פורים או הגאווה הלאומית
 
אם ננסה להציץ קצת מתחת למסכה של פורים, מה נראה? נכון שניצלנו מהשמדה בימי אחשורוש, כאשר המן צורר היהודים הצליח על ידי מהלך מדיני מבריק להביא את המלך אחשורוש הטיפש להחלטה להרוג את כל היהודים נשים, זקנים וטף ביום אחד אבל כדי להודות על כך לבורא עולם, היה די לכאורה במסיבת הודיה גדולה למה להשתולל, להשתכר, להתחפש, לשלוח מנות איש לרעהו?
צריך לומר ששמחת פורים אינה סתם שמחת אנחת הרווחה של ציבור שהיה מאויים וניצל, אלא מסתתרת מאחורי המסכה שלה עניין גדול מאוד
בגלות בבל, רבים היו היהודים שהחלו להתבולל ולהרגיש מאוד שייכים לתרבות של הבבלים והפרסיים.
אף הסכימו יהודים להשתתף בסעודת הוללות ענקית, מלאה פריצות ותאוות מה שבהחלט לא תואם עם הנפש היהודית בכל הדורות. בסעודה זו בחר המלך אחשורוש להגיש יין בכלי בית המקדש הראשון החרב, כדי להשפיל עוד יותר את היהודים, כפי שמעידים חז"ל (במדרש רבה אסתר) על הפסוק "'והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים' הביא כליו וכלי בית המקדש".
הייתה כאן השפלה נוראה ליהודים, בפרט שאחשורוש בחר ללבוש את בגדי הכהן הגדול המפוארים, כפי שנאמר, על הפסוק "'בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו' אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה" (תלמוד, מסכת מגילה דף יב עמוד א).
בתוך האווירה הנוראה הזו של השפלה לאומית עד עפר, היה יהודי אחד גאה שלא הסכים להשתחוות להמן ולשלטון אותו הוא יצג "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (מגילת אסתר פרק ג פסוק ב). יהודי שלא משתחווה! איזה דבר מרגיז! יהודי שמעיז להביע רגשי גאווה לאומית דבר איום ונורא! על כך לא יכל המן לסלוח לו לו ולכל עמו. חוצפה שכזאת! יהודי עם האף למעלה!
את המשך הסיפור אנו מכירים היטב, יהודי אחד עם גאווה לאומית הפך את הקערה על פיה "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם (מגילת אסתר פרק ט פסוק א).
אך אז, כמו היום נשאלה שאלה יסודית האם גאווה לאומית זה טוב או רע?
בספרי מוסר אנו לומדים שהגאווה היא המידה הגרועה ביותר "אמר הקב"ה אין אני והוא (הגאוותן) יכולים לדור בעולם" (תלמוד, מסכת סוטה דף ה עמוד א). אך כאן לא מדובר בגאווה פרטית, אלא בגאווה לאומית.
לא צריך להתבייש! גאווה לאומית היא מידה טובה, משום שאיננה באה לפתח את האגו של האדם, אלא אדרבה היא באה לעשותו יותר מעורב בעמו הוא אוהב את בני עמו, את מולדתו ואת ארצו, עד כדי כך שאיננו מוצא שום מעלה בארץ אחרת, בעם אחר או בתרבות אחרת, המעוררים אצלו תשוקה להיות שייך להם. השמחה של פורים היא משום שאיבדו היהודים את הגאווה הלאומית מתוך תחושת השפלה, ובא מרדכי היהודי להחזירה. היהודים לא ניצלו משמד בלבד, אלא גם מחשש איבוד זהותם העצמית שנגרם מאיבוד הכרת ערכם העצמי.
הרב צבי יהודה, בנו של הרב קוק (הרב הראשי לישראל הראשון) היה צדיק גדול והתרחק מכל מידה גסה וכוחנית. כאשר נתמלא פעם רגש הגאווה הלאומית הוא נבהל ושאל את אביו על כך. הרב קוק ענה לו: "הקנאה הלאומית (=גאווה לאומית) גם היא אש קודש, היא בטבעה של הנשמה הבריאה והטהורה קבועה. והיא המוציאה אל הפועל את הגודל של הגבורה אשר לגבורים אנשי-שם" (איגרות הראי"ה, איגרת תרפא).
החגיגה הגדולה שאנו חוגגים בפורים אינה משום שאנו שונאים את הגויים חס וחלילה, אלא משום שאנו שמחים על כך שיש לנו זהות לאומית עצמית. אנו חוגגים את שמחת הזהות שלנו, ומפלת הגויים שניסו להורגנו איננה העניין המרכזי של פורים, ולכן אין לה גם ביטוי דומיננטי במצוות של החג ארבעת הממי"ם: מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים ומשתה. ארבעת מצוות אלו באות לחזק את הזיקה הלאומית שלנו: לקריאת המגילה אנו מתאספים ואנו שומעים בצוותא כיצד ניצלנו בעבר. במשלוח מנות אנו מחזקים את הקשר עם כל היהודים ו"מתחברים" "איש לרעהו". במתנות לאביונים אנו דואגים לצורכיהם של בני עמנו העניים עליהם לא תמיד אנו חושבים. במשתה של היין אנו מתבשמים כולנו ושוברים את מחסומי "הדיסטנס" שבינינו, כאשר כולנו יחד שיכורים, המנהל והעובד, המפקד והחייל, כולנו מתחבקים בחיבוק בריא של אחווה, ודולים ממנה רוח לכל השנה, עד הפורים הבא.
פורים שמח ומועיל!

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת