הפעם זו עצם מעצמי

מציאת הזיווג אמורה להיות משימה פשוטה (בדרך כלל) אבל זה בתנאי אחד: רק אם אנחנו חפצים בפשטות. ברגע שמסתננים יסודות מחשבה, רצונות ורגשות לא פשוטים לתהליך זה – הסתבכנו!!! ואז הכול נעשה מסורבל מייסר ומכאיב וכבר נדמה שאין דבר קשה יותר ממציאת החלק השני. נכון שזיווג הוא מן השמים, אבל השאלה מה אנו עושים כדי שהוא יתממש. בכוחנו לעכב את זיווגנו או לזרזו על פי מעשינו ויחסנו לעקרונות הזהב של מימושו.
ראשית כל צריך לדעת! אם אין אנו מכירים את עצמנו היכרות בסיסית (ספונטנית או הכרתית) כלומר את: 1. את ה"קווים הארוכים" של השקפת עולמנו ועיקרי מגמותינו! 2. את בסיס האופי שלנו ומשאלות ליבנו בנוגע לבנין מידותינו! 3. את תבנית הטעם האישי שלנו בנוגע ליופי ושאר מטעמי הרגש! אם חסרה לנו התמצאות בסיסית בשאלות יסוד אלו על פי סדר חשיבותם, לא נוכל לזהות את החלק השני שלנו. ורמז לדבר: "הפעם זו עצם מעצמי" אם אני מכיר את "עצמי", אז, ורק אז אזהה את: העצם, שהוא "מעצמי"!!
שלושת עקרונות אלו כוללים את חפצי הנפש הלגיטימיים שלנו למדרגותיהם, ואסור לעשות טפל עיקר ועיקר טפל. כך למשל אסור לתת משקל מוגזם לטעם האישי בענייני יופי ושאר תבליני הרגש, כי אז מתפתחת רגישות יתר לדרישות החיצוניות. אבל כשנשמר האיזון הנכון בין שלושת רבדים אלו, הבחירה קלה יותר ומכוונת יותר לאמיתתה של חוקיות בקשת ה"אבידה".
כשלא יודעים מה נחוץ לנו באמת, מתפתחת תרבות צריכה לא ממוקדת של "רשימות מכולת", והאדם כבר לא יודע לכלול את רצונותיו בשלוש מילים פשוטות. הוא הולך ומוסיף ומסתבך בתיאורים ותיאורי תאורים של העדפותיו הדמיוניות, ומכביד על עצמו ועל כל החפצים לסייע לו. תרבות הצריכה החופשית חשפה אותנו לשפע כה עצום של גירויים, ובזה פגמה ביכולתנו ליצור מדרג נכון של סדרי עדיפויות נכונים, על פיהם ניגש ל"סחור" כפשוטו וכמדרשו. חבר'ה בואו לא ניקח את עצמנו ברצינות גדולה מדי, ממילא העיקר זו העבודה שאחרי הנישואין, הדרך הארוכה המפותלת המרתקת המאתגרת והמרוממת של הזוגיות… את הרעיון הזה אפשר לבטא גם בשיר: "רווק, רווק… הוא חצי רק / כפרי של בוסר ירקרק / אחר "בת הקול" תר, מחפש / "חציו" האחר הוא מבקש / לא רות, מרים, גם לא חדווה / "הראיתם את שנפשי אהבה"? / ובת הקול בקול צווחה / כנגד הרווק מוחה: / "זו רות! מרים! גם אולי חדווה! / אם רק תדע מה זו אהבה / כי בת הקול היא הפוטנציאל / שורש כל מעש ומפעל / ומה לך נותר עוד לעשות? / חפש בה ג' האותות: / אם מידותיה לטוב נוטה / והשקפותיכם הם תואמות / ובליבך כלפיה "חיבת מה" / זו היא!!!! הפשל שרוול "עבד שדך" / רק בה תמצא אהבתך"!

בממלכה רחוקה מעבר לים חיה לה נסיכה. כל חייה עברו עליה במסגרות החינוכיות הרגילות של כל נסיכה טיפוסית, ולאחר סיום לימודיה לנסיכה היה ברור כמו רעם ביום בהיר כי היא אמורה להתארס לאחד מיורשי העצר הרבים שהיו פזורים בממלכות השכנות. הכל היה אמור להיות פשוט ומאורגן, עד גיל 21 הנסיכה הייתה אמורה למצוא את בחיר לבה ולהתחתן. ואז כשהגיע היום הגורלי בו הנסיכה החלה לקבל הצעות מבכירי בחורי הסביבה קרה דבר מוזר. הנסיכה החלה להיפגש עם מיטב הבחורים מהממלכות השכנות אבל אף אחד מהם לא היה האביר המושלם על הסוס הלבן לו היא כמהה וייחלה כל חייה. האחד לא היה מספיק דתי ואידיאליסט, אצל השני משהו במראה החיצוני לא היה זה, והשלישי היה נמוך ממנה בראש. הרביעי ממש התאים מחשבתית אבל הרגש שם לא התפתח והחמישי לא ידע איך לחזר אחריה ובכלל לא התנהל בפגישה כמו שצריך. המלך והמלכה שצפו בתופעה היו ממש לחוצים, הרי כל חברותיה של בתם כבר התארסו, וגם הנסיכה החלה להיות לחוצה, לא פשוט להיות נסיכה בת 21 רווקה. טובי המומחים התכנסו במצוות המלך על מנת לטכס עצה, איך לעזור לנסיכה.
וגם בעולמינו לכאורה הדברים היו אמורים להיות פשוטים – סך הכל למצוא את המכסה לסיר, כלומר להתאים בין בחור לבחורה. אבל לפעמים קשה הזיווג כקריעת ים סוף. לדוגמה השבוע הגיע אלי בחור מקסים לייעוץ שספר על בחורה שהוא יוצא איתה כבר 3 חודשים והוא גם מרגיש כלפיה משהו, אבל זה עוד לא מספיק מבחינתו כדי להציע נישואים. בחורה אחרת פנתה אלי כדי לבחון האם היא עושה משהו לא נכון בדייטים כי רובם נגמרים אחרי פגישה אחת או שתיים, ובחורה נוספת שקבעה עימי לשבוע הבא רוצה להתייעץ על איך להתגבר על קשר עם בחור, שנגמר ועדיין מלווה אותה כשהיא יוצאת עם בחור חדש.
ואכן בעבר זה היה מספיק, בחור ובחורה היו מתחתנים כי הייתה ביניהם התאמה – לא התאמה נפשית, אלא התאמה במעמד הכלכלי ובדרישותיהם מהנישואים. הם בנו בית והביאו ילדים לעולם, וגם אם הם לא הסתדרו, וגם אם הם רבו לעיתים, הם נשארו יחד נשואים, כי לא מתגרשים, לא נהוג להתגרש. וגם לא היה נהוג לא להתחתן, כמעט ולא היו רווקים. אלו שהיו רווקים היו כאלה שכנראה היה בהם פגם ולא הצליחו לחתן אותם. ופעם, בעבר היה קשה להסתדר אם לא היית נשוי, היו כ"כ הרבה עבודות בית – כביסה, בישול וכו' (ולא היו מכונות שעשו הכל), וכמובן היה צריך גם לפרנס. אדם אחד לא יכל להספיק הכל – גם עבודות בית וגם עבודה בחוץ, נדרשו שניים למלאכה.
אז למה לפעמים למצוא את בן/בת הזוג הנו עניין מסובך. אולי כי כיום עברנו ממצב שבו היינו צריכים זוגיות למצב שבו אנחנו בוחרים בזוגיות. אם בעבר היה קשה להסתדר אם לא היית נשוי, זה גם לא היה נורמטיבי לא להתחתן. היום עברנו לעולם בו בוחרים להתחתן, בוחרים בזוגיות, ועכשיו צריך ללמוד איך יודעים לבחור, איך בוחרים באדם מתאים, איך יודעים מתי קשר אינו מתאים.
ישנם שלושה דברים שחייבים להיות בקשר זוגי ויעזרו בבחירת בן/בת זוג:
1. בכל קשר זוגי חייבת להיות איזושהי משיכה/התאהבות – עם זאת ישנם אנשים שהמשיכה/התאהבות שלהם יציבים ויש כאלה שהמשיכה/התאהבות שלהם עולים ויורדים. לכן אל תשוו בין שני סוגי האנשים האלו. ובחורים ובחורות בדפוס העולה והיורד צריכים ללמוד לא להיבהל גם בירידות של הרגש.
2. תקשורת טובה – תקשורת היא דבר שמתפתח עם הזמן, ולכן בתחילת קשר יש לראות שיש ניצנים של תקשורת טובה. כלומר שניתן לספר לשני לא רק צדדים יפים וטובים של עצמי אלא גם דברים פחות טובים.
3. הימצאות עם אדם טוב בעל מידות טובות.
והכלל הנוסף הוא שבכל שאלה או בעיה בנושאי זוגיות שווה להתייעץ עם בעל מקצוע, כדי לבחור טוב ובעיקר כדי להגיע לסיום אגדת הילדים שבו הנסיכה מצאה את בחיר ליבה והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

שקר החן והבל היופי?

שאלה: אני נמצא כעת בתקופת ה'דייטים' ושומע כל הזמן טענות מצד הבנות שאני (ושאר הבנים) שמים יותר מידי דגש על היופי החיצוני של הבת ו'חותכים' קשרים רק על סמך זה. מצד שני, אם אומר שהיופי לא חשוב בעיני אני אשקר; מה לעשות?
תשובה: א) הטענה המופנית כלפיכם כשלעצמה היא נכונה. ברור שבחור בעל אישיות תורנית אמור להתייחס בעיקר לעולם הפנימי של הבחורה איתה הוא נפגש ולא למראה החיצוני (לא לדבר על חוסר הטקט בלהחצין זאת כלפיה). ביופי קיים מימד סובייקטיבי ביחס לעיני המתבונן וככל שאדם מצוי בעולם תרבותי טהור יותר – מושגי היופי שלו יהיו בהתאם. נגזרת מעשית: אל תמהר להפסיק קשר עם בחורה רק בגלל שבמבט ראשון היא איננה יפה בעיניך; יש הרבה סיכויים שלאחר שתכיר את עולמה הנפשי של העומדת מולך – גם ההסתכלות שלך על יופייה תהיה שונה. היופי הפנימי של האישיות משתקף בסופו של דבר גם ביופי החיצוני, אבל לצורך כך יש להכיר את האישיות ולא לחתוך מיד את הקשר.
ב) יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי לא ניתן להתעלם מהדרכת חז"ל כי "אסור לאדם לקדש את אישה עד שיראנה" (קידושין מא, א). כלומר, חז"ל רואים בהתאמה האסתטית תנאי הכרחי לנישואין. גם בלי להיכנס לעומק דברי חז"ל (היופי הוא ביטוי להרמוניה הפנימית בין שני בני הזוג וכו'); מצויה כאן הבנה בסיסית בנפש האדם והיא – כי למעט יחידי סגולה, קשר בין איש לאישה מכיל בתוכו גם את המימדים הללו. מי שיתעלם מזאת (משני הצדדים) עלול להיתקל בקשיים גם בפיתוח הקשר הפנימי. ברור שהפרופורציה בין היופי הפנימי ליופי החיצוני חייבת להיות שונה מהמקובל בתרבות היום (ראה סעיף א), אולם הדרכת חז"ל נותרת בעינה. כלומר יש צורך גם בבסיס ראשוני של משיכה הדדית על מנת לבנות עליו את הקומות העליונות יותר של הקשר.
ג) הערה אחרונה: למרות שבעולם ה'פוליטיקלי קורקט' הפמיניסטי המצוי כיום, מקובל להציג את הבנים כאשמים הבלעדיים בטענה שהזכרת; אני לפחות – מליווי רב-שנים של תלמידים ותלמידות 'משני צידי המתרס' – מכיר לא סיפור אחד ולא שניים שבו, לא יאומן, המצב הפוך – הבחורה(!) הפסיקה את הקשר עם הבחור בגלל מראהו החיצוני. נכון שהביטויים אצל בנות הם קצת יותר עדינים (היא לא תגיד שהוא 'לא יפה' אלא 'חסר בו עוצמות' שזה, בתרגום חופשי: 'לא גבוה מספיק' / 'לא עושה לי פרפרים בבטן' / 'לא נראה כמו הבן תורה-הקצין-השרירי-המשורר-איש-ההייטק-הרגיש עליו חלמתי באולפנה') אבל בואו לא ניתמם: ההיתפסות לדברים חיצוניים היא בעיה כללית בתרבות כיום, ולכן ראוי שהעבודה על כך תעשה משני הצדדים.

לא כלה דרכנו

תשמע, אני נפגש עם מישהי כבר שלושה שבועות, 5 פגישות, ו…
ו… מה?
נראה לי שזה לא זה, אבל אני לא יודע מה לעשות?
מה הבעיה?
איך אני אגיד לה את זה? היא בטח תיפגע.
אז מה חשבת לעשות?
אני לא יודע…
בעצם למה אתה רוצה להפסיק?
אמ… תראה, יש כמה דברים שלא מוצאים חן בעיניי…
למשל…
היא קצת שמאלנית.
אז איך אתה יודע שהיא קצת שמאלנית? דיברתם על זה?
לא כל כך… אבל הגישה שלה לא מוצאת חן בעיניי. היא לא כל כך רוצה לגור בשומרון.
אני לא בטוח בזה. אולי היא יותר ימנית ממך, אבל חושבת שהדרך הנכונה למען ארץ ישראל היא "להתנחל בלבבות"! וגם אם היא באמת "קצת שמאלנית", כמו שאתה אומר, מה הבעיה בזה?
מה הבעיה בזה?! איך אפשר?!
מה אתה חושב? שבין בני זוג אין ניגודים וחילוקי דעות?! נניח שמחר תגלה שהיא ימנית בדיוק כמוך, אבל אחרי עשר שנים יהיה ביניכם ויכוח בשאלה אידיאולוגית אחרת לגמרי? תתגרשו?!
אמ…
תשמע אותי. ממה שאתה אומר אני מבין שאתה שבכלל לא בדקת את מה שצריך לבדוק.
מה אתה רוצה לומר בזה?
תראה, מה שאתה עשית, זה בטח סוג של "מילוי שאלון". שאלת אותה שאלות על עצמה, והיא ענתה, ואתה נתת לה ציון על כל תשובה.
אתה מאד מגזים…
ברור שאני מגזים, אבל תגיד, אני מדבר על מישהו אחר לגמרי, שאין לו שום קשר אליך?!
האמת היא שיש בזה משהו.
יש כאן שתי בעיות. הבעיה הראשונה היא שאתה מנסה לבדוק את המועמדת, והבעיה השנייה היא שגם את זה אתה עושה בצורה לא כל כך נכונה.
לא הבנתי. אז מה אני אמור לעשות בפגישות אם לא לבדוק אותה?
תבין, איש ואשה בחיים לא יהיו דומים אחד לשני. הם שונים לגמרי במנטליות שלהם. כמובן, צריך שתהיינה שאיפות בסיסיות דומות, כי אחרת אין בסיס משותף, אבל מעבר לזה, לא צריך לבדוק אם יש הבדלים, כי ברור שיש. מה שצריך לבדוק זה דבר אחר לגמרי.
מהו אותו "דבר אחר"?
נגיע לזה מאוחר יותר. מה שאני רוצה לומר הוא שהדבר שחשוב לבדוק הוא את היכולת לגשר על ההבדלים. הקב"ה ברא את האיש והאשה שונים מאוד זה מזו, והטיל עליהם משימה מאד מאתגרת: לקחת שניים שונים ולהפוך אותם לאחד. לאור זה, מה שאתה אמור לבדוק בפגישות הוא את היכולת לעמוד באתגר הזה.
במילים אחרות, אם מצאתי פער בתחום מסויים, זוהי ההזדמנות לבחון את הקשר בינינו!
קלעת "בול"! הפגישות הן לא "בחינת בגרות בעל פה", כשאתה בוחן אותה אם היא עומדת בסטנדרטים שהצבת והיא עושה את הבחינה מן הצד שלה. בפגישות, שניכם ביחד אמורים לבחון את "הדבר השלישי", שהוא: הקשר ביניכם.
ואת זה איך עושים?
לוקחים נושא שנדמה לכם שיש בו גישות שונות, וכל אחד מנסה באמת להבין את השני. תביאו בחשבון שה"שפה" של הגבר כל כך שונה מן ה"שפה" של האישה, כך שבדרך כלל היא לא מבינה למה התכוונת בשאלה שלך ואתה לא מבין למה היא התכוונה בתשובה שלה. אז קודם כול צריך לנסות באמת להבין אחד את השני. לפעמים יתגלה שבכלל אין פער, או שהוא לא משמעותי. ובאם הוא משמעותי, אז מתחיל הבירור האמיתי: האם יש לכם אפשרות לגשר עליו? האם יש לכם "בשביל מה" להתאמץ כדי לגשר עליו – משהו משותף שמחבר ביניכם למרות הפער הזה? האם אתם מצליחים לדבר בפתיחות על חילוקי הדעות? האם אתם מסוגלים לנהל על כך דיאלוג, או שמהר אתם מוצאים את עצמכם בסוג של "כיפוף ידיים", כשכל צד מנסה לשכנע את הצד השני שהוא הצודק, ובעצם – מנסה להכניע אותו? האם אתם מסוגלים פשוט להכיל את השוני? האם אתם מסוגלים לייצר ביחד פיתרון יצירתי? האם אתם מסוגלים לדון בפתיחות גם על נושאים יותר אישיים-פנימיים, ואפילו קצת מביכים, כמו החולשות שלכם?
זה נשמע משהו מעניין.
אבל זוהי רק ההתחלה. מעניין הרבה יותר לנהל דיון כזה על פערים בתכונות אופי. למשל, איך אמורים להסתדר בחור שיש לו נטייה להוציא כסף בקלות, עם בחורה שיש לה נטייה לחסכנות. ויש דברים עוד יותר מאתגרים.
אני מתחיל להבין את הנקודה. בעצם, אחרי שתיים שלוש פגישות, אני כבר לא אמור לנסות לבדוק אותה, אלא את הקשר בינינו.
כמובן, כדאי "להניח את זה על השולחן". יש בשביל זה כלי מאד פשוט, שנקרא "הערכת מצב". לאחר כמה פגישות, אתה מציע לה לעשות "הערכת מצב" של הקשר ביניכם. איך אתה רואה את זה ואיך היא רואה את זה? מה ברור לכל אחד מכם ומה עדיין לא? עד כמה ההערכות שלכם דומות ובמה הן שונות?
נשמע מעניין. האמת היא, שעכשיו נפל לי האסימון.
איזה אסימון?
מה ששאלתי אותך בתחילת השיחה. אם אני בא לבדוק אותה, ואני מגלה שהיא לא עומדת בסטנדרטים שהצבתי, ברור שהיא תיעלב אם אגיד לה שהיא לא מספיק טובה בעיניי, ולא משנה איך אגיד לה את זה. אבל אם אנחנו עוברים לעמדה של "בודקים את הקשר", הרי שגם אם אחליט ש"זה לא זה", אין זה אומר ש"היא לא טובה" אלא ש"הקשר לא מספק". וזה אולי יאכזב אותה, אבל לא יפגע בה.
יתירה מזאת. אם עושים "הערכת מצב" משותפת, יש להניח שגם ההחלטה, לכאן או לכאן, תהיה משותפת.
אמ… נכון.

עוד לא התחלתם לצאת?!… תתעוררו!

אתה בן 22? את בת 21? ועוד לא התחלתם לצאת? לא? אהה, אתם מאוד עסוקים? אתה סיימת צבא, הסתובבת קצת, עכשיו פסיכומטרי ותואר. אין לך זמן להתחתן זה מוקדם מדי… "רק עוד רגע אמא"… ואת? עשית שנתיים שירות לאומי, שנה במדרשה, עכשיו התחלת ללמוד במכללה. אין לך זמן בשלב זה להתחתן. אז תסבירו לי מתי תתחילו לצאת? אתה, כשתהיה בן 25? את בת 24? נגיד. טוב, בשנה הראשונה זה רק כדי לבדוק את השטח, לא לוקחים את זה ברצינות. הזמן עובר, אתה כבר בן 26 ואת כבר בת 25. עכשיו זה מתחיל להיות רציני, אנשים מתחילים ללחוץ: 'עוד לא התחתנת"! ואז אתם מאוד רוצים אבל משום מה לא נופלים על הנסיכה או הנסיך הרצויים. ועוד זמן עובר, אתה בן 28 ואת בת 27… מתחיל באמת כבר להיות מדאיג… חייבים להשקיע בנידון. כמה שיותר הצעות, כמה שיותר יציאות… אך זה מייגע, לא הולך. בגיל הזה השכל כבר לא נותן לעשות שום צעד לא מחושב. אתה מחפש בחורה שמתאימה בדיוק לדרישות שלך (זאת אומרת למה שאתה חושב שמתאים לך) ואת מחפשת בחור שבו כל הפרמטרים עליהם כבר חשבת כל כך הרבה וכבר סגרת, נעלת בתודעה… והנה, אתה בן 30 ואת בת 29. אין כבר כוח, צריך הפסקה מסוימת! לא נורא, ה' יעזור! "זיווג מן השמיים", "יש עוד כמוני", "נצטרף לחבורה כזאת" (=ביצה)…
אז קודם כל, אם כבר הגעתם למצב הזה, לא להתייאש (זו לא מטרת המאמר הזה ח"ו). תמשיכו לחפש ובעזרת ה' תמצאו! אבל למי שעוד לא הגיע למצב הזה, תחזרו לתחילת המאמר… אתה בן 22 ואת בת 21, אתם מאוד עסוקים? אבל עם כל זה תפתחו אנטנות גדולות! אל תסרבו לאף הצעה שנראית מתאימה. תבטחו בה' הטוב שיעזור לכם לממש את שאיפותיכם ללמוד וכו' וגם יעזור לכם להתחתן. זה לא סותר. אל תחכו ש"המאגר יצטמצם" ושהדרישות יעלו עם הגיל. אל תסללו לעצמכם את הדרך לביצה. אל תסמכו על הנס, עשו את כל ההשתדלות למצוא את הזיווג הנכון, ובעזרת ה' תצליחו בכל.

אתה קודם רוצה להיות "מבוסס"?… טעות יסודית!

מצאת את בחירת ליבך והיא מאד רוצה להינשא לך, אבל אתה עדיין לא "עומד על הרגליים" כהגדרתך (אין לך פרנסה מסודרת). ולכן אתה מבקש ממנה להמתין עד שתהיה "מסודר"… אתה אף מביא טיעון חזק, הרי הרמב"ם פסק בהלכות דעות (פרק ה) שקודם צריך פרנסה ואחר כך בית ורק אחרי כן נושאים אשה! נכון שיש חשש שהבחורה לא תחכה לך לעד, אבל מה לעשות – "צריך להיות מפוקח"… זו אכן שאלה לא פשוטה, והיא כנראה מכניסה את האדם לתחום האמונה והבטחון בה'. הרי מה יקרה אם ח"ו לא ממש תצליח "לעמוד על הרגליים"? ובכלל, מה השיעור של "עמידה על הרגלים"? ואם נלך עם הרמב"ם עד הסוף, אז מי שלא מצליח לקנות דירה לא יכול להתחתן. אלא המהרש"א כבר כתב על הסוגיה ממנה פסק זאת הרמב"ם (סוטה מד ע"א), שהסדר הזה הוא רק למי שיכול, אבל מי שלא יכול, זה לא מעכב.
ולכן ברור שאם אתם רוצים להתחתן (ואתם בגיל נישואין), צריך לעשות את כל ההשתדלות "לעמוד על הרגליים", אבל צריך לבטוח בה' ולא לדחות את החתונה במידה שיכולה לסכן את עצם קיומה. קצת אמונה! מזל טוב!

אתם מחכים לדודה מאמריקה? … מסוכן ביותר!

בסוף הקיץ השניים סוף סוף החליטו (לאחר הרבה התלבטויות, עליות וירידות) … זהו, הם מתחתנים! מזל טוב! ואז כאשר שואלים אותם מתי החתונה? התשובה היא בקיץ הבא – כי הקרובים מחו"ל חייבים להיות בחתונה, או כי זה עתה האח התחתן והמשפחה צריכה קצת לנשום, או כי עדיין לא גמרנו את שנת הלימודים, או כי…
צעירים וצעירות יקרים, שימו לב! הרבה קשרים התפרקו בתקופה הזאת שבין החלטה לחתונה (או יותר מדוייק לומר לחתונה שהייתה צריכה להיות). נכון שתמיד אפשר לומר במעין פטליזם פתטי, שאם זה מה שקרה כנראה זה מה שה' רצה, אבל ביהדות אנו חייבים לפעול על פי שיקול דעת והגיון ולעשות הכל כדי להצליח. וכפי שעל חולה הזקוק לבדיקות, אם לא עשה אותן ומת, לא נאמר שלמפרע התברר שהוא צדק, שהרי ממילא הוא מת… כך נאמר גם כאן שמוכח הוא שקשר ארוך סטרילי-אפלטוני מיום שהחליט הזוג להינשא ועד החתונה, הוא גורם שפוגע בעצם הקשר ומגביר את הסיכויים להתפרקות החבילה! ולכן מהרגע שהחלטתם שאתם מתאימים, אל תתנו לשטן לרקד ביניכם, עשו הכל על מנת להינשא במהירות האפשרית ההגיונית (מחודש ועד שלוש חודשים). מזל טוב! (מי שרוצה הסבר רוחני יותר יכול לעיין בעין איה ברכות ב פ"ט פסקה כא).

פגישה, חצי פגישה

 מאחורי כל דייט שהצליח ונהפך לחתונה, עומדים בדרך כלל כמה וכמה שלא הצליחו. מה צריך להיות היחס אליהם? בזבוז זמן? רגשות שהורגשו לריק?  שחיקה ותסכול?

לפי דעתי לא.

לא רק בגלל שכל אחת שנפגשת איתה וזה היה לא – קרבה אותך אל זו האמיתית. אלא מטעם אחר לחלוטין.

מפגש עם בת, כשהוא נעשה ברצינות הראויה, הוא מפגש עם עולם שלם, עולמם של בנות ישראל. המדרגה הפשוטה ביותר היא הסקרנות והעניין שיש בכל מפגש עם מישהו חדש ולא מוכר, שעושה דברים שונים משלך, וחי באופן שונה ממך כי הוא בת ואתה בן. זהו אימון פשוט בהתעניינות אמיתית בעולם אחר משלך. אין אדם שאין מה ללמוד ממנו, שאין מה לקחת, והמפגש עצמו, יכול להיות בו משהו מרתק – אם רק נשתחרר מעט מהלחץ שזה יצליח.

זה מצליח אם למדתי משהו. ואם זה עוד יותר מצליח, יכול להיות שגם תהיה כאן חתונה.

מפגש עם בת הוא לא רק מפגש איתה, הוא מפגש עם בת ישראל, זו המכונה "מלכה". נגזר מזה היחס הבסיסי והפשוט של דרך ארץ, כבוד ונעימות, של תשומת לב לפרטים הקטנים, כמו מקום הפגישה, האורך שלה, עמידה בזמנים ועוד.

כבוד חיצוני מוביל לכבוד פנימי, לכבוד לעולמה הפנימי של הבת איתה אתה נפגש, של רצון אמיתי להכיר אותו. כך נפתחים אל האפשרות להקשיב ולא רק לשמוע, הקשבה פעילה, מתעניינת, ולא רק שמיעה, ועל אחת כמה וכמה לא רק דיבורים והרצאות על גבורתך שלך, ועל העלילות בצבא.

כל דייט שלא הצליח, העלה מתוכו ניצוץ שהיית צריך אותו. לא ניצוץ טכני, אלא ניצוץ מהותי. ובמובן הזה הוא בעל ערך, משמעותי ואי אפשר היה בלעדיו. הדרך אל החופה רצופה באיסוף ניצוצות כאלו, שכשר הם מצטברים באיכות הראויה, אז מגיע גם השלב שבו זוכים להיכנס מתחת לחופה.

מה שאני בעצם בא להציע, זה לא לראות את אותם דייטים שלא עלו יפה כמשהו מבוזבז. אי אפשר להתייחס אל מפגש בין אישי – כל מפגש ועל אחת כמה וכמה מפגש מן הסוג הזה – כאל בזבוז.

כשמבינים שבכל פגישה, משהו מתרחש וצומח, אתה לומד דברים על עצמך, אתה לומד דברים על עולמם של בנות ישראל, קרב ההבקעה לתוך הנפש הגברית לא מוכרע בפעם אחת על פי רוב, אלא במספר פעמים בהם אט אט מתחדשות תובנות, מתבהר המבט, ובסוף גם זוכים לעמוד מתחת לחופה, נרצה או לא נרצה, הרבה גם בזכות אלו שנפגשת איתן לפני כן.

אני לא יודע אם צריך לשלוח להן מתנה, דבר אחד ודאי ראוי לעשות – לחשוב על שידוך בשבילן, גם אחרי שהתחתנת. מזל טוב!

לרווקים, ולרווקות ובכלל לעם ישראל ולאנושות".

בדיקות גנטיות לפני החתונה – כן או לא?

הטכנולוגיות החדשות שהתברכנו בהן בעולם הרפואה גם הן משמייא. "אשר ברא אלוקים לעשות" מבטא את הרצון האלוקי שנשפר ונשכלל את העולם ולכן, כדאי מאוד לנצל את הטכנולוגיות החדשות לשיפור החיים.
כנראה כתוצאה מהעובדה שעם ישראל התחתן למשפחותיו, קיימות בעיות גנטיות שאופייניות בעיקר למשפחות יהודיות.
בהתחלה פורסם שהדבר מצוי דווקא אצל אשכנזים (אולי הם צריכים להשתפר), אך היום ברור שבכל עדה יש מחלה תורשתית אופיינית לה. לכן נישואים בין-עדתיים מפחיתים בצורה משמעותית סיכויים אלו.
לפני למעלה מעשרים וחמש שנה קמה עמותה מבורכת בשם "דור ישרים" שלקחה על עצמה לטפל באתגר זה ופנתה בנידון לגדולי הפוסקים שעודדו את הבדיקות. כידוע, הדבר בנוי כך שכל אחד מהגברים והנשים עוברים בדיקת דם של המחלות התורשתיות האופייניות, ולפני שמשתדכים בודקים האם ישנה אפשרות להתחתן (דהיינו, שאין שני בני הזוג נשאים לאותה מחלה). עד היום, בדיקות אלו מתאימות בעיקר לאשכנזים אבל הובטח לנו שבקרוב הם יוסיפו גם בדיקות לבני עדות המזרח.
בציבור הדתי-לאומי שבו משך ההיכרות הוא ארוך, מומלץ לעשות את הבירור כבר בשלב הראשוני או אם מדובר בהצעת שידוכים, לברר זאת מיד כשמציעים את השידוך.
כיוון שבציונות הדתית קיימות גישות שונות בדרכי מציאת הזיווג, אני קורא לשדכנים ולשדכניות להתרגל לעשות בירור גנטי זה כבר בשלב ההצעה.
ואם תאמרו שאין לדבר סוף (ואי אפשר לעשות אינספור בדיקות), התשובה היא שאנו בודקים רק את המחלות הנפוצות. ובאמת מי שיש לו במשפחתו או בשכנותו ילד עם מחלה קשה לא שואל שאלות כאלו ומבין כמה חשוב למנוע זאת.

כיום, הטכנולוגיות התפתחו עוד יותר, וגם זוגות שכבר נשואים יכולים למנוע הולדת ילדים עם בעיות. לכן אנו ממליצים להם לגשת ליועצת גנטית דרך קופת החולים ולשאול אותה איזה מחלות כדאי לבדוק. (המחיר אינו יקר, במיוחד לבעלי ביטוחים משלימים).
יש לציין שגם מי שעשה את הבדיקה של "דור ישרים", כדאי לו לעשות השלמה לבדיקות נוספות, כיוון ש"דור ישרים" בודק רק (ובצדק) מחלות נשלטות (רציסיביות). אך מחלות שולטות (דומינטיות), שבהם יש מעל 50% ומעלה סיכוי שיוולד ילד פגוע (ללא קשר לנשאות בן הזוג השני) הם לא בודקים כיוון שהדבר יכול לאמלל את הנבדק.
גם לבני הזוג הנשואים שאצלם נתגלו בעיות, ישנו פתרון. ישנה היום בדיקה הנקראת PGD (Preimplantation genetic diagnosis), ובה עושים הפריית מבחנה ובודקים את העוברים לפני החזרתם, מה שמאפשר כמובן להחזיר רק את העוברים הבריאים.
לפני מספר חודשים, זכיתי לקבל הזמנה מהרב דוד פולד, למסיבה ייחודית להולדת הילד המאה במעבדה המיוחדת שהקים לכך בבית-החולים שערי צדק. מאה זוגות שנשאים למחלות תורשתיות ילדו ילדים בריאים! כשמדובר במספר כזה נראה שזו אכן בדיקה שמיושמת בשטח והיא עברה את השלב הניסיוני. ולכן ניתן לגשת בביטחון ליועצת הגנטית ואם תתברר נשאות למחלות מסוימות היא תדריך אלו מחלות לבדוק במסגרת זו.

לסיכום אומר שמומלץ מאוד לעשות בדיקות אלו לפני השידוכים, אך גם אם הדבר לא נעשה – לא לומר נואש. והדרך האופטימאלית להתגבר על בעיה זו תהא על ידי הכנסת בדיקות אלו בצורה מסודרת במהלך החיים, מה שימנע בעיות קשות וצער מיותר אצל בני הזוג.

עולם הדייטים חדש לרבים מאיתנו. דרושים זמן ותשומת לב כדי להיכנס נכון אל המצב החדש. קבלו כמה הארות ונקודות למחשבה כצידה לדרך
בירורים – מה אתם עושים לפני שאתם מקדישים ערב מהחיים שלכם לאדם זר שייתכן שלא תראו עוד עד סוף חייכם? המינימום המתבקש הוא בירור מינימאלי מקדים. נכון שחלק התייאשו מראש מהעניין, ואחרים לא מאמינים באפקטיביות של בירור טלפוני, ובכל זאת הניסיון מראש שכשעושים את זה בצורה חכמה אפשר לחסוך מראש אחוז גבוה של דייטים מיותרים! גם אם אתם בקטע של "מה איכפת לי, מקסימום אשרוף ערב", זכרו שהנפש שלנו נשחקת, מתקהה ונשרטת מפגישות נֶפֶל. הציפייה, ההיפתחות והאכזבה סוחטות את הנפש ועושות לנו רע, ומזיקות להמשך החיפוש.
הנה כמה טיפים קטנים לעשות את זה נכון: מעבר לקבלת הבהרות ברורות ממי שהציע למה הוא חושב שזה מתאים (תשובה כמו "אתה בחור נחמד וגם היא מאוד נחמדה" לא תתקבל!) דברו עם לפחות שני אנשים שמכירים היטב את המועמד מתחנות שונות בחייו (חבר מהצבא, הר"מ שלו בישיבה) ועמתו בין הדברים. הקשיבו היטב למנגינה ולא רק למילים. אל תתנו ש'ימרחו' אתכם עם אמירות כלליות שלא אומרות בעצם כלום ('היא בחורה מאוד מיוחדת'), ואל תפחדו לשאול שאלות קשות.
לא מדובר בלכתוב דוקטורט על הצד השני אבל בירור טלפוני של כמה דקות יכול להיות קריטי. אם מראה חיצוני או רמה דתית חשובים לכם, לא קשה לעלות על זה מראש בטלפון. זכרו דבר אחד – המטרה המקודשת היא "נישואים בבני אדם". בש' ולא בס'.

הטלפון הראשון – נַתָתָּ תשובה חיובית, היא החזירה אוקיי, ואתה מחזיק עכשיו ביד פתק עם המספר שלה. אל תבזבז זמן. התקשר אליה עוד היום וקבעו פגישה. אחרי הבעת הנכונות ההדדית אין הצדקה למרוח את העניינים, וצריך לעבור בהקדם לשלב הבא.
לְמַה נועד הטלפון הראשון? קודם כל הוא לא נועד להחליף את הפגישה הראשונה. הניסיון מראה שאין טעם בשיחה ארוכה מדי ובוודאי שלא בהיפתחות לשחנ"ש עמוק. יותר מדי אנשים התלהבו מאוד מהטלפון הראשון והתאכזבו קשות כשנפגשו פנים אל פנים. בטלפון הראשון כדאי לגלגל שיחה ידידותית ראשונית (שעשויה להיות קצת מלאכותית ומאולצת. ככה זה כשעדיין לא מכירים), ולעבור בשלב מוקדם למטרה המרכזית: קביעת הפגישה. מקובל שבפעם הראשונה הבחור מציע לבחורה שלא תטרח יותר מדי והוא יגיע לאזור שלה. בהמשך אפשר לעשות תורנות מי בא למי או להיפגש באמצע הדרך. מן הראוי להציע לה לִבְחוֹר גם את המקום הספציפי של המפגש לפי מה שנוח לה ("יש איזה מקום מסויים שתרצי שניפגש בו?"), אך טוב שיהיו לְךָ כמה אופציות מוכנות בַּקַנֶה (בית קפה, לובי של בית מלון, גן ציבורי וכו'), תוך לקיחה בחשבון של מזג האוויר ושעת המפגש.
כל הנ"ל אינם כללי ברזל שאסור לשנות אלא בעיקר עצות טובות. העיקר שדברים ייעשו מתוך מחשבה והתחשבות.

פגישה ראשונה – נכון שזה נשמע מפתיע אבל התפקיד העיקרי של הפגישה הראשונה הוא – לבדוק היתכנות של פגישה שניה. טעות נפוצה היא לבוא אליה בגישה של: 'אני הולך עכשיו לפגוש את אשתי'. עמדה כזו, קרוב לוודאי, תכשיל את הסיכוי שייצא מכאן משהו חיובי. בוא במחשבה של "אני הולך לפגוש בן אדם". המטרה היא לנהל שיחת היכרות ידידותית, זורמת ונעימה. את הנושאים הכבדים תשמרו להמשך. חשוב לדעת שהרבה מאוד אנשים לחוצים ונבוכים בדייט ראשון, ולא מגיעים אליו במיטבם, ובכל מקרה אי אפשר לקלוט עומק וניואנסים של אישיות בפגישה ראשונה. אם היו כמה רגעי שתיקה מביכים זה טבעי ולא בהכרח מעיד שזה לא שייך, ובאותה מידה גם אם היה מלהיב ומדהים היזהר לא להיסחף עם הדמיונות וכבר לתכנן על איזה אולם אתם סוגרים. לא כדאי להאריך מידי גם אם אתה מרגיש מעולה. אם גם היא חושבת כמוך יהיה לכם מספיק זמן ביחד בהמשך.
כל עוד אינך משוכנע לגמרי שזה ממש לא זה – שווה לתת צ'אנס לפגישה שנייה ואולי גם שלישית. מדהים כמה דברים משתנים ונראים לנו אחרת מפגישה ראשונה לשנייה (ואפילו עניין של מראה חיצוני!). רבים מעדיפים שלא לקבוע בסיום הפגישה מה הלאה אלא לדבר על זה בטלפון. אם כך מיד למחרת הפגישה אתה מתקשר אליה! אל תשאיר אותה תלויה באוויר.

מה עושים בפגישות – "בחור ובחורה יושבים בפגישה, נועצים מבטים זה בזו, ובמשך שלוש דקות שותקים. ואז הבחור פונה לבחורה ומציע "אולי עכשיו נשתוק שלוש דקות על נושא אחר?" – ככה זה בחיים. לפעמים הכול זורם ואין שנייה אחת של שקט, ולפעמים יש שתיקות ארוכות ומעיקות. לא צריך להיבהל. זה לא אומר שאתם לא מתאימים. עם קצת סבלנות ויצירתיות גם זה יעבור. אבל מעבר לשתיקות הלגיטימיות חשוב לא לשכוח את העיקר שלשמו נתכנסנו היום – לדבר, ולדבר נכון. לא באנו להעביר את הזמן בכיף ביחד וגם לא לעבור חוויות משותפות (אף על פי שבהמשך הקשר החוויות המשותפות הן חלק ממה שבונה את הקשר). המטרה המרכזית היא להכיר טוב יותר זה את זו, לבדוק האם יש כאן פוטנציאל לקשר רציני, ואם כן לנסות לבנות משהו ביחד. זה בסדר לדבר על החדשות האחרונות, על קטע מצחיק שקרה לי היום בעבודה ועל מזג האוויר, אך זכרו שהעיקר הוא מה שנמצא בִּפְנִים. האם השיחות שלנו עוזרות לי להכיר באמת את האדם היושב מולי, את השאיפות שלו, את מידותיו וערכיו? האם השאלות שאני שואל בפגישות אלו שאלות עומק או שאלות שטח? לצאת לסרט זה בילוי נחמד, אך השאלה היא האם כשיידלקו האורות, אכיר טוב יותר את זה שיושב לצידי או בעיקר את זה שכיכב על המסך. כדי לא להגיע למצבים של זוגות שיוצאים כבר שלושה חודשים ונחרדים לגלות שהם בעצם בכלל לא מכירים זה את זו, כדאי שלא נשכח לרגע את המטרה המקודשת (תרתי משמע) של המפגשים שלנו.
עוד הערה קטנה, שחבל שצריך לומר אותה אבל כנראה אין ברירה – צריך להגיע לפגישה כמו שמגיעים לפגישה עסקית חשובה! (אתה רוצה לעשות עכשיו את עיסקת חייך, לא?) – לבוש כמו שצריך, רחוץ, מגולח, מבושם, ערני. לא כמו אחד שחזר סחוט מיום עבודה או שיוצא לשטוף את האוטו בחניה. אם אתה מתקשה לעמוד בזה, כדאי לדחות את הפגישה ליום אחר כדי שתוכל לבוא מוכן.

אל תתפוצץ, תתייעץ! – את לא יודעת אם כדאי להמשיך את הקשר? אתה משתגע מהתלבטויות האם זה "זה"? נכון שבסופו של דבר, ההחלטה וההשלכות שלה, ייפלו על הכתפיים שלכם, אך להתייעץ במהלך הקשר – זהו דבר נצרך מאוד. למה? כי גם אם אתם שועלי דייטים ותיקים, כל קשר הוא עולם בפני עצמו, כל שלב הוא דבר חדש, ומבט מפוכח של אדם אובייקטיבי עשוי לשפוך אור ולעשות סדר במצב המבולבל. חשוב שהיועץ שלכם יהיה נשוי (זה נותן מבט ממקום אחר לגמרי על הנושא), אם הוא מכיר אתכם זה יתרון חשוב, ושתהיה לו הבנה בתחום.
יחד עם זה חשוב גם לשים לב להסתייגויות:
א. לא להפוך את ההתייעצות למשהו 'כרוני', ולעשות סקר בין כל המכרים שלכם האם להיפרד ממנה או שמא מוטב להמשיך…
ב. נכון שאין מישהו שמכיר את העניין טוב כמותה – אבל דווקא בת זוגכם לדייט היא אחד האנשים הכי פחות מתאימים להתייעץ איתה. גם היא מסובכת מספיק עם הרגשות והדילמות שלה, ושלך רק יבלבלו את שניכם. אומנם מידי כמה פגישות חשוב לעשות הערכת מצב ולדבר גלויות על מצב הקשר שלכם ועל הציפיות להמשך. אך ברגעי התלבטות – זה רק עלול לסבך.
ג. ולסיום – אם יש ספק – עדיף להמשיך עוד פגישה או שתיים ולתת למציאות לענות את התשובה שלה לדילמה, מאשר לחתוך עכשיו ולהישאר עם סימני שאלה אם עשית את הצעד הנכון.

איך לסיים קשר?! – אם החלטת (ולא ניכנס כרגע לשיקולים) שלא זאת האישה שהועיד לך אלוקים, אל תשמור על דומיית אלחוט בתקווה שהיא 'תבין את זה לבד'. תודיע לה וכמה שיותר מהר. אל תמרח אותה רק כי קשה לך להגיד את ה'לא'.
איך לומר לה את זה?
ס.מ.ס הוא אמצעי תקשורת מעולה לאחל שבת שלום או לתזכורת אוטומטית כמה היום לעומר. הוא אינו הדרך המתאימה להודיע לפגושתך שהקשר הסתיים. כבוד מינימאלי לבן אדם מחייב להרים טלפון ולהודיע לה בשיחה ישירה. אם היה קשר ממושך ומשמעותי ייתכן שראוי לעשות זאת במפגש פנים אל פנים.
כשאתה עומד מולה – אם באת בהחלטה מגובשת וסופית ולא מעוניין בפתיחה של דיון מוטב שלא לרדת לפרטים, אלא לנסח את הדברים בכלליות ובנימוקים סובייקטיביים. ברור שבחיים לא תגיד משפט כמו "אני לא אוהב את איך שאת נראית".

לא הלך בינינו. מה הלאה?
ארבעה גורמים מעורבים בסיפור הזה, וכל אחד מהם צריך את היחס המיוחד שלו.
1. השדכן – חובה (!) לחזור אל מי שהציע את ההצעה, להודות לו על הרעיון ולעדכן במה שקרה. הן מצד הכרת הטוב (לפעמים אין לנו מושג כמה זמן, טירחה וחשבון טלפון משקיעים מבלי לספר לנו בכלל כדי להביא לפתחנו הצעה), והן מהסיבה הפרקטית – כדי שתוכל לתת לו הכוונה מדוייקת 'לָמָה בדיוק זה לא התאים', על מנת שבפעם הבאה הוא יוכל לקלוע יותר למטרה.
2. הבחורה – גם אם אתם לא תעמדו זה לצד זו תחת החופה, הרווח המרכזי שתוכל להפיק מהמפגש/ים איתה הוא שעכשיו אתה יודע מי מחבריך יוכל להתאים לה. עוד הערב אתה מרים אליו טלפון ומציע לו (אתה גם יודע שהיא בדיוק פנויה כרגע…). אלפי זוגות התחתנו בדרך הזו, וממש עוול לא להשתמש בה.
3. אתה – מכל קשר שעברנו יש מה ללמוד ולהפיק. לגלות דברים חדשים על עצמי, על איזו בת זוג אני מחפש, על זוגיות, על החיים…
4. אלוקים – זה גם הזמן להתחזק באמונה ובתפילה לבורא עולם. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו ומתפללים שהוא יעשה את חלקו ויפגיש אותנו במהרה עם המיועד לנו.

מה מידת הניבוי של דייט ראשון מוצלח לקשר מוצלח?
גבוהה/ בינונית/ נמוכה/ אין קשר/ כל התשובות נכונות

דייט ראשון מוצלח מעיד בעיקר על כך שהיה דייט ראשון מוצלח.
מעבר לזה, כל התשובות נכונות.
רבים יספרו לנו, איך מהרגע הראשון היה "קליק", והתחושה העזה של "זאת הפעם…", וב"ה הם ממשיכים לספר על כך לחבריהם ולילדיהם ומאחלים להם שגם להם יקרה אותו דבר.
יש את אלו שחזרו בתחושת הצלחה מרוממת, והתברר להם שהשותפים לדייט חוו משהו אחר.
אחרים יספרו לנו איך התקווה הגדולה שהתחילה ב"וווואו" גדול התפוגגה בהמשך, איך חלחלה האכזבה ונחתה נחיתה כואבת.
בצדם נמצא גם את חבריהם, שיודו כי הדייט ראשון היה בינוני, לא משהו, (אפילו מי שיגדיר אותו כ"קטסטרופאלי" ) – והיום נשואים לבני הזוג אותם פגשו, בשמחה ובטוב.
אם כן, עד כמה טביעת העין הראשונה משמעותית לסיכוי גבוה לקשר מתמשך?
בדייט ראשון מוצלח, פועלות מלבד העובדות גם השלכות לא מעטות:
*אנחנו מייחסים לאנשים בעלי חיצוניות נאה תכונות אופי חיוביות;
*אנחנו מייחסים לאנשים בעלי השכלה גבוהה חכמה, בינה ודרך ארץ;
*אנחנו מצפים מבעלי חוש הומור שיהיו גם בעלי רוח טובה; וכן הלאה…
– יכול להיות שהם אכן כאלה, אבל גם יכול להיות שלא.
בתסריט האחד, ההשפעה הראשונה של השלכות אלו היא עלינו: אנו באים בלב פתוח ובעין טובה לפגישה הבאה, נוטים להבין את דברי זולתנו באופן חיובי, סובלניים וסלחנים מעבר למקובל אצלנו. אנחנו מוכנים להשקיע יותר, להתמסר בקלות, להיפתח – ונכונות זו מאפשרת קשר מתמשך. לעיתים מתקיים כאן העיקרון של "נבואה שמגשימה את עצמה", כשבן/בת הזוג נענים לציפיות שלנו והצדדים החיוביים שלהם – וגם שלנו – מתעצמים במפגש. כשעולים פערים בקשר כזה, מאפשרים התנופה ההתחלתית והרצון הטוב לגשר עליהם: שני בני הזוג אינם רוצים לוותר בקלות על השפע שמצאו זה בזו, ומשקיעים מאמץ לגישור על הפערים. במקום הזה מתגבשת זוגיות בוגרת, משקיעה, מתמודדת ומוכנה לאהוב באמת.
בתסריט השני, עשויה להיות התפקחות לא נעימה: ההתלהבות הראשונה מפנה את מקומה לאכזבה, הדמות המועצמת שבה לממדיה הטבעיים, הזולת מתגלה כישות בעלת חולשות, והחלום מפנה את מקומו להכרה מציאותית שמשהו טוב לא יצמח כאן.
איך מתפתחים הסיפורים האחרים, שלא התחילו בהצלחה גורפת?
בסיפורים האחרים, שהתחילו בינוני או למטה מזה, בני הזוג באו מלכתחילה בלב פתוח ועין טובה. על אף החוויה הראשונה הלא-מרוממת הם היו מוכנים לתת הזדמנות שנייה, לעצמם ולזולתם. אולי בגלל שהיה נעים (גם אם לא "מעיף"), אולי כי שמעו דברים טובים ורצו לחפש אותם ולמצוא לפני שיוותרו בקלות; אולי כי היה משהו שעורר בהם רצון לתת סיכוי, אולי כי הרגישו שלא מיצו מה שניתן למצות לפני שמחליטים בשלילה. הנכונות שלהם להתנסות שוב אפשרה למרכיבים נוספים באישיותו של הזולת לבוא לידי ביטוי – מרכיבים שאולי פחות בולטים במבט ראשון, אולי נטולי כריזמה, אבל איכותיים ומשמעותיים לחיים משותפים.

לפני שנספר לחברינו או לילדינו על הדייט הראשון המוצלח, שהוביל לחיים טובים ומאושרים, ונעורר בהם ציפיות למפגש המכונן שלהם בבוא היום, חשוב שנכין אותם גם לאפשרויות האחרות.
בת הקול, שמכריזה על הזיווגים, נשמעת לעיתים בקול רם, ולעיתים בקול דממה דקה. כדאי להיות קשובים גם לצליליה העדינים, שלוקח זמן רב יותר לקלוט אותם…

בביתו של אדם חדרים שונים ולכל חדר אופי משלו.
הסלון הינו חדר בעל אופי ייצוגי, הוא מסודר ונקי. לשם מכניס האדם את כליו וחפציו הנאים, תולה תמונות ומקפיד בעיצובו. הסלון מהווה חלון ראווה לבית כולו, אליו מכניס אדם בדרך כלל את אורחיו.
החדרים הפנימיים בביתו של אדם הם פחות ייצוגיים. שם האדם מרגיש יותר משוחרר, אין הוא צריך להסתובב בהם עם מיטב מחלצותיו. לפעמים חדרים אלו פחות מוקפדים או מסודרים ובדרך כלל אדם לא יכניס אליהם את אורחיו הנכבדים, רק מי שיש לו אליו קרבה מיוחדת יוזמן לחדרים אלו.
אל המרתף או המחסן אין מכניסים אורחים. הלכלוך, כורי העכביש ואי הסדר לא מזמינים והאדם נועל חדרים אלו בפני אורחיו. אם יכניס לשם מישהו מיד יתנצל "סליחה על הבלגאן".
גם בעולמו הפנימי של האדם חדרים שונים אליהם הוא מזמין את אורחיו ואת בן שיחו. פעמים שאדם מדבר אל בן שיחו מהסלון, הוא רוצה שבן שיחו יראה אותו במיטבו, יחשוב עליו דברים טובים ולכן הדיבור וההתנהלות הם "סלוניים". ראיון עבודה הוא בדרך כלל פגישה "סלונית" בו אדם משתדל להראות את התמונות היפות שתלה.
דיבור ומפגש יותר עמוקים הם דיבור מחדרי הלב היותר פנימיים. אדם מאפשר לבן שיחו להיפגש גם עם חלקים שהם פחות רשמיים, מסודרים ומאורגנים. הדיבור משם הוא פחות רשמי, יותר נוגע, פחות נובע מהראש ויותר יוצא מהלב. אדם חש משוחרר, טבעי ואותנטי ומזמין את בן שיחו להתקרב ולהיכנס לחדרים היותר פנימיים.
כשאדם חש קרבה, אמון ובטחון בקשר עם בן שיחו הוא מעז ומזמין אותו להיפגש אף עם חלקים מהמחסן או מהמרתף שבו. הוא מרגיש בטוח להעלות מהמחסן חלקים פחות נקיים ולהציגם בפני חברו. לפעמים הוא מציגם בדיבור לפעמים בהתנהגות מתוך אמונה כי חברו יקבל אותו גם עם חלקי המרתף שבו.
תקופת המפגשים למציאת בן הזוג היא תקופה של הזמנה לבקר בחדרי ליבו של אדם.
טבעי הוא כי בפגישות הראשונות אדם מזמין את בן שיחו לסלון. אולם בהמשך חשוב לבחון בכל פעם מאילו חדרים אני מדבר ולאלו חדרים אני מזמין את בן שיחי. בכמה חלקים מהפגישה ישבנו בסלון? כמה ביקרנו בחדרים? האם העזתי להביא משהו מהמחסן?
פעמים רבות אני נשאל כיצד ניתן להתקדם ולהעמיק את הקשר? אחד הדברים שאני מציע לבני הזוג לבחון הוא מאיזה חדר הם מדברים ולאלו חדרים הם מזמינים אחד את השני. אם רוב המפגשים הם סלוניים אני מזמין אותם לפתוח דלתות לחלקי נפש נוספים ולמרחבים בלתי מוכרים ולדיבור יותר חוויתי נוגע וקרוב. על אף ששם החדר פחות מוגן ומסודר. לעיתים גם כדאי להחליט באופן יזום לפני המפגש "היום אני מעיז ומעלה משהו מהמחסן".
"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ככל שאדם מזמין את חברו לחדרים היותר פנימיים פותח גם החבר בפניו חדרים אלו והקשר והמגע הולכים ומעמיקים.
מתוך תשומת הלב מהיכן אני מדבר ולאלו חדרים אני מזמין, ומתוך מעבר בין החדרים השונים זוכים בעז"ה להגיע גם לחדר שהוא לפני ולפנים.

לאנשים מעליבים ולאנשים נעלבים

דנה התחילה לצאת יחסית די מאוחר, אך כשזה סוף סוף קרה, העסק לא היה פשוט… הבחור הראשון אותו היא פגשה, על פי המלצת חברתה הטובה, לאחר כ-20 דקות בפגישה הראשונה (שהיתה גם אחרונה) קיבל שיחת טלפון והודיע שהוא חייב "לקצר"… למחרת הוא לא טרח אפילו לחזור אליה ולהתנצל, או סתם להודיע שאינו מעוניין… לאחר הטראומה הזאת, מיותר לומר שלקח לדנה זמן רב לחזור למלאכת החיפוש. אך גם הניסיון השני לא היה מזהיר, בלשון המעטה. הבחור היה מאוד תוסס ואימפולסיבי. הם נפגשו אמנם פעמיים, אך לאחר הפגישה השניה, הבחור הסביר לה בטלפון, בתור "חבר שרוצה לעזור לה", שיש לה בעיה – הוא פשוט אמר לה "דוגרי" שהיא לא מושכת ולא מעניינת ושכדאי לה לעבוד על זה כדי לא לפספס את השעה בניסיונותיה הבאים עם בחורים אחרים… מאז, בכל ניסיונותיה, דנה מרגישה פחד בפגישות, היא לא רגועה, ואף לאחרונה אינה מסוגלת לבלוע שום דבר בפגישות, ולו כוס מיץ, והיא ממש פיתחה חרדה להיכנס לבית קפה – מה שהביא אותה להימנע מלצאת לפגישות… לאחר שחברותיה אמרו לה שמצבה כבר פתולוגי, היא הלכה לאבחון פסיכולוגי. הפסיכולוג הסביר לה שהחרדה מהערכה שלילית של הבחורים הביאה אותה לחשוב שיש לה רטיה מלאכול או לשתות בבתי קפה, ורטיה זו נהפכה אצלה ממש למצב נוירוטי (תחושת חנק), ולמעשה מדובר בהפעלת מנגנוני הגנה מהסוג "עיוות תפיסתי", על פיהם החרדה מבחורים מתורגמת לחרדה מאכילה ושתיה בבתי קפה. הטיפול (שיהיה ממושך) התחיל מיד – הפסיכולוג ינסה לפתח אצלה הערכה עצמית חיובית, להביא אותה לקבל את עצמה בשלמות, כפי שהיא, להביא אותה להכרה שהיא בעצמה, על ידי פחדיה המוגזמים, פוגעת בסיכויי הצלחתה, לעודד אותה לנסות למצוא כוחות רצון חדשים מתוכה, שיעזרו לה להקל על תחושותיה…

לאנשים מוצלחים

יואב הינו בחור מוצלח מאוד, תמיד חבריו בתיכון העריצו אותו. גם בעניין הדייטים, בהתחלה הוא לא התלונן – הוא היה מוצף בהצעות. זה מאוד שימח אותו עד שלב מסויים, בו הוא התחיל להרגיש שזו דוקא הבעיה שלו… ואכן הוא צדק. בעיה זו נקראת "פרדוקס המבחר". דוקא במקום שאפשרויות הבחירה נראות "ללא גבול", הבחירה הינה כמעט בלתי אפשרית – העיקרון הוא ששפע הבחירה נותן הרגשה שתמיד יכולה לבא בחירה טובה יותר… חוקרים בדקו זאת באופן מדעי והגדירו כך את העניין: ישנם שני "טיפוסים" – "המסתפקים" ו"מחפשי השלמות". במחקר שנערך בקבוצה גדולה של 548 סטודנטים שמילאו שאלונים, וחלקם הוגדרו כ"מסתפקים" (אלה שכאשר מחפשים תקליטור, מסתפקים בראשון שנראה להם מעניין) וחלקם הוגדרו כ"מחפשי שלמות" (הממשיכים לנבור בערימת התקליטורים עד שרואים את כולם ומשוכנעים שלקחו את הטוב ביותר). החוקרים עקבו אחרי הסטודנטים הללו לאחר שנכנסו לעולם העבודה, והממצאים העלו שמשכורתם של "מחפשי השלמות" הייתה גבוהה ב-20% בממוצע מזו של "המסתפקים" (זאת אומרת ש"מחפשי השלמות" הינם בעלי אמביציה גבוהה יותר), ועם זאת הם גם הגדירו את עצמם אומללים יותר מ"המסתפקים" (כי הרי כל הזמן מלוה אותם התחושה שהם מפסידים משהו). החוקרים ניסחו זאת כך: "למרות הצלחתם היחסית, הם פחות מרוצים מהתוצאות, יותר לחוצים, פסימיים, עייפים, חרדים, מודאגים, המומים ומדוכאים". המסקנה של המחקר הייתה שהחיפוש אחר הבחירה "הטובה ביותר" מעמיסה על האדם משא פסיכולוגי כבד שפוגע בעצם יכולתו לבחור או להיות שלם עם בחירתו.
השיטה לצאת מזה – וזה גם מה שיואב צריך לעשות – היא להתייחס לכל קשר כניסיון האחרון (בע"ה), ולא ללכת לדייט עם פתק בכיס, בו מספרי טלפון של האפשרויות הבאות. לתת צ'אנס אמיתי לקשר הנוכחי, כאילו אין עכשיו שום דבר אחר לבדוק. זה יכול להגביר באופן משמעותי את סיכויי ההצלחה!

לאנשים אידיאליסטים

יעל היא בחורה אידיאליסטית, והיא מחפשת בחור ישיבה, או לפחות אחד שלמד בישיבה באופן רציני, ורוצה לבנות בית על ערכים מוצקים. היא גם קבלה הדרכה מחברותיה בנוגע למה שחייבים בעיקר לבדוק בדייטים, והיא אימצה אותה במלואה – "צריך לבדוק את היעדים המשותפים לשני בני הזוג", כך הסבירו לה. היא ננעלה על מטרה זו ושמה פחות לב לעניינים האחרים. לאחר שיחות נפש ארוכות על איך לחנך ילדים ואיך לבנות את המדרגה הרוחנית של המדינה, היא הגיעה לתחושה שהיא בהחלט מצאה בחור "מרושת" על יעדיה בחיים, והכל היה נראה כהולך לכיוון הנכון… אך כמעט בדרך לאירוסין, יעל התחילה להבין שהיא לא באמת מכירה את אופיו של "שותפה למטרותיהם הנעלות", ואז היא נבהלה. לא שהם לא בילו הרבה שעות ביחד, אלא פשוט היא לא ייחסה חשיבות לעניינים "הלא–עקרוניים" הללו. בצדק היא נבהלה, שהרי היא לא באמת בדקה אם היא תוכל להתחבר לאיש הזה לכל החיים!! פתאום היא הבינה ששני הצדדים צריכים לבדוק גם את התכונות הפוטנציאליות לא רק לדו-קיום אלא ליצירת אינטימיות: מידות, מראה, תקשורת, כרקע להתאמה במטרות המשותפות. וזו באמת שאלה יסודית – מה יותר חשוב? היעדים המשותפים או האפשרות ליצור אינטימיות אמיתית לאחר החתונה… ברור שציון גבוה בשני המבחנים הללו הוא האידיאל, אך כידוע השלמות היא דבר נדיר, ואם צריך להתפשר במשהו, כדאי לדעת שמידות, מראה ותקשורת בדרך כלל לא משתנים, והם איתו או איתה לכל החיים. ומצד שני השקפת עולם היא לפעמים עניין מאוד דומיננטי, והיא מכתיבה את הטון על כל השאר, ויכולה להיות סיבה לריב ולשנאה. לכן בדייטים צריך לשים לב שאכן בודקים את שני העניינים גם יחד, ולנסות להבין עד כמה כל אחד מהם יוכל להיות בסיס לכישלון או להצלחה בקשר, וההחלטה חייבת להיות מתוך שקלול של שני הגורמים המהותיים הללו.

לאנשים "דתיים"

רובי אינו תלמיד ישיבה, אך עבורו הדת והמסורת הם יסוד עליו הוא רוצה לבנות את ביתו. הוא התחיל לצאת עם בחורה ותחושתו הייתה שהיא מתאימה לו מבחינה שכלית וגם חיצונית, אך הוא גילה שמבחינה דתית היא רחוקה מהרמה הבסיסית אליה הוא שואף. "בהתחלה לא שמתי לב" – אומר רובי – "כי מצד הלבוש זה היה סביר, אך היא התחילה לספר לי שאין לה בעיה ללכת לים מעורב וגם שיש לה חברים והם נפגשים מדי פעם, וגם לא משנה לה לשמור נגיעה או לא"… הבחורה פשוט באה מרקע כזה, משפחה, חברות שעבורם זה בסדר. רובי רצה מיד לחתוך, אך הבחורה מאוד נקשרה אליו והודיע שהיא מוכנה לשנות את אורח חייה בשבילו. רובי התייעץ עם רב אחד שאמר לו שכדאי לבדוק את הרצינות שלה – אולי היא באמת מוכנה להשתנות. ולכן רובי הציע לה להתחיל ללכת לשיעורי תורה לבנות, ללמוד קצת על ערכי היהדות וכו'…. אך הוא היה מאוד סקפטי אם עסק כזה יכול לעבוד, שהרי ברור שהיא רוצה לעשות שינוי רק כדי למצוא חן בעיניו. הבחורה הלכה לכמה שיעורים, אך בשיחות ביניהם רובי הבין שהשינוי הוא רק קוסמטי, ולא יהיה שינוי אמיתי בקרוב. לא תהא כאן הזדהות אמיתית עם ערכי הצניעות של היהדות, למרות הבטחותיה שהיא החליטה להשתנות… רובי התחיל להרגיש שהעסק מסוכן עבורו וסיים את הקשר. הדבר גרם לצער גדול, לו ולה, אך רובי עשה זאת בלב שלם ונימק שישנו דבר אחד שאי אפשר לוותר עליו – והוא הצניעות הבסיסית, שהיא הערובה לאינטימיות בזוגיות ולהגנה בעתיד מפני קשרים אסורים. יתכן שעל הכל אפשר להתפשר – על רמה שכלית, על יופי חיצוני, על מידות… אבל על צניעות לא יתכנו פשרות, שהרי היא הכרחית לבניית האמון היסודי, שהוא הלב של הקשר.

לאנשים שחשוב להם יופי

כבר מהפגישה הראשונה יאיר הרגיש שמשהו מפריע לו, אך הוא, כאדם ירא שמיים ומתחזק בתורה, החליט לדחוק את המועקה הקטנה הזו. "הלא העניין באמת לא כל כך מהותי" – הרהר בליבו, שהרי הבחורה הייתה בחורה ממש טובה ונחמדה, אך "משהו ביופי שלה הפריע לי" כהגדרתו. היא לא הייתה מכוערת, אך… משהו לא לטעמו… מהפגישה השניה הוא החליט שלא צריך להקפיד על עניין זה, והפעיל על עצמו מכבש עצמי כבד כדי להתרחק מ"שאיפותיו השפלות", על פי הבנתו. בסופו של דבר, הוא לא הצליח להמשיך את הקשר, אך ורק בגלל סיבה זו. ועתה הוא שואל האם התנהגותו הייתה ראויה או שמא הוא צריך לעשות תשובה על "חטאו הנורא"…
צריך לשים לב לכמה דברים. א) אין בחורה "לא יפה" בהגדרה (חוץ ממקרים לא נורמליים), אלא יש קשת רחבה מאוד בתחום היופי הנשי ויש קשת רחבה מאוד בתחום הרגישות של הבחורים לגוונים השונים. ולכן השאלה איננה אם הבחורה יפה או לא, אלא האם היא מתאימה או לא (כמו בכל שאר העניינים העומדים לבדיקה). ב) צריך מאוד להיזהר מהמוסכמה החברתית של הגדרת היופי, המוכתבת על ידי התרבות השולטת, שהרי בתרבות המערבית, למשל, יש טשטוש מכוון בין זימה ליופי, והלא ביהדות אנו אומרים "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל (בהם)" – זאת אומרת שהצניעות היא דוקא הפרמטר המרכזי המגדיר את יופיה של אשה… ג) היות ומדובר ברגש, קשה להאמין שאדם יוכל לדחוק אותו לאורך זמן על ידי השכל, אלא אם כן יחול בו שינוי מהותי עם הזמן.
ולכן, כאשר בחור שמרגיש מועקה בגלל סוגיית היופי מחליט להתגבר, משום שהבחורה מתאימה לו (על פי הבנתו) בכל שאר התחומים, יש כאן הימור מסוים: רוב הסיכויים שאחרי החתונה, בזכות הגורל המשותף וההערכה ההדדית, הוא פשוט יגלה שהיופי הרוחני של אשתו מחפה על "חסרונותיה" ביופי החיצוני. אך מצד שני יתכן אדרבא ש"קשיי הביחד" יביאו אותו להזדקק לאגד חיצוני כמו היופי, כדי שיוכל לסבול את המשך הקשר "עד שיסתדר". ולכן ההחלטה להכריע בגלל יופי חיצוני הינה עניין סובייקטיבי לחלוטין – אדם צריך להכיר היטב את כוחותיו… ובודאי שאל לו להרגיש בושה בגלל החלטתו. והעיקר שהכל יהיה לשם שמיים!

שאלה: אני בת שמונה עשרה ונמצאת בשנת שירות לאומי. עוד לא התחלתי להיפגש עם בחורים למטרת חתונה, אך אני כבר חוששת מהעניין. אני פשוט פוחדת שלא אמצא אף אחד. למה? אני אומנם לא מכוערת אבל גם לא יפה, ואני יודעת שבנים, ואפילו ביני"שים, מאוד חשוב להם הקטע החיצוני. אני מסתכלת לפעמים על חברות יפות שלי, וממש מקנאה בהן. הלוואי שגם אני הייתי נראית ככה, אבל אני לא… מה לעשות?
תשובה: שלום לך. בואי נעשה סדר. ראשית, אם יש בן שמחפש רק יופי, תסכימי איתי שטיפוס כזה לא מתאים לך. גם אם נניח שהוא היה רוצה אותך – את הרי לא תהיי מוכנה לאחד כזה. כך שלפני הכול יש לך סינון טבעי מראש של בחורים שטחיים וחיצוניים, שלא תתחילי בכלל להתעסק איתם. שנית, דעי שלא פחות משחשוב היופי, חשוב הטיפוח. שבחורה לא תהיה מוזנחת או מזלזלת בצד האסתטי. הקדשת תשומת לב בריאה להופעה החיצונית, ללבוש ולטיפוח החן הטבעי, חשובה לא פחות מאשר המראה הבסיסי. נקודה שלישית – מראה חיצוני אינו דבר אובייקטיבי, נפרד, המנותק משאר הווית האדם. הוא תלוי מאוד בשדר הכללי שנובע מכלל האישיות. בחורה שמחה שאוהבת את עצמה ואת גופה, שמרגישה שלימות וביטחון בדרך שלה, שאוהבת את הסביבה ומראה את זה – תשדר כלפי חוץ עוצמה הרבה יותר גדולה, מאשר מי ש"אובייקטיבית" נראית יותר יפה אבל האישיות שלה שטחית וחלולה. ככל שתתמקדי יותר בעצמך ובטוב שיש בך, ותפסיקי להשוות לחברות ה"יפות", תשדרי כלפי חוץ הרבה יותר עוצמות שיגרמו לבחורים להתפעל מהם וללכת אחריהם.

שאלה: הכרתי בחור טוב ואנחנו בקשר כבר שלושה חודשים. אני מעריכה ומחבבת אותו מאוד, ויודעת שאנחנו יכולים להקים בית ביחד. אבל עדיין יש כמה דברים שמפריעים לי. מדובר בדברים קטנים בהתנהגות שלו, על חלקם דיברנו, ואני יודעת שאם הוא ירצה באמת הוא יוכל לשנות אותם. אני לא לוחצת עליו כרגע בעניין אבל אני בטוחה שאחרי החתונה אוכל לשנות אותו בקטעים האלו. האם זה צריך למנוע ממני להתארס איתו?
תשובה: אף אדם אינו מושלם. בכל אחד מאיתנו יש הרבה מעלות נפלאות, אך גם חסרונות ופגמים. אדם רציני ובעל שאיפות עובד על עצמו כל הזמן כדי להשתפר ולתקן את מה שצריך, ועם השנים נעשה אדם טוב ושלם יותר. כל זה נכון באופן פרטי – ביחס לאדם אל מול עצמו. אך טעות גדולה היא להתחתן מראש עם מישהו ולבנות על זה שאשנה אותו אחרי החתונה. הבחור שהכרת אינו ילד קטן, הוא לא עשוי מפלסטלינה, וכמו כולנו – מחפש בית ואישה שיקבלו, יכילו ויאהבו אותו כמו שהוא, ולא שיאלצו אותו להשתנות. ברור שעם הזמן, ובעיקר מתוך פרגון ותמיכה אנשים עושים דברים, צעדים משמעותיים ומתקדמים בחיים, אבל לא מתחתנים מראש עם מישהו כדי לשנות אותו. להפך – עושים זאת כדי לקבל אותו כמו שהוא, לטוב ולרע, כמו שגם את רוצה שיקבלו ויאהבו אותך כמו שאת. אם כמו שהוא היום – את מסוגלת להתחבר אליו ולאהוב אותו, למרות החסרונות והפגמים, יש על מה לדבר. אם את בונה מראש על שינויים שיקרו אחר כך, צריך לחשוב פעמיים אם נכון לעשות את הצעד הזה.

"סליחה שאני אומרת לך את זה, אבל את כבר לא ילדה. את חייבת להחליט מה קריטי בשבילך ועל השאר לוותר…", "אתה לא יכול להתעקש להשיג את הכול, בן אדם צריך לדעת להתפשר בחיים…". יצא לכם לשמוע פעם משפט כזה? אין ספק שזה מהדברים היותר מעצבנים שיש בעולם והתגובה האינסטינקטיבית שלנו היא להתקומם. "איך, איך אפשר להתפשר בנושא הזה?! הרי אהבה זה דבר כל כך גדול, זה לכל החיים, איך אני יכול לוותר על משהו כשהולכים בעצם על כל הקופה?".
אבל אחרי התגובה הראשונית, אולי יש מקום להסתכל על הנושא מזווית אחרת. למילה "להתפשר" יש קונוטציה שלילית. אך אפשר להחליף אותה במילים אחרות שנשמעות אחרת לגמרי: להתבגר, להסתכל על החיים במבט מפוכח יותר, להגדיר סדרי עדיפויות מחדש, להיות בן אדם עמוק יותר, להבין מה באמת חשוב. לא מדובר כאן במשחק מילים מניפולטיבי, שמנסה למכור לנו את אותו הדבר באריזה אחרת. בהחלט ייתכן שיש דברים שאולי לא התאימו לי בשלב הקודם בחיים, אבל כן יתאימו לי בשלב הנוכחי. לא בגלל שאני נאלץ לוותר על משהו שחשוב לי באמת, אלא כי הזמן והניסיון לימדו אותי להבין מה באמת חשוב, להפריד בין עיקר לטפל ולקלוט מה טוב בשבילי באמת. אדם שנעול שנים על אותו מודל של מה שהוא מחפש, צריך לעשות חשבון נפש דחוף אם הוא לא נתקע איפשהו בעבר. אדם חי, דינמי, תוסס, הוא אדם שכל הזמן מתפתח, מתקדם ומעדכן הגדרות ויעדים. זה נכון בכל תחום אחר, וכל שכן בתחום שלנו.

כשיוצאים למשימה חשובה צריך להגדיר בצורה מדויקת את המטרה. אחרת עלולים להתברבר, לפספס ולהחמיץ את מה ששואפים להשיג. כך בדיוק גם כשבאים להתחתן. אלא שכאן רבים טועים וחושבים שהמשימה היא "להחליט", בעוד שמה שנדרש מאיתנו הוא בסך הכול "לבחור".
מה ההבדל ביניהם?
רוב האנשים עסוקים בזמן הפגישות לבחון האם האדם איתו אני נפגש הוא אותו אחד ויחיד שיועד לי משמים ועליו הכריזה הבת-קול. אם זו המשימה הרי שמדובר בהחלט בדבר לא קל, ועד שלא אהיה משוכנע שהוא המיועד לי, אני לא יכול לומר כן. לפעמים גם לאחר מכן מנקר בלב החשש אולי שגיתי וזה לא הוא באמת ואני הולך לעשות את טעות חיי.
אבל האמת היא שלא צריך להחליט האם זה הוא, אלא לבחור מישהו שיכול להיות הוא. אנחנו לא מחפשים איזו דמות נדירה, יחידה בעולם, שרק איתה אני יכול להתחתן. האמת היא שכל אחד ואחת יכול להתחתן עם הרבה בני/ות זוג ולהיות מאושר איתם. מספיק לבחור אחד מהם, מישהו שיש לי אמון ביכולת שלנו לבנות ביחד קשר, וללכת על זה.
ישנו הבדל שמים וארץ בין העמדה הנפשית הזו לעמדה הקודמת. רבים נתקעים, נלחצים, מפחדים, מבטלים רק כי הם שבויים בקונספציה הראשונה של "להחליט", מה שהופך את המשימה לקשה עד בלתי אפשרית. האם אתם מסוגלים לעשות סוויץ' בחשיבה ולנסות את העמדה של "לבחור"?

אתם יוצאים כבר תקופה. ביררתם אחד על השני את כל מה שאפשר לברר. הספקתם להכיר אחד את השני במצבים שונים. בסך הכל יש ביניכם תקשורת טובה, רגשות נעימים ואפילו רגעים של קירבה מיוחדת. מצד אחד אין רגש של אהבה שבוער בלשד עצמותיכם ודוחף אתכם כמוכי-ברק להתחתן ולחיות חיים מלאים יחד, ומצד שני הגיעה העת להחליט.
אחת המיומנויות והיכולות הנפשיות הנדרשות מרווקים במצב זה הינה יכולת קבלת החלטה וכנגדה עומדת תופעת ההססנות הכרונית. ההססנות הכרונית צווחת אל מול כל אפשרות ומצביעה על נקודות התורפה שבה: מול ההחלטה להתחתן היא תציג את נקודות הקושי בקשר ומול ההחלטה להיפרד היא תטען בכאב מדומה כי חבל לפספס קשר שיש בו כל-כך הרבה. רווקים שההססנות הכרונית מצליחה לחדור לתוך תהליך קבלת ההחלטות שלהם, עשויים לדחות את ההחלטה במשך חודשים ואפילו במשך שנים ולגרום צער וכאב עצום לבן-זוגם ולעצמם.
אז מה עושים??
הדבר הראשון שכדאי לבדוק הוא האם מדובר בהססנות ידידותית או בהססנות כרונית. הראשונה ידידותית למשתמש… היא באה להצביע על כך שעדיין אין מספיק מידע כדי לבצע החלטה גורלית שכזו. היא דוחפת לברר יותר פרטים על הקשר. למשל, לראות את בן-הזוג במצב של קושי, או להיות יותר זמן ביחד כדי לבדוק את התקשורת וכו'.
ההססנות הכרונית לעומתה, מתחזה לזו הידידותית, וטוענת כי תפקידה היא לעזור לבחור את האפשרות הטובה ביותר, אבל למעשה תוצאתה היחידה היא דחיית ההחלטה.
צורה טובה להחליט האם ההססנות היא ידידותית או כרונית היא על ידי שאלת השאלה – האם חסר עוד מידע שניתן לברר כדי לקבל את ההחלטה? אם התשובה היא חיובית מומלץ להודות בחום להססנות הידידותית ולקחת את הזמן הנחוץ לבירור המידע. פעמים רבות לא חסר מידע או המידע שחסר אינו ניתן לבירור ואז ההססנות הינה כרונית. יש לשים לב לעובדה כי לעיתים המידע אינו ניתן לבירור וההססנות טוענת כי ניתן לברר אותו. טענה זו תוביל כמובן לדחייה אין-סופית של ההחלטה. אחרי תקופה מסוימת של קשר, לאחר שנעשו כל הבירורים האפשריים, אי-אפשר לברר יותר ויש להחליט!
ההססנות הכרונית עשויה לשרת אינטרסים רבים מודעים ולא מודעים של המהסס וביניהם חרדה מהחלטה, חרדה ממחויבות ארוכת טווח, התאהבות בחיי הרווקות, פחד מקשר ואינטימיות, פרפקציוניזם, ילדותיות ועוד ועוד ועוד. במצבים של הססנות כרונית קשה, מומלץ להיעזר בייעוץ כדי להבחין בין הנתונים בשטח לבין חזיון התעתועים של ההססנות.
ההססנות הידידותית משרתת אינטרסים טובים ומונעת החלטה חפוזה בטרם עת ולעיתים מצילה את בני הזוג מגירושים מצערים שהיה ניתן למנוע אותם. חשוב לשים לב! גם אם אתם מאוהבים לחלוטין, גם אם החברה דוחפת אתכם להתחתן, גם אם אתם מאוד מאוד רוצים להתחתן כבר לאחר שנות רווקות רבות, שווה להזמין את הספקנות הידידותית לביקור ולבדוק האם באמת ביררנו את הכל לפני הכניסה לקשר.
במקרה וההססנות הכרונית מנסה להיטפל אליכם, כדאי לכם להבין את מושג קבלת ההחלטה. משמעות קבלת ההחלטה היא שאין וודאות לפני קבלת ההחלטה. שהרי אם יש וודאות – אין צורך לקבל החלטה – היא כבר התקבלה. במצבים שונים בחיינו יש לקבל החלטה למרות שהנתונים שבשטח אינם ברורים לחלוטין. כך מחליטים כשבוחרים מה ללמוד, כשבוחרים היכן לגור, כשבוחרים חצאית, כשבוחרים אופנוע או מכונית, ולהבדיל, כשבוחרים להתחתן. כנגד טענה מרכזית של ההססנות הכרונית יש להפנים כי בקבלת החלטה אין וודאות מוחלטת! זה שאין מספיק רגש בקשר, שבן הזוג לא מספיק יפה, שלעיתים חסר לו ביטחון עצמי, שהוא לא מספיק דתי, או לא מספיק משוחרר, לעיתים בוכה ללא סיבה, או לעיתים מעצבן אותנו – לא מהווה עילה אוטומטית לדחיית ההחלטה. כאמור, אחרי תקופה מסוימת יש להניח כי המשך היציאה ביחד לא תברר את המצב ולכן יש לקבל החלטה לכאן או לכאן. מומלץ לסכם את הנתונים הנעימים והמפריעים ולשאול את השאלה – כיצד נתמודד עם הקשיים הללו בתוך הקשר? למשל, האם תכונה אחרת יכולה לפצות על התכונה המפריעה או האם אני מוכן לקבל על עצמי להתמודד עם המשימה והחשוב מכל – האם יש ביננו תקשורת טובה ונעימה ואנו מוכנים להשקיע ולהשתנות אחד למען השני. לאחר בחינת המידע כדאי להכנס לרובד פנימי יותר בנפש (בצורה המתאימה לכל אחד לפי אופיו המיוחד: במהלך טיול במדבר, לאחר שמיעת מוזיקה מרגיעה, לאחר תפילה מעומק הלב ועוד). חשוב לדעת לסמוך על עצמי, לצלול פנימה – ולהחליט. בהצלחה!

"אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?"
אהבה זאת… פגישה על רקע השקיעה, טיול על שפת הים כשכינורות מתנגנים ברקע… ואז אתה יודע שזה זה!
אז למה לי זה אף פעם לא קורה בפגישות בגן סאקר או על ספסלי תחנת תל אביב מרכז?
למה אחרי כל כך הרבה פגישות, והבנה שכלית שיש התאמה, אני לא מצליח/ה להתרגש כשאנחנו נפגשים?
טענות אלו נשמעות מכל כך הרבה חבר'ה טובים, וזה אומר שאולי צריך לאתחל את מערכת המושגים שלנו.
אמר פעם החזון אי"ש זצ"ל על הציבור החילוני "איך אנחנו יכולים להידבר איתם, הרי למה שהם קוראים אהבה, אנחנו קוראים כרת"…
חשוב לברר לעצמנו את ההבדל העצום בין תפיסת המושג אהבה בתרבות המערבית – בסרטים, בספרים ובשלטי החוצות, לבין האהבה כפי שהמסורת היהודית מחנכת אותנו.
למה אני אוהב את אשתי?
תשובת תרבות המערב – "כי נדלקתי עליה, התאהבתי בה".
אך ביהדות ההסתכלות היא הפוכה. בסוף מסכת תענית מתואר איך בנות ישראל המחוללות בכרמים היו פונות אל הבחורים ומדגישות להן את נקודות החיבור הפוטנציאליות – "יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהן מה היו אומרות – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".
יש כאן שלושה מישורים של חיבור: 1. יופי – מציאת חן ברמה החיצונית, 2. משפחה – כיוון משותף וערכים דומים להקמת משפחה ביחד, 3. השקעה ועבודה משותפת.
שני העקרונות הראשונים הם מובנים וברורים. צריך למצוא חן אחד בעיני השני, וצריך שתהיה הסכמה על הבית אותו אנחנו מעוניינים להקים יחד.
העיקרון השלישי הוא המפתח לקיום האהבה. כדי שתיווצר אהבה יש צורך להשקיע, להתאמץ ולהשתדל, וההשקעה הזו צריכה להיות הדדית. בלי זה אין אהבה אמתית, אלא לכל היותר יש התאהבות זמנית (כפי שלצערנו מקובל היום בעולם המערבי ובחלקים המושפעים ממנו בחברה הישראלית).
הצד של הרגש בזוגיות הוא חשוב והכרחי, ודווקא בגלל חשיבותו הגדולה הוא לא אמור ולא יכול להופיע בכל כוחו בתחילת הקשר – כמו שאצל האדם החלק החושב והמדבר מגיע מאוחר יותר כתוצאה מהתפתחות ולמידה. כך גם רגש האהבה הוא נבנה מעמל רב ומהכרות מעמיקה במהלך שנות הנישואין וגדל יחד איתם.
אז לא צריך שום רגש לפני החתונה?
כדי להחליט על חתונה צריך להרגיש שנחמד ונעים לנו ביחד, ושבסוף הפגישה נרגיש שאנחנו רוצים להיפגש שוב. הרגשה זו בהחלט מספיקה כדי להתחיל לבנות ממנה את רגש האהבה. ובכלל, בהחלטה הכי חשובה בחיים, עדיף שנחליט מתוך שיקול דעת ולא מתוך "התאהבות" וסערת רגשות.
החתונה היא רק תחילת הדרך לבניית האהבה. "בלבד שתעטרונו בזהובים" – מכאן ואילך תשקיע, וכך תיבנה ותיווצר האהבה.
אז מה עושים ביום שאחרי ההחלטה להתחתן?… עכשיו הגיע הזמן "לעורר את האהבה עד שתחפץ", על ידי הדבר המרכזי ביותר באדם בכלל ובקשר הזוגי בפרט – וזהו כח הדיבור.
"שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי… משמרת שלישית… אשה מספרת עם בעלה" (גמרא ברכות ג ע"א)
חז"ל באים להדגיש לנו את חשיבות הסיפור בין אשה לבעלה. הדבר הראשון שמשקיעים בו בתחילת היום זה הסיפור. שלא כמו בדיבור שבא להעביר מידע או לברר עניין, הסיפור מבטא תוכן פנימי רגשי, שיתוף מלא ברגשות ובתחושות של המספר.
שתפו אחד את השני בחוויות שעוברות עליכם, בררו יחד כל מיני לבטים שעולים בכם. נסו להיות קשובים אחד לשני, להזדהות, להבין, לתת עצה, להשתתף. ואז – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ה"סיפור" הזה מעורר תחושת הזדהות וקרבה, וככל שמרבים בכך – האהבה תתגבר ותתחזק.

לעיתים אלו אשר מפריעים להתחייבות לקשר זוגי הם לא אחרים מאשר מיתוסים אודות בן הזוג המצופה שלנו. מיתוסים אלו מופנמים בנו בתהליכים שונים וגורמים לנו להסתכל על המציאות במשקפיים כאלו שלפעמים גורמים לנו להתרחק ממבוקשנו.
מיתוסים על זוגיות מתחלקים ל-4 קטגוריות ראשיות:
בן הזוג המושלם. אי שם בעולם יש מישהו שמותאם לי לחלוטין שרק יושב ומחכה לי. אם רק תחפש מספיק תמצא את האדם שימלא את כל הצרכים שלך, יגשים את כל משאלותיך, ויחיה איתך באושר ועושר לנצח. האמנם??!! זה קיים במציאות בדיוק כמו שאליהו הנביא באמת שותה את היין בפסח… אין דבר כזה בן זוג מושלם בדיוק כמו שאין דבר כזה זוג מושלם. לעיתים זה מאוד קשה לוותר על המיתוס הזה ולהפסיק להשוות את בן הזוג שלך לאחרים או להפסיק לפנטז על בן הזוג שיכול להיות לך. בן-זוג מושלם בדיוק כמו זוג מושלם, הוא אדם בדיוק כמוך שמוכן לעשות איתך עבודה חיצונית ופנימית כדי להיות יותר ויותר מושלם.
בן הזוג אמור להשלים אותנו. בן הזוג שלנו אמור לאזן אותנו, להפרות אותנו, ולהשלים אותנו בדיוק במקומות החסרים שלנו. אם אנו פחדנים הוא אמור להיות גיבור, אם אנו רגשיים הוא אמור להיות שכלי וכו' האמנם??!! למעשה, אין שום חוק בקשר לכך. יש דברים בהם הוא משלים אותנו, יש דברים בהם אנחנו משלימים אותו, יש דברים שאת השלמתנו נמצא במקומות אחרים ויש דברים בהם נשאר חסרים. התבוננו בזוגות שמסביבכם וראו בעצמכם.
אהבה אמורה להיות דבר קל. האם באמת להיות עם אדם שיש לו מחשבות ורגשות שונים משלך, תחומי ענין שונים, ציפיות שונות לגבי נושאים שונים, סגנונות שונים של תקשורת וביטוי עצמי, מניעים שונים לאוכל, מין, ספורט, פנאי ועבודה, סטנדרטים והרגלים שונים, חברים וקרובי משפחה שהם לא חייבים להיות בדיוק בסגנון שלך, הרגלים מוזרים שאתה לא תמיד מבין – אמור להיות דבר קל? האמנם??!! כמובן שהמוח שלנו אומר לנו ש"לוּ רק" הוא היה קצת שונה מעצמו וקצת יותר דומה לנו הכל היה לנו הרבה יותר קל. למעשה תמיד יהיו הבדלים בינך לבין בן זוגך. בגלל זה יחסים אינם דבר קל. הם דורשים תקשורת, קשר, משא ומתן, התפשרות והרבה הרבה קבלה של השונות.
נכון שלחלק מהזוגות יש יותר במשותף מאשר לאחרים וזה עשוי להקל במשהו. אבל לא חשוב כמה יש במשותף, תמיד יהיו הבדלים שיכולים לאתגר. צריך ללמוד לקבל באמת את השונות ואז הרגשות השליליים מתחילים להנמס.
אהבה אמורה להיות בשיאה ולהמשך לנצח. האמנם??!! מה היא בעצם אהבה? כאשר אנשים מדברים על אהבה בדרך כלל הם מתכוונים למצב רגשי: תערובת נהדרת של מחשבות, רגשות ותחושות. הבעיה היא שאהבה כזו לא נמשכת הרבה זמן (ולעיתים לוקח הרבה זמן עד שמרגישים אותה – אם בכלל). למעשה השלב האמיתי של הזוגיות מתקיים כאשר שלב ירח הדבש מסתיים, כאשר אנחנו לא מסוממים ברגש ההתאהבות. סם האהבה גורם לנו לראות את בן הזוג כמדהים, אבל זה תחת השפעת הסם… כשהסם מתחיל לרדת אפשר לראות כמה חורים קטנים בתוך השריון של האביר על הסוס… או ששמלת המשי המדהימה של נסיכת החלומות עשויה בעצם מפלסטיק ממוחזר… הרבה פעמים זה גורם לאנשים להלם! אבל זו הזדמנות לבנות מערכת יחסים אוטנטית ואינטימית בין שני אנשים שיכולים להביט אחד לשני בעיניים ולראות אותם כמו שהם באמת. כאשר מערכת יחסים תתפתח תגיע תחושה חדשה של אהבה.
איננו טוענים שצריך ללכת לקיצוניות השניה ולוותר על כל המחשבות, הרגשות והתחושות. העצה היא להתבונן בצורה כנה ולהיות מודע לאיך מחשבות מסוימות משפיעות עלינו. האם הן תורמות או מזיקות להתפתחות הזוגיות שאנו רוצים??
בהצלחה לכולנו!!!

(מבוסס על ספרה של Russ Harris : ACT with Love)

אני בחורה דתיה מבית דתי לאומי וכו' וכו' – למדתי באוניברסיטה במשך שנים רבות (תואר שני). פגישות – נראה לי מאות (עד שזכיתי להתחתן). בהתחלה לקחתי קשה, אחר כך כשראיתי שהאדם שמולי, נראה ממש לא לעניין, הייתי מתנחמת לי בהומור ביני לבין עצמי – לא נורא, נכיר עוד בן אדם, עד יצור בעולמו של הקב"ה. הרצינות התהומית, גבירותי ורבותי, היא בעוכריכם/ן!!
רק בגיל 25 התחלתי להיות "בשלה" באופן ממשי להתחתן, ופגשתי הרבה בחורים כאמור, גם את אלה שלא מחזירים צלצול לומר שזה לא מתאים. היו לי כמה אכזבות, שבזמנן באמת סבלתי וכאבתי, לא אכחיש, אך בסופו של דבר החלטתי להיות שמחה ולהיות במקום שהכי טוב לי, ולכן גם עברתי מהעיר למושב ירוק ושלו.
העיקר להרגשתי:
א. להיות באמת בשמחה ובאופטימיות מתוך כך שתעסקי במה שטוב לך ומעניין אותך ולא תקונני על "הפסד" זמן הנישואים. הכל מאת ה' וה' עוזר למי שמודה לו וסופר את הברכות שנתברך בהן. עשי דברים מספקים ומעניינים בתחומי לימודים, אומנות, עבודה, התנדבות, וגם כשאת בסדרת פגישות עם בחור כלשהו, אל תצפי לו ולטלפונים שלו כמי שמצפה לגואל צדק. פתחי את עצמך ושמחי את עצמך, ועצתי לך שתמעיטי לדבר על נושא השידוכים והנישואים, כי זה שוחק אותך. כך כשתפגשי את הבחור, יתרשם משמחתך ומעליזותך ויחשוב – אחת כזאת לא פגשתי הרבה זמן!
ב. להיות בחברת נשים נשואות לפעמים – נשים נשואות שטוב להן כמובן – שתוכלי לקבל מהן דוגמא וגם חשק חיובי להתחתן. אני אומרת זאת מפני שיש בחורות שמתלוננות על הבחורים, אך בסופו של דבר במודע או שלא במודע הן מכשילות את האפשרות להתחתן כשזו סוף סוף מגיעה. "טוב, ברור שאיתו אני לא אתחתן… יוֹצמח כזה!" ומה רע באותו יוצמח – לפעמים אני מסתכלת מבחוץ ולא מבינה. הוא פשוט רצה אותן, זה עוונו! אהה, פה קבור לפעמים הכלב. האם את רוצה להתחתן? כדי לרצות להתחתן צריך להיות אשה שמחה, אופטימית, מוכנה לתת, לסלוח, לזרום, לצחוק!!
ג. כדאי להקשיב לסדרת 8 הקלטות המצוינות של הרב שמחה כהן "הבית היהודי".
ד. כשאת מגיעה לפגישה עיוורת ורואה שטוב לה לפגישה שלא נבראה משנבראה – דמייני שאת על המאדים ופוגשת יצור חדש ומעניין. אם הוא משעמם – דעי לך שאפשר למצוא עניין גם בשעמום. שאלי אותו שאלות שיוציאו ממנו את תמצית האני-מאמין שלו – סתם בשביל ידע כללי, בשביל להכיר עוד פן אנושי בעולם. ודעי שזהו עוד צעד בקריעת ים סוף שלך ואם תמשיכי להיות בשמחה תיכף בעז"ה גם תתחתני.
ו. תאמיני! לפני שאת יוצאת מהבית חייכי לעצמך במראה ואהבי את עצמך!
ז. כשאת מתפללת לקב"ה ראי לנכון למנות יותר תודות מאשר בקשות. למשל: תודה ה' שבראת אותי נשמה בעמך ישראל, ושיש לי כל היכולת והכשירות להיות רעיה ואם, ושמציעים לי שידוכים בכלל, ובקשות: בבקשה ה' זמן לי את זיווגי בקרוב בנחת, בטוב ובשמחה.
כל טוב!
באהבה ובסימפתיה לרווקים, ולרווקות ובכלל לעם ישראל ולאנושות.

לא אתפשר!

את הצעות השידוך שאני מקבלת, אני רושמת לי בשני טורים: טור ההצעות הטובות, אלו שאני מסכימה להן, וטור ההצעות המעליבות. אני גם רושמת תאריכים כדי לראות מה קורה עם השנים. האם מידלדלות ההצעות הטובות, ומצטופפות ההצעות שלעולם לא אסכים להן? גרוש עם ילד. תודה. גם על גרוש בלי ילד אין מה לדבר. גרוש חוזר בתשובה, שעזב את אשתו כי היא לא הסכימה אפילו למינימום של מצוות. אני מוכנה לתת תרומה חד פעמית לישיבת החוזרים בתשובה שלו, אבל גם חוזר בתשובה רווק מפחיד אותי. מי יודע מה הוא עשה בחיים קודם? חפשו לו מישהי כמוהו.
אני יודעת בת כמה אני. אני שומעת את הלחשושים בבית. אלו אותם לחשושים שהיו כשארגנו לאבא מסיבת הפתעה ליום הולדת שישים. כן, אני לא מסתירה, בחיוך ובקול רם אני מספרת: "כמעט שלושים!" שיתלחששו ויכינו לי מסיבה יפה. עם גלידות ובלונים. טישו לא צריך להכניס לתקציב!
לא רק תעודת זהות יש לי, שלא תתן לי לשכוח מתי נולדתי. גם מראה יש לי בחדר. אני יודעת בת כמה אני נראית. בטח לא פחות משלושים, אולי יותר. אבל זה לא סיבה להתפשר. אני בחורה משכילה, רגישה, מבית טוב. אולי לא יפה, אבל מטופחת. בחורה מסוג א' לא צריכה לקבל הצעות מסוג ב'! מי יודע מה עוד יכולים להציע לי אם ידעו שאני מתפשרת. כתבתי לי שיר קטן כדי לחזק את עצמי.
על גרוש אני לא שמה גְרוש.
בעיות בריאות? אין סיכוי פעוּט.
נכות קלה? זו פשוט קללה.
אלמן איכותי? תעזבו אותי.
רק לחוזר בתשובה לא מצאתי חרוז. מצאתי "תשובה – אהבה", אבל זה לא מה שאני מחפשת.
אבא דומה לי. הוא כבר מסנן בעצמו הצעות משפילות, אם פונים אליו. רק בשביל הטבלה שהכנתי אני מבקשת שהוא יעביר לי את האינפורמציה. אמא אחרת. היא מנסה לדבר אתי על פתיחות, ענווה ואמונה בה'. טוב, אמא אף פעם לא הצטיינה בלהבין אותי. מזל שיש לי את אבא.
בשבוע שעבר הלכתי לחתונה של אמוני, החברה הכי טובה של אחותי הצעירה תהילה. היא היתה אצלנו בבית המון, ואני הייתי כמו אחות בוגרת בשבילה. דברתי איתה על החיים, על זוגיות, על אנשים שבונים את עצמם ואנשים שהורסים לעצמם. עכשיו, כשהיא הביאה לי הזמנה עם הקדשה אישית מתלהבת, לא יכולתי שלא ללכת.
בעצם, הלכנו כולנו. אחותי תהילה ליוותה את הכלה מהבוקר אז היא לא יצאה אתנו. אבל אבא ואמא, ואפילו מיטל, התינוקת שלנו בת העשר – כולנו הרגשנו קשורים. התלבשתי, התאפרתי, הסתרקתי – ויצאתי מהבית בראש מורם. זה הכלל. תמיד – בראש מורם.
איזה אופנות יש היום. לחפש את גן האירועים הכי נידח ולא צפוי כדי שהחתונה תהיה מיוחדת. שמעתי שקוראים לזה חתונות מ.מ.מ. נא לבוא עם מפה, מצפן ומימיה. גם התרשים שהם צרפו להזמנה לא בדיוק עזר לנו, כשניסינו לנווט את הדרך בין הפרדסים. בסוף הגענו. אבא ניגב בממחטה את האבק מהנעלים, אמא נעזרה במפית לחה עבור סנדלי העקב שלה ושלי. מתחתי חיוך על הפנים ונכנסתי לגן בראש מורם.
מתחת לסוכת גפנים ישבה אמוני. יפה וזוהרת. כשהיא ראתה אותי היא לא חיכתה שאבוא אליה אלא קמה לקראתי. לא תכננתי לנשק אותה, חבל על העבודה של המאפרת, אבל היא לא חשבה על כלום. חיבוק גדול, נשיקה גדולה על הלחי, ומילים כאלו גדולות: "בנית אותי, החכמת אותי, יש לך הרבה חלק בערב הזה". נזכרתי בפתגם על הסנדלר שהולך יחף, אז הסתכלתי על הסנדלים שלי. הן היו עדיין מבריקות מהמפית לחה, אז תיכף הרמתי את הראש בחזרה. בראש מורם! זוכרת? בראש מורם!
במקומותינו יש קשר רופף בלבד בין הזמן שכתוב בהזמנה ובין הזמן שבו באמת נערכת החופה. ובינתיים? בינתיים מחפשים עם מי לדבר. לשמחתי ראיתי בקהל את אלישבע, המחנכת המופלאה שלי מכתה יב'. היא בטח היתה מחנכת גם של תהילה ואמוני. אבל מה? בשנה שלנו היא התחתנה. בנות יב' רק מחכות לעונת החתונות שתתחיל. ועם מי היא מתחילה? עם המחנכת בכבודה ובעצמה. איזו שמחה נקיה זאת היתה! עוד בלי השוואות וקנאה. אחרי זה יצאתי לשירות לאומי וללימודים, אולי לא ראיתי אותה בכלל מאז מסיבת הסיום. ופתאום – איזו הזדמנות! בסגנון של אמוני, בלי חשבונות, נתתי לה כזה חיבוק וכזאת נשיקה, והושבתי אותה לדבר.
אלישבע שאלה אותי על עצמי ועל בנות הכתה, וספרתי כל מה שידעתי. רגע אחרי ערבית התקרב אלינו גבר עם שני ילדים על הידיים, שם אותם עליה, ואמר: "אני משאיר לך את ירוחם ואליענה כדי שאוכל לרקוד לפני החתן". נזכרתי שדברתי אולי חצי שעה, ולא שאלתי אותה כלום עליה, כלום על משפחתה. "אילו הילדים שלך?" שאלתי, והיא הנהנה בחיוך: "תאומים. בני שלש בשבוע הבא". בני שלש? הם נראו לי הרבה פחות. בני שלש יודעים ללכת, ואלה עוד סוחבים אותם. הם נראו לי לא בסדר. לא הפנים, לא הגוף… משהו מבהיל כזה. אלישבע כנראה מנוסה במפגש הראשון של אנשים אתם, במבוכה… לכן היא חסכה לי את השאלות והתחילה לספר בעצמה. על שש שנים של המתנה, על הריון קשה ולא תקין, על ממצאי האולטרסאונד המפחידים, ועל ההחלטה שלה ושל בעלה לקבל – ולגדל. לכאוב – ולאהוב. אף פעם לא הייתי טובה בביולוגיה, ואני לא זוכרת את ההסברים הרפואיים. אולי מרב פחד לא ממש הקשבתי? אולי כי חשבתי עליה, אלישבע המדהימה, אלישבע שמאז החמישית התפללנו שלא נפסיד אותה, שהיא תשובץ אצלינו ולא בכתה המקבילה, ועכשיו היא עזבה את ההוראה, ובמשך שלש שנים – בערך מאה תלמידות הפסידו אותה, לטובת שני ילדים עקומים, שני ילדים מפגרים.
הצלחתי לחלץ מעצמי איזו מחמאה על הצבע הירוק של העיניים שלהם, ואלישבע ענתה בגאוה: "וראית איזה ריסים ארוכים? כמו של בעלי". בזמן שהיא ניגבה את האפים שלהם, שלא הפסיקו ליזול, היא ענתה על השאלות שלא העזתי לשאול.
אלישבע דברה על ראיית החיים כתפקיד. תפקידים לא בוחרים. אנחנו רק צריכים להפתח אל מה שה' שולח לנו, ואותו לקבל באהבה. כשאנחנו לא מתעקשים על מה שרצינו ותכננו לפני עשר שנים, אנחנו יכולים לזכות לחיבור חדש אל ה'. מיוחד כל כך. עמוק כל כך. ובסופו של דבר לראות, שמה שה' שולח לנו מתאים לנו עוד יותר מכל מה שחשבנו ורצינו. "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום".
איזה מילים! שוב שמעתי את אלישבע הנערצת, מדברת אתנו בכתה יב' על אמונה והשגחה. אלא שהפעם זה היה ממקום אחר. יותר כואב? יותר אמיתי? יותר נקי? ואולי אני שמעתי ממקום אחר? יותר בוגר, יותר בשל?
איזה מילים! פתיחות, ענוה, אמונה בה'. שמעתי אותן כבר פעם? נראה לי שלא. אם היו אומרים לי את זה לפני חמש שנים, אם הייתי מסוגלת להפנים את זה לפני חמש שנים, אולי הייתי מתחתנת כבר אז, ויכולה עכשיו להיות מדריכת הכלות של אמוני…
ירוחם התחיל לבכות. אלישבע שמה את אליענה בעגלה והתחילה לעשות לו עיסוי מרגיע עד שנרדם גם הוא. אחר כך היא שאלה אם אני מוכנה להשגיח עליהם כמה דקות כדי שהיא תוכל לרקוד. "בטח", אמרתי. והיא נכנסה למעגל, וקפצה והשתוללה כמו אלישבע של פעם. בכל פעם שהיא הפנתה אלי את הראש עשיתי לה סימן שהכל בסדר ושהיא יכולה להמשיך לרקוד. רק את הכסא שלי קצת סובבתי והרחקתי. שלא יחשבו שהם שלי.
כשהתזמורת הפסיקה את שלה והמלצרים התחילו את שלהם, בא בעלה ממעגל הגברים והצטרף אליה לארוחה. גם אני נשארתי שם ואלישבע עשתה בינינו הכרות. הוא הסתכל בי לרגע ארוך ושאל אם אני אדם פתוח. "ברור"! עניתי, שוקלת אם להעלב. הוא אמר שתיכף הוא ראה שאני לא שמרנית ומרובעת, לכן הוא מבקש את רשותי להציע לי הצעה לא סטנדרטית. הסתכלתי לו בעיניים ורציתי להגיד לו שאני לא סוג ב', ואני לא אשמע הצעות סוג ב'. רציתי להגיד לו שעכשיו בגיל 30 אני חכמה בעשר שנים ובשלה בעשר שנים ולכן אין סיבה שאקבל הצעות שלא קבלתי בגיל 20. אבל הסתכלתי בעיניים הירוקות שלו עם הריסים הארוכים והתביישתי. קפלתי את הדגלים.
הוא סיפר לי על צביקה. לא שתמיד היה שמו צבי, רק מאז שהוא התגייר. החרוז קפץ לי לראש תיכף: "לא אגרר אחרי גר", אבל ידעתי שיש עוד אפשרות: "לא אסגר מלשמוע על גר". מסרתי את מספר הפלאפון שלי.
בדרך חזרה, אבא ביקש שאני אנהג כי הוא שתה קצת. תמיד כשאני נוהגת הוא יושב מאחור עם אמא כדי להיות ביחד. מיטל התישבה לידם, ותהילה לידי. הנהיגה היתה קשה. במקום כזה נידח אין תאורה בחוץ, בראש חודש (התאריך המועדף על בנות אולפנה אמוניות) גם אין אור של ירח, ואף אחד גם לא השקיע בתמרורים שיזהירו מפניות חדות או מבורות בכביש. אבא ניהל עם אמא שיחה חרישית מאחור, מחבק את מיטל שנרדמה עליו, תהילה סיפרה בפלפון חויות לחברה חולה שלא יכלה להגיע, ואני ישבתי דרוכה, מאמצת עיניים, ומתפללת שלא יקרה כלום. מה יהיה אם מישהו מהחתונה ינסה לעקוף אותי לא בזהירות? מה אני עושה אם באה מולי מכונית עם אורות גבוהים? באזור כזה יכול גם סוס או חמור להגיח פתאום אל הכביש. תהילה כל כך יפה ושמחה! אני חייבת להחזיר אותה הביתה כמו שהיא. אסור שתהיה לי תאונה. אסור! תהילה החליטה להתחיל את פרק השידוכים (כמה היא תחכה לי?), ואפילו שהיא תמיד תהיה סוג א', כי זה מה שהיא, באמת, אני לא רוצה שיחפשו עבורה בחור פתוח ולא מרובע שיסכים להפגש אתה אחרי פציעה של תאונה.
הגעתי הביתה גמורה אחרי הנהיגה הזאת. אמא ראתה ולא ביקשה ממני עזרה בנשיאת מיטל הישנה. הלכתי לישון בלי שעון מעורר, וישנתי וישנתי, עד – שהעיר אותי הפלאפון. "שלום, מדבר צביקה. אני מצלצל בזמן נוח?" איזה כיף, חשבתי. בחור יהודי עם כאלו נימוסים אירופיים!

מפי הרב שמואל אליהו
בשם הרב מרדכי אליהו זצ"ל

לפני היציאה לפגישה יש לפתוח ספר תהילים באקראי ולומר חמש פרקים ברצף.
לאחר קריאת חמשת מזמורי התהילים יש להוסיף:
"יהי רצון לפניך ה' אלקי ואלוקי אבותי שאת הטוב תקרב ואת הרע תרחק, הטוב בעיניך עשה".