בספר קול התור של תלמידי הגאון מוילנא גנוזים כל סודות גאולתם של ישראל, כדברי הרב צבי יהודה זצ"ל: "דעו לכם שזה עתה יצא לאור ספר זה של תלמידי הגאון, הכולל את כל תורת הגאולה של הגאון, ספר שיאיר את ישראל" (עטורי כהנים גליון 181).
והנה בין כללי הגאולה של ספר קול התור, ישנה הבטחה אחת שלכאורה הופרה באסון הכבד שפקד את ישראל ביום שבת שמיני עצרת תשפ"ד.
מוסבר שם שבגאולת ישראל הנוכחית, הפועלת על פי כללי משיח בן יוסף, להבדיל מזמן חורבן, בו הקב"ה חס על ישראל ופוגע בבתים שלהם, בגאולה, הקב"ה חס גם על הבתים, ולא פוגע לא באנשים ולא בבתים. הנהגת ה' זו נובעת מעיקרון יסודי שמוסבר לאורך כל ספר קול התור, הנקרא "ביעור רוח הטומאה על ידי בניין ונטיעת הארץ": ככל שנבנה יותר את הארץ, נסלק יותר את אחיזתם של שרי ישמעאל ועשו מארץ הקודש, ונחליש בכך את כוחו של כל מי שחומד את ארצנו הקדושה. ולכן הצלחת הגאולה תלויה בעוצמת הבניה והחקלאות, ובכיבוש כל שטחי ארצנו בחֲזָקָה ובחוזקה. ומשום שאנו בתהליך של גאולה בדרך הטבע וההשתדלות, כפי שפסק הגר"א, ושלח את תלמידיו ליישב את הארץ, מובן אם כן שהבתים צריכים רחמים גדולים, כי פגיעה בבתים היא כפגיעה בעצם תהליך הגאולה ח"ו.
כלל זה מובא בקול התור בפרק ה בפסקה "תיקון חטא המרגלים על ידי בניין ירושלים": "מה שכתוב (ירמיהו ל, יח) 'הנני שב שבות אהלי יעקוב ומשכנותיו ארחם' – רבינו (הגר"א) אמר לנו רמז על זה: 'משכנותיו' בגימטריא 'ארץ ישראל' כי גם אוהלי יעקב, היינו בתי ישראל זקוקים למידת הרחמים, על פי מה שמובא במדרש וברש"י… הדיוק בדברי המדרש הוא כי 'משכנותיך' הוא לשון משכון, היינו שאם ישראל יחטאו, יפול העונש על הבתים ולא על הנפשות. ועל זאת אמר רבינו הובטח לנו 'ומשכנותיו ארחם', היינו שגם על הבתים תחול מדת הרחמים…".
והנה אנו רואים שמאז מלחמת העצמאות, אויבי ישראל לא מצליחים להחריב שום ישוב, וגם לא לפגוע באופן משמעותי בשום אוכלוסיה אזרחית, ובכך ראינו במו עינינו את קיום הברית הזאת שלימדנו הגאון.
מה נשתנה ביום האסון הזה, שהצליחו שונאינו לפגוע ביותר מאלף אזרחים, לקחת מהם שבי, וגם להחריב כמה יישובים? איך הופרה הברית הקדושה הזאת?
קודם כל צריך לציין שהתשובה לשאלה הזאת מורכבת מכמה גורמים הקשורים להפרת כמה כללים יסודיים בתורת קול התור, אך בסייעתא דשמיא נתמקד בעניין אחד בלבד, שיש בו כנראה די כדי להסביר את הדבר.
כל ענייני ספר קול התור מוסברים בהרחבה בספר "שרביט הזהב", העוסק בגילוי סודות מגילת אסתר על פי כללי קול התור. כתוב שם (בעמ' 53, על פסוק יב של פרק א במגילה): "'וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ': מידת הדין בָּעֲרָה בוֹ – בו ולא בעם ישראל. זהו חסד כדי לא לכלות אף לא את בתי ישראל. זהו חסד עליון שאף כאשר מידת הדין צריכה לפעול נגד ישראל, משום שאינם עושים את רצון הבורא, מכל מקום מתעוררת מידת החסד שאיננה נותנת למידת הדין לפעול ולהשחית בישראל. וידוע שהקדוש-ברוך-הוא ממיר את העונש של מידת הדין מן האנשים אל הבתים, כמובא ברש"י על פי המדרש בפרשת בלק (במדבר כד, ה): 'מה טֹבו אהליך יעקב משכנֹתיך ישראל', משכנותיך – אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר 'כלה ה' את חמתו' (איכה ד, יא), ובמה כלה? 'ויצת אש בציון'. אך כאן ישנה הנהגת רחמים עוד יותר עליונה, כאשר אף על הבתים לא משתלחת מידת הדין, וזהו עניין 'וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ', זאת אומרת כביכול בתוך המלך בלבד, ואף לא על הבתים, כפי שמובא בשם הגר"א, בקול התור, שבעת הגאולה מתעוררים רחמים גדולים באופן שמידת הדין לא פוגעת אף בבתים שבארץ ישראל, למען הצלחת הגאולה".
הסיבה שבעת גאולה נדרשים רחמים גדולים גם על הבתים, מוסברת גם כן בקול התור, והיא קשורה לעניין שבניית הארץ מוגדרת כעצם המלחמה בעמלק, ולכן הריסת הבתים היא סכנה קיומית לישראל.

ישנו רמז ברור לעיקרון היסודי הזה בכתובים, והוא קשור למושג "אהלי יעקב" המוזכר בפסוק בירמיהו (ל, יח). המושג "אהלי יעקב" לא כתוב במפורש בתורה, אך ניתן ללמדו מפרשת ויצא, מפסוק בו מופיעה חמש פעמים המילה אוהל (בראשית לא, לג): "ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ולא מצא, ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל". חמשת האוהלים הללו הם בעצם רמז לאותם "אהלי יעקב" הזקוקים לרחמים, עליהם אמר ירמיהו: "הנני שב שבות אהלי יעקוב ומשכנתיו ארחם, ונבנתה עיר על תלה, וארמון על משפטו ישב". ויש כאן רמז ברור לגאולה, שמתחילה באוהלים ואחר כך בבניין ירושלים והמקדש. גם אצל יעקב הדברים נרמזים, בפרשת וישלח (בראשית לג, יט-כ): "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה, ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל אלה-י ישראל" – קודם הוא נטה אוהל (כלומר אוהלים), ואחר כך הציב מזבח, רמז למקדש.
כל זה כדי ללמדנו שלבן, שעליו נאמר שרצה "לעקור את הכל", נכנס לאוהלים של יעקב, על מנת להשמידם, ולא הצליח.
כדאי לשים לב שכתוב בפסוק חמש פעמים "אהל", והם כאמור רמז ל"אהלי יעקב", ובפסוק בירמיהו, ממנו למד הגר"א שהקב"ה יחוס על הבתים המכונים "אהלי יעקב", כתוב יעקוב מלא, עם וא"ו. עניין זה הינו יסוד בספר קול התור, על פי המדרש המובא ברש"י על הפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב" (ויקרא כו, מב), המלמדנו ש"בחמישה מקומות נכתב יעקב מלא (יעקוב) ואליהו חסר (אליה) – בחמישה מקומות יעקב נטל אות משמו של אליהו, ערבון שיבוא ויבשר את גאולת בניו".
והנה איזה פלא, עולה שחמשת הפעמים שיעקב לוקח משכון מאליהו כדי שיבשר את הגאולה, הן כנגד חמשת הפעמים שלבן, שרוצה לעקור את הכל, מתעסק עם האוהלים של יעקב ולא מצליח! זהו רמז ברור להבטחה של הגר"א, שלא יפגעו האוהלים, כלומר הבתים, בעת הגאולה, ושעניין זה הוא בשורת הגאולה.
ועתה קושייתנו נשאלת במשנה תוקף: איך הפעם השונאים העזתים הצליחו להחריב כמה ישובים, להרוג חלק גדול מיושביהם, ולגרום להם להיות שוממים! הרי השמירה על הבתים היא ברית איתנה בין הקב"ה לישראל, כפי שגילה הגאון!
אלא צריך לשים לב מניין יצאו המהרסים והמחריבים הללו? הם באו בדיוק מהמקום בו בני ישראל החריבו את היישובים של עצמם במו ידיהם, ובכך הפרו את הברית הקדושה הזו של שמירה על הבתים! וזהו עומק הפשט של הרמז בפסוק "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו" (ישעיהו מט, יז) – כלומר ממך, אתה הוא הסיבה.
הנהגת ה' הזאת, על פיה אנו קוצרים בדיוק את מה שאנו זורעים, מוסברת בספר נפש החיים, על עניין בני ישראל מול ים סוף. שם לומדים בני ישראל שה' כביכול מונהג על ידי מעשיהם, על פי הכלל "תנו עוז לאלהי-ם", וכפי שאומר המדרש: "ה' צילך על יד ימינך – מה ה' צלך, כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך, ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך, ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך, אף הקב"ה, ה' צלך, כשם שאתה הוה עמו, הוא הוה עמך" (נפש החיים שער א סוף פרק ז). העיקרון הזה מוסבר גם באריכות בקול התור, והוא ביסוד ההבטחה שבעת גאולה, כל אשר נעשה כדי לקדם את הגאולה יצליח, על פי העיקרון של משיח בן יוסף: "וכל אשר הוא עֹשֶׂה ה' מצליח בידו" (בראשית מט, ז).
הדברים ברורים, הברית על הגנת האוכלוסיה והבתים בעת גאולה לא נתבטלה, אך ישראל הפרו אותה, ולכן הקב"ה לא קיים אותה! אין ספק שהתיקון הוא הבניין של כל מה שהרסנו. זו משימה לאומית, שנראית אולי בעיני אנשים מסוימים כבלתי אפשרית, אך זה הזמן להבין שכל ההתנהלות שלנו בארץ ישראל צריכה להיות מונחית בראיה אמונית, על פי צו תורתינו הקדושה, המלמדת אותנו איך לעשות את הנכון בעיני ה' כדי לקיים את הברית "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, לאמר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם".

אך מי שראה וחווה לוחם חוצה את הגדר לעזה פעם אחר פעם לעולם ידע שהם קדושי עליון כפשוטו. ואת המורכבות הזו אנו צריכים להכיל עם הנגודיות הזו אנו צריכים לחיות, אחים! אחים הם! בשר מבשרנו, שכוונתם ורצונם טובת העם והאומה עד כדי מסירות נפש ממש ולא רק פעם אחת, יום אחר יום, גם בלי לקרוא בשם, גם בלי להבין עמקותן של דברים. מי שחווה מה זה לוחם שנכנס לעזה יום אחרי יום לאחר הערכת מודיעין ואיומי אויב, ובידיעה שכלית ברורה שיכול להיות שחלילה לא יחזור משם לא יבין מהי קדושתם האדירה של הלוחמים, ומי שלא ינק מתורתו הקדושה של הרב לא יצליח להבין לעולם איך זה מסתדר עם אותה טומאה חיצונית של דיבור מלוכלך של ריחוק אדיר מכל הלכה פשוטה של שיח פריצות וכו', והמורכבות הגדולה הזאת היא נחלת הגאולה האחרונה, במפלאות תמים דעים. ואותה גאולה היא בתוכיות הנשמה, התהליכים עמוקים פנימיים וכלפי חוץ יכולים להיות מבולבלים, ורק מי שמצליח להכוין את העין החומרית החיצונית לעין האלוקית הפנימית הרואה למרחוק יכול לומר על תהליך זה, זה א-לי ואנוהו. ויקום אותו שטחי ורחוק מלחזות בנפלאות ה' ורחוק מלתפוס את עמקותם של דברים ויזעק שיקצע ויקניט, אך מי שראה וחווה לוחם לי ברור שלא אהיה מוכן לשמוע יותר שיח של פלגנות, חרמות והשמצות, גם מהרחוקים ביותר, עם אחד אנו, וכל הריחוק וכל הטומאה וכל הגילוי עריות וסעיפיהם הכל בחיצוניות ולא נוגע כהוא זה בנשמה הקדושה, והדרך היא ארוכה, ארוכה מנשוא, אך מה צריכים אנו לעשות, לומר להם שרחוקים הם, שמנוגדים הם לדרך התורה? זהו דבר שלא ייעשה, כל משימתנו היא לומר- תורתנו שלכם הוא! יהדותנו שלכם היא באותה מידה! ולחבר את מעשיהם כמה שיותר למגדלור הקודש גם בדברים הקטנים, להבנה המוחלטת שהם חלק בלתי נפרד מהקודש, אז דיבורי ריחוק, דיבורי מריבות ופלגנות רק מרחיקות אותם מלחוש חיבור, מלחוש שאנו באותה סירה ורק מרחק קל מפריד בינינו, זהותנו אותה זהות. את הגאולה לא אנו מנהלים אך בידנו הבחירה האם להיות שותפים, השותפות שלנו מתחילה בענווה גדולה ובידיעה מוחלטת שבסיס ההתקדמות בגאולה זה האחדות כי בית המקדש השלישי יבנה מתוך אהבת חינם, לא ריבוי תורה, לא ריבוי מצוות לא ריבוי כשרות, אהבת חינם! לאהוב חבר מהמפלגה שלי עם התפיסות האידיאולוגיות שלי זה קל, לאהוב 'דתי' כמוני זה קל, לאהוב שומר מצוות זה קל, לאהוב חלוני נחמד שאוהב מסורת זה קל ובכלל לא בהגדרה של חינם, לאהוב יהודי הרחוק ממני, ורחוק בחיצוניותו מהקודש ורחוק בתפיסת העולם הפוליטית, ובז בחיצוניותו מבורות למסורת היהודית, זה אהבת חינם וזה הבסיס לכל ההבנות ולכל הלימודים והקפדה על מצוות, עלינו להקפיד לאהוב חינם את כל היהודים כולם! בטח אלו שחפץ טובת האומה בקרבם, הגם שרחוקים מטובתה האמיתי במעשיהם. וברגע שהבנו דבר גדול זה, השאר הוא הרבה יותר קל, כי כשיש חיבור של אהבה אז מתקרבים ואם לא בדור אחד אז בשניים. זאת משימתנו לאחר תהום הפירוד שהגענו אליו, ערב שמחת תורה, תהום שיצר שנאה יוקדת ליהדות המקורית, שנאה זו הגיעה מתוך הפירוד הגדול, נרבה אהבה נרבה אחדות והפוקח עיוורים יחיש את גאולתנו להבנה העמוקה והחדורה לכל אחד ואחד מישראל, ה' הוא האלוקים.