קריאת שמע

"קריאת שמע" איננה תפילה במובן הרגיל של המילה, היא בעצם חלק ממצות לימוד תורה עד כדי כך שדעת חלק מן התנאים היא שאדם שקרא את שמע שחרית וערבית כבר קיים בזה "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח'). אם כן, מדוע צורפה אמירת "שמע ישראל" אל התפילה? על מנת שנדע לפני מי אנחנו מתפללים, מיהו אותו אלוה שאנחנו מפנים אליו את תפילותינו.

קריאת שמע פותחת בפסוק המפורסם: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" אך כרוב פרסומו של הפסוק הזה כך עניינו נעלם. לא רבים הם בני אדם המסוגלים לפרש פסוק זה מבלי להיתקל בקשיים. כי הרי מה הצורך לומר "ה' אלהינו ה' אחד"?! מדוע לחזור פעמיים על המילה ה'? די היה לומר למשל: שמע ישראל ה' אחד, או ה' אלהינו אחד. החזרה הכפולה הזו דורשת ביאור.

ראשון לכל המפרשים, הלא הוא רש"י הקדוש, מפרש את הדברים בתור אמירה דינמית: "שמע ישראל ה' שהוא אלהינו, אלהינו דווקא, ולא אלהי האומות, שהוא ניכר בתור האלהים רק ע"י עם ישראל ומייחד את שמו על עם ישראל בלבד, ה' הוא אלהינו ולא אלהי הגויים, עתיד להיות ה' אחד".

מה פרוש הביטוי "אחד"? נאמר בצפניה (ג', ט') "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" - דברי צפניה הנביא כולם, מרוכזים בביטוי הקצר "ה' אחד", כלומר לעתיד לבוא.

אם כן, אמירתו של משה רבינו היא אמירה דינמית, המזמינה התפתחות הסטורית מליאה, המזמינה את עם ישראל לפעול למען הפיכתו, כביכול, של הקב"ה - מאלהי האומה העברית בלבד, לאלהי העולם כולו. בעצם, פירושו זה של רש"י משתלב בכל המגמה של אמירת הקדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" הלא הוא תפילה שיתקיים הכתוב ביחזקאל (ל"ח, כ"ג): "וְהִתְגַּדִּלְתִּי, וְהִתְקַדִּשְׁתִּי, וְנוֹדַעְתִּי, לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים". שכן מלכות ה' איננה שלמה כל עוד מייחד הקב"ה את שמו על ישראל בלא שיכירו האומות בו. על זה כבר אמר הנביא (מלאכי א', ה'): "וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה', מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל".

פירוש זה של רש"י לדברי משה, משתלב במסר שיש לנו לקלוט מ"שמע ישראל" במהלך הגלות. אבל בימי משה עצמו כאשר משה אמר את הפסוק הזה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ודבריו הופנו לעם ישראל, כוונתו בפשטות היתה שה' אלהינו - אלהי משה ואלהי ישראל - הוא אותו אלוה. אלהי משה הוא בפשטות אלהי התורה - מי שנותן תורה לישראל, ואילו אלהי השבטים הוא מי שמנהיג את האומה הנהגה פוליטית. מתוך כך, היה מקום לחשוב שיש להבדיל בין התפיסה האלהית של משה, שהיא תפיסה דתית, לבין התפיסה האלהית של האומה, שהיא לאומית, בא משה ללמד: שמע ישראל ה' אלהינו, האלוה שלי והאלוה שלכם, ה' אחד - אין הבדל בין הופעה דתית להופעה לאומית.

אך מסורת בידינו שגם בימי יעקב אבינו נאמר הפסוק הזה. מסופר שכאשר שכב יעקב אבינו על מיטת חוליו נסתלקה ממנו שכינה וחשש שמא יש אחד מבניו שאינו ראוי להיות מבני ישראל, אמרו לו בניו "שמע ישראל" - וכאן "ישראל" פירושו "אבינו ישראל" - ה' אלהינו ה' אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו, אלא אחד. כי אז עדיין היה חשש שמא יש חלקים של האומה שאינם שייכים לעם ישראל.

אם כן, בימי יעקב ע"י הפסוק הזה נפתרה הבעיה של אחדות חלקי האומה. בימי משה משמעותו היתה אחדות התורה והאומה, ואילו לעתיד לבוא משמעותו של הכתוב הזה אחדות אלהי ישראל על כל העולם כולו.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת