דף הבית >> פרשת שבוע
 
פרשת השבוע עם הרב אילן צפורי
 
סרטון 3 דק' על הפרשה   
 

וישלח
 
 
מעשי יעקב סימן לגלות ולגאולה - מפניאל לבית אל
 
שתי החויות הנבואיות של יעקב הקשורות ליציאתו מן הארץ וחזרתו, נושאות מסרים חשובים על הגלות והגאולה בכלל. הראשונה היתה בירידתו לגלות, בדרכו ללבן, והשניה היתה בחזרתו לארץ בדרכו לעשו.
דמיון רב יש בין ב' החזיונות הללו ושניהם קרו בלילה, ומכל מקום ישנו הבדל מהותי ביניהם. בשני המראות יעקב לן בשדה. בדרכו לחו"ל, כתוב "ויפגע יעקב וילן שם" (כח, יא) ובחזרתו לארץ נאמר "והוא לן בלילה ההוא במחנה" (בראשית לב, כב). לינתו ביציאתו לחו"ל נכפתה עליו, כפי שפירש רש"י על הפסוק "כי בא השמש" (כח, יא): "היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם, 'כי בא השמש' משמע ששקעה לו החמה פתאום שלא בעונתה, כדי שילין שם". מסביר האור החיים הקדוש שרצה הקב"ה להתגלות לו דוקא במקום המקדש ולכן השקיע את החמה באמצע היום. בחזרתו לארץ הלינה היתה ע"פ רצונו, כפי שנאמר "וילן שם בלילה ההוא" (לב, יד), לינתו היתה מתוכננת ככל לינה שהיא בסוף היום.
דבר זה מסביר את הבדלי הלשון בין הפסוקים: בפסוק של היציאה שנכפתה עליו לינה נאמר "וילן שם", ואילו בחזרה לארץ כתוב "והוא לן בלילה ההוא במחנה", "והוא לן" מורה שהדבר תלוי בו, הוא זה שבחר ללון שם.
בשני המקרים יעקב מתעורר בלילה אלא  ששוב קיים אותו הבדל. בדרך לחו"ל יעקב מתעורר שלא ע"פ רצונו, אחרי החלום הנבואי ,ולכן נאמרה לשון "יקיצה": "וייקץ יעקב משנתו" (פסוק טז) - יקיצה היא התעוררות בלתי רצונית. ובחזרתו לארץ נאמר: "ויקם בלילה ההוא" (פסוק כז) - הקימה הרצונית, מתוכננת על מנת לבצע את רצונו, ככתוב: "ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחתיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבֹק".
עוד מורגש ההבדל הזה בעצם החוויה הנבואית. ביציאתו מן הארץ אומר הקב"ה ליעקב בחלום הנבואי, אחרי שמבטיח לו שפע ברכות: "לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (פסוק טו). אבל במעבר יבוק בעת האבקו עם המלאך, יעקב הוא זה שלוקח את היוזמה וכאשר מבקש המלאך ללכת משיב לו יעקב: "לא אשלחך כי אם ברכתני".
עולה א"כ שבדרכו לחו"ל יעקב נפעל ובדרכו חזרה לארץ הוא זה דוקא שפועל. דבר זה מתאים גם לעצם הנסיבות, שהרי ביציאתו מן הארץ יעקב בורח מעשו ובכניסתו לארץ יעקב הולך לקראת עשו, בידיעה שהולך להלחם בו. ביציאתו מן הארץ יעקב עני (עבר את הירדן במקלו ותרמילו) בכניסתו לארץ יעקב עשיר מאוד, כפי שנאמר "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים" (ל, מג), וידוע שהעשיר הוא בעל היוזמה והעני יותר נפעל (כפי שאמרו חז"ל שעני נחשב כמת).
ההבדל הזה מורגש גם בסיום החויה הנבואית: ביציאה נאמר "וישא יעקב רגליו" ובחזרתו כתוב "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא" (לג, א). בחזרה מתכונן יעקב למפגש הנורא שבינו לבין עשו וכולו תפילה לקב"ה שיעזור לו במצב המסובך הזה בדומה ל"אשא עיני אל ההרים מעין יבוא עזרי (תהילים קכ"א). עזרה היא סיעתא דשמייא כאשר האדם עושה השתדלות, כפי  שאומרים בתפילה "עוזר ומושיע ומגן". "עוזר" משמעו מסייע בשעת ההשתדלות, "מושיע" - התערבות אלוקית כאשר האדם הוא חסר עונים, ו"מגן" היא שיא ההשגחה על פיה שומר הקב"ה את  אוהביו לבל יכנסו כלל למצבים רעים - זוהי מדריגת אברהם אבינו שעליו נאמר "מגן אברהם". בכניסתו לארץ יעקב מצפה לעזרה שתבוא עקב השתדלותו (דורון, מלחמה ותפילה) ולכן הוא "נושא את עיניו", אבל ביציאה נאמר "וישא את רגליו וילך ארצה בני קדם". זהו ביטוי של פסיביות, והגנה אלוקית, כפי שפירש האור החיים הקדוש: "לא הוצרך ללכת אלא נשא רגליו ותיכף הלכה אצלו ארצה בני קדם".
מכל האמור עולה שביציאתו מן הארץ יעקב לגמרי נפעל, איננו יוזם אלא הארועים רודפים אותו. אבל בחזרתו לארץ כל כולו יוזמה ופעילות.  
הדמיון הרב וההקבלה שבין ב' החויות הנבואיות מוכיחים ששניהן ביחד נושאות מסר אחד גדול שהוא סימן לבנים. יציאה לגלות היא כניסת עם ישראל ללילה בה שולטים כוחות הטומאה ולכן נאמר ביציאתו "כי בא השמש" ("וילן שם כי בא השמש") שמשמעו שקיעת החמה לקראת הלילה. לעומת זאת בחזרתו לארץ, בשיא המאבק עם המלאך, נאמר "כי עלה השחר" ("ויאמר שלחני כי עלה השחר") שהיא תחילת היום. הקשר שבין שני המצבים נרמז בגימטריות שלהם, שהרי "כי עלה השחר" שווה במספר ל-"בא השמש" (648), כדי ללמדנו שגלות זו של יעקב - וגם הגלות של עם ישראל כולו - היא רק לצורך הגאולה. "בא השמש" "כי עלה השחר", ז"א משום שהגיע עת הגאולה, יוצא עם ישראל לגלות שהיא הכנה לגאולה זו. יסוד זה מחזק את כח העמידה של עם ישראל בגלות, שהרי הגאולה מתחילה כבר לפעול מרגע שמתחילה הגלות, לכן צחק רבי עקיבא כשראה שועל יוצא מקודש הקודשים (מכות כד ע"א). אלו גם דברי המהר"ל בנצח ישראל (פרק כו): "העדר בית המקדש הוא סיבת הוייתו וכאלו כבר התחיל הויית בית המקדש".
מסר זה מקבל יעקב ביציאתו לגלות ולכן יצא מחוזק כפי שנאמר אחרי החזיון הנבואי של היציאה: "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם" (כט, א) ואומר שם רש"י: "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת".
בחזרתו יעקב מלא כוחות ומתחיל לטפס במסלול הגאולה המחייב לפעול בדרך הטבע, בכל תחומי העשיה: התכונן יעקב לדורון למלחמה ולתפילה נגד עשו. הגאולה בדרך הטבע, ע"י השתדלותו של עם ישראל, היא יסוד גדול באמונתינו. למה שעינינו רואות שאכן כך פועלת המציאות, כבר קדמה הדרכתו של הגר"א שהגדיר את הגאולה כ"עשיה של משיח בן יוסף" (עיין קול התור).  גם זה נרמז בגמטריות של "בא השמש" השווה ל"כי עלה השחר" והם שוים ג"כ ל"ברכת י-ה-ו-ה" שנאמרה ביוסף (בראשית לט, ה): "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה". "ברכת ה'" היא הברכה הנצרכת ליוסף ע"מ להצליח את דרכו בדרך העשיה הטבעית. גם אצל יעקב - ועם ישראל - הגאולה תלויה ב"ברכת ה'", היינו עשיה טבעית וכנגדה שפע עליון.
בשני המחזות נותן יעקב שם למקום בו התרחשה החויה הנבואית. ביציאתו מן הארץ קרא יעקב למקום "בית-אל" - "ויקרא שם המקום ההוא בית אל" (כח, יט), ובכניסתו לארץ קרא למקום "פניאל" - "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותנצל נפשי" (לב, לא). גם השמות שנתן יעקב למקומות אלו מרמזים על ההבדל שבין הגלות לגאולה. בדרך לגלות קורא יעקב למקום "בית אל" וסיבת הדבר נאמרה כבר קודם (בפסוק יז): "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים". וכפי שאמרו המפרשים, מדובר בבית המקדש שהוא שער השמים, מקום מעבר לכל התפילות. בגלות עם ישראל מדבר רק על התכלית, על בנין בית המקדש שהוא השיא שיבואו אחר הגאולה המעשית המורכבת מקבוץ גלויות, נטיעה ובנין הארץ. בגלות עם ישראל מנותק מן החיים המעשים של האומה ולכן מדבר רק על בית המקדש ועל התפילה (שער השמיים).
בדרכו חזרה לארץ, קורא יעקב למקום ההוא "פניאל" וכפי שאמר "ראיתי אלוקים פנים אל פנים". ישראל מנהל קרב פנים אל פנים עם המציאות, הוא נכנס לעשיה ממש ומוכן למלחמה ולכל מיני תכסיסים פוליטיים כדי למסד את החיים הלאומיים. זוהי דרך הגאולה שהיא התמודדות עם המציאות "פנים אל פנים" ולא רק תפילה וציפיה למקדש. בזמן גאולה  צריך עם ישראל לקחת את הדברים בידיים, צריך הוא להשתדל בעשיה ולבקש את הברכה המובטחת לו מן השמים.
ע"פ זה מובן מה שאמר יעקב למלאך כשרצה לברוח: "לא אשלחך כי אם ברכתני" (פסוק כז').  מה שאין כן בגלות ששם האומה אנוסה ולא יכולה לפעול, אלא רק לקוות לחסדי שמים, שם מתאימה ההבטחה האלוקית: "לא אעזבך עד אשר אם עשיתי (אני) את אשר דברתי לך" (פסוק טו), וזהו שוב הביטוי לפסיביות של הגלות, לעומת הגאולה בה האומה לוקחת את הברכה בזכות מעשי ידיה.
בגלות האומה ישנה עד שהקב"ה מעורר אותה, לכן נאמר "ויקץ יעקב משנתו" (פסוק טז). אבל בגאולה יעקב הוא בעל היוזמה, הוא המתכנן את מהלכיו: "ויקם בלילה ההוא ויקח את שתי נשיו וגו' ויעבר את מעבר יבק" (פסוק כב).
שיעור גדול בהלכות גאולה נותנת לנו התורה באמצעות סיפורו של יעקב. הגלות נכפת על עם ישראל ולכן הוא נפעל בה - אין לו שום פעילות לאומית והאומה נחשבת כמתה. זהו משל הזרע שנרקב באדמה שהביא הכוזרי (מאמר ד סעיף כג): הגלות משולה שם לזרע שנרקב באדמה שכביכול אין בו תנועה וכח חיים, אבל ריקבון זה נצרך והוא תנאי לצמיחה העתידית. ואכן בשעת הגאולה דוקא מתוך הגלות צומחת האומה. בגאולה מוטל על עם ישראל לצמוח, לקחת יוזמה ולפעול בשיא ההשתדלות על מנת לקבל את "ברכת ה'" - ברכת ההצלחה. האומה חוזרת לחייה הלאומיים עם כל סיבוכיהם.
על פי זה מובן הצורך לשנות את שמו של יעקב לישראל, כפי שמודיע המלאך אחרי המאבק: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" (לב, כט). "ישראל" מורה על היכולת להלחם ולנצח את האויבים כפשט הפסוק, אבל סוף סוף מה רע בשם "יעקב" עד שהוצרך להאמר "לא יעקב יאמר עוד שמך"?
ע"פ תלונתו של עשו לאחר שיעקב גנב לו את הבכורה, הדבר מובן. אומר עשו: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים" (כז, לו), מסביר שם הרד"ק שיעקב הוא לשון רמאות "ויעקבני פעמיים", משמעו "ורימה אותי פעמיים".
בגלות עם ישראל שאין לו חוסן לאומי יכול רק להינצל מן הגויים שונאיו ע"י מרמה וכל מיני תחבולות ולכן השם "יעקב" מתפרש גם בלשון מירמה. אבל בגאולה כשעם ישראל בארצו, הוא נקרא ישראל - "שרית ותוכל" לא מתאימה לו כבר הדרך הישנה משם שיש לו עתה כח להלחם ולנצח את אויביו - לכן הוא נקרא ישראל ולא עוד יעקב.
ענין זה מצינו בדברי הרמב"ן (מו, ב) כאשר הקב"ה מאפשר ליעקב לרדת מצרימה: "ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני - אחר שאמר לו השם לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה פעמים. אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי מעתה הגלות תתחיל בו".
מכח התפילה המתלוה לעשיה יכול עם ישראל לבטוח בה' ולקוות להצלחה בכל תחומי העשיה, בקבוץ הגלויות, בכבוש ובשמירת הארץ, בנטיעה ובבנין, בכלכלה ובחיים החברתיים. "ויהיה ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה".
האומה נמצאת בדרכה למדריגת "בית אל" - בית המקדש - שתבא בעזרת ה' לאחר "פניאל" -ההתמודדות פנים אל פנים עם המציאות לצורך הבנין הלאומי.

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת