עלון דרך אמונה 71

האם קבעת עיתים לתורה?

מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי

קביעת עיתים לתורה

-          למה אני אף פעם לא רואה אותך פותח ספר?

-          עכשיו אני בתקופה בה אינני עוסק בלימוד תורה. למדתי שנתיים בישיבה יומם ולילה ועתה אני עושה דברים חשובים אחרים. כשאני עושה משהו, אני עושה זאת עד הסוף! אתה מבין?... "בכל דרכיך דעהו"...

-          רגע, נראה לי שאתה מפספס משהו. לא שמעת על קביעת עיתים לתורה?

-          כתוב "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם", ומכאן למדו במסכת קידושין וכן במסכת נדרים שחובת לימוד התורה הוא ללמוד תמיד, יום ולילה, שהרי רק כך דברי התורה "יהיו מחודדים בפיך" שאם ישאלך אדם דבר תענה לו מבלי להתבלבל. וזה שייך לאנשים שיושבים בישיבה, אבל העם שבשדות הוא צריך לעבוד, שהרי אם ילמדו פה ושם, דברי התורה שלהם לא יהיו מדוייקים.

-          אני אכן רואה שאתה בחור מלומד. אז מה אתה עושה עם השאלות ששואלים את האדם ביום הדין: "נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, וכו'"? הרי שואלים את האדם אם הוא קבע עיתים לתורה.

-          טוב נו, ברור שצריך לקבוע עיתים לתורה, ואני פה מתוודה שהתרגלתי לזלזל בזה. אני אכן לומד כאשר הדבר מזדמן לי, אבל משום שהתרגלתי ללמוד בצורה כל כך אינטנסיבית בעבר, עכשיו שיצאתי לעולם העשייה, קשה לי עם זה...

-          תראה, העניין הזה הוא עניין של יראת שמיים. הרי לא שואלים את האדם "האם למדת?" או "כמה למדת?", ואפילו לא שואלים אותו "מה למדת?" וגם לא "איך למדת?"... שואלים אותו "האם היה לך לימוד קבוע?"!

-          ומה אתה מדייק מכאן?

-          השאלה ששואלים היא "האם באת לפגישה הקבועה שלך עם השכינה?" או שמא מצאת דברים "חשובים" יותר לעשות...

-          על זה לא חשבתי. אתה למעשה אומר שעיקר העניין זו הקביעות, משום שהיא מוכיחה על חשיבות הדבר בעיני האדם.

-          בדיוק! כשלאדם יש עניין קבוע והוא מקיים אותו "באש ובמים", מבלי לפספס, זה מוכיח שהוא חשוב בעיניו. אבל אם הוא מבטל אותו על כל סיבה, אפילו פעוטה, זה סימן של זילזול. ועל זה האדם נשאל, על האם הוא הבין את חשיבות לימוד התורה, והדבר נמדד בהאם הוא קבע עיתים לתורה. האם התורה עבורו הייתה הדבר החשוב ביותר בעולם, אפילו אם לא התאפשר לו ללמוד הרבה.

-          זה באמת פירוש יפה. אך לפי זה יש לשאול למה השאלה הראשונה ששואלים את האדם היא "נשאת ונתת באמונה?", ורק אחר כך שואלים אותו "קבעת עתים לתורה?". זו הייתה צריכה להיות השאלה הראשונה!... ובכלל יש קושיא על הכלל הזה, הרי המדרש בילקוט שמעוני תהילים אומר ש"העושה תורתו עתים מפר ברית", ומוסבר שם שצריך ללמוד כל היום ולא רק לקבוע עיתים, כמו תינוק שמבקש לאכול כל היום...

-          קושיות טובות, אבל הרב קוק כבר תירץ אותן במאמרי הראי"ה, ואמר שעוסקים כאן בשני סוגי אנשים, אצל בעלי הבתים העסוקים וטרודים בעניין פרנסתם, להם דיה החובה של קביעות עתים לתורה, ועל כן אצלם, שעיקר מעמדם בעולם הזה הוא המשא ומתן, שואלים "נשאת ונתת באמונה?", ואחר כך "קבעת עתים לתורה?". מה שאין כן תלמידי חכמים הקבועים בתורה, שהם מקיימים בדיוק את החוקה של "ושננתם", היינו "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך", בעסקם בתורה יום ולילה בלא הפסקה, אלא רק בקביעות גמורה כפי כחם, אותם לא שייך לשאול בעניין משא ומתן שהם אינם עסוקים בו, ולא שייך לומר להם "קבעת עתים לתורה".

-          אני מבין אם כן שיש לאדם שני מצבים: הוא יכול להיות בגדר "תורתו אומנותו", ואז לימוד התורה שלו הוא יומם וליל, ואצלו אין לגיטימיות להפסיק ללמוד. אך אם הוא עוסק בעולם המעשה, אינו נפטר מהחובה להשאר קשור לעולם התורה, והוא חייב לקבוע עיתים לתורה.

-          בדיוק. כל יהודי על פי כוחו. מי שאש התורה בוערת בקרבו והוא בחר לא לנטוש אותה לרגע, לא שייך אצלו "קביעת עיתים לתורה". אדרבה, אצלו זה נראה כזלזול אם הוא מחליט לצמצם את זמן לימודו שלא לצורך ולהשאיר אותו לזמנים מסויימים. אבל אדם שבחר להעצים את האומה על ידי עשייתו, על ידי פתיחת מפעל, על ידי הצטרפותו לצבא, או אפילו על ידי פתיחת מכולת או נטילת חלקו בתעשיה כפועל, אצלו לימוד תורה אקראי מתפרש כזילזול, כאילו הוא אומר "אלמד אם ישאר לי זמן", ורק אם הוא יקבע זמנים מוגדרים הדוחים כל דבר אחר, מוכח שהוא קשור בעומק נשמתו לתורתנו הקדושה!    

(המאמר מבוסס על מאמרי הראי"ה עמ' 198)

 

דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית

"עשה תורתך קבע"

 

בתלמוד במסכת שבת דף לא ע"א נאמר: "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר".

השאלה הראשונה היא על המשא ומתן שזו עבודתו של האדם, בוחנים אותו האמנם עשה אותה בישרות. מדוע השאלה הראשונה היא על העבודה ולא על התורה? מסביר המהרש"א, כאן מדובר באדם עובד, לא מי ש"תורתו אומנותו" ועל כן עיקר הזמן ביום כפי טבעו של עולם – מוקדש לפרנסה.

לכן מיד באה השאלה השניה, האם קבעת עיתים לתורה? אסור לה למלאכה שתשתלט על סדר יומו של האדם, חייב להיות חיבור למימד הנצח של החיים וזה נעשה ע"י קביעת העיתים לתורה.

השימוש במטבע הלשון "קבעת" ולא "למדת", מלמדנו שהדרישה והעצה הנכונה שלימוד התורה יהיה בזמן קבוע ומוגדר מראש, לא משך הזמן חשוב אלא הקביעות.

וכך נפסק בשו"ע סימן קנה סעיף א: "ויקבע עת ללמוד וצריך שאותה העת יהיה קבוע אף אם הוא סבור להרויח הרבה".

התורה משולה בהרבה מקומות לאשתו של אדם, אומרים חכמים במסכת סנהדרין דף צט ע"א, נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב) אמר ריש לקיש, זה הלומד תורה לפרקים. נואף אשה – הוא ביטוי לקשר לא קבוע וע"כ חסר בו הלב, בעוד שקשר אמיתי עם אשה בנוי על קביעות "שארה כסותה ועונתה לא יגרע".

מצוות העונה היא ביטוי לקשר זוגי מהותי מתמשך וקבוע.

וכשם שמצוות עונה שונה מאדם לאדם לפי מלאכתו ועיסוקו, כך גם הקביעות בתורה יכולה להשתנות ובלבד שתהא קבועה ולא לפרקים.

בפרקי אבות פרק א משנה טו אומר שמאי: עשה תורתך קבע – ובפירוש רש"י שם "קבע לך עתים ללמד בכל יום ד' פרקים או ה'".

אם נדייק בלשון המשנה נגלה בדברי שמאי מימד נוסף, שמאי אמר עשה תורתך ולא למד תורה בקביעות, בא ללמדנו לא על הלימוד אלא על מעמדה של התורה בחייו של אדם. התורה היא הגורם הקבוע בחיים, מרכז החיים, בעוד ששאר הענינים הם ארעיים וברי שינוי.

כך כתב הרמב"ם בפירושו למשנה "עשה תלמוד תורה העיקר וכל מה שזולתו – מעסקיך – בא אחריו, אם הזדמן הזדמן ואם לא הזדמן אין נזק בהחמצתו".

אנו מבינים את המושג "תורתו אומנתו" כמכוון  למי שעיקר זמנו ועיסוקו בלימוד תורה. ולהלכה נפסק- מי שתורתו אומנתו פטור מתשלום מיסים עירוניים (בבא בתרא ז ע"ב). בתשובות הרא"ש (כלל טו ח) מוסיף ואומר שהלכה זו נכונה גם למי שרוב זמנו מוקדש לעבודה אבל כל שעה פנויה מנוצלת ללימוד תורה, הוא אוהב תורה, "ובאהבתה ישגה תמיד" גם אם לא בפועל. למי שתורה שלו היא קבע.

באבות דרבי נתן (פ"ג) הוסיפו מימד נוסף לקביעות בתורה, "עשה תורתך קבע כיצד? מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש, אל יעשה אותו ארעי, אלא יעשה אותו קבע, ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים ויעשו".

החידוש בברייתא זו שהקביעות בתורה פירושה היחס אל הדברים הנלמדים, לא חוויה לימודית חולפת אלא להפוך הלימוד והנלמד לדבר של קבע, לשאוף לזכור אותו, להפנים אותו, לא להעביר את הזמן בלימוד אלא להפוך הלימוד למשמעותי בחיים, להפוך התוכן הנלמד לקיומי.

בפועל זה יתבטא בלימוד שיש בו  חזרות כדי לזכור, סיכום בכתב, שינון.

קומה נוספת שמלמדים אותנו חכמים בברייתא, היא האחריות להעביר את התורה לאחרים. חלק מהיחס הקבוע לתורה, כדבר מרכזי בחיים יתבטא ברצון לשתף אחרים בחוייה המשמעותית הזו.

וסימן יש כאן לכל החפץ לעלות במעלות התורה, אם אתה מרגיש חשק פנימי לשתף או ליצור מקומות של לימוד ולזכות הרבים אות היא שעשית תורתך קבע.

 

שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג

שיעור באינטרנט או בבית מדרש?

שאלה: יש שיעור תורה של תלמיד חכם, גדול הדור באינטרנט, שאני רואה בכל יום. בשכונה שלי הקימו בית מדרש לאנשים שעובדים (כמוני) וביקשו שאני אצטרף אליו. ברור לי שמגיד השיעור בבית המדרש, למרות שהוא רב ותלמיד חכם, אינו בדרגה של אותו גדול הדור שאני רואה בשיעור באינטרנט. מה עדיף – שיעור יותר טוב באינטרנט או להצטרף לשיעור בבית המדרש?

תשובה : קודם כל יש להגיד שכל לימוד תורה בכל דרך, בכל רמה, ובכל זמן הוא מצווה ממש, וגם חיוב. כל אדם מישראל חייב לקבוע זמן ללמוד תורה בכל יום, ונוסף לזה יש חיוב לעסוק בתורה לפי היכולת של אדם, וכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמו, א) "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח)". ולכן התשובה הטובה ביותר לשאלתך היא – תעשה את שניהם! ובזה יש יתרון באינטרנט שאפשר לצפות בשיעור בזמן שנוח לך, ואז יתאפשר לך גם ללכת לבית המדרש.

אבל אדם שאין לו די זמן לשני הדברים, ומוכרח לבחור, נראה שיש להעדיף לימוד בחבורה בבית המדרש על פני שיעור מפי תלמיד חכם גדול באינטרנט. וזה מכמה סיבות. המשנה ברורה (ס' קנה, ב"ה "ויקבע") מתייחס לזה ומביא ארבע סיבות ללמוד בחבורה ולא לבד - א) "לכתחילה מצווה להדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה [ולא לבד] שעל ידי זה יש כבוד שמים יותר, וכן אמרו חז"ל בכמה מקומות 'ברוב עם הדרת מלך'". ב) בגמרא (ברכות ו) כתוב שלמרות שהלומד לבד השכינה עימו, אבל הלומד עם אדם אחר זוכה לא רק לשכינה ביניהם, אלא גם נכתב ב"ספר הזיכרון" של השם. והרב קוק זצ"ל מסביר שכוונת הדברים היא שהלומד לבד לומד רק לשפר את עצמו, ושכרו נמצא בו בזמן שהוא מוציא לפועל את לימודו באישיותו, אבל הלומד עם האחרים משפיע טוב עליהם, ובעבור זה צריך "לכתוב" לו שכר מיוחד על חלקו בשיפור הזולת. ג) חז"ל אמרו ש"אין התורה נקנית אלא בחבורה". ד) וגם יש תועלת רוחנית לכל ישראל שיש לימוד תורה מרכזי בכל מקום ומקום (ע"ש).

ובנוסף לטעמים אלו, יש להוסיף שתי טעמים השייכים לעידן האינטרנט – ה) באופן מעשי, ידוע שאדם עלול להחלש בין בהתמדתו, בין בריכוזו, בשיעור וירטואלי לעומת השתתפות בבית מדרש חי. הסיכוי לוותר לעצמך ("רק הערב"...) מפני עייפות, או סיבה אחרת, הרבה יותר גבוה כלפי המחשב, מאשר כלפי החברותא המאוכזב בהיעדרותך. ו) סגנון הלימוד היותר פעיל בבית המדרש, במיוחד בחברותא או שיעור שבו משתתפים ביחד, הוא ברמה הרבה יותר גדולה של תלמוד תורה משמיעה פסיבית מול המסך. לימוד תורה אינו (רק) להשכיל בחידושים נפלאים, אלא בעיקר לעמול בתורה (בשמחה ובאהבה), כדי שהיא תיכנס לאישיותנו – דבר שלימוד בבית המדרש מאפשר הרבה יותר משיעור באינטרנט.

ומעבר לכל הטעמים האלו, יש גם להוסיף פן חברתי – ז) בהשתתפותך בבית המדרש, תזכה לתמיכה, ישירה ובעקיפין, של קהילה חיה ותוססת, וזה יעזור לך לגדול ולצמוח בכל עבודת השם שלך. ח) גם תזכה לעשות חסד עם השכונה שלך, ולחזק אחרים, שהיא מצווה נוספת לעצם לימוד התורה.

לסיכום:  תמיד יש להעדיף השתתפות חיה בבית מדרש מאשר שיעורים באינטרנט, אפילו מפי גדולי הדור. אלא שיש להוסיף צפייה ושמיעת שיעורים אלו כתוספת ללימוד התורה שלך, בזמנים או במקומות שאין באפשרותך ללמוד בבית המדרש.

           

 

דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר

 

מגבעת הרדאר – לעוז והדר

 

מלחמת העולם השנייה בעיצומה. הבריטים שחוששים היו מפגיעה במבני-שלטונם שבירושלים הקדימו תרופה למכה ועל גבעה נשאת הקימו תחנת מכ"מ (רדאר) כדי לנסות ולאתר מטוסים גרמניים או איטלקיים העושים דרכם להפצצת ירושלים.

יש הסוברים שעקב הפגיעות והחבלות בקווי הטלפון הקרקעיים החליטו הבריטים להקים תחנת ממסר לרדיו וטלפון, שצורתה הייתה כשל מכ"מ. בין כך לכך, מכאן מקור השם "גבעת הרדאר" – לימים "הר אדר", לאותה גבעה נשאת החולשת היטב לכל עבריה. מגבעה זו בתש"ח יצאו לוחמינו לפעולותיהם בכפרים העויינים סביבות ירושלים. אמנם יום לפני הקמת המדינה נכבש המקום על ידי לוחמי הפלמ"ח, אך שבועיים אחר כך שב ונפל לידי חילי הליגיון הירדני ששלט בו במשך 19 שנה, עד מלחמת ששת הימים, אז נכבש על ידנו בהתנגדות מועטה בלבד.

גם ממרחק רב ניתן לראות את אנדרטת התצפית שנבנתה במקום (בצורת רדאר כמובן) שהעולה במדרגותיה יראה את רוב הארץ, ובימים עם ראות טובה ניתן לראות אף את החרמון! (משפט מוכר משהו..). אחרי שהצטלמנו עם תצוגת הטנקים והמשוריינים הפרוסים למרגלותיה, נרד רגלית לש.ג. של הישוב (משם נכנסנו), משמאלנו כניסה לחורשת אורנים. לאחר דקותיים של הליכה בחורשה נראה משמאל מחזה מעניין: ידרשו כשישה אנשים כדי להקיף את גזע האיקליפטוס המפוסל שהובא למקום לאחר 100(!) שנות חיים דשנים ורעננים. ממשיכים בשביל עד לשילוט המפנה שמאלה ל"גבעת ההגנה" או "אנדרטת הצבי". מגדל בטון זה (פילבוקס) שנבנה במאורעות "המרד הערבי הגדול" (תרצ"ו-תרצ"ט) שימש לתצפית גם במלחמת העצמאות (אז המקום היה חשוף, ללא האורנים שניטעו מאוחר יותר).

על גג המבנה פסל ענק של צבי (על שם קינת דוד – הצבי ישראל) הנושא שמו של ישראל (זוזיא) שפירא, חבר הקיבוץ שלאחר שפקד על כולם לתפוס מחסה נהרג בהפגזה במקום, ובנו, שאותה שעה עסוק היה בפינוי הפצועים והחללים הוא זה שקיבל לידיו את אביו ההרוג... 

מהאנדרטה שבילון היורד במידרון עד שנפגשים בשביל גי'פים רחב בו פונים שמאלה, עד לערוץ שם שילוט ברור המפנה ימינה, שם מקום מנוחתם של חללי חטיבת "הראל" במלחמת השחרור, הוא בית הקברות בקרית ענבים. ומכאן אף הנוף מרכין עצמו, ואת עצי האורן מחליפים עתה הברושים, שצורתם כדימעה, ולכן "הולמים" יותר לבתי הקברות.

עוד בחייו הקצרים סיפר לחבריו ג'ימי, אותו לוחם-פלמ"ח נערץ, ש"בחורים עצומים שוכבים כאן ופאר-הנוער שלנו קבור באדמה זו, וכשתיגמר המלחמה אבקש מאבא לבנות מצבה לזיכרם". וכשנפל כמפקד ב"הראל", הפכה אנדרטה זו, אותה בנה אביו מנחם שמי – למצבה גם לזיכרו-שלו.

עוד יסופר, שבאחד הלילות בצאתם לפעולה באזור, התחלחלו חייליו של ג'ימי למשמע נקישות המקושים החוצבים הקברים, עד שצעק לעברם "היי, אתם שם, תעבדו מהר ותהיו מוכנים כי כבר יצאנו לדרך", ובכך טושטשה במעט האווירה המתוחה והכוח המשיך בדרכו...

ומיוחד שבעתיים הוא, להגיע למקום בטקס יום הזיכרון אז מגיעם אנשי דור תש"ח "לבקר חבריהם" הטמונים שם, ואפשר לשוחח ולשמוע ספוריהם ועדותם על ימי המדינה שבדרך.

הגעה: מכביש 1 יורדים במחלף חמד אל קרית-ענבים, שם נשאיר רכב אחד וממשיכים לפי שילוט, להר-אדר ולתצפית הרדאר. אמנם כשעתיים אורכו, אך גדול פי-כמה ערכו!

 

אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק

 

"וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ"

פתיחת ספר יהושע היא בדברי חיזוק לתלמידו של משה עבד ד', הממשיך דרכו בהנהגת ישראל, מדברי הפתיחה הללו למדנו לדורות על ההכרח לקבוע עיתים לתורה – "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם, רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א ו-ט).

דברי החיזוק הללו השנונים בפינו, ועוסקים בערך של שקידת התורה בהתמדה "יומם ולילה", מופיעים שוב באופן נסתר ומוצנע, אחרי חציית הירדן ועם הערכות העם למצור וכיבוש יריחו "מפתחה של ארץ ישראל" – "וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ, וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ד' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שם ה יג-יד).

חז"ל ביארו לנו את תוכן המפגש הזה כדברי מוסר הנאמרים ליהושע על חובת שקידת התורה – "ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו' ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי (יהושע ה')... אמר ליה: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. - על איזה מהן באת? - אמר ליה: עתה באתי. - מיד: וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. ואמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה" (סנהדרין מד ע"ב).

בארץ ישראל באווירה המחכים מתחדש לנו ביתר תוקף ועוז הכרח עיסוקנו בתורה וקביעות לימודנו בה. מתוך כך יש צורך להדגיש בראשית הספר העוסק בערכה של ארץ ישראל חובה זו שיהיה אדם עושה – "תורתו עיקר". יש לנו כאן לא רק מבט הרואה בתורה הגנה ושמירה מפני נפילה, אלא מבט המלמד אותנו על שייכותנו ודבקותנו בתורה בהיותה "חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ" ומתוך כך מתגלה – "בָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם".

ביחס לתלמוד תורה אמרו לנו חז"ל כי הוא גדול מ"מעשה", ואיזהו התלמוד הגדול מן המעשה? זה שמביא לידי מעשה (קידושין מ ע"ב ופי' מהר"ל). בעסק התורה שבארץ ישראל – "תורת ארץ ישראל", ישנה הרחבה של תוכן התורה הכולל גם את חלק המצוות התלויות בארץ, וגם את כלל המצוות שערכן גדול יותר בארץ דווקא, ועתיד לבוא לכלל "מעשה", בזה מתקיים באמת גילוי השייכות והדבקות של – "כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם" (מתוך התפילה).

עיסוק זה בדבקות של תורה בארץ ישראל הוא המצמיח את גבורת המעשה שבארץ ישראל. דוגמא לדבר למשל, בניהו בן יהוידע מגיבורי דוד, אשר הנביא אומר עליו "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג... וַיְשִׂמֵהוּ דָוִד אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ" (שמואל ב כג כ-כג), עליו דרשו חז"ל – "כי החיים יודעים שימותו (קהלת ט) - אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים, שנאמר: ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל וגו' (שמואל ב' כ"ג); ... רב פעלים מקבצאל - שריבה וקבץ פועלים לתורה; והוא הכה את שני אראל מואב - שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני" (ברכות יח). כח שקידת התורה ודבקות לימודה "יומם ולילה" בארץ ישראל, הוא המצמיח את גבורת המעשה ועוצמת ממשות החיים בה, והמוסר על הכרח הדבקות הזו הוא הנותן לנו כח בירושת הארץ.

משום כך בספר יהושע, פתיחת הספר היא בחיזוק והדגשת הכרח קביעות העיתים לתורה – "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", ודברי המוסר על חובת השקידה הזו בלילה. וכבדברי דוד בפתיחת התהילים – "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, כִּי אִם בְּתוֹרַת ד' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהילים א א-ג).

 

ראיון עם הרב אילן צפורי -  ראש תנועת תורה אחרי צבא

המראיין: איך התחיל כל הרעיון הזה של תורה אחרי צבא?

הרב: הכל התחיל לפני כשמונה שנים, בתוך ישיבת "עטרת כהנים", בלב לבה של העיר העתיקה בירושלים, ברובע המכונה "מוסלמי". בוקר אחד בא אלי אחד הרבנים, יהודי צדיק, ושאל אותי אם אני רוצה ללמד "בוגרי צבא" – וכאן הייתה החשיפה הראשונה שלי למונח הזה "בוגרי צבא", שבהמשך הפך לסלוגן אצלי... שאלתי אותו איפה הם בדיוק אותם "בוגרי צבא"? והוא ענה לי שאנו נביא אותם לכאן... איך בדיוק? נקים תוכנית של שילוב תורה ועבודה והם יבואו. ואכן כך היה, הוא הקים תוכנית המשלבת עבודת אבטחה של ליווים עם לימודי גמרא ואמונה בישיבה. הצלחנו לקבץ חבורה נחמדה סביבנו, אף שחלקם באו בשביל "לשים את התיק" ולא ראינו אותם הרבה בבית המדרש... אבל בגדול ראינו שיש פה משהו. יש פה פוטנציאל ליצור שטנס חדש של לומדים, כאלה שלא רוצים לשבת יום שלם בישיבה ומאידך גיסא לא רוצים לשקוע בעולם המעשה.

המראיין: אז למה לא נשארתם ב"עטרת כהנים"?

הרב: זה כבר סיפור מתגלגל... יש לך זמן?

המראיין: כן בהחלט.

הרב: במהלך השנה השניה, באחת ההפסקות, מגיע אלי הרב שלמה אבינר, ראש הישיבה, ועושה לי "אמבוש".

המראיין: מה הכוונה?

הרב: הוא פשוט ידע שטוב לי בעטרת כהנים, אך לרב אבינר יש אמונה שהתורה צריכה להתפשט. אתה מבין "כי מציון תצא תורה" זו לא סיסמה בעלמא אצלו... הוא שלח אלי שני בחורים חביבים. הם פונים אלי בהיסוסים, "שלום כבוד הרב... הרב אבינר שלח אותנו אליך... אנו גרים בסנסנה ואנו רוצים להקים ישיבה לבוגרי צבא"... וכך התחיל מסע מפרך ומאלף של הכנות לקראת הקמת הישיבה לבוגרי צבא הראשונה בעולם! (הכוונה ישיבה שבה לומדים רק בוגרי צבא). קראנו לה ישיבת "סנה-סיני" (אתה מבין, בגלל "סנסנה"), והתחלנו לפרסם על גיוס בחורים. הצלחנו לגייס חבורה נפלאה, רובם הבחורים שלמדו איתי ב"עטרת כהנים", ולמעשה עלינו על הקרקע בסנסנה בשנת תשס"ד.

המראיין: ואיך העסק המשיך להתגלגל?

הרב: לאחר שנה של פעילות נפלאה, של לימוד תורה איכותי בלתי נשכח ושל התיישבות בישוב עם אנשים נהדרים, ראינו שבוגרי הצבא לא זורמים אלינו... למעשה התחלנו להבין שבוגרי הצבא לא בדיוק מחפשים, סלח לי על הביטוי, "להיתקע" באיזו קראוון במדבר, בקצה של איזה יער... הרבה חבר'ה באו ללמוד אצלנו לתקופות קצרות, אך ראינו שלא מתגבשת ממש חבורה חדשה לשנה השניה.

המראיין: ואז?

הרב: ואז? ואז היה משבר גדול. התלבטויות לא פשוטות שבסופן נאלצנו לסגור בכאב רב את המקום. אך בראשי כבר התחיל להתבשל הרעיון לעשות תנועה ארצית לבוגרי צבא, הפועלת במרכזי אוכלוסיה. אך זה היה נראה חלום באספמיה... בפרט שמוראלית קבלנו מכה רצינית מהסגירה של הישיבה...

המראיין: ובכל זאת איך התגברתם?

הרב: שוב הגיע המלאך הטוב, אותו יהודי צדיק שהקים את התוכנית בעטרת כהנים, והרים אותנו. הוא משך אותנו לתל אביב, סידר את הכל והתחלנו מחדש בתוך הישיבה של הרב מיכה הלוי, בנחלת יצחק. ובסייעתא דישמיא, שעד היום כולי השתוממות ממנה, גיבשנו חבורה של לומדים לבית מדרש אחר צהרים-ערב, וזה עבד! הרגשנו שאנו ממציאים דבר חדש – בית מדרש אמיתי, כמו ישיבה, הפועל כמה שעות ביום ומאפשר לאנשים שעובדים או לומדים לימודים אקדמאים, ללמוד תורה ברמה ישיבתית...

המראיין: ואיך מזה נוצרה רשת ארצית של כארבעים בתי מדרש?

הרב: שוב יש לנו כאן שיעור גדול באמונה... "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"... אנו ציירנו בדימיוננו מרכז תורה אחד בגוש דן אליו ינהרו כל בוגרי הצבא שבארץ... אך מהר מאוד הבנו שזו לא המציאות. החבר'ה האלה מאוד לחוצים בזמן, והם לוקחים בחשבון כל נסיעה. ראינו שהפוטנציאל בתל אביב של 15 חבר'ה, הוא כנראה השיא. ואז התחילה המחשבה לעשות רשת ארצית. פשוט לפתוח בכל מקום אפשרי.    

המראיין: ואיך מוציאים דבר כזה לפועל?

הרב: עם הרבה אמונה ודבקות במטרה. התחלנו לפרסם בעלון שלנו שאנו פותחים מרכזים חדשים, ולמרבה הפלא היו טלפונים. נפגשנו עם אנשים, בדקנו את הריאליות של כל נקודה, ולהפתעתנו, העסק הזה התחיל לעבוד. פשוט ראינו שיש צמאון לדבר כזה. התחלנו לפתוח בתי מדרש ערב כאלה בכפר סבא, נתניה, פתח תקוה. ועם הזמן הצטרפו עוד ועוד, עד שראינו שאנו באמת תנועה, תנועה חברתית שעל דגלה הסיסמה "שילוב תורה בחיי המעשה".

המראיין: באמת, מה האידיאולוגיה שמאחורי התנועה הזאת, מה אתם באים להניע?

הרב: כל הרעיון הזה להקים תוכניות לבוגרי צבא ובתי מדרש לבוגרי צבא בא מתוך דאגה למצב עגום שנוצר בציונות הדתית. הרי על פי הנתונים שבידינו כ-44% מהנוער הדתי הולך למסגרות תורניות לפני ובמהלך הצבא. אך לאחר הצבא אנו רואים רק כ- 10% מהם מקושרים לבית מדרש בדרך זו או אחרת! להיכן הולכות כל האנרגיות שמשקיעה הציונות הדתית בחינוך הערכי לפני הצבא? אנו לא אומרים ח"ו שכל אלו שלא באים לבתי מדרש אינם לומדים תורה, אך אנו סבורים שההשתייכות למסגרת תורנית היא עמדה בחיים. ההפסד הוא עצום כאשר הבחורים הללו, בגילאים 35-21 לא מביעים עמדה ברורה ומיליטנטית יותר בדבר עוצמת הקשר שלהם עם התורה. אלו הגילאים הגורליים ביותר בחיי הפרט, בהם האדם סולל את הנתיבים האישיים של חייו - הוא מתחתן, יוצר, מקים מפעלים, משפיע על אנשים, בונה את התא המשפחתי שלו, משדר משהו לחברה הישראלית... את זה צריך לעשות מתוך קשר חזק עם התורה! אנו סבורים שהציונות הדתית היא המנוע האיכותי של המדינה, והחיזוק הרוחני של אותם בחורים משמעו חיזוק מדינת ישראל.

המראיין: יש איזה סיפור הקמה פיקנטי שתוכל לספר לנו?

הרב: סיפורי הקמת מרכזים בהחלט ישנם הרבה. בא נגיד שמספר ניסיונות ההקמה גדול יותר ממספר המרכזים שפועלים כיום... במילים אחרות לא כל מרכז מחזיק מעמד לטווח ארוך. סיפור אחד מהם, אם תרצה, זהו סיפורו של הסניף ביהוד. אני כירושלמי, לא הייתי מודע לעצם קיומו של מקום זה. אולי ראיתי את השם הזה באקראי במפות הדרכים, אבל בזה נגמר הקשר שלי עם המקום. והנה במהלך הניסיון שלנו להקים סניף בגבעת שמואל, הצלחנו לגבש רק חבורה קטנה מאוד (חמשה, ששה חבר'ה), וראינו שהעסק לא מתקדם כמקווה. שמתי לב שארבעה מהתלמידים באים ביחד ברכב, ושאלתי אותם מהיכן הם באים. התשובה הייתה - "יהוד". אז הצעתי להם, להפתעתם, להעביר את השיעור לשם. הם אמרו לי שלא פשוט להזיז משהו ביהוד, אך החלטנו שננסה. ואכן כך היה, עברנו לשם והתחלנו לגבש חבורה נחמדה. וכך קם "מרכז תורה אחרי צבא יהוד". אחר כך העסק שם התפתח לכל מני דברים מעניינים, כגון שיעורים בתוך הסניף של בני עקיבא אליו התגלגלנו (בגלגול השלישי שם...), בו משתתפים השביעיסטים והשמיניסטים. אבל גם שם יש לנו עוד הרבה עבודה כדי להצליח באמת...

המראיין: מי הם באמת התלמידים שלכם?

הרב: זו באמת שאלה מעניינת, והתשובה עליה מלמדת הרבה על למה "תורה אחרי צבא" היא תנועה עממית. אני פשוט אתן לך סקירה מהירה חלקית ותבין: בראש העין חבורה דינמית של צעירים בגיל שלושים פלוס מינוס, בעלי בתים איכותיים הקובעים עיתים לתורה. באלעד קהילה צעירה שלקחה על עצמה להרים את הדגל של תורה אחרי צבא ולהשתמש בו לגבש את הקהילה, בכפר אברהם חבר'ה צעירים רובם רווקים, באזורים (דרום נתניה) קהילה אתיופית שעבורה תורה אחרי צבא היא מנוף לחבר גם את השמיניסטים, בקבוץ שדה אליהו בחורים המעוניינים לשלב עבודה חקלאית ולימוד תורה, בעכו חבורה של בוגרי בני עקיבא אשר בחרו, מתוך ראייה אמונית וציונית להמשיך ולהתיישב בעיר, ועוד ועוד. כל מרכז זה סיפור שלם...

המראיין: איך אתה מסכם את חמשת שנות הפעילות האחרונות?

הרב: הרגשות מעורבים... מצד אחד יש לנו תחושה שקם דבר בישראל! מצד שני אנו חשים שרק התחלנו משהו ושעוד לא הגענו לנחלה. להערכתנו מי שפוקד את בתי-מדרשנו הם ה"סיירת" של הציונות הדתית, ועוד לא הצלחנו עדיין לשנות אצל ההמונים את התפיסה ולהביא אותם להכרה של קביעת עתים לתורה מתוך חבורה בתוך בית מדרש המתאים להם.

המראיין: ומה אתם עושים בנידון?

הרב: אנו נמצאים עכשיו בפרשת דרכים. אנו כנראה נכנסים לפאזה השניה של תורה אחרי צבא. עשינו סקר נרחב בקרב מרכזי תורה אחרי צבא והסקנו מסקנות. עד עתה המגמה הייתה לפתוח כמה שיותר סניפים, לפרסם על קיומם ולחכות שהחבר'ה יגיעו ללמוד. אבל כאמור אין בציבור שלנו עדיין בשלות לצורך ללמוד לימוד תורה איכותי שכזה. ולכן צריך ליצור מגע עם הבחורים ולא רק לחכות שהם יבוא אלינו. 

המראיין: איך עושים את זה?

הרב: אנו בונים תוכנית גדולה הנקראת "מתחברים". גייסנו בחור נמרץ, אלעד כהן, לנהל ולהפעיל אותה. למעשה כבר התחלנו ליישמה באופן חלקי. היא תכלול אירועים המוניים עם זמרים למשל, בהם נעלה את המודעות לעניין שלנו, חלוקת חוברות הדרכה "רוחניות-מעשיות" לבוגרי צבא, הקמת קו טלפון לייעוץ לבוגרי צבא, ועוד כמה וכמה עניינים. כאשר המגמה היא ליצור "מעגל שני" של חבר'ה שקשורים לתנועת תורה אחרי צבא ולאו דווקא מגיעים בקביעות לבתי המדרש שלנו. בזה לדעתנו נרוויח שני דברים – א) חיזוק אותם חבר'ה שממילא לא יבוא לבתי המדרש, ב) גיוס חלק מהם להצטרף בפועל לבתי המדרש.

המראיין: איך מגייסים משאבים לתנועה ארצית כזאת?

הרב: ברוך ה' ישנם הרבה אנשים טובים שמרגישים מזוהים לגמרי עם הרעיון ומבטאים זאת בתרומותיהם. אך ברור שאנו זקוקים לעוד הרבה עזרה. במציאות של היום, התקווה של מדינת ישראל איננה עוד מטוס חדיש או עוד טיל חכם... ההצלה תבוא מהחיזוק הרוחני של השורות, וכאמור לדעתנו הוא מתחיל בציונות הדתית ומשם מתפשט לאומה בכללותה. כל מי שתורם לתורה אחרי צבא שותף לזה!

המראיין: מה היית אומר לסיכום חמשת השנים האחרונות עם מבט לעתיד?

הרב: הייתי אומר שבחסדי הבורא נגענו בעניין גדול ושהייתה לנו סייעתא דשמיא גדולה מאוד, ועתה כולי תפילה שה' הטוב ימשיך להאיר את עינינו, שנזכה לפעול לשם שמים "למען ארצנו וערי אלוקינו". ולהצליח לעבות את השורות.

 

 

 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת