עלון דרך אמונה 82
כח האחדות
מסר גבוה במתח נמוך / הרב אילן צפורי
 
כח האחדות
-          העם הזה חייב לחזור בתשובה! ואם לא, הדתיים יצטרכו לקחת את העניינים בידיים!
-          מה, אתה חושב שאפשר להוביל את עם ישראל נגד רצונו?
-          אין ברירה, הרי קורים פה דברים הפוכים ממה שאנו מצפים, גם בענייני דת וגם בענייני ארץ ישראל...
-          ומה תעשה? תיפרד מהעם כדי לקדם את העניינים החשובים שצריכים להתקדם?
-          בזמן הזה, שרבו פריצים נושאי דגל ההפקרות ביד רמה, ראוי להפריד את האומה, שהכשרים נושאי דגל שם ה' לא יהיה להם שום יחס עם פורקי העול האלה.
-          סלח לי, אבל אתה פשוט לא מבין כלום בעניין הערך של האומה הישראלית. זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית לחשוב שאפשר להפריד חלקים מהאומה! וככל מחשבה של עבודה זרה היא מחריבה ומדאיבה, אפילו כשלא באה ולא תבא לידי מעשה!
-          אני שומע שאתה נסער... אך אני בסך הכל מתכוון לטובה... תראה, אתה מסכים איתי שהעם הזה צריך לעשות את רצון ה'. אי אפשר לחכות לעד שהוא יחזור בתשובה!
-          כשעסק אליהו הנביא בלהחזיר את ישראל בתשובה, הוא לקח קודם כל שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב ועשה מהן מזבח.
-          מה זה אומר?
-          הכונה היא שכשאליהו ביקש להחזיר את ישראל בתשובה, היתה ראשית עבודתו לאחד את לבותיהם, ועשה זאת בסגולת קדושת בנין המזבח. העם הזה חוזר בתשובה כעם, ולכן, עבודת חזרתו בתשובה היא ברורה – דהיינו לאחד אותו כמה שיותר, ו"לא עלינו המלאכה לגמור". התפקיד של מי שרוצה לסייע להבאת העם הזה למרומי הקודש, הוא לעשות כל מה שביכולתו כדי להוסיף בו אחדות.
-          אתה רוצה לומר שהאחדות יותר חשובה מהמצוות?
-          אני אומר שהתשובה במובן של עשיית המצוות תבוא אחר כך. עצם העניין שהאלוקים מצווה אותנו הוא בגלל שאנו האומה "האַחַדִית" המוכנה לעשות את רצונו. מכח השייכות לכלל יש גם ציווי לפרט.
-          לא הבנתי...
-          הרי מה אתה מברך לפני עשיית המצוות? "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", דהיינו בלשון רבים... אתה מבין, הקדושה והמצוה מופיעות בישראל רק על יסוד מציאות האומה, ולכן לא יתכן לפעול למען התשובה על חשבון אחדות האומה! אליהו פעל לפני הכל לאחד את האומה, עוד לפני שהוא ניסה להעלותה במובן הרוחני.
-          אז מה תכל'ס עלי לעשות כדי לקדם את העם הזה?
-          אוהבי ה' ויראיו באמת וחושבי שמו הם הם העומדים בניסיון לסבול כל צער ועלבון מכל צד ועבר, ולעמוד הכן נגד כל הכוחות החפצים לבלוע נחלת ה' ולהפריד את האומה המאוחדת ביסודה. תלמידי חכמים האמתיים מרבים שלום בעולם, ומשימים ומטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, בהוציאם מן הכח אל הפועל את אור הקודש הגנוז בכל אישי האומה, בכל אשר בשם ישראל יכנה. ובפרט בכל אשר ישא את דגל תקות האומה וחפץ תחיתה, את חותם אהבת ארץ ישראל, וחבת ציון וירושלים על לבו חקוקה, באיזו צורה ובאיזו הסברה שתהיה...
-          אני מבין שאתה מצטט את הרב קוק... אתה יכול עתה להסביר?
-          אכן זה בערך ציטוט, אך הדברים פשוטים... צריך לאהוב את כל מי שמרגיש קשור לאומה, בלי קשר לסיבות או לסברות שלו על דבר קשר זה. ואפילו בלי קשר למשמעות שהוא נותן לעניין האומה. מספיק שהוא טוען שהוא יהודי, אף על פי שהגדרתו מיהו יהודי אינה תואמת את ההלכה. מספיק שהוא אוהב את עם ישראל ואת ארץ ישראל, עם כל הטעות שלו בהבנת המושגים הללו. מעצם העובדה שליבו דבק בכללות האומה, עליו נאמר "ועמך כולם צדיקים"! צריך רק לחזק את הקשר שלו עם האומה, ולא ח"ו לעשות דבר שיגרום לו להתרחק ממנה או מחלק מאנשיה... מכח הגברת האחדות, גם תבוא התשובה הרוחנית של האומה. זה מה שעשה אליהו. כדי לרומם את בני ישראל אין דרך אחרת אלא לאחד אותם... 
(המאמר מבוסס על "אורות התחיה" פס' כ-כא, ו"מדבר שור" הדרוש התשיעי)
 
דרך מורשת / הרב יעקב מרגלית
 
"תכלית כל האדם"
 
"טובים השנים מן האחד... כי אם יפול, האחד יקים את חבירו... ואם יתקפו האחד, השנים יעמדו כנגדו, והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ט יב).
קהלת מלמדינו כוחה של אחדות והתועלת בדיבוק חברים, וככל שיגדל מספרם, תגדל עוצמתם ותועלתם, וכדברי חז"ל (במסכת סוטה דף לד ע"א) שיכול אדם לשאת פי שלוש כמות של משא כאשר חבירו מסייעו. אחדות זו מכנה הרב סולוביציק זצ"ל, במאמרו קול דודי דופק, אחדות של "מחנה", "היחיד תופס אפסות כוחו ומתחבר עם הזולת לשם הגנה והתגברות על השונא". אחדות שכזו היא אוניברסלית (וכפתגם העולם "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהייה תלויים זה ליד זה"). גם בממלכת החיות קימת תופעה זו של התלכדות בשעת סכנה. לא רק במניעת נזקים והגנה, גם עבור הגשמת מטרות חיוביות וערכיות, גדול כוחה של קבוצה מלוכדת מאוסף של יחידים הפועלים למען אותה משימה.
קומה נוספת של אחדות אנו מוצאים בתפילה. מבחינה פרגמטית יש יתרונות רבים לתפילה ביחידות, איש איש ושיחו לפני בוראו, לפי צרכיו האישיים, לפי מעמדו, לפי מדרגתו הרוחנית. ובכל זאת מקובלים אנו שגדול כוחה של תפילה בציבור מתפילה ביחידות. חלקים חשובים בתפילה לא ניתנים להאמר אלא בעשרה, כגון קדיש, קדושה, ברכו ועוד. "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהם חוטאים, אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור" (רמב"ם הלכות תפילה פרק ח הלכה א). שמא תאמר אם עומדים עשרה אנשים ומתפללים איש בפינתו ושופכים מרת נפשם לפני ריבונו של עולם, אפילו מתפללים על צרכי הכלל, הלזו יקרא אחדות? בא רבינו האר"י ולימדנו שחשוב לקבל על עצמנו קודם התפילה מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מישראל כנפשו כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל ישראל ותוכל לעלות ולעשות פרי ויצלח (סידורים בשם האר"י). האחדות מושגת על ידי אהבה שמאחדת הנפשות ומעמידה אותנו כאיש אחד מול הקב"ה בשעת התפילה.
לכאורה גם בציבור המאוחד בתפילה, עיקר תועלתם היא לכל אחד בנפרד והאחדות אמצעי ולא מטרה, וכפי שהסביר ריה"ל בספר הכוזרי "כדי שישלים קצתם מה שיחסר בקצתם בשגגה או בפשיעה ויסתדר מהכל תפילה שלמה בכוונה זכה, ותחול הברכה על הכל, ויגיע לכל אחד מהיחידים חלקו ממנה" (מאמר שלישי, יט). אך לימדנו הרב קוק זצ"ל על פי דרכו של המהר"ל, וזה גם עומק דברי ריה"ל, שיש קומה נוספת באחדות. נדגים זאת בחיבור שבין איש ואשה. החיבור ביניהם לא נועד לממש רק את האינטרסים האישיים או אפילו המשותפים של בני הזוג. יצירת התא המשפחתי היא יצירה של מציאות שלמה חדשה שונה מסך מרכיביה, היא גילוי של צלם אלוקים השלם של האדם. וכשהוא מתוקן באהבה ושמחה, הוא מעון לשכינה. המהר"ל לימדנו שהבחירה בעם ישראל היא בכלל, בעם ישראל לדורותיו והרחיב והעמיק הרב זצ"ל בספרי האורות, "כשהאדם משים לבו ודעתו להתדבק באור האלוקי, המאיר בכנסת ישראל בכללה, בכל הנשמות ובכל הדורות מראשית ועד אחרית, מתדבק הוא על ידי זה ממילא באור האלוקות השורה בכללות שיעור הקומה של כלל האדם, שכנסת ישראל היא מרכזה ותמציתה. ועל ידי זה הוא מתדבק גם כן בכללות האור של האלוקות המתגלה בכל ההויה".
להתאחד עם העם באהבת כל אחד מישראל, ביכולת לשמוח בשמחת האומה ולהצטער בצערה ח"ו, להיות מצפה לישועתה ופועל לממש גאולתם של ישראל בפועל ממש, זוהי אחדות תודעתית ומעשית - מטרה ולא אמצעי, היא הדבקות היותר עליונה באור ה' המתגלה במציאות... וזו תכלית כל האדם.
 
שו"ת בוגרי צבא / הרב דוד ספרלינג
מה עושים עם כוסו של אליהו הנביא בסוף הסדר?
תשובה: יש שני טעמים למנהג למזוג כוס יין מיוחדת, "כוסו של אליהו הנביא", לפני שפותחים את הדלת ל"שפוך חמתך". הטעם הראשון הוא, כמו שמופיע במשנה ברורה (סימן תפ, ס"ק י): "נוהגים באלו מדינות למזוג כוס אחד יותר מהמסובין, וקורין אותו כוס של אליהו הנביא, לרמוז שאנו מאמינים שכשם שגאלנו השם יתברך ממצרים, הוא יגאלנו עוד וישלח לנו את אליהו לבשרנו". ולפי מנהג זה יש משפחות שאומרות "ברוך הבא" ותפילות מיוחדות על הגאולה השלמה, בשלב הזה של הסדר.
הטעם השני הוא שארבע הכוסות הן כנגד ארבע לשונות של גאולה – "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי". יש מחלוקת בגמרא ובראשונים האם יש לשתות בליל הסדר כוס חמישית או לא. יש אומרים שצריך כוס חמישית כנגד לשון הגאולה הנוספת שנמצאת בפסוקים, והיא "והבאתי אתכם אל הארץ". ולמרות שישנם אנשים ששותים את הכוס הזאת, במיוחד בדורות אלו שזכינו לחזור לארץ ישראל (הרב מ. כשר זצ"ל), המנהג הרווח הוא לא לשתותה (אבל לפי דעה זו, הנה יש תשובה לשאלתנו "מה עושים עם כוסו של אליהו"? שותים אותה בתור הכוס החמישית!). כאמור, המנהג הנפוץ הוא לשתות רק ארבע כוסות, והחמישית נשארת בגדר של ספק. לכן אנו מוזגים אותה מבלי לשתותה, ואומרים שיבוא אליהו ואז נדע את הדין אם צריכים לשתותה או לא. ולכן קוראים לזה "כוסו של אליהו". לא מפני שאנו מוזגים לאליהו כוס יין, אלא מפני שאנו מחכים עד שיבוא אליהו ויתרץ לנו את ההלכה אם לשתותה או לא – כמו שאומרים שאותיות תיק"ו שבגמרא רומזים על "ת'שבי י'תרץ ק'ושיות ו'אבעיות" (וכך מסבירים בשם הגר"א).
בכל מקרה, לרוב בני ישראל שלא שותים את כוס חמישית, מה עושים איתה בסוף ליל הסדר? יש שנוהגים למלא אותה לפני "שפוך חמתך", ואחר האמירה, מוזגים קצת ממנה לכוסות של כל אחד ואחד (ומוסיפים עוד יין למלא כל כוס), עבור הכוס רביעית. לפי מנהג זה, כוסו של אליהו לא נשארת מלאה עד סוף הסדר, אלא היא משמשת לשתיית הכוס הרביעית של כל המסובים. ויש נוהגים להוסיף אותה לתוך הכוס הרביעית של כולם בזמן שתיית הכוס הרביעית עצמה (ע' פסקי תשובות ת"פ).
אבל המנהג הרווח הוא לא לשתות מכוסו של אליהו בליל פסח. ובכל זאת, לא ראוי לשפוך אותה לכיור, גם מפני בזיון דבר ששימש למצווה, וגם מפני בל תשחית (במיוחד שנוהגים להשתמש בכוס גדולה ויפה לכוסו של אליהו, שמכילה הרבה יין). לכן יש שמכסים אותה בסוף הסדר ומשתמשים בה למחרת לקידוש הבוקר (מנהג חתם סופר). אם עושים כך, צריך להקפיד לכסותה, שהרי אסור לקדש על יין שהיה מגולה. ויש שנוהגים להחזירה לבקבוק בסוף הסדר (מנהג חב"ד).
שנזכה לצאת לחרות גמורה, ושיבוא אליהו הנביא ויבשר לנו על הגאולה השלמה.
דרך ארץ נחלה / רועי פורייטר
 
ברוכים הבאים לישראל!
 
בפרוס עלינו חג החירות והאביב (לאחר חורף קר וגשום, ב"ה), לאחר שנספר כולנו ביציאת מצרים, הגיע העת לצאת ולראות.. גם בכניסתם לארץ!
אין מי מאיתנו שלא ראהו - משה צפה עליו מרחוק, אליהו עלה בו בסערה השמיימה, אלישע הציף את הגרזן ממעמקיו, הרמטכ"ל של צבא ארם נרפא בזכותו מצרעתו, והסיפורים עליו עברו מאב לבן... הלוא הוא... נהר הירדן!
ואכן לא סתם סיפורים לו לרוב, שהרי מדובר בנהר הגדול והמשמעותי ביותר בארצנו - 250 ק"מ של שצף קצף אורכו של הירדן, המתחלק לשני חלקים: ממקורותיו בנחלי הצפון (דן, בניאס חצבאני) ועד שנשפך לכנרת, נקרא בשם "הירדן הצפוני", וממוצאו מהכנרת (סכר דגניה) ועד שנשפך לים המלח, נקרא בשם "הירדן הדרומי".
בשל משבר המים והשאיבות, מעט מאוד מים "משוחררים" מהכנרת להמשך זרימתם לים המלח, כך שאם בירדן הצפוני עושים רפטינג וכדומה - הרי שבחלקו הדרומי, הזרימה הינה חלושה מאוד, "זרזיפית-משהו". הנהר משמש גם כגבול עם מדינת ירדן, ומכיוון שכך, אין באפשרותנו לבקר בירדן הדרומי כלל, כי אם במקום אחד בלבד - באתר "קאסר אל יהוד" (ארמון היהודים) שמכביש 90 שילוט ברור שצבעו חום מפנה אותנו אליו. לאחר נסיעה קצרה מגיעים לאתר, המזוהה עם איזור חצייתנו את הירדן בכניסתנו לארץ בימי יהושוע בן נון. שם חצו רגלי הכוהנים את מי הירדן, משם נשלחו המרגלים לתור את יריחו, ושם היה זועק אלישע ומצעק אחרי מרכבת האש של רבו אליהו העולה בסערה השמיימה. מלבד אתר זה, שהכניסה אליו ללא תיאום או תשלום, משמש כל איזור הירדן הדרומי כשטח חיץ מפורז בינינו לבין מדינת ירדן, כך שהגישה אליו בלתי אפשרית. ממרפסת העץ ("דק", בלע"ז) ניתן להגיע עד לקו-המים ממש, כך שמטרים ספורים ביותר מפרידים אותנו מהתיירים הפוקדים את האתר מצידו הירדני של הנחל, חיילי צה"ל מחד, וחיילים ירדניים מאידך- אכן מחזה מרשים ומיוחד!
אבל כדי להבין את סיפור יריחו והכניסה לארץ ממבט כולל (כפשוטו), נעפיל וניכנס בשערי הישוב ורד יריחו, שם מרפסת תצפית יפה החולשת על סיפור תנכ"י מרגש ומרתק זה, שאמונה תעוזה והרפתקאה שזורים בו גם יחד. הנוף המישורי הצחיח הנפרש מולנו מסביר מדוע מוזכר המקום בשם "ערבות מואב" ו"ערבות יריחו", שם מזוהה המקום "שיטים" ממנו יצאו המרגלים לפועלם, אולי באישון ליל, והמערות ונקיקי הסלע שבמקום מסבירים לנו כאלף מורים לתנ"ך מדוע לאחר פגישתם בוחרים המרגלים לעלות ולנוס דווקא ההרה ולהחבא שם שלושה ימים ורק אז ירדו ושבו ליהושוע, כפי שמופיע בפסוקים. כמה קילומטרים מצפון, מזוהה העיר "אדם", שם נעצרו המים היורדים (= שזורמים מכיוון צפון, מהכנרת) ונעמדו נד אחד.
כשם שכוחם של ישראל בכניסתם הראשונה לכיבוש ארץ נבע מכוח אחדותם, וכוחו ועוצמתו של נהר הירדן נובע מאיחודם והתלכדותם של הנחלים לאחד, כך זהו מקום המסוגל לאחדות שהיא "צו השעה" בדורנו, כפי שהקדים וכתב המשורר על "אלעד שירד אל הירדן" ולאחר שהוא ראה שהכל פורח ולהרדוף אותו הריח, הוא "יקים הגשר כמעשה אבות, ירקום הקשר בין הלבבות, שני מחנות חיבר בגשר, ברית תהיה לנו - וקשר – ממש כמו בראשונה"!
 
 
אתנךת"א / הרב שלמה סוקניק
"וַיֵּעָתֵר ד' לָאָרֶץ"
סיומו של ספר שמואל הוא דבר קניין מקום המזבח אשר בהר המוריה לעם ישראל לנצח על ידי דוד מלכנו משיחנו. קביעת השייכות שלנו למזבח אשר בירושלים, תל תלפיות - מקום אשר כל הפיות פונים לשם, המקום המאחד את ליבם של ישראל לעבודת ד' אחד, נמשכת הייתה כתוצאה ממגפת דֶּבֶר נוראה אשר הייתה בישראל, עונש על חטאם, להיותם נמנים במפקד - "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם, וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ד' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה, וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כד א-ג). ובהמשך הפסוקים שם – "וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ... וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ד' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ד' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד" (שם ט-י).
שלוש אפשרויות לכפרה העלה גד החוזה בפני דוד מלכנו: רעב, חרב, או מגפת דבר. דוד המלך הוא אשר בחר להתכפר העם על ידי מגפת דֶּבֶר דווקא. דבריו המפורסמים בבחירתו זו עומדים לעיני ישראל בתחנוניהם דבר יום ביומו כמעט - "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ד' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה" (שם יד). לעומת חטא הפירוד המתבטא במניין ובמפקד המפורט, המניח את הדעת על כל יחיד מישראל להבליטו, ומסיר את המבט מהאחדות הכללית הישראלית המיוחדת, הרי העדיף דוד שהכפרה תבוא מעונש כללי, הפוגע בעיוורון בכולם, ולא בעונשים המפרידים את חלקי האומה, כמלחמה הפוגעת בחלשים, או רעב הפוגע בעניים.
אומנם לא די היה בעונש המגפה לכפר על ישראל, ונדרש היה מעשה המגלה ומבליט את אחדותם של ישראל, בכל כוחה ותוקפה, מעשה זה במצוות ד' ביד גד נביאו היה קניין המזבח אשר בגורן ארוונה היבוסי, מלכם של יבוס - "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַד' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי" (שם יח).
עבודת הקורבנות הייתה מאז ומעולם, מימות האדם הראשון, דרכו של האדם להתקרב אל האלוקים, בהיותו מתעלה על ידי מעשה ההקרבה אל ריבונו של העולם. עד קביעת המזבח המשותף לישראל במקום אחד, הייתה גם בישראל מצויה לאורך שנים רבות ובזמנים רבים עבודה ב"במת יחיד", המזכירה ודומה למפקד יחידים בהבליטה את היחיד אל מול אלוקיו, ואת הפרט לעומת הכלל. החידוש הגדול שבעבודת הקורבנות שבישראל לא היה בעצם העבודה, אלא בריכוז העבודה במזבח אחד ובמקום אחד, המבטאת אחדות אחת כללית בעבודת ד', ומבליטה ביתרון גדול את רעיון האחדות האלוקית והאחדות הממשית שבמציאות בעבודתם של ישראל.
הכלל בישראל איננו רק אוסף פרטים, אלא מהות ויצירה מיוחדת כללית ומאוחדת. ההכרה הזו בכוחו של הכלל המתבטאת בעבודתם של ישראל במקום אחד מרכזי ב"במת ציבור", והשוללת לעומתה את ההדגשה של "במת היחיד", היא דומה לגמרי לשלילה שבמפקד ישראל ליחידיו, מתוך טשטוש והנמכת הערך הכללי של ישראל אשר מוגדר בברכת אלוקינו לאבותינו ומבוטא בדברי יעקב אבינו – "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית לב יג).
לכן אנחנו מוצאים שקביעת היחס והמבט אל מקום המזבח הכללי, "במת הציבור" אשר בירושלים, על ידי קנינה במעשהו של דוד המלך, היא העוצרת את המגפה הכללית האוכלת בישראל ומאיימת על כלליותם, ומכח פעולת האחדות שהיא מבטאת נעצרת המגפה - "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַד' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם... וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ד' אֱלֹקֶיךָ יִרְצֶךָ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַד' אֱלֹקַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים, וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַד' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ד' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל"(שמואל ב, שם כא-כה).
מאז ועד עתה מתפללים אנחנו להמשך הצלחתם של ישראל מכח אחדותם המופלאה והכללית הזאת, המתבטאת בכיוון ליבם ותפילתם לירושלים, המזכירה לנו את עבודתנו לא-ל אחד שבשמיים ובארץ, ולהתקיים בנו דברי הנביא הושע – "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵ-ל חָי" (הושע ב א).  
 
קדושה בינו לבינה / הרב אילן צפורי
 
בחורה אחת שואלת מה לעשות. היא יוצאת עם בחור די נחמד (כהגדרתה) אך איננה יודעת אם זה הוא (תופעה מוכרת אצל 99.9% מהבנות וגם מהבנים...). הבעיה היא שהיא הלכה ל"רב" לבדוק האם הבחור מתאים לה (?!...) והלה רק שאל אותה מה שמו של הבחור, ועל פי זה בלבד (?!!) קבע שזה לא שייך! ועכשיו היא שואלת מה לעשות.... דבר ראשון צריך להפסיק עם כל הפטנטים הללו "הדמוי-נבואיים" ולחזור לתמימות. כדי לדעת אם הבחור מתאים לך צריך פשוט לבדוק אותו ולא את הגימטריות שלו. איך בודקים אותו? קודם כל בודקים אם הוא "בן אדם" ("מתוקן במידותיו" בלשון תורנית יותר). איך בודקים זאת? א) מתרשמים ממה שרואים, ב) שואלים אחרים על מה שלא רואים (ז"א איך הוא מתנהג עם החברים שלו וכו'. צריך לנסות לאתר מישהו שמכיר אותו, אבל לא יותר מדי...). אם הוא עומד בקריטריונים, צריך לבדוק התאמה התנהגותית, רגשית, רעיונית (כגון מה הן מטרותיו בחיים). אם גם זה מתאים, אז סביר מאוד שהוא הבן אדם הנכון, אך בטח עדיין "את לא מרגישה כלום" – זו הבעיה הרווחת, ועל זה צריך לעבוד... ישנן הרבה סיבות למה לא מרגישים, חלקן פסיכולוגיות (פחדים למיניהם), חלקן אישיותיות (אולי את פשוט טיפוס שלא מרגיש מיד), ולכן כאן צריך לעבוד על התבוננות פנימית ומציאת שיטה לשפר אם צריך. אך מכל מקום, אם כל הבדיקות דלעיל הוכיחו שיש סבירות להתאמה, צריך להתעקש ולא לוותר בקלות. ללכת עם "הניסיון" הזה עד הקצה, וה' הטוב יעשה הטוב בעיניו! בהצלחה! 
 
 
בהמשך הדרך / אורי פרידמן
 
טיפים לבוגרי צבא ושירות לאומי
מה ללמוד?
אם אתם מבולבלים מרוב או מחוסר רעיונות ללימודים לאחר הצבא/שירות לאומי, כדאי לכם להיכנס לאתר: /הצעות-לחיילים-משוחררים/www.mishtahrerim.info/108724. אתר זה מרכז הצעות המתאימות במיוחד לחיילים משוחררים, המתעניינים בתחומים מסויימים ומעוניינים לקבל מידע מרוכז. האתר נותן לבדוק אפשרויות,להשוות מחירים ולהתרשם ללא תשלום או התחייבות, מקורסים, סדנאות, לימודים אקדמיים ועוד. מומלץ!
 
סיפורי צדיקים
עוד יהודי אוכל
שאלו את ר' ישעיה מפראג: מדוע בתפילה בציבור מספיק שישה יהודים שלא התפללו מתוך המניין כדי שיוכלו להתפלל, ואילו לברכת המזון צריכים שבעה סועדים שלא אכלו כדי שיהיה זימון בעשרה?
השיב ר' ישעיה: אינני מבין את הקושיה?! למי זה אכפת, אם עוד יהודי אוכל...
 
רגע של עברית
"הקהה את שיניו"
כל שנה אנו מגיעים בהגדה של פסח אל הבן הרשע ומתלבטים מה לעשות לו. מה זאת אומרת: "ואף אתה הקהה את שיניו", למה הכוונה? אם ננסה למצוא פתרון נגלה כי רבו הפירושים למונח זה. הפירוש היסודי והעיקרי מסתמך על הפסוק: "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יאמְרוּ עוֹד, אָבוֹת אָכְלוּ בוסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה, כִּי אִם אִישׁ בַּעֲווֹנוֹ יָמוּת" (ירמיהו לא, כט) – "ואף אתה הקהה את שיניו", מתפרש על פי זה כך: אם הרשע הקהה את שיניו – קלקל בעצמו – אז גם אתה יכול להקהות אותו, להוסיף לו תוכחה על דעותיו השגויות. פירוש נוסף של המונח הוא לאדם שאין לו מה לאכול ולכן שיניו מתקהות, מתקלקלות, ולכן עלינו לגרום, על פי פירוש זה, לרשע שלא יצטרף לשולחננו ולאכילת הפסח בשל דעותיו. עוד פירוש מסביר כי להקהות שיניים הכוונה היא להפוך אותן לפחות מחודדות ותוקפניות, כך שהבן הרשע יחזור למוטב על ידי מעשינו. ועוד רבו הפירושים בעניין זה ועוד היד נטויה...
 
טעמי מנהגים
שהחיינו בביעור חמץ
מן הראוי היה שנברך ברכת הזמן – "שהחיינו" – על בדיקת חמץ וביעורו, משום שמדובר בדבר החל ומתחדש פעם בשנה. ובכל זאת, קבעו חז"ל שאין לברך שהחיינו על מצווה זו. מספר טעמים ניתנו לאי-אמירת שהחיינו: יש מי שאומר שמצווה זו סמוכה לחג, והברכה שמברכים בקידוש פוטרת. יש מי שמסביר כי ברכת שהחיינו נאמרת רק על דבר שיש בו שמחה והנאה ואילו במצוות ביעור חמץ האדם מצטער באיבוד החמץ ולכן אין לברך. כמו כן, יש מי שאומר כי מדובר במצווה שיש בה איבוד וכיליון ולא ראוי לברך על מצווה שכזו שהחיינו.
 
סיפור "תמיר" בקצרין
 
לא רק הנוף הביא את צור לוי לרמת הגולן... אלא דוקא הרוח: "לאחר שחרורי מצה"ל חיפשתי יחד עם אשתי מקום אשר אוכל להתחזק ולצמוח רוחנית, ולשמחתי לאחר יגיעה ארוכה מצאתי את מבוקשי בבית המדרש "תמיר" שבקצרין. שם זכיתי, בזכות צוות הרבנים, ובראשם הרב אסף אחיפז, לגדול ולצמוח בדרכי שלי בתחומי עניין שליבי חפץ בהם, יחד עם הקניית ערכים, אהבת הארץ ועשייה למען החברה. והכול באווירת קודש!".
בית המדרש "תמיר" לבוגרי הצבא הוקם לפני ארבע שנים בקצרין, ברמת הגולן, במטרה ליצור קהילה המקיימת עשייה חינוכית מתוך עולמה של תורה, לטובת עם ישראל בפריפריה.
בית המדרש מיועד לבוגרי צבא יוצאי הישיבות, המכינות ובוגרים אשר חפצה נפשם למלא ולהצמיח את נשמתם לטובת כלל ישראל בתחום החינוך ושואפים, להוות את דור המחנכים הבא.
ייחודו של בית המדרש "תמיר" הוא שילוב עולם של תורה יחד עם לימודים אקדמאיים, שנרקמים זה בזה בעשייה בתחום החינוכי במוסדות החינוך המיוחד והרגיל.
בתוכנית משלבים יום בשבוע של לימודים לתואר ראשון בחינוך מיוחד ובתושב"ע, ובד בבד נעשית עבודה מעשית חינוכית במוסדות החינוך .
במהלך השבוע (ארבעה ימים) ישנם לימודי בית מדרש בגמרא (סדר בוקר ואחר הצהריים), מגוון רחב של שיעורים מפי הרבנים: הרב יוסף שמעון לוי רבה של קצרין, הרב יעיש אחנונה - ראש מכינת "תמיר" וראש כולל בק"ש, הרב אסף אחיפז ,הרב צדרבוים ועוד...
כמו כן ניתנות מלגת קיום ללומדים בבית המדרש ותנאים פיזיים מעולים. בנוסף על כל אלה, נעשים פעילויות בתחום התרבות, מפגשים משותפים של משפחות בית המדרש והרווקים, טיולים, שבתות ועוד...
לפרטים: אהרון 052-3003546, גבריאל 054-3341377
 
 
     
 

 

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת