ה"טיול בחו"ל אחרי צבא" הוא תופעה חברתית החודרת בשנים האחרונות לציבור הדתי-לאומי כחלק ממכלול אופנות חילוניות המגיעות (באיחור אופייני של עשרים שנה) גם אלינו. ראשית יש להקדים כי איננו מדברים אודות טיול "קטן" של כמה ימים/שבועות אצל הדודה בארה"ב, אלא על תופעת הטיול "הגדול" (יעני "טרק"); טיול הנמשך חודשים ארוכים, מתבצע על פי רוב באזורים נידחים וכו'.
בואו נדבר גלויות: במבט ראשון יש כאן – א) בעיה הלכתית של יציאה לחוץ לארץ – אין זה המקום לדון בסוגיה זו אבל ברור שרוח ההלכה לא מתלהבת, בלשון המעטה, מיציאה מארץ ישראל לצורך בילוי (נקודה זו רלוונטית גם לאלה הנוסעים לטיול "קטן"). ב) בזבוז זמן יקר – בייחוד לבחור/ה דתיים-לאומיים המעוניינים תוך מספר שנים מועט להספיק לעצב אישיות תורנית+לרכוש מקצוע+להקים משפחה. ג) כניסה להרפתקאה שאינה הכרחית הכרוכה לא פעם בסכנה – הן פיסית (נושא כשלעצמו), והן רוחנית (הקושי לשמור על אורח חיים דתי במקומות הללו, שלא לדבר על צניעות וכדומה – ולא להיתמם בבקשה).
אולם מעבר לכל הטענות המרובעות והדוסיות הללו ישנה כאן בעיה במישור הנפשי שהיא הנושא שלנו.
מדוע למעשה בחור/ה דתיים (ופעמים רבות גם בוגרי ישיבות/מכינות/מדרשות) מרגישים צורך לצאת לטיול ממושך לחו"ל אחרי שירות צבאי/לאומי? מה קוסם כל כך בחוץ לארץ? אם המטרה הבלעדית היא להתאוורר (והיא בהחלט לגיטימית), מדוע לא להסתפק בטיול של חודש בשביל חוצה-ישראל או בחצי-שנת עבודה בקיבוץ? מדוע דווקא טיול בהודו/דרום אמריקה – על כל הבעייתיות הכרוכה עמו – הוא הוא הטיול המועדף?
על פי רוב, הטענות הנשמעות על מנת להצדיק את המסע לחו"ל הן בסגנון של: "להירגע מהשירות הצבאי"; "להתנתק מהכול"; "לקחת פסק זמן לפני שמתחיל מרוץ החיים" וכדומה. המכנה המשותף (התת-הכרתי ברובו) לכל הטענות הללו הוא האשליה שהחופש מצוי בפריקת מסגרות ובניתוק מהחיים הנורמאליים. הטיול בחוץ לארץ – עקב המרחק הגיאוגרפי והמפגש עם תרבוּתִיוּת רבגונית המצויה בו – מסמל את המקום בו החופש הוא בלתי מוגבל. גם אם בפועל הטיול יהיה סולידי לחלוטין ויכלול ביקור בבית חב"ד בבנגקוק שבו פתאום "חווים את היהדות מחדש" (ביטוי קצת פתטי כשלעצמו בעת שנשמע מפי בוגרי חינוך דתי); עדיין עמדת המוצא היא כי על מנת לחוש "עד הסוף" – חופש, שחרור, מיצוי אישי ואפילו "חוויה דתית אמתית" – יש צורך לצאת מן הנורמאליות, לצאת מארץ ישראל, לצאת מהמסגרת המשפחתית והתורנית, להתנתק מכל מה שלמעשה ירכיב את אורח החיים בו אחיה בשבעים שנה הבאות – ושם, רק שם, ב"טרק" בלאוּס אוכל להתחבר אל עצמי ואל אלוהי. לאחר מכן, כל חיי, כאשר אהיה כבול/ה לפרנסה, לשמירת מצוות, לבן/ת זוג אחד ולטיפול בילדים – אתרפק בגעגוע על זיכרון אותו טיול: "אח, איזה חופשי הרגשתי אז"…
ברור כי כל אדם זקוק מידי פעם "לנקות את הראש" אולם ניתן לעשות זאת בצורה ערכית וסולידית בגבולות הארץ, בזמן קצוב וסביר ללא ניתוק ממכלול החיים השלם (צורה שאגב תחסוך הרבה זמן, כסף ודאגה להורים – נתונים נוספים שאמורים להוות משקל כלשהו בהחלטה אבל זו כבר סוגיה אחרת). לסיום, משפט אחרון: אני מניח שחלק גדול מהצעירים הקוראים דברים אלה יאמרו שיש פה הגזמה ו"סך הכל אנו רוצים ליהנות קצת וצא לנו מהווריד!". אולי. רק חשוב לזכור כי כמו במקרים רבים בחיים, ובוודאי בגיל הזה, – החלטות מקבעות בסופו של דבר יחס נפשי שהולך איתך הלאה. העמדה הנפשית העיקרית אותה יש לטפח בשלב זה בחיים, היא בדיוק העמדה ההפוכה: היכולת לחוש שמחה ושלמות בחיי היום-יום: בעמל תורני, בתא משפחתי יציב, בתפילה כנה ללא "פירוטכניקה" רגשית, בעבודה משמעותית ואתגרית, בהנאה פשוטה ובריאה מנופי ארץ ישראל, או במילים פשוטות – לפתח בשלות לקראת מה שמכונה "חיים בוגרים"; והשאלה אם "טרק" בחו"ל מסייע לבניין אישיותי מסוג זה. לדעתי לא.

"באופן כללי הכיפה נשארה לי די דבוקה על הראש שלוש שנים… זה נכון שמדי פעם הציצית הייתה קצת תקועה (בעיקר בקיץ), אבל גם היא די שרדה עלי… אבל זאת לא הנקודה. תכל'ס שלוש שנים אני חי עם חבר'ה חילוניים, אוכל איתם, ישן איתם, שמח איתם, עצוב איתם, הכל איתם… זה לא שיש לי איזו משיכה לתרבות שלהם, ולשיח ששמעו אוזני כל כך הרבה פעמים, אבל… קשה לי לחזור למשל לויכוחים הנלהבים שהיו לי לפני הצבא בישיבה על 'כמה ביסקוויטים זה כזית לברכה אחרונה' או 'אם לחתוך סלט קצוץ מדי בשבת זה טוחן'… זה לא רק משום שהחבר'ה בצבא צוחקים על זה, אלא פשוט אני חש שכמו שאומרים 'ראיתי הרבה דברים בחיים' בשירות הצבאי, ואבד לי כבר הכח לזה…".
זהו אמנם מונולוג בדוי, אך אני סבור שכל חייל משתחרר חש משהו מזה, בדרגה זו או אחרת. ולכן יש לערוך כאן ניתוח יסודי של העניין. למה קיימת "שחיקה רוחנית" בצבא? ומה הם הגורמים המרכזיים שלה?
הגורם האנושי: הגורם הראשון הוא ללא ספק המפגש המתמשך עם חבר'ה חילוניים איכותיים שמוכנים לעשות הרבה למען ערכים עליונים כמו המדינה, האחווה, הדאגה לצרכי האדם החלש וכו', ומאידך גיסא, בעניין המצוות ודקדוקיהן הם מגחכים. ואף אם דבריהם לא מעוררים הזדהות, הם מכניסים את החייל הדתי למגננה תמידית ול"לא נעים" כזה שמקרר את ההתלהבות הדתית.
הגורם הערכי: הגורם השני הוא גורם יותר אובייקטיבי. המציאות הצבאית, עם כל הרצון הטוב, מכניסה את החייל הדתי למצבי לחץ הנובעים מהרצון להדר במשימה הצבאית ובעשיה הדתית יחדיו, מה שלרוב לא תואם ממש. ומובן מאליו שהשירות הצבאי מכוון להעדיף את עצם עניינו, היינו המשימה הצבאית, על אורח החיים של המבצע אותה. מתוך כך, הדת בצבא באופן מהותי הינה רק בגדר מתלוה לעניין העיקרי, שהוא הפעילות הצבאית.
הגורם המציאותי: הגורם השלישי להחלשות העניין הדתי קשור לגורם השני, אך הוא הצד הפרקטי שלו, והוא פשוט ההרגל להנהיג אורח חיים דתי בו הדיעבד נהפך הרבה פעמים ללכתחילה, מתוך הכרח או מתוך הגזמה.
ומשום ששלושת הגורמים פועלים יחדיו תמיד ולאורך כל השירות הצבאי, אין ספק שהם עושים שינוי באיזשהו מקום בנפש. השאלה היא עד כמה עמוק…
והנה אנו מגיעים לשלב של התיקון. יוצאים לדרך, לעולם הגדול, כל אחד בכיוון שלו. פושטים את המדים ואיתם אמור להשתחרר השד המקפיא את ההתלהבות הדתית. אבל כנראה שאין בבגדי האזרח תכונה עצמית להפשיר את הקרח. נצטרך כנראה לבנות כאן משהו, משהו חדש, אלו הם כנראה החיים, ומעז יצא מתוק…
איך אתה חוזר לעצמך? קודם כל אתה צריך לדעת שאתה לא חוזר ל"עצמך" שלפני השירות, אלא ה"אני" שלך התבגר, עבר הרבה, ראה הרבה, הכיר הרבה… ומתוך כך הוא בעל כוחות חדשים שאיתם אפשר לבנות דברים חדשים ולעבוד את ה' ביתר עוז.
לכן המשימה הראשונה איננה ל"אפס את המערכת" כדי שהיא תחזור למה שהיא הייתה, כי אתה לא שם… אלא אתה צריך לגלות מי אתה באמת עכשיו. מי האיש האמיתי שבך, לא האיש הדוחק את הדת מתוך שלושת הגורמים עליהם דיברנו, אלא מה הם הכוחות החדשים, הרגשות החדשים, הרצונות החדשים, שהתפתחו בך במהלך השירות, ואותם להעלות ולקדש מתוך שמחה עצומה של תחיה מחודשת.
הדבר השני שעליך לעשות הוא ליצור מסביבך מיד ובאופן קבוע מנגנוני הגנה חסונים בפני כל החולשות והמועקות שנזרעו בך במהלך השירות. ומדובר בבחירת הרגלים נכונים של תפילה, קיום המצוות וקביעת עיתים לתורה. מנגנונים שיהיו עמידים בכל המשימות המחכות לך באזרחות, והכל מתוך חשיבה מבוקרת ומבוגרת למען עצמך ולמען הכלל!
והנקודה הזאת של "למען הכלל", היינו לצאת לחיים הפרטיים במגמה להועיל לאומה, יש בקרבה כל כך הרבה עוצמה, עד שהיא למעשה הערובה הבטוחה ביותר להתחזקות הרוחנית העצמית שלך, כי הרי כל בר דעת מבין שכיום מה שחסר באומה זה רוח – ורוח זו תגיע מאנשים בעלי רוח.

שלום לך.
שערי הבקו"ם כבר לפניך, ובעוד רגע תשתחרר מהמסגרת שהייתה רוב או כמעט כל עולמך בשנים האחרונות. הצבא. ועכשיו – לים הגדול והרחב שנקרא אזרחות, ובעיקר לשאלה הגדולה – מה לעשות, באיזה מקצוע לבחור.
לפני הצבא, ידעת הרבה על היחידות השונות, השקעת, בררת מה אורך המסלול ומה גודל הסיכה. דיברת עם חבר'ה במקומות השונים וגיבשת לך דעה מוצקה לאן אתה רוצה להגיע. ובסוף גם הגעת.
ובאזרחות? כאן זה נראה פחות חשוב. העיקר ללמוד משהו שיהיה תואר. אבל זה כמובן לא נכון. כדאי מאוד להשקיע במידע. בחירת מקצוע לחיים, זו החלטה בעלת משמעות גורלית. אדם ממוצע מבלה במקום עבודתו תשע שעות ביום. כפול חיים שלמים זה יוצא לא מעט, לכן כדאי מאוד שהמקצוע בו תבחר יהיה משהו שאתה אוהב לעשות. קודם כל, עוד לפני האידיאלים והרעיונות, ובודאי לפני הכסף וגובה השכר, זה צריך להיות משהו שאתה אוהב, מתחבר, שמח, ונהנה.
נשמע לך קצת אגואיסטי? לא נכון. דברים שאנו נהנים מהם הם דברים שיש לנו כשרון אליהם. משיכה טבעית. מה שלאחרים לוקח זמן ומאמץ, אצלך הולך מהר ויותר בקלות. זה כשרון. כמובן צריך לפתח כשרון, ולעבוד עליו, אך בבסיס נמצאת מתנה שנתן לך הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. לחפש את תחום השמחה וההנאה שלי מהמקצוע בו בחרתי, זה בעצם לחפש את המתנה שקיבלתי מהבורא, וגם לעשות בה שימוש. מיד נדבר איזה שימוש, אך קודם כל – שמחה וסיפוק.
אל תתפתה אחרי סכומי השכר, אחרי האופנה, אחרי החברים. תהיה אמיתי עם עצמך, תלך לעזרה מקצועית אם צריך, ותלך ללמוד משהו שמתאים לך, לאופי ולאישיות שלך. זה העיקר.
כשרון הוא פיקדון. הרי לא עמלת עליו, קיבלת אותו. ולכן צריך לעשות בו שימוש, בהתאם לרצון של המפקיד, זה שיצר אותך כזה.
בכל תחום שבוחרים, אפשר להתכנס פנימה לפרטיות, ואפשר להתרחב החוצה לכלליות. בודאי, חשוב מאוד לתרום מהכוחות שיש בך לטובת משהו כללי. לטובת מדינת ישראל למשל, או לטובת מערכת הרפואה, או מערכת חשובה אחרת התורמת תרומה משמעותית למעגל שהוא מעבר לעסקים בלבד. גם אתה תרגיש הרבה יותר טוב כשתדע שמעשיך מצטרפים ותורמים לאידיאל גדול. מגוון רחב של אפשרויות קיימות, בהן תוכל להביא לידי ביטוי את כשרונותיך יחד עם תרומה לכלל, לקהילה, למדינה, לעם. זה חשוב מאוד.
בחירת מקצוע מהווה גם פעמים רבות קביעת סולם ערכים. האם בחרת מקצוע שיאפשר לך לחיות חיים חוץ מהמקצוע עצמו, שיתן לך מספיק זמן לקבוע עיתים לתורה, להיות עם האשה והילדים, או סתם זמן לתחביבים? יש היום מקצועות רבים הנראים נוצצים מבחוץ, אך לא כל הנוצץ זהב, ולפעמים הנוצץ הוא כלוב מזהב. גם את זה שווה לקחת בחשבון – מקצוע שיאפשר לי לחיות חיי משפחה נעימים וסבירים, ויאפשר לי לקבוע עיתים לתורה.
אם כן – קודם כל – כשרון והנאה כמדד לברכה האלוקית הטמונה בך, על גבי זה – נסיון להתחבר למעגלים כלליים ולתרום מהיכולת הייחודית שלך לכלל, ולבסוף – מקצוע תואם תורה ומשפחה.
ועוד הערה אחת לסיום. התרגלת עד היום לחשוב בפרקי זמן קצרים יחסית. ישיבה – שלש שנים, צבא שלש שנים. בחירת מקצוע זו החלטה לחיים. אין דבר שאי אפשר לשנות, אך ברגע שבחרת במסלול, קשה להטות את הספינה חזרה. זו החלטה רצינית. תתפלל שהקדוש ברוך הוא ינחה אותך בדרך אמת, להיות נהנה מיגיע כפיך, שמח ומשמח את הבריות, אמן.

יש משהו בהרגשה שאנחנו כל כך מחכים לה… הרגשת השחרור!
כמה מצפים לעמוד שם בשערי הבקו"ם להניח את התיק, להרים את המבט אל השמים ולנשום את החופש.
זאת תהיה הפעם הראשונה שבאמת תוכל להגיד לעצמך "אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה!", לא חייב כלום, מילאת את חובתך לכולם ומעכשיו כל כולך… שלך.

אז מה עושים מכאן? לאן הולכים? מה חושבים?
טיול למקומות הכי נידחים בעולם שבהם נרגיש את החופש? – אולי.
טיול סולידי כי חייבים משהו? – אולי
להתחיל לאגור כסף למלחמת החיים? – אולי.
להירשם ללימודים, להשלים בגרויות, פסיכומטרי כי צריך לחשוב קדימה? – אולי.

יש משהו נוסף – לעצור לפסק זמן, לעצור את המרוץ של הרגשת החופש, לעצור כדי להתקדם באמת.
תמיד התרגלנו ששואלים אותנו "מה תהיה כשתהיה גדול?" והשאלה הזאת מלחיצה אותנו גם אם אנחנו חושבים שלא…
רופא, עו"ד, מורה, גאון מחשבים… צריך לפרק את השאלה הזאת אחת ולתמיד!
"מה תהיה" זה לא "במה תעסוק"!! תוכל לפרנס באיזה דרך, שיטה ומקצוע שתבחר אבל זה עדיין לא יגדיר את "מה תהיה"!
האם תהיה אדם טוב? האם תהיה איש שסולם הערכים שלך לא יצליח לבלבל אותך בדו"ח הכספי של סוף שנה שתתלבט אם לדווח על כל ההכנסות? האם תהיה אבא שיודע מה חשוב בבית ומה פחות? האם תהיה בעל שיודע לבנות זוגיות ואהבה נכונה שאף אחת אחרת לא תצליח לבלבל אותה? האם יעמוד בראש סדר העדיפויות שלך בעסקים היושר וההגינות?
אמור מעתה אני אהיה בע"ה אדם טוב ומוסרי, אהיה אדם שרוצה שכל נקודה בחיים תהיה אמיתית ומשמעותית – וממה אתפרנס? – נבחר מקצוע מכניס, מאתגר ומועיל, אבל קודם לכל מה הבסיס לכל.

אז מה עושים בצומת הכל כך מבלבלת? עוצרים!
אחרי תקופה כל כך ארוכה שהיית בצבא ששם הכל נמדד בתוצאות ולא ברצונות, בתוצאות ולא בכוונות.
תקופה שהכל נמדד בפז"ם ובדרגה וכך אתה מוגדר כמה אתה שווה, הגיע הזמן לפני המרוץ להסתכל פנימה, ללמוד תורה! ללמוד תורה שתעזור לנו להביט אחרת על המרוץ הזה, לפני שמתחילים לרוץ לבנות קומה בנפש שתתן לנו אורך נשימה לכל האתגרים – כי התורה מחיה! זה בדוק!

לא, אני לא אומר שצריך עכשיו לשקוע בלימוד ארוך של שנים על גבי שנים! זה מתאים למיעוט בציבור אבל איך אפשר בכלל לזוז מטר קדימה מבלי לסרטט את ציר הניווט של החיים? בצבא לא היינו מקבלים א' לניווט כזה אז איך כאן אנחנו מרשים לעצמנו להיות לא מקצועיים?

אז לפני שמתייסרים בשאלה באיזה מקצוע לבחור, לך ל"קורס יסוד חובה" לכל המקצועות שתבחר, "הקורס" הזה הוא לא "בזבוז זמן" כי כל מה שלא תבחר אחריו הוא יהיה איתך ולצידך.
שב, שב חודש חודשיים, חצי שנה שנה, אפילו תשלב קצת עבודה, פסיכומטרי.
תתרגל "על יבש" איך חיים נכון שמשלבים בכל החיים לימודים, עבודה, אל מקור החיים, איך לא נשאבים לגמרי לעשייה בלי מעצורים.
תנסה, לא תפסיד!
חפש בנרות, אל תוותר לעצמך, תלחם כמו שנלחמת בשלוש השנים האחרונות כדי למצוא מה ואיך מתאים לך, לְמה שתכננת לעשות ב"חופש" הנכסף ולעשות את החיים שלך לאמיתיים יותר.

יש תוכניות לימוד תורה לבוגרי צבא בכל מקום, בעיר ובכפר, בעמק ובהר – האחריות היא רק שלך – בהצלחה!

שאלה: שלום. לפני חודשיים סיימתי את שירותי הצבאי. התחלתי כתלמיד ישיבת הסדר ובהמשך התגייסתי. כשהוציאו אותי לקורס קצינים חתמתי ויתור על הישיבה ועשיתי שירות מלא. השתחררתי כקצין ביחידה מובחרת ובעוד כמה חודשים אני עומד להתחיל בלימודים באוניברסיטה. בינתיים יש לי חלל גדול של זמן פנוי ואין לי משימה מוגדרת ל'תקופת הביניים' הזאת. לאחרונה אני מרגיש שהיא עושה לי ממש רע. אני מרגיש התדרדרות גדולה מבחינה רוחנית. פחות קם לתפילה, לא לומד תורה ולאחרונה קרה שנפלתי כמה פעמים בגלישה באינטרנט. הגעתי שם למקומות שבחיים לא חשבתי שאגיע אליהם. זה התחיל בטעות, המשיך בסקרנות, ועבר למין רצון חזק שבעצמי אני לא מבין. בהתחלה הרגשתי דחיה וזעזוע מדברים שראיתי, אך עם הזמן הרגש התקהה, ופתאום תפסתי את עצמי מחפש אחרי דברים יותר קיצוניים. אני פשוט לא מאמין שקורה לי דבר כזה. איך א נ י נמשך להתעניין ולהתעסק בדברים כאלו?! אני שפיקדתי והנהגתי, נופל כמו איזה אפס. כאילו הייתי ילד קטן. לאחרונה הציעו לי כמה הצעות להכיר בנות למטרת נישואין אבל דחיתי אותן על הסף. אני מרגיש ממש מנוול לצאת ולהיפגש עם בחורה, כשמאחורי הגב שלה אני עושה דברים כאלו. למה זה קורה לי? איך להתייחס לתחושות האלו? איך נחלצים מהבוץ הזה?
תשובה: שלום לך. אחד הדברים שלומדים בצבא הוא שככל שלדבר יש עוצמת אש גדולה יותר, כך כללי הזהירות הנחוצים לשמירה עליו גדולים יותר. אלוקים נתן בקרבנו כוח גרעיני אדיר ורב עוצמה. הכוח המיני, שנועד להפוך את האדם לשותף עם אלוקים בהבאת חיים חדשים לעולם. אחד הביטויים שלו הוא המשיכה הפיזית שאמורה להיות הדבק שיחבר בין איש לאשתו ויהפוך שני אנשים להיות ל"בשר אחד". לא מדובר במשהו שלילי, חילוני או טמא. מדובר בכוחות קדושים וטהורים שמפעמים בתוכנו. העובדה, ידידי, שאתה מרגיש משיכה לתכנים העוסקים ביחסים בין המינים, אינה אומרת שמשהו לא בסדר אצלך. להפך. זה רק אומר שאתה גבר בריא וסקרן. כל אותן תחושות שאתה חווה עכשיו בינך לבין עצמך, הן אלו שיגרמו לך בבוא היום להימשך לאשתך, ולרצות לחלוק איתה לא רק נפש, רוח ונשמה, אלא גם גוף, בקשר הרמוני המכיל את כל מרכיבי האישיות.
בחור שהיה כותב לי שדברים כאלו לא מדברים אליו בכלל, שהוא לא מרגיש שום תחושות מיניות ואין לו שום מחשבות בנושא, הייתי מתחיל לדאוג. זה היה מצביע על כך שמשהו בסיסי לא תקין בהתפתחות שלו. יחד עם זה, כיוון שמדובר בכוחות כל כך גדולים ויקרים צריך להיזהר לא לבזבז ולפזר אותם במקומות הלא נכונים. לא להשחית את הכוח הגדול שהקב"ה נתן לנו לשווא.
אחד השקרים הגדולים הקיימים במציאות הוא אשליית הכזב שמוכרת תעשיית הפורנוגרפיה. היא מציפה את האינטרנט ומציצה מכל חור. היא מפילה ברשתה רבים וטובים, ומוליכה שולל רבים עוד יותר. רק השבוע קיבלתי שלושה מכתבים עם תיאורים דומים לזה שלך, ואין ספק שהניסיון העומד בפני כל גולש ברשת כיום, הוא עצום.
אגלה לך סוד. הניסיון הזה אינו תלוי רק ב"תקופת הביניים" שאתה נמצא בה. הוא ימשיך גם כשתגיע לאוניברסיטה ואולי אפילו יתעצם. הוא לא ייפסק גם אחרי החתונה. כל עוד האדם נושם הוא יצטרך להתמודד. ההתמודדות הזו אינה עונש. היא טעם החיים. היא אחד הביטויים העמוקים ביותר לשליחות שלנו לקדש את שם ה' בעולם. לא פחות מזה היא גם מגדילה ומעצימה את מי שעומד בה.
אהבה בין גבר לאישה היא דבר נפלא, קדוש ויקר. הרצון לזכות בה ולחוש אותה במלוא העוצמה הוא הדבר הטבעי ביותר בעולם. אלא שהמקום האחרון בו אפשר למצוא את האוצר הזה, הוא בתעשיית המין באינטרנט. אין שם את האמת, את הקודש, את היופי הטהור בכל מה שקשור לגוף ולקשר הפיזי הנכון בין איש ואישה. היצר הרע, כך אומר רבי נחמן מברסלב, דומה לְנַבָל שרץ ברחוב כשידו קפוצה, והוא מכריז לכל עבר: "יודעים אתם מה יש לי ביד? יש לכם מושג איזה דבר יקר אני מחזיק?". כולם רצים אחריו, כי נדמה להם שבידו נמצא מושא חלומותיהם. אלא שכשהם משיגים אותו ומגיעים אליו, הוא פותח את ידו ומתברר למרבה התדהמה שאין בידו דבר… הנמשל מובן מאליו.
אחרי שמפנימים את העקרונות הללו, צריך למצוא את הדרך להוריד את הדברים אל השטח. יש הרבה מאוד עצות שיכולות לעזור. חלק במישור הפרקטי הפשוט (להתקין תוכנת חסימה טובה, למקם את המחשב במקום מרכזי וגלוי לעין בבית, לגלוש רק בשעה שיש עוד אנשים בסביבה, להיות "עסוק" תמיד ולא להגיע למצב של שעמום וחיפוש תעסוקה וכדו'), וחלקן במישור של התובנה (להאמין בכך שתמיד אפשר לתקן וש"אין דבר העומד בפני התשובה". לזכור שהאויב הגדול ביותר הוא הייאוש. לראות את הניצחון לא רק במיגור הסופי של היצר אלא בכל הישג קטן. להאמין בעצמך – מתוך שאתה מאמין בה' שמאמין בך, להתפלל אליו…) ועוד.
ואחרי כל זה, אני רוצה להוסיף עוד מילה קטנה, אם אפשר.
אשתך …
לוּ רק הייתה יכולה הייתה אומרת לך עכשיו "בבקשה, יקירי. אל תבזבז את האינטימיות שלנו על תחליפים זולים. אם סרט או תמונה מרגשים אוֹתךָ, רק תחשוב כמה שווה הדבר האמיתי… אני שומרת את עצמי למענך למרות שזה לא קל. החלום שלי הוא להגיע לקשר שלנו כשאני הכי נקיה וטהורה ולייחד את עצמי רק לך. האם תהיה מוכן לעשות את אותו הדבר למעני?".
ידידי, לפני סיום הרשה לי להוסיף כאן ביטוי קטן של הערכה. אני מניח שהיה לך קל יותר לא לכתוב כלל את המכתב הזה. להמשיך את חייך כמקודם ולא לשתף אף אחד במה שעובר עליך. הרי יכולת לא לשאול שאלות, ולא להציף את הנושא הכאוב הזה עם כל התסכול שהוא גורם. אך בחרת לעשות אחרת. לא להשלים עם המצב הקיים ולחפש מוצא מן הסבך. אני חושב שזה אומר משהו. עליך, על הרצון הטהור שנמצא בך, ועל הכוחות שלך לפלס לעצמך את הדרך חזרה.
תיארת תחושות של התדרדרות רוחנית בתפילה ובלימוד. כלל יסוד בצמיחה אישית בכלל ובעבודת ה' בפרט הוא שכשלא מתקדמים קדימה – נסוגים אחורה. אחרי תקופה של מתח פעילות גבוה בצבא ותחושה של סיפוק מעשייה בלתי פוסקת, אתה חש כעת דריכה במקום. זמן חדש בו שום דבר משמעותי לא קורה. מטבע הדברים יש גם יותר זמן פנוי שעשוי להוביל לשעמום שעלול לגרור לדברים פחות טובים. "תקופת הביניים" בה אתה נמצא עכשיו באמת בעייתית מבחינה זו. הפתרון יהיה בתוכן שאתה תיצוק לתוכה. בתוכנית מסודרת שתבנה לעצמך (ובתור קצין ומפקד חזקה עליך שתדע בדיוק איך לעשות את זה), ללימוד, עבודה ועשייה. לו"ז שבו תַפְנֶה את הכוחות הגדולים שלך לדברים משמעותיים שיתנו לך סיפוק והרגשת משמעות. זה המרשם הטוב ביותר להימנע מליפול למקומות נמוכים. בתוך כל זה יש מקום לשלב גם חוויות מהנות ומספקות בצורה כשרה, השקעה בקשרים עם חברים (וכמובן לא לשכוח לשמור על הכושר הגופני). לצד כל זה, ייתכן שלא רחוק היום בו תרגיש שאתה בשל ומוכן לעשות את הצעד הבא בדרך לבניית המקדש הפרטי שלך, עם האישה שהועיד לך אלוקים.
בהצלחה!

בשנים האחרונות מתרחבת תופעה בתרבות העולמית (נפוצה בעיקר ביפן, משום מה); המכונה בעגה המקצועית בשם 'תסמונת פיטר פן' ('הילד שלא רצה לגדול'): בחורים ובחורות, בגילאי העשרים פלוס אשר אינם מעוניינים להיכנס למעגל החיים הבוגר (לימודים על-תיכוניים, עבודה וכו'). מדובר בכמות לא מבוטלת של צעירים שהיו אמורים לכאורה להיות בשלב זה של חייהם בשיא הפעלתנות, וחלף זאת מסתגרים בחדרם; מפתחים תלות כלכלית בהוריהם; מבלים שעות מרובות מול האינטרנט וחלקם אף מגיעים בשלב זו או אחר לסוג של אגורפוביה (פחד ממרחבים פתוחים). בישראל המצב אמנם שונה; השירות הצבאי/לאומי מביא בהכרח את הצעיר לבגרות מסוימת. יחד עם זאת, בתקופה לאחר השירות הצבאי מופיעות לעיתים בעיות דומות, גם אם לא באופן כה מוקצן: צעירים הנכנסים ל'תקופת ריחוף' בה מצויים הם בחוסר עשייה, בדחייה חוזרת ונשנית של כניסה ללימודים, הסתגרות בבית, דיכאון וכו'. לעיתים, הפוך על הפוך, דווקא השירות הצבאי/לאומי (שהיה יכול להיות משמעותי מאד) נותן כביכול 'לגיטמציה' לתקופה ארוכה של פסק זמן פסיבי מהחיים.
הסיבות לתופעה הפסיכולוגית-חברתית הזו הינן מרובות: שפע כלכלי המאפשר לבחור צעיר לדחות את כניסתו למעגל העבודה; טכנולוגיות וירטואליות אשר אינן מצריכות קימה מהכיסא; תרבות המעודדת נהנתנות, פינוק, ספקנות וקושי בקבלת אחריות – כל אלה משמשים כמעכבים בפיתוח עצמאות אישיותית. אולם מעבר לכל ההסברים הפסיכולוגיים הללו, יש כאן ביטוי לכשל בתודעה האמונית העומד בשורש העניין.
התפיסה האמונית הישראלית הינה תפיסה אחדותית. היינו, הבנה כי כוחות המציאות כולם, למרות שנדמים במבט ראשון כסותרים ומתנגדים זה לזה – שורשם במקור אחד; באלוקים! "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד". להבנה אמונית זו ישנן נגזרות נפשיות: כשם שישנו קו אחדותי שחורז את המציאות כולה בקו אחד, כך אני אמור לאגד את כל כוחות הנפש שלי באחדות אחת; "כל מעשיך יהיו לשם שמים". ממילא – אקטיביות, שליטה, נמרצות – הם לב ליבה של עבודת ד' (בשפתם של הרבה ראשונים מכונות כל התכונות הללו בשם "שמחה"). גם ריכוז בתפילה, שמירת הלשון והברית – כולם שייכים לאותו רעיון של שליטה ומיקוד כוחות הנפש.
התפיסה החילונית, ששורשה בתרבות האלילית-יוונית, היא הפוכה: תפיסה פרודית הרואה כל כוח כעומד בפני עצמו. ממילא – פרטיות, פסיביות, שאיפה של כל כוח להתכנס בעצמו (=אגוצנטריות) – עומדים במוקד התרבות. תופעות כדוגמת קשיים בניהול חיי משפחה ומערכות זוגיות, עצבות, ספקנות כרונית, תחושת בדידות – מאפיינות את החברה המערבית. צרכנות מוגזמת של מדיה חזותית פסיבית (טלביזיה, סרטים), חוסר ריכוז, עודף גירויים, בריחה לעולמות וירטואליים (אינטרנט, פייסבוק) – כל הללו הם תוצרי מדיניות חיים של פיזור כוחות הנפש.
המדרון לתופעות מעין אלו הוא חלקלק. הרבה פעמים העיכוב בכניסה למעגל החיים נעשה מסיבות מוצדקות: נסגרה ההרשמה לשנה זו במוסד בו רצית ללמוד; צורך נורמאלי לנוח מעט לאחר שירות צבאי/לאומי מאומץ וכו'. כל עוד, הדברים נותרים תחומים בפרק זמן של מספר שבועות/חודשים קטן וכדומה – ניחא; הבעיה מתחילה להתעורר כאשר התקופה הזו גולשת ליותר מכך. הדברים מאד תלויים: א) בתודעה האמונית-נפשית של האדם, ב) כיצד מארגן הוא לעצמו את הזמן במהלך תקופה זו.

נגזרות מעשיות:
א) כדאי להעמיק בלימודי אמונה ומוסר העוסקים בפיתוח האחדות והריכוז בנפש. ספרים כמו שמונה פרקים לרמב"ם; מוסר אביך לרב קוק – יכולים לעזור מאד.
ב) אחרי הצבא/שרות לאומי, אל תאפשר לעצמך תקופת זמן ארוכה ללא מסגרת. גם במצבי ביניים של קדם-לימודים/עבודה, ארגן לעצמך מסגרת מחייבת – לימוד בבית מדרש מסודר, עבודה זמנית, התנדבות וכו'.
ג) בנה לעצמך סדר יום ברור: שעה קבועה להשכמה (לא יקיצה טבעית!), תפילות מסודרות, זמן לימוד עם חברותא, שיעור שבועי, זמן בו יושבים עם ההורים/אחים. טיולים ובילויים תחומים בזמן וכדומה. סדר חיצוני מעצב סדר פנימי.
ד) גם אם כעת אתה מצוי ב"פסק זמן"; חייב להיות תכנון (ברור, לא מעורפל) וקצוב בזמן של התוכניות העתידיות: עוד X חודשים מתחילים לימודים; אני הולך ללמוד מקצוע Y; אני מעוניין להשתלב בעבודה Z; וכן על זה הדרך.
ה) העיקר: אל תהיה יותר מידי עם עצמך. צא מהבית; מעט ככל האפשר בישיבה מול האינטרנט (לזה יש עוד סיבות שמיותר לפרט); עשה פעילות גופנית; הפגש עם חברים (רציניים, לא מפגש סטלנים); מצא תחומי עניין פרודוקטיביים שיוציאו אותך משקיעה בדמיונות ופסיביות. בקיצור, קח את עצמך בידיים.
בהצלחה.

המשנה באבות קובעת "עשה לך רב וקנה לך חבר". אדם באשר הוא אדם, הינו יצור חברתי. ישנם אנשים חברותיים יותר או פחות. אך כל אדם, הינו יצור חברתי הזקוק לחיי חברה בסיסיים. ואולם, לא לשם כך, זקוק האדם לחבר, בודאי לא ל"קנה לך חבר".
לשון זו של המשנה, משמיעה בפנינו שלחברות אמיתית, ישנו רובד נוסף ועמוק בהרבה. האדם זקוק לאדם בו הוא יוכל לשים את מבטחו. העולם שלנו, מלא בצביעות ושקרים, הבריה האנושית, זועקת לאמון, משוועת למידה של כנות בין שני אנשים.
כיצד ניתן לרכוש אמון זה? נראה שהמשנה באבות, מציעה לפנינו שני מסלולים. המסלול הראשון, הוא הקשר האישי, קשר זה נרכש בעיקר בין חברים. שני חברים, המבלים שעות ארוכות יחדיו, במשך שנים רבות, עשויים לרכוש האחד את אמונו של השני. באופן זה, שמים הם את מבטחם האחד בשני, ויודעים, להעריך את העצות של השני. חבר אמיתי, ירצה בטובתו של חברו, האמון הנוצר על ידי עומק הקשר, מאפשר גם להעביר ביקורת. הקושי שלנו, לקבל ביקורת על החלטותינו, נובע פעמים רבות, מהתחושה, שאין מי שמבין את המניעים למעשינו. ואולם, שונה הדבר ביחס לחבר אמיתי "נאמנים פצעי אוהב". כאשר אנו שומעים ביקורת מחבר אמיתי, אנו יודעים, כי מגמתו הינה לטובה, עובדה זו, מקלה עלינו ליישם את המסקנות העולות מביקורת חברינו.
ואולם, נראה, שהמשנה מציעה בפנינו מסלול נוסף לייעוץ והכוונה,"עשה לך רב".
אכן, הרב, ברוב המקרים, איננו חבר נפש של תלמידיו. אף קשה להגיד, שהרב בילה אלפי שעות, בקרב תלמידיו. ובכל זאת, קובעת המשנה "עשה לך רב", מהי משמעותה של קביעה זו? כבר הזכרנו, בדברינו הקודמים, כי אדם קרוב אצל עצמו. פעמים רבות, אדם שואף לקבל החלטה אובייקטיבית, החפה משיקולים זרים, אך לאמיתו של דבר, הוא איננו יכול להיות סמוך ובטוח בכך. כאנשים מאמינים, אנו יודעים, מהו סגולתו של לימוד תורה. לימוד זה, איננו רק מוסיף ידע למוחו של הלומד. בכוחו של הלומד ליצור מהפכה נפשית אמיתית בתוככי נפשו. אנו מאמינים, שלימוד התורה והידע הרב, חורגים מהתחום האינטלקטואלי, וחודרים לנבכי נפשו של הלומד. יש בכוחה של התורה לישר את נפשו של הלומד.
כאשר פלוני בא להתייעץ עם הרב, הוא עושה זאת, מתוך הערכה לכוחה וסגולתה של התורה. התלמיד נותן אמון בכוחה של תורה. אכן, הרב איננו איש מקצוע, או בהכרח בעל תואר אקדמי. אך לרב, יש יתרון מהותי אחד ביחס לשאר בעלי המקצוע. הרב, רואה את המציאות דרך משקפיים של תורה. כאשר ניצב בחור דתי, בפני שאלת בחירת מקצוע או לימודים, עליו לדעת כי להכרעה זו יש השפעות מרחיקות לכת, גם על עולמו הרוחני, וגם על עניינם נוספים רבים. ההתייעצות עם הרב, עשויה להאיר זויות חדשות בפני המתלבט, ולסייע לו בהחלטתו הסופית.
עלינו להדגיש, בסופו של דבר, ההתייעצות עם הרב לא באה להחליף את האחריות האישית של המתלבט כלפי עצמו. בסופו של יום, ההחלטה, תהיה שלך ורק שלך, כל אחד צריך לשבת בראש ובראשונה עם עצמו, ועם חבריו ואהוביו, ולשקול את השיקולים השונים. ואולם, לאחר מכן, ראוי הדבר, להתייעץ עם אדם, שרכש את אמונך. כאנשים מאמינים, אנו יודעים, שהתורה אינה רק מאפשרת לרב לפסוק בהלכות שבת ואיסור והיתר, אנו יודעים, כי התורה מסירה את הקליפות הרבות, הפזורות בעולם, המונעים לבחון את הדברים בצורה אמיתית. התורה, מאפשרת לאדם, לבחון את הדברים בצורה אמיתית יותר, ומתוך כך, ראוי להתייעץ עם רבנים, לפני קבלת החלטות גורליות לחיים. הגישה הנכונה, אינה קבלת דברי הרב, כסמכות שלא ניתן לחלוק עליה, אך יחד עם זאת, נסיון כן ואמיתי לבחון את הדברים מחדש, מתוך הערכה לתורתו של הרב.

על חירות, אחריות ורצון – הזווית של הפסיכולוגיה העכשווית

בצמתים שונים בחיים אנו נידונים להתמודד עם אחד האתגרים האנושיים הבסיסיים – הבחירה! אמנם אנו עושים בחירות יום יום בבגדים שאנו בוחרים ללבוש, באוכל שאנו בוחרים לאכול ובצורה בה אנו בוחרים להתנהג. אך בבחירות בתחומים בהם אנו חשים שאנו קובעים את גורלנו, אנו חשים היטב את עוצמתה של הבחירה. שאלות כגון: בניית זוגיות ומשפחה, בחירת תחום לימודים או בניית קריירה, מקום מגורים או הכיוון החינוכי שנעניק לילדנו. העולם העתיק, בו הילדים ירשו את מקצוע אבותיהם, השתנה לבלי היכר. בעבר, בן למשפחת נפחים היה נפח ובן למשפחת קצבים היה נשאר ברוב המקרים קצב. שמירה על מקצוע היה חלק מן המסורת המשפחתית. העולם המודרני והמהפכה התעשייתית שינו את פני הדברים. כיום, למעשה, בעקבות המודרנה והשינויים באמצעי התקשורת, כל אדם יכול להגיע כמעט לכל תחום – הגבולות פרוצים לחלוטין ויכולת הבחירה של כל אדם גדלה פלאים.
לכאורה, אין דבר חיובי מזה, והלא כל הדרכים פתוחות בפני האדם והוא יכול לבחור בכל דרך שירצה ולהצליח אף להגיע להישגים. ואולם, תופעה זו שיכולה הייתה להעשיר את האדם בפרט ואת האנושות בכלל, הינה תופעה שיש לה גם צד שלילי. יותר ויותר אנשים מגיעים למצבים של מתח רב וחרדה סביב החלטות שהם עושים, ואנו פוגשים יותר צעירים המגיעים לייאוש ואפילו לדיכאון. לעיתים מעצם הקושי בקבלת ההחלטה, ולעיתים מתוך תחושה שההחלטות שלקחו היו החלטות לא נכונות. מול האפשרויות האין סופיות האדם חש חסר אונים: כיצד יידע מה נכון עבורו? כדברי הפילוסוף הצרפתי סרטר: "אנו נידונים לחירות". כל בחירה שנעשית במהלך החיים היא בעצם תהליך עיצוב של האדם את עצמו. האדם בוחר אפשרות אחת ובו זמנית שולל או מוותר על מספר רב של אפשרויות. כך שלמעשה החירות מולידה באדם את האחריות (כבר עמדו רבים על הקרבה בין המילים בלשון הקודש).
החירות האינסופית מביאה את האדם להבין את אחריותו על עצמו ועל עתידו. לא פלא איפוא שבקבלת החלטות אנשים נוטים לחפש מישהו שיקל מעליהם את ההחלטות הקשות, מישהו שייקח מהם את האחריות של עיצובם העצמי (בין אם זה פסיכולוגים, מאמנים אישיים או פניה למיני קמעות). וגם אין פלא בכך שרבים אחרים מתקשים בהחלטתם ומעדיפים לדחות את ההחלטה כמה שיותר.
בשל כובד האחריות הנובעת מן החירות, החרדה הקיומית מתעצמת – כיצד אדע מהם הלימודים שיתאימו לי? כיצד אדע במה לעסוק? היכן וכיצד אוכל להגשים את עצמי בצורה הטובה ביותר?
שאלות אלו הנובעות מהחרדה, הן למעשה שאלות המניחות שיש לאדם רק דרך אחת שהיא הנכונה עבורו. המקצוע המתאים, הלימודים הנכונים, הישיבה הטובה ביותר עבורי והבת זוג המיועדת לי (נחזור ל"ה" הידיעה בהמשך). כך גם חשבה הפסיכולוגיה הקלאסית שהציגה מודל שבו לכל אדם יש גרעין אישיותי מסוים (אגו/ עצמי) והוא יכול להגיע למימוש מסויים בדרך מסויימת, ואם לא ילך בדרך זו – יחוש חרדה או חוסר סיפוק. אם כן, לפי הפסיכולוגיה הקלאסית, יש רק נתיב אחד בו אדם ייטיב לבטא את עצמו ואת יכולותיו. בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית, גישות עכשוויות יותר בפסיכולוגיה מדברות על עיצוב עצמי כתהליך של דיאלוג. לפי גישות אלו, אין עצמי מסויים אותו צריך לבטא. למעשה, אין גם שימוש מופרז ב"ה" הידיעה, כיוון שאין את המקצוע או הישיבה ואפילו לא הבת זוג. כל בחירה שאדם עושה מובילה אותו לדיאלוג מתמיד עם בחירותיו. כלומר, שאין את המקצוע המסויים המתאים לך, אלא יש בתוך המקצוע שתבחר את האפשרות לבטא את יכולותיך ואת ערכיך. ואמנם, מצינו ששני אנשים יבחרו למשל, לעבוד בחברה רגילה עם ציבור כללי ולמרות שבחירתם זהה, האחד יהיה מושפע מהאווירה הכללית והאחר יידע לקדש שם שמיים במקום עבודתו ולהשפיע על סביבתו. האחד יכול לשאוף לעושר וצמיחה כלכלית אישית, ואחר באותו מעמד יידע לבנות מקומות עבודה לאלפי אנשים. אם כן, משמעות "הדיאלוג" עם בחירותיו של האדם, היא העובדה שההחלטה אינה עומדת בפני עצמה, אלא האדם יכול ליצוק משמעות להחלטותיו "תוך כדי תנועה".
נקודה נוספת שיש לפסיכולוגיה העכשווית לתרום לתהליך קבלת החלטות, היא ההדגשה שהחלטה אינה "מה אני צריך לעשות?", אלא, "מה אני רוצה לעשות?".
העובדה שאדם מתוך אחריותו שואל שאלות של "מה אני צריך וחייב לעשות" מקשה עליו יותר את תהליך הבחירה. אל הבחירות שאנו עושים בחיים, אנו מגיעים עמוסי ניסיון חיים, עם עולם ערכים ייחודי, מערכת שאיפות אישיות מעצמנו ומערכת ציפיות שהחברה (הורים וחברים) מצפה מאיתנו. האחריות על גורלנו האישי מובילה אותנו לתחושה מוטעה! התחושה שיש רק דרך אחת בה צריך ללכת מעלימה מהאדם את רצונותיו הבסיסיים. החלטות על החיים אינם רק "מה צריך לעשות"! אין מרשם מוכן מראש לצמתים בהם אדם נתקל בחיים. יש מערכת ערכים שאיתה האדם ניגש לבחירותיו, תוך שהוא נותן מקום למה "שליבו חפץ". כל שאיפה מוגזמת מאדם, סופה גם להביא לידי נפילה וייאוש. לכן, נכון לאדם להכיר ביכולותיו וכוחותיו ולבחון לאן היה רוצה להגיע, ללא כניעה ללחצים חברתיים וללא שאיפות מוגזמות.
לסיום כדאי אף להזכיר את המאמר בשמו של הרבי מקוצק שאמר על הפסוק " ואנשי קודש תהיו לי", שהקב"ה מצפה מאיתנו להיות אנשים, בני אדם, כי מלאכים יש לו מספיק!

א. עצמאות כלכלית
מוסכם על כל העוסקים בתורת הנפש, שאחד מהביטויים המרכזיים של הבגרוּת הוא הפסקת התלוּת הכלכלית בהורים, ופיתוח היכולת להגיע לעצמאות כלכלית. רמז לדבר (לענין בן המוצא מציאה: קטן – מציאתו לאביו. גדול – לעצמו): "גדול וסמוך על שולחן אביו – זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שולחן אביו – זהו גדול" (ב"מ יב ב). כל עוד הגדול סמוך על שולחן הוריו, נתמך על ידם מבחינה כלכלית, הוא לא יצא מגדר "קטן".
בעבר הרחוק, בני מצווה (מגיל 13 ואילך) כבר עבדו למחייתם. תמורות תרבותיות – חברתיות וכלכליות – חוללו שינויים בריאים גם בתחום זה והעניקו לילדים מספר שנים נוספות (בדרך כלל עד גילאי 16/18) של חופש מעבודה לטובת לימודים וקניית יידע. בדור האחרון, בזכות השפע והעושר הכלכלי של החברות המתועשות, נתווספו עוד שנים אחדות של חופש מעמל ועבודה. יש הסבורים, שזהו פינוק מיותר ומזיק, המשחית את הנפש. פינוק זה מאפשר לבני הנוער לשקוע בבטלה, ואף "להקדיש" שנה/שנתיים מחייהם למסעות ברחבי העולם. אין שום דבר שדוחק בהם לעמוד על רגליהם מבחינה כלכלית. התוצאה היא: התארכות גיל ההתבגרות.
ב. טווח קצר וטווח ארוך
למקרא הנ"ל עשוי הקורא להסיק שנכון וראוי שבוגר צבא, יוותר על התמיכה הכלכלית הנדיבה שמציעים לו הוריו וידאג להחזיק את עצמו לבד מבחינה כלכלית. בכך יקדם את בגרותו ויבטא אותה. מסקנה זו איננה מדויקת. לעיתים, השיקולים הנ"ל מובילים למסקנה הפוכה: דווקא השאיפה להשיג עצמאות כלכלית מצדיקה את המשך ההישענות הכלכלית על ההורים, באופן זמני, עד שתהפוך למיותרת. הכיצד? על מנת לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית חייבים לרוב לרכוש מקצוע. שמירה, ניקוי חדרי מדרגות וחלוקת מיצים בבתים, הם עבודות מצויינות רק לפרק זמן קצר, אבל אינם "פרנסה" לטווח הרחוק. "פרנסה" אפילו מינימאלית תלוייה בלימודים אקדמאיים או בהכשרה מקצועית. אם ההכשרה המקצועית מחייבת התמסרות מלאה, אם הלימודים הם אינטנסיביים ואינם מאפשרים להפנות משאבי זמן לטובת עבודות זמניות, מוצדק לדחות את "עידן" העצמאות הכלכלית לכמה שנים. אם העבודה פוגעת בהישגים הלימודיים, נכון לוותר עד סיום הלימודים על האידיאל של העצמאות הכלכלית.
היצר הרע של "כאן ועכשיו" דוחק להשיג מיד עצמאות כלכלית, אבל השיקול האמיתי איננו ה"כאן" וה"עכשיו" אלא הטווח הארוך. אחד מסימני הבגרוּת הוא היכולת לחשוב לטווח רחוק. ילדים קטנים חושבים רק על התועלת המיידית ומתקשים לערוך תכנון ארוך טווח.
ג. בנייה רוחנית מול עצמאות כלכלית
העצמאות הכלכלית איננה הביטוי היחידי של הבגרות, היא מרכיב אחד בלבד בתוכה. אחד המרכיבים המרכזיים בבגרות הוא גיבוש הזהות ועיצוב האישיות. ה"קטן" סמוך על שולחן הוריו לא רק בהיבט הכלכלי אלא גם בהיבט הרוחני (האידיאולוגי) והנפשי. בוגר הוא מי שעבר את שלב גיבוש הזהות. זה כולל גם את גיבוש זהותו האמונית (= זהות דתית). בוגר צבא המרגיש שהוא זקוק לחזק את התשתית התורנית של אישיותו ומשום כך בוחר ללמוד בישיבה שנה אחת או שנים אחדות, אף הוא מעצים את בגרותו ומקדם אותה. קידום הבגרות ב"רוח" מכריע את קידומה ב"חומר". כלומר: עיצובה הרוחני של האישיות קודם להשגת העצמאות הכלכלית. לכן, אם קיימת התנגשות ביניהם – כגון: העבודה משבשת את הלימודים הסדירים בישיבה – הבנייה התורנית של האישיות מכריעה, והשגת העצמאות הכלכלית תידחה.
ד. "סעודה שאיננה מספקת את בעליה"
חז"ל (חולין ז ב) מספרים על רבי פנחס בן יאיר שרק לעיתים נדירות אכל אצל אחרים. לא מפני שהוא חשש שיאכילו אותו מאכלים טמאים אלא מפני שהוא חשש שהמארח הוא מאלו ש"רוצה – ואין לו". ברוח דומה, פסק הרמב"ם: "חמישה דברים, העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא; ואלו הן: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה – שזה אבק גזל, והוא מדמה שלא חטא ויאמר 'כלום אכלתי אלא ברשותו?!'…." (הלכות תשובה ד ד). למדנו שאין לקבל מהזולת רק כאשר איננו מכבידים עליו. אבל, אם האירוח מכביד עליו, גם אם הוא נותן לנו מחפץ לב, עלינו לדחות את טוב לבו.
אם ההורים אינם אמידים, המשך ההישענות הכלכלית על ההורים הוא כעין השתתפות בסעודה שאינה מספקת את בעליה. אמנם, יש הורים המעניקים לילדיהם ביד נדיבה גם אם זה דורש מהם להדק את החגורה ולצמצם את הוצאותיהם האישיות. הם אינם רואים בכך ויתור לטובת הזולת אלא ויתור לטובת עצמם. ילדיהם הם הם בשר מבשרם.
אבל, כשם שאין פרצופיהם של ההורים שווים, כך אין דעתם בסוגיה זו שווה. יש הורים ששמחים לתמוך בילדיהם הבוגרים, ויש שסבורים שזה איננו חינוכי. יש הורים שהידוק חגורה קל להם ויש שהוא קשה להם. לכן, תבדוק היטב לפני שאתה מקבל מהם תמיכה כלכלית. ואל תקפיד עליהם אם הם לא תומכים בך. אל תדון את הוריך עד שתגיע למקומם.

אנו נוהגים תמיד להתייחס לעולם העסקים כאל עולם קשוח ומלא שקר. גם הרדיפה אחרי כסף נתפסת אצלנו כדבר שלילי במיוחד שרחוק מאוד מתפיסת עולמה של היהדות. דווקא העולם החומרי כל כך סביבנו גורם לנו, בצדק רב, לחוש ניכור לאנשים שמבלים את ימיהם במרדף כלכלי בלתי פוסק. אולם, כפי שלמדתי לאחרונה, יש לעולם העסקים, הכספים והעבודה גם חוקים חיוביים משלו. לדוגמא? העובדה שלכולם ברור שהמטרה היא להרוויח כסף "מטהרת" מאוד את האווירה במפגשים השונים. יש פחות "רמאויות קטנות", משחקי כבוד וכדומה, כי המטרה מוגדרת, ישירה ואף אחד לא מתבייש בה.
באופן האישי והמידותי, הנושא הזה מציב אתגרים לא פשוטים. כי פעמים רבות, כדי לקבל עבודה או "לסגור עסקה" צריך לתאר את היכולות האישיות, לשכנע בכך שאתה האדם המתאים ביותר ולמכור את עצמך ליושב מולך. ישנם, כמובן, מאמרים רבים והדרכות רבות בשאלה איך עושים את זה… אולם, האם זה לא נוגד עקרונות רוחניים ותורניים? האם אין התנגשות בין מידת הענווה לבין הרצון להציג את עצמך בצורה הטובה ביותר בראיון עבודה? פעמים רבות האתגר הוא גדול אף יותר, מכיוון ש"כווולם" משבחים את עצמם קצת יותר מהראוי והנכון, הרי שאם דווקא אתה תתעקש לומר את האמת, הרי שתמצא את עצמך בנחיתות ברורה מתחילת הדרך… אז אולי מותר לשנות קצת מהאמת?
נראה שיש כמה תנאים שחשוב לזכור כאשר אנו ניגשים לראיונות עבודה על פי ההלכה והרוח היהודית – לענ"ד מותר לתאר את המציאות בצורה טובה, לספר מה אתה יכול או לא יכול לעשות ומה התחומים שמתאימים לך. קצת בהסתמך על הכלל שמותר לומר לשון הרע לשם תועלת בתנאי שמקפידים מאוד לומר את האמת, אני חושב שמותר לתאר בצורה נכונה ונכוחה את היכולות שלך בזמן ראיון עבודה. מתוך ציון עובדות. גם בנושא העובדות יש להיצמד לכללים שנוהגים בהלכות לשון הרע – לציין עובדות אמיתיות מבלי לשקר או להגזים. יש פעמים שבהם מותר לתאר את המציאות בעיניים ורודות, אולם לא להמציא עובדות או נתונים לא נכונים. אני גם סולד לא מעט מ"ההדרכות" למיניהן, שמלמדות אותך איך לשבת, איך להציב את הידיים ואיך לשנות את טון הדיבור… מה שאין בך לא יצוץ לפתע ותפקיד שלא מתאים לך יכול לעלות ביוקר הן לך והן לחברה. הגישה צריכה להיות – אני מתאר את עצמי, את היכולות, את הרצון החיובי שלי ואת המטרות שאליהן אשאף… בצורה ישרה מצד אחד ואמיתית מצד שני, מבלי ענווה שיכולה להיות מיותרת בראיון מסוג זה.
זה בודאי קשה, גם בגלל שישנם לחצים לא פשוטים למצוא כבר עבודה וגם בגלל שקשה לנו לדבר על עצמנו (פעם ביקשתי מכתב המלצה מרב לגבי אחד מהספרים שלי, הוא נקט בטכניקה מאוד פשוטה – אמר לי לכתוב מה שאני רוצה ושהוא יחתום… אני בטוח שהתוצאה היתה נמוכה יותר ממה שהוא היה כותב בעצמו, שהרי לא יכולתי לכתוב על עצמי – הרב הגדול, צנצנת המן, נטע נאמן וכו'…), אבל צריך להכיר בזה שלמשחק הזה יש כללים שונים מהמקובל בעולם הענווה הרגיל. אולי, אחרי ראיון העבודה, צריך לעבוד יותר על ענווה וללמוד מחדש את העקרונות אבל בראיון עצמו ניתן לדעתי לעשות שימוש בכלל שתבע אחד הרבאיים – משל לשר שהיה המוציא והמביא של המלך בארצו. פעם יצא המלך לסיור בעיר בליווי השר, ועבדי המלך, שלא הכירו את המלך בכלל אלא את השר שיצא אל העם, השתחוו לשר וחלקו לו כבוד גדול, תוך הזנחת המלך… תארו לעצמכם את תחושותיו של השר כאשר כל הציבור משתחווה לו והמלך בצד. כך אני חש לאחרונה בפגישות עסקיות עם מפרסמים שונים – כאשר אנשי המכירות שלי משבחים אותי ואת דמותי כמי שיכול לקדם מוצר, אני מביט על זה מהצד ומרגיש בעיקר נעלב ונגעל… אני הרי יודע את האמת.

חידוש הקשר עם ריבונו של עולם

שאלות של אמונה לא מתחילות לאחר השירות הצבאי או הלאומי כמובן, אך הן מתחדדות אז מזויות חדשות.
הצבא וגם השירות הלאומי מבחינות מסוימות, אינם בדיוק זירת פיתוח החשיבה הפילוסופית בדבר מציאות האלוקים… בצבא מסתדרים די טוב עם הצורך להעביר את כל עבודת ה' המעשית (הדתית) לתחום "שעת הדחק", כאשר העשיה הצבאית תופסת את החזית של הקצאת משאבי הזמן, הכח והרצון. הדת עוברת לעורף וממתינה שהחייל יחזור מהחזית… גם בשירות הלאומי, בבית החולים למשל, למדת להתעסק עם דברים "באמת חשובים", ו"הטכסים הדתיים" התרגלו להמתין עד שתגמרי לעשות את העיקר. הכיפה הדי-גדולה של לפני השירות קצת איבדה רדיוס והיא גם פחות התמידה במשימתה ונתנה מדי פעם לשערות לנשום קצת (שלא נדבר על הציצית שהיא "לא באמת חובה"…). גם אַת, את מודה שאורך החצאית לא תמיד עמד בתקן הקדם-שרות לאומי.
אך בסך הכל גם את וגם אתה חזרתם למקור, למשפחה, לחברים, אבל יש צורך לעשות קצת סדר בראש, סדר בחיים.
אם יש לכם תחושה שהאלוקים של הילדות איננו כבר האלוקים של היום – אל בהלה! זה בסדר. זה אף נורמלי. וזה אף רצוי. התבגרתם מאוד, ראיתם הרבה דברים חדשים, אולי אף דברים קשים… הצעצועים של הילדות כבר לא בדיוק מעניינים אתכם, העניינים המלהיבים של העבר מעוררים בסך הכל געגוע נוסטלגי (במקרה הטוב). אתם פותחים דף חדש עם הכל, עם כולם… וגם עם ריבונו של עולם.
לא נכנס כאן להתבוננות מעמיקה ומיגעת בדבר העניין האלוקי (כבר ניסו את זה עליכם), אלא נאמר דברים מהלב.
יש כמה צורות של קשר בעייתי עם ריבונו של עולם:
ה"ספקן שלא שובר את הכלים כי…", ה"מתוסכל שהקשר עם האלוקים מכביד עליו, אבל…", ה"כועס על האלוקים בגלל ש…". אין ספק שאם אדם רואה את עצמו כך ומגדיר את עצמו כך, ורק כך, הוא לא יכול להיות שמח. אבל מה יחשוב אותו אדם אם נאמר לו שבכל אחד ואחת מאיתנו יש כל מיני צדדים וגם צדדים כאלה, וכל הצדדים משתלבים זה בזה – אהבה, אכזבה, כעס, קנאה, תקוה, געגוע, תשוקה. מערכת שלמה של רגשות כלפי האלוקים, שכולם תלויים בנו ובמצב רוחנו… אך באמצע הים של חוסר-היציבות של הרגש, יש אי בודד רגוע ופסטורלי, שם דעת אלוקים מחייכת – האי של האמונה התמימה. משם שואבים כוחות לכל המשברים, משם קמים לאחר כל הנפילות, לשם חותרים בכל הסערות. האי הזה איננו בים של השכן, הוא הנקודה הפנימית של כל יהודי, הנשמה הטהורה שלו, אך כדי להגיע לאי הזה צריך הרבה כח, הרבה בגרות, הרבה תבונה… וראו איזה פלא, זה בדיוק מה שרכשתם, אתה בצבא, אַת בשרות הלאומי. יש לכם עכשיו הרבה כח. אתם בכלל לא מודעים עד כמה. אתם עוד לא ניסיתם את כוחותיכם החדשים, בודאי לא בבניית הקשר החדש עם ריבונו של עולם. ולכן זה הזמן. מספיק להסס, מספיק ללכת במים רדודים, הגיע הזמן לקפוץ לים הגדול ולהגיע מכוחכם לאי המיוחל. השמחה תוביל אתכם לשם, השמחה האמיתית, שמחתה של עבודת ה' שהיא עצם החיים האיכותיים – של אנשים שזה עתה תרמו למדינה שנים כל כך חשובות מחייהם.
אתם בנקודת עוצמה בחייכם, לא רק בעניין מציאת הזיווג, מציאת הכיוון האישי, מציאת המקצוע, אלא גם בנקודת ציון ממנה תיקחו אזימוט חדש לקשר שלכם עם ריבונו של עולם. קשר שהולך להיות הרבה יותר אמיתי, הרבה יותר עוצמתי, הרבה יותר טבעי, הרבה יותר ממשי.
ואם תשאלו אותי בכל זאת איך עושים את זה, לא אומר לכם. זה עניין מאוד מאוד אישי. יש אדם שדרך לימוד התורה מגיע לזה, יש אחר שעושה זאת על ידי תפילה, שירה, התבודדות. יש כאלה שזקוקים לעשות זאת עם חברים, יש העושים זאת דרך העשיה החברתית. כל אחד על פי תכונת נפשו, אבל המשותף של כולם הוא שהפעם עושים זאת מתוך גדלות רוח, מתוך שמחה של אחריות לאומית ותחושה של שייכות לדבר גדול, לאומה גדולה, לאומה שמגיע לה הרבה יותר ממה שכבר נתנו לה.
הכלים שרכשתם בשנים של שרות המדינה הולכים לסייע לכם לבנות דברים גדולים, מתוך שמחת הבגרות, דברים גדולים למען הכלל וגם דברים גדולים למענכם, ובתוכם קשר גדול עם ריבונו של עולם, קשר בר קיימא שהוא גם קשר כפול – קשר בינו לביניכם ומתוך כך קשר חזק יותר ביניכם לבין עמו ישראל.

אלוקים נמצא בפרטים הקטנים

לא פשוט לדקדק במצוות. עוד יותר לא פשוט לדקדק במצוות לאחר שירות צבאי, שירות לאומי מתיש או מסלול אקדמאי תובעניים. הבעיה היא לא רק מצד ההרגל הטכני, שנפסק עקב כמה שנים בהן הרשינו לעצמנו לעגל פינות או לעשות לקדוש ברוך הוא שיחה ממתינה, אלא בעיקר מהצד הנפשי. כשהיינו ילדים קיימנו מצוות כי ככה הגננת אמרה שצריך לעשות, ההמשך היה כבר באינרציה. כעת המצב שונה, אחרי 3 שנים ב-8200, אחרי קצונה בדובדבן או תואר שני במשפטים אנו מרגישים "שראינו עולם"; הכרנו עולמות ומרחבים אדירים של עוצמה, חיים תוססים, טכנולוגיה, ראינו המון אנשים מוצלחים ונחמדים שמסתדרים יפה בלי מצוות, ועכשיו אני איש חשוב, אחראי על צוות של עשרים איש ולחוץ מאד להגיש את הפרזנטציה עד סוף החודש; ובמצב כזה, שמסתכלים על השאלה איזה כמות מים יש לשים בנטלה או האם שרוך ימין קודם לשריכת שרוך שמאל – זה נראה קטנוני, משעמם, אפילו מעצבן.
מצד שני, יש רגעים של דקירה קטנה בלב. לפעמים זה מגיע בזמן תפילת נעילה ביום כיפור; בלילה לפני השינה, כשנופל לך האסימון שבעצם לא התפללת תפילה אחת בכוונה כל השנה; אולי בזמן סעודה שלישית בשבת כשהנשמה מתעוררת; בגיל 35, כשיש פתאום משבר בקריירה שזרמה עד עכשיו חלק ונזכרים שיש אלוקים; כשהילדים גדלים ואתה קולט שאתה משמש (שלא ברצונך) כמודל לחיקוי אצלם וזה מלחיץ. ברגעים הללו אתה שואל את עצמך איך מחזירים את תחושת הרטט באמירת "מודה אני בבוקר" או בברכת המזון בכוונה? איך מצליחים בתוך סערת החיים המטורפת להקפיד שלא לעבור על איסור בישול מדאורייתא בשבת? איך אני יכול לגרום לכך שבגיל 70 אסתכל אחורה ואדע שלא זייפתי?

כמה עצות:
א) מעבר כמובן לקביעת זמן ללימוד הלכתי בסיסי (הלכה יומית לאחר התפילה, הלכה שבועית עם כל המשפחה בשולחן שבת וכו'); כדאי מאד גם לקבוע זמן ללימוד אמונה. לימוד האמונה עוסק לא רק ב"איך" אלא ב"למה". לא רק מה צריך לעשות מבחינה הלכתית אלא מה הרעיון האמוני העומד מאחורי הדברים. לימוד אמונה שיטתי, באמצעות ספרים או שיעורים (יש כיום מגוון אינסופי של שיעורי אמונה באינטרנט), מעניק לאדם את ההזדהות עם פרטי המצוות. ההלכות שהיו נדמות כאוסף פרטים יבשים מקבלות תחושת חשיבות, ולפתע מסתבר שיש רעיון מאד עמוק מאחורי כריעה בזמן אמירת "מודים" או מאחורי אי-ברירת עצמות מעוף בשבת. ככל שמעמיקים יותר בלימוד אמונה כך מפתחים, כמה שזה נשמע מוזר, חיבה להלכות מפורטות. האמרה "אלוקים נמצא בפרטים הקטנים" הולכת ומקבלת משמעות ככל שמבינים יותר את הנשמה המסתתרת מאחורי ההלכה.
ב) האדם אינו בנוי רק משכל אלא גם מרגש. לא מספיק רק ללמוד על המצוות ומשמעותן אלא יש צורך ליצור דפוס התנהגות מעשי שיהפוך את קיום המצוות לחלק ממעגל החיים הרגשי. הדברים אמורים ביחס לקביעת כללים קשיחים של אורח חיים הלכתי דוגמת תפילה במניין בכל מצב, הקפדה על כשרות מעבר למינימום וכדומה; אולם בעיקר הדברים אמורים ביחס למסגרת חברתית תורנית הנותנת לאדם תחושת שייכות, הקריטית יותר מכל הבנה שכלית מופשטת. מגורים סביב גרעין תורני, קשר לתלמידי חכמים, בילויים יחד עם חברים ומשפחות המאוגדים סביב אידיאל תורני – כל אלה מכניסים את הנפש, לעיתים באופן תת-הכרתי, לדפוס חיים שהמצוות הן חלק בלתי נפרד וקריטי שלו.
ג) בסופו של דבר אי אפשר להימלט גם מ"סור מרע". כל עוד האדם שקוע בתרבות הסובבת אותנו על מרכיביה השונים – יתקל בקשיים להתחבר לקדושה ובוודאי להתחבר לפרטי המצוות. קשה מאד להרגיש את הקדושה בהנחת תפילין או הדלקת נרות שבת לאחר צפייה בסרט או שמיעת מוסיקת טראנס. זהו נושא ארוך וכאוב, הזקוק למאמר בפני עצמו, אולם הקו המנחה הוא – ליצור במידת האפשר צורות בילוי תורניות וכשרות שיאפשרו לנפש להישאר בסולידיות וטהרה.

כיבוד הורים ועצמאות הילדים – הילכו שניהם יחדיו?

לאחר שני עשורים שבהם היית מחוייב (עקרונית…) למסגרות שונות – בית, גן, בית ספר, ישיבה, מכינה, צבא… הגעת סוף סוף לשלב העצמאות הגמורה – חייך בידך!
אבל עדיין קיים עוד חוב, שכשמתבוננים בו, הוא נראה חוב אינסופי – "כבד את אביך ואת אימך – איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא… ויתננו לו בסבר פנים יפות" (שו"ע יו"ד ר"מ) וכאן הבן שואל – אז איפה החיים שלי?! אני אמור לשעבד את החיים והרצונות שלי כדי לכבד את ההורים?
ובאופן יותר מעשי – האם אפשר לבחור מקצוע / בת זוג נגד רצונם? האם מותר לגור רחוק מהם? ללכת לישיבה ולעזוב אותם?
כדי לענות על השאלות המורכבות האלו חייבים לנסות ולהבין את מהות המצווה ועקרונותיה.
באופן פשוט זה נובע מהעיקרון הבסיסי ביותר במוסר ובמידות והוא הכרת הטוב כלפי מי שהיטיב איתך, קל וחומר כלפי מי שגידל אותך. השורש של מידה זו נובע מהכרת הטוב לריבונו של עולם על כל החסד והטוב שהוא משפיע עלינו. ולכן – "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" (ויקרא יט, ג) – התורה משווה את כבוד ההורים לכבוד הקב"ה.
עיקרון הכרת הטוב הוא הטעם למצוות כיבוד הורים המובא בספר החינוך.
בנוסף, האברבנאל (פרשת יתרו) מביא עיקרון נוסף – שתהיה חשובה בעיני הילדים הקבלה והמסורת שמקבלים מהוריהם "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז).
השתלשלות האמונה במהלך הדורות עוברת במסורת, מאב לבן. כדי שניקח ברצינות את מוסר אבותינו ולקבל את האמונה והמסורת, עלינו לכבד ולהוקיר את ההורים שלנו.
שני עקרונות אלו – עיקרון הכרת הטוב ועיקרון האמונה שעוברת במסורת, הם עקרונות היסוד בעבודת ה' שלנו, ומכוחם אנו ניגשים לפתרון הקונפליקטים שלנו מול ההורים.
"על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו" – התורה לימדה אותנו שהילדים אינם בבעלות ההורים, ולכן כאשר הם מגיעים לשלב בו הם צריכים לבנות את חייהם ומשפחתם, הם אינם מחוייבים עוד לרצון ההורים, ויכולים לבחור בחירות אישיות כרצונם אף אם הן מנוגדות לציפיותיהם של ההורים.
אבל ישנה הערה חשובה בפסוק הזה. דרשו רבותינו את המילה "יעזוב" שבפסוק מלשון המשנה "תקרה ומעזיבה"- מעזיבה היא תקרה שהיא גם הרצפה של הקומה שמעליה. ללמדך שגם כשאתה בונה את ביתך, אל תשכח מה הם היסודות שלך, ומתוך איזה עולם גדלת ולמדת. ולכן תתייעץ בצורה אמיתית ומכבדת עם הוריך, ותן לעצתם משקל כבד (- כיבוד דעת ההורים) וכמו שכתוב בספר חיי אדם (סז, ג) "הכיבוד הוא במחשבה ובמעשה ודיבור… שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל".
ואם תאמר:"על מי אני עובד?! הרי אני מכיר את ההורים שלי…" התשובה היא: אתה עובד על עצמך! עובד על המידות שלך כדי שתגיע אל ההבנה האמיתית שלגביך הוריך הם החכמים ביותר – הם שגידלו וטיפלו בך מאז שנולדת ועד עכשיו, ואין כמוהם מי שיכול לעזור לך בעצה.
ולכן גם אם לבסוף החלטת נגד עצתם:
א. קח את דבריהם ברצינות, אל תבטל את דבריהם ותמשיך לברר עם אנשים אחרים בעלי חכמה ונסיון חיים את העניין.
ב. הראה להם שלקחת את דבריהם ברצינות מרבית, והשתדל להסביר להם למה לבסוף החלטת אחרת.

וכך, על ידי שני העקרונות האלה, גם תקיים את מצוות כיבוד הורים וגם תשמור על עצמאותך.
ככלל, בגיל הזה עלול להיווצר מתח מיותר בין דאגתם של ההורים לעתידו ולחייו של הבן, לבין רצונו האישי ועצמאותו. וכאן הבן צריך לשלב בין בחירות אישיות ועצמאיות שלו, לבין כיבוד הורים אמיתי, ויחס רציני ומעריך לדאגת הוריו לעתידו.
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" (דברים ה טז).

בשביל זה יש חברים

לא מזמן שאלתי ילד בכיתה ה' – "תגיד, כמה חברים יש לך?". התברר שהייתי די תמים. בסך הכול התכוונתי לתהות על מעמדו בכיתה ועל מספר החברים הקרובים שיש לו בבית-ספר. אך הוא, מבלי להתבלבל לרגע, היישיר אלי מבט ואמר בהטעמה "חמש מאות ארבעים ושלושה", כשחיוך גאה מתנוסס על שפתיו. לקח לי כמה שניות לעכל את התשובה ולקלוט שאנחנו פשוט לא מדברים על אותו הדבר. הוא התכוון לפייסבוק. הרשת החברתית הפופולארית בעולם שסוחפת מאות מיליונים ומספקת להם חוויה של חברוּת וקשר. אני דיברתי בסך הכול על החיים האמיתיים. על מה שמתרחש בעולם שמחוץ למסך. שָם, למרבה הצער, מצבו של הילד הנ"ל עגום למדי. אין לו כמעט חברים, וגם עם המעט שיש הוא לא יודע להסתדר. למעשה, גם אין לו כל-כך זמן אליהם. הוא עסוק שעות ארוכות ביום בבהייה במסך. בהוספת פרצופים לערימת החברים הווירטואלית שלו, בהעלאה של סטטוסים חלולים ובאגירת לייקים אובססיבית.
הקוריוז הקטן הנ"ל מתמצת את סיפורו העצוב של דור שלם שנמצא במרדף בלתי פוסק אחרי חברוּת, אבל בעצם איבד אותה מזמן. העניין הוא ש"תסמונת הפייסבוק" אינה תוקפת רק ילדים ביסודי. היא שואבת לתוכה אנשים בכל גיל ומזמינה אותנו לשאול את עצמנו בכנות: איפה אנחנו בכל הסיפור הזה? מה המקום שהחברות והקשר עם אנשים תופסים בחיים שלנו? אילו מערכות יחסים יש לנו עם הקרובים אלינו ומה עבר עליהן בשנים האחרונות?

בית ספר לחברוּת
השלב בחיים בו אתם נמצאים עכשיו הוא נקודת מפנה מבחינת העולם החברתי שלכם. עם סיום השירות הצבאי/לאומי וה"חזרה אל העולם" אתם מופתעים לגלות שמשהו קרה לחברים שלכם. חלקם נעלמו, אחרים השתנו ואלו שעדיין נותרו לפעמים כבר לא מעניינים אתכם כמו בעבר.
קודם כל, תירגעו. זה לא אומר שמשהו לא בסדר אתכם. פשוט התקדמתם ב"ה כמה צעדים בחיים. התפתחתם, הרחבתם אופקים ועברתם תהליכים. מהמקום החדש אפשר לגשת שוב אל השדה החברתי, אך הפעם ממקום יותר בוגר ובעיקר יותר בוחר.

יצירת חברוּת אמת וניהול מערכות יחסים בריאות זו אומנות של ממש. עם השנים אדם רוכש אותה לעצמו. אמוּר, בכל אופן. כי מי שלא יצליח להסתדר עם שותף לדירה, שלא יודע להתחשב, להכיל, להיות רגיש לזולת ולצרכיו, מה יעשה עם בן/ת זוג לחיים, שם רמת החיבור והמחויבות גבוהים הרבה יותר?
לכן ניתן לראות את מערכות הקשרים שאתם בונים עכשיו, כסוג של בית ספר לחברות. מי שיעבור אותו בהצלחה, יוכל להשתדרג אחר כך במסגרת הנישואין, ביחסיו עם ילדיו בעז"ה, במקום העבודה ובכל מקום אחר.

עשה זאת בעצמך
אז מה השתנה? בתור ילד – בחרו לך את החברים… מגיל צעיר קבעו בשבילך עם מי תשחק וליד מי תשב בכיתה. גם בהמשך, כשנדמה היה לנו שאנחנו שמחליטים, היינו מושפעים מאוד מעניינים של תדמית חברתית, סטיגמות ורצון להיות מקובל. סִימַנוּ לעצמנו באופן ברור עם מי אנחנו מסתובבים ועם מי לא בא לנו שיראו אותנו בחברתו. בשלב בחיים בו אתם נמצאים עכשיו יש מקום להערכת מצב מחודשת, בוגרת ומודעת, אילו קשרים חברתיים אני רוצה לטפח ולהעצים, ולאילו אני נותן לדעוך מעצמם. מעכשיו אני כבר לא תלוי בגורמים אחרים שיעשו בשבילי את העבודה, אלא מרשה לעצמי ליזום ולדחוף קדימה קשרים שאני מעוניין בהם. בתקופה של החלטות משמעותיות עם השלכות לעתיד, של עיצוב הדרך, לאנשים שמקיפים אותך ולחברים שלך יש השפעה גדולה עליך, לטוב ולרע. לכן כל כך חשוב לבנות מערכות יחסים שיוכלו לתמוך ולמשוך למקומות הנכונים, ולא כאלו שיזיקו וירחיקו. ליצור חברויות עומק שיהיו בנויות על שאיפות משותפות ועל חיבור פנימי עמוק, ולא רק על תחביבים דומים וסיפוק צרכים הדדי. להבין שקשר עמוק ואיכותי אינו משהו שקורה מעצמו. "וקנה לך חבר" (אבות א,ו), קבעו חז"ל, כולל נכונות להשקיע זמן, כוחות ואולי אפילו כסף כדי לבנות משהו משמעותי וטוב.

ושתי אזהרות לסיום…
"ותשועה ברוב יועץ" (משלי יא,יד), אמר החכם באדם. טוב לשמוע דעות נוספות ולהאיר את הדרך בנקודות מבט שלא חשבתי עליהן בעצמי. יחד עם זה צריך להיזהר לא להפוך את ההתייעצות לאובססיה, ולעשות סקר דעת קהל, בפרט כשמדובר בעניינים מאוד אישים (התלבטויות דייטים, למשל). כמובן שחשוב גם לבחור את היועצים הנכונים. השותפה לחדר היא אולי הכי זמינה, אך לא בהכרח הכי מתאימה כדי לתת לי את העצה הנכונה לגבי האם להיפרד ממנו או לא.
ודבר שני, בעולם ווירטואלי, בו קל להמיר את מערכת היחסים החמה-נוגעת-אותנטית במשהו קר-שטחי-פייסבוקי, תזכרו תמיד – אין תחליף לדבר האמיתי. לא משנה כמה חברים יהיו לכם בפייסבוק, מה שקובע הוא מי יהיה לצידכם ברגעי הצורך. מי יוכל לתת לכם כתף תומכת בזמן של עצב או חיבוק אוהב ברגע של שמחה. בהצלחה!

סיימתי את הצבא, הולך קצת לעבוד, חושב על לימודים גבוהים. ההורים כבר שואלים: מה עם חתונה? מתחיל משהו?…
אכן חז"ל ממליצים לנו על נישואין בגיל צעיר ככל האפשר. הרמב"ם פוסק, על פי המשנה במסכת אבות, שבחור אמור להינשא החל מגיל 17, ולכל המאוחר – עד גיל 20. הגמרא (קידושין ל, א) ממליצה אף על נישואין בגיל עוד יותר צעיר.
אתה מתכוון לכך "הלכה למעשה"?
זאת לא אמרתי. אדם יכול להקים משפחה לאחר שהוא בשל. נישואי בוסר, של בני זוג בלתי בשלים, מהווים בעיה קשה (כנראה, בשל כך נקבע גיל הנישואין בדורות הקודמים ל-17-20 ולא לגיל בר מצוה). בעבר, כאשר האתגרים שעמדו בפני הזוג הצעיר היו פחות מורכבים, ותהליך ההתבגרות היה מהיר ופשוט, היה גיל הבשלות צעיר יחסית, אולם כיום, תהליך ההתבגרות לוקח זמן ממושך יותר.
למה אתה קורא "אדם בשל"?
לא אוכל לתת כאן תשובה מקיפה, ואסתפק בכמה נקודות.
מה למשל?
הדבר הראשון הוא זהות מגובשת. ה"אנחנו" מורכב מ"אני" ו"את". ולשם כך צריך להיות ברור לכל אחד מהו ה"אני" שלו. וכאן מספר דוגמאות:
* מי "אני" בתחום הדתי? דתי-לאומי, חרדי, משהו אחר? (בכלל זה, היכן אני ממקם את עצמי בסגנון הדתי בין הקטבים השונים בחברה הציונית-דתית – חרד"לי, חסידי, אקדמי, ממלכתי, אקטיביסטי וכדו'? מהי הרמה הדתית שאני שואף אליה?). בתחום הפוליטי (שמאל-ימין)? מהן השאיפות שלי בתחום הכלכלי, ההשכלתי והמקצועי?
* איך אני רואה בעיני רוחי את הבית שהייתי רוצה להקים? היכן (בהתיישבות, בגרעין תורני, בעיר או במאחז? במרכז או בפריפריה)? איזו אווירה תרבותית תהיה בו? איך הייתי רוצה לראות את שולחן השבת? על כמה ילדים אני חולם? איך הייתי רוצה לחנך אותם? ועוד ועוד שאלות מסוג זה.
התשובות שתתן לכל זה אינן סופיות. הן נתונות לשינוי במהלך החיים. הן נתונות לדיון עם בת הזוג. אבל עצם היכולת לתת עכשיו תשובות לשאלות מסוג זה היא המאפיינת זהות מגובשת. ועל גבי זה עולה, כמובן, השאלה, ביחס לכל תחום, מהי הציפייה מבת הזוג המיועדת.
מה עוד?
הדבר השני הוא עצמאות. כבר התורה אומרת: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו", ורק לאחר מכן "ודבק באשתו". לא מדובר רק בעצמאות כלכלית, אלא גם בעצמאות רגשית ומחשבתית. היכולת לקבל החלטות משמעותיות הנוגעות לחייך באופן עצמאי, בלי להיות תלוי לחלוטין בעמדתם של ההורים, ובעיקר – לקחת בעצמך את האחריות על החיים שלך.
זה הכול?
ודאי שלא. על גבי "אני" מגובש, המכיר את עצמו, אוהב את עצמו, מכבד את עצמו ויודע מה הוא רוצה מעצמו, נדרשת יכולת ליצור את ה"אנחנו".
למה אתה מתכוון?
היכולת ליצור קשר משמעותי, להבין את הזולת (ובשביל גבר, להבין אשה, זהו אתגר לא פשוט) ולתת מקום לצרכים ולרגשות שלו, להיפתח אליו ולפתוח אותו, לשתף ולהשתתף אתו בדברים רגישים ומשמעותיים, ואף להתמודד יחדיו עם קשיים מבחוץ ומבפנים. זה הרבה יותר מאשר ליהנות מחברתה של בת ומן הרומנטיקה הנוצרת במפגש.
ומה עם שיקולי פרנסה? הרי זה לא פשוט!
עצם זה שאתה עצמך אומר שזה לא פשוט, זה אומר שאתה מבין את האחריות הנדרשת ממי שמקים בית. שיקולים אלו לא צריכים לעכב את היציאה לדרך, ויש למצוא את הפתרונות תוך כדי תנועה. לפעמים יתברר שיש פתרונות פשוטים, ולפעמים הם יהיו הרבה יותר קשים ומתאגרים. אבל אם אתה מרגיש שאתה מסוגל להקים בית, אל תירתע בשל השיקול הזה. חזקה עליך, שבמאמץ משותף ובסייעתא דשמיא תמצא את הדרך להתמודד גם עם זה.
אז איך אדע בסופו של דבר אם הגיע הזמן להתחיל?
אם קראת את הדברים, אתה מרגיש שיש לך תשובות לעצמך, והאינטואיציה שלך אומרת לך שאתה מסוגל, כנראה אתה צודק. השאר תלוי בסייעתא דשמיא.
ואיך אדע ש"זה זה"?
זה כבר נושא לשיחה אחרת…

מ"אני לי" ועד "מי לי?"

– היי, שלום, מה נשמע?
– ברוך ה', השתחררתי מהצבא, עובד קצת, ומתחיל לחשוב הלאה…
– נו, מה הלאה?
– קודם כול, אני חוזר לישיבה לחצי שנה, להתחזק קצת.
– ומה הלאה?
– אחרי החגים אני מתחיל ללמוד באוניברסיטה.
– מה אתה הולך ללמוד?
– האמת היא שעדיין אני לא יודע.
– ומה הלאה?
– מה השאלה?
– נו, מתי אתה מתחיל להיפגש? האמת היא שמזמן חשבתי על מישהי בשבילך. בחורה מיוחדת במינה, בול בשבילך, משהו שלא מוצאים כל יום.
– מה אתה אומר? כדאי כבר להתחיל?! לפני הישיבה?! לפני הלימודים?!
– לא הבנתי את השאלה.
– תשמע, אני לא סתם הולך לישיבה בשביל להתחזק. אמנם למדתי שנה וחצי במכינה לפני הצבא, אבל עכשיו הגיע הזמן לברר מחדש מה באמת אני רוצה מעצמי.
– זה מתחבר אצלי גם לזה שאתה לא סגור על המקצוע שאתה רוצה ללמוד.
– נכון…
– תשמע. אמנם חז"ל לא התכוונו בדיוק לזה, אבל נשמע שזה מה שהם כתבו בפרקי אבות.
– למה אתה מתכוון?
– תראה, כבר בתורה כתוב "לא טוב היות האדם לבדו". בלשון המשנה אפשר לומר על ה'לבדיות' הזאת: "וכשאני לעצמי – מה אני?".
– מה הקשר למה שדיברנו קודם?
– זה קשור מאוד. כי לפני נאמר "אם אין 'אני' לי, מי לי?". קודם צריך שיהיה לך 'אני' מגובש – אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו, שיש לו זהות דתית, זהות מקצועית. ורק אז הוא יכול לבחור עם מי להקים משפחה.
– אני מבין שזה גם קשור למה שנאמר בתורה קודם לכן: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". קודם צריך לבסס את האישיות העצמאית, ורק אחר כך להתקשר עם נפש נוספת.
– אני מסכים. כדי להקים משפחה, אכן צריך זהות מגובשת, צריך עצמאות, צריך נפרדות מן ההורים.
– ומה עוד צריך?
– עוד שני דברים חשובים מאוד: יכולת לקחת אחריות על החיים שלך מצד אחד, ויכולת לפתח קשר עמוק עם נפש אחרת מצד שני.
– אתה מתחיל להפחיד אותי. צריך בשביל זה כמה שנים…
– מה פתאום? אחרי כל מה שעברת בחיים – מכינה, צבא – לא חסר לך הרבה. רק להדק עוד כמה ברגים. לא נכון "למרוח את זה יותר מידי". קח כמה חודשים בישיבה, תתאפס על עצמך, תחליט בעצמך מה אתה הולך ללמוד, וקדימה…
– השתגעת?! רק להתחיל ללמוד וכבר להתחתן?! תן קצת חופש…
– תגיד לי, מה קרה לך? שכחת את החלק האחרון של המשנה?! על זה אמרו שם: "ואם לא עכשיו, אימתי?". הקמת משפחה היא דבר מספיק חשוב כדי לא לדחות אותו כשלא מוכרחים.
– ואיך נסתדר, בלי שיש לי מקצוע, בלי דירה?
– זה התפקיד שלך לתת את התשובות. גם אם אתה לא יודע בדיוק איך תסתדר, אני מאמין שיש לך את זה. ייתכן שזה מאתגר, ייתכן שיש לזה מחירים, אבל אתה כבר מסוגל לקחת על זה את האחריות. לא?!
– אני צריך קצת לחשוב על זה…
– בסדר. תשובה כזאת היא תשובה של בחור אחראי. הייתי מודאג הרבה יותר אילו היית אומר ש"אין בעיה". הפחד מן האחריות בעצמו מעיד כמאה עדים על כך שיש לך אחריות. לך עם זה…
– או קיי.
– נו, אז מה עם הזאת שחשבתי עליה בשבילך?
– כבר אמרתי לך שנחכה חצי שנה עד שאני מתאפס על עצמי…
– בסדר, אחכה לך עם ההצעה הזאת…
– רק רגע… והיא גם תחכה?
– ברור שלא.
– זה לא חבל לי להסתכן לפספס כזאת הצעה טובה?
– יכול להיות שחבל, אבל חבל עוד יותר להתחיל כאשר עדיין לא מוכנים לזה. תקווה שהיא לא תתחתן עד אז…
– ואם זה מה שיקרה. יהיו לך עוד הצעות בשבילי?
– אמנם אני לא כזה שדכן, אבל לא אלמן ישראל. יגיעו עוד הצעות.
– תשמע, אני לא הולך להיות בחור ישיבה למשך כמה שנים, כזה שכל הסביבה רוקדת מסביבו עם הצעות. אני הולך לאוניברסיטה, שם זה לא כל כך זורם.
– אני לא יודע מה זורם יותר או פחות. אני רק יכול לתת לך כל מיני כיוונים.
– מה למשל? לבנות על זה שאני אכיר מישהי באחד הקורסים או במדשאות של הקמפוס?
– גם זה יכול להיות. אבל אני לא נביא. אני לא מתעסק עם השאלה "מה יהיה?" אלא בשאלה "מה תוכל לעשות?".
– ומה אפשר לעשות?
– תראה, כבר חז"ל לימדו אותנו שצריך ומותר להשתמש בדרכים מאוד מגוונות כדי למצוא את בת הזוג, כל זמן שהן נשארות בתוך המסגרת של ההלכה.
– למה אתה מתכוון?
– אתה מכיר את המשנה על מה שעשו בט"ו באב וביום כיפור?
– אתה מדבר על המחולות בכרמים? יש דבר כזה היום?!
– אתה צודק שאין דבר כזה היום, אבל אני מתאר לעצמי שכבר אז זה לא היה ה'מיינסטרים'.
– אז בשביל מה הריקודים האלה בכרמים?
– אני לא בטוח שזה היה בדיוק מה שאתה מתאר לעצמך, ריקוד בלט או 'הורה'. אני מניח שזה לא היה יותר מסיבוב עדין במעגל. אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא שצריך לתת הזדמנות גם לאלה שצורת ההיכרות המקובלת לא מתאימה להם. חז"ל היו מוכנים לפתוח כמה "חלונות" בנורמות המקובלות כדי לאפשר עוד דרכי היכרות, ובלבד שתהיה אפשרות לכולם להקים בית בישראל.
– אהם… מה שאני שומע ממך זה לא להיות מקובע ולא להיות מרובע. יש כל מיני דרכים, ולפעמים נכון ללכת אפילו בשולי הדרכים. העיקר להגיע למטרה.
– נכון. כאשר יגיע הזמן שלך להתחיל, אל תחכה שאחרים יעשו את זה בשבילך. תהיה פתוח. תהיה יוזמתי. תהיה אפילו מקורי, ובעזרת ה' תצליח.
– הבנתי. "אם אין 'אני' [מגובש] לי – מי [תהיה] לי? וכש'אני' לעצמי [לבדי], מה אני? ואם לא [להתחיל] עכשיו [כשאני כבר מסוגל], אימתי?".

על פרשת דרכים

במאמר זה ננסה להתמודד עם תופעה של קשיי התמודדות לאחר השירות הצבאי. לא פעם מתעורר דיון ציבורי על ההיבטים הסוציולוגיים של תופעה זו (הטיול לחו"ל, בחירת עבודה, וכו'..). ננסה כאן להציג את ההתמודדות הנפשית של הפרט אשר חווה את תקופת הסיום של השירות הצבאי/שירות לאומי/ שנות ישיבה – כחוויה משברית. חוויה שיכולה לבוא לידי ביטוי במצב רוח ירוד, בירידה תפקודית, דחיית החלטות ואפילו בתסמיני דיכאון.

סיום השירות הצבאי מהווה סיום תקופה אינטנסיבית אשר למעשה מסיימת תקופת חיים, בה המסגרות היו מאד ברורות ומחייבות (גן ילדים, בית ספר, ישיבה תיכונית, ישיבה/ שירות לאומי/ צבא). לכאורה, מדובר אפילו ביציאה לחירות ושחרור מעול ומחוייבות. לראשונה, החיים הם על פי החלטה שלך ללא פקודות או הוראות מה צריך לעשות. אולם, המעבר לחיים ללא מסגרת טומן בחובו גם שתי נקודות שיש לתת עליהן את הדעת: החשש מהלא-ידוע וההכרה שלך כי מדובר בפרשת דרכים משמעותית בחייך.
החשש מהלא ידוע (סוף זה תמיד התחלה): למרות סיום תקופה אינטנסיבית ומאתגרת, השגרה הייתה מאד מוגדרת והכללים היו פחות או יותר ברורים. סיום השירות, אם כן, הוא אובדן, אובדן של מסגרת מוכרת. כבני אדם אנו מרגישים נוח במקום מוכר ונשלט, ופחות נוח במקום לא צפוי ולא ברור. הבחירה בפרשת הדרכים לאחר השירות היא בין אפשרויות בלתי מוגבלות: אם בשאלות של בחירת לימודים או יציאה לטיול ואם בשאלות פנימיות, כמו הרצון לקשר זוגי או שאלות סביב שאיפות תורניות-רוחניות. המאפיין את האפשרויות הבלתי מוגבלות האלו הוא, שבכל החלטה יש את האפשרות להיכשל, לטעות או להתקדם ולפרוח. שלל האפשריות מחזקות את תחושת אי השליטה על העתיד: "אם החלטתי, איך אדע שהחלטתי טובה עבורי?"
הכרעות על פרשת דרכים: מעבר לתחושת ההתמודדות עם הלא-נודע, רגעי הכרעה ובחירת כיוון בחיים הם תהליך של "ייצור עצמי" ובנית אישיות וזהות. בבניית הזהות האישית יש את הרצון לממש את הפוטנציאל הגלום בך. המהר"ל בתפארת ישראל (פרק ג) שואל מדוע ההדגשה בפרשת בראשית על האדם שנוצר מן האדמה? תשובתו היא, כי המייחד את האדם הוא הדמיון לאדמה: "האדמה מיוחדת במה שהיא בכוח ויש בה יציאה לפועל כל הדברים היוצאים ממנה.. וזה עניין האדם שהוא בכוח ויצא שלמותו אל הפועל". המהר"ל מדגיש כי האדם הוא פוטנציאל, כשם שהאדמה היא פוטנציאל לגידולים השונים הצומחים ממנה. בפרשת הדרכים, כשאדם מכיר בבגרותו ורואה את האפשרות הנקרית בדרכו, הוא מכיר בצורך שלו לממש את עצמו. יכולת המימוש והיצירה העצמית תלויה רק באדם עצמו. ואולם כאן, באופן פרדוקסאלי דווקא כשאדם מעוניין במימוש הפוטנציאל שלו, הוא נחשף לכך שהוא מוגבל (כפי שהראה הפילוסוף הדני סרן קירקגור). אנו מוגבלים בשל הנתונים הפיזיים והפיזיולוגיים שלנו, אך אנו גם מוגבלים בשל מציאות חברתית מסויימת: לחצים חברתיים, ציפיות של ההורים וציפיות של האדם מעצמו. בנוסף, הנסיון האישי יכול גם הוא להגביל את היכולת להכריע, כמו אירועים של כשלונות בעבר.
בצורה פשטנית יותר, ניתן לומר כי פרשת הדרכים מאופיינת בחשש מהעתיד ומהשפעת העבר על קבלת ההחלטות. העומס הנפשי הקיים בשלב זה של הכרעות בחיים, מעצים את גודל השעה ובו בזמן מחליש את הכוחות ומוביל לדחיית החלטות ולתסכול.

איך מתגברים על הקושי?
ראשית, אין פתרונות קסם וכל אחד יוכל למצוא את השיטות המועילות לו בהתמודדות עם המשבר. וכשם שפרצופיהם שונים כך דיעותיהן שונות, ולכן לא נצביע כאן על שיטה אחת. אולם, נציג מספר נקודות כלליות העולות מתוך דברינו:
1. ההתמודדות עם אובדן המסגרת תהיה בבניית מסגרת חלופית. מסגרת יכולה להוות מקור לסדר יום, וכן מקור לתחושת הישגיות ומימוש או סיפוק אישי (לדוג', עבודה, לימודים, טיול מתוכנן, התנדבות, ועוד).
2. הכרעות לגבי העתיד הן בעלות משמעות גדולה, ויהיה זה נכון להתייעץ עם אנשי מקצוע או עם בעלי ניסיון בתחומים הרלוונטיים. עם זאת, חשוב לזכור כי ייעוץ יכול לתת מידע מועיל, אך הבחירה נשארת עדיין ביד האדם. אולם, בניית הזהות לא נעשית מהחלטה אחת ואפילו לא מסדרת החלטות. ההכרה בכך שאין החלטה חד פעמית שתעצב את כל חיינו, והיכולת להפנים כי כבני אדם איננו מושלמים ויתכנו נפילות וטעויות, יכולות להקל במעט את התחושה המוגזמת של "גודל השעה".
3. כשהקושי הנפשי רב, וכשללא מסגרת חשים חוסר בטחון ודכדוך, אני ממליץ בראש ובראשונה לשתף אנשים קרובים או לפנות לייעוץ מקצועי. שיתוף של אדם קרוב או איש מקצוע, יכול להקל על תחושת הבדידות, ולסייע בתהליכי הבחירה וקבלת ההחלטות לעתיד טוב יותר.

תעשי/ה רק מה שאת/ה חושב/ת שיהיה לך טוב
אבל מה מתאים לי לעשות?
בהתבסס על השיר המוכר של מאיר גולדברג שבעיקרו כל אחד/ת צריך לעשות את מה שיעשה לו טוב, אני מבקש לפתוח עם חמש נקודות אותן צריך לדעת לפני שמתחילים לתכנן את התוכניות העתידיות שלנו בהקשר של מה לעשות אחרי הצבא/שירות לאומי/הסדר וכו' (מכיוון שאני לא רוצה להמשיך לכתוב עם / / מכאן אני עובר ללשון זכר מטעמי נוחות בלבד)
1. תוחלת החיים עולה
תוחלת החיים בישראל עולה כמו בשאר המדינות המפותחות בעולם (OECD), והיא עומדת היום על 77-81 שנה בממוצע (תלוי בשיוך המגדרי שלכם), לכן אם אתם ב"ה בריאים לא שותים לא מעשנים ואפילו משחקים סנוקר, תוחלת החיים שלכם עשויה להיות גבוהה בהרבה.
עובדה זו מציבה לפנינו אתגר כפול: מצד אחד, למה למהר? (באמת) כל החיים לפנינו, מצד שני, מה נעשה בהם, איזו משמעות ניצוק לתוכם והאם נוכל להשאיר את חותמנו בצורה יותר משמעותית בעוה"ז מאשר להיות רשומים על לוח שחור בגודל של 10*5 ס"מ עם מנורת לד אדומה לידו בבית הכנסת.

2. שנות עבודה
לפני מספר שנים לא רב גיל הפרישה בישראל עמד על:65 לגברים ו-60 לנשים. כיום גיל הפרישה עומד על 67 ו-64 בהתאמה ולאחרונה מתרבים הדיונים בהגדלתו.
עובדה זו לא אומרת שאנשים יעבדו יותר שנים, אלא מאיזה שלב המדינה תתחיל לשלם קצבאות, פנסיה וכדומה.
בנוסף בתעשיות החדשות ובאלו הנכחדות, פחות ופחות ניתן למצוא אנשים שמצליחים להחזיק במקום עבודה אחד יותר מעשר שנים, הן בשל מעבר תעשיות לאזורים בהם שכר העבודה נמוך יותר והן בשל הצורך לרענן את הטכנולוגיות ואיתם את האנשים המועסקים בהם.

3. חסכונות
כל החיים שלנו אמרו לנו לחסוך (כי לך תדע מה יהיה), אולם בשל העובדה שתוחלת החיים עולה, יוקר המחייה במדינה מפותחת כמו שלנו (בה יש מערכות בריאות, חינוך וכלכלה מתקדמות) רק עולה. יש צורך לחסוך לשנים רבות יותר בהן נצא ממעגל העבודה כדי שנמשיך לחיות באותה רמת חיים אליה התרגלנו.

4. ביקוש והיצע
העולם היום שייך לצעירים לפחות בכל מה שקשור לשוק העבודה. בני 40 + מתקשים מאוד למצוא ולהשתלב באותן עבודות/תחומים בהם עבדו לפני שנאלצו/אולצו לפרוש מכל מיני סיבות (היו יקרים מידי, החברה נסגרה, התייעלות, אי התאמה ועוד), למרות היתרונות היחסיים שיש לאותם אנשים כמו: ניסיון, זמינות לעבודה ועוד.
לאור זאת יש משמעות רבה להשתלב בשוק העבודה בגיל צעיר, לרכוש ניסיון והון עצמי, ולהתאים את עצמנו כל הזמן לביקוש בשוק העבודה הן על ידי לימוד מקצוע מבוקש או השתלמויות מקצועיות בתחומים רחבים.

5. הון עצמי ראשוני
חוקי המשכנתא החדשים דורשים הון עצמי של כ40% מערך הנכס. בנוסף, הון עצמי דרוש להקמת עסק, חתונה, לימודים וכל חלום אחר אשר יכול להניב בעתיד פירות ("תשואה" בשפה המקצועית).

לאחר שראינו כי כל החיים לפנינו וכי ככל הנראה נעבוד ביותר מעבודה אחת, וכי באמת צריך לחסוך ועלינו ללמוד מקצוע מבוקש על מנת שיהיה עלינו מה להציע כך שנוכל לצבור הון עצמי ראשוני (ואם הצלחתם לעקוב אחרי המשפט הארוך הזה), עדיין נשאר לנו לבחור מה לעשות עכשיו.

להלן מספר טיפים: למה כדאי לעשות שיהיה לכם טוב (בעתיד)!
1. בנו אישיות משלכם – לכו לישיבה/מכינה לחיים/מדרשה
נכון, זה לא מתאים לכולם ולעיתים זה יכול להיות קצת בזבוז זמן ומשאבים, אולם המפגש עם אנשים גדולים והעיסוק בסוגיות הנצח שלנו יכשירו אתכם טוב יותר ומהר יותר להתמודד עם מאורעות החיים והשאלות הערכיות אליהם תדרשו בשנים הבאות.
תקופה זו תאפשר לכם ללמוד על עצמכם להתפתח ובעיקר לבנות אישיות שתתרום לכם ולסביבה.

2. אל תלכו אחורה
מעט החסכונות העומדים לרשותכם אחרי הצבא/ש"ל (מענק שחרור וכו') הם בסיס כלכלי טוב להתחיל משהו חדש… השקיעו אותם בתבונה בדברים שיקדמו אתכם לעתיד טוב יותר (רכישת מקצוע, חתונה, הקמת עסק ועוד).
למרות שלא טיילתי במזרח (ואפילו לא יצאתי מהארץ שלא במסגרת פעילות מבצעית) טיול אתגרי ככל שיהיה, במדינות עולם שלישי לא יקדם אתכם לעבר המטרה, עדיף לשתות צ'אי מסאלה בבית קפה מקומי ולשלם עליו 15 ₪, להתקלח מברז מים במחיר 8 ₪ לקוב, מאשר להתקלח בגיגית ולדמיין שהכל בזול בשם אשליית הרופי (אגב למי שמתעקש להנות בעוה"ז בזול יש את Ebay ודומיו ).
לקיחת פסק זמן מ"החיים האמיתיים" נכונה במקרים מסויימים אולם ככלל, ככל שתתחילו מוקדם (יחסית) תוכלו באמת לחרוש את הארץ (והעולם) בלי דאגות ומתוך אחריות, גם אם לא תוכלו לעשות את כל האטרקציות שרציתם…

3. לכו להתייעץ
נכון זה נשמע רע "ללכת לייעוץ" אולם היום בכל חברה ולכל מנכ"ל יש יועץ בנושא כספים ומס = רו"ח, יש יועץ משפטי = עו"ד, יש יועץ בנושא מכירות = מנהל שיווק ואם אתה טייקון אז גם יש לך יועץ על = מקובל…
המנכ"ל בסופו של דבר מקבל החלטות אבל רק אחרי שהתייעץ, לכן, זו לא בושה להתייעץ לגבי העתיד שלכם: מה ללמוד, מה מתאים לכם לעשות, למה אתם מסוגלים. אתם בסופו של דבר תחליטו מה טוב לכם אך רק לאחר שקיבלתם מידע ושקלתם חלופות.
יש יועצים מקצועיים "על המדף" כמו מבחן פסיכומטרי/תי"ל שנותן לך "מספר"/ציון לגבי סיכויי קבלה והצלחה במקצוע מסויים, יש ייעוץ של מבחני אישיות/מקצוע כמו מבחני פילת/אדם מילא וכו'…
קיים גם יעוץ אישי עם פסיכולוג תעסוקתי, חברת השמה, מחנך מהעבר, ר"מ או אפילו בן משפחה שיש לו ניסיון תעסוקתי עשיר. (בסוגריים אוסיף שחשוב גם להתייעץ עם הורים, אחים בוגרים וחברים אולם זה לא תמיד הכי אובייקטיבי, אלא אם כן אתה רוצה להיות רופא או עו"ד).

4. תלמדו
בארץ יש מגוון רחב של מוסדות לימוד הן לתואר והן להכשרה מקצועית. תואר ראשון אקדמי כיום הוא ממש לא מותרות. במהלך הלימודים, מלבד את המקצוע אותו תבחרו ללמוד, תלמדו גם כלים אקדמיים ואחרים שיקנו לכם יכולת למידה עצמית וחיפוש מידע ומחקר, אשר יסייעו לכם רבות בהמשך הדרך להתקדם במקומות העבודה.
כאשר תבחרו מקצוע ללמוד, חשוב שתבררו אילו תחומים הם יצרניים בעלי פוטנציאל עיסוק שבצידו יש תרומה לתל"ג ואליו תחומים הם אולי "מעניינים" אולם אפשרויות העיסוק בהם זניחות לאור תרומתם השולית לתעשייה.

5. לסיום תחפשו להמשיך לתרום
בשנים האחרונות תרמתם לחברה, בתנועת הנוער, בשירות ובכל מיני פרוייקטים נוספים.
גם בשנות העבודה ניתן להמשיך לתרום ולעשות עשייה משמעותית למען הכלל. כאשר תבחרו מקצוע ללמוד, מקום עבודה, מקום מגורים ובכלל, תזכרו את השליחות שיש לכם לשכלל את הכלכלה של מדינת ישראל. ההצלחה שלכם והתרומה שלכם לתל"ג היא תרומה לביסוסה הכלכלי חברתי של מדינת ישראל, לעובדה זו יש ערך רב בפני עצמה בבחירה מה נכון כעת לעשות.

אין אחד/ת כמוך, את/ה כבר יודע/ת
שתוכל/י תמיד לבחור
כל מה שתרצי לזכור. בהצלחה

שלב א': הפנמה – "הגיע רגע האמת".
שלב ב': השכלה – "איך נדע על מה ללכת"?
שלב ג': העמקה – "מי אני באמת"?
שלב ד': החלטה – "איך מחליטים"?
שלב ה': ביצוע – "איך מוציאים אל הפועל"?
שלב ו': בטחון – "מי אמר שהחלטתי נכון"?

שלב א': הפנמה – "הגיע רגע האמת"!
זהו, אי אפשר עוד להתחמק. רגע האמת הגיע. מעכשיו "האני האמיתי" הולך להיחשף… עד עתה, עד יום השחרור מהצבא או מהשירות הלאומי, הלכת במטווה מבוקר שנראה כחופשי. נכון שבחרת את המכינה שלך או את הישיבה שלך. נכון שבחרת מתי לחתום על ויתור ואף בחרת לאיזו יחידה להתגייס. ואת בחרת בסוג המשימות שלך ואף בחרת אם לעשות שנה שניה או לא. היתה תחושה שחל שדרוג ממשי ביכולת לנתב באופן עצמאי את החיים לעומת מה שהיה בגיל בית הספר… אך האמת היא שלא היתה כאן בחירה חופשית ממש. היו מה שנקרא "אופציות ידועות", די מצומצמות, שמתוכן מתבקשים הצעירים והצעירות לבחור, והשלכתן על כל החיים לרוב אינן מכריעות. אך עתה, אחרי הצבא והשירות הלאומי, הילדות המורחבת נגמרת, ומכאן אין כבר מסלולים ברורים וחד משמעיים. מכאן זו כבר לא שאלה של "מסלול", אלא זו כבר שאלה של "כיוון". עד עתה היעד היה די מסומן על המפה, ורק היה צריך לבחור באיזו דרך ספציפית מגיעים אליו. השאלה היתה רק "באיזה גיל אני מתחיל את הצבא? בגיל 19, 20 או 21, ו'כמובן' באיזה 'מעמד רוחני' אני מגיע לשם – אחרי מכינה או ישיבה". אבל בסופו של דבר, הכל מתנקז לאותו מקום. עכשיו זה שונה, יוצאים לעולם הגדול… ולכן, השלב הראשון שצריך לעבור בתקופה של אחרי צבא או שירות לאומי, הוא להבין את העניין הזה שיש כאן מהפך, ואין כאן לקיחת החלטה מהסוג הרגיל. את זה צריך להפנים היטב, ומהר! נכון שאפשר לקחת כמה שבועות כדי לתת לערפל הקרב לשקוע, אך חייבים להגיע למודעות שזהו, התבגרנו באמת עכשיו (ואין זה עניין של גיל). הייתי אומר זאת באופן בוטה – מעתה אין לסמוך על אף אחד… זו הפעם הראשונה בחיים שההחלטה היא "שלי ממש", שהרי השאלה היא מה אני הולך להיות בחיים שלי! (אל תשכחו שבקרוב תצטרכו גם לבחור, לבד! עם מי להתחתן). אם תגידו לי שאני קצת דרמטי מדי, יתכן, נכון שבסך הכל מדובר על בחירת מקצוע, לימודים, העדפה, והטעות עדיין לא "קטלנית", אבל בכל זאת המחיר של הטעות יכול להיות עניין מתגלגל – פספוס שנת לימודים, חיפוש מחודש, פגיעה מוראלית, פגיעה בבטחון בעצמי, ומכאן העסק יכול (לא חייב) להתדרדר. לכן כדאי להפנים, עוד לפני שמתחילים לאסוף מודיעין על הכיוונים, שצריך כאן כובד ראש לא שגרתי, ואין מקום לשום פזיזות או ל"נתחיל משהו ואז נראה כבר…".
ועם כל זה, ברור שלא צריך להכנס לפאניקה… בדרך כלל עוברים את זה בכבוד.

שלב ב': השכלה – "איך נדע על מה ללכת"?
לאחר שמפנימים שיש כאן עניין רציני (תהליך ההפנמה לפעמים צריך דירבון, ולפעמים הוא מתמשך – בחוברת זו ישנם כמה מאמרים שיכולים לעזור לתהליך).
איסוף המודיעין בא למעשה לענות על השאלה – "מה הם הכיוונים האפשריים?". הוא למעשה בא לברר "מה אני יכול/ה לעשות", בשלב הבא השאלה תהיה "מה אני רוצה לעשות", מה שכרוך בשאלה הרבה יותר מהותית – "מי אני באמת"? ולכן בשלב הנוכחי אין לחץ… בסך הכל בודקים את "השוק" – האם ומה כדאי ללמוד (מה מעניין וגם מבטיח פרנסה), באילו תנאים כדאי לעבוד (כמה להשקיע מהחיים למקצוע, לימודים, כמה לעניינים אחרים – רוחניים, אומנותיים, וכו'), באיזה סגנון לנהל את החיים עד הנשואין (עצמאי, תלותי בהורים, משהו באמצע – עם כל ההשלכות של זה, דהיינו כל הקשור לשאלה מאיפה יבוא כסף המחיה של תקופה זו). עוד שאלות עולות על הפרק בתקופה זו, כגון עם מי להתחבר (באילו חיי פנאי, חברויות וכו' לבחור). אך נחזור למלאכת איסוף המודיעין, שהיא צריכה להיות קצרה ולעניין. איך עושים את זה? פשוט מגדילים את הראש, שואלים חברים ומכרים, בודקים בארגוני הכוונה למיניהם. ריבוי המידע יכול אולי לבלבל בתחילה, אך בסופו של דבר "עשירות הדעת" יכולה רק להועיל, ו"עניות הדעת" יכולה רק להזיק. ברגע ששלב זה ימוצה, שהתמונה תהא ברורה (שתדע/י למשל מהן הדרישות כדי להתחיל מסלול לימודים מסויים, איך עושים בגרות אם צריך וכו'), אפשר יהיה לעבור לשלב הבא, השלב האמיתי, המביא את האדם להפוך את כל המידע הזה לרלוונטי עבורו – כאשר הוא מברר לעצמו סוף סוף מי הוא באמת ומהו רצונו…

שלב ג': העמקה – "מי אני באמת"?
השאלה היסודית לאחר הבירור ואיסוף המודיעין, היא הרבה יותר קשה. אתם זוכרים את המשחק בילדות שבו צריך להכניס משולש בתוך חור משולש, ריבוע בתוך חור רבוע ועיגול בתוך חור עגול? גם אז זה היה לא פשוט להכניס את המשולש בחור הרבוע (רוב הזמן זה לא נכנס… בלי הפעלת כוח מיוחד). האמת היא שהמציאות לא כל כך מרובעת (כדאי לעיין במאמר של הפסיכולוג נעם פיזם המובא בהמשך), אבל בכל זאת, צריך להבין שלא כל אדם מתאים לכל מקצוע… צריך לנסות לדייק, שהרי אם לא כן, אחרי כמה שנים, האדם יכול לקום בוקר אחד ולזעוק "מה אני עושה כאן!". אז מה עושים כדי לא לטעות? צריך לנסות לזהות את הנטיות האמיתיות, את המשיכות האמיתיות. מי שלא מסתדר לבד, יכול ללכת לכל מיני יועצים, אולי גרפולוגיה… העיקר לא לבזבז כסף אצל שרלטנים. מי שלא זקוק לזה, צריך רק להקדיש קצת זמן ותשומת לב לרחשי הלב שלו. זה נכון שכשהיית קטן, רצית להיות שוטר ואחר כך טייס, אבל זה כבר עבר לך. ואת רצית להיות מורה או גננת (אם זה לא עבר לכן, אז קדימה זה זה!). אבל היום, אחרי צבא או שירות לאומי, צריך לפתוח מחדש את החלון הפנימי ולחשוב "מי אני באמת". לא האני שציירת בעזרת אחרים (משפחה, חברים, דודות, מורים), אלא האני באמת. וזה הזמן לעשות את הבירור, ולא אחרי תואר שני בפילוסופיה של העולם הקדום… ומה אם לא ברור לך מה באמת מושך אותך? אז יש לך עבודה – אל תשקוט! תקום מוקדם בבוקר, לך לבדוק את האפשרויות, לך תראה מה זה רואה חשבון, מה זה רופא, מה זה מהנדס אלקטרוניקה… (טוב אפשר לברר עם חברים, עם מכרים, אפשר למצוא הרבה חומרים באינטרנט וכו' וכו'). הפעם צריך לברר לא רק מה יש בשוק, אלא איך מרגישים שם, איך מתמודדים שם בחיי היומיום – לא רק על הנייר. אני מניח שלאחר סיור כזה יהיו כמה תחומים שאליהם תרגישו קרבה רגשית כלשהי וביניהם תצטרכו לבחור.

שלב ד': החלטה -"איך מחליטים"?
תהליך הבחירה הוא "תהליך קבלת ההחלטה" – בתהליך זה ישנם כמה גורמי השפעה, וביניהם "משתני אישיות" ו"משתנים מצביים". זאת אומרת שההחלטה בין האופציות האפשריות תהיה תלויה קודם כל באישיות שלך – אם אתה אדם מחושב ויסודי, אז יקח לך הרבה זמן, ואם אתה בעל טמפרמנט תוסס ואימפולסיבי, זה ילך יותר מהר. בכל אופן תן לאישיות שלך להוביל אותך, תחליט על פי דרכך להחליט, כדי שתהיה שלם עם עצמך. אל תיתן לאחרים להלביש עליך דפוסי חשיבה שאינם שלך, האמן בעצמך, שהרי אין אדם שמכיר אותך טוב יותר ממך. נכון שראוי / אפשר / צריך להתייעץ (עיין בהמשך במאמר של הרב דני אלינר), אך אל תנסה "להפיל את התיק" על היועצים. עצם היכולת לקחת החלטה על פי הסגנון שלך מבטיחה את תחושת השלמות עם ההחלטה, וממילא היא ערובה להצלחת מימוש ההחלטה. אם למשל אתה נוהג להחליט על פי "תחושות בריאות", ולא על ידי איסוף כל נתוני הסטטיסטיקה על הנושא, אל תשנה את דרכך – תחליט איך שאתה רגיל להחליט על פי האופי שלך. אך בכל זאת כדאי שתשים לב שישנם "משתנים מצביים", כי הרי אלו יכולים להיות גורמים המטים את החלטתך, ואתה עלול להצטער על כך מאוחר יותר. הכוונה היא למצבים הפסיכולוגיים הזמניים בהם אתה שרוי – כגון תקופת לחץ, תקופה של עצב מסויים, או תקופה של אופוריה בגלל סיבה כלשהי. אם ההחלטה תושפע ממצבים אלו, יתכן שלאחר שהם יחלפו, אתה תישאר עם החלטה שכבר לא מתאימה למצב רוחך הקבוע, הרגיל. ולכן לפני שאתה מחליט, תנסה לשלול גורמים לא יציבים שכאלה במצב רוחך, ואם אי אפשר, אז כדאי לדחות את מועד ההחלטה – לא כדאי להחליט החלטות גורליות תחת לחץ!

שלב ה': ביצוע – "איך מוציאים אל הפועל"?
זהו. החלטת ללכת על תחום מסויים, מזל טוב! אך מהר מאוד שמחת התרת הספיקות נהפכת לדאגה איך להוציא לפועל את ההחלטה… מן ההחלטה עד לביצוע, יש הר של קשיים (על חלקם הגדול לא חשבת לפני כן). מעתה מה שהיה נראה קשה מאוד, דהיינו עצם קבלת ההחלטה, נראה הדבר הקל ביותר, שהרי כל התהליך היה רק בראש, תוך כדי ישיבה בסלון עם כוס מיץ קר, או על שפת הנהר. אבל עכשיו צריך לצאת אל השטח… צריך ללכת למשרד פלוני כדי לקחת טפסים, ואחר כך ללכת למשרד אלמוני כדי להזמין תור לראיון, ואחר כך לבנק לשלם את דמי ההרשמה, ועוד ועוד… כדאי לחלק את העבודה לשני שלבים: שלב של בחירת אופן הפעולה, ורק אחריו שלב של הוצאתה לפועל ממש. וכאן חשוב להבין שהוצאה לפועל יעילה תלויה בשלב בחירת אופן הפעולה, שצריך להיות שלב מתוכנן היטב בו צריך לצייר את דרכי הפעולה המדוייקות והיעילות, ולנסות לחשוב על כל המכשולים האפשריים. לפני שאתה הולך לאיזה משרד אל תהסס להרים טלפון ולשאול בדיוק אילו מסמכים נדרשים וכו'. כדאי גם לבדוק היטב את התאריכים – לא פעם קרה שאדם פספס הרשמה משום שלא שם לב למועד האחרון… בקיצור השלב הזה הוא שלב של "ראש גדול", ואם אתה לא כזה, כאן כדאי לך להיעזר באחרים, בלי בושה (אבא, אמא או כל אדם אחר בעל ראש גדול). לאחר שסיימת את התכנון, רוץ קדימה לביצוע, ללא חששות וללא שיהוי – עכשיו צריך לכבוש את היעד ולא לתת שום צ'אנס לכל מה שיכול לעכב אותך, ובעזרת ה' תצליח.

שלב ו': בטחון – "מי אמר שהחלטתי נכון"?
האם לאחר כל זה אתה תשב בשקט? לא בטוח… לאחר שבחרת באפשרות האחת ועשית את כל ההליכים כדי שהיא תצא לפועל, יתכן מאוד שרוח קרה של ספק תחל לנשוב במפרשים שלך (בכיוון ההפוך של התנועה…)… אולי לא בחרת באפשרות הנכונה? "אתה יודע מה זה להיתקע כל החיים במקום שלא מתאים לך!?" או שאר מחשבות של כפירה… כאן צריך להיזהר שלא להתרגש מדי, שהרי זה מה שמחפש "הספק"… הוא נוצר כדי להפיל אותך, ואתה צריך להתגונן מפניו! בפסיכולוגיה קוראים לזה "דיסוננס קוגניטיבי", דהיינו מתח נפשי ותחושה לא נעימה בעקבות בחירה מסויימת מתוך מגוון אפשרויות. תהליך של ספקנות וחרטה מביא את האדם למתח שיכול להכניס אותו לדחק ואולי אפילו לדיכאון… אז להירגע! קודם כל הפסיכולוגים מסבירים שכאשר האדם נמצא בדיסוננס קוגניטיבי הוא מנסה לצאת מזה באופן פשוט – הוא מתחיל להצדיק את הבחירה שלו על ידי מציאת כל הצדדים החיוביים שלה, וכל הצדדים השליליים של העניינים שלא נבחרו. מדובר בסוג של שכנוע עצמי שמאוד מועיל ומרגיע. אז קודם כל כדאי לאמץ את שיטת הפסיכולוגים, אבל גם ללא הפסיכולוגים יש פתרון… פשוט בטחון בה'! יהודי יכול ללכת לשון בשקט כאשר הוא עשה את כל ההשתדלות, בדק היטב את כל האפשרויות, טרח לבצע את כל הצעדים הנחוצים כדי לממש את החלטתו, ועתה מה עוד אפשר לעשות? אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים, שמידותיו מידות רחמים והוא מנחיל את הטוב לעמו ישראל, ולכן את יכולה / אתה יכול להיות רגוע/ה – רק טוב יצא מהחלטתך… מתחילים את החיים בשמחה ובטוב לבב ועצת ה' היא תקום, וכפי שחותמים הכהנים את ברכת הכהנים: "רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו – אף אתה עשה עמנו כמה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל…"

"יש טיפוסים שמתייחסים אל החיים כמו אל טיול מאורגן,
אבל אם אני רואה זמן בסביבה אני לוקח אותו לוקח ת'זמן"…

לקחת את הזמן. ביטוי יפה שמשמעו שאין לאן למהר ואין לאן להזדרז, ואפשר לנוח קצת ולהרגע אחרי המרתון הצפוף של שנות התיכון והצבא, ישיבה. נטייל קצת, נעבוד קצת, נטייל עוד קצת, נחסוך כסף ואז נראה מה נעשה. לוקחים את הזמן.
ויש בזה משהו. האפשרות להירגע, לעצור ולחשוב קצת, לנשום מעט אוויר ללא מחויבות היא ודאי אפשרות מרעננת.
אבל צריך לשים לב שהיא איננה מטרה בפני עצמה. זה כמו תחנת התרעננות, שעוצרים מתרעננים על מנת להמשיך בדרך. אך לעיתים העצירה בתחנה מתארכת, מתארכת מידי, ופשוט נהנים להישאר ציפור דרור בלא מחויבות ובלא כיוון. וגיל ההתבגרות נמשך לו ונמשך .
לא לחינם פתח הרמח"ל את ספרו בידיעה הקריטית שהאדם בא לעולם לעבוד ולעמול ולעמוד בניסיון.
נשמע קצת קשה או אולי אפילו אפור. אך לשם זה באנו לעולם.
ובכלל-היחס אל החיים כאל משהו שזורם, וצריך לקחת אותו לאט לאט, ובסוף נספיק הכל, יוצאת מנקודת הנחה מאוד מסויימת שבעצם החיים, הימים הם זהים, יום רודף יום, והעיקר להספיק בסוף את מה שצריך, ומי אמר שצריך להזדרז.
החיים בעצם דומים למין ציר ארוך בו יום רודף יום.
מכמה מקומות בחז"ל, עולה תפיסה אחרת לחלוטין של מושג הזמן. משהו שקרוב יותר לדימוי הבא של שולחן מלא נרות בצבעים ובגדלים שונים, אלפי נרות, אך כל נר הוא בצבע אחר, ובגודל אחר.
כל יום הוא נר. ובכל יום המטרה היא להדליק את הנר של אותו יום. נר שהודלק באותו יום ממשיך לדלוק הלאה. נר שלא הודלק באותו יום נשאר כבוי ומבוייש, ושוב לא ניתן להדליקו.
ובסיומם של החיים כאן על פני האדמה, סופרים, כמה להבות דולקות. כמה נרות הדלקת במשך חייך.
סופרים כמה חיים היו בימים, ולא כמה ימים היו בחיים. והדימוי הזה נכון תמיד. גם בגיל צעיר וגם בגילאי זקנה ושיבה כשיוצאים לפנסיה. גם אז מוטלת החובה על האדם להדליק נרות, להדליק את נר נשמתו בכל יום מחדש.
לנוח זה טוב. זה גם סוג של הדלקת נר. יש נרות שבוערים בעוז, מלמדים שביום זה הייתה עשיה ופעילות במתח גבוה, ויש ששלהבתם עדינה ומרפרפת, כרומזת על כך שביום זה הייתה סוג של עצירה והתבוננות, אך את ההבדל הדק בין נר עדין לנר כבוי כתוצאה מבטלה, את ההבדל הזה צריך לסמן היטב.
ועוד יכול להיות שאנחנו לוקחים את הזמן, אבל נדמה שבורא עולם לא. רוצה לומר שקצב העניינים מתקדם מהר מאוד. אתגרים חדשים, לאומיים ורוחניים עומדים על הפרק, זהו זמן של גאולה והכל נע לקראתה, הרכבת נוסעת – האם נרצה להישאר בתחנה?
הקמת משפחה, בחירת מקצוע, והצטרפות למקום מגורים כזה או אחר, לקהילה, מהווים את הצינורות שדרכם יכול היחיד להשפיע על הכלל ולתרום את חלקו, וכל חלק הוא יקר וחשוב ונצרך עד מאוד.
לכן יחד עם ההבנה לצורך להתאורר מעט, להוריד לחץ ולנשום אוויר, נזכור את המטרה של המנוחה הזו,"ויסעו- ויחנו", וכתב רש"י שאף החניה לחלק מן המסע תחשב, וכשהיא כזאת – היא רצויה וחביבה.

לרובנו, אחד המפגשים ה"מציאותיים" הראשונים ביותר מגיע בגיל מבוגר יחסית – רק אחרי השירות הצבאית. עד אז, אם נחשוב על זה, הרי שהחיים מתנהלים די מאליהם… לרוב האנשים. ההורים, המשפחה והסביבה הם אלו שמכתיבים את הבחירות המרכזיות – היכן נלמד, היכן נגור, מה יהיו האמונות שלנו וגם מה נאכל ומה נשתה. אמנם, לעיתים ישנם כאלה שמבצעים בחירות חשובות גם קודם לכן (נניח – האם ללכת לישיבה או למכינה, ללמוד שנה לפני השירות לאומי או לעשות שנה או שנתיים), אולם גם כאשר אנחנו מקבלים את ההחלטות הללו, הדבר נעשה מתוך בטחון נפשי וידיעה ש"כלום לא יקרה אם נטעה". תמיכת המשפחה והסביבה, המובטחות ממילא, גם הופכות את ההחלטות לבטוחות יותר ורגועות יותר. אחרי הצבא והשחרור המצב שונה מכמה סיבות – הגיל גבוה יותר וממילא פחות מסתמכים על הסביבה התומכת, ההחלטות מרחיקות לכת יותר (מה נלמד בתור מקצוע לחיים, לדוגמא, הרבה יותר מהותי מהשאלה באיזו מגמה נבחר בבית הספר), תקופת העצמאות היחסית משפיעה, שאלת השידוך המתאים בוערת ופתאום יש משמעות אדירה להחלטות המתקבלות בזמן קצר, כמעט לבד ומשפיעות על כל חיינו קדימה. זה מפחיד. אולם בעיקר מפחידה העובדה שעכשיו גם צריך להתאמץ לבד. לכולנו מתברר שהתמיכה הסביבתית לא תימשך לנצח, מנגנוני ההגנה שאליהם התרגלנו נפרדים איש איש לדרכו ויש צורך בוער להחליט, כי כבר אין ואקום ומקלטים לבריחה.
מידי פעם אנשים מעלים את השאלה מדוע הקב"ה ברא את האדם אוכל (מלשון אכילה), כלומר – מדוע אנחנו חייבים מטבע בריאתנו להכניס כל כמה שעות משהו לפה… תכונה אנושית שגורמת כמובן להרבה קשיים, רעב, איסוף מזון ותעשיות שלימות שכולן מיועדות לספק את הצורך האנושי הזה. יתכן והתשובה היא שהמזון מכריח אותנו, את כולנו, להיות קשורים בטבורנו לעולם… אילולא הצורך לאכול חלק מבני האדם היו בוחרים ל"התנתק", לא להיות חלק מהמירוץ ולשבת בבית (נניח בית בירושה) עם אותם בגדים מזקנה ועד שיבה. המזון, הצורך לאכול, מכריח את כולנו לזוז, לנוע, לרוץ, להתאמץ ולהיות חלק מהטירוף האנושי. וזו, כנראה, מטרת הבריאה. האדם חייב לעשות, לבחור, לקבל החלטות ולהתאמץ… הישיבה בבית, חוסר מעש מסוג כלשהוא, אינם אפשריים. ככה זה. ממילא, כשמצטרפים למירוץ האנושי, צריך לעשות את זה בגדול… צריך לבחור מקצוע, צריך להחליט על בית ועוד ועוד בחירות והחלטות ובעיקר – מעש. בחור ישיבה ואפילו חייל ובת שירות, יכולים תיאורטית לקבל החלטה שהם ב"שביתה איטלקית", שאין להם כח והם לא זזים עד שלא יזיזו אותם. בעולם האמיתי זה לא עובד ככה וזה פשוט לא אפשרי. חייבים להחליט, לשלם את החשבונות, לקחת את הרכב למבחן שנתי ולשלם את הארנונה. המחיר של הימנעות מהמירוץ הוא, לרוב רובם של האנשים, בלתי נסבל. יש הרבה אנשים שהיו רוצים לצאת מהמשחק, לעצור את העולם ולרדת… ופעמים רבות ככל שאדם היה ב"מסגרות" (לימוד תורה, צבא, שירות לאומי, אברכות) יותר הוא מתקשה לשלם את אגרת הרכב בדיוק בזמן, אבל אם לא תשלם את האגרה המחיר יהיה כבד, כבד מאוד! לא כל שכן אם לא תקבלי החלטה מהירה, מיידית ומושכלת על מקום לימוד לשנה הבאה. העולם לא מחכה לאף אחד והימים חולפים גם ליד מי שמנסה רק לקחת קצת אוויר. חייבים להתאמץ, לחשוב, לקבל החלטות ולקום מוקדם בבוקר כדי לממש אותן, אחרת זה פשוט לא הולך.
ההכרח להתאמץ ולהיות חלק מההתקדמות של העולם מוטבע בנו בכמה מובנים, פנימיים וחיצוניים ואנחנו צריכים ללמוד לחיות עם זה ולחייך, אי אפשר לא לבחור.

סוף סוף הגעתי ליום הזה! נגמר "לשלב ידיים" של הגננת. נגמר "להוציא מחברות" של המורה. נגמר "תראו איך נראה המטבח שלכן!" של רכזת השירות הלאומי. עכשיו אני יכולה לעשות מה שאני רוצה! השתחררתי!
אז למה אני קצת עצבנית? מה זה הדיכאון הקל? מאיפה חוסר הסבלנות, לכל מה שמציעים לי בני המשפחה? ה"חופש הגדול" הגיע. לא של חודשיים בשיא החמסינים. גדול, גדול באמת!
אבל כשדמיינתי אותו, שמחתי יותר ממה שאני שמחה בו כעת. מה עובר עלי?
ברוך בואך למועדון הנבוכים! בימי הביניים היו מלכים בונים "גן מבוכה", מבוך שבו אנשים הסתובבו עד שמצאו את הדרך הנכונה למטרה. כיום המבוכה "בילט-אין" בחיים. לא צריך לייצר אותה דרך משחקים. אולי הסיבה העיקרית לכך היא הריבוי. יש המון אפשרויות ללימודים, לבילויים, לקניות… שפע מדהים בכל תחום שהוא. כל מוסד לימודי מפרסם את עצמו באופן משכנע, כל רשת מוכרת במבצעים חד פעמיים. איפה נשים את הכסף שלנו? את הזמן שלנו? את השנים היקרות האלו, לפני שאנחנו נהיים מרובעים וכבדים?
כשאנחנו רוצים לבחור נכון, ועוד יותר כשאנחנו מפחדים משגיאות, אפשר בקלות להגיע לשיתוק. כשלא עושים גם לא נכשלים. כך נדמה לנו. אז בינתיים אני יכולה להעביר את הזמן בקלות, בבית או עם חברות, ואולי יום אחד תגיע ההשראה, התחושה הברורה של איך אני רוצה לראות את החיים שלי.
אולי יום אחד תגיע ההשראה, ואולי לא. כנראה שלא. כי "אדם לעמל יולד". עמל של בדיקה, של התלבטות, ובסוף של הכרעה בלי תחושת ודאות. כך זה כמעט אצל כולנו. ברוכים הבאים לחיים האמיתיים!
צריך אומץ להחליט כשהלב לא שלם. נכון! בשביל מה פיתחנו אומץ בצבא או הרגשנו גיבורות כשעבדנו עם אוכלוסיה לא קלה? בשביל עם ישראל? טוב, בסדר. אבל בטח גם בשביל להיות גיבורים בחיים האישיים. אמיצים בלקבל החלטות. להחליט שמחליטים. המחשבה שדחיית הלימודים בשנה תעשה אותי חכמה יותר, מתבררת בדרך כלל כאשליה. מי שמתלבט באופיו, יכול לחשוב גם חמש שנים על הבחירות הנכונות עבורו, ובסוף להגיד: אין ברירה, אני בטח אטבע, ובכל זאת אני קופץ למים!
גם לתקופת המבוכה יש ערך. היא יכולה לבנות מוכנות להתייעץ, הקשבה, ואת ראש המידות הטובות – הענווה. תוך כדי חיפוש אנחנו לומדים הרבה על העולם ועל האפשרויות שבו. אבל כל ברכה יכולה להפוך לקללה, ח"ו, והתקופה הזאת של החלל בחיים, בידינו להחליט: האם היא תהיה חלל במובן השלילי, תפיל אותי חלל, או שהיא תהיה חללית, שתיקח אותי למעלה?

יישוב הדעת

מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב – הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן. וְהָעִקָּר לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאָז בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה' (ספר ליקוטי מוהר"ן – מהדורא בתרא סימן י)

שלום לך. זה עתה השתחררת. השרות היה ארוך, משמעותי. ועכשיו – האזרחות. החופש. כל כך הרבה אפשרויות נפתחות בעת ובעונה אחת, אף אחת מהן לא בצבע זית אחיד. המון גוונים.
ויחד עם האפשרויות הנפתחות, יש גם משימות שעומדות על הפרק. צריך לבחור. לבחור בת זוג, ולבחור עיסוק ולימודים, ולבחור מקום מגורים.
בחירות כל כך משמעותיות מצטמצמות לפרק זמן מאוד קצר. ואלו הן בחירות שילוו אותך כל החיים.
ולכן באנו לומר לך – אל תמהר.
כדאי ללמוד ולהכין את הבחירות האלו היטב. כאן אין אפשרות לשנות כל ארבע שנים. פה זה לחיים שלמים.
כדאי מאוד לברר לעצמי – מה אני רוצה? מה חשוב לי באמת? איזה תכונות אני מחפש בבת זוג שתהיה אשתי לאורך שנים? מה חשוב לי שיהיה בה? מה חשוב לי שיהיה בי לקראת קשר כזה.
גם בבחירת מקצוע – כדאי מאוד להתייעץ. לקחת הכוון מקצועי. למה אני מוכשר? איפה אוכל להוציא את כוחותי אל הפועל בצורה הכי טובה ושמחה. כסף זה דבר חשוב אבל לא החשוב ביותר. יותר חשובה היא השמחה, הסיפוק ותחושת המשמעות. האם הבאת את אלו בחשבון כאשר באת לבחור מקצוע?
יש דברים בחיים שלוקחים זמן. תהליכים המצריכים הבשלה. אחרי שנות צבא אינטנסיביות, יש מקום לקחת כמה חודשים של התבוננות. של בחינה מחודשת. הפתגם אומר שהעצלן – ממהר להחליט כי אין לו כח לחשוב. אך המעמיק, לא מפחד ממחשבה ומבירור – לאן הולכים.
לימוד תורה אחרי הצבא יכול לתת פרספקטיבה שכזו. המפגש עם עניני הנצח שאינם מהכאן ועכשיו הבוער, יכולים לתת יישוב הדעת וכיוונים אמיתיים בחיים.
לימוד תורה נותן לנו את ישוב הדעת המדובר לעיל. היכולת ליישב את דעתו, לשבת עם דעתו, להגיע לתובנות פנימיות ובהירות, מצריכה פעמים זמן, ומרחב. לא תדלג על זה.
גם לימוד התורה צריך להעשות במסגרת מתאימה, אך המפגש המחודש עם אותיות הקודש, יכול לתת מבט מרענן ויכולת לבירור אמיתי – לאן אני רוצה ללכת.
החיים דומים למסע. מסע טוב מתחיל מהכנה ראויה. מה שהופך אותו למסע ולא לאוסף טיולים אקראיים. רגע לפני שאתה נכנס פנימה לתוך רצף ארוך של לימודים, עבודה, הקמת בית, ילדים, ועוד, כדאי מאוד לעצור, לנשום לחשוב, להתפלל היטב את תפילת הדרך – אך הפעם זו הדרך של חייך, שתוליכני ותצעידני ותגיעני לחיים, לשמחה ושלום. אמן.
שיהיה לך בהצלחה.

• יעוץ אישי בנושאי: לימודים, הכשרה מקצועית, תעסוקה

• מידע בנושאי: מענק שחרור, פקדון אישי, הקרן לסיוע נוסף, עבודה נדרשת, מס הכנסה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות.

• סיוע כספי לזכאים: מלגות לימודים, הלוואה בתנאים מועדפים, שוברי הנחה לקורסי הכנה לפסיכומטרי, מלגות לימודים ודמי קיום במכינות הקדם אקדמאיות, מלגות ללימודי טכנאים והנדסאים, סיוע ייחודי לחיילים משוחררים בודדים, הנחה לקורסי הכנה לפסיכומטרי, עידוד לימודי השכלה גבוהה באזורי סיוע

השירות ניתן על ידי יועצי הלשכות ואינו כרוך בתשלום.
אין צורך בתיאום פגישה מראש.

• שירותי היחידה באינטרנט:
מידע אישי על סכומי זכאות למענק שחרור ופיקדון אישי
הצעות עבודה באמצעות "מועדון התעסוקה"
חדשות היחידה – "מידע חם"
קשר עם הלשכות באמצעות דואר אלקטרוני