עלון דרך אמונה 73

השמחה

מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי

העונג והשמחה

 

-          היהודים אינם אנשים שמחים לדעתי...

-          וכי למה?

-          תראה, ביהדות אי אפשר להתפרק. הכל צריך להיות מחושב. אפילו כשאתה שמח זה מתוך מוסכמות ולא ספונטני.

-          ומה זה בדיוק שמחה ספונטנית?

-          זה ללכת עם חבר'ה לפאב, סתם לשתות ולצחוק.

-          לזה אתה קורא שמחה? זה הוללות, בטלנות, דבר חסר תועלת ותכלית... בקיצור משקף מדרגה אנושית ירודה ביותר.

-          אתה רואה! אתה לא יכול לסבול שאנשים נהנים!

-          בוא נעשה קצת סדר, ותראה שאין בעיה להנות כשצריך, רק יש עניין להשאר אדם ערכי.

-          טוב, נשמע.

-          בהלכות טומאה וטהרה ישנה מחלוקת בין שמאי להלל. מדובר בשאלת טהרת היין והשמן למקדש. שמאי אומר שכבר מהבציר צריך לטפל בענבים על פי הלכות טומאה וטהרה, ואילו בעניין הזיתים, שמאי לא מחמיר ומאפשר לעשות את המסיק שלא בטהרה.

-          מה זה קשור לעניין שלנו?

-          סבלנות. הרב קוק בפירושו עין איה מסביר את הצד הרוחני של העניין הזה, וזה יתן לנו כיוונים לשאלה שלנו. היין הוא הסמל של השמחה והשמן (זית) הוא הסמל של העונג.

-          מה ההבדל?

-          ההבדל הוא מהותי. שמחה זה עניין רוחני ועונג זה עניין גופני. היין משמח לבב אנוש, כי הוא מכניס את האדם להתבשמות כזו שבא לו לצחוק ולרקוד. הוא נותן הרגשה טובה כזו שעל ידה האדם מדבר בהתלהבות ורואה את החיוב של המציאות. בקיצור, כשאדם קצת מבושם הוא בהיי ושמח – מכאן היין מייצג את עצם השמחה הרוחנית. השמן לעומת זו מסמל את הסיכה, סיכת שמן לתענוג כמו אצל בתי המלכים "ששה חדשים בשמן המר".

-          נו, ואז מה?

-          הנקודה היא שביהדות השמחה היא רק עניין של מצוה והעונג הוא גם עניין של חול. לכן שמאי אמרו שבענבים, כבר בשעת הבציר צריך להקפיד על הלכות טומאה וטהרה ואילו בזיתים, בשלב המסיק עדיין אין צורך בכך.

-          ומה המשמעות לכך שהשמחה צריכה להיות בטהרה והעונג לא.

-          המשמעות היא שיהודים לא יוצאים לפאבים בשביל לשמוח. זאת אומרת שאין מצב כזה להתכנס סביב משקה חריף כדי לצחוק ולשמוח. היהודים יוצאים לשמוח בחתונות ושאר ענייני מצוה! זהו הטבע המוסרי של האיש הישראלי, הוא צריך סיבה טובה למסיבה, הוא לא רואה עניין עצמי בשמחה אלא היא כלי לרומם את הנפש כאשר הוא מתחבר אל הטוב...

-          ומה עם העונג?

-          העונג זה משהו אחר. לא כל העם יכולים להיות חסידים ואנשי קודש עד שגם העונג יהיה כולו בכלי טהור. מותר לאדם להתענג סתם. הוא לא חייב לעשות סיום מסכת כאשר בא לו לאכול חתיכת שוקולד. מותר לקחת הנאה גשמית סתם בשביל הכיף.

-          אני שומע את מה שאתה אומר, אבל תכל'ס אני לא רואה את ההבדל המהותי. מה איכפת לך שאנשים אחרי העבודה ילכו קצת "לדפוק ת'ראש", לצחוק קצת, להתפרק טיפה בשביל להירגע אחרי יום קשה?

-          נו, על זה אנו מדברים. הלל באמת הקשה את הקושיה הזו לשמאי ושאל אותו למה הוא עושה חילוק בין עונג לשמחה. אם מותר להתענג חופשי אז למה לא לשמוח גם חופשי? ועל זה ענה שמאי ששמחה זה עניין חברתי. אי אפשר לשמוח לבד באופן טבעי. אם תראה אדם שמתגלגל מצחוק לבדו, אתה תתחיל לבדוק מה הולך שם... יכול להיות שיש לו בעיות, אולי נפשיות... אבל כששני אנשים מתפוצצים מצחוק, בא לך להצטרף, בטח הם ספרו בדיחה טובה ואתה רוצה גם לצחוק. אתה מבין, השמחה היא כח נפשי השייך לצד העליון של האדם, לצד הכללי, החברתי. למעשה הוא הצד בו מתגלה יחודו של האדם מול שאר הבריות. לכן בעם ישראל, את זה צריך ליישר יפה, לרומם, עד שהשמחה תהיה רק לצד המעלה והקודש, בטהרה. אתה מבין, כשאדם מתחיל לשמוח הוא מתחיל לעשות כל מיני פעולות מוזרות, כל מיני תנועות קצת מגונות – לקפוץ, לרקוד, לשיר, לדבר בקול רם... אם הדבר הזה נגרם מסיבות של ריקנות, כאן מתגלה אדם שפל, בזוי... אבל אם מתוך שמחה של מצווה האדם מפעיל את כל אישיותו ואת כל גופו, הוא מגייס את הכל לקדושה.

-          אני מבין. זה מה שאמרה מיכל לדוד כאשר הוא רקד מול כל העם: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים".

-          נכון, ועל זה ענה דוד: "וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'", זאת אומרת "מה שרקדתי וכרכרתי, לפני ה' עשיתי, לפי שכבדני ובחר בי וראוי לו שאקל עצמי לכבודו". זו שמחה של מצוה ורק בה ראוי "להשפיל את עצמך בריקודים". הרי אפילו דוד מלך ישראל בכבודו עשה זאת מול העם!

-          והעונג זה שונה?

-          כן, העונג זה עניין פרטי, לא ציבורי. אין כאן הכרח לרומם אותו לדרגות הקדושה. כמובן מי שרוצה לרומם את אישיותו לדרגות עליונות וגם להקדיש את העונג שלו כל כולו לקדושה וטהרה, ברור שיש כאן מעלה, אך לאט לאט צריך לעלות במעלות הקדושה...

(מאמר זה מבוסס על עין איה שבת א פסקה עו)

 

דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית

עבודה גדולה

"שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא-ל שצווה בהם, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח, מז)". (רמב"ם, הלכות לולב, פרק ח הלכה טו).

שמחה היא חוויה ורגש נפלאים, וכל באי עולם שואפים אליה. מדוע מגדיר אותה הרמב"ם כ"עבודה גדולה"?

למה "ראוי להפרע" ממי שאיננו שמח, עד כדי "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובערום ובחוסר כל"? (המשך הפרשה שם).

קהלת כתב בספרו: "ולשמחה מה זו עושה" (קהלת ב, ב), כלומר איזה ערך או אפילו חוסר ערך יש לשמחה? שאלו חכמים, שהרי הוא בעצמו כתב: "ושיבחתי אני את השמחה" (קהלת ח, טו)? ותירצו: שמחה משובחת היא שמחה של מצווה (מסכת שבת ל ע"ב). נדייק בדבריהם: לא מדובר על שמחה של הוללות או שכרות ח"ו, סתם שמחה של חולין, שמחה על הישגים חומריים, על רווחים ממוניים ואין בה ערך.

המהר"ל במקומות רבים בספריו הגדיר את השמחה כתוצאת מצב של שלמות. "כי השמחה היא מצד השלמות ואשר יש לו שלמות הוא שמח, והפך זה כאשר מת לו אחד מן הקרובים אשר שייכים אליו, ובזה מגיע העדר וחסרון, ואז הוא באבילות" (נתיבות עולם, נתיב התורה פ"ח).

כאשר אדם מקיים מצוות והוא שמח בהם, זהו מפני שהקיום הוא לא רק מעשה פיסי כזה או אחר, אלא כל לבו ודעתו של המקיים נתונים במעשה המצווה. אם אין שמחה בעבודת ה', אות היא כי "בפיו ובשפתו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (ישעיהו כט, ג). ובלשונו של ירמיה הנביא: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (יב, ג). במקום שיש שמחה שם השכינה שורה. היא אינה שורה במקום פגום. זו הסיבה שבגלות אין נבואה כי אין שם שמחה (רמב"ם מו"נ ח"ב פרק לו).

כשאדם שמח שמחה שאינה של מצווה, סימן הוא שהאירוע הגורם לשמחה נותן לו תחושת שלמות. ועל זה אמר שלמה המלך מה ערך לשמחה זו, הרי עניני וקניני העולם הזה ברי חלוף הם, תחת ממלכת הזמן הם נתונים, ואין לך חסרון גדול מזה. אם כן, מה מקום יש לשמחה בהם? איזו שלמות יש כאן? אמור לי מה משמח אותך ואומר לך מי אתה.

כשם שאדם נמדד בכעסו, כך הוא נמדד בשמחתו. אם תשאל: עובדה, אני שמח, ובכל זאת פחות שמח בקיום מצוות? נאמר לך "עבודה גדולה" לפניך והיא בירור חשבונו של עולם, מה עיקר ומה טפל, מה זמני ומה נצחי. הלכי הרוח שלנו הם פועל יוצא של המתרחש במחשבתנו ובהשקפתנו על החיים. לא מוסיקה טובה ולא ריקוד יצמיחו שמחה אמיתית, למרות שערך חשוב להם. לימוד ובירור הערכים האמיתיים של החיים, הם המביאים לשמחה שהיא משובחת.

לעתיד לבוא נאמר: "אז ימלא שחוק פינו" (תהילים קכו, ב). כיום אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה (ברכות לא ע"א). כיום יש מחיצה המפרידה בין הקודש ובין החול, לפחות בתודעה שלנו, כשם שאנו מפרידים בין הטוב והרע ומייחדים לכל אחד את ברכתו. לעתיד לבוא תיפולנה המחיצות ויתברר שהנדמֶה כרע הוא טוב באמת, החול יואר מהקודש, וערכי עולם המעשה יתבררו כמלאים באור אלוקי, אז השמחה תחצה גבולה וכל העולמים יאמרו שירה.

 

 

שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג

שאלה: האם מותר לשמוח? האם יש גבול הלכתי לשמחה?

 

תשובה: "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה", כך נפסק בשלחן ערוך (או"ח, תקס, ה) על סמך הגמרא "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו) 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה', מתי? בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה'. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מאז ששמע מאמר זה מרבי יוחנן רבו" (תרגום גמרא ברכות לא ע"א).

מה היא הבעיה בשמחה ושחוק? ברור שאדם צריך וחייב לעבוד את ה' בשמחה, כמו שהתורה מעידה שיש עונש "תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים פרק כח). לכן אפשר שמדובר רק בשמחה יתירה – "שהשמחה יתירה משכחת המצוות" (משנה ברורה) או שלא מדובר רק בשמחה אלא בשחוק וקלות ראש – "כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה" (מגן אברהם). ויש גם היבט שלילי של שחוק בזמן שהוא קבוצתי ומוגזם - "כשעוסק בשחוק זמן מרובה עם אחרים", אבל אין בעיה בסתם שחוק (ערוך השולחן). בכל זאת יש שמסבירים שמדובר ב"צחוק" בקול ממש ויש גם בזה איסור, כמו שמשמע מלשון הפסוק "אז ימלא שחוק פינו" (שו"ת בני בנים).

אבל עיקר הדיון סביב הלכה זו הוא מתי אסור? מצאנו ארבע שיטות - השיטה המחמירה ביותר סוברת שאפילו בשמחה של מצוה, כגון בחתונה ופורים, לא ימלא פיו שחוק (מ"ב בשם הט"ז). והם סוברים שרק בזמן שבית המקדש קיים מותר למלא פיו שחוק, ואז רק בשמחה של מצוה, כמו בשמחת בית השואבה. אבל בהעדר בית המקדש אין להתיר. מצד שני יש שמתירים גם בזמן הזה שמחה מלאה, אבל רק בשמחה של מצוה, וכן היה האר"י ז"ל שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואומרים שרק עבור זה זכה לכל ההשגות שלו. והדעה המקלה ביותר סוברת שאפילו בשמחה שאינה של מצווה מותר היום מפני שזכינו לחזור לארץ ישראל, והתקיים בנו "יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" במידה זו או אחרת. ובסוף יש אומרים שכל זה רק חומרה, שכך משמע קצת מלשון הגמרא ששיבחו את ריש לקיש על מידה זו, ואם זה איסור גמור, למה רק הוא קיימו?

נראה להלכה שהעיקר הוא שכל שמחה יתירה שיכולה להוביל לשכחת קיום המצוות, וכל שכן לעשיית איסורים מתוך "שיכרות" של שמחה יתירה, יש לאסור – וזה כולל שמחה שמביאה לידי הוללות, או ליצנות. וזה דומה לדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב הלכה ז): "לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן אלא שמח, כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ובכל זאת יש להתיר אפילו ל"מלא פיו בשחוק" בשמחה של מצוה ממש, כמו בחתונות ושמחת תורה, ולסמוך על המתירים, כל עוד שאדם בטוח בעצמו שלא יבוא מתוך זה לדברים אסורים. אבל אם מדובר בשמחה שאינה קשורה למצוות, אלא סתם לשמוח במהלך חיי היום יומיום, יש לשמור על קצת איפוק, ולהיות "תמיד בשמחה" בלי להגזים ו"לצאת מהכלים" (זאת אומרת, לא "למלא פיו שחוק בעולם הזה").

 

[תשובה זו מבוססת חלקית על שו"ת בני בנים חלק א, טז של הרב י"ה הנקין שליט"א]

                       

 

דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר

 

תירוש בחורבת כרקוש ...

 

כבר מימי קדם היווה השומרון מרכזה של ארץ ישראל מבחינה גיאוגראפית, קו פרשת המים מבחינה טופוגרפית, וערש התנ"ך מבחינה היסטורית.

חבל ארץ זה, שנקרא על שם בירת ממלכת ישראל התנ"כית, היה ועודנו מקום קסום ומיוחד, שבימי חודש שבט (ואדר) יקדם את פנינו ברון, אז קדימה – לשומרון!

מאז כניסתו לארץ ישב העם היהודי בשומרון ובהר ולכן שרידי ישוב קדומים פזורים בו בכל עבר, ולאחד ומיוחד נצא היום - הוא לחורבת כרקוש.

סלעי הגיר הקשה, המאפיינים את השומרון, טובים היו לתעשייה ובניין, וכבר מימי קדם עשו בהם שימוש רב, והחורבה למעשה היא מחצבה קדומה, שלאחר שסיימה את הקריירה שלה כמחצבה, נחצבו בה מערות קבורה רבות מפוארות ומרשימות מאוד, עם גילופים ועיטורים בפתחם וכוכי קבורה בתוכם. בימי החורף הגשומים מתמלאות המחצבות במים ויוצרות בריכות גדולות ועמוקות.

מדובר בישוב גדול שתחילתו בימי בית המקדש הראשון, אך שיא גדולתו היה בתקופת החשמונאים והמלך הורדוס, בימי בית המקדש השני.

החורבה נמצאת למעשה בקצה שטחו של "פארק התעשייה אריאל", השוכן בקטע הדרך שבין מחלף ברוכין לצומת גיטי-אבישר, השוכנים על כביש מספר 5 (כביש חוצה שומרון בלעז), הוא כביש רוחב ארצי מצפון תל אביב במערב עד לכיכר הכניסה לעיר אריאל במזרח. נכנסים עם הרכב דרך השער של איזור התעשייה אריאל (ולא איזור התעשייה ברקן), בכיכר כניסה ממשיכים ישר עד שמימין נראה שלט המעיד על מפעל למתכות, עוברים אותו ומייד פונים ימינה לשביל עפר/כורכר, מייד לאחר שנפנה נראה משמאלנו מפעל שבשלבי בנייה כעת. 

הגבעה שמולנו כעת, זוהי החורבה. ממשיכים ברכב עוד כ-70 מטר, פונים שמאלה ושם חונים (ללכת בקבוצה חמושה זה לא מזיק אף פעם...). נלך על שיפוליה הדרומיים של החורבה, כ-200 מטר בערך, עד ש'ניתקל' במחצבות ובמערות הקבורה המפוארות החצובות בסלע. בפתחי המערות, מימין לפתח, נראה גומחה קטנה, כמו שקע צר החצוב בסלע – זוהי המגרעת של "אבן הגולל", אותה האבן הגדולה העגולה כגלגל ששימשה כדלת ההזזה של המערות כדי למנוע כניסת בעלי חיים ויציאת ריח רע מהמערה. לאחר שהונח שם המת וחייו הסתיימו, החזירו את האבן למקומה ובכך סתמו חזרה את פתח המערה, ומכאן אגב הביטוי "סתם עליו את הגולל"...

כיוון שבשמחה ובחיים עסקינן ולא בבא אחריהם בלבד, נעפיל אל ראש הגבעה. שם לא הרחק מהעץ הבודד שבפסגתה, נמצא גת החצובה בסלע, המעידה כאלף עדים על שמחה שהייתה במקום, עת דרכו יחד על ענבים, תוך הקריאה הקצבית "היאח - הידד" והביטו בשמחה על התירוש הניגר ממנה. כשעה של חוויה וסיור- שווה את הביקור!

 

אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק

הָיִינוּ שְׂמֵחִים

אמונתנו ותקוותינו תמיד, היא להופעת משיח בן דוד בקרוב. ולמה בן דוד? מדוע לא שלמה? – אכן תקופת הפריחה הנפלאה בימי שלמה המלך, המתוארת בנביא בלשון הנפלאה – "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרב אכְלִים וְשׁתִים וּשְׂמֵחִים" (מלכים א ד כ) וכן במילים הנחשקות – "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כּל יְמֵי שְׁלמה" (שם ה ה), השקט והשלום, בניין המלכות בתפארתה והמקדש, הם תוצאה של ההכנה ומסירות הנפש המוחלטת של דוד, אכן – "בן דוד".

השלמות הזו המתוארת בימי שלמה, היא הזמן שתיארו חז"ל כזמן שמחת לב עצומה. כך אמרו הם על הפסוק בשיר השירים "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא) – "ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן" (תענית פד מח).

אכן בעיני חז"ל שיאה של השמחה היא באותה שלמות שזכינו לה בימי שלמה, על ידי הכנת דוד המלך, שלמות בה יושבים ישראל על אדמתם, המלכות במלוא קוממיותה, והמקדש על מכונו, בזמן שכזה מופיעה השמחה בטהרתה. רמז לדבר אנחנו מוצאים בחנוכת המקדש עצמו. כך מצאנו מתואר בספר מלכים, ביחס לחנוכת המקדש – "וַיַּעַשׂ שְׁלמה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ד' אֱלקֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם" (מלכים ב ח סה).

החג שמוזכר בפסוק, זהו חג חנוכת המקדש, הנפגש עם חג הסוכות. שהרי בתורה סתם "חג", הוא "חג הסוכות" בו נאמר "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ..., שִׁבְעַת יָמִים תָּחג לַד' אֱלקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד'... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז יד-טו). ובצמידות לחג זה, חגגו שלמה ועם ישראל את חנוכת המקדש, שהרי ראויים ימי השמחה הנפלאים הללו, להצטרף עם חג השמחה הזה.

כך כתב הרד"ק בפירושו למלכים שם – "חנוכת המקדש קרא גם כן חג לפי שהייתה סמוכה לחג הסכות ועשו שבעת ימי חנוכה ושבעת ימי חג הסכות, ואומר ארבעה עשר יום, להודיע כי סמוכים היו לא היה הפרש ביניהם, וביום השמיני שאומר שלח את העם הוא שמיני עצרת". וכך מבואר בדברי הימים על אותם הימים הנפלאים של חנוכת המקדש – "וַיַּעַשׂ שְׁלמה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרָיִם, וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ד' לְדָוִיד וְלִשְׁלמה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (דה"י ב ז ח-י).

מתוך כך אמרו רבותינו, וכמבואר ברד"ק בדברי הימים שם – "אמרו רבותינו ז"ל שאכלו ביום הכיפורים כי שבעת ימים קודם חג הסכות יום הכיפורים בכללם, והחנוכה הייתה שמחה בזבחי שלמים במאכל ובמשתה ולא נחשב להם לעוון שיצאת בת קול ואמרה כולכם מזומנים לחיי עולם הבא". ובאותה שנה שמחת תורה, הוא חג שמיני עצרת, היה זמן הפרידה מהמקדש ותשובת ישראל לעריהם, להוציא לפועל בחיים את מדרגת הקדושה לה זכו בימי החג הארוכים הללו, וכך נאמר בסיום העניין בספר מלכים – "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ד' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (מלכים שם סו).

ראיית גילוי השכינה במקדש היא שהביאה את השמחה שלנו למלוא שכלולה, ענן ד' אשר מילא את המקדש והאש אשר ירדה מן השמיים, גילו לנו כי "מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ" (תהילים צ יז), מתוך כך באנו למדרגת המלאכים העליונה לה אנו זוכים ביום הכיפורים, מתוך השמחה עצמה באכילת שלמים ושאר עינוגי יום טוב, ובלא צורך לסיגוף ועינויים.

מאז ועד היום, השמחה שלנו קשורה עם שלמות חיינו, עם צפיית התחדשות המלכות ובניין המקדש, וככל שמשייכים אנחנו את עצמנו למהלך הבניין הזה שלנו, כך גוברת שמחתנו, כמבואר בתהילותיו של דוד, המצפה בעצמו להשראת השכינה ולבניין המקדש, ולשלמותם של ישראל – "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ד' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחלְמִים, אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ד' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה, הִגְדִּיל ד' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (תהילים קכו א-ג).

 

קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי

כך ספר לי בחור אחד: "שאלה לא פשוטה... התחלתי לצאת עם בחורה והיא מתאימה לי מבחינה שכלית וגם חיצונית, אך גיליתי שמבחינה דתית היא רחוקה מהרמה הבסיסית אליה אני שואף. בהתחלה לא שמתי לב, כי מצד הלבוש זה היה סביר, אך היא התחילה לספר לי שאין לה בעיה ללכת לים מעורב וגם שיש לה חברים והם נפגשים מדי פעם, וגם לא משנה לה לשמור נגיעה או לא... היא פשוט באה מרקע כזה, משפחה, חברות שעבורם זה בסדר. אני מבחינתי רציתי מיד לחתוך, אך היא אמרה לי שהיא מאוד התקשרה אלי והיא מוכנה לשנות את אורח חייה בשבילי. התייעצתי עם רב אחד והוא אמר לי שכדאי לבדוק את הרצינות שלה, האם היא באמת מוכנה להשתנות. הצעתי לה להתחיל ללכת לשיעורי אמונה לבנות, ללמוד קצת על ערכי היהדות וכו'.... אך אני בכלל לא בטוח שעסק כזה יכול לעבוד, כי תכלס' היא אמנם רוצה לעשות שינוי כדי למצוא חן בעיני, וזוהי הבעיה, זה כדי למצוא חן בעיני. אני רואה, על פי השיחות שלנו, שאין כאן שינוי אמיתי עם הזדהות אמיתית לערכי הצניעות של היהדות... בקיצור אני חושב שזה מסוכן ושלא כדאי להמשיך במצב כזה....".

זו באמת שאלה לא פשוטה! אתה נהגת בתבונה, לדעתי. ניסית ולא הלך. כפי שאתה מרגיש ישנו דבר אחד שאי אפשר לוותר עליו והוא הצניעות הבסיסית, שהיא הערובה לאינטימיות בזוגיות ולהגנה מפני פרץ הטומאה של התרבות המערבית שיכולה ח"ו לחדור אל תוך הזוג ולחצוץ ביניהם. על הכל אפשר להתפשר, על רמה שכלית, על יופי חיצוני, על מידות, אבל על צניעות לא יתכנו פשרות, זהו הלב של הקשר, האמון היסודי העילאי... גילית סבלנות ונתת צ'אנס, אבל אתה לא יכול לשחק באש! אם קיים אצלך ולו ספק בעניין הזה, אל תלך על זה! וה' הטוב יפגיש אותך בבחורה צנועה וחסודה, והבא להטהר מסייעין אותו מן השמיים.   

 

בהמשך הדרך / אורי פרידמן

טיפים לבוגרי צבא ושירות לאומי

שינוי בנוהל מימוש הפיקדון

מי שלא ידע ומי שלא שמע, שימו לב! החל מתאריך 3/10/10, כ"ה בתשרי תשע"א, מימוש כספי הפיקדון האישי לחיילים משוחררים מתאפשר אך ורק באמצעות סניפי בנק "לאומי" ובנק "הפועלים" הפזורים ברחבי הארץ, ולא כפי שהיה נהוג עד כה.

חיילים משוחררים שמימשו חלק מכספי הפיקדון טרם מועד זה באמצעות בנק אחר, שאינו "הפועלים" או "לאומי", יכולים לממש את יתרת הפיקדון באמצעות בנק "הפועלים" או "לאומי", על-פי בחירתם.

חיילים משוחררים שמימשו חלק מכספי הפיקדון טרם מועד זה באמצעות בנק "לאומי" או בנק "הפועלים", יממשו את יתרת הפיקדון באמצעות אותו הבנק בו החלו במימוש.

 אמרות צדיקים

השמחה והאהבה

וכך סיפר ר' שלמה קרליבך באחת משיחותיו: "היה לנו פעם בסן פרנסיסקו 'בית האהבה והתפילה' משהו גדול ונשגב. ועכשיו אנחנו ב"ה גרים במושב מודיעין. אבל מה שצריך בתל אביב זה מקום שכל אדם יכול להיכנס לכמה דקות ולקנות קצת שמחה. אפשר לקנות גלידה, אפשר לקנות קוקה קולה, אבל קצת שמחת הלב...ואתם יודעים מה שרבי נחמן אומר כל אחד רוצה שיהיה שלום בעולם, אבל אי אפשר לעשות שלום בעולם בלי שמחה. אנשים עצובים שונאים אחד את השני אפילו אם לא חסר להם כלום. ואדם ששמח בחלקו אפילו אין לו כלום, מלא אהבה. אז אנחנו צריכים מקום בתל אביב, בתוך תוכי תל אביב, שיהודי יכנס עצוב וייצא בשמחה, 'כי בשמחה תצאו'. כל עם ישראל כולם קדושים, אבל לצערנו קצת חסר שכל יהודי ידאג לחבירו. אנחנו מברכים את עם ישראל במשהו רוחני, לא רק בבית הכנסת, ברחוב רבותי. אם אנחנו מחכים שהנוער יבוא לבית הכנסת, לצערי הרב עוד נצטרך לחכות זמן רב. לא בגלל שבית הכנסת לא קדוש, ולא בגלל שהתורה אינה טובה, אלא בגלל שאותם שכביכול מייצגים את התורה, נעביך, לא יודעים איך לעשות את זה. משה רבנו נתן את התורה 'במדבר', וכך גם אנחנו צריכים 'מדבר' – מקום שכל יהודי יכול לבוא עם לב שבור, וייצא גם כן עם לב שבור, אבל לא שבור מתוך עצבות, שיתפוצץ מתוך שמחה, שבור משמחה, שבור מנחת". (מתוך השיחה "העצבות והקנאה - השמחה והאהבה", תל אביב, תשמ"ו).

רגע של עברית

ששון ושמחה

בכל שפה קיימות מילים נרדפות, ויש מי שרואה בדבר זה את המהות של אותה שפה, לדוגמא: אצל האסקימואים יש 15 מילים נרדפות לקרח. בעברית קיימות כמה מילים נרדפות ל"שמחה" והרי ידוע שאחד הדברים החשובים ביהדות הוא "להיות תמיד בשמחה". אחת המילים הנרדפות היא "ששון" וכבר עסק בהבדל שבין "ששון" ל"שמחה" הגר"א והוא מסביר ששמחה באה על התחדשות הגורמת לשמחה אצל האדם, ואילו ששון זהו גם סוג של שמחה אך זו שמחה של האדם על דבר שנגמר והוא שלם.

ואני לא באתי לפרש פתגמים ידועים לכן כל אחד ינסה בעצמו לחשוב על איזו התחדשות אנו שמחים באדר שהרי "משנכנס אדר מרבים בשמחה". 

 

מיוחד לתורה אחרי צבא!

לכל מי שרוצה להמשיך לחוות את השיעורים של הרב מרדכי אליהו!!

ניתן להשיג את הספר "ויאמר מרדכי" (השיעורים המקוריים על הנושאים: מעגל השנה, דברי אזכור ודרשות לנשים) במחיר מיוחד לכבוד תורה אחרי צבא, לחיילים, בנות השירות הלאומי, לבוגרי צבא ולבוגרות השירות הלאומי: 40 ₪!  (המחיר הרגיל  50 ₪).

להזמנות: 052-6879902

 

 

 

 

 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת