מפסח לסוכות דרך יום העצמאות
 
אנו בעיצומה של תקופת שלושת הרגלים מפסח יצאנו, לקראת שבועות אנו צועדים והשיא יהיה ברגל השלישי: סוכות. (באמצע יש גם ראש השנה ויום כפור, אך הם אינם "רגלים" בלשון התורה ועניינם שונה לגמרי).
חג הפסח הוא "חג המצות" – חג שנקרא על שם האכילה, ולא בכדי, שהרי למעשה עיקר עניין החג הוא האכילה. מקורבן הפסח (שאוכלים כאשר בית המקדש קיים), דרך המצה ועד למרור – "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו" (שמות יב, ח).
חג השבועות לעומת זאת הוא חג לגמרי רוחני - הוא חג מתן תורה, וכל עניני היום ומנהגיו סובבים סביב עניין קבלת התורה. אנו אף מקריבים על מזבח הרוחניות את שעות השינה שלנו כדי להדר בתיקון ליל השבועות - אנו לומדים כל הלילה תורה כדי להראות את התרגשותינו לפני יום מתן תורתנו.
חג הסוכות בא לאזן את המצב.
 ענינו המרכזי של חג הסוכות הוא כמובן הסוכה, ובסוכה צריך פשוט "להיות" – "לשבת": "בסוכות תשבו שבעת ימים () כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מב-מג).
את מצות הסוכה מקיימים באופן הפשוט ביותר - חיים כפי שחיים תמיד, אלא שעושים זאת בתוך הסוכה: "כיצד מצות ישיבה בסוכה? שיהיה אוכל ושותה וישן ומטייל ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו, כשאר ימות השנה" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרלט סעיף א).
על פי כל האמור אפשר לומר ששלושת הרגלים מהווים מסלול של התעלות שמתחילה מהרגל הראשון – פסח, ומגיעה לשיאה בחג הסוכות. מן הבניין החומרי המתאפיין בעיסוק באכילה (בפסח), דרך ההתמסרות לעניין הרוחני (בחג השבועות), אנו מגיעים לחג הסוכות בו אנו מתבקשים להיות אנחנו, להיות עם ישראל - המחבר שמים וארץ, החי חיי רוח בתוך העולם החומרי.
מסלול זה של חומר ואחר כך רוח ולבסוף שילוב של שניהם, מקביל גם למסע בני ישראל: יציאת מצרים (פסח) יצירת הגוף הלאומי (חומר הגלם של האומה הישראלית), אחר כך, לאחר חמשים יום מתן תורה (שבועות) קבלת הנשמה, ולבסוף, לאחר תקופת המִדבר, הכניסה לארץ ישראל (סוכות) עצם החיים הלאומיים.
המעניין הוא שיש כאן תמיד אותו "שטנס" בפעולות האלוקיות, שהרי בבריאת האדם הראשון המתוארת בתורה, אפשר גם לדבר על שלושה שלבים המוזכרים בפסוק: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה – זהו השלב הראשון בו מתחילה בריאת האדם מן החומר בלבד ללא רוח. "ויפח באפיו נשמת חיים" – זאת הנשמה העליונה שהיא רוחניות גמורה (היא הנשמה האלוקית שבקרבנו). השלב השלישי הוא שלב עצם החיים של האדם: "ויהי האדם לנפש חיה" - אלו עצם החיים, במלא משמעותם כאיזון מושלם בין חומר ורוח.
בימינו אנו, מאז התקומה הישראלית החדשה, חזרנו למסלול התהוות לאומית שאפשר למצוא לו הקבלה לשני המסלולים הקודמים.
אנו חוגגים את יום העצמאות כאות ליציאתנו מן הגלות הארוכה והמשפילה, ולתחילת עצמאותנו ולקיחת אחריות על מעשינו. יום זה נקבע על ידי הרבנות הראשית כחג בו אנו אומרים הלל, אך במקביל התפתח מין מנהג לאומי ביום זה - טיול בחיק הטבע ואכילת בשר (על האש). אם נתבונן נראה שהעיסוק באכילה של שמחה והתמזגות עם נופי הארץ, מזכירים את השלב הראשון של התהוות האדם על ידי עפר מן האדם וגם ההתהוות החומרית של האומה, המאופיינת במצוות האכילה של חג הפסח.
את הציון השני שהחליטה הרבנות הראשית לציין במסלול גאולתנו הנוכחית, הוא יום שחרור ירושלים (כ"ח באייר) – שהיא סמל הרוחניות, הנשמה של האומה הישראלית. לחג זה לא נתלוו מנהגי אכילה וטיול אלא מנהגי געגועים וכיסופים לעיר הקודש ירושלים מרכז חיינו ומקור רוחניותנו. יום ירושלים לכאורה מקביל לנפיחת הרוח באדם הראשון ולחג השבועות בהתהוות האומה, שהרי הזיקה לירושלים כסמל הקדושה הפנימית של הגוף הלאומי, מפיחה בו רוח חיים.
למעשה מדינת ישראל נמצאת עתה בעיצומו של מסלול בו היא בנתה, בעזרת הקדוש-ברוך-הוא, את תשתיותיה החומריות והגיעה להישגים מופלאים בכל התחומים, תוך חמישים ושבע שנים. אך היא עכשיו בשלב של הבניין הרוחני, והצורך להביט בשורשים נהפך לחיוני מאוד להמשך דרכנו, לקראת השילוב הנכון והבריא של חומריות ורוחניות, לקראת חג הסוכות של האומה, בו הקדוש-ברוך-הוא יקים את "סוכת דוד הנופלת" (כך נקרא בית המקדש).
חג עצמאות שמח. בצפייה לגאולה שלמה.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת