דף הבית >> פנאי >> פינת הטיולים
דרך ארץ

טיולים מומלצים בארץ
נכתבו על ידי מדריך השל"ח רועי פורייטר (052-4641827)
והתפרסמו בעלון "דרך אמונה" בהוצאת "תורה אחרי צבא"
  
"חץ שחור" על עזה...
 
 
שנת 1955 החלה הממשלה גועשת וסוערת לנוכח מחבל שהסתנן מרצועת עזה ורצח יהודי בעיר רחובות וכולם תמימי-דעים היו, שמכה קשה וכואבת צריכה להיות התגובה, ואכן זו האחרונה לא בוששה לבוא. "לא נוכל למנוע פגיעה ביהודים בפרדס", אמרו, "אך נוכל לקבוע מחיר לדמנו". יחידה 101 המוקמת לצורך ביצוע פעולות תגמול כנגד הבאים עלינו להטרידנו, יוצאת לדרכה. הבסיס הצבאי המצרי שבעזה נפגע ומתקנים בו פוצצו, ואף מכון המים ותחנת הרכבת לא נשכחו... המורל בעם עלה ולמצרים נגרם עלבון רב. לתגובה שכזו לא צפו.
פעולת-עזה, או בשמה הרשמי יותר "חץ שחור", זכתה להנצחה בדיוק במקום בו ניתן לצפות לאיזור ההתרחשות, ולעיר עזה כפי שהיא היום. ואכן, אנדרטת "חץ שחור" הוא אתר מושקע ומטופח, כיאה לאתר הנצחה וזיכרון, כך שגם מי שאיננו מבין בהיסטוריה ומורשת-קרב יוכל לצאת מורשם ומלא הערכה מהמקום. תרשים האירוע החקוק על השיש הלבן, מוקף בלוח המסודר בצורת חץ, העשוי שיש בצבע שחור. מתוחכם ועממי-דיו כדי שנבין.
העיר עזה, המיושבת ברציפות כבר 3500 שנה, כבר ראתה רבות. סוחרים שעגנו בנמל, שיירות שעברו דרכה בדרך המסחר הקדומה והראשית "דרך הים", שלטונות שהוחלפו, ואת שמשון הגיבור ממוטט שעריה על סרני-הפלשתים. כשכבשו החשמונאים את עזה הם הקימו בה קהילה יהודית שגדלה בתקופה הרומית, ובימי המשנה-והתלמוד היא מתוארת כ"ארץ טובה ושמנה ופירותיה משובחים" ובה "לחם ויין שמכינים היהודים לבדם". אחד מרבני העיר עזה היה לא אחר מאשר ר' ישראל נג'ארה, הוא מי שאחראי-אישית על כמה משירי השבת המפורסמים שלנו, ואף טמון בבית העלמין היהודי שם... בעזה.
לאחר שכבש נפוליאון את העיר, נאלצו תושביה לעזוב מחמת מחלת-הדבר הקשה שפרצה בה ורק לאחר מכן יכלו לשוב. אליעזר בן-יהודה ביקר בעזה כשחנכו את בית-הספר בו ילמדו בעברית... מאורעות תרפ"ט הגיעו ויהודי העיר, שאף את מלחמת העולם הראשונה שרדו בה – הוכרחו לעזוב את העיר.
בעבר הלא-כזה-רחוק, כשעוד יכלו להסתובב בתוככי העיר, מתארים חוקרי הארץ ומטייליה את רצפת הפסיפס של בית-הכנסת הנושאת את דיוקנו של דוד המלך הפורט עלי-נבל, ואת עמוד האבן הגדול עליו הייתה חריטה מרשימה של מנורת המקדש ולידה אתרוג ושופר, וכתובת בעברית ויוונית מתנוססת מתחתיה, שעמוד זה היה ועודנו עומד במקום לא אחר מאשר... במסגד הגדול של עזה!
נסיעה של מספר דקות תוביל אותנו לסיפור מרתק אחר לחלוטין: בשנות ה-50 בכפר חורפיש שבגליל תינוק קטן נולד, ועץ זית לכבודו ניטע. גדל הילד ויהי לסגן מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה. שנת 96. "מהומות הכותל" פורצות, ואל"מ נבי מרעיה נהרג מירי צלף ברפיח, ואותו עץ הזית עובר לכאן, לאנדרטה שהוקמה לזיכרו.
קילומטר וקצת נוספים של נסיעה, ואנו, איך לא, בתצפית נוספת, שבמרכזה פעמוני רוח. מאגר המים הניצפה במרחק מקורו במי-קולחין (מי-ביוב שעברו טיפול רציני) המגיעים לנגב מהשפד"ן שבגוש-דן (ותודה לתושבי המרכז על "תרומתם" לנגב...) שבזכותם זוכים שדות הנגב להשקייה דשנה וכמעט בלתי מוגבלת, אולי לקיים את דברי "הזקן" ,"וגם הנגב עוד יהיה פורח", בואכה שערי עזה.

 


על חלוצים, מים , וחזון בשמיים
 
לפני אותו בוקר לח של שנת תרל"ח, קמה לה חבורה של אנשים יראי שמיים, מ"הישוב הישן" -  חרדים, אם תרצו - שאמרה לעצמה לא עוד! אמנם כאן זוהי "ארץ חמדת אבות שבה נחייה וניצור חיי תורה ודרור", אך לא עוד נחייה מהנדבנות של קצבת "כספי החלוקה", אלא יש ליצור "קהילה פרודוקטיבית בדרך של הקמת ישובים חקלאיים בארץ ישראל". גם אנשי "חבורת פתח תקווה" שהוזכרו לעיל נמנו עם רעיון זה שלמעשה קרא תיגר על תפיסת עולמם של אנשי הישוב הישן בכלל ורבני ירושלים האשכנזים בפרט. אלו צעקו "גוואלד" בקול גדול כנגד כל רעיון חדשני מסוג זה ועוד לסירוב לקבלת "כספי החלוקה", ולכן מרוב פחד כל פעילותם של החלוצים הייתה בסתר.
איזור שפלת יהודה, הנמצא במרחב שבין ההר לים, למרגלות הרי גוש עציון והרי חברון, נחשב היה (בעבר?) לאזור נידח ושכוח א-ל משהו. אנשי הישוב הישן מחברון שהקימו את אגודת "מחזירי עטרה ליושנה" לא נתנו למציאות ולעובדות לבלבל אותם: הם פנו לשר משה מונטיפיורי בבקשת סיוע ושישמש כ"ספונסר" לרכישת אדמות הכפר סאנעבירה שבשפלת יהודה. כפי שמופיע בתיאורים המרתקים שב"ספר חברון": "יצאנו בסודי סודות לתור את האדמה הזאת ומצאנו דברים שלא האמנו שיש כאלה בארץ ישראל: "כ"ו גבעות פוריות ואויר עד להפליא". ממשיכים לתאר שם הרב אליהו מני (בן הרב של חברון) והרב עקיבא יוסף שלזינגר ש"התפללנו שם מנחה ומעריב בכוונות ובדמעות כמו שביום כיפור לא התפללנו, בראותינו את גבעות אלו לובשות גיל ורנן בשוב אליהם יהודים".
יש בסאנעבירה מעיינות, בארות, מרעה וגם מערות הרבה חצובות בתוך ההרים משנים קדמוניות (יתכן והכוונה לתקופת מרד בר-כוכבא) הראויות להיות מחסה לצאן הרבה וכו'. ובקיצור מקום פנטסטי להתיישבות!
מה לעשות שגם לפני 140 שנה, כשאתר ההדלפות האינטרנטי טרם היה, משנודע הסוד והודלף לרבני הישוב הישן, סקלו הירושלמים באבנים את החברונים ואף גזרו עליהם חרם ונידוי (אף אקדחים נשלפו שם... כן - כן)
קשיי מימון, בעיות ברישום הקרקע ובביטחון הם שגרמו לכך שהרעיון ננטש וההתיישבות לא יצאה אל הפועל.
התיישבות אמנם עדיין אין, אך מקום רגוע ושקט, צל ומי באר ואף בריכת מים (בעיתה) - יש וגם יש! מצומת נחושה פונים מזרחה לכביש 35. בדרך נחלוף על פני כפר קטן בינות הכרמים זהו "כפר זוהרים" על שם זהר ארגוב ששימש בעבר ככפר גמילה. המעניין הוא שפעם בסמוך לו היה כפר שנקרא בערבית "חאשיש" J. ממשיכים ועוברים את המתקן של מקורות ופונים ימינה לפי שילוט העץ ליער "מארשה". ממשיכים בשביל העפר לדרך צנובר, שם נראה את בוסתן נחושה ממנו ניתן כבר לראות את בתי הישוב הסמוך נחושה. הישוב נקרא על שם דיר נאחס שיתכן ומשמר את העיר המקראית נחש, ובנוסף נקרא כך בשם נחישותם של אנשי המקום מהפסוק בתהילים: "קשת נחושה זרועותי". ממשיכים בנסיעה בשביל ובבאר נאווה (מלשון נבעה) רואים יפה את החריצים הרבים שהותירו החבלים בשפת הבאר בעת שאיבות המים.
דקה נוספת תוביל אותנו לשילוט ל"בריכת צינן", שאם יתקבלו תפילתנו לרצון תתמלא הבריכה מים כפי שהייתה מלאה עד לפני כחודש ימים.
בפרוס עלינו חודש אלול, שנזכה להמשיך את דרכם היצרנית של החלוצים בחידוש ופיתוח ההתיישבות בשפלת יהודה, בבחינת "חדש ימנו כקדם".
 
 
 
מקל, תרמיל - ויבניאל שבגליל!
 
 
"כל הנחלים הולכים לים, והים איננו מלא" כתב החכם-מכל-אדם שמהתבוננותו הבין שלטבע אמנם אין סוף, אך התחלה יש לו! כדי להנות ממנו גם בתחילתו של הקיץ ניקח מקל, תרמיל – ויא-ללה לגליל!
סיורנו היום ישלב בין אתר טבע לאתר מורשת המצויים "על שפת ים כנרת, שם ארמון רב תפארת" (אליו נגיע בהמשך..). נחלי ארצנו זכו ל"חיים קלים" יחסית, משום שביכולתם לזרום לשני מקומות בלבד - מ"קו פרשת המים" ומערבה ישפכו הנחלים לים התיכון (כ-16 נחלים גדולים), ומהקו ומזרחה הם יזרמו לכנרת וים המלח (כ-15 נחלים). בתקופה זו של "החל חרמש בקמה" נצפין קלות לגליל התחתון, שבכלל, כך יצא, הוא איזור עלום יחסית מחד, אך מרתק ומפתיע מאידך. נחל יבניאל, או בשמו הקדום "וואדי פיג'אס" ("המעיינות") הוא נחל איתן, מאותם שמתנקזים לכנרת, ובשנים האחרונות זכה לעדנה הראויה לו, ולאורכו כמה פינות-חמד נעימות, שלאחת מהן נגיע היום. המיוחד בנחל זה, שמסלולי טיול רבים לאורכו, הוא בכך שהוא זורם מים כל ימות השנה ונשפך לקטע הדרומי של נהר הירדן, המוביל מים מהכנרת לים-המלח. הברון רוטשילד, שהשכיל להבין את חשיבות האיזור, רכש את אדמות בקעת יבניאל - עליהן הוקמו מושבות לתפארת. מי שימצא נחת לצד נחל הזורם תחת עצי אקליפטוס גדולים ועתירי צל, כל שעליו לעשות הוא לפנות מערבה בכביש 90, בקטע הדרך שבין צמח לטבריה לפי שילוט, אל אתר הירדנית וקיבוץ כנרת, ולהמשיך ישר עד שלפני שער הקיבוץ יראה דרך עפר המפנה שמאלה אל אתר "מרכבות הירדן". נחלוף על פני האתר ונמשיך לנסוע לפי סימון השבילים של "שביל ישראל", עד למפגשו עם הסימון השחור. שם נחנה ונרד לאפיק הנחל, במקום "קרחת יער" רחבה ומתאימה לפיקניק. כדאי שם לחלוץ את הנעליים ולשכשך במים. לפני שנחזור לכביש הראשי, הרי לכם עובדה מעניינת על "שביל ישראל" החוצה את הארץ לאורך כ-890 ק"מ (סימון שצבעו כתום-כחול-לבן), שבניגוד למלבני הסימון האחרים, המסומנים בשני פסי צבע לבנים ובאמצע פס צבע מסויים (כחול/ שחור/ ירוק/ אדום), צורתו מדורגת ולא מלבנית, אך ראו איזה פלא: השביל מסומן כך שההולכים בו צפונה יראו את הפס הלבן (חרמון) כשהוא כלפי מעלה (הסימון מדורג, כבר אמרנו) ואילו ההולכים בו דרומה יראו את הפס הכתום (מדבר) כשהוא כלפי מעלה, כך שהכחול (ים) תמיד יישאר במרכז... רעיון יפה, לא?
חוזרים לכביש 90, שם נפנה שמאלה, ולאחר דקות קצרות נגיע לבית העלמין המפורסם של כנרת, הטומן בחובו ממיטב האנשים שעיצבו את דמותו של העם היהודי בארץ בעת האחרונה. שם נוכל לצפות ב"דקל שפל צמרת" של רחל, וב"ארמון רב תפארת" של יעקב פיכמן, ואף לפקוד את מקומה של המשוררת בעלת העין-הטובה שהרבתה לכתוב ולספר בשבחם של ארץ ישראל ויושביה - הלא היא נעמי שמר, ואף לסור למקומו של איש-הסוד, ממגיני תל-חי וממפקדי "המוסד לעלייה ב'", ממייסדי ארגון הש"י של ההגנה וממקימי משרד-הביטחון, האיש עליו נכתב הספר "עלום ונוכח בכל", ששמו מתמצת את פועלו, שהרי כדי להנציח את בנו, גור, שנפל במלחמת השחרור, שינה את שם משפחתו - הלוא הוא שאול אביגור ("אבא של גור"). ומומלץ לשלב שם טבילה בנהר הירדן היוצא מן הים והולך אל הים, כפי שכתב המשורר "כל הכבוד לנחלים, כי הם יודעים לאן ללכת, והעצים והעלים, כי הם יודעים מתי תהיה שלכת". ושנזכה אנו, בני-החלוף, ללמוד ולהשכיל מההתבוננות בטבע ,היציב והקבוע, כמו נחל יבניאל ההולך אל הים, שאיננו מתמלא.

ברוכים הבאים לישראל!

 
 
בפרוס עלינו חג החירות והאביב (לאחר חורף קר וגשום, ב"ה), לאחר שנספר כולנו ביציאת מצרים, הגיע העת לצאת ולראות.. גם בכניסתם לארץ!
 
אין מי מאיתנו שלא ראהו - משה צפה עליו מרחוק, אליהו עלה בו בסערה השמיימה, אלישע הציף את הגרזן ממעמקיו, הרמטכ"ל של צבא ארם נרפא בזכותו מצרעתו, והסיפורים עליו עברו מאב לבן... הלוא הוא... נהר הירדן!
ואכן לא סתם סיפורים לו לרוב, שהרי מדובר בנהר הגדול והמשמעותי ביותר בארצנו - 250 ק"מ של שצף קצף אורכו של הירדן, המתחלק לשני חלקים: ממקורותיו בנחלי הצפון (דן, בניאס חצבאני) ועד שנשפך לכנרת, נקרא בשם "הירדן הצפוני", וממוצאו מהכנרת (סכר דגניה) ועד שנשפך לים המלח, נקרא בשם "הירדן הדרומי".
בשל משבר המים והשאיבות, מעט מאוד מים "משוחררים" מהכנרת להמשך זרימתם לים המלח, כך שאם בירדן הצפוני עושים רפטינג וכדומה - הרי שבחלקו הדרומי, הזרימה הינה חלושה מאוד, "זרזיפית-משהו". הנהר משמש גם כגבול עם מדינת ירדן, ומכיוון שכך, אין באפשרותנו לבקר בירדן הדרומי כלל, כי אם במקום אחד בלבד - באתר "קאסר אל יהוד" (ארמון היהודים) שמכביש 90 שילוט ברור שצבעו חום מפנה אותנו אליו. לאחר נסיעה קצרה מגיעים לאתר, המזוהה עם איזור חצייתנו את הירדן בכניסתנו לארץ בימי יהושוע בן נון. שם חצו רגלי הכוהנים את מי הירדן, משם נשלחו המרגלים לתור את יריחו, ושם היה זועק אלישע ומצעק אחרי מרכבת האש של רבו אליהו העולה בסערה השמיימה. מלבד אתר זה, שהכניסה אליו ללא תיאום או תשלום, משמש כל איזור הירדן הדרומי כשטח חיץ מפורז בינינו לבין מדינת ירדן, כך שהגישה אליו בלתי אפשרית. ממרפסת העץ ("דק", בלע"ז) ניתן להגיע עד לקו-המים ממש, כך שמטרים ספורים ביותר מפרידים אותנו מהתיירים הפוקדים את האתר מצידו הירדני של הנחל, חיילי צה"ל מחד, וחיילים ירדניים מאידך- אכן מחזה מרשים ומיוחד!
אבל כדי להבין את סיפור יריחו והכניסה לארץ ממבט כולל (כפשוטו), נעפיל וניכנס בשערי הישוב ורד יריחו, שם מרפסת תצפית יפה החולשת על סיפור תנכ"י מרגש ומרתק זה, שאמונה תעוזה והרפתקאה שזורים בו גם יחד. הנוף המישורי הצחיח הנפרש מולנו מסביר מדוע מוזכר המקום בשם "ערבות מואב" ו"ערבות יריחו", שם מזוהה המקום "שיטים" ממנו יצאו המרגלים לפועלם, אולי באישון ליל, והמערות ונקיקי הסלע שבמקום מסבירים לנו כאלף מורים לתנ"ך מדוע לאחר פגישתם בוחרים המרגלים לעלות ולנוס דווקא ההרה ולהחבא שם שלושה ימים ורק אז ירדו ושבו ליהושוע, כפי שמופיע בפסוקים. כמה קילומטרים מצפון, מזוהה העיר "אדם", שם נעצרו המים היורדים (= שזורמים מכיוון צפון, מהכנרת) ונעמדו נד אחד.
כשם שכוחם של ישראל בכניסתם הראשונה לכיבוש ארץ נבע מכוח אחדותם, וכוחו ועוצמתו של נהר הירדן נובע מאיחודם והתלכדותם של הנחלים לאחד, כך זהו מקום המסוגל לאחדות שהיא "צו השעה" בדורנו, כפי שהקדים וכתב המשורר על "אלעד שירד אל הירדן" ולאחר שהוא ראה שהכל פורח ולהרדוף אותו הריח, הוא "יקים הגשר כמעשה אבות, ירקום הקשר בין הלבבות, שני מחנות חיבר בגשר, ברית תהיה לנו - וקשר – ממש כמו בראשונה"!
 
אל חירבת טורה – נחל שורק
 

 
בימים אלו בהם מתחיל הטבע להתעורר מתרדמת החורף, השקדיה כבר מזמן פורחת והשמש אכן פז, זהו זמן מתאים לצאת לאחד המקומות המרתקים והמגוונים בהרי יהודה, שבחוצות ירושלים.
ט"ו בשבט מאחורינו אך סיפורנו היום שייך יותר לחנוכה. בעת העתיקה היו מספר דרכים שקישרו בין הים התיכון לבין ההר וירושלים וכולם מוכרחים היו לעבור בשפלה ומבצרים רבים נבנו בה בשל כך. אך לא רק לספר בשבחו של הטבע באנו, אלא בגדולתו של האדם להפוך איזור פראי וטרשי לחווה חקלאית פורחת ומשגשגת! הנוסעים בכביש המחבר בין נס הרים לבית שמש ומערת הנטיפים, מלבד הנוף המבותר של נחל שורק המתפתל, לא יוכלו להתעלם מהר "שפיצי", מחודד טרשי ובולט מאוד, החשוף כמעט מצמחייה באיזור מוריק זה, שצד גם את עיניהם של אנשי משלחת ה-PEF הבריטיים שחקרו את ארץ ישראל בתקופת המנדט. זמננו קצר ומסלולנו מגוון ומדהים ולכן, לבאים מירושלים או מצור הדסה, נמשיך בנסיעה לכיוון בית שמש ונעבור את הכניסה למושב "נס הרים" ולאחר כמה מאות מטרים נחנה במפרץ הקטן והבנוי. נמצא את השביל המסומן ירוק ונרד בו בזהירות עד לחיבורו עם שביל הג"יפים המסומן שחור, בו נפנה שמאלה, ולאחר כמה מאות מטרים נפנה ימינה בסימון הכחול עד ל"אוכף" הגדול ורחב-הידיים שלמרגלות חורבת טורה. אך אל דאגה, כי לפני שנעפיל לפסגתו, יש לנו משימה מאתגרת והיא למצוא שם את בור המים הענק, את מערת הקולומברים הגדולה, את הגת המרשימה, את השוקת החצובה בסלע וחדי העין בלבד יחפשו גם את הגורן. כן כן, הכל נמצא שם (ברדיוס של עד 100 מ") ומסתתר תחת עצי האלון והאלה שבמקום. בערבית נקרא המקום "חירבת סעמונייה" (שמעון) או "טיטורא" (= הר), על שם צורתו המחודדת, המזוהה עם הישוב הקדום "טור שמעון" וייתכן ונבנתה על ידי הכהן הגדול שמעון החשמונאי, בנו של מתתיהו, לצורך הגנה על עצמו וכשליטה על הדרך העולה ההרה. הגמרא במסכת תענית מספרת על גמילות החסדים והעושר שהיו שם, ובכל ערב שבת היו מוצאים ממנה כ-300 חביות (כלים מיוחדים ללחם ואוכל) עבור אותם שהיו עובדים ומלקטים בשדות העיר. את חורבנה של העיר על ידי הרומאים מייחסים חז"ל למשחקי הכדור שהיו נערכים שם בשבת, ומקור אחר מספר על 985 הישובים (!) ו-50 המצודות שהוחרבו שם בימי מרד בר כוכבא. ניתן להניח שחורבת טורה הייתה אחת מהן. מי שמצא את המתקנים החקלאיים החבויים אז שירשום לעצמו נקודה, יטפח על שכמו וימשיך בסימון הכחול מזרחה, עד לחיבורו עם הסימון הירוק, בואכה למבנה ה"ציון" המרשים של דאר א-שייח, שבוסתן שקדים, זיתים ועוד סובבים לו. בדרך משם לכאן ישנו מעיין קטן וחסר שם רשמי, החבוי במערה קטנה, ששביל קטן ולא מסומן, הפונה ימינה שאורכו כ-15 מטר, מוביל אליו (חובבי האתגרים בהצלחה שיהיה לכם...).
למבנה המרשים של דאר א-שייח (שיש הטועים ומבטאים "דיר" שהוא כינוי השייך למנזר, במקום "דאר" השייך למסגד), סיפור משלו המיוחס לשייח אלג'אמילי למשפחת בדר, המפורסמת באיזור מקדמא-דנא, ושסיפורי ניסים נפלאות וגבורות מיוחסים לו, על שסחט מהאדמה את החלב שנשפך מכד היתומה שנשבר, ועל שהפכו את יינם של הנוצרים לחומץ ועוד... ובכל מקרה זהו השריד האחרון והמרשים שנותר במקום, המגן עלינו מהרוח הקרה או מקרני השמש היוקדת. נהנה עוד קצת מהמרגוע שבמקום ומשמורת הטבע ה"בראשיתית" הזאת.
כמה דקות של ירידה נוספת יובילו אותנו למבנה הנטוש של תחנת הרכבת "בר גיורא", שעברה כאן באפיקו של נחל שורק כחלק ממסילת הרכבת בין יפו לירושלים שנבנתה כאן כבר מ-1892! נחל שורק השוצף אותו, נחצה בגשר הברזל שמעליו, זורם לאורך כ- 70 ק"מ, עד שנשפך לים התיכון בסמוך לפלמחים, אך ראו איזה פלא, שלמרות הביוב המוזרם בו ריחו נעים ומימיו נקיים, זאת הודות ל"מכון טיפול שפכים שורק" הנמצא בסמוך. במגרש החנייה הקטן שבמקום נעלה על רכבנו הנוסף, ונמשיך להנות משמש הפז כאן, במקום קסום זה, שבחוצות ירושלים.

 
אל דרך בורמה
 
הג'יפים הישנים קרטעו בנתיב הקשה. חייבים להגיע לירושלים. חייבים! הימים - ימי המדינה - שבדרך. מאז נכבשו הכפרים שסביבה, דרך "באב אל-וואד" כבר אינה בעיתית עוד, המדינה הוכרזה ותחנת משטרת לטרון הבריטית (מוזיאון השיריון של היום) נתפסת על-ידי הלגיון הירדני. כביש ירושלים-תל אביב של אז עבר דרך צומת לטרון של היום, מכיוון רמלה, כך שהדרך לירושלים סוגרת ומסוגרת לכלי הרכב הישראליים, אין יוצא ואין בא, ושיירות האספקה של המזון והמים, התחמושת והדלק אינן יכולות לעלות. ירושלים במצור! אז מה עושים?? איך נפתרה הבעייה? – התשובה תלוייה כמובן באת מי שואלים. האגדה מספרת על שלושה חיילים מהגדוד השישי של הפלמ"ח ששהו בקריית-ענבים, ולחוצים לצאת הביתה לת"א היו, כשבוע אחרי הקמת המדינה ומלחמת השיחרור בעיצומה, הם ניווטו באישון-ליל מאיזור צומת  שורש של היום (הכפר סאריס של אז) דרך הכפרים הערביים בית-ג'יז (קיבוץ הראל) ובית-סוסין (מושב תעוז),עד שהגיעו לקיבוץ חולדה, ובכך למעשה... עקפו את משטרת לטרון האיימתנית! מנגד יש הטוענים כי סייר פלמ"ח וקציני מודיעין אחרים בעלי רמה ודרג הם שגילוה, לאחר שעלו מן השפלה ונפגשו באקראי בארבע לפנות בוקר עם קצינים אחרים שבאו מירושלים. ויכוח בין-דורי זה, הניטש עד היום בין צאצאי המשפחות עדיין לא מעיב על השמחה שבחשיפת מעבר אפשרי שיאפשר מעבר אספקה להצלת ירושלים ותושביה. אנשי "סולל בונה" נרתמו לפריצתה ההנדסית של הדרך הקשה, שבתחילתה היה קטע שלא ניתן למעבר משאיות, והלוחמים נאלצו לסחוב על גבם ובעזרת פרדות את הציוד הכבד שהובא מתל אביב, עד למשאיות הריקות שהגיעו מהצד השני, מירושלים. פריצת הדרך, שעוררה הדים ותחושת גאווה, ריגשה גם את העיתונאי האמריקאי קנת בליבי שסיקר את מלחמת העצמאות, שהעניק לה את השם "דרך בורמה" על שם הדרך שפרצו בעלות-הברית במלחמת העולם השנייה, בין הודו לסין, כדי לעקוף את היפנים. בין כך לכך הדרך, שאורכה כ- 10 ק"מ היה, שימשה לתקופה קצרה בלבד עד להסכמי רודוס בפברואר 49'  שהביאו לסיום המלחמה.
יפה ומרגש ללכת (או לנסוע) בקטע מדרך זו, שתחילתה ב"מצפה הראל", שבין הצמתים נחשון לשמשון. שלטי ההסבר ימחישו לנו במקצת את רוח התקופה, ונפסע בשביל המסומן עד לעיינות סוסין (מקום מפגש הסיירים), ששימשו גם לאספקת מים לירושלים הנצורה כחלק מ"קו השילוח". נמשיך ל"עין מסילה", הנראה כמו באר, ממנה שתו הלוחמים שהעמיסו המשאיות לירושלים. לאחר חצייתו של כביש 38 (ירושלים בית-שמש), נגיע ישירות לאנדרטת המח"ל הצמודה לו, ומשמשת לזכרם והוקרתם של יהודים מחוץ-לארץ שהתנדבו לתרום מניסיונם הקרבי העשיר, ובכך תרמו מאוד לקרבותינו במלחמת העצמאות. דרך יפה ורגועה, המומלצת לכל גיל ומזג-אוויר, שתחזירנו קמעה, ולו-לרגעים ספורים, להכרת תודה לתושבי הארץ וללוחמיה, בימי המדינה שבדרך.
 
 
 
 

גן פורח – שמחכה לאורח!

 

רעשי המקושים והטוריות שעסקו בהכשרת הקרקע לא הפריעו לאיש, שהרי אחוזתו של סר ג'ון-הייל הבריטי בודדה היתה על פסגתו החשופה של הר-הצופים. הפתח שנחשף בצלע-ההר הותיר את החוצבים פעורי-פה נוכח מערת הקבורה שהתגלה לעיניהם. הכתובות, שחרוטות היו על גולסקמאות האבן רק הגבירו סקרנותם של החוקרים, שקישרו את הכתובת לקבורתו המשפחתית של "ניקנור מאלכסנדריה" שלפי הסיפור התלמודי המפורסם הוא שתרם את דלתות הנחושת למקדש וכשבדרכם לארץ כשנשמטה אחת מהן לים נעשה נס ושהגיעו לנמל יפו צפה הדלת ועלתה על פני המים (יומא לח ע"א). מכיוון שלפני כמאה שנים היה הדבר נלקחה הקלוסקמא עם הכתובות והונחה אחר-כבוד במוזיאון העתיקות הבריטי שבלונדון.

השנים חולפות. הד"ר ארתור רופין רוכש קרקע זו לטובת הקק"ל מכספי תרומתו של "הנדיב הבלתי ידוע" יצחק גולדברג, ועל קרקע זו, בטקס המרשים להנחת אבן-הפינה מוטמנת מגילת-היסוד להקמת האוניברסיטה העברית הראשונה בארץ ישראל! (עד היום מנסים לאתר ,ללא הצלחה, את מקום הטמנת העותק האחד והיחיד של המגילה. המוצא-הישר מתבקש להחזירו לאונ'...). מספר שנים אחר-כך, בשטח שסביב מערת ניקנור מקימים מייסדי המחלקה לבוטניקה שבאוניברסיטה גן-בוטני מחקרי, כש"הרוח החיה" באיסוף הצמחים והבאתם לגן היה טוביה קושניר, שנפל עם חבריו ל"שיירת הל"ה" בדרכם להחיש עזרה לגוש-עציון הנצור.

שנות ה-30. הציונות בעיצומה. לכבוד יום הולדתו ה-70 מחליט "נשיא הוועד הפועל הציוני" ויו"ר הקק"ל מנחם אוסישקין, האיש הכל-יכול בתנועה הציונית, כך מספרת האגדה, לתת לעצמו "מתנת יום הולדת" ושולח את פועליו להחליף את שלטי רחוב ר' יהודה הלוי, בו גר, ל"רחוב אוסישקין"... אוסישקין, ממתנגדי "תוכנית אוגנדה" של הרצל, היה ללא ספק אחד מאנשי החזון והמעשה היותר חזקים וגדולים בדורו, עד ש"זכה" לכינויי-חיבה כ"מנחם פחה" או  "צאר-מנחם" עד ש, כך מוסיפה האגדה לספר, כשאמא ירושלמית היתה מפחידה את בנה ש"אם הוא לא יגמור מהצלחת - היא תקרא למנחם"... ומכיוון שמעשי היה, ועתיד הציונות מונח כנגד עיניו היה, הוא פעל להקמת בית-קברות לגדולי האומה הציונית, כמעין "פנתיאון לאומי" או "חלקת גדולי האומה" אם תרצו. מקום כ"מערת ניקנור" שבתוך מתחם אוניברסיטת הר הצופים נמצא כמקום מתאים לשליחות זו. לכן כשהביא לארץ מאודסה שבאוקראינה את ארון-העופרת בו עצמותיו של הד"ר פינסקר, מיהר לקוברם במערת ניקנור, ואף הוא בעצמו נקבר שם, לא לפני שכוסה ארונו, לבקשתו, ברגבי-עפר שהובאו לשם מלמעלה מ-200 ישובים(!) מרחבי הארץ! אך עם מותו נגנז גם רעיונו ולימים הוקמה חלקת-גדולי האומה בהר הרצל.

 

מערת ניקנור, הנמצאת בתוך המתחם של האוניברסיטה עברית שבהר הצופים (כניסה משער מדעי-החברה) היא חלק משטח הגן הבוטני הפורח והמיוחד של האונ', בו למעלה מ-1000 מיני צמחים שהובאו לשם לצורך "מקלט הגנה" לצמחים נדירים או בסכנת הכחדה וזאת בזכות מיקומו של ההר כנקודת מפגש בין אזורי האקלים השונים. המקום משמש גם כגן-אקולוגי בו נעשה שימוש ב"הדברה ביולוגית", מערכת להשבת מי-גשמים ועוד. המערות פתוחות לקהל ולאורך הגן יש בריכות-מים, ספסלי-ישיבה ושלטי הסבר, והוא מומלץ מאוד כמקום מפגש חברתי או סתם כמקום-שיטוט לחובבי טבע, סטודנטים או סתם תושבי ירושלים. אכן גן פורח – שמצפה לאורח!


 
מיגבעת בלב עיר
קדמונינו, שהתיישבו לגור עם הטבע ולא עליו, מקפידים היו לבנות בתיהם וכפריהם על ראשי הגבעות, משיקולי ביטחון ועוד, ואילו השדות היו בעמקים שלמרגלותיהם. כך חיו בשלווה ובנחת וגם כשנחרב כפר או התחלף שלטון, נבנה הכפר שבמקומו על אותה הגבעה בדיוק כי המיקום הוא נכון וטוב לכן רוב התלים (הארכאולוגיים) יהיו במקומות הגבוהים, "ונבנתה עיר על תלה" = על חורבותיה של קודמתה! 
בפאתי מודיעין, עיר-ואם בישראל, מתנשאת גבעה גדולה ויפה שבעבר הזכירה לאבותינו צורתה של מגבעת מחודדת, ששוליה נקראים בעברית בשם "תיתורה" (כן כן, לשולי מגבעת עבריים יש שם) ואל "גבעת התיתורה" פנינו. 
כבר לפני 6000 שנה עת גילה האדם את השימוש בנחושת, התיישבו אנשים על גבעה זו שנמצאת סמוך לדרך הראשית הקדומה העולה ירושלים, ובתקופת המקדש שימשה הגבעה כתחנת-דרך לעולי הרגלים. תכשיטים, חותם וראשי חצים מימי דוד ושלמה מעידים על ישוב פעיל גם בימי המקדש הראשון, ומקוואות הטהרה מעידים על ימי הבית השני. מחילות המסתור הם כאלף עדים על פעילות בתקופת מרד בר כוכבא ואף גתות ליין, פסיפס ומבצר מופיעים בתפריט, ובורות מים (כ-180 במספר!) שתרמו רבות ללחות הקרקע במקום, דבר שמאפשר מגוון צמחים ופריחה.
מלחמת השחרור פורצת. מבצע "דני" לכיבוש לוד ורמלה (ע"ש דני מס מפקד מחלקת הל"ה) יוצא לדרך, אנשי חטיבת יפתח כובשים את הכפר אל-בורג' השוכן על ההר ויושבים בו, כאשר סביבם הכפרים שילתא וסלבית (שילת ושעלבים). הלגיון הירדני לא חש בנוח לנוכח הכוח היהודי שבמקום ויוצא למתקפת נגד עיקשת להחזרת הכפר לידיהם. כשהם חמושים במקלעים, שריוניות ופיקוד בריטי, יוצאים חיילי הלגיון ומתקדמים בכח גדול לעבר הכפר. שניים מחיילי "יפתח" שארבו לכח המשוריין הצטיידו בתכונה היקרה המכונה "סבלנות" והמתינו עד שיגיעו המשוריינים למרחק של עשרות מטרים בלבד, רק אז ירו הטיל על המשוריין, שבער כלפיד והבהיל את חיילי הלגיון, שעשו "אחורה פנה" וכך נקבע גבול מדינת ישראל מתחת לגבעה זו עד 1967 - מלחמת ששת הימים.
לימים נבנתה העיר מודיעין, גדלה והתפתחה מאוד, ובזכות מאבק תושביה לא הולבשה הגבעה ב"שלמת בטון ומלט" ותוכניות הבנייה לשכונת מגורים וכפר אמנים שככו לבנתיים. המטייל במקום יבין מהרה ללב התושבים, שכן מי לא ירצה שכונת טבע שקטה ומרתקת ממש כאן ליד הבית? ההגעה לגבעה פשוטה מאוד: הבאים מת"א לירושלים על כביש 443 יעברו את צומת שילת, (הגבעה שמימנכם - זוהי התיתורה) ובצומת מכבים-רעות שאחריה יפנו ימינה, אח"כ שוב ימינה עד שרואים מימין את שילוט שביל הכניסה לגבעה. חונים, ומטפסים לבריכת המים הגדולה המשמשת את תושבי העיר. לאחר מנוחה קצרה בספסלי העץ נמשיך עם השביל ושלטי ההסבר שבו עד למצודת אל-בורג', שם תצפית החולשת היטב על האיזור: כפר-רות, שילת וקריית-ספר, רמלה לוד וקצת ת"א, וביום טוב (שמשום מה תמיד בושש מלהגיע) אמנם את החרמון לא נראה, אך אשדוד ועזה בהחלט יעלו על הפרק... משם נרד בשביל, שמתחבר לכביש ישן איתו נמשיך למורד הגבעה שם נפנה ימינה בחזרה אל הרכב אותו חנינו, בדרכנו לאי-שם.
 
 
 
אל אמות המים
 
מאז הקמתה היוותה אספקת המים לירושלים ולתושביה אתגר של ממש. בכל דור ודור מצאו תושבי העיר ושליטיה פיתרון לבעיה זו, בהתאם לצרכיהם ולרמת הטכנולוגיה שעמדה לרשותם. בימים בהם בעיית המחסור במים חקוקה גם בתודעתנו אנו, נצא אל מסע קדום, בעקבות אמות המים לירושלים.
מראשיתה של העיר ירושלים ועד לאחר ימי דוד ושלמה ניזונה העיר ממעיין הגיחון ומימיו, שזרמו גם בניקבת השילוח שנחצבה בו. בימי בית המקדש השני גדלה העיר ירושלים מאוד, רמת-החיים בה עלתה וכן רמת ההקפדה על הטהרה בה, דבר שהצריך כמויות מים אדירות לצורך מקוואות ובעיקר לצרכם של מאות אלפי עולי-הרגלים שבאו לפקוד אותה ולעלות למקדש, כך שפרנסי-העיר דאגו מבעוד מועד למלא את בורות המים שבירושלים ובמקדש, ואף התקינו בורות חדשים, ואם כן לא פלא הוא שבראש רשימת נושאי התפקידים במקדש מופיע "נחוניה חופר שיחים" (בורות). עקב הגידול המשמעותי נדרש פיתרון יצירתי להשגת מים לעיר, שאכן לא בושש לבוא. בהרי חברון וגוש-עציון הסמוכים לירושלים אך גבוהים ממנה, נובעים מספר מעיינות מים בעלי ספיקה גבוהה ואיתנה במיוחד. לשניים מהם, האחד ב"עין אל-ערוב" הסמוך למגדל עוז, והשני ה"ביאר" הסמוך לאפרת, בנו אמות מים שהובילו לבריכות איסוף ואגירה המוכרות לנו כ"בריכות שלמה", מהן יצאו לירושלים שתי אמות מים: האחת נקראה בשם "האמה העליונה" שהובילה מים לעיר עצמה, והשניה, שכונתה בשם "האמה התחתונה" הובילה מים מבריכות שלמה אל המקדש עצמו, בתוואי מפותל שכ-20 ק"מ אורכו. לעיתים קיימת בנו הנטייה לזלזל בקדמוננו ולחשוב עליהם כפרימיטיביים ומיושנים, אך לא כן הדבר! במבצעים הנדסיים מסובכים מורכבים ומשוכללים, בזכות הפרשי הגובה שבין גוש עציון לירושלים, הם הצליחו להעביר מים בכוח הכבידה (הגרביטציה) בלבד, דרך תעלות וצינורות, ניקבות פירים גשרים ומחילות וכל זאת תוך שמירה על שיפוע מינימליסטי של 0.08 מ' – ירידה בגובה של מטר לקילומטר לערך! בסיורנו היום נעקוב מעט אחרי מפעל מים מרתק זה.
ראשית נלך לאורך אמת הביאר, שהובילה מים מהמעיין אל בריכות שלמה, ולאחר מכן נזכיר קטע של האמה התחתונה עצמה, שהובילה מבריכות שלמה אל המקדש עצמו. אמת הביאר נמצאת ב"נחל הפירים" שלמרגלות העיר אפרת. מכביש 60 ירושלים גוש-עציון נפנה לכניסה המובילה ל"אפרת צפון" ונחנה בחניה ליד השער של "גבעת הדגן". על מנת להחנות את הרכב השני נחזור לכביש 60 ונפנה שמאלה, נעבור את הישוב נווה-דניאל, וכחצי ק"מ אחרי הישוב אלעזר, שגם כן יהיה משמלאנו, נראה שילוט חום המפנה לירידה ימינה, שם נחנה במפרץ לצד הכביש. נחזור לגבעת הדגן ונלך ברגל אל משמאל למתקן הצבאי הסמוך, משם נוכל לצפות לעבר בריכות שלמה, המסתתרות בחורשת הברושים שלמרגלותנו. נחזור למגרש החניה שם נאתר את סימון השבילים השחור, איתו נלך דרומה כמובן, כנגד כיוון הזרימה, ונרד לנחל הפירים הקרוי כך על שם פירי המים או פירי האיוורור המובילים לקטעים התת-קרקעיים של האמה (ולחלקם אף ניתן להכנס עם פנסים ובזהירות). מלבד ההליכה לאורך האמה היפה עצמה, נוכל "להרוויח" גם את המראה המרנין של הגפנים המצויות בו. לאחר כשעתיים לערך נגיע לניקבה של המעיין התת-קרקעי עצמו, הזורם מים כל השנה, ולפיר הירידה אליו, אך הדבר מצריך תיאום מראש. נמשיך דרומה כ-200 מ' נפנה ימינה ונעבור אל מתחת לגשר של כביש 60 שם ימתין רכבנו. מי שכוחו במותניו עדיין, או שסתם ממשיך לירושלים ממילא, מומלץ מאוד לנסוע לחנייה של טיילת ארמון הנציב, וללכת לכיוון הכניסה הראשית של הארמון עצמו וכבר מימין לכביש הגישה לחצות הכביש ימינה במעבר חצייה לעבר הדשא הגדול, שבמרכזו פסיפס יפה וגדול המתאר את תוואי האמות לירושלים ואת אמצעי המדידה של אז. במרכז הדגם יש "חור" שמי שיציץ דרכו יוכל לראות את קרקעית הניקבה הארוכה ביותר של האמה, 423 מ' אורכה (ההליכה בתוכה, איך לא, מצריכה תיאום) ומשם המשיכה האמה דרך אבו-תור של היום, חצתה על גבי גשרונים וקשתות את גיא בן-הינום, וליד הבידוק הביטחוני של הנכנסים לכותל מהרובע היהודי, נוכל גם לראות את איזור כניסתה של האמה אל הר הבית. בספרו "אלטנוילנד" הוגה הרצל את רעיון "תעלת הימים" וגם כיום מוצאים אנו פיתרונות יצירתיים להשגת המצרך המבוקש המכונה מים, כגון התפלת מי הים ושימושם לשתייה, ופתרונות יצירתיים נוספים, ממש כמו קדמוננו.
 
 
ראי רחל, ראי
"עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים" נכתב, ואנו בדור בו זכינו להגיע לירושלים ועל כך, באמת, – הללוי-ה!
סיורנו בחלקה הדרומי של ירושלים, מגבעת המטוס לרמת רחל יתחיל בסמוך ל"דרך חברון", הוא הכביש שנמצא באיזור בו עבר קו-הגבול שבין ישראל לממלכת ירדן מאז הסכמי שביתת הנשק במלחמת העצמאות, ועד למלחמת ששת הימים. אל מול מנזר "מר אליאס" ישנה גבעה רמה ונישאה השולטת היטב על ירושלים ושכונותיה, שסבלו מאוד מהפגזות המוצב הירדני ששכן מעליהם. מטוס קרב ישראלי שערך גיחה להפגיז את המוצב ספג אש נ"מ, וצלל אליה ככדור-אש, ומכאן שמה "גבעת המטוס", שלמרגלותיה אנדרטה לזיכרו של דן גבעון, הטייס. מומלץ מאוד לעלות ולראות את המוצב הירדני שבגבעת המטוס, הנמצאת ב"דרך חברון", בקטע שבין הפניה לשכונת הר חומה לבין צומת גילה. בראש הגבעה, תחת עץ התות הזקן, נוכל לפוש קימעה ולזהות רבים מאוד משכונותיה ואתריה של ירושלים. נרד לדרך חברון ונחצה אותה לתוך תחנת הדלק, שמאחוריה יוצא כביש קטן בו נלך מספר מטרים ונפנה חצי-שמאלה אל הרחבה של האנדרטה לזכר יהודי אתיופיה, שנספו בתלאות-מסעיהם בדרכם להגיע לארץ ישראל - שם חקוקים בסלע מוטיבים רבים הקשורים לכך. מדי שנה בכ"ח באייר (יום ירושלים) נערכו טקסים במקום, עד שנבנתה עבורם אנדרטה ראויה, רשמית ומכובדת יותר, בהר-הרצל. כמה עשרות מטרים בלבד נטפס חצי-ימינה, עד לגת היפה החצובה בסלע, עם פסיפס ברצפתה, שבסמוך לה בור מים פעיל, עם חבל ודלי, איתם אפשר לדלות מים זכים מן הבור, ממש כמו בראשונה... ממשיכים לטפס חצי-שמאלה ועולים במדרגות האנדרטה המרשימה לזיכרו של לוחם שייטת בן-הקיבוץ שנפל. ממשיכים לגן הארכאולוגי היפה בו נחשפו שרידי ארמון מתקופת בית המקדש הראשון, המיוחס למלכי יהודה. ברחבת הגן יש משקוף אבן גדול, עליו מסותתת כותרת מעניינת, ומי שטרם זיהה במה מדובר, מוזמן להוציא מכיסו מטבע של חמשה שקלים ולהפוך אותו, כי הינך עומד מול המקור ממש... קיבוץ רמת רחל, על שמה של אימנו, הוקם ב-1926 על ידי אנשי "גדוד העבודה", לזכר טרומפלדור, שעסקו בחציבת אבן ובניית שכונות בירושלים. במאורעות תרפ"ט, הוחרב הקיבוץ ונשרף, אך שוקם ונבנה מחדש. מכיוון שהיה צמוד לשטח ירדן, כפי שנראה בהמשך, ספג הקיבוץ אבידות בנפש במלחמת השחרור, ועבר מיד ליד מספר פעמים. בכניסה למלון, יש פסל של רחל אמנו, אותו בנה בן-קיבוץ, ובתוך המלון יש סליק מנדטורי שבנו בזמנו חברי הקיבוץ. משער הקיבוץ נצא לעבר האנדרטה המפורסמת של 3 עצי הזית שתלויים בגובה של 11 מ' עם 3 שבילים היוצאים מהם, כל אחד למקום אחר. אנו נלך בשביל היוצא מזרחה, ולאחר כ-200 מ' נגיע ל"מוצב הפעמון", ששמו ניתן לו בגלל צורתו, ועליו נערך קרב קשה ועיקש במלחמת ששת-הימים, שסיפורו מונצח בשילוט הנמצא במקום. המסלול נמשך כשעתיים ומתאים מאוד לטיול-ירושלמי של אחר-הצהריים.
 
אש ומים וקידוש שם שמיים
 
בפרוס עלינו חג העצמאות, והחמה מנרתיקה טרם יצאה לגמרי, נקדימה אנו ונצא אל מרחביהם של הרי יהודה, שבחוצות ירושלים. בסיורנו היום נתמקד במספר אתרים השוכנים ב"יער הקדושים" בו ניטעו על ידי קק"ל 6 מיליון עצים לזכר חללי השואה באירופה.
מסלול הליכה לא ארוך, ממושב כיסלון ליער-הקדושים יכלול בתוכו את "מאפייני התקופה": חרות וגבורה ומעיין מפכה-מים, עם זיכרון גבורת השואה, בה זכרנו לא מזמן גם ב"בכל דור ודור..." של ההגדה.
אנדרטת "מגילת האש", שם יתחיל סיורנו, היא אחת מהמרשימות שבאנדרטאות השואה, יחד עם 8 מטרים של גובה ו–12 טון של משקל ההופכים אותה גם לגדולה שבהם. באנדרטה הייחודית והמרתקת העשויה בצורת מגילה (ספר-תורה), העשויה ללא התחלה וסוף, הנציח הפַסל נתן רפפורט, ניצול שואה בעצמו, את קיצור תולדותיו של העם היהודי משואה – לחזון ותקומה, ועל כך יעידו המוטיבים הרבים מאוד הרקועים באנדרטה העשויה מיציקות ברונזה. הכל נבנה בטכניקה מסובכת ומורכבת (לפני ההגעה לאנדרטה מומלץ מאוד לעשות "שיעורי בית" ולקרוא אודותיה). משם נכנס דרך שערו הצהוב של מושב כיסלון שנוסד לראשונה ב 49' כמעברה לעולים מתימן ומרומניה ולאחר שננטש, אוכלס מחדש על ידי עולים מתונסיה ומרוקו, ומשמר את שם הישוב המקראי. נמשיך ישר עד למכולת, שם נחנה, ומדשא גן המשחקים הסמוך נראה את השלט של משפחת אוחנה שם, נרד עם הכביש, שחיש-מהר יהפוך לדרך עפר, איתה נמשיך עד לצומת T של שבילים. בה נפנה שמאלה, עד שנראה מימיננו את סמל-החיים המפכה, הוא "עין כיסלון" (וזאת בניגוד לאסכולה המזהה אותו עם מעיין אחר, הנמצא מצידו השני של הכביש אליו נגיע...). מי המעיין הנובעים ממערה קטנה, ניקוים בבריכה קטנה שנבנתה לכבודם, בה נוכל לשכשך קלות, ולאחר אתנחתא נמשיך בהליכה של כמה דקות עד לכביש, כשההר הזקוף והקירח שמולנו הוא תל כיסלון. בכביש נפנה ימינה ונלך בזהירות את 200 המטרים שיובילו אותנו לחניון הקטן שמשמאל, המשולט בשילוט בצבע חום ל"יער הקדושים". שם לצד שולחנות הפיקניק יחכה הרכב השני. כאן ניתן לסיים את השעתיים של המסלול, או לחילופין מי שכוחו במותניו (או לפחות ברגליו) יוכל להמשיך לעיינות-בוקר הסמוכים או לרדת בשבילי הג'יפים המסומנים אל המסלול היפה של נחל כיסלון ול"מערת בני-ברית" הסמוכה, ולסיים בחניון שליד כביש 38 ומושב אשתאול. את קטע זה של המסלול, מחניון יער הקדושים, מומלץ מאוד לעשות באופניים (עם מעצורים טובים...).
ההגעה ל"מגילת האש" היא דרך מושב כיסלון, שם להמשיך לפי שילוט. ההגעה לחניון "יער הקדושים" גם-כן פשוטה מאוד: על כביש 395, בכניסה למושב כיסלון יש כיכר גדולה בה ממשיכים מערבה לכיוון צומת אשתאול ובית-שמש ולאחר כ-1.3 ק"מ נראה את השילוט החום ל"יער הקדושים" ולחניון, וברוח של חג העצמאות נשוש לנחל כיסלון!
 
ימין ושמאל - רק נחל וחול
כבר מתקופת המקרא היא הייתה מיושבת, ומוזכרת גם כאחת מערי-הפלשתים. מלבד הנמל המפורסם ועתיקותיה צופנת היא בחובה גם אתרי טבע המורשת החבויים בחולותיה של העיר אשדוד, עיר-ואם בישראל. סיורנו בעיר יתחלק בין השתעשעות וקפיצות בדיונות שב"פארק החולות" מחד לבין ארשת הפנים הרצינית ותפארת-האדם, במורשת הקרב שב"גשר עד הלום" מאידך.
בעידן בו הפיתוח והבניה מואצים מאוד, יש חשיבות רבה ל"פארק החולות". בכניסתנו לשמורה נבחין בעצי השיקמה הענקיים, אותם אנו מכירים משירי החולות של תל אביב. נחנה ליד שולחנות העץ החוסים בצילם, ונלך בשביל המוביל אל "הדיונה הגדולה". לו שאלנו גרגר חול לפשר מוצאו, ודאי שומעים היינו על סלעי הגיר הקשה שבדלתא של הנילוס ובאתיופיה, שנשחקו בחוזקה והוסעו לים על ידי הנחלים, כך שהחול הוא, למעשה, פירורים של סלע.
 
בדילוגים, קפיצות וגלגולים, נגלוש מהדיונה לרכב, ומשם ל"גשר עד הלום", שם נזכר מעט בניסים וב"נהפוך הוא" שקרו לנו (ובעיקר לאבותינו...) בימי המדינה שבדרך. השנה היא 1948 החודש הוא מאי, בעוד ימים ספורים עתידים הבריטים לסיים את המנדט שניתן להם ולצאת את הארץ. אנשי הצבא וראשי הישוב של אותם הימים, שידעו על כוונתם של צבאות ערב לפלוש לארץ, נקטו בפעולת מנע ו"הקדימו תרופה למכה". הכיצד? לכולם ידוע היה שכדי לעבור ממצרים לארץ ישראל – ולתל אביב, חיפה ולבנון, יש צורך בלחצות את הגשר התורכי (שיסודותיו רומיים) העובר מעל אפיקו הזורם של נחל לכיש הוא "ואדי סוכריר". לפי תוכנית הפלישה לארץ, שתואמה עם צבאות סוריה וירדן, אמור היה "חיל המשלוח המצרי" לפלוש מעזה דרך איסדוד, היא אשדוד, ולהגיע לתל-אביב! לכבוד ה"מאורע" יצא כוח מחטיבת גבעתי, מ"גדוד הפרברים" (שהורכב ברובו מצעירים מתל אביב ומכאן שמו) בדרכם לפוצץ גשר זה. הלוחמים שנאלצו לסחוב את חומר הנפץ על גבם, מאחר ופרדות המשא זרקו מעליהם את המטען הכבד ונמלטו, הניחו אותו למרגלותיו - פיצוץ עז נשמע והגשר קרס. לכוח המצרי שהגיע לא נותר אלא לסדר לעצמו גשר חילופי כדי לחצות הנחל ולהמשיך משימתם. ארבעה מטוסי ה"מסרשמידטים" של צה"ל שהפציצו מהאוויר את המצרים המתבצרים החרידו והפתיעו אותם מאוד, מאחר וקיומו של חיל אוויר ישראלי היה עד אז בגדר סוד גדול וכמוס שאיש כמעט לא ידעו. בנוסף לכך, כדי לעצור את המצרים מלהגיע לתל אביב, 35 ק"מ סה"כ, השתמש צבאנו בשלושה מתוך חמשת התותחים שהיו אז בכל צה"ל, מה שגרם להשפעה פסיכולוגית על המשך התקדמותם של המצרים צפונה, לתוך תל אביב, והגיעו עד לכאן בלבד, ומכאן מקור שמו של הגשר "עד– הלום". כל הדרך מהחנייה לגשר מלווה בשלטי הסבר ובתמונות על העבר ההיסטורי והמורשתי של המקום. בכניסה לאתר מחזה ייחודי, בצורת אנדרטה גבוהה בצבע חום לזכר חללי הצבא המצרי שנפלו בקרבות במקום, וכחלק מהסכם אנדרטאות שיש לנו עם המצרים, שבתמורה הם ישאירו לנו בשלמותם את אנדרטאות צה"ל שבמצרים ובסיני. הגעה לאתרים היא ממחלף אשדוד דרום שם פונים מזרחה וברמזור - ימינה לגשר (שגם צמוד למסוף אגד) ושמאלה לפארק החולות. שעתיים של הנאה ומורשת, נצא לדרך.
 

 

תירוש בחורבת כרקוש ...

 

כבר מימי קדם היווה השומרון מרכזה של ארץ ישראל מבחינה גיאוגראפית, קו פרשת המים מבחינה טופוגרפית, וערש התנ"ך מבחינה היסטורית.

חבל ארץ זה, שנקרא על שם בירת ממלכת ישראל התנ"כית, היה ועודנו מקום קסום ומיוחד, שבימי חודש שבט (ואדר) יקדם את פנינו ברון, אז קדימה – לשומרון!

אז כניסתו לארץ ישב העם היהודי בשומרון ובהר ולכן שרידי ישוב קדומים פזורים בו בכל עבר, ולאחד ומיוחד נצא היום - הוא לחורבת כרקוש.

 

סלעי הגיר הקשה, המאפיינים את השומרון, טובים היו לתעשייה ובניין, וכבר מימי קדם עשו בהם שימוש רב, והחורבה למעשה היא מחצבה קדומה, שלאחר שסיימה את הקריירה שלה כמחצבה, נחצבו בה מערות קבורה רבות מפוארות ומרשימות מאוד, עם גילופים ועיטורים בפתחם וכוכי קבורה בתוכם. בימי החורף הגשומים מתמלאות המחצבות במים ויוצרות בריכות גדולות ועמוקות.

מדובר בישוב גדול שתחילתו בימי בית המקדש הראשון, אך שיא גדולתו היה בתקופת החשמונאים והמלך הורדוס, בימי בית המקדש השני.

החורבה נמצאת למעשה בקצה שטחו של "פארק התעשייה אריאל", השוכן בקטע הדרך שבין מחלף ברוכין לצומת גיטי-אבישר, השוכנים על כביש מספר 5 (כביש חוצה שומרון בלעז), הוא כביש רוחב ארצי מצפון תל אביב במערב עד לכיכר הכניסה לעיר אריאל במזרח. נכנסים עם הרכב דרך השער של איזור התעשייה אריאל (ולא איזור התעשייה ברקן), בכיכר כניסה ממשיכים ישר עד שמימין נראה שלט המעיד על מפעל למתכות, עוברים אותו ומייד פונים ימינה לשביל עפר/כורכר, מייד לאחר שנפנה נראה משמאלנו מפעל שבשלבי בנייה כעת. 

הגבעה שמולנו כעת, זוהי החורבה. ממשיכים ברכב עוד כ-70 מטר, פונים שמאלה ושם חונים (ללכת בקבוצה חמושה זה לא מזיק אף פעם...). נלך על שיפוליה הדרומיים של החורבה, כ-200 מטר בערך, עד ש'ניתקל' במחצבות ובמערות הקבורה המפוארות החצובות בסלע. בפתחי המערות, מימין לפתח, נראה גומחה קטנה, כמו שקע צר החצוב בסלע – זוהי המגרעת של "אבן הגולל", אותה האבן הגדולה העגולה כגלגל ששימשה כדלת ההזזה של המערות כדי למנוע כניסת בעלי חיים ויציאת ריח רע מהמערה. לאחר שהונח שם המת וחייו הסתיימו, החזירו את האבן למקומה ובכך סתמו חזרה את פתח המערה, ומכאן אגב הביטוי "סתם עליו את הגולל"...

 כיוון שבשמחה ובחיים עסקינן ולא בבא אחריהם בלבד, נעפיל אל ראש הגבעה. שם לא הרחק מהעץ הבודד שבפסגתה, נמצא גת החצובה בסלע, המעידה כאלף עדים על שמחה שהייתה במקום, עת דרכו יחד על ענבים, תוך הקריאה הקצבית "היאח - הידד" והביטו בשמחה על התירוש הניגר ממנה. כשעה של חוויה וסיור- שווה את הביקור!



"לראשונה היו משיאין"

היא שימשה אחת מהתחנות עליהן השיאו את המשואות בימי הבית השני מירושלים לבבל, כדי להודיע על מולד הירח וקידוש החודש. "ומאין היו משיאין משואות? מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגריפינא" (משנה מסכת רה"ש פרק ב, משנה ד). בשל התבלטותה ממרחק ושליטתה על הסביבה, מבצרים נבנו עליה ומסעות צבאיים העפילו אל פסגתה. בסיורנו היום נתעלה גם אנו מעלה, אל פסגתה של הסרטבה. המדבר, כמקום צחיח ויבש מטבעו, אמנם הרחיק ממנו את יושבי-הקבע, אך משך אליו קבוצות של יוצאי דופן כמו פליטים, מורדים ומתבודדים. תחילתו של האתר הוא כמבצר חשמונאי אותו בנה המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כחלק ממצודותיה של ממלכתו. לאחר מותו שלטה שם אשתו שלומית אלכסנדרה (הידועה יותר בשם "שלומציון המלכה"). שמו הנוסף של המקום – אלכסנדריון מנציח כנראה את שמם. בגבעה שמדרום למבצר, אליו נטפס בהמשך, התגלתה חומת מצור (שנקראת "דיֵיק") אותה בנו הרומאים כשבאו להרוס ולכבוש את המבצר החשמונאי. על כביש האורך מטולה-אילת, הלא הוא כביש 90, בקטע הנקרא "כביש הבקעה" בלע"ז, יש שילוט בצבע חום שנמצא כמה מאות מטרים מצפון לכניסה למועצה האזורית של בקעת הירדן, ומפנה אותנו לכביש הצר העולה לכיוון הסרטבה. לאחר עליה מפותלת של כ-4 ק"מ רואים מצד ימין את הרחבה הקטנה של "שביל הנערים" לזכרם של צעירים מבקעת הירדן שנקטפו באיבם. שם מחנים את הרכב, ובשביל המסומן ירוק מתחילים בטיפוס של כחצי שעה עד לפסגתו שגובהה כ-377 מ' מעל פני הים. העולה אליה בהחלט יכול להרגיש באושר השמור למי שכבש פסגתו של הר גבוה.

מהפסגה ניתן לצפות היטב על בקעת הירדן ומזרח השומרון, הרי הגלעד ועבר הירדן, ועל תוואי זרימתו המפותל של נהר הירדן. לאחר החשמונאים, שיפץ את המקום המלך הורדוס והפך אותו לאחד מ-6 מבצרי המדבר שלו (שהרודיון ומצדה הם חלק מהם). שם ציווה הורדוס לכלוא את מרים אשתו, ושם אף קבר את בניו שנולדו לו ממנה ונרצחו בפקודתו. מכּתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס) עולה, ששם אף הטמין אוצרותיו. בליטתו הטופוגרפית איפשרה קשר עין מסוים עם ירושלים והשומרון מחד, ומיקומו הגיאוגרפי שלט על הדרכים החשובות ליריחו, בית שאן, שכם והגלעד – מאידך. השם "סרטבה" מקורו מהשתמרות השם "קרן סרטבה" או משיבוש המילים "שר-צבא". המקום זוהה אמנם כבר ב-1866 למניינם, אך נחפר רק בשנות ה-80. אמת-מים אחת ועוד כ-15 בורות גדולים, שחלקם נמצאים מתחת הפסגה ונראים מרחוק כמערות, הם שסיפקו את המים למבצר. אנו נראה שם גם תופעה מעניינת - מלבד השרידים המרשימים של קיר המבצר, נמצאים אבנים שגודלן כמטר, ומסותתות בצורת לב ברורה מאוד. הסיבה לסיתות זה איננה כתוצאה של ליבו הטוב של ינאי, או אהבתו הגדולה של הורדוס לאשתו מרים, אלא הם חוליות של עמודי-תמך זוויתיים ששימשו למרפסת הארמון. לאחר מרד החורבן, אמנם ננטשה הסרטבה, אך נחרבה סופית כנראה רק ברעידת האדמה החזקה שהייתה שם כ-300 שנים לאחר מכן. מפסגת ההר "נגלוש" חזרה אל הרכב, ומשם נרד אל בקעת-הירדן.

 

 

 
 
 
 

מגבעת הרדאר – לעוז והדר

מלחמת העולם השנייה בעיצומה. הבריטים שחוששים היו מפגיעה במבני-שלטונם שבירושלים הקדימו תרופה למכה ועל גבעה נשאת הקימו תחנת מכ"מ (רדאר) כדי לנסות ולאתר מטוסים גרמניים או איטלקיים העושים דרכם להפצצת ירושלים.

יש הסוברים שעקב הפגיעות והחבלות בקווי הטלפון הקרקעיים החליטו הבריטים להקים תחנת ממסר לרדיו וטלפון, שצורתה הייתה כשל מכ"מ. בין כך לכך, מכאן מקור השם "גבעת הרדאר" – לימים "הר אדר", לאותה גבעה נשאת החולשת היטב לכל עבריה. מגבעה זו בתש"ח יצאו לוחמינו לפעולותיהם בכפרים העויינים סביבות ירושלים. אמנם יום לפני הקמת המדינה נכבש המקום על ידי לוחמי הפלמ"ח, אך שבועיים אחר כך שב ונפל לידי חילי הליגיון הירדני ששלט בו במשך 19 שנה, עד מלחמת ששת הימים, אז נכבש על ידנו בהתנגדות מועטה בלבד.

גם ממרחק רב ניתן לראות את אנדרטת התצפית שנבנתה במקום (בצורת רדאר כמובן) שהעולה במדרגותיה יראה את רוב הארץ, ובימים עם ראות טובה ניתן לראות אף את החרמון! (משפט מוכר משהו..). אחרי שהצטלמנו עם תצוגת הטנקים והמשוריינים הפרוסים למרגלותיה, נרד רגלית לש.ג. של הישוב (משם נכנסנו), משמאלנו כניסה לחורשת אורנים. לאחר דקותיים של הליכה בחורשה נראה משמאל מחזה מעניין: ידרשו כשישה אנשים כדי להקיף את גזע האיקליפטוס המפוסל שהובא למקום לאחר 100(!) שנות חיים דשנים ורעננים. ממשיכים בשביל עד לשילוט המפנה שמאלה ל"גבעת ההגנה" או "אנדרטת הצבי". מגדל בטון זה (פילבוקס) שנבנה במאורעות "המרד הערבי הגדול" (תרצ"ו-תרצ"ט) שימש לתצפית גם במלחמת העצמאות (אז המקום היה חשוף, ללא האורנים שניטעו מאוחר יותר).

על גג המבנה פסל ענק של צבי (על שם קינת דוד – הצבי ישראל) הנושא שמו של ישראל (זוזיא) שפירא, חבר הקיבוץ שלאחר שפקד על כולם לתפוס מחסה נהרג בהפגזה במקום, ובנו, שאותה שעה עסוק היה בפינוי הפצועים והחללים הוא זה שקיבל לידיו את אביו ההרוג... 

מהאנדרטה שבילון היורד במידרון עד שנפגשים בשביל גי'פים רחב בו פונים שמאלה, עד לערוץ שם שילוט ברור המפנה ימינה, שם מקום מנוחתם של חללי חטיבת "הראל" במלחמת השחרור, הוא בית הקברות בקרית ענבים. ומכאן אף הנוף מרכין עצמו, ואת עצי האורן מחליפים עתה הברושים, שצורתם כדימעה, ולכן "הולמים" יותר לבתי הקברות.

עוד בחייו הקצרים סיפר לחבריו ג'ימי, אותו לוחם-פלמ"ח נערץ, ש"בחורים עצומים שוכבים כאן ופאר-הנוער שלנו קבור באדמה זו, וכשתיגמר המלחמה אבקש מאבא לבנות מצבה לזיכרם". וכשנפל כמפקד ב"הראל", הפכה אנדרטה זו, אותה בנה אביו מנחם שמי – למצבה גם לזיכרו-שלו.

עוד יסופר, שבאחד הלילות בצאתם לפעולה באזור, התחלחלו חייליו של ג'ימי למשמע נקישות המקושים החוצבים הקברים, עד שצעק לעברם "היי, אתם שם, תעבדו מהר ותהיו מוכנים כי כבר יצאנו לדרך", ובכך טושטשה במעט האווירה המתוחה והכוח המשיך בדרכו...

ומיוחד שבעתיים הוא, להגיע למקום בטקס יום הזיכרון אז מגיעם אנשי דור תש"ח "לבקר חבריהם" הטמונים שם, ואפשר לשוחח ולשמוע ספוריהם ועדותם על ימי המדינה שבדרך.

הגעה: מכביש 1 יורדים במחלף חמד אל קרית-ענבים, שם נשאיר רכב אחד וממשיכים לפי שילוט, להר-אדר ולתצפית הרדאר. אמנם כשעתיים אורכו, אך גדול פי-כמה ערכו!

 

 

מעין ומערה - זכרון וגבורה

בתקופה זו בין זיכרון לעצמאות המשמשים בערבוביא בארצנו, בין ירושלים ואיחודה לבין מתן תורתנו, נרד אל אחד מהיפים שבחבלי ארצנו, ששוחרר מני אז לפני 43 שנים.

11.3.69, שעות בוקר מוקדמות. עקבותיה של חוליית מחבלים שחדרו הלילה מירדן לישראל מתגלים. כוחותינו, שרגילים במרדפים היו, דולקים אחריה במהירות. העקבות מובילות לגבעה קטנה ומערות בתוכה, בסמוך לכפר מג'דל בני-פאדיל, בואכה שכם. "ארץ המרדפים" הייתה כינוייה של בקעת הירדן בה נעשו מרדפים רבים אחרי חוליות מחבלים שיצאו בדרכם מירדן לבצע פעולות טרור בלב הארץ. החיילים טיפסו במהירות למערות כדי לסרוק ולוודא שהמחבלים לא שם. בפתח אחת המערות ישבה אישה בדואית והיניקה תינוקה. חיילנו, שצנועים היו ולא חשו בנוח להפריע לאישה, שאלו אותה אם ראתה אנשים בסביבה, וכשענתה בשלילה, הסבו גבם לצאת מפתח המערה, כשאש תופת נפתחה עליהם מתוך פנים המערה וסרן יוסי קפלן, ולאחריו רס"ן חנן סמסון וסמל בועז ששון מצאו מותם בקרב זה שהפך לסמל ולדיון-דילמה לעניין מוסריותו של צבאנו.

"אנדרטת המערה" נקרא המקום, שחורשת אורנים יפה ניטעה בו ופעם מזמן גם אנדרטה הייתה בה. מומלץ להכנס למערה שלראות בה משהו אין, מלבד זיכרון הגבורה, שכן בדיוק מהמקום בו נגדעו חיים נרד אל המעיין המפכה-חיים.

"הנסתר" או "הנעלם" הוא תרגומו של "עין אל ג'היר" – אותו מעין יפה עם נוף מרהיב ומיקום מיוחד, שהמגיע אליו אכן יבין ו"יאשר" את מקור שמו. מחורשת האורנים יורדים ברגל בשביל המסומן כחול, ולאחר חציית הערוץ ממשיכים בשביל המסומן ירוק, איתו ממשיכים לצלע ההר עד שמאחורי הבולדרים רואים את עץ התאנה הגדול שם נמצאת בריכת המעיין, ששופץ על ידי תלמידי מכינת מעלה אפרים (כ-4 על 4 גודלו וכמטר וחצי עומקו). כמחצית שעת הליכה מהחורשה. אל המעיין ניתן להגיע גם מ"מצפה אלון" הסמוך.

ההגעה למקום היא מהכביש שבין מעלה אפרים לגיתית. כ-800 מ' מדרום למחסום גיתית (שם כדאי לחנות) רואים היטב את החורשה (ממערב לכביש), ששביל עפר פונה אליה, ובעבר אף הייתה משולטת. אך כיום רק העמוד של השלט את שמה עוד מזכיר.. מהכביש פונים לשביל עפר המוביל לחורשה, שם יתחיל מסלול ההליכה למעיין. בערך במחצית הדרך לחורשה (אחרי כ-200 מ') מומלץ לסטות כ-70 מ' ימינה, לטפס קלות ולמצוא את המערה (שאין שביל שמוביל אליה).

וכמו תורת-ארץ-ישראל, המיוחדת בשל השילוב שבין התורה לבין הארץ, משלב מסלולנו בין מערה למעיין, בין גבורה לחירות, בין הקרבה – לחיים! 

 

 

גבורה וחירות בשפלת יהודה

לעיתים יש ונידמה שגבורה אינה אלא מעשה הרואי אמיץ המתיר אותנו פעורי פה, וחירות אינה אלא הבחירה לעשות כרצונך כבתוך שלך. בפרוס עלינו חג החירות, שהצמחייה בו עוד טרם קמלה, נצא אל גבעותיה של שפלת יהודה הרווים גבורה תנ"כית והיסטורית, שהפכו לאופי של העם היהודי הנלחם על חירותו בכל דור ודור.
לאורך השנים שימשה השפלה כקו-המגע בינינו לבין "הקמים עלינו לכלותינו" לכן סיפורים בו למכביר. לראשונה היה זה יהושוע עת היכה שם לראשונה את מלכי האמורי. שנים רבות עברו עד שבחלוק הנחל שלו קלע דוד אל מצחו של הפלשתי "בין סוכה ובין עזקה באפס דמים" . משעון השמש שבפסגת תל עזקה, כשנוף הרי גוש עציון מחד ומישור החוף הפרוס למרגלותינו מאידך, נוכל להבין מדוע התרחש סיפורנו דווקא כאן, בקו מגע זה. פסוקי התנ"ך מצוטטים על אבני הדרך שבמקום, אליו מגיעים מהכניסה המשולטת אל 'פארק בריטניה', הסמוכה כ-200 מ' לצומת זכריה. אך לא היה זה דוד הראשון שלחם שם בגבורת חירות יהודית, כי אם אותו נזיר ארוך שיער שקדם לו עת התחילה מפעמת בו רוח ה' "במחנה דן, בין צרעה ובין אשתאול". ואכן, בדיוק בפנייה מכביש 38 קיבוץ צרעה, עוברים אנו מעל אפיקו הזורם של נחל שורק שם פגש שמשון את דלילה, טרם שיטה והיכה שנית בפלשתים הערלים שמשלו בישראל וקיפחו חירותם. תצפית מהיותר גבוהות ומיוחדות מובטחת למעפילים (אל דאגה, ברכבם...) אל פסגתו של תל צרעה ב"דרך הפסלים" ה"משובצת" בכ-40 פסלי אבן מיוחדים שנבנו שם בשנות ה-90 בידי אמנים - וותיקים ועולים חדשים - על ידי הקרן הקיימת לישראל. בין גני המשחקים וספסלי העץ המרובים שבמקום כדאי ללכת אל שלטי המתכת ולעקוב בשקיקה אחרי סיפור שמשון, תוקפו וגבורותיו, עד סופו הטראגי בשערי עזה.
לאחר שנמלא ריאותינו באוויר הפסגות ונפוש קמעה, נרד אל ימים אפורים ויותר נטולי חירות בתולדותינו, אל האמפיתיאטרון שבבית גוברין. אמנם "תיאטרון כפול" פירושו, אך לא להצגות רגילות כמו שהתקיימו בתיאטרון שימש,אלא לקרבות אכזריים של לוחמי גלדיאטורים וחיות טרף מורעבות, שהיו מוכנסות מכלובים תת קרקעיים ממרכז הרחבה, אותם ניתן לראות בבירור, כנגד עבדים יהודיים שנישבו על ידי הרומאים וניסו להגן על חייהם בידיים חשופות. בדרך זו מצאו יהודים רבים את מותם, עד שמצינו במקורות את פסיקתם המזעזעת, של חז"ל שהתירו ליהודים ללכת ולצפות ב"משחקים" אלו ואפילו בשבת (!), וזאת מכמה סיבות, כגון שבכך ניתן להתיר עגונות (בכך שיוכלו להעיד שהבעל ח"ו כבר אינו בין החיים) ובכך שעל ידי השתתפותם שם, כשיסתכל הקיסר או הלוחם הרומאי על קהל הצופים וישאל לדעתם על גורלו של האיש למוות או לחסד, יוכלו הם להרים אגודלם כלפי מעלה (כמו בסימן המקובל כיום) ובכך "להצביע לחיים" ולהשפיע בהצלת חייו של יהודי. (הסרט 'גלדיאטור' ומתקן הקולוסאום ברומא ממחישים היטב סיפור זה).
מאות ספסלי האבן המקוריים הנמצאים סביב רחבת הקרבות, יעידו לנו כעדות אילמת על מאות ואלפים צופים שחזו וראו את חירותו של העם היהודי העומדת ונגזלת שם, אז לפני כ- 2000 שנה. ומי יתן ואנו התגשמות זעקתם של אותם שהתפללו שם "לשנה הבאה בני חורין".
 
 
אל עין לבן - האח-היידד!
 
"ובשבט חמה הפציעה ליום אחד" כתבה המשוררת, אך מכיוון שלא ציינה את היום המדובר, יכול כל אחד מאתנו למצוא את היום המתאים לו בחודש שבט, ולצאת לראות אם "פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרימונים" ואת ארצנו הנצבעת ירוק.
פריחה ואווירת חג אפשר לחוש בכל מרחבי ארצנו, אך המובחר הוא ש"הכל מעלין לירושלים", לכן נעפיל גם אנו לירושלים, אל מסלול הליכה מקסים היורד מצומת אורה למעיין "עין לבן", בו נפסע להנאתנו.
אז מה ב"תפריט" להיום? נוף מקסים ומיקום פשוט מאוד להגעה למנה הראשונה. גת מרשימה, מסלול הליכה קל ונוח, טראסות ושומרות למנה העיקרית. וטבילה במעיין לקינוח.
מגיעים לצומת אורה (הנמצאת בסמוך לבית חולים הדסה עין כרם) וחונים בתחנת הדלק, דרומית לצומת. הולכים כ-100 מטר ופונים לרחוב פנמה, הוא הרחוב הראשון בכביש הפונה לעבר שכונת קריית מנחם (ולא בגין, אלא ע"ש נשיא קק"ל בארה"ב לשעבר מנחם ברסלר). הולכים על המדרכה שמימין לכביש ולאחר כ-150 מ' רואים מימיננו ספסלי ברזל ירוקים (ומצד שמאל, מעבר לכביש, מכולת), פונים לכיוון הספסלים. מתחתינו פרוס עמק קטן או אם תרצו – נחל רחב, אליו נרד ונלך בשביל הצמוד ביותר לגדה השמאלית (מזרחית) של הנחל.
אך אל דאגה! קדמוננו כבר הבינו את הפוטנציאל הטמון בעמק מתון זה וסילקו ממנו את האבנים הרבות שהיו בו, ואיתם בנו את הטראסות (מדרגות חקלאיות) וכך בשטח הררי זה נוצרו משטחי אדמה ישרים הטובים לגידולים חקלאיים, גם השומרות, מגדלי השמירה העגולים הקדומים אותם אנו רואים, נבנו מהאבנים שסוקלו.
נמשיך ללכת בצידו השמאלי של הערוץ, שעצי תאנה וזית מקשטים אותו עד שנזהה מצד ימין, כמה טראסות מתחתינו, את הגת המרשימה החצובה בסלע - אליה נרד. נעמוד במשטח הדריכה החצוב בסלע ונראה את בור האיסוף אליו זרם התירוש, לפני שנאסף ועבר את תהליך התסיסה שהפך אותו ליין.
"האח-הידד" (או "כיפאק- היי", מאוחר יותר) היא קריאת עידוד פלמ"חניקית, משהו שמקורה כקריאת עידוד ושמחה הוא כנראה מכאן – בזמן הדריכה על הענבים רצו לשמור על קצב עבודה קבוע לאורך זמן, כך במקום לקרוא: אחת-שתיים, אחת-שתיים, קראו בשמחה: האח-הידד, האח-הידד!
נמשיך במורד השמאלי של הערוץ. שרוולי הפלאסטיק הוורודים שלשמאלו הם למעשה שרוולי הגנה לעצים הצעירים שבתוכם, מפני הצבאים הזללניים. במזלג השבילים נפנה שמאלה. זמן קצר ייקח עד שנזהה אותו, עת יבריק וינצנץ בשמש – מעיין עין לבן. אם השומרות הטראסות והגת העידו על החיים התוססים שהיו כאן, הרי שמערות הקבורה שבדרך יעידו על סופם של חיים אלו...  מי שלא ישחה במעיין, ייהנה מצל עצי אגוז-המלך ומהליכה בנקבת המעיין שבמקום. גם תה וכיבוד קל יתקבלו בברכה (לכבוד ט"ו בשבט מומלץ לאכול מפירות הארץ הטריים! מנהג הפירות היבשים מקורו בגלות, עת רצו לאכול מפירות ארץ-ישראל היה צורך לייבשם בארץ, כדי שלא יירקבו בדרך הארוכה...). נרד לשביל הכורכר שמתחתינו, הנקרא "שביל נדב", בו נלך שמאלה כ-20 דקות עד לחניית גן החיות התנ"כי. המסלול נגיש מאוד בתחבורה הציבורית, עורך כשעתיים ומתאים גם לילדים.
 
 

"בימים ההם - ובמקום הזה"
אורם של ימי החנוכה קרב-ובא, ואינו משאיר מקום לחושך הגדול של ימים-עברו.
הסיפור התלמודי מוכר לכולנו: ר' חייא ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין, ופניהם מזרחה אל הכנרת ורמת הגולן, וכשהתחילה להאיר איילת-השחר אמרו איש לרעהו ש'כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת'.                               
סיפור זה יהיה כה ברור לנו עת נעמוד על פסגתו של מצוק הארבל שבבקעתו התרחש דימוי מופלא זה. הארבל הוא למעשה איזור שהורם בפעילות געשית ומתנשא כמעט 400 מ' מעל הכנרת, מה שייצר מצוק תלול שבקירותיו מערות טבעיות שבוצרו ושימשו למגורים ואליהם נרד היום. כאן במבצר הארבל, מקום שטוף-שקט, נשמעו בעבר צווחות רמות. היה זה לקראת סוף תקופתם של החשמונאים כאשר הרומאים מינו את הורדוס כשליט על יהודה מטעמם ויהודי הגליל מרדו בו. הישוב ארבל היה מוקד-פורענות שלוחמיו הסבו פגיעות קשות בהורדוס וחייליו, וכשגברה ידו עליהם הסתתרו אחרוני הלוחמים במערות ובכוכים שבמצוק. הורדוס, שבקי בדיכוי מרידות היה, שילשל מראש המצוק כלובים גדולים ובתוכם חייליו שהיו מצויידים במוטות ארוכים שבקצה שלהם אנקולים גדולים, בהם גררו מתוך המערות את אחרוני היהודים והשליכו אותם לתהום. כך, בשנת 40 לפני הספירה מצאו יהודים את מותם. נופם המרהיב של הכנרת ורמת הגולן הנפרש מראש המצוק ישכיח מאיתנו זוועות אלו שעוללו לנו רשעים, מפניהם במסכת אבות מזהיר ניתאי הארבלי "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע"...
מכביש צומת-גולני טבריה פונים בצומת כפר חיטים שמאלה ומשם, לפי שילוט אל מושב ארבל. מהחניה של הגן הלאומי (כניסה בתשלום) יש אפשרות לעשות את המסלול כמסלול מעגלי, או כמסלול קווי. במסלול המעגלי הולכים בשביל המסומן שחור, יורדים אל המערות והמבצר ומשם מטפסים בעזרת היתדות, בשביל האדום, שיחזירנו למגרש החנייה. למסלול הקווי יש להמשיך בשביל השחור היורד לתחתית המצוק והרכב ימתין ליד המעיין של הכפר ואדי-אל-חמאם שלמרגלותינו. 
לפני הירידה למצוק בדרך המסומנת שחור, לאחר מצפה החרוב, יש פיצול של שביל המסומן כחול שאליו כדאי ליסטות לכמה דקות ולהגיע לאחד המצפורים היותר מרשימים על הכנרת, שנבנה בעזרת חבריו של סמל רועי דרור שנהרג בסמוך למקום בעת אימון של יחידת דובדבן ב- 2002.
 
מצוק הארבל מלמד אותנו שגבורה יהודית אינה רק נחלתם של החשמונאים באזור ירושלים, אלא מוסיפה והולכת ומלווה אותנו עד ימינו אנו. בימים ההם – במקום הזה.  


המקום שידע "ימים נוראים"
מספר ניסיונות להתיישבות ועלייה נעשו אליו. מספר פעמים הוא נפל - אך תמיד קם. משך שנים, רבים האנשים שהתמלאו כיסופים לשוב אליו, אל אותו גוש הישובים הנושא את שמו של מי שעמד בראש חברת ההתיישבות "אל ההר", שניסתה להעפיל למקום, ולימים שינה שמו לעציון. כך התחילה למעשה ההתיישבות על אם-הדרך בין חברון לבית לחם בואכה ירושלים.
מעיינות, נופים היסטוריה וציונות משגשגת, הם מהמחזות אותם נפגוש בגוש עציון,בו יערך סיורנו, שיתחיל בביקור קצר אך הכרחי באתר שהפך, לאחר נפילת הגוש ב-48', לסמל של געגועים וכיסופים... הלא הוא "האלון הבודד", אותו העץ שנמצא בסמוך לשער הדרומי של הישוב שקרוי על שמו "אלון שבות".
לאחר ש'שילמנו חובנו', נכנס בשער הישוב בת-עין ומיד נפגוש מימין את חורבת חכלילי (ח'ירבת הילאל) הנותנת לנו תזכורת שיהודים חיו במקום גם בתקופת ימי הבית השני. בימים אלו, ההקפדה על דיני טומאה וטהרה הייתה רבה, עובדה המסבירה מדוע בחווה חקלאית זו ובמקומות נוספים נמצאו כלי-אוכל העשויים אבן, כלים שאינם מקבלים טומאה. ליד הגת היפה, בה דרכו ענבים ליין, יש גרם-מדרגות רחב מאוד המוריד אותנו למקום הנראה כמו בור או מערה עם חלל של חדרון קטן מאוד. כל אחד מיד שואל את עצמו מה הצורך במדרגות רחבות כל כך, הנראות ככניסה לאולם? ומדוע חדרון זה מצופה ב...טיח? אלא שהימצאותו ליד הגת פותרת לנו התעלומה: בגלל ההקפדה על הטהרה היה צורך לאפשר לבדדים (=פועלי הגת ובית הבד) לדרוך את הענבים בגת כשהם טהורים ולכן 'בור' זה אינו אלא מקוה טהרה. את אורכן של המדרגות הרחבות חצה מעקה אבן שהפריד בין הטמאים היורדים לטבול, לבין הטהורים העולים ממנו. כך אפשר להבין לאשורם כמה מדיוני חז"ל, כגון מה עושים במקרה שמעט יין נשפך למי-המקוה ושינה את צבעם? או האם מחובתו של בעל הבית רק לדאוג שפועליו יכנסו לתוך מערת המקוה או שמא עליו לוודא שאכן גם טבלו?
מחורבת חכלילי, שם נשאיר את הרכב, פונים ימינה ומיד שוב ימינה, לשביל עפר עליו נלך לעין חובילה, שכיום הוא מעין בנוי ומשופץ שעושה הסבה מקצועית למקוה (בעיקר בימי שישי) ועומק בריכתו כ- 1.70 מ'. האמיצים שבחבורה מוזמנים לקחת פנס ולהיכנס לניקבת המעיין שמימיו אמנם קרירים אך הכניסה אליו מומלצת בחום רב. משם נמשיך לשביל הרגלי המטפס צפונה, ונעבור את קבר השייח' ומערת הקבורה. בסוף העלייה נמשיך ישר בשביל העפר, כשהחורשה משמאלנו, ולאחר כ-200 מ' נגיע לפיצול בו פונים ימינה ומיד רואים משמאל את בתי 'משואות יצחק' הישנה, שהיה אחד מארבעת ישובי הגוש שחרבו בתש"ח ותושביו הקימוהו מחדש במיקומו הנוכחי ליד קרית-מלאכי. נמשיך 50 מ' נוספים בשביל בו הלכנו עד לפיצול, שם נפנה שמאלה לכיוון 'עין סג'מה' – "עין יצחק", לא לפני שהתעכבנו ליד עץ הארז אותו נטע נשיא המדינה חיים הרצוג לזכר אביו, הרב הראשי הראשון, הרב יצחק הרצוג, שעל שמו נקראה משואות יצחק. ומיצחק ליצחק (ממשואות יצחק לעין יצחק), נמשיך בשביל שפונה שמאלה עד לשילוט עץ קטן המפנה שמאלה "למעיין" בו נרד, ורק 3 דק' מפרידות בינינו לבין שולחנות הפיקניק שתחת עצי האלון, שם שתי בריכות יפות, על שם אב ובנו, ומי שלא נכנס מקודם – זו ההזדמנות.. משם הנהג ימצא דרכו בחזרה לשער בת-עין, או שיחזור רגלית, ובכך יוסיף לזכותו קילומטר וחצי נוספים בהליכה על אדמת הארץ.
 
 

אל שייח' זייתון ומעיין הגנים
 
"טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים" אומר הפתגם העתיק. רבים מאתנו ראו המקום מרחוק או שמעו עליו, אך רק מעטים זכו להעפיל לפסגתו. היורדים מירושלים לת"א מכביש 443, ודאי שמו לב שמימין לקטע הדרך מרמזור 'מחנה עופר' לישוב בית חורון, בולט למרחוק קבר שייח' גדול, שכיפת אבן עגולה מתנוססת עליו. זהו אחד מהאתרים המרשימים שברכס זייתון במערב בנימין, שאל פסגתו נעפיל היום.
מעיין, מערה, קברי שייח'ים עם תצפיות מהממות, בתי בד וגתות יין, הם רק חלק מהתפריט שמציע לנו מסלול זהשאמנם הוא מעגלי אך ההליכה בו מצריכה ידע בסיסי בהתמצאות במפה, וההליכה בקבוצה חמושה רצויה מאוד. אה, כן, גם כושר הליכה בסיסי לא יזיק... כ-6 שעות של מסלול עוד עומדות בפנינו. אז ניגש ישר לעניין: מכביש 443 פונים לישוב בית חורון ומול בסיס מג"ב נמצא את "בוסתן השמונה", ע"ש שמונה מחיילי גולני שנפלו יחד במלחמת לבנון השניה. נחנה ונרד רגלית אל הכיכר שבכניסה לישוב, ומשם הליכה לכיוון ירושלים, כקילומטר בשולי הכביש עד שנראה מימיננו, בצד השני של הכביש, את 'המעין' שעל כביש 443. ממשיכים ישר עוד 200 מ' עד שמשמאלנו נראה את השער הקטן שבגדר, דרכו נכנס ונרד בערוץ ישר ל'עין אל ג'נאן' (הוא "מעיין הגנים", בתרגום חופשי). שם בין עצי הפרי נמצא 2 נביעות: העליונה היא בתוך מערה - חדר חצוב בסלע, שבעונות הנכונות אפילו מתרחצים בבריכה שבחוץ, ומעט מזרחה בריכה נוספת. המקום עצמו מהמם ומהשומרות והטראסות ניתן לראות וללמוד על חקלאות השלחין שהתקיימה במקום (שומרה הוא מבנה אבן עגול ששימש כסוכת שמירה ואחסון לתבואה בעת העונות החקלאיות, וחקלאות שלחין היא גידולים המושקים ישירות ממי המעיין). נרד ונחצה את נחל מודיעים, שמהווה אחד מהמקורות הראשיים של נחל איילון (אותו אנו מכירים מפקקי הבוקר שבנתיביו) ונעלה לחורבותיה של העיירה הנוצרית העתיקה 'בית סילה', שם בית בד גדול ומרשים עוד מהתקופה הביזנטית, וסוף סוף נגיע לאחת ההפתעות: נעפיל לאום א-שייח' – הוא אותו המבנה שרואים מהכביש הראשי, וכשנכנס בשערי חומת האבן המקיפה אותו נוכל לנוח בצל עצי האלון הגדולים המצלים על הנכנס בשעריו. עיטורי אבן וציורי קיר מקשטים את חדרי המבנה.
 
 
 

אל בריכת הנופרים
 כבר מימי קדם, נמשך האדם להתיישב ליד מקורות מים, מכאן פירוש הביטוי 'מים-חיים'. לכן כמעט ליד כל מעיין ונחל נמצא שרידי התיישבות קדומה. דוגמא לכך יש במרכז הארץ, מקום המזוהה לרוב האנשים עם צפיפות כבישים, פקקים, מכוניות ובניינים גבוהים. בכל זאת נשארו גם שם עוד כמה פינות טבע טבעיות לחלוטין, זכר לימים שהיו ואינם. בין כביש למסילת ברזל עוד שוכנת שם שלווה וקרירה, די גדולה וכ-180 מ' גובהה, מקושטת בפרחים צהובים שצפים על פני המים ומכאן מקור שמה - בריכת הנופרים, שבפארק אפק. היא רק חלק ממעיינות ראש העין הזכים המהווים את מקורות המים של נחל הירקון, הגדול במערכת נחלי החוף בישראל. מעל מעיינות אלו נבנתה העיר אפק המקראית, ובשלב מאוחר יותר בנה בה הורדוס על שם אביו את מבצר אנטיפטרוס. תפקידו היה לשלוט על המעיינות, ובתקופה מוקדמת יותר לשלוט על קו התפר שבין ההר – בו ישבו ישראל, למישור החוף – בו ישבו הגויים. שם הרג יהושע את מלך אפק (ספר יהושוע יב, יח). ושם, באפק נלחמו ישראל כנגד הפלשתים, עת נפל עלי הכהן מכיסאו ושבר מפרקתו – היה זה בעקבות נפילת שני בניו ולקיחת ארון האלוקים. לאותו מקום נס צבא ארם בבורחם מפני ישראל, ושם (כנראה) ירד אלכסנדר מוקדון ממרכבתו והשתחווה לפני שמעון הצדיק, הכהן הגדול (ההוא משיירי הכנסת הגדולה). מגיעים מכיוון צומת ראש העין לכיוון צומת גנים (כביש 483), עוברים פנייה משולטת לכיוון מבצר אנטיפטרוס, ומייד אחריה פניה משולטת ימינה אל מתקן מקורות. פונים ונוסעים על שביל הכורכר כ-300 מ' עד לרחבת חנייה, מימין נראה בריכה קטנה עם מפל, נמשיך כמה עשרות מטרים אל בריכת הנופרים אשר מימיה קרירים ומרעננים. הנופר הצהוב, שצף על פני המים בזכות חללי אוויר הכלואים בתוך העלה, הינו צמח מוגן הנמצא בסכנת הכחדה. בשנות ה-30 החלו הבריטים לשאוב מים מהירקון לטובת ירושלים המתפתחת, ובשנות ה- 50 היה זה בן גוריון שהורה להזרים ממנו מים אל הנגב. רק כדי לסבר את האוזן, נזכיר שבמקום 25 אלף ממ"ק לשעה שזרמו בו, כיום זורמים בו פחות מ-200 ממ"ק לשעה...  בפרוץ המרד הערבי בתרצ"ו, על מנת להגן על השומרים היהודים של מסילת רכבת בין פתח תקוה לראש העין, בנו עבורם הבריטים עמדת שמירה מבטון המזכירה בצורתה קופסת תרופות/פילם ומכאן שמה – 'פיל-בוקס', אותה נראה כשנלך 200 מ' שמאלה בשביל היוצא ממגרש החנייה. מבצר אנטיפטרוס (בתשלום) ומגדל צדק הם אתרים נוספים באזור זה שרבות מושקע בפיתוחם בשנים האחרונות.
אל "הנחל המפותל"
 "הנחל המפותל", הוא תרגום של שמו הערבי של הנחל "ואדי עוג'ה", מגדולי הנחלים היורדים ממזרח השומרון הגבוה, הטרשי והמסולע עם שיחי הסירה הקוצנית, אל בקעת הירדן הנמוכה, והצחיחה. נוף הררי-מדברי, מצוקים גדולים וגבי מים קטנים יצפו לבואנו למסלול זה, שהרבה מהנוף הבראשיתי נותר ממנו בשלמותו. בשל אופיו המדברי-אופייני של מסלול זה, מומלץ להצטייד במפת סימון שבילים וחבל, והוא כרוך בהליכה ובחלקו מצריך עבירות לא קלה.למרות שמצינו מפותלים הימנו, כשהולכים בתוך ערוצו כשקירות מצוקיו מתנשאים עשרות מטרים מעלינו, ויורדים במפליו הקטנים ובקניוניו, ניתן להבין מדוע זכה בשם אפוף-מסתורין שכזה – "הנחל המפותל". על מנת להתחיל 'לגלוש' במורדותיו של וואדי-עוג'א (או בשמו העברי הצח "נחל ייטב" ) לעבר הבריכות של עיינות עוג'ה, יש להיכנס ליישוב כוכב השחר, הנמצא מזרחית לגבוה בהרי השומרון, הוא 'הר בעל חצור' (1016 מ'!) ומשמש כגבול בין שומרון לבנימין. בכיכר פונים ימינה עד למגרש החנייה הקטן שם מחנים את הרכב הראשון. הולכים שמאלה בדרך ויורדים איתה עד לפיצול בו פונים שמאלה בדרך העפר עד שרואים מימין שער נעול שמאחוריו בריכת בטון קטנה שעליה סימון שבילים כחול - איתו יורדים לערוץ הנחל (המסומן אדום). כבר בתחילת ההליכה בערוצו היבש נפרשת למרגלותנו בקעת הירדן, אליה נגיע בקרוב, והרי מואב שבעבר הירדן. הולכים והולכים (וחדי האוזן שבחבורה כבר יזהו קודם...) עד שמגיעים למקום הנביעה, הזורמת בעוז רב משך כל השנה. אין כל חשש לפספס אותה! מעט לפניה נראה כבשן-סיד קדום שיראה לנו כבור גדול המדופן באבנים, ומכאן מתחיל למעשה החלק הרטוב של המסלול, בו בריכות עם עצי תמר היוצאים מתוכם כמתוך ציור... אפשר להמשיך ללכת במים או מחוץ להם, עד שמגיעים לאיזור הסכר, בו מתנקזת הזרימה שבערוץ לאמת-מים יפה, לאורכה נלך עד קיבוץ ייט"ב שם ימתין לנו הרכב השני. אך מעט לפניו - הפתעה קטנה: מכיוון שבסמוך לקיבוץ פונה האמה ויורדת בזווית חדה מטה, נוצרה כמו מגלשה גדולה, בה זורמים המים בעוצמה אדירה!! היא מגלשת העוג'א המפורסמת, שבתחתיתה בריכה קטנה, לאלו שהספיקו כבר להתייבש...מכוכב-השחר לייטב ניתן להגיע בשתי דרכים: הדרך הרגילה היא לצאת מכוכב השחר, לפנות ימינה, ולהתחבר לכביש הבקעה (כביש 90), בו פונים דרומה (ימינה) לכיוון ירושלים. נוסעים איתו עד שבכניסה לכפר עוג'ה בצד ימין של הכביש יש שילוט ברור ימינה, המפנה לקיבוץ ייטב ול"אנדרטת הנ"ד" שנקראת כך על שם 54 החיילים שנהרגו באייר ה'תשל"ז בהתרסקות מסוק יסעור בדרכם למדבר יהודה.להרפתקנים שבחבורה מוצעת דרך נוספת, היורדת היישר לקיבוץ ייטב: זוהי דרך תלולה, מפותלת מאוד ומעט משובשת, אך מלאת הוד והדר, אחת מהדרכים היפות ביותר! דרך צרה זו נקראת בשם "טארק אבו ג'ורג'", כנראה על שם הקצין הבריטי שפרץ אותה, ושימשה בעבר ככביש הגישה בין רמאללה ליריחו. יוצאים מכוכב השחר ופונים שמאלה, לכיוון ירושלים, אך בצומת רימונים שוב שמאלה, אל דרך האספלט הצרה. בסוף הירידות מגיעים לצומת בה פונים שמאלה, 2.5 קמ' ואתם בייטב. בדרך עוברים בסמוך ליישוב החדש 'מבואות יריחו' שעלה למקום לפני כשבע שנים. כאן הסתיימו כ6- שעות של קורת-רוח בנחל ייטב, בו ניזכר רק במילי-דמייטב.
אל מרד בר כוכבא
 כששלח אדרינוס הקיסר הרומי מכתב מארץ ישראל אל הסנט שברומא, הוא לא פתח אותו בניסוח המקובל "אם לכם ולבניכם שלום מוטב, לי ולצבאותי שלום" - והייתה לכך סיבה. שנת 132 לספירה (62 שנים בלבד לאחר חורבן הבית השני), הרומאים שולטים בארץ, ירושלים חרבה. הישוב היהודי בארץ מנסה להשתקם מהחורבן, וליבו עוד מלא תקווה שבמהרה יבנה המקדש מחדש ויחודשו ימינו כקדם. הרומאים אוסרים על שבת ומילה ולימוד תורה, והופכים את ירושלים לעיר אלילית בשם "איליה קפיטולינה". בהר הבית, במקום בו שכן המקדש, הוקם מקדש לאל יופיטר - מתיחות רבה הייתה בין היהודים לרומאים.  את המרידה ברומאים תכנן והנהיג שמעון בן כוסיבא בתמיכתו של המנהיג הרוחני, הלא הוא רבי עקיבא, שדרש עליו את הפסוק 'דרך כוכב מיעקב'. וזהו כנראה מקור השם 'בר כוכבא', ויש סוברים בר כוזיבא – שהכזיב. חייל שרצה להצטרף לצבאו נדרש לעבור 'מבחן קבלה' באומץ, בו נאלץ לכרות אצבעו, עד שחז"ל שינו אותו למבחן 'קל' יותר לעקור ביד אחת עץ ארז מארזי הלבנון תוך כדי דהרה על סוסמרד זה תוכנן היטב. משך 3 שנים נחפרו מחילות ומערכות מסתור תת-קרקעיות, מזון נאגר ונשק נצבר. המרד היה, כנראה, באיזור שפלת יהודה בלבד. זהו איזור מאופיין במסלע קירטון רך, נוח לחציבה. אנו נבקר במערכת המסתור שבחורבת מדרס, שהיא דוגמא לאחת מעשרות רבות של מערכות שנחשפו. הזחילה במחילות שבמעמקי האדמה מחזירה אותנו למציאות החיים במרד, וללא ספק מדובר בטיול חוויתי מסוג אחר. על הכביש שמבית ג'וברין לבית שמש (מס' 38), מול הכניסה למצפה משואה, יש שילוט חום המפנה לחורבת מדרס איתו נוסעים עד למגרש החניה (כ2.5- קמ'), בו חונים ומטפסים בשביל המסומן. צומח של חורש ים-תיכוני כגון אלון, אלה וחרוב, ושרידי ישוב, בורות מים ומתקנים חצובים מאפיינים איזור זה. לאחר מהלך של כ40- דקות רואים משמאל לשביל בור גדול ורחב בקוטר 10מ' שעץ תאנה יוצא ממנו ולידו שלט: "נקודת המתנה". יורדים כמה מטרים לפתח המערכת. לאורך כל מהלך הזחילה יש חיצים זוהרים בצבע ירוק שמראים את דרכנו, ולכן אין חשש 'להסתבך' במחילה. כמה מטרים מימין לפתח הכניסה רואים סולם ברזל קטן. זוהי היציאה. משך הזחילה כ40-30- דק' וחובה להצטייד בפנס. עכשיו מובן שחייל רומאי לא יכול היה להיכנס עם ציודו למחילה, ומי שכן נכנס חוסל בה במהירות. לצורך דיכוי מרד זה הובא לארץ מפולניה מצביא שמתמחה בלוחמת גרילה שכזו. המרד הסתיים בנפילת העיר ביתר ובמצור על הפליטים שברחו למערות שבמדבר יהודה. שלדים ושרידים נוספים שנמצאו שם הובאו לקבורה בטקס צבאי על ידי הרב גורן. כתוצאה מהמרד חרבה יהודה והמרכז היהודי הועבר לגליל, ונגזרו גזירות שמד על היהודים. וכעונש נוסף – הפיכת שמה של יהודה ל"פרובינסיה פלשתינה". חז"ל מתארים את נחלי הדם שזרמו ברחובות ועוד תיאורים נוראיים נוספים, ביניהם תיאור הוצאתו להורג של ר' עקיבא ועשרת הרוגי מלכות. לאורך כל הדורות המשיכו לפעֵם בעם היהודי אומץ הלב, הנחישות והשאיפה לחירות, צוואה שהותירו אחריהם בר כוכבא ולוחמיו.
  אל נחל קנה
 אחד מראשוני חוקרי הגיאוגרפיה של ארצנו בעת החדשה מפליג בתיאורו על נחל ש"מגביל בין אפרים למנשה", בספר "תבואות הארץ", אותו כתב בעת ששוטט בארץ, בשנת תר"ה (1845 למניינם) - "מהלך רביעית שעה מדרך שכם עין-גנים, יורד הוא מערבה ומשקה השדות". אך לא הוא היה הראשון שהתלהב והתרשם, שכן ספר יהושע הקדימו לציינו כקו - גבול בין נחלת שבטי אפרים ומנשה (יהושע פרקים טז, יז). זהו נחל קנה. כאחד מפינות החמד שבלב השומרון, המזמן לנו מפגש עם איזור מרהיב ומיוחד בעל עבר היסטורי עשיר בתולדות העם היהודי, שעוד טרם זכה לביקורי ההמונים בו. כדי להתחיל את המסלול בנחל קנה, יש להיכנס לישוב 'קרני שומרון', ששמו ניתן לו על שם שתי פסגות המתנשאות מעליו. בכיכר הראשונה פונים שמאלה וכך גם בשנייה, ומיד אחריה פונים ימינה, שם חונים בחניית בית-הקברות ויורדים עם שביל הכורכר הבהיר כמאה מטר עד לשער ממנו יוצאים - והנה אנחנו בתוך ערוצו של הנחל. המים זורמים ברציפות בשנים מתוך 43 הקילומטרים של הנחל. מתחילים במסלול ההליכה שכולו על שביל ג'יפים המסומן בסימון שבילים כחול. לאחר כחצי שעת הליכה לערך, במהלכה חוצה השביל את אפיק הנחל, רואים כ- 20 מ' מימין לשביל, משטח סלע קטן, שלידו כמו קיר פח רעוע. שם נמצאת בריכת מים טבעית בתוך אפיק הנחל שגובהה מגיע לכמטר וחצי, שסביבה הרבה צמחיית נחלים, כדוגמת הסמר. מאה מטרים נוספים ומגיעים לעץ דקל שתחתיו בריכה בנויה המוקפת בגדר ברזל סימלית שצבעה ירוק. שם אפשר לעצור למנוחה תחת עצי האקליפטוס. כאחד מהגדולים שבנחלי השומרון, מנקז אליו נחל קנה גם את "עמק המכמתות" שמדרום לעיר שכם, כחלק מהניקוז המערבי של הרי השומרון, שבהמשכו הוא יורד ומתפתל עד שנשפך לירקון ומשם כמובן, לים התיכון. וכלל נקוט הוא בידינו, במקום שיש מים - יש גם אדם בסביבתם. זהו ההסבר לשרידי המבנים, מתקופות שונות, אותם אנו רואים בדרכנו. בגלל יופיו וייחודו, הוכרז הנחל כ'שמורת טבע מוגנת', עוד מתקופת ימי המנדט הבריטי, ורעיית הצאן בחלק מהמקומות בו הייתה אסורה. מהבריכות הנחמדות אפשר להמשיך עם השביל ולפסוע כ- 25 דקות נוספות עד למפגשו עם הכביש, ואז 'להרוויח' בדרך את שרידי הסכר הקדום, או פשוט לחזור על עקבותינו במסלול קל ופשוט זה, שנמשך אמנם כשעתים-שלוש בלבד, אך וודאי ימשיך ללוותנו עוד זמן רב.
 
 איפה הרכבת?
 בשנת תרי"ז (1857 למניינם) בעת ביקורו החמישי בארץ, עת עלה על מרכבתו ו"דיו לסוסים אמר", הביא איתו לארץ השר משה מונטיפיורי יועץ מיוחד - מהנדס אנגלי ממצרים, מומחה לבניית מסילות ברזל. המטרה - לבדוק את האפשרות להפעלת רכבת בארץ ישראל, דבר שיאיץ את התפתחות הארץ בה ראה מונטיפיורי חשיבות עליונה. כך לאחר עיכובים רבים ואישורם של התורכים, נחנכה בשנת תרנ"ב (1892 למניינם) הרכבת הראשונה בארץ, שמסלולה מירושלים ליפו. אז החלו התורכים בבניית קו רכבת נוסף היא 'המסילה החיג'אזית', שמטרתה הייתה הובלת עולי רגל מוסלמים מחיפה אל מדינה (שליד מכה), דרך דמשק. קטע המסילה שבין חיפה לצמח נחנך בשנת תרס"ה (1905 למניינם) ונודע בשם "רכבת העמק", שכן תוואי נסיעתו עבר דרך עמק יזרעאל ועמק הירדן. הרכבת שימשה את ערביי האזור ואת תושבי העמק ואנשי פלמ"ח שהיו ביישובי האזור. שלושת קווי הרכבת שהיו בארץ: ירושלים-יפו, מצרים-חיפה, חיפה-דרך עמק הירדן-לצמח ומשם לעבר-הירדן, הסתרכו לאורך 161 הק"מ בהם עברה המסילה בין הרים וגבעות וחצתה נחלים ושדות, ועברה הרכבת 443 גשרים וגשרונים. סימלה של הרכבת - קטר שסביבו זר שושנים. חלק מתחנותיה היו ביגור, ג'למה, כפר-יהושוע, אלרואי, בית-שאן ונהריים. בשל איטיותה הרבה של הרכבת, שהונעה בקיטור, 'צמחו' עליה בדיחות וסיפורים רבים, כגון הסיפור על אמא וילדה שהיו עולות כל יום בשעה ומקום קבועים, ויום אחד כשעצר להם נהג הקטר בתחנה, הן הסבירו לו שהיום הם ממהרות במיוחד ולכן ילכו ברגל… בחודש אדר התש"ח (מרץ 1948 למניינם) עם פיצוץ אחד מגשריה, חדלה הרכבת מלפעול וחלק מאדני-הברזל של המסילה נלקחו לצורך ביצור הישובים. כך באה לקיצה נסיעת הרכבת בעמק, בו נעה משך 44 שנים. ביקור קצר על אם-הדרך באחת מהתחנות בהם עצרה הרכבת או בגשרים מעליהם עברה, יביא נחת-רוח רבה לחובבי הנוסטלגיה שבינינו. האתר הראשון הוא בצומת העמקים (צומת ג'למה), שם רואים את הגשר התורכי וקטע ממסילת הברזל המקורית. חוצים את הצומת לכיוון חיפה ולאחר עשרות מטרים יש תחנת אוטובוס ישנה. מיד לאחריה מימין, יש שביל עפר המוביל לחניון קטן בו חונים והולכים לגשר שמתחת לכביש. אתרים נוספים הם על כביש עפולה-בית שאן - הראשון הוא תחנת הרכבת הישנה שמול מושב כפר יחזקאל. מכביש עפולה בית שאן פונים לפי שילוט לכיוון גדעונה ומעיין חרוד. לאחר עשרות מטרים פונים ימינה אל שביל הכורכר המוביל הישר אליה. והיא כתמיד – אפורה ושותקת. אפשר לשבת בספסל שבתחנה ולחזור עשרות שנים אחורנית ברכבת הזמן, שעצר שם מלכת. המקום הנוסף הוא תחנת הרכבת שבכניסה לבית שאן מכיוון עפולה ושדה נחום, שם רואים מדרום לכביש מספר מבנים ששימשו את התחנה, שכאילו מחכה לבוא הרכבת שתחצה את שדות העמק המוריקים ותיכנס בשעריה.
 אל בורות המים הנבטיים!
 מי הם הנבטים? יש הטוענים שבשנת 586 לפנה"ס, בזמן חורבן ירושלים וגלות בבל התרוקנה הארץ מיהודים ושבטים דרומיים התיישבו בה. אחרים סוברים שהם קדומים יותר ותחילתם במאה ה4- לפנה"ס. יוספוס פלביוס מייחס אותם כצאצאים של נביות בנו בכורו של ישמעאל. כך או כך, אין חולקים על תרומתם של הנבטים בהקמת המסחר של העולם העתיק. מדובר בעם סוחרים קדום שנעלם מעל במת ההיסטוריה באותה הפתאומיות שהוא עלה עליה. תחילתם משבט קטן ממוצא ערבי שהתפרנסו משוד ומפשיטה על שכניהם. הם היו נוודים ואנשי שטח מעולים שהתמחו בחציבת בורות מים תת-קרקעיים שהפתח שלהם היה מוסווה וכניסתו הייתה ידועה להם בלבד. בנוסף לכך, התמצאותם בדרכי המדבר הצחיחות, הקנתה להם בלעדיות מוחלטת על נתיבי המסחר הקדומים - בהם "דרך הבשמים", בה הם הובילו שיירות של בשמים ותבלינים, שמן זית ועבדים, מהמזרח, דרך פטרה שהייתה עיר בירתם, ודרך מואָה, שבטה, עבדת ותחנות נוספות – עד לנמל עזה. כששלט אלכסנדר ינאי החשמונאי, הוא לא הצליח להשתלט על דרכי המסחר שלהם, אך כשכבשה האימפריה הרומית את הארץ, היא הגבילה אותן מאוד במטרה להשתלט על הנבטים. מתוך כך הפכו הנבטים לחקלאים, ובגלל עושרם הרב, תרבותם הסתאבה מאוד. הם נטעו כרמים, בנו בתים ועסקו במרוצי סוסים (הם שפיתחו את הסוס הערבי) ושתו יין. בסופו של דבר הם נטמעו באוכלוסייה המקומית ונעלמו מעל במת ההיסטוריה. "בור חווארים" שנמצא ממש בתחילתו של נחל חווארים הוא אחד מתוך כ350- בורות מים תת-קרקעיים סודיים שחצבו הנבטים במרחבי הנגב. זהו בור גדול ומרשים שהגישה אליו נוחה מאוד. בורות אלו הם למעשה אולמות תת-קרקעיים קטנים (10 מ' אורך ורוחב, 5 מ' עומק) ששימשו לאגירת מי הגשמים והשיטפונות. הירידה אליהם הינה באמצעות מדרגות החצובות בסלע הקירטון, שאינו מחלחל. בור חווארים נמצא סמוך מאוד לכביש 40 (למצפה רמון), והגישה אליו פשוטה ומתאימה לכל גיל ולכל רכב: לנוסעים דרומה, עוברים את מדרשת שדה בוקר (לא הקיבוץ) ואחרי 2 ק"מ פונים שמאלה לפי שילוט. 100 מטר ואתם בחניון, שם נמצא הבור. כאן גם מתחיל נחל חווארים זהו מסלול רגלי מסומן (מפה מס' 15) שאורכו כ2- ק"מ. מכיוון שמדובר בסלע קירטון שהוא לבן ובוהק, המסלול מתאים מאוד להליכה בלילות של אמצע החודש, כשהירח מלא. סופו של המסלול הוא בגשר-האירי שליד הכניסה לשמורת עין-עבדת (בכיכר שבכניסה למדרשת בן-גוריון ולקבר בן-גוריון, יש שילוט לכיוון עין עבדת). זהו מסלול מעניין וקל להליכה וממומלץ לעוברים בדרכם אל מרחבי הנגב והדרום.
 
מעין רשאש לעיינות פצאל
 מעטים הם המקומות בהם בצעד אחד קטן רואים מיד בשינוי הגדול. איך במאות מטרים בלבד רואים את המעבר הברור בין חבל ארץ אחד, למשנהו.זה מה שרואים כשהולכים אל ואדי רשאש, שתחילתו במורדות השומרון הטרשיים וסופו בעיינות פצאל שבבקעה המתונה. מכיוון שאת איזור ספר השומרון לצערנו לא פוקדים מטיילים רבים, סימוני השבילים באזור זה לא מתוחזקים היטב, לכן קשה לסמוך עליהם בלבד, ומשום כך ההליכה במסלול זה מצריכה ידע ומיומנות בסיסית בקריאת מפה ומומלץ ללכת בו בקבוצה עם נושא נשק.כשנוסעים בכביש אלון (הנקרא על שם יגאל אלון), בקטע שבין צומת מגדלים לכוכב השחר, פונים מזרחה (ימינה לבאים מירושלים), לפי שילוט שצבעו ירוק לבן והוא מפנה אל "מבוא - שילה מרפאה צבאית". כמאתיים מטר לפני שער הבסיס שם, נחנה את הרכב. יש פניה שמאלה לשביל ג'יפים ברור עם סימון שבילים ירוק (כאמור לא כדאי לסמוך על הימצאותו בשטח). בשמאלו חורבה גדולה, היא חורבת גיבעית, שהייתה הישוב הגדול ביותר בכל ספר השומרון וההתיישבות בו נמשכה ברצף משך 4000 שנה! בסוף הירידה מתפצל השביל ואנו נמשיך בו מזרחה (ימינה), נחלוף ליד מספר אוהלים בדואיים ונמשיך כל הזמן צפונה עד שנגיע למצוק גדול – הוא ואדי רשאש. שם בסמוך לגדת הנחל נמצא המעיין עין רשאש (שפירושו "מרסס המים"), ששבילי עיזים רבים מובילים אליו. ממפגש השבילים ירוק-אדום המסומן היטב בשטח, על סלע גדול, ניתן לראות בברור את בוסתן עצי התמר, הרימון, הצבר והתאנה שגדלים מתחת למעיין זה, שהוא פינת חמד ציורית בפני עצמה. בתוך מערה חצובה בסלע נמצא את בריכת המעיין. תוך כדי השכשוך במים אפשר גם לשתות מקילוח הנביעה היוצא מבין שכבות הסלע. את מקום נביעת המים מישהו סתם עם חצי בקבוק פלסטיק, כך שכל הקילוח יוצא דרך פתח הבקבוק - מחזה מעניין בפני עצמו, שמזכיר מעט את צפחת השמן שלא כלתה... עדרי הצאן הבאים לשתות מנביעה זו רק מוסיפים לנופך הציורי של פינת חמד זו. מהמעיין נמשיך כל הדרך בכיוון כללי מזרחה בשביל המסומן אדום. כאן נתחיל לראות בעין ממש איך מתחלף הנוף הסלעי והטרשי של השומרון עם הנוף המתון יחסית והדל בצומח של הבקעה. חדי העין שבחבורה ודאי יוכלו להבחין באבני-השפה של הדרך העתיקה שחיברה בין עיינות פצאל לחורבת גיבעית.  לאחר מספר קילומטרים כבר נראה בעומק הערוץ שמתחתינו 'כתם' גדול של צמחיה ירוקה – אלו הם עיינות פצאל, שהם בריכות מים מהוללות בפני עצמן.הירידה לערוץ היא ארוכה ולא קלה, את השביל המסומן קשה למצוא, ולכן יש לבחור בזהירות את נתיב הירידה. כשתגיעו לבריכות מומלץ לעצור להפסקת תה מהנענע המשובלת שבבריכות (לא לשכוח לבדוק מתולעים), על מנת לצבור כוחות לקראת הליכה של 5 קילומטרים על שביל אספלט המוביל למושב פצאל. שם ימתין לכם הרכב השני. בדרך המפותלת נראה את שרידי טחנת הקמח שפעלה בערוץ הנחל, ואת אמת המים שנחה שם במשך 2000 שנה.במושב פצאל נוכל לנוח מעט ולעכל את 4-5 שעות ההליכה של מסלול ייחודי וקסום זה שודאי ישאיר לנו טעם של עוד.
 מתל צובא לעיינות הסטף
 הצלבנים הצרפתים קראו לו "בלמונט" ("ההר היפה"). נוסעי המאה ה19- תיארו אותו כ'גבעה דמוית חרוט'. במלחמת העצמאות כבשו אותו כי הבינו את חשיבות מיקומו. אכן בולט, שולט ויפה - הוא תל-צובא, שבהרי ירושלים. לאורך 2.5 ק"מ בלבד משלב מסלולנו בין ארכיאולוגיה להיסטוריה, בין נוף פנורמי למעיינות שמזרימים מימיהן אל מדרגות השלחין הקדומות (טראסות). המסלול מתחיל בתל-צובא ומסתיים בסטף. ההגעה לתל-צובא היא ממחלף 'הראל' (בהמשך נבין מניין שמו), דרך מעוז-ציון אל קיבוץ צובה (כביש 3965). הבאים מירושלים והשפלה יכולים להשתמש בכביש 395 שמוביל מצומת עין-כרם לצומת אשתאול. נכנסים לקיבוץ צובה וממשיכים ישר עד למפעל שמייצר זכוכיות ממוגנות נגד ירי. שם מחנים את הרכב הראשון. את הרכב השני מחנים בחניה התיכונה של הסטף. כבר בטיפוס הקצר במעלה השבילון המוביל אל התל, בין עצי הרימון, השקד ושיחי הצבר, רואים היטב את שרידי הכפר הערבי שהיה עד תש"ח. אך יותר מזה רואים את שרידי המצודה המפוארת שבנו כאן הצלבנים לפני 800 שנה במטרה לשלוט על השטחים הנרחבים שהיו תחת חסותם. סיבת אחיזתם שם הייתה האמונה על פיה זהו המקום בו שכנה העיר מודיעין – מקום מוצאם של המכבים. לולי פועל ידיו של השליט המצרי, העריץ איברהים פחה, בזמן מרד הפלאחים ב-1834למניינם, היינו זוכים לראות מצודה צלבנית בשלמותה. רק שרידי הקשתות, המבנים ובורות המים משמשים לנו כעדות למבצר שהיה כאן. במלחמת העצמאות נכבש הכפר ללא קרב על ידי לוחמי חטיבת "הראל" של הפלמ"ח (עכשיו אנחנו יודעים למה "מחלף הראל"), ומספר חודשים אחר כך הוקם שם הקיבוץ. יורדים מהתל וממשיכים הלאה עם הדרך בה הגענו (מסומנת ירוק). היא עוברת סמוך למטעי התפוחים (ריח גן עדן). לאחר כקילומטר רואים מצד ימין רחבה קטנה עם לוח מודעות מעץ של הקק"ל, שם אפשר לפנות ימינה כמה עשרות מטרים ולהגיע לעין צובא, שהוא אמנם מקום יפה ומטופח אבל נעול (כניסה בתשלום ובתיאום עם הקיבוץ). ניתן גם להמשיך הלאה עם השביל המסומן עד לכיכר של הסטף, אותה חוצים בזהירות וממשיכים עם השביל דרומה אל הסטף (מרחק חצי ק"מ משם). אחרי טבילה בבריכה העמוקה של הסטף, אפשר ללכת בתוך הניקבה שאורכה כ10- מ'. מהמעיין יורדים במדרגות טראסה אחת, ופונים שמאלה לכיוון עין ביכורה - שם רואים את השחזור היפה של מערכת חקלאות השלחין הקדומה, המזרימה מים בתעלה היוצאת מהמעיין לתוך חלקת הירק הקטנה. גם תנ"ך אפשר ללמוד שם, שהרי שם התקיים "והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים יא,י), היינו הטית זרימת המים באמצעות הרגליים לערוגות אותן רוצים להשקות. מומלץ לקחת פנס ולהיכנס לניקבה של עין-ביכורה, שם רואים את יציאת המים מבין שכבות הסלע. כאן מסתיים מסלולנו שנמשך כשעתיים - שלוש.
 אל נחל חדרה – כוחה של אקולוגיה
גם נסיעה פשוטה בכביש החוף יכולה לההפך לעניין מעניין הרבה יותר אם רק נסטה קצת מהכביש, מרחק דקות ספורות נסיעה בלבד - אל "נחל חדרה". תהליך שיקום הנחל הוא דבר פלא בעצמו. תהליך ארוך אותו עבר הנחל מאז שזוהם כמעט לחלוטין במהלך פיתוחה של המדינה וגידול האוכלוסייה בה, ועד שהגיע לשיקום כמעט מלא – כפי שנראה כיום. איך מגיעים? נוסעים על כביש החוף ובמחלף אולגה פונים מערבה ונוסעים כ800- מ' לכיוון כפר-ים. מעט לפני כפר-ים יש שילוט, לפארק נחל חדרה. פונים ימינה ונוסעים עד החניון. המפגש עם הנחל יכול לחשוף קטע של היסטוריה ושל "ארץ נחלה". בעבר היו רוב נחלי החוף בעלי זרימה שנתית קבועה נקיה, ולכן נמצאו בגדותיהם בעלי חיים וצמחים רבים. מכיוון שהניקוז של חלק מנחלים אלו לא היה מוסדר, נוצרו באזור ביצות, דוגמת ביצת חדרה. מהן סבלו החלוצים בסוף המאה ה19- ממחלת המלריה/קדחת שהגיעה עם יתושי האנופלס הנושאים את הנגיף. אחת הדרכים בהן ניסו לייבש את הביצות הייתה באמצעות נטיעת עצי אקליפטוס, הצורכים הרבה מים. חדרה אף הנציחה תקופה זו בקוראה את בית החולים שלה "הלל יפה" על שם ד"ר הלל יפה שחקר את המחלה. ליד הטיילת אפשר לתפוס מנוחה תחת אחד האקליפטוסים שנמצאים על גדת הנחל ומתנשאים למימדים המתאימים ל"עץ שתול על פלגי מים". אף השיר המפורסם "חופים" נכתב על ידי נתן יהונתן על קטע זה, בו נשפך נחל חדרה אל הים, עת שראה אותו כמה שנים לפני קום המדינה, כשמימיו לא הגיעו עוד לתוך הים, אלא חלחלו לתוך החול. על זה הוא כתב: "ראיתי פעם חוף שנחל עזבו". אורכו של הנחל כ50- ק"מ והוא מנקז אליו את נחלי צפון השומרון שביניהם נחל עירון ועמק דותן. כשהתפתחה המדינה ואוכלוסיית האזור גדלה משמעותית (פרדס חנה-כרכור, קיבוצים, מושבים ומפעלים) הוזרמו שפכיהם אליו. תוסיפו לזה את שאיבת מי התהום, בניית מאגרים וברכות דגים (ותנחשו מאיפה לקחו את המים...) ותקבלו שנחל כבר אין, ובמקומו זיהום ותעלת ביוב.לא היה ניתן לטייל לאורכו ובודאי שלא לדוג. עד שלפני כעשרים שנה הצחנה, ההזנחה והזיהום גרמו לרשויות השונות להתעורר ולעשות מעשה. כך הוקמו מתקנים לטיפול בשפכים, ואף להעמקת אפיק הזרימה תרמה לו רבות. כך חזרה אלינו צמחיית המים כדוגמת הפטל הקדוש והסוּף, ואף בעלי חיים שנעלמו בגלל מחסור באור ובחמצן במים, חזרו אליו בחלקם - כך שוקם הנחל רבות. מי שיגיע לשם ו"יש לו עיניים פקוחות, רואה יום-יום מאה דברים נפלאים, לפחות"
 אל אום אל קאנטיר – דרום רמת הגולן
 כשסייר החוקר האנגלי סר לורנס אוליפנד עם משלחתו בדרכו לחקור את דרום רמת הגולן, מכיוון שהאזור לא היה מוכר כלל, הוביל אותו מורה הדרך הערבי למקום שנראה היה כעיי חורבות של ממש. אוליפנד ראה את אבני הגזית שבחזית המבנה והבין שמשהו מיוחד עומד בפניו. משהו בלתי רגיל. לימים התברר שהיה זה מבנה בית כנסת יהודי מתקופת התלמוד (סביב שנת 500 לספירה) מהמפוארים והגדולים שהתגלו. כיוון שלא היה את כוח–האדם והמימון הדרוש לפינוי אלפי האבנים שהיו שם, לא נגע איש באתר והוא נותר בשיממונו (בעזבונו). לא מזמן הגיעה הישועה למקום בהכנסת השימוש בטכנולוגיה מתקדמת לטובת הארכיאולוגיה. בזכות מנוף העגורן הגדול שהובא למקום ושבבים אלקטרוניים שהוחדרו לתוך האבנים המעוטרות בגילופים מרהיבים, פינו תוך חודש אחד את חמשת ערימות האבנים. כך נחשף חלק מארון הקודש המפואר שהתנשא לגובה של חמישה מטרים! מכיוון שלבניית מבנה מפואר כל כך נדרש הרבה מאוד כסף, היה מסקרן לדעת מהיכן היו מקורות המימון של תושבי המקום?המבנה של המעיין הנמצא 100 מטרים משם גילה לנו את שלא ידענו. זהו מעיין עם בריכות הבנויות בצורה של שוקת שאורכה חמישה מטרים ועומקה כמטר (והיא בהחלט מתאימה לרחצה), שמעליה בנויה קשת גדולה ומעוטרת. החוקרים לא הבינו למה היה צורך בשלושת הבריכות המסודרות בצורת ח' (סידור בצורת ח' הוא לא המצאה של צה"ל…) ולא הבינו מדוע יש לבריכות פתח לניקוי - לניקוי ממה? למה בתי הכפר מרוחקים כל כך מהמעיין? מה עשו סירי בישול בתוך המים? מה גרם לשפת הבריכה להיות משופשפת ועגולה כל כך? מה הסיבה שאחרי יומיים הפכו המכנסיים של החופרים בבריכה לבהירות, בחלק שבא במגע עם המים? הבדיקה המיקרוסקופית שנערכה לאבנים מהבריכה הביאה לפתרון התעלומה... הבדיקה העלתה שבבריכה יש שרידים של סיבים מצמח הפשתן. במעיין פעל בית חרושת לעיבוד פשתן דק ולבן. מחביטת הפשתן בשפת הבריכה היא נהפכה לעגולה ובתי הכפר התרחקו מהמעיין בגלל הסרחון שבתהליך העיבוד. ומשם היה מקור עושרו של הכפר. שם הכפר הערבי שהיה שם 'אום אל קאנטיר', שפירושו בערבית הוא 'אם הקשתות', נלקח מהקשתות הגדולות המתנשאות מעל המעיין. שמו האמיתי של הכפר התלמודי איננו ידוע לנו. איך מגיעים? בכביש המחבר את צומת דליות לצומת מגשימים, פונים אל מושב נטור. 100 מ' לפני שער הישוב יש פניה שמאלה לדרך עפר אל "קשתות רחבעם" (האתר נקרא על שם רחבעם זאבי שתרם רבות לקידומו). ממשיכים לפי שילוט אל הח', ממנו יורדים לאתר, בו יש שלטי הסבר על המקום. תחנת עצירת חובה לכל טיול בדרום הגולן אשר נופיו מרהיבים בכל תקופות השנה.
 
 
 
על מערות, בוסתנים, ומה שביניהם
בעונה זו של השנה, בה עמודי האש והעשן של ל"ג בעומר מאחורינו וחג מתן תורה עוד לפנינו, מתחילה החמה לצאת מנרתיקה ולחמם אותנו ברוחב-לב תוך יבוש הפריחה שעוד שרדה.
זהו הזמן המתאים ביותר להתחיל "לנצל את הצל". לא. הפעם לא צריך להעמיס תרמילנו על שכם וגם הנעלים מהבועידם אינן הכרח המציאות. בתוך יער ירושלים, על פינות החמד היותר נסתרות שבו, נחסה הפעם בסיורנו. יער ירושלים הוא למעשה 'הריאה הירוקה' העוטפת את העיר ירושלים ממערב, ומאבקים משפטיים רבים נערכים בשאלת הבנייה בו. ניסע לכיוון שער הכניסה של 'יד-ושם', ומטרים ספורים לפניו שילוט בצבע חום המפנה אותנו שמאלה, לדרך החד-סיטרית הצרה עד שרואים שילוט-עץ קטן - המפנה ל'ארז בן גוריון' ונתקדם מעט עד למציאת חניה בביטחה. בדרך למדרגות העולות נמצא את אנדרטת ארגון 'ההגנה' המספרת על מורשת הארגון ופועלו. עולים לרחבת מצפה הארז, שכמה מטרים מתחתיו פיצול שבילים. מהרחבה נשקיף מערבה אל הנוף המהמם של מרחבי ירושלים, שאכן 'הרים סביב לה'. חדי-העין ודאי יזהו את מאגר בית זית שהוקם כדי לסכור את מי הגשמים הזורמים בנחל, בשביל לגרום להם לחלחל לתוך מעבה האדמה ובכך להגדיל את כמות מי – התהום הנמצאים שם. מעץ הארז ממשיכים מטרים ספורים בלבד ומימין מחזה מיוחד נגלה לעניינו: מערה, קטנה אמנם, אך מאובזרת ומסודרת היטב ה'שייכת' לאדם המתגורר בה כ-10 שנים (!). האגדה מספרת כי האיש, שדרך כלל אינו מדבר, מאס בחיי החומר שבתל אביב ומאז מתגורר במערה. מהמצפה יורדים חזרה אל פיצול השבילים והולכים על הדרך המסומנת בכחול. לאחר דקות של הליכה נפגוש בתופעת טבע מעניינת ומיוחדת: מצד ימין, על השביל ממש, נראה עץ תאנה גדול, אך למרבה הפלא העץ יוצא... מתוך מערה, היכולה להכיל בתוכה עשרות אנשים! בימי שרב ואף בימי רוח וגשם מומלץ להיכנס ולנוח בה מעט, שכן, כדברי הנביא ישעיהו, אין צל טוב כצל הסלע - "כצל סלע כבד בארץ עייפה", שהוא יציב וקבוע ולא בר חלוף כצל העץ... לאחר שצברנו כוח והתחזקנו קימעה, נעלה, ללא שביל מוסדר, אל ראש ההר בו אנו מטיילים. עצי הזית והשקדים, אוג-הבורסקאים ובור המים הגדול שסולם יורד לתוכו, יעידו על שרידי ההתיישבות הקדומה שהייתה במקום.
היתרון הגדול של יער ירושלים, על פינות החמד שבו, הוא שאפשר להגיע ו'לקפוץ' אליו גם בתחילת/סוף יום העבודה ואף בתחבורה ציבורית ו'למלא את המצברים' לפני החזרה לשגרת יומנו העמוסה.
הנחל של הירח
"שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" קורא יהושע, עת דולק אחרי מלכי האמורי בנוסם מפניו מההרים הגבוהים אל העמק הנמוך הוא עמק איילון. אותו עמק למוד-המלחמות שבין מישור החוף לשפלה, בואכה ירושלים. "צרורות האבנים" הוא משמעותו של נחל איילון בשפה הערבית, שאמנם מוכר לנו כתעלת–מים בין נתיבי איילון לירקון, אך הפעם נזכה לחזות בפניו היפים של הנחל, העובר בעמק יפה בין כרמים ושדות, במקום בו עובר, עבר ויעבור כל אדם מישראל בדרכו על כביש ירושלים-תל אביב. כשעה וחצי של הליכהימשך מסלולנו המתחיל מבית הכנסת של קיבוץ שעלבים, שם דרך שער פתוח שמשמאלו אנדרטה המלווה בפסוק עם נבואה-חקלאית מעודדת, יורדת דרך עפר נוחה בה נלך ובין רגע נעבור תחת גשר הרכבת בתוואי העתידי שבין ירושלים לתל אביב. 200 מ' נוספים ואנו עוברים במעבר החקלאי שמתחת לכביש 1 הסואן, שם נעזוב את הסימון של שביל ישראל הפונה דרומה ונפנה ימינה. לאחר כ-200 מ' נוספים נפגוש בערוץ של נחל איילון, שם נפנה שמאלה ונלך בתוך אפיק הנחל. (ב-19 השנים שהיו בין תש"ח   לתשכ"ז שימש איזור זה של עמק איילון כ'שטח מפורז' בין היהודים לערבים. 'אהלן וסהלן' אמר הפלאח הערבי, ומתוך צרור מפתחות הטרקטור שלו הוציא מפתח והושיטו לחבר הקיבוץ היהודי, למזכרת. נפרדו לשלום ומיהרו ללחוץ על דוושת הגז. שניהם ידעו היטב: תחרוש יותר=יהיה לך יותר. "מחרשה תקבע גבול", אמרו). בדרך נפגוש מתקן הנראה כשובך יונים, אך למעשה אלו הם קינוני–תנשמות שהוצבו שם לצורך "הדברה ביולוגית" של המכרסמים המזיקים לשדות. מרחוק נוכל להבחין בסוללת עפר בהירה הנראית כמו הר מלאכותי. כשנתקרב נוכל להבחין כי זהו סכר ענק מימדים שנבנה על אפיקו של הנחל בשנות ה- 50 כדי לאגור ולסכור את מי הנחל במטרה לגרום להם לחלחל למי התהום, כי אמנם "כל הנחלים הולכים אל הים", אך מיאמר שגם כל המים... משם נמצא את דרכנו אל ראש הסוללה עליה נלך ממזרח למערב ולא נוכל שלא להתפעל מטונות האבנים שבדפנות הסוללה. משם יורדים בזהירות שמאלה לעבר מתקן השאיבה הישן או מד הספיקה הישן, שגם נראה ממש ישן. מימין לו נמצא שבילון המטפס למעלה בינות גדרות התיל. כשנגיע לדרך עפר נמשיך בה ישר כ- 20 מ' ובצומת ה- T נפנה ימינה עד שמגיעים למתקני יער לח"י ולאנדרטה לזכר חללי ארגון הלח"י, אותו ארגון "לוחמי חירות ישראל" שהתפלג מהאצ"ל. במפלס התחתון של האנדרטה יש עץ זית מת, אך במפלס העליון נראה עץ זית חי, בבחינת "החי על המת". על האנדרטה חקוקים שירים בכתב ידו של מפקדם, אברהם שטרן - "יאיר". שביל העפר היורד מזרחה בינות מסוכות הצבר יובילנו לשביל עפר נוח המטפס אל הסוללה מצדו השני של הסכר ובהמשך יוביל אותנו במקביל לכביש 1, עד למעבר הטרקטורים שם נשים פעמינו חזרה לקיבוץ לפני שהשמש מגבעון תרד ויזרח הירח בעמק איילון.
 
שמואל שמואל
בהר אפרים מתחיל סיפורנו, בבית-אל, גלגל, רמה ומצפה הוא נמשך. סופו ברור פחות, אך תחילתו ידועה: ברמתיים-צופים הוא נולד ובמשכן שילה גדל והתחנך, בהרי יהודה וירושלים הסתובב, שם מילא תפקידו כאחרון השופטים עד המליך את שאול על ישראל. על מעשי תוקפו וגבורתו לא נרחיב אך בכ"ח באייר בהיותו בן 52 (חז"ל) נפטר שמואל לבית עולמו ונקבר "בביתו ברמה" (שמואל א כה), שאמנם איננו יודעים בוודאות היכן נמצאת, אך ראוי היה לנביא רם - מעלה כשמואל שיקבר במקום שכזה, ואכן מקום כנבי-סמואל עונה בגאווה על ההגדרה. בכל זאת 900 מ' גובה זה לא הולך ברגל.
במהלך מסעותיו בארץ מציין ר' עובדיה מברטנורא, ולפניו גם בנימין מיטודלה, שהנוצרים מזהים שם קברו (שלפני כן הם חשבו שהוא ברמלה משום הדמיון בין רמלה לרמאללה או א-ראם, המזוהה עם 'הרמה'). הזיהוי הוסכם על היהודים ואומץ בחום על ידי המוסלמים. הנוסע ר' אשתוראי הפרחי (בספרו "כפתור ופרח", בו מתאר מסעותיו בארץ) נותן לנו "סימני דרך" ומציין שהמקום סמוך מאוד לירושלים, "כשתי פרסאות", שם קבורים חנה ושמואל בבית אחד נאה עד מאוד, לידו בנו הישמעאלים מסגד, וממצבת קבורת רחל רואים היטב המקום. מה שבטוח הוא שזהו האיזור בו חי ופעל שמואל הנביא. בין אם נקבר שם ובין אם לא, על יופיים של המעיינות הסובבים אותו הכל יסכימו: הראשון הוא מעיין, או אם תרצו בריכת-טבילה חביבה, הנמצאת בתוך בור מים - מקום ציורי משהו. מהכביש הראשי (436), המחבר בין שכונת רמות (המשמרת בתוכה השם 'רמה') לגבעת זאב, פונים לפי שילוט 'לקבר שמואל הנביא' המוביל למתחם, אך לאחר כ-50 מטר פונים ימינה לכביש משובש, ומיד שמאלה, ולאחר כ-50 מטרים נוספיםנראה עץ ברוש גדול, וסמוך אליו בית רעפים ירוק. לאחר שחנינו, יורדים כמה מטרים ברגל לשער הבור. בדרך, נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה נכנסת לבור מים מהצד... ועוד משער?!... חוזרים לרכב וחונים במתחם הקבר שם מטפסים במדרגות הצרות והאפלות (הרבה צרות והרבה אפלות..) עד לנוף הנפרש מאחת התצפיות היותר יפות ומיוחדות שבאזור. מכאן מובנת חשיבות השליטה האסטרטגית במקום, עליו נלחמו כבר מתקופות קדומות, דרך קרבות התורכים-בריטים במלחמת העולם הראשונה, אזננטשה התישבות התימנים שהיתה שם, ועד לאחד הקרבות היותר הירואיים וקשים שהתחוללו במלחמת השחרור, הוא נסיון הכיבוש של נבי סמואל על-ידי כוח הפלמ"ח בפיקודו של חיים פוזננסקי ('פוזה') שניסו להעפיל אליו ולכבשו בחסות הערפל והחשכה, אך עד שהחלה ההתקפה האור עלה, הערפל נמוג, והפקודה שהורתה על הנסיגה לא הגיעה אליהם, ורבים מלוחמי הפלוגה נפלו חלל. רק במלחמת ששת הימים נכבש המתחם ללא קרב. לאחר שיורדים לציון, הנמצא בקומת הקרקע שבמתחם, מומלץ לצאת אל השבילון שמימין למבנה ולהמשיך עד השער הקטן, ממנו יורדים אל מעיין חביב נוסף.
כמקום האוסף לתוכו עבר ומסורת, גבורה, אמונה, מים ונוף – הופך נבי-סמואל לאתר כזה שהביקור הנוסף בו הוא ודאי שאלה של זמן בלבד...

"אל הר איתן"
אנו אמנם מצפים לגשמים ומתפללים שיבואו, אך בינתיים זהו הזמן המתאים לנצל את מזג האוויר ולצאת אל המרחב. אנו נצא לטיול בעקבות היסטוריה, נוף ו... מים - בהר איתן שבהר ירושלים נמצא ואתם דרים בכפיפה אחת.
איך מגיעים? נוסעים על כביש מס' 395 (מעין כרם לצומת אשתאול). בכיכר שליד הסטף יש שלט ברור המפנה לחניון הסטף ובו עולים. לפני הפניה שמאלה לחניון עצמו, תראו מצד ימין שלכם ירידה לשביל עפר המסומן בסימון שבילים אדום ושביל ישראל - "מסלולריצה הר איתן 8 ק"מ". זהו שביל עפר כבוש שעביר לכל כלי רכב. במהלך הנסיעה בשביל, תראו מצד ימין שלכם עמודי עץ עליהם מופיעים מספר הקילומטרים שעברתם. בשל מיקומו של ההר, באזור הנקרא "פרוזדור ירושלים" (ששני צדדיו היו בעבר שטח ירדני), התאמנו בו בעבר בשנות ה-50 לוחמי יחידה 101 האגדית, וממנו אף יצאו לפשיטות על כפרי האזור. נמשיך בנסיעה על השביל עדשבין הק"מ השלישי לרביעי יש עיקול של השביל שמאלה כשבצידו הימני יש סלע גדול מסומן בצבע, ולידו עץ המתבלט מסביבתו. שם ימינה יורד לו שבילון קטן ותלול, בו נרד אנו כ-70 מטר עד לבור המים (הבור לא מסומן במפת סימון-שבילים) - זהו "בור איתן"! בור מים החצוב בסלע הגיר. כמותו מצויים בשפע בהרי ירושלים, ומטרתם הייתה לאגור את מי הגשמים (הנגר העילי)שיורדים ... כאמור אנו רק מחכים להם שיבואו כבר! כידוע ארץ ישראל מקיימת היטב את הכתוב "למטר השמים תשתה מים", והיא יחסית דלת מאגרים. לכן יש לאגור את מי הגשמים בבורות עד ימות הקיץ הלוהט. מומלץ לרדת אל הבור, שגודלו כחדר יש מדרגות חצובות בסלע. אמנם המים קצת קרים, אבל אם אנחנו כבר כאן
אפשר לחזור אל הכביש באותה הדרך בה הגענו, אבל כדאי להמשיך עם השביל הכבוש את 4 הק"מ הנוספים (זהו מסלול מעשי של 8 ק"מ) בו יש פינות-מרגוע עם ספסלים. בסופו של שביל מגיעים למעיינות הסטף ולחניון הסטף (שבצמוד אליו התחלנו את מסלולנו). המלצה: במקום לעשות את המסלול ברכב, כדאי לרכב אותו על אופניים על מנת ליהנות מ- 4 ק"מ עם נוף פנוראמי מרהיב ואויר צח ומחיה!
 
הבור הסיני שבעופרה
הקבוצה עמדה בפתח הבור. ההיסוסים ודאי עלו באוויר, אך הסובבים דאגו היטב להסתירם. רק כמה דקות קודם לכן עת שחפרו את קרקעיתו של הבולען הקארסטי שעומקו סך כל מטרים ספורים נגלה לפתע לעיניהם חור קטן. אבנים שנזרקו פנימה 'סיפרו' לנו שמדובר במשהו עמוק. הפתח הורחב במהירות והחבלים העבים נכרכו סביב מותניהם של היורדים אל הלא-נודע שרק אור פנסי-הראש מאיר להם במעבה האדמה. החבלים נגמרו אך הבור המשיך בשלו והיה צורך לעלות ולהביא חבלים נוספים, וכבר אז מישהו אמר שהבור הזה כל כך עמוק ובוודאי מגיע לסין..
זהו חלק מסיפורו של 'הבור הסיני' שנתגלה ב-1975 על ידי המלח"ם (המרכז לחקר מערות) בתוך שטח הישוב הצעיר דאז, עופרה. בניגוד לבורות אחרים שנחפרים על ידי האדם (כגון בור מים עמוק או באר) הבור הסיני הוא פיר טבעי שנוצר על ידי המסה קארסטית. איך זה נוצר? רוב מי-הגשמים מנוקזים אל הנחלים שאנו מכירים, הזורמים בסופו של דבר אל הים (עד כאן ספר קהלת מפורש...), אך באזורים מסוימים בהם יש שכבה עבה במיוחד של מסלע הגיר, שהוא סדוק ומחלחל למים, בתוספת גשמים רבים וטמפרטורה בינונית-גבוהה, ניקוז המים יהיה לתוך נחלים תת-קרקעיים שנוצרו על ידי טיפות מים רוויות בפחמן דו-חמצני, כך שהם למעשה חומצה חלשה הממיסה את סלע הגיר ויוצרת בתוכו חללים ענקים. מערת הנטיפים המפורסמת היא דוגמא טובה להמסה זו.
סלע הגיר הוא למעשה סלע משקע ימי שנוצר כתוצאה משקיעה והתפוררות של עצמות בעלי החיים והיצורים שחיו בים קדום זה, שכיסה את מרבית שיטחה של הארץ. לכן במקומות רבים באזור שדירת ההר נמצא מאובנים - הם הקונכיות של היצורים שחיו בים קדום זה, שהשתמרו בזכות החומר הקשה ממנו הם בנויות ולכן לא התפוררו אלא התאבנו. שדירת ההר כוללת בתוכה את רוב השטחים ההרריים של הארץ – מהגליל העליון בצפון, דרך הגליל התחתון, הגלבוע, הרי בנימין ושומרון, הרי ירושלים, גוש-עציון וחברון עד להר הנגב בדרום. משני צידיה נמצאות הרצועות הנמוכות ממנה: רצועת הבקע במזרח (הבקע הסורי אפריקאי) ורצועת מישור החוף במערב. זוהי חלוקת הארץ ל- 3 חלקים, מבחינה טופוגרפית.
נכנסים לישוב עפרה ובכיכר ממשיכים ישר, עוברים את בית הכנסת ומגרש הכדורסל ופונים ימינה לאזור התעשייה ובפניה הבאה שמאלה לכיוון הלולים, אחר כך שוב שמאלה וממשיכים לבור הסיני לפי שילוט.
הכניסה לבור היא ממקום נמוך (הוא הבולען שחפרו, זוכרים..) את 60 המטרים היורדים בסולם הברזל לתחתית הבור יש לרדת בזהירות מחשש להחלקה. הירידה אמנם כרוכה במאמץ פיזי, אך מיוחדת מאוד ובלתי נשכחת.
 
למעיין "מקלות-הפולו"
הם כבדים. כבדים מאוד. כבר מרחוק נראית בבירור הגבעה הבולטת בשטח המישורי רחב הידיים, שלמרגלותיה - הם יודעים בוודאות - תימצֵא האכסניה הטובה והבטוחה בה יוכלו אנשי השיירה להוריד מעליהם את שקי-הדואר הכבדים ולהתארגן ללינה של עוד לילה ממלוכי, היורד לו על רמת הגולן.
גבעת אורחה או בשמה הנוסף ג'וחאדר, כמו מרבית מחברותיה בגולן, גם היא גבעה שנוצרה ככל הרי הגעש מהתפרצות של מַגְמַה - הלא הוא חומר געשי המצוי בתוך פנים כדור הארץ שהתפרץ אל פני השטח בצורת לבה רותחת, ומהתקררותה נוצרו תילי-געש גבוהים. לימים שמשו גבעות אלו כחלק מ'קו התילים' הישראלי שהיו המוצבים שהגנו על ישובי הגולן מפני הסורים.
בסמוך לתל, רואים את שרידיו הברורים של חאן-אורחה או חאן ג'וחאדר, אחד ממלונות הדרכים שנבנו לאורך דרכי הדואר הממלוכיות שקישרו בין מצרים לדמשק. השם 'אורחה' (כמו 'אורחת גמלים', 'אורחת ישמעאלים') ניתן לזכר שיירות אלו. ג'וחאדר הוא כנראה שיבוש של ג'וחאנדר ופירושו "נושא מקלות הפולו", תואר של כבוד שהוענק לאנשים רמי מעלה ופקידי ממשל, זאת לומדים מחותמת המושל, עליה שני מקלות פולו מוצלבים שהתגלתה בחפירות במקום. למרגלות הגבעה, בצל עצי האיקליפטוס, מחכה לנו הפתעה מרעננת עמוקה, מלאה ורטובה במיוחד, כשבע מטר אורכה  וכמטר וחצי עומקה של בריכת עין ג'וחאדר / עין אורחה. בין חיספין לרמת מגשימים יש צומת משולטת "לגדר המערכת" - שם פונים. זהו כביש 98 ששופץ בשנה האחרונה, אתו נוסעים מספר דקות עד שרואים מימין גבעה בולטת ולמרגלותיה דמויות מברזל, שלה סיפור מיוחד: מיד כשהחלה הפריצה הסורית בצהרי אותו יום הכיפורים של שנת 73', הותקף קשות תל סאקי. כשפלשו הסורים לתוכו, יצא אחד הלוחמים והסגיר עצמו בטענה שהוא היחידי שנשאר בחיים, בעוד שאר חבריו מסתתרים בשקט בבונקר ובכך הציל את חייהם. תוך כדי הסריקה הסורית במוצב בעוד הכוח מסתתר בבונקר החל לוחם, שאיבד שמיעתו בקרב, לזעוק בקול רם שהוא רוצה מים. חבריו החלו לחנוק אותו עד שמישהו כתב לו על פתק שהסורים במוצב, ובכך ניצלו חייהם. להבנת סיפור הלחימה מומלץ להיכנס לתל המוסדר והמשולט היטב. בהמשך הנסיעה נראה משמאל את החאן, ומימין אי אפשר שלא לראות את גבעת האורחה ומגדל התצפית שעליה. עוברים את הגבעה, ומייד אחריה אנדרטת אבן גדולה, שם פונים ימינה לשביל עפר ונוסעים כמאה וחמישים מטרים עד לחורשת האיקליפטוסים, בה נמצאת הבריכה. משם כדאי להמשיך ללוע הר הגעש של תל-פארס הסמוך ולמרחביו הגדולים של רמת הגולן הטומנים בחובם עוד רבות.   
 
  
  ויחנו בסוכות
 "הולך רחוק האיש מן הבקעה" אומר השיר, ובעקבותיו נרחיק גם אנו ונרד אל הבקעה. הבקעה היא המרחב בו התגבשו שנים עשר השבטים, עת חצו ישראל את הירדן בגלגל תחת הנהגתו של יהושע בן נון. אליה בצר לו פנה גם אליהו הנביא - "אל נחל כרית אשר על פני הירדן", שם כלכלוהו העורבים לחם ומים. שם מקומו של אלישע הנביא מאבל מחולה, שלא הרחק ממנה, בנהר הירדן הזורם, נרפא מצרעתו נע מן שר צבא ארם לאחר שטובל במימיו. את כלי הנחושת לבית המקדש הראשון יוצק שלמה מהנחושת הרבוצה במרחב בקעת הירדן, "בין סוכות ובין צרתן", ומוזכרת גם כאחת הערים שנלחמו כנגד גדעון השופט. גם 'דרך הכיכר' החשובה, המוזכרת בספר שמואל, שחיברה בין דרכי-האורך החשובות 'דרך הים' שלאורך הים התיכון, עם 'דרך המלך' שבעבר-הירדן - עברה גם היא במרחבי ככר הירדן כשלצידה הערים אדם, פנואל וסוכות. כך, ללא ספק שימשה הבקעה כארץ מעבר וכאבן דרך חשובה בהיסטוריית העם היהודי ובמקורותיו. לאחר סקירה של תנ"ך ורוח - הגיעה העת גם לנוח... וזאת נעשה באחת מבריכות המעיין הגדולות ביותר בארץ - במעיין עין סוכות. בשל מיעוט
חילופי שכבות הסלע מתחת לפני הקרקע, משם נובעים המעיינות, אין הבקעה משופעת במעיינות. עין סוכות נמצא במרחב שבין כביש 90 לבין נהר הירדן, במקום שבעבר היה ידוע רק לאנשי מחולה והאזור (ולמילואימניקים שסיירו בגבול ירדן ועצרו בו לטבול ולקרר אבטיחים...). אך כיום נחשב המקום ל'ביקור חובה' לנוסעים בכביש הבקעה שבשל הנוף המיוחד והמרחבים שבאזור, סטייה של כמה דקות ממנו תחשב לטיול של ממש! נוסעים בכביש 90 ובין הישובים שדמות מחולה ומחולה (ע"ש אבל מחולה התנ"כית) יש פניה צפונה (ימינה לבאים מכיוון ירושלים. זו הפניה היחידה האפשרית מהכביש שאף משולטת בתמרור, כך שאם עברתם את שני הישובים גם יחד, כנראה שפספסתם..). פונים לכביש זה שלעיתים יהיה קצת משובש, אתו נוסעים מספר דקות עד הפנייה הבאה האפשרית ימינה, בה פונים וממשיכים במגמת ירידה, עד לפנייה הבאה ימינה בה פונים ונוסעים במקביל לגדר המערכת עד שרואים מימין גוש ירוק של קנים (המכונים בטעות קנה-סוף, למרות שסוף אין שם). עוברים אותו ומיד פונים ימינה ("כל פניותך יהיו לימין" – כבר אמרנו?) ונוסעים מאה מטרים עד לנביעת המעיין. הבריכה בה שוחים היא למעשה מאגר מלאכותי שנחפר באמצע שנות ה-80 לטובת איסוף מי המעיין, לצורך השקאת השדות הסמוכים. בשל הקרבה לגדר הגבול, אין להגיע למקום ברגל או בשעות החשיכה. כיוון שאין זה פדגוגי לחזור באותה הדרך בדיוק, אפשר לחזור את המאה מטרים עד לכביש המערכת, הפעם לפנות שם ימינה ולנסוע במקביל לגדר מספר דקות עד שרואים את הרפת, שם פונים ימינה לשביל עפר, נוסעים עוד כ - 150 מטר חזרה לכביש הראשי, איתו 'הולך רחוק, האיש מן הבקעה'.  
  
אל מצודת הונין
  "שאַטוֹ-נֶף", "קסטלום נובום", או "המבצר החדש" בעברית צחה, קראו הצלבנים למבצרם הגדול והחזק - הוא מצודת הונין, השוכן שקט ובוטח על רכס רמים שבגליל העליון, בואכה עמק החולה. המצודה נבנתה לראשונה ע"י הצלבנים, שהיו נוצרים שיצאו מאירופה לפני כ900- שנה בכדי לשחרר את ירושלים וארץ ישראל מידי המוסלמים. בגליל העליון, אזור בו עבר הגבול בין סוריה המוסלמית לממלכה הצלבנית, הקימו הצלבנים מבצרים רבים כחלק ממערך ההגנה על דרך מסחר חשובה ביותר, שעברה בין דמשק לערי הנמל צור ועכו, שהיה נתיב מעבר חשוב ואסטרטגי באותה התקופה. באולם הראשון של קלעת הונין, המשתלבת היטב בפסטורליות הגלילית הירוקה ומלאת-הנחת, שממנה נשקף עמק החולה ומורדות הגולן, יש אבנים גדולות ומסותתות המסודרות בצורת מעגל, שיוצרות אווירה מסתורית-משהו, המזכירה את המדורות מסיפורי הפלמ"ח עליהם היו יושבים בלילות זרועי כוכבים עם פינג'אן, קפה שחור וכו'… מהאולם הראשון יוצאים לחצר הגדולה שם נראה את חוליית הבור, שבעבר כוסה במכסה אבן. הסולם שבמקום יורד דרך הפתח הצר, כ6- מטרים עד למעמקי הבור בו מקבלים תחושה שנמצאים באולם תת-קרקעי של ממש, בזכות שני בורות המים הגדולים שהתאחדו ויהיו לאחד. קרן-אור אחת, המבליחה מבעד לפתח שנשאר מעלינו מאירה את פנים הסיפור, המורשת, הנוף היפה ובור המים, הופכים את חורבת הונין למקום ביקור חי, מעניין וצונן, בגליל העליון והחם של קיץ זה.על ידי הצלבנים עצמם בבורחם ממנו מחמת המוסלמים, וברעידת האדמה החזקה של 1837 הוא ניזוק קשות ביותר. הבורות, בהם יש מים נקיים משך כל ימות השנה (אליהם אפשר להגיע ממפלס זה) שמקורם גם מניקוז מי-הגשמים שירדו על גג המצודה. השליטה במבצר עברה מיד-ליד, והוא שופץ והורחב פעמים מספר, ואף נשרף
 כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, עת חולק המזרח התיכון בין צרפת לבריטניה, נכלל הכפר הונין תחת השלטון הצרפתי ומאוחר יותר הפך לחלק ממדינת לבנון, לבסוף סופח לשטח המנדט הבריטי ושוחרר על ידינו במבצע "חירם" במלחמת השחרור.מכביש 9977 פונים למושב מרגליות, ולאחר כ- 300 מ' רואים מימין את המצודה, שם חונים בשולי הכביש ונכנסים בשעריה. [כלל בידינו: כביש שמספרו אי-זוגי, ככביש זה, - הוא 'כביש-רוחב' וכיוונו הוא ממזרח למערב, וכביש שמספרו זוגי (90 , 2, 4, 886) הוא 'כביש אורך' שכיוונו מצפון לדרום = לאורכה של הארץ].

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת