פרשת השבוע עם הרב אילן צפורי

חקת

 
סרטון 3 דק' על הפרשה   
 

אור האמונה

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, יב) – במה מתבטא חוסר האמונה?
כדי להבין את העניין כדאי להתבוננן קצת בהגדרת האמונה לפי הראי"ה: "האמונה הגדולה שהאהבה, היראה והדבקות האלקית נמשכת עמה כל הטוב שבעולם מאיר בה, כל ההשכלות הגדולות עם הקטנות נשמרות בה ועל ידה; חכמה, גבורה, שמחה, קדושה, גדולה וטהרה, חביבות וענוה, יפי וחן, הכל כלולים בה, הכל נמצאים עמה. כל סדר וכל מנוחה, כל שלוה וכל שקט, כל כבוד וכל תפארת, אוצר החיים של אמונת אומן העליונה כולל הכל, כל גודל וכל עז, וצדיק באמונתו יחיה" (אור האמונה, מאמרי הראי"ה עמ' 75). 
ברור לנו מכאן שמושג האמונה איננו מין הצהרה שכלית, מעין חוות דעת האם יש או אין אלוקים! אלא היא עיניין החובק את כל האישיות, שערכו אצל האדם יקבע את עצם מימד חיו...
כדי להתקרב לרעיון, כדאי לעיין במושג "אמונה" המופיע בתורה. בפעם הראשונה הוא מופיע במלחמה של ישראל בעמלק, ביציאת מצרים (שמות יז, י-יג): "וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק ... וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק ... וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב".
והרי שואלים המפרשים למה כתוב "ידו" ולא "ידיו" ("כאשר הרים משה ידו"), שהרי בהמשך כתוב "ויהי ידיו אמונה", אלא מדובר ביד בה"א הידיעה, היינו היד החשובה, והיא יד ימין כידוע, שהיא סמל מידת החסד. ולכן נלמד שכאשר "ירים משה ידו" הימנית, היינו כאשר מידת החסד מתעלה למדרגת העליונה (= "וגבורה בימינך"), זהו המצב של "גבר ישראל", שהחסד מקבל את העוז המלחמתי של ישראל ואיתו מנחיל את רצון ה' בעולם – וזוהי מידת האמונה של "ידיו אמונה" (= מידת האמת, הרחמים), שמביאה את העולם "עד בא השמש" של הגאולה השלמה, והדרך היא על ידי צבאות ה' במלחמתם נגד הגויים הבאים לעכב את הגאולה –  "ויחלש יהושע את עמלק וכו'".
וזהו עניין הפסוק השני בתורה בו מוזכרת "אמונה" (דברים פרק לב,ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", וכפי שפירש הרמב"ן שם: "הצור תמים פעלו - רמז למדת הדין. ואמר 'תמים פעלו', כי הפועַל הבא ממנו תמים ושלם לא ימוט ולא ישתנה לעולם. כי כל דרכיו משפט הרחמים הם, ולא תבוא בפועל חסרון אך במשפט, כי המשפט לאל אמונה, ואין עול בצור, והמשפט צדיק והצור ישר", זאת אומרת שה' נקרא "אל אמונה" משום שהוא מפעיל את מידת הדין, בדרך של רחמים.
"כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ" (תהלים פרק קיז, ב),
דוקא על ידי תוספת גבורה, החסד יכול להעלות למדרגת האמונה, כאשר החסד שמקבל את עוצמתו ממידת הגבורה, בבחינת "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב), אז "ואמת" (=אמונה) ה' לעולם וכו'.  וזוהי גם בחינת יונה בן אמיתי, כפי שדרשו שעבר ממעי הדג למעי הדגה ורק שם הסכים לעשות את שליחות ההצלה שלו, מפני ריבוי החסד שדחק אותו - "וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג ... וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹהיו מִמְּעֵי הַדָּגָה" (יונה ב, א-ב), וכדברי המצודת דוד שם על פי המדרש: " ושם עמד בדוחק מפני העוברים והתפלל מתוך הדחק". וזוהי בבחינת "עֹז בְּיָדְךָ וּגְבוּרָה בִּימִינֶךָ (= הדין בתוך החסד). וְשִׁמְךָ נוֹרָא (נורא = תפארת, כנלמד מברכת האבות – "מלך גדול, גיבור ונורא, כנגד חסד, דין ורחמים, היינו כנגד אברהם, יצחק ויעקב) עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאת" (תפילת ראש השנה). הדין מוליד את החסד המסוגל להופיע ברחמים, על מנת להושיע את העולם, כפי שחטא המרגלים הוליד את י"ג מידות הרחמים (במדבר יד, יז-כ).
רק החסד שמתעלה למדרגת הגבורה, שהופעתו היא עצם האמונה, מסוגל להושיע את העולם ולהכניע את הגויים לשוב לה' ("ושמך נורא על כל מה שבראת"), כפי שכתוב שם בתפילת ראש השנה : "וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ. וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִׂים. וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים. וְיֵעָשׂוּ כֻּלָם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשָּׁלְטָן לְפָנֶיךָ עֹז בְּיָדְךָ וּגְבוּרָה בִּימִינֶךָ. וְשִׁמְךָ נוֹרָא (= רחמים) עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאת".
וזה על פי הפסוק (תהילים קי"ז): "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ" – הגויים יהללו את ה' וישבחו אותו רק כאשר "גבר עלינו חסדו", היינו כאשר עם ישראל יצליח להנחיל את החסד לעולם, וזה אפשרי רק על ידי מידת הגבורה שאיתה יש לישראל עוז להכניע את כל הרשעים על מנת להשכין את החסד האלהי בעולם, ואז "אמת (= רחמים - "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם", מיכה ז,כ), ה' לעולם הללו יה".
אנו הדור שזכה להגיע למימד האמונה במובן הלאומי, מה שמורגש היטב במעבר מחודש ניסן לחודש אייר. אכן, מכח יציאת מצריים (חסד), בני ישראל נגאלים בגאולתם האחרונה, בה הם מקימים מדינה וצבא (גבורה), ומתוך כך מגלים את אור האמונה ("זיו החיים החזק"), ומתחילים להטיל את אימתם על כל הרשעים שמסביבם, ואיתו יצליח ישראל בסופו של דבר להנחיל את החסד האלוהי על העולם כולו, בבחינת "ידיו אמונה" שהם המפתח ל"וגבר ישראל" להושיע את העולם כולו.
 
וזהו עניין "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, יב) – במה מתבטא חוסר האמונה? אלא כפי שכתוב לפני כן (פסוק יא) "וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ (כאן מרמז הפסוק "כאשר ירים משה ידו וכו' ויהי ידיו אמונה") וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם (=מעשה גבורה) וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וכו' (=חסד) אבל שני מעשים אלו נפרדים ולא הביאו את הולדת מידת הרחמים (=האמונה) שהרי משה אמר "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (פסוק י), היינו אין כאן מידת הרחמים לרומם את העם לאמונה, אלא יש דין וחסד נפרדים. ולכן העונש הוא "לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" - וזה משום שארץ ישראל היא היא מקום הגבורה שמרוממת החסד להיות רחמים היינו אמונה.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת