עלון דרך אמונה 77
חסרון המקדש
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
 
מי מתגעגע לקרבנות?
-          אני רוצה לשאול אותך בכנות. אתם כל הזמן מדברים על בניין בית המקדש, אבל אתם באמת מתכוונים לזה?
-          ברור, למה לא?
-          כי בית המקדש זהו מקום להקרבת קורבנות, ומי כיום מתכוון להקריב קורבנות?
-          תראה, היום הציבור סובר שכל דבר צריך לעבור רציונליזציה, וכאן הטעות.
-          למה טעות? גם הרמב"ם נתן טעם הגיוני לקורבנות, דהיינו שהם באים להפנות את יצר העבודה הזרה לעבודה מותרת, לעבודת ה', ודרך אגב הטעם הזה כבר לא שייך כיום.
-          נכון שהרמב"ם כתב כך במורה נבוכים, ובאמת גדולי עולם התקוממו נגד דבריו, אבל ביד החזקה הרמב"ם עצמו כתב שלקורבנות אין טעם ידוע.
-          ואיך אתה מתרץ את הסתירה?
-          במורה נבוכים הרמב"ם כידוע עושה רציונליזציה של הרבה עניינים, משום שהם מיועדים לאנשים "נבוכים", אבל ביד החזקה הרמב"ם מדבר אל אנשים מאמינים. אדם מאמין יכול להבין שישנם עניינים נשגבים מבינתו, ואמונתנו במלך מלכי המלכים ובאמיתת תורת משה, מביאה אותו לקבל עניינים נסתרים, מתוך ענוה.
-          כן, אבל בדור שלנו, מה שאינו הגיוני מעורר ספיקות, ואפילו אדם דתי שואל את עצמו שאלות...
-          אם השאלות הן כדי לחזק את האמונה, אז ודאי שהן חיוביות, אך אם הן שאלות של תמיהה, יש בזה כפירה.
-          וכי זה לא מתמיה לייחל למקום שבו הולכים לשחוט בהמות ולזרוק את דמם על המזבח? בשביל זה הורגים בהמה?
-          לא פחות מתמיה לשבת עם חברים במסעדה כאשר מוקד המפגש הוא חתיכת בשר בצלחת (המכונה סטייק), בשר של בהמה שנשחטה בדיוק כדי שתוכל באווירה נעימה לאט לאט ללעוס את בשרה בהנאה, מתוך חיוכים וצחוקים עם החברים.
-          זה נכון שאם מסתכלים על זה מהזוית הזאת, המעשה התרבותי הזה נראה קצת פרימיטיבי, אבל זה לא מסביר את הקורבנות.
-          האם אתה מתאר לעצמך באיזה מתח רוחני נמצא הכהן שמקריב את הבהמות?
-          מה זה קשור לעצם העניין?
-          עבודת הקרבנות היא עניין של חיים ומוות. למעשה כל החיים שלנו הם עניין של חיים ומוות. יש בעבודת הקרבנות מתח רוחני המחייב את מי שניגש לעבודה להיות בדרגה עילאית של טהרה. ההקרבה היא עסק של נתינת חיים ולקיחתם, כאן עוצמתה וכאן גם סכנתה. תחושת הזעם שחשת בחושבך שנוטלים חיי בהמה ללא שום תועלת היא ממש צודקת ומוכיחה על רגישות ואצילות פנימית. תחושה זו חייבת ללוות את הכהן לאורך כל עבודתו. משום כך, הציווי האלוקי להקריב, עם כל דיוקי הפעולות וכוונותיהן, הוא זה שחייב למלא את כל מחשבותיו של הכהן המקריב, כל רגע ממש. אתה מבין, הכח המניע את הכהן חייב להיות האמונה בצדקת המעשה, ובידוע שהוא כזה משום שהוא צו אלוקי. די ברגע של מחשבה זרה או צדדית, שיש בו שכחת עניין הציווי,כדי להפוך את הכהן מאיש קודש למשחית.
-          אבל בכל זאת, אני זקוק לטעם רציונאלי לעניין, כדי שאוכל להזדהות איתו. לא הבנתי למה דווקא הריגת בהמה היא רקע לעילוי רוחני?
-          אני מנסה להסביר לך שהקרבת קורבנות הוא התמסרות אמונית הבאה לתת לאדם אפשרות לקחת את כל אישיותו ולהעלותה לדבקות בבורא עולם, מה שאי אפשר להשיג בשום הבנה רציונאלית. מהרגע שאתה מנסה לנתח את המעשים הללו בכלים רציונאליים פשוטים, ללא הרגשה עילאית של רוח הקודש או נבואה, אתה פשוט מוריד אותם ממעמדם. המעשים הנוראים האלו מיועדים לפתח בנו אהבה שאיננה תלויה בדבר, כלפי רבונו על עולם. הטעמים הפנימיים של הקרבת הקרבנות קשורים לסוד הופעת החיים והיעלמותם - הסוגיה המטרידה אותנו ביותר, והם מבחן האמונה ויסוד האהבה. אנו כיום כל כך רחוקים מהעוצמה הזאת בגלל השיקוע באהבת עצמנו, עד שאיננו מסוגלים להבין או להזדהות עם מעשי הקורבנות כביטוי לדביקות... בעזרת ה' כשיבוא המשיח ויבנה את בית המקדש, העולם יתעלה כל כך עד שיחזור לנו כח אהבה זה ותשוב הבנת עבודת הקרבנות ואיתה הדבקות העליונה בבורא עולם.
-          אתה אומר למעשה שההזדהות עם הקורבנות תלויה בעוצמת האמונה שלנו.
-          נכון, ולא רק הקורבנות, אלא כל המצוות כולן מהוות בסיס לפיתוח קשר אמוני עם ריבונו של עולם, רק שבקורבנות זה הרבה יותר בולט.
 
דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית
 
סוד הזכירה הוא סוד הגאולה
 
לאחר חורבן בית שני שררה בישראל תחושת אבל קשה מאוד, תחושה שניטל טעם החיים.
במסכת בבא בתרא (דף ס) מסופר: "שרבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין (בהמשך אומרת הגמרא שעם התגברות גזירות ושמדות בגלות ראוי שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ולא להוליד ילדים). נטפל להם רבי יהושע, אמר להן: 'בני, מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואי אתם שותים יין'? אמרו לו: 'נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל'? אמר להם: 'אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות? פרות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים? מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים'? שתקו. אמר להם: 'בניי, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה'".
כיצד בכל זאת נתאבל? קבעו חכמים: סד אדם ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, עושה אדם כל צרכי סעודה ומשיר בה דבר מועט ועוד...
הרצון של הפרושים לבטא את אבלותם בהימנעות מתענוגות העולם הזה באה לידי ביטוי בתקנת חכמים לצום בארבעה מועדים: ג' בתשרי, י' בטבת, י"ז בתמוז וט' באב, והם הנקראים תעניות החורבן.
התעניות שאנו מכירים מן התורה ביום כפור, ומדרבנן בתעניות הגשמים, עניינן אחד: חלק מתהליך של תשובה. עבודת היום בימים אלו היא להרבות בוידויים ובאמירת סליחות, כפי שמתארת המשנה במסכת תענית (ב, א): "הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושין: לא נאמר באנשי נינווה וירא אלוקים את שקם ואת תעניתם, אלא וירא אלוקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".
לעומת זאת, כשמתבוננים בעבודת היום בתעניות החורבן ובמיוחד בט' באב, לא נמצא שם וידוי ואפילו לא תחנון. עיקר העבודה בט' באב היא קריאת מגילת איכה ואמירת קינות ולא סליחות. נהי ובכי ולאו דווקא תשובה.
המשנה בסוף מסכת תענית (ד, ו) מתארת את האירועים שמחמתם נקבעו תעניות י"ז בתמוז וט' באב, אך אין היא מפרטת מה היו הסיבות שגרמו לכך. דבר זה יבואר בדברי חז"ל במקומות אחרים. ללמדנו שעיקר עניינם של ימי תעניות אלו הוא האבלות על חסרון בית המקדש ומלכות ישראל. האבלות באה לידי ביטוי בהימנעות מאכילה ושתייה ובתשעה באב גם מתשמיש המיטה. אם אין מקדש ושכינה בישראל, אי אפשר להתענג על החיים.
הרמב"ם בהלכות תעניות (פ"ה ה"א) כתב: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה... שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב".
לכאורה מעמיד הרמב"ם את עניין הצומות על ההתעוררות לתשובה, בשונה ממה שנתבאר. אמנם כן, התכלית הסופית היא לחזור בתשובה, אבל התהליך מתחיל באבלות.
אבלות ביחיד ובציבור עניינה הוא לבטא את תחושת החיסרון. כאשר מתאבלים על אדם שהלך לעולמו, אנו אומרים לעצמנו ולעולם כולו עד כמה הוא היה משמעותי בחיים שלנו. היה לו תפקיד בעולם הזה ועתה נסתלק. בכך אנו עושים נחת רוח לנשמתו. בתעניות ציבור האבלות באה להפנים את חיסרון המקדש והשראת השכינה בישראל, על כל המשמעיות הלאומיות והאישיות. ככל שנחווה יותר את עומק החיסרון, נתאווה להשלמתו, כדברי רבי יהודה הלוי, מגדולי מחברי הקינות לט' באב, בספר הכוזרי (בחתימת הספר): "ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".
כאשר נרגיש את החיסרון ונשתוקק מאוד להשלמתו, נבין שבנו תלוי הדבר. "וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא, פ"א ה"א). אז נעשה תשובה ונתקן את אורחות חיינו, הציבוריים והאישיים, כפי שלימדונו חז"ל במאמריהם הרבים "על מה אבדה הארץ".
אם כן, הסדר הוא אבלות ע"י מיעוט תענוגות עולם הזה. מתוך כך רצון לתקן את החיסרון. מתוך כך תשובה, ובסוף בע"ה יבנה בנין שלם.
הזכרנו שאין אומרים תחנון בט' באב ואפילו לא בערב ט' באב (שו"ע או"ח, תקנב, יב), ומדוע? משום דאיקרי מועד (שהוא נקרא "מועד"), כדכתיב "קרא עלי מועד" (משנה ברורה שם).
לכאורה הדבר תמוה. וכי איזו שמחה יש ביום זה? הסברים רבים נאמרו בעניין זה, בעיקר סביב שחוקו של רבי עקיבא כאשר ראה שועלים מהלכים בהר הבית (סוף מסכת מכות).
לפי דרכנו אפשר לצרף לכאן את דברי החת"ם סופר בדרשותיו (דרשה לז' באב), שכתב שעצם האבלות שלנו על החורבן במשך אלפיים שנה וסירובנו לקבל נחמה, אות היא כי המקדש חי בתוכנו. חזקה על המת שישתכח מן הלב. העובדה שאנו ממשיכים באבלותנו ולא שוכחים, היא הערובה והוודאות שאמנם נזכה לראות. יוצא אם כן שהאבלות גופא היא מקור הנחמה. על כן יש כאן גם בחינה מסויימת של מועד.
"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה" (תענית דף ל) - יזכה אין כתיב כאן, אלא זוכה, לשון הווה. המתאבל על ירושלים זוכה לנחמה לאלתר, בהווה, מפני שבאבלות סוד הזכירה הוא סוד הגאולה.
 
 
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
 
האם חייבים לקחת טרמפיסט?
שאלה: בקיץ אנו נוסעים לצפון, ובכל צומת עומדים חבר'ה עם תיקים גדולים שרוצים טרמפים. האם יש חיוב לקחת אותם?
תשובה: יש מחלוקת מעניינת בהגדרת חיוב "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה). מצוה זו מחייבת אותנו לעזור לאדם שבהמתו רובצת תחת משא כבד. חיוב זה אינו "סתם" מעשה טוב, אלא חיוב מן התורה ממש (ע' שו"ע ח"מ ס' ער"ב). האם יש מצוה כזו גם לעזור לאדם שרובץ תחת משאו (= תיק גב)? שאם כן, יהיה לנו חיוב מן התורה לעצור לתת טרמפ לאלו שיש להם תיקים כבדים, וסובלים ללכת לדרכם.
בזה נחלקו הרשב"א והרדב"ז. הרשב"א (שו"ת, חלק א, רנב, רנז. רבי שלמה בן אדרת) סבר שיש קל וחומר לעזור לבן אדם. הרי אם המצווה היא משום צער בעל חיים, כל שכן שיש לחוש לצער בני אדם. ואם הטעם הוא משום חסרון כיס, שיהרוס את הבהמה ויגרום לו הפסד כספי, כל שכן חסרון גוף שהוא יותר חמור.
אבל הרדב"ז (חלק ב, תשכח) חולק על הרשב"א. הוא סובר שאין מקום לומר שיש קל וחומר מבהמה לאדם. הרי "הוא בעל שכל ולא היה לו לטעון עצמו יתר מן הראוי לו". ומצאנו דבר דומה בדיני נזיקין, שאם אדם טען על חברו משא יותר מדי כבד וגרם לו נזק, אינו חייב לשלם, "שהוא בעל שכל היה לו להשליך המשא מעליו, מה שאין כן בטוען על הבהמה".
הרשב"א חשב על סברת הרדב"ז (למרות שלא ראה אותה כמובן) וכתב שהרי גם לבעל הבהמה יש שכל, ולא היה לו לטעון אותה יותר מדי, ובכל זאת אנו חייבים לעזור לה. ועוד, מה נאמר לאדם שבתחילה לקח משא הראוי לו, ורק אחר כך רובץ תחתיו?
למעשה גם הרדב"ז סובר שחייבים לעזור לאדם שסובל תחת משאו, אבל לא מדין פריקה וטעינה, אלא שחייב להציל אותו מרעתו או מטעם להשיב לו אבידת גופו, או משום "לא תעמוד על דם רעך", אבל אינו בכלל עשה של טעינה ופריקה (וגם האחרונים דנו בזה – ע' בשו"ת יחווה דעת חלק ה סימן סה).
לשתי הסברות נראה לומר שיש לחלק בין אדם שניתקל בבעיה (כגון שקרתה תקלה ברכב שלו והוא צריך עזרה או טרמפ, או שאין לו רכב או תחבורה ציבורית למקום שצריך להגיע), לבין אדם שמעדיף להשתמש בטרמפים כדי לחסוך זמן או כסף. במקרה הראשון וודאי שיש בזה מצווה, לכל הפחות, או אפילו חיוב לעזור לו (לפי הדעות שהבאנו לעיל). כמובן שצריך לשקול את הפסדך כנגד העזרה, וכל מקרה צריך לבדוק לגופו של עניין – אם יהיה לך בזה הפסד זמן, ממון, ספק סכנה וכו'. אבל במקרה השני, שאין בו צורך ממש, יש מעשה חסד לתת טרמפ, אבל אין בו חיוב, ואם אינך רוצה בכך, אתה יכול לבחור איפה, מתי ובאיזה אופן לעשות את החסד שלך.
 
דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר
 
אל אמות המים
 
מאז הקמתה היוותה אספקת המים לירושלים ולתושביה אתגר של ממש. בכל דור ודור מצאו תושבי העיר ושליטיה פיתרון לבעיה זו, בהתאם לצרכיהם ולרמת הטכנולוגיה שעמדה לרשותם. בימים בהם בעיית המחסור במים חקוקה גם בתודעתנו אנו, נצא אל מסע קדום, בעקבות אמות המים לירושלים.
מראשיתה של העיר ירושלים ועד לאחר ימי דוד ושלמה ניזונה העיר ממעיין הגיחון ומימיו, שזרמו גם בניקבת השילוח שנחצבה בו. בימי בית המקדש השני גדלה העיר ירושלים מאוד, רמת-החיים בה עלתה וכן רמת ההקפדה על הטהרה בה, דבר שהצריך כמויות מים אדירות לצורך מקוואות ובעיקר לצרכם של מאות אלפי עולי-הרגלים שבאו לפקוד אותה ולעלות למקדש, כך שפרנסי-העיר דאגו מבעוד מועד למלא את בורות המים שבירושלים ובמקדש, ואף התקינו בורות חדשים, ואם כן לא פלא הוא שבראש רשימת נושאי התפקידים במקדש מופיע "נחוניה חופר שיחים" (בורות). עקב הגידול המשמעותי נדרש פיתרון יצירתי להשגת מים לעיר, שאכן לא בושש לבוא. בהרי חברון וגוש-עציון הסמוכים לירושלים אך גבוהים ממנה, נובעים מספר מעיינות מים בעלי ספיקה גבוהה ואיתנה במיוחד. לשניים מהם, האחד ב"עין אל-ערוב" הסמוך למגדל עוז, והשני ה"ביאר" הסמוך לאפרת, בנו אמות מים שהובילו לבריכות איסוף ואגירה המוכרות לנו כ"בריכות שלמה", מהן יצאו לירושלים שתי אמות מים: האחת נקראה בשם "האמה העליונה" שהובילה מים לעיר עצמה, והשניה, שכונתה בשם "האמה התחתונה" הובילה מים מבריכות שלמה אל המקדש עצמו, בתוואי מפותל שכ-20 ק"מ אורכו. לעיתים קיימת בנו הנטייה לזלזל בקדמוננו ולחשוב עליהם כפרימיטיביים ומיושנים, אך לא כן הדבר! במבצעים הנדסיים מסובכים מורכבים ומשוכללים, בזכות הפרשי הגובה שבין גוש עציון לירושלים, הם הצליחו להעביר מים בכוח הכבידה (הגרביטציה) בלבד, דרך תעלות וצינורות, ניקבות פירים גשרים ומחילות וכל זאת תוך שמירה על שיפוע מינימליסטי של 0.08 מ' – ירידה בגובה של מטר לקילומטר לערך! בסיורנו היום נעקוב מעט אחרי מפעל מים מרתק זה.
ראשית נלך לאורך אמת הביאר, שהובילה מים מהמעיין אל בריכות שלמה, ולאחר מכן נזכיר קטע של האמה התחתונה עצמה, שהובילה מבריכות שלמה אל המקדש עצמו. אמת הביאר נמצאת ב"נחל הפירים" שלמרגלות העיר אפרת. מכביש 60 ירושלים גוש-עציון נפנה לכניסה המובילה ל"אפרת צפון" ונחנה בחניה ליד השער של "גבעת הדגן". על מנת להחנות את הרכב השני נחזור לכביש 60 ונפנה שמאלה, נעבור את הישוב נווה-דניאל, וכחצי ק"מ אחרי הישוב אלעזר, שגם כן יהיה משמלאנו, נראה שילוט חום המפנה לירידה ימינה, שם נחנה במפרץ לצד הכביש. נחזור לגבעת הדגן ונלך ברגל אל משמאל למתקן הצבאי הסמוך, משם נוכל לצפות לעבר בריכות שלמה, המסתתרות בחורשת הברושים שלמרגלותנו. נחזור למגרש החניה שם נאתר את סימון השבילים השחור, איתו נלך דרומה כמובן, כנגד כיוון הזרימה, ונרד לנחל הפירים הקרוי כך על שם פירי המים או פירי האיוורור המובילים לקטעים התת-קרקעיים של האמה (ולחלקם אף ניתן להכנס עם פנסים ובזהירות). מלבד ההליכה לאורך האמה היפה עצמה, נוכל "להרוויח" גם את המראה המרנין של הגפנים המצויות בו. לאחר כשעתיים לערך נגיע לניקבה של המעיין התת-קרקעי עצמו, הזורם מים כל השנה, ולפיר הירידה אליו, אך הדבר מצריך תיאום מראש. נמשיך דרומה כ-200 מ' נפנה ימינה ונעבור אל מתחת לגשר של כביש 60 שם ימתין רכבנו. מי שכוחו במותניו עדיין, או שסתם ממשיך לירושלים ממילא, מומלץ מאוד לנסוע לחנייה של טיילת ארמון הנציב, וללכת לכיוון הכניסה הראשית של הארמון עצמו וכבר מימין לכביש הגישה לחצות הכביש ימינה במעבר חצייה לעבר הדשא הגדול, שבמרכזו פסיפס יפה וגדול המתאר את תוואי האמות לירושלים ואת אמצעי המדידה של אז. במרכז הדגם יש "חור" שמי שיציץ דרכו יוכל לראות את קרקעית הניקבה הארוכה ביותר של האמה, 423 מ' אורכה (ההליכה בתוכה, איך לא, מצריכה תיאום) ומשם המשיכה האמה דרך אבו-תור של היום, חצתה על גבי גשרונים וקשתות את גיא בן-הינום, וליד הבידוק הביטחוני של הנכנסים לכותל מהרובע היהודי, נוכל גם לראות את איזור כניסתה של האמה אל הר הבית. בספרו "אלטנוילנד" הוגה הרצל את רעיון "תעלת הימים" וגם כיום מוצאים אנו פיתרונות יצירתיים להשגת המצרך המבוקש המכונה מים, כגון התפלת מי הים ושימושם לשתייה, ופתרונות יצירתיים נוספים, ממש כמו קדמוננו.
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם
הרגע הנורא של חורבן המקדש, מסמן יותר מכל גם את רגע גלות ישראל מן הארץ. בהעדר מקדש מישראל, נעדר מן האומה גם כח המאחד והכח המחזיק אותה, ונעשה עדר ד' כצאן אשר אין להם רועה.
אין בידינו להבין את שהתחולל בנפש רבבות עמך בית ישראל ברגעים נוראים אלה שבהם נפגשו הם עם תוקף הגלות, אך יש בידנו להתבונן מעט ממה שנגלה לפנינו מהרהורי לבו מחשבותיו ומעשיו של הנביא ירמיה, מי שהכין ולווה את ישראל ברגעים אלו של החורבן.
"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ד' אַחַר שַׁלַּח אֹתוֹ נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מִן הָרָמָה בְּקַחְתּוֹ אֹתוֹ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים בְּתוֹךְ כָּל גָּלוּת יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה" (ירמיה מ, א). בתחילה מצא עצמו ירמיה נמשך מאליו עם יוצאי הגולה, מכניס עצמו עימם באזיקים, נאסר ומושפל עימם, היש דבר טבעי ונכון מזה לעשותו - למנהיג בישראל שכמוהו? - רק כפייתו של הרשע הבבלי, מנעה את ירמיהו לכאורה מבוא עם בני הגולה בסבלם ובגלותם.
"וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ד' אֱלֹקֶיךָ דִּבֶּר אֶת הָרָעָה הַזֹּאת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ד' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי חֲטָאתֶם לַד' וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְהָיָה לָכֶם הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַתָּה הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן הָאזִקִּים אֲשֶׁר עַל יָדֶךָ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל בֹּא וְאָשִׂים אֶת עֵינִי עָלֶיךָ וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל חֲדָל רְאֵה כָּל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ אֶל טוֹב וְאֶל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת שָׁמָּה לֵךְ" (שם ב-ד), לכאורה אזהרות ירמיה צדקו, חטאי ישראל הביאו את חורבן המקדש, עונשם בא עליהם ממעשיהם שלהם, והרוצח מבבל מציע לו לנטוש את עמו ולעזבם. אומנם לא עלה על דעתו של ירמיה כדבר הזה, וחלילה לו מלחשוב כן. אף על פי כן נראה היה כי ירמיהו מתלבט, באותה שעה נשתהה ירמיהו מלהחליט על דרכו. רק ברמז מתגלה לנו בדברי הנביא מה שמתחולל באותה שעה בנפש ירמיהו – "וְעוֹדֶנּוּ לֹא יָשׁוּב וְשֻׁבָה אֶל גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעָרֵי יְהוּדָה וְשֵׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם אוֹ אֶל כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת לֵךְ וַיִּתֶּן לוֹ רַב טַבָּחִים אֲרֻחָה וּמַשְׂאֵת וַיְשַׁלְּחֵהוּ" (שם ה).
בין בתרי המילים מסתתרת הנבואה האלוקית אליו, כך גילו לנו חז"ל במדרש, התמהמהותו של ירמיהו לא הייתה אלא שיח עם הקב"ה, מי ירד לגלות ומי ישאר עם ישראל בארץ, דרישתו של ירמיהו מרבונו של עולם הייתה שירד הוא עם ישראל בגלות לשומרם ולהצילם, שהרי עתה בהעדר המקדש כמו שאמרנו, נפגע חוסנם ומקור ביטחונם של ישראל. בשעה זו מתגלה אליו הקב"ה ואומר לו לשוב ולשבת עם גדליה בתוך העם בארץ, והוא בעצמו ילך עם ישראל בגלותם, וכדברי חז"ל "כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם" (מגילה כט ע"א, וע"פ ילקוט שמעוני כאן).
"וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ אֶל גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ" (שם ו) על פי צו ד' נותר ירמיה בארץ עם שארית ישראל. מדוע נאמר לירמיהו ציווי זה בסתר ולא בגלוי? - מאז נחרב הבית נסתלקה השכינה הגלויה וההשגחה המאירה מאיתנו, ועתה הכל מתנהל בכיסוי ובהעלם. כל עניין האחדות של ישראל, סגולת הכללות של האומה, המכוונת לבה ועבודתה למקום אחד ולאלוקים אחד, אינה עוד גלויה לכל, נסתרת ונעלמת היא, בגלות יש בה גדר של - סתרי תורה. המתבונן רואה את הצער והייסורין את הסבל והכאב, אחדותה של האומה ומעלתה הפכו רזים טמירים.
זה מה שנרמז לו לירמיהו רועה הדור ומנהיגו בשעה שנחרב המקדש ויצאו ישראל בגלות. אלא שעוד נרמז לו באותה נבואה, על ידי הישארותו בארץ באה לידי ביטוי אמונת העתיד של ישראל, לשוב לארצם יחד עם הקב"ה אשר עימם בצרתם. שני פסוקים אחרים מנבואת ירמיהו נזכרו לפניו באותה שעה – "מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ" (ירמיהו לא ט), הקב"ה אשר פיזר את ישראל לא רק ישמרם אלא גם עתיד לקבצם. יותר מכך נאמר לו בנבואה זו, בטחון הגאולה וודאותה הם מעל כל ספק וכבר עשויים גמורים. כך נאמר לו בלשון עבר – "כִּי פָדָה ד' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ" (שם י).
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
 
פנה עלי בחור בטענה שצריכה בדיקה: "נכנסתי ממש לעצבות בגלל הבעיות בשידוכים. אני בן  23 וחצי ולא מצליח להתקדם ולו מטר אחד! איני מאמין שתהיה בת שבאמת תרצה בי"!
כפי שעלה מדבריו, הוא אכן לא מצליח להתקדם, אך השאלה העיקרית היא דוקא מה הן המסקנות שלו. בפסיכולוגיה החברתית קוראים לזה "ייחוס סיבתיות", אצלנו קוראים לזה "עין טובה או עין רעה". האדם מחפש תמיד סיבות למצבים בהם הוא נקלע. סיבות אלו יכולות להיות חיצוניות, דהיינו תלויות בגורמים חיצוניים שאינם תלויים בו, או פנימיות, כאלה שתלויות באדם עצמו, כגון תכונותיו האישיות (פנימיות יציבות) או המאמץ שהוא משקיע (פנימיות לא יציבות). כאשר בא אדם לדון בהשלכות מקרה רע שקרה לו, חשוב מאוד לבדוק אם הוא מייחס לאירוע סיבות חיצוניות או פנימיות, שהרי הדבר משפיע באופן מהותי על המוטיבציה שלו לעתיד. אדם אופטימי ינסה בדרך כלל להסביר את כישלונותיו בסיבות חיצוניות: "לא עברתי את המבחן כי היה חם מדי בחדר או כי המבחן לא היה הוגן". הוא יכול גם לתלות את הכישלון בסיבות "פנימיות לא יציבות וזמניות", כגון "לא התאמצתי מספיק", דהיינו הדבר תלוי בו, אבל אין כאן סיבה יציבה וגם לא קבועה, ולכן הוא יכול לשנות את התנהגותו ויכול להצליח. אבל אם ננתח את האמירה של הבחור הנחמד "איני מאמין שתהיה בת שבאמת תרצה בי" – נראה שהוא תלה את הדבר בסיבות פנימיות, יציבות וקבועות, דהיינו מידותיו ואולי גם מראהו החיצוני, שאלו דברים שקשה לשנות. ואם אכן כך עושה הבחור, יש לנו כאן משוואה פסיכולוגית ידועה: סיבות פנימיות, יציבות וקבועות = כניסה לדיכאון! שהרי אין מה לעשות "אף בת לא תרצה אחד כזה"! יש לבחור הזה עין רעה על עצמו. הוא בחור מוצלח, נחמד ונעים, אבל הוא לא חושב כך. אז תתעורר! תתחיל להסתכל על עצמך בעין טובה – השידוכים לא הצליחו עד עתה בגלל מיליון סיבות חיצוניות והפשוטה ביותר היא שגם כאשר ישנו בחור מוצלח ובחורה מוצלחת, עדיין אין זה אומר שישנה התאמה ביניהם. אז תמשיך בעין טובה (עליך ועל המועמדת לזיווג) ובע"ה תצליח!
 
סגולת מקום המקדש
 
הרב מנחם מקובר – ראש ארגון "והראנו בבניינו" לקידום תודעת המקדש
 
מהי סגולתו המיוחדת של מקום המקדש? מדוע בחר בורא עולם דווקא במקום זה לייסד בו את בית העולמים?
במקום המקדש נברא האדם הראשון, שהינו נזר הבריאה. כך נאמר בדברי רבותינו בתלמוד הירושלמי: "מלוא תרווד (כף גדולה) עפר נטל הקדוש ברוך הוא ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון" (נזיר פרק ז הל' ב). ובביטוי נוסף: "אדם ממקום כפרתו נברא" (פרקי דרבי אליעזר פרק יב). 
 מדברי חז"ל אלו משמע כי מקום המזבח הינו גם מקום הכפרה. בריאת האדם הינה מזיגה בין הנשמה שבו, שמקורה מהעליונים, לבין הגוף שהינו עפר מן האדמה. שורש חיבור פלאי זה, עליו אנו אומרים "ומפליא לעשות" (כדברי הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך) הינו במקום המזבח. המזבח הינו כביכול המחבר בין העולמות העליונים לבין העולם התחתון השפל. מכאן נובעת מהותו כמקום כפרה, שכן עקב היסוד החומרי שבאדם הוא מועד לנפילה, והמזבח הוא הנותן לו את האפשרות לחזור ולשוב לבורא עולם. זהו סוד עניינם של הקרבנות הבהמיים ההופכים ל"ריח ניחוח" לפני ד', מהות בהמית שהופכת למהות רוחנית.
עקב כך להלכה מקום המזבח מעכב לדורות, ועליו להיות במקום מסוים ומוגדר. זהו מקום בעל ערך סגולי מאז בריאת העולם, כדברי הרמב"ם (בתחילת פרק ב של הלכות בית הבחירה): "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם". 
לאור זאת גם מתבאר דבר נוסף מעניין: אם אדם הראשון נברא במקום זה הרי שמקום המקדש היה בגן עדן, וכך אכן מבואר בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ). אולם יש להבין: הרי האדם הראשון סולק מגן עדן, וכיצד יתכן שזהו מקום המקדש? אלא יש לומר כי כשאדם הראשון מגורש מגן עדן הכוונה היא שהקדושה העילאית שהיתה במקום זה נסתלקה, ועל האדם בכח עבודתו להחזיר את השכינה למקומה. עבודה זו עיקרה במקום המזבח, מקום בו המהות הבהמית של הבהמה הופכת למהות רוחנית, לריח ניחוח לפני השם יתברך.
 
 
ניתן להזמין את הרב מקובר להרצאות מאלפות בנושאי המקדש השונים בליווי מצגות
052-4767111.
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
טיפים לבוגרי צבא
מועדון"בהצדעה" - הטבותלחיילימילואיםפעילים
בימיםאלומלאהשנהלהקמתמועדון"בהצדעה" - מועדוןההטבותלרווחתחייליהמילואים
המוגדריםכ"משרתמילואיםפעיל"בהיקףהשקעהשל 10 מיליון ש"חלשנה.
חייליהמילואיםהפעיליםמממשיםשרותיפנאיורווחהבאמצעותמועדוןזהבמחיריםמוזלים
ומסובסדים.
הפעילותהצרכניתמתקיימתבאתרהאינטרנטשלהמועדון www.behazdaa.org.il .
האתר מיועד למורשי כניסה בלבד – כלומר, לבעלי תעודת מילואים.
במועדוןנמצאיםכברכשבעיםאלףחבריםשנרשמוובנוסףכשמונתאלפיםחבריםבדףהפייסבוק
ובכךמקבליםדיוורישירעלמבצעיםוהנחותבאופןיומיומי-  מומלץלהיכנסולהירשם.
 
אמרות צדיקים
סמל לחורבן
אמר ר' מאיר שפירא מלובלין: נוהגים לאכול ביצים קשות בימי אבל, רמז ליהודים בגלות. מה ביצה זו, ככל שמוסיפים לבשלה הולכת ומתקשה, כך היהודים, ככל שמוסיפים לענותם מוסיפים כוח.
 
רגע של עברית
סדר אותיות א"ב – מסר לדורות
ידוע כי ישנם כמה מקורות מהם אנו למדים על סדר אותיות הא"ב. לדוגמא: מזמור "תהילה לדוד" הקרוי בפינו "אשרי יושבי ביתך" - יש בו את אותיות הא"ב (כמובן ללא נו"ן), כמו כן, ב"אשת חיל" המופיע בספר משלי גם מוצאים את סדר אותיות הא"ב. וגם, למי שלא יודע, במגילת איכה מופיעות אותיות הא"ב בצורה של אקרוסטיכון. מה שמיוחד במגילת איכה הוא שהאות פ"ה קודמת לאות עי"ן, והרי אנו יודעים שזה לא סדר הא"ב, אם כן למה השתנה סדר האותיות? אחד הטעמים שנתנו לדבר הוא שחילוף האותיות במגילת איכה בא להזכיר לנו את החורבן. כלומר, הפ"ה (פה) קודמת לעי"ן (עין) במגילת איכה כי סדר האותיות בצורה זו, הן סמל לראשית החורבן המתחיל במאיסה בבית המקדש ומאיסה בארץ ישראל, כפי שעשו המרגלים בתשעה באב, ואותיות פ"ה ועי"ן מסמלות (על פי סנהדרין דף ק"ד) את דבריהם, שהוציאו המרגלים דיבה בפ"ה (פה) על מה שלא ראו בעי"ן (עין) - לא ראו את ארץ ישראל כולה ודיברו עליה רעה, וזה סימן לראשית החורבן הנמצא למגילת איכה. 
 
טעמי המנהגים
מגילת איכה לעתיד לבוא
מובא בשם ר' יצחק לוי מברדיטשוב כי מגילת איכה היא אחת מחמשת המגילות שישארו לעתיד לבוא, לכן עולה השאלה כיצד נברך "שהחיינו" על קריאת מגילת איכה, הרי היא מגילה העוסקת בחורבן.
על כן מסביר ר' יצחק לוי מברדיטשוב כי הקריאה לעתיד לבוא תהיה שונה, בצורה הזו:
איכה עד עכשיו היתה ישיבתה בדד העיר, ואילו עכשיו רבתי עם? כיצד בעבר שרתי במדינות, ואילו עכשיו כל האומות היתה למס? בעבר בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, ואילו היום איןבכי, לה מנחם.
בדרך זו תיקרא המגילה, דבר שיביא לשמחה. על כן יברכו שהחיינו על מגילת איכה.
 
 
 
תורה אחרי צבא בישיבת הכותל !
מתרחש כאן משהו שצמח באופן ישיר מהשטח... מהזעקה של רבים שנמצאים בשלב המיוחד הזה של חיפוש דרך, בקשה למשענת רוחנית שתעזור לעשות קצת סדר בבלאגן של החיים. המצטרפים לתוכנית בדרך כלל מגיבים מהר: "למה לא באתם קודם?", "איך לא ידעתי שיש כזאת תכנית!", "זה בדיוק מה שאני מחפש!"
הצמאון וההתלהבות שבהם ניגשים החברים אל הלימוד הם תופעה ייחודית שאין לה אח ורע בנוף הישיבתי הקלאסי. בוגרי הצבא – שבחרו לשבת ללמוד מרצונם החופשי, מתוך חיפוש אמיתי וללא השפעות סביבתיות של הורים, חברים, תדמית וכדו' - פוגשים את הסוגיות המיוחדות הנלמדות בתכנית באופן שמתאים בדיוק לשלב הזה בחיים. לימוד סוגיות הלכתיות ואמוניות באופן מעמיק ושיטתי - החל מהמקורות בתורה, דרך הגמרא והפוסקים ועד להשלכות שלהן ביומיום על כל אחד ואחד מאיתנו.
אוהד אורבך
"... דבר ראשון, מצאתי אחלה חבר'ה. חבר'ה שנותנים לך אוירה והרגשה שאתה חלק מהם, רבנים שנותנים הכל ומנסים להכניס אותך ללימוד באוירה טובה. מצאתי תכנית שמאוד מאוד מתאימה להכנה לחיים, לימוד סוגיות להלכה בצורה מאוד מאוד רגועה... אם לפני התכנית היה לי ברור שכסף זה לא הכל בחיים, עכשיו ברור לי שכשבוחרים מקצוע יש שיקולים נוספים. איך אתה מסוגל מצד אחד למצוא עבודה עם יכולת לפרנס, אבל גם לראות איך אתה תורם לחברה ולעם ישראל, איך אתה מביא לידי ביטוי ערכים שחשובים לך...".
אמיר רבי
"... אני חושב שהאידיאל זה ליצור איזון ואצל כל אחד האיזון שונה. הרעיון שהיה חשוב לי זה להצליח לשלב בצורה טובה - גם להישאר קשור לתורה וגם לפעול באופן משמעותי. אם לא התכוננת לזה באופן רציני, קשה להחזיק מעמד, אתה פשוט נשאב לתוך הזרם הזה של העשייה ונגרר אחרי המציאות... יש מקרים ששייכים ליומיום של היהודי שבהם יש השפעה ליידע ההלכתי שלך, אבל יש גם את הרמה הרעיונית יותר, העקרונית יותר – איך אתה ניגש לעבודה? מה התכלית? מה האידיאל? האם אתה עובד כדי להגיע למטרה רוחנית, או רק בשביל הקרירה?...".
שאול גרינבוים
"... הגעתי אל התוכנית במטרה לבסס את הידע התורני שלי וכדי לחוות לימוד בישיבה גדולה.
הלימוד במסגרת בוגרי הצבא אפשר לי להגשים את שני המטרות ועוד התאימו לי מסגרת חברתית מעולה של חברה שמגיעים אחרי צבא כל אחד ומסלולו השונה בחיים על מנת ללמוד תורה לשמה במסגרת המשלבת אינטימיות ולווי צמוד עם חיבור לישיבה גדולה...".
 
לידיעתכם! מפגש היכרות נוסף ייערך בישיבת הכותל,
ביום ראשון כ"א אב, החל מהשעה 10 בבוקר
נשמח בבואכם!
לפרטים: הרב גדי: 052-6071769
 
 
עצותוהדגשיםליוצאיםלטייל ...
מהרבנות הראשית לישראל
עםהיציאהלחופשתהקיץ,פוקדיםהמוניביתישראלאתאתריהקניות ,הבילוייםוהנופשבכלל רחביהארץועלכןמומלץלהיותערנייםלמקריםהבאיםעלמנתשלאלהיכשל.
ü                 בהגיעכםלביתעסקהמוצגככשרישלדרושלראותתעודתהכשרמקוריתואין להסתמךבשוםאופןעלתעודותהכשרמצולמות!
ü                 ישלוודאכישםהרבנותהמופיעעלגביתעודתההכשרשייךלאזורבואתםנמצאים ולאמחוץלתחום.
ü                 ישלוודאכיתעודתההכשרבתוקף.
ü                 ישלוודאכישםביתהעסקוכתובתו,כפיהמופיעבתעודתההכשר,אכןמתאים לנתוניםבשטחולאשייךלעסקאחר.
ü                 רצוילהתענייןהיכןהמשגיחובמידהואיננו -ניתןלהשיגוטלפוניתבהתאםלמספרהמופיעברבהתעודותאולחלופיןלבקשמבעלהעסקאתמס'הניידשלוע"מלחטוףעמומס'מיליםולהתרשם.
ü                 איןלהיכנסלביתעסקהמציגתעודתהמעידהעלהשגחהבמקוםוכדומהללאשוידאתםתחילההימצאותהשל תעודתהכשרמטעםהרבנותהמקומיתהמוסמכת.
ü                 אין להסתפק בהבטחותיו של בעל עסק ללא השגחה המציג את עצמו ככשר בכתב או בע"פ תוךטענהכיבשלפתיחהבשבתאיןלותעודתהכשר.כמו"כאיןלקבלטענהשהתעודהאינהבנמצאכי"המשגיחעודלאהספיקלהביאאותה מהמועצההדתית . - "..פשוטלעזובאתהמקוםלאלתר!
ü                 איןלסמוךעלכשרותםשל"עוגותאישיות"הנמכרותבקיוסקיםללאהשגחה,הנושאותמדבקותבעלותציוניכשרות בלבדללאשםהיצרןופרטיםמזהיםאחרים.
ü                 במידהוראיתםליקויכשרותבביתעסקמושגחהעשוילהכשילאתהציבור,ישלדווחלמחלקתהכשרותשלאותהעיר כפיהנתוניםהמופיעיםע"גתעודתההכשר.  
במקרהשלחשדלהונאהבכשרותניתןלפנותלמוקדהיחידההארצית לאכיפתחוקאיסורהונאהבכשרותבפקס 02-5313169 אולחלופיןלכתובתמייל    achifa1@rabbinate.gov.il :ואנונשתדללטפלבתלונה בהקדם.

 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת