוף לצמיחה חיובית, כתב הרמב"ם: "לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמדו ממעשיהם" (שם). לכאורה פתרון פשוט. נבחר לנו חברים ושכנים חיוביים, נצרוך ספרות ותקשורת נקיים וטהורים, והכל יבוא על מקומו בשלום.

בעיון מעמיק נגלה שלהשפעה החברתית פנים שונות:

האחד - החיקוי, בלשון חכמים "מתי  יגיעו מעשי למעשה אבותי" (תנא דבי אליהו, רבה פכ"ט) וכנ"ל למעשה חבריי. עיתים לטוב, עיתים למוטב...

השני, בהתאמת דרך החיים שלי לציפיות ולדרך שבה אחרים מעריכים אותי.

במדרש תנחומא, בפרשת ויקהל, נאמר כך: "אתה מוצא שלושה שמות שנקראו לו לאדם. אחד מה שקוראים לו אביו ואימו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו". שמו של האדם הוא הגדרת מהותו, כרטיס הביקור שלו. בילדותו שמו נגזר מציפיות הורים. הם מלבישים אותו, מלמדים אותו כפי שהם רואים אותו בעיני רוחם כבוגר. בדרך כלל הילד יתאים עצמו למצופה ממנו. גם כאן זה נכון לחיוב ולשלילה.

בעולם החינוך קוראים לתופעה "ציפיות שמגשימות את עצמן או אפקט פיגמליון".

בגיל מבוגר יותר הגורם המשפיע והמעצב הוא החברה. כאן ההשפעה החברתית קובעת את שמו של האדם. אדם מזהה את עצמו על פי הראייה וההבנה של החברה אותו. וככל שהוא מקושר יותר חברתית  הוא משתכנע שזוהי האמת שלו.

אבל החברה מתייגת אותו על פי מראה עיניים, שהרי האדם לא יראה ללבב, לעיתים על פי השקפת עולמה. תיוג חלקי זה, ולעיתים לא אמיתי, מתקבל על ידי האדם כשמו  ונמצא שמו חסר.

במידה רבה נכון הדבר גם לגבי עם וחברה, המתאימים ומאמינים לציפיות והשקפות עולם של העולם מסביב.

 מסיים המדרש ואומר: "טוב מכולן מה שקראו (הקב"ה) בספר תולדות ברייתו".

באגרת הפורים (מאמרי ראי"ה עמ' 153) כתב הרב קוק זצ"ל "נכנס יין יצא סוד. אנו צריכים בחיינו שסודות הנעלמים יצאו ויתגלו. על ידי גילויים של הסודות נכיר את עצמנו. ניפטר לפחות לשעה מכל אותן הדעות המטעות אותנו. הן מסתירות מאתנו את היסוד". התכונה הבולטת של אדם מבוסם שאין הוא מתחשב בדיבורו ובמעשיו בדעת הקהל מסביבו, ואז הוא נחשף לשם המקורי שלו. והדברים נכונים גם למי שגדל ומושפע מסביבה תורנית ואיכותית. על תפילת הבוקר "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו", מסביר הרב זצ"ל בפירושו לסדור עולת ראיה (עמ' קב): "יש שתי אמיתות. אמת גדולה שלומדים אותה מתלמידי חכמים ומחברים, ויש אמת בלבבו – האות שלי בתורה. המקום שלבי חפץ בו, והוא שמי האמיתי, שמתפתח ומתגדל מתוך אינטראקציה עם בית ההורים והחברה".

בתהליך הכרת השם האמיתי התחלנו בפורים. בלוח העברי לעולם חודש אדר שחל בו פורים, גם בשנה מעוברת, סמוך לחודש ניסן שחל בו פסח, כדי לסמוך גאולה לגאולה (מסכת מגילה דף ו ע"ב).

בפסח נגאלנו משעבוד פיסי למצרים, ממ"ט שערי טומאה של תרבות מצרים, והתחלנו תהליך ארוך של עקירת העבדות מזהותנו דרך הר סיני בדרך לארץ ישראל.

בסופו של התהליך נגיע לשמנו המקורי, בני אברהם העברי שהוא מעבר אחד והעולם כולו מהעבר האחר.

 

 

שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג

איך יוצאים ידי חובת קריאת ההגדה?

שאלה: במשפחה שלי, כל אחד קורא חלק של ההגדה סביב השולחן. אבי מקדש, והילדים שואלים מה נשתנה, ואת ההלל וברכת המזון כולם שרים ואומרים ביחד. אבל בשאר החלקים, כל אחד קורא לפי התור. שאלתי היא, האם אני יוצא ידי חובה בזה, במיוחד שיש חלקים שנשים קוראות, ויש חלקים שאותם ילדים קטנים (פחות מגיל מצוות) קוראים. האם אני חייב לקרוא כל מילה בעצמי?

תשובה: יש מצוה מהתורה "לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר (שמות יג, ח) והגדת לבנך וגו'" (ספר החינוך מצוה כא). ושאלתך מתחלקת לשניים – האם אפשר לקיים מצוה זו על ידי שאחר אומר את המילים של ההגדה ואתה רק מקשיב, ועוד, גם אם זה מותר, האם מותר שגם אשה תקרא לאיש, או ילד לגדול?

הפוסקים דנו בשאלות אלו, ואף שאפשר למצוא דעות מחמירות, נראה ברור שאפשר שאחד יקרא את ההגדה עבור כולם. שכן מצאנו בגמרא שדנה אם עיוור חייב במצוות ההגדה, ומביאה כראיה שבבית רב יוסף ורב ששת, שהיו עיוורים, הם בעצמם אמרו את ההגדה עבור כל אנשי הבית (פסחים קטז). וכן משמע ברמב"ם שכותב כמה פעמים שיש "קורא ההגדה" אחד בשולחן (ע' ברמב"ם הלכות חמץ ומצה ח, ב). וכן מביא הרמ"א בשו"ע (תעג, ו) שאחד היה קורא לכולם - "ויאמרו בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או יפרש להם הענין. וכן עשה ר"י מלונדרי כל ההגדה בלשון לע"ז, כדי שיבינו הנשים והקטנים" (כל בו ומהרי"ל). ובמעשה רב מובא שכן נהג הגר"א.

ולא רק שזה מותר, אלא יש פוסקים שאומרים שזה אף עדיף – "בני הבית ... יוצאין בשמיעה מבעל הבית, שכן נכון לעשות משום ברוב עם הדרת מלך" (שולחן ערוך הרב תעג, כד). ולמרות שיש אומרים שעדיף שכל אחד יאמר כל מילה בעצמו, נראה שיש עדיפות לצאת על ידי אמירת אדם אחד, ולא רק משום "ברוב עם הדרת מלך", אלא משום שאז יש יותר קיום של המושג "והגדת", שהרי אם כולם אומרים ביחד כל מילה, למי בכלל "מגידים"? אלא נראה לומר שלכתחילה העניין של "מגיד" הוא שתהיה כאן שאלה ותשובה, אמירה והקשבה, דיבור ודיון משותף.

לגבי השאלה אם מותר לאשה להוציא גבר על ידי קריאתה, היו שנסתפקו בדבר (הפרי מגדים ועוד), ויש שאסרו משום שסברו שרמת החיוב של הנשים אינה דומה לזו של הגברים. אולם רוב הפוסקים סוברים שיש לנשים את אותה רמת החיוב שיש לגברים, משום שאף הן היו באותו הנס, וגם מפני חיובן מן התורה לאכול מצה. וכן משמע בשולחן ערוך (תעב, יד): "גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו לילה". ולפי זה הן יכולות לקרוא את ההגדה עבור גברים. וכן פוסק הרב פיינשטיין זצ"ל (אג"מ או"ח ה, כ), וגם הרב עובדיה יוסף שליט"א (יחווה דעת ב, סה), ועוד.

וביחס לילדים מתחת לגיל מצוות, יש יותר מקום להחמיר, למרות שגם כאן יש מתירים (ספר חיים לראש בשם אורחות יושר). אבל יש לדעת שכל זה שייך רק ביחס לעיקר ההגדה, שהיא החלק של "כל מי שלא אמר ... פסח, מצה ומרור" והשלוש פסקאות שמסבירות אותם. ואם יסדרו שגבר מעל גיל מצוות יקרא את החלק הזה (או שתקרא את זה לעצמך ביחד עם הקורא/ת) ודאי יוצאים ידי חובה, גם אם הילדים יקראו חלקים אחרים של ההגדה.

לסיום: אחרי שראינו שיש מקום לנהוג כמו שמשפחתך נוהגת בעניין קריאת ההגדה, יש להמשיך את מנהגם, שהרי דווקא בליל הסדר יש חשיבות יתר להמשכיות המנהגים המשפחתיים (כל זמן שאינם מנהגי שטות או איסורים), כדי לחזק את שלשלת המסורת מדור לדור – מזמן יציאת מצרים עד ימינו, אל העתיד ועת ביאת משיח צדקנו. 

           

 

דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר

 

גבורה וחירות בשפלת יהודה

 

לעיתים יש ונידמה שגבורה אינה אלא מעשה הרואי אמיץ המתיר אותנו פעורי פה, וחירות אינה אלא הבחירה לעשות כרצונך כבתוך שלך. בפרוס עלינו חג החירות, שהצמחייה בו עוד טרם קמלה, נצא אל גבעותיה של שפלת יהודה הרווים גבורה תנ"כית והיסטורית, שהפכו לאופי של העם היהודי הנלחם על חירותו בכל דור ודור.

לאורך השנים שימשה השפלה כקו-המגע בינינו לבין "הקמים עלינו לכלותינו" לכן סיפורים בו למכביר. לראשונה היה זה יהושוע עת היכה שם לראשונה את מלכי האמורי. שנים רבות עברו עד שבחלוק הנחל שלו קלע דוד אל מצחו של הפלשתי "בין סוכה ובין עזקה באפס דמים" . משעון השמש שבפסגת תל עזקה, כשנוף הרי גוש עציון מחד ומישור החוף הפרוס למרגלותינו מאידך, נוכל להבין מדוע התרחש סיפורנו דווקא כאן, בקו מגע זה. פסוקי התנ"ך מצוטטים על אבני הדרך שבמקום, אליו מגיעים מהכניסה המשולטת אל 'פארק בריטניה', הסמוכה כ-200 מ' לצומת זכריה. אך לא היה זה דוד הראשון שלחם שם בגבורת חירות יהודית, כי אם אותו נזיר ארוך שיער שקדם לו עת התחילה מפעמת בו רוח ה' "במחנה דן, בין צרעה ובין אשתאול". ואכן, בדיוק בפנייה מכביש 38 קיבוץ צרעה, עוברים אנו מעל אפיקו הזורם של נחל שורק שם פגש שמשון את דלילה, טרם שיטה והיכה שנית בפלשתים הערלים שמשלו בישראל וקיפחו חירותם. תצפית מהיותר גבוהות ומיוחדות מובטחת למעפילים (אל דאגה, ברכבם...) אל פסגתו של תל צרעה ב"דרך הפסלים" ה"משובצת" בכ-40 פסלי אבן מיוחדים שנבנו שם בשנות ה-90 בידי אמנים - וותיקים ועולים חדשים - על ידי הקרן הקיימת לישראל. בין גני המשחקים וספסלי העץ המרובים שבמקום כדאי ללכת אל שלטי המתכת ולעקוב בשקיקה אחרי סיפור שמשון, תוקפו וגבורותיו, עד סופו הטראגי בשערי עזה.

לאחר שנמלא ריאותינו באוויר הפסגות ונפוש קמעה, נרד אל ימים אפורים ויותר נטולי חירות בתולדותינו, אל האמפיתיאטרון שבבית גוברין. אמנם "תיאטרון כפול" פירושו, אך לא להצגות רגילות כמו שהתקיימו בתיאטרון שימש, אלא לקרבות אכזריים של לוחמי גלדיאטורים וחיות טרף מורעבות, שהיו מוכנסות מכלובים תת קרקעיים ממרכז הרחבה, אותם ניתן לראות בבירור, כנגד עבדים יהודיים שנישבו על ידי הרומאים וניסו להגן על חייהם בידיים חשופות. בדרך זו מצאו יהודים רבים את מותם, עד שמצינו במקורות את פסיקתם המזעזעת, של חז"ל שהתירו ליהודים ללכת ולצפות ב"משחקים" אלו ואפילו בשבת (!), וזאת מכמה סיבות, כגון שבכך ניתן להתיר עגונות (בכך שיוכלו להעיד שהבעל ח"ו כבר אינו בין החיים) ובכך שעל ידי השתתפותם שם, כשיסתכל הקיסר או הלוחם הרומאי על קהל הצופים וישאל לדעתם על גורלו של האיש למוות או לחסד, יוכלו הם להרים אגודלם כלפי מעלה (כמו בסימן המקובל כיום) ובכך "להצביע לחיים" ולהשפיע בהצלת חייו של יהודי. (הסרט 'גלדיאטור' ומתקן הקולוסאום ברומא ממחישים היטב סיפור זה).

מאות ספסלי האבן המקוריים הנמצאים סביב רחבת הקרבות, יעידו לנו כעדות אילמת על מאות ואלפים צופים שחזו וראו את חירותו של העם היהודי העומדת ונגזלת שם, אז לפני כ- 2000 שנה. ומי יתן ואנו התגשמות זעקתם של אותם שהתפללו שם "לשנה הבאה בני חורין".

 

אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק

"מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה"

התורה הכתובה והמסורה לנו, בכ"ד ספרים, מוארת באורה השלם והמיוחד בדברי חז"ל שבעל פה, המסורים לנו ב"הוראת שעה" מכח ה"עֵת לַעֲשׂוֹת לַד'" בספרים שנכתבו לאורך הדורות ראשונים ואחרונים, עד לכתבי חכמי ימינו אלו. כך למשל בהתבוננותנו בדברי התוכחה של שליח סנחריב בזמן המצור על ירושלים, בימי חזקיה המלך, רואים אנו שהם מקבלים משמעות מיוחדת בצירוף והבנת דברי חז"ל האמורים עליו. נאמר לנו בספר מלכים "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב שָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ, אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי, עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו" (מלכים ב יח יט-כא).

תוכחת רבשקה נשמעת כמגמתית, כנאמרת על מנת להחליש את ישראל, וכי יש בה גרעין ויסוד אמת? – אף על פי כן מצאנו בדברי הנביאים האחרונים, כמה פעמים שהוזהרו ישראל מבטחונם המופרז במצרים, ועל כל הגדיל יחזקאל הנביא, אשר בדברי נבואתו מצאנו נבואה שתוכנה וענינה מפלת מצרים, וכך אמר הוא בה "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ד' אֱלוֹקִים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי... וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה... וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ד' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל... וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ד' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי" (יחזקאל כט ג-ט).

בולטת בתוך דברי הנביא יחזקאל בתוכחתו, הסיבה לעונשה החמור של מצרים, מלבד גאוותה וחטאה כלפי שמים, הרי היותה משענת קנה לישראל, הוא עצמו חטא המביא את כשלונה ומפלתה. משענת קנה רצוץ זה שהיוותה מצרים עבור ישראל, איננה רק משענת פוליטית ובטחונית, יותר מכל היתה מצרים מקור השפעה תרבותית לישראל, מקור לטשטוש רוחה העצמי של האומה הישראלית, והחלשת העוז והאמונה של ישראל באלוקיו. וזאת למדנו מהתבוננות בדברי חז"ל בזה האיש רבשקה אשר בחריפות לשונו ביטא את האיוולת שבקשר הישראלי - מצרי הלז.

חז"ל למדונו שרבשקה זה  "ישראל מומר היה" (סנהדרין ס ע"א), ולא רק זאת אלא בנו של חזקיה המלך היה הוא, ואחיו של מנשה שהיה מלך ישראל ורשע גדול ומלך הוא אחר חזקיה. הב"ח בהגהותיו במסכת ברכות (דף י ע"א אות ב) מלמדנו שיחסו החריף של אביו חזקיה אליו בעקבות ניצוץ עבודה זרה שהתגלה בו, הוא שהביאו לנטוש דרך ד' ולהתמסר לגמרי לעבודה זרה, לא עמדה לו אף זכות סבו ישעיה הנביא שבתו נתן בידי חזקיה, כדי להצילו משִנֵי הכפירה הארורה. לא לחינם הוכיח רבשקה את ישראל על משענתם הרצוצה במצרים, הוא חש את המורכבות שבתרבות הישראלית באותה שעה, מחד השפעה חריפה של מצרים על ישראל, ומאידך ניסיון לגדל את האמונה בד', הרי כך אמר רבשקה לחזקיה בהמשך תוכחתו שם "וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל ד' אֱלֹקֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם, ...עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ד' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ ד' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ" (מלכים שם כב-כה).

כמובן טועה וחוטא היה רבשקה בטענתו כלפי מעשיו של חזקיה, אבל שנים של עירבוביה תרבותית, ורוחניות מבולבלת שנבעה מקיומם של מזבחות שלא לשם שמים במרחבי הארץ, היא שהביאה אותו לחשוב, שיש מקום מלבעדי עבודת ד' ומזבחו בירושלים, להעמיד גם מזבחות לשם עבודה זרה חלילה. כלפי השקפה שכזו אמר ד' בנבואה "כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ד' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם" (ישעיה ג א), רק משען אחד יש לנו כבדברי דוד בתפילתו  "יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי ד' מִשְׁעָן לִי" (שמואל ב כב יט), ולעתיד לבוא אמר הנביא "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל ד' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת" (ישעיה י כ), ואמרו לנו חז"ל במשנה בסוטה, בעת שימים קשים יבואו על ישראל בחבלי משיח "על מי לנו להשען על אבינו שבשמים" (סוטה פ"ט משנה טו).  

 

 

 

קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי

תמיד חשבתי שהבחורים ש"נתקעים" (כמו שאומרים) הם דווקא אלו שלא נמצאים ב"מסלול" הנוח להיות מוקד להתעניינות מצד כל מיני אנשים טובים המשתדלים לעזור כדי לשדך. תמיד חשבתי שרק החבר'ה שיצאו מה"עדר" הם אלו דווקא שמתקשים למצוא בת זוג. והנה מסתבר (זו דעה אישית לא בדוקה סטטיסטית) שגם במקומות בהם היינו מצפים שרמת ההתעניינות הסביבתית גבוהה (כגון: ישיבות או שאר מוסדות דתיים), גם שם קיימת בעיה רצינית של מציאת זיווג, ובחורים שלא ברצונם נכנסים לרווקות מאוחרת. נלמד זכות ונאמר שהבעיה בולטת דווקא במוסדות הלא-גדולים, והדבר מובן לכאורה, שהרי אם בישיבה כלשהי ישנם רק מספר מצומצם של אברכים (וממילא מספר מצומצם של אברכיות שלהן יש חברות וכו'), מהר מאוד מגיעים לתחושת "מיצינו"... מכיון שלא כל הבחורים יכולים וצריכים ללמוד דווקא בישיבות הגדולות, עלינו לתת את הדעת ולנסות לפתור בעיה כואבת זו. הפתרון מתחיל בלקיחת אחריות של אנשים טובים בישיבות (מראש הישיבה עד התלמידים עצמם ודרך האברכים) ומסירות נפש (ב"קום ועשה") לעניין זה. אם לקיחת אחריות שכזו תקרה בכל המקומות הללו, היא בודאי תוליד אינטראקציה בין הישיבות והמוסדות, ומן הסתם יהיה אפשר למסד מן רשת רחבה של החלפת מידע והשתדלות מעשית (כל הנאמר חל כמובן גם על מוסדות הבנות). נקודה למחשבה...

 

יוצאים מהשטח / תלמידים כותבים

נתנאל כהן / תורה אחרי צבא עפולה

חרות המחשבה

אומר רבי יהושע בן לוי: "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב).

דברים אלו מעוררים תמיהה גדולה: כיצד אפשר לומר על מי שעוסק בתורה שהוא בן חורין? אדרבה, הוא כפוף לרצון ה' ואינו יכול לעשות העולה על רוחו! ויתירה מזו אף חז"ל משתמשים במונח 'עול' לגבי קיום תורה ומצוות (ברכות ב, ב): "א"ר יהושע בן קרחה למה קדמה "שמע" ל"והיה אם שמוע"? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות"! אם כן, כיצד יש להבין משנה זו?

"כבני תרבות" נראה לנו באופן הגיוני שמי שאינו תלוי בקיום תורה ומצוות הוא האדם החופשי, אדם שאין לו למי לעבוד ועושה כרצונו כרוב בני תרבות המערב בימינו.

אך למעשה אם נתבונן היטב בפני הדברים "בני התרבות" הם עבדים לנורמה החברתית, הם לא יקנו בגד אם הוא לא נמצא בקולקציה החדשה, הם ילכו אחר כל מכשיר אלקטרוני (מחשב, טלוויזיה וכו') כשבויים אחר ריאליטי ורשתות חברתיות, מה שמגדיר אותם למעשה כ"עבדים לעבד".

ה"עבד" לו הם עובדים הוא לא אחר מאשר אותם אנשים המכתיבים לנו את סדר היום ויושבים בעמדות תקשורתיות-חברתיות גבוהות. לעומתם "בני החורין" האמיתיים הם אלו שמעשיהם היום יומיים הם למלך, הם אומנם עובדים את עבודת ה', אך זאת נעשית מתוך בחירה חופשית. נכון שלעין רגילה אין זה נראה כהתרוממות רוח לשמור תורה ומצוות, אך בעומקו של עניין, הם עושים זאת מבחירה, ללא תכתיבים מבשר ודם אלה מתוך אהבה ויראה למלך.

ואזי נשאל? מה עדיף להיות? עבד לעבד או עבד למלך?

הכתוב אומר (בראשית ד, ז) "לפתח חטאת רובץ" מרגע שנולד האדם מתלבש עליו היצר ומפתה אותו לעבירה. כיוון שהאדם בצעירותו נשלט על ידי היצר וכל מחשבות ליבו רק רע כל היום, ממילא אין הוא יכול להבדיל בין רצונותיו לבן רצון יצרו, כח היצר לשעבד את ליבו של האדם, ובמשך הזמן הופך הוא לאסיר יצרו. כמאמר חז"ל במסכת קידושין (דף מ) כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו. השכל אינו מבין שבעצם כולו חי תחת שלטון היצר הרע - כל זאת לפני שמתחיל לעסוק בתורה. אבל כשאדם עוסק בתורה ועמל בה, קדושת התורה מסייעת לו להתיר את השכל שלו מכבלי הלב. האדם מקבל שכל ישר ודעת תורה אמיתית, ואז זוכה להבחין מה רצונו האמיתי ומאידך מהו הרצון המדומה שלו, רצון יצרו המפתה אותו. החירות האמיתית אם כן היא כאשר האדם שולט בשכל ישר על רצונות הלב ותעתועי היצר.

הנה בלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל (ברכות דף ז), ידע בלעם את הרגע בו הקב"ה כועס והיה יכול לקלל את "שונאיהם של ישראל". שהיה אומר "כלם". אם נתבונן, הרי ראשי תיבות כל"ם הוא "כבד, לב, מח". כלומר שהרצונות הטבעיים יהיו שולטים על המח, כלומר על השכל, שיהיו עם ישראל אסורים ונתונים תחת שלטון הלב. אך הקב"ה הפך את הקללה לברכה - "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עימו ותרועת מלך בו" (דברים כג, ו) ה"כלם" נהפך ל"מלך" ראשי תיבות "מח, לב, כבד" להמליך את השכל על תאוות הנפש!

 

בהמשך הדרך / אורי פרידמן

טיפים לבוגרי צבא ושירות לאומי

חיילים משוחררים - זכויות וחובות

לאחר תום השירות הצבאי אנו "יוצאים לאזרחות", וכמו כל אדם אחר גם אנו אזרחים מן השורה. עד היום עברנו מסלול חיים שכל הזמן דאגו לנו, הן בהיותנו תלמידים והן בהיותנו חיילים. בהיותנו אזרחים אנו חייבים לדאוג לעצמנו. נציג בפניכם כמה נושאים שכל חייל או בת שירות משוחררים חייבים לדעת ולכן זה הופך לרלוונטי עבורו :

תשלום ביטוח לאומי - על כל אזרח ישראל מגיל 18 ומעלה לשלם דמי ביטוח לאומי. בזמן שירותך, שולם סכום זה על ידי משרד הביטחון. לאחר השחרור, עליך לעשות זאת בעצמך - כחלק מההפרשות ממשכורתך כשכיר, או באופן עצמאי.

תשלום ביטוח בריאות - על כל אזרח ישראל מגיל 18 ומעלה (חוץ מעקרת בית) לשלם לביטוח לאומי דמי ביטוח בריאות.

האם מי ששוהה בחו"ל פטור מתשלום הביטוח הלאומי? - לא. חובת תשלום דמי הביטוח הלאומי חלה גם בזמן שהותך בחו"ל. אם אתה נוסע לחו"ל, עליך לפנות לסניף הביטוח הלאומי הקרוב למקום מגוריך, להודיע על נסיעתך ולהסדיר את הביטוח לזמן שהותך בחו"ל. אי-תשלום דמי ביטוח בתקופת השהות בחו"ל, עלול לגרום לעיכוב בקבלת שירותים רפואיים בשובך לארץ.

חברות בקופת חולים - לאחר שחרורך מצה"ל, אתה חוזר להיות חבר בקופת החולים שאליה השתייכת לפני גיוסך. כל שעליך לעשות, הוא לפנות לקופת החולים לקבלת כרטיס חבר. אם אתה מעוניין להיות חבר בקופה אחרת, פנה אליה.

מענק לחייל משוחרר בעבודה נדרשת - על פי חוק הביטוח הלאומי, משולם מענק חד-פעמי לחיילים ובנות שירות משוחררים שעבדו במשך שישה חודשים מלאים ב"עבודה נדרשת": עבודה במפעלי תעשייה ובבתי מלאכה, באתרי בנייה, בתחנות דלק ובבתי מלון, באתרי גידול חקלאים ובתי אריזה - חוץ מעבודה פקידותית בתחומים אלה. במקרים מסוימים, ניתן גם לקבל מענק חלקי על תקופת עבודה קצרה יותר. את התביעה לתשלום המענק יש להגיש בסניף הביטוח הלאומי.

דמי אבטלה - חייל או בת שירות משוחררים משירות עשויים להיות זכאים לדמי אבטלה, אם הם עונים על תנאים שונים.

לפירוט והפניות לגורמים המתאימים, כדאי להיכנס לאתר תורה אחרי צבא (www.bogreytsava.co.il).

 

 

רגע של עברית

"לא שינו לשונם" – הדרך לגאולה

בגדכפ"ת. חוץ מהכלל המפחיד שאותיות אלו באות עם דגש בראש מילה או אחרי שווא נח, הקבוצה הזו טומנת בחובה מסורת עתיקה של עדוֹת שונות. האותיות בכ"פ מתוך קבוצה זו כשיש בהן דגש נשמעות גם היום אחרת – ב / בּ, כ / כּ, פ / פּ. אבל אם נשים לב האותיות גד"ת לא נשמעות היום אחרת, עם דגש או בלי דגש. אז למה באותיות הללו יש עדיין דגש? התשובה לדבר היא מעלת המסורת שיש לעם ישראל:

האות ג' – האם שמתם לב שיש עדות בעיקר המרוקאים שאומרים בברכה הראשונה של שמונה עשרה: "מַרֵן אברהם" – כלומר ג' נקראת כמו (כמעט) ר', זאת אומרת שיש הבדל בין ג' דגושה ללא דגושה.

האות ד' – האם יצא לכם לשמוע תימני (אמיתי) קורא קריאת שמע? בסוף הפסוק הראשון הוא יאריך במילה "אחד" כך: "אחזזזז..." (כך מקיימים את ההלכה להאריך ב"אחד"). האות ד' שאינה דגושה נשמעת כמו ז' וה-ד' הרגילה נשמעת בדרך הרגילה שאנו אומרים.

האות ת' – קרוב לוודאי שיצא לכם לשמוע מישהו אשכנזי (בעיקר חרדי) מתפלל ואומר במקום "יתגדל ויתקדש..." – יסגדל ויסקדש". כלומר ת' לא דגושה נשמעת כמו (מעין) ס', ו-ת' דגושה נשמעת בדרך הרגילה שאנו אומרים.

מכל אלו אנו רואים שאכן הגלות פיצלה אותנו אבל כל עדה שומרת על ייחודיות שיש לה מעלה בהבנת התמונה הכללית של היהדות.

 

אמרות צדיקים

שמא תחמיץ העיסה

ידוע על פי המדרש שהמלאכים שביקרו אצל אברהם עשו זאת בפסח. ואיך יודעים זאת? בספר "אגרא דכלה" מוסברות המילים של אברהם אבינו בעקבות הגעת המלאכים "לושי ועשי עוגות", כך: וכי שרה לא יודעת איך מכינים עוגות??? למה אברהם מסביר לה שהיא צריכה ללוש? אלא ההסבר הוא שמחמת פסח אמר לה ללוש כדי שלא תשהה העיסה ואז כל הבצק יחמיץ.

 

מזל טוב ליוסי ובת חן לרגל הנישואין!

שתזכו לכל השפע מהשמיים.

מאחלים משפחת תורה אחרי צבא

 

 

 

 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת