שלום, שלוה ומלחמה
 
נכון שקשה בימינו לדבר על שלום מבלי לעסוק בפוליטיקה, אך קיים בעניין דיון ציבורי לגיטימי, ולכן כדאי בכל זאת להעיף מבט בשורשים, בתורתנו הקדושה. התורה מבטיחה לנו: "אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה (...) ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו, ג-ז).
מתברר ששלום אין פירושו "שלוה" כפי שהרבה טועים לחשוב, אלא הוא השלמות, שיא גילוי הקודש, שיא הופעת השכינה. השלוה היא גם כן עניין חשוב ובאמת גם בה נתברכו בני ישראל באותם פסוקים: "ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם", אך אין להתבלבל בין "שלום" ל"שלוה".
דוקא כאשר בני ישראל מתברכים בשלום, נאמר: "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב"! איך אחר השלום יש מלחמה? רבי אבן עזרא אומר: "ונתתי שלום בארץ, ביניכם ואין מחריד לא מחיה רעה ולא מאויב, רק אתם תרדפו האויב ויפול לפניכם". מכאן נלמד שאין סתירה בין "שלום", "שלוה" ו"מלחמה".
"שלום" הוא כפי שאמר האבן עזרא שלום בתוך עם ישראל. לא מדובר בהסכם חברתי המוגן בחוקים השומרים על זכויות הפרט, אלא מדובר בשיא הופעת השכינה בעולם על ידי אחוה ואהבה עליונה השורה בתוך עם ישראל. אותה אהבה שתהוה גם כן בסיס לאהבה שבין עם ישראל לקדוש-ברוך-הוא. ה"שלוה" שאנו חפצים בה היא שלוות הנפש, לא שלוה חומרית הפותחת את הרסן ליצרים החומריים, שלוה של עצלות וחוסר אידיאלים, אלא שלוה של בריאות הנפש המאפשרת צמיחה רוחנית ללא מועקות ורצון לתרום לכלל. זוהי "שכיבה ללא מחריד", השבתת פגעי הזמן כגון חיות רעות ואפילו הרחקת הדברים שהם רק בגדר איום בעלמא: "וחרב לא תעבור בארצכם", כפי שפירש רש"י: "אין צריך לומר שלא יבואו (האויבים) למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה". מדובר בשלוה גמורה, השבתת כל הפחדים המעכבים את יראת השמים האמיתית המביאה לאהבת הבורא, וכדברי הרב אברהם יצחק קוק שהצביע על הקשר שבין הפחדנות ליראת השמים: "הפחדנות היא יראה רעה והיא מאבדת את הון יראת שמים האמיתית ע"י תערובתה. ע"כ צריכין להתחנך בחינוך של גבורה ואומץ לבב ואז יהיה כלי מוכשר לקבל היראה היא עצמה גבורה" (מוסר אביך, הפחדנות). השלוה שמתברכים בה בני ישראל היא מתנת חינם של שלוות הנפש המסירה את כל המכשולים ליראת השם במלוא עוזה. לא מדובר במנוחה ובטלנות אלא ברוגע נפשי, במנוחה שמביאה לידי עשיה - תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (ברכות סד ע"ב).
ה"מלחמה" שנתברכו בה בני ישראל אחר השלום איננה כיבוש ארצות המיועד לתת פורקן ליצר האכזריות ולצמאון לדם. אדרבה, מעולם לא נמצאו בישראל מידות רעות אלו ואפילו כאשר מלכי ישראל התרחקו מיראת השם, הם לא שקעו בברבריות, נחלת שאר העמים. ומחוסר אידאלים רוחניים עליונים לא נהפכו לאכזריים, אלא לא הצליחו מלכי ישראל לנהל את המלחמות שנכפו עליהם, ולא הצליחו לשמור על כוחם הלאומי. המלחמה בישראל איננה קשורה לגסות רוחנית, אדרבה, דוקא כאשר ישראל מאבדים את יראת השם, הם אינם מסוגלים לצאת למלחמה, משום שהאומה שהחסד חרות על דגלה מסוגלת להלחם רק כאשר היא מלאה אידיאלים רוחניים. לכן מובן למה אחר שישכון השלום בתוך בני ישראל והשלוה הפנימית שתמלא את העם גבורה ויראת שמים, יתכן שבני ישראל יצטרכו עוד לצאת ללחום את מלחמות השם, כדי לקדש שם שמים בעולם, ובסופו של דבר להביא לעולם כולו את השלום ואת השלוה.

 

נבנה ע"י מערכת בניית אתרים של yeshiva.org.il                      שאל את הרב | לוח שנה | כניסת שבת  |  יציאת שבת